יצחק אֶרטֶר (ערטער) נולד בכפר קוניושוק (Koniuszek), במחוז פרמיסלה (פשמיסל) שבגליציה בשנת תקנ"ב, 1791. בשנת 1805, בהיותו בן שלוש-עשרה, השיאוהו אשה, בת רב, שנפטרה חצי-שנה לאחר נישואיהם. בשנת 1806 השיאוהו אשה שנייה, חיה שרה, בת הרב מן העיירה וילקוטש (Wielkie Oczy), הסמוכה לפשמיסל; ואֶרטֶר בא להתגורר עם אשתו בעיירת-מגוריה, כשהוא סמוך על שולחן חמיו כמקובל באותם הימים.
    בנעוריו היה יצחק אֶרטֶר חסיד, אבל לאחר שהכיר בווילקוטש את המשכיל יוסף טאֶרלר (שהמיר, כנראה, את דתו לאחר זמן), חל מפנה של ממש בחייו. בין השניים נקשרו קשרי-ידידות עמוקים ביותר, והשפעתו של יוסף טאֶרלר על אֶרטֶר הצעיר היתה מכרעת. יוסף טאֶרלר קירב את ידידו לפילוסופיה היהודית בימי הביניים ולספרות ההשכלה, ואֶרטֶר נתפס להשכלה בהתלהבות יתירה.
    בשנת 1816 עזב אֶרטֶר את וילקוטש ובא לגור בלבוב, שם ישב כשלוש שנים והתפרנס מהוראת לשונות, היסטוריה ומתימטיקה. בלבוב התוודע אֶרטֶר למשכילי העיר והתיידד עם שלמה יהודה ראפופורט (שי"ר) ועם יהודה ליב מיזס. עד מהרה תפס אֶרטֶר עמדה חשובה בחוגי המשכילים בלבוב, אך בעקבות החרם שהחרים הרב יעקב אורנשטיין מלבוב את המשכילים, ואֶרטֶר בתוכם, נאלץ לעזוב את לבוב ועבר לברודי.
    בשנת 1823 נתמנה מורה לעברית ולגרמנית ולמפקח על סדרי-הלימודים בבית-הספר הריאלי בברודי. בשנה זו פרסם אֶרטֶר את יצירתו הסאטירית הראשונה  מאזני משקל  בבכורי העתים.
    בשנת 1825 החליט אֶרטֶר ללמוד רפואה לביסוס פרנסתו, השאיר את משפחתו בברודי ויצא בגפו לבודפסט. שם למד רפואה כחמש שנים, כשהוא שרוי במצוקה כלכלית ובבדידות. בשנת 1829 סיים את לימודיו והוכתר בתואר מרפא (Magister chirurgiae), שב לגליציה וישב שנתיים בעיר ראווה. בשנת 1831, כשפרצה בגליציה מגיפת הכולירה, נתמנה יצחק אֶרטֶר רופא ממשלתי זמני. הוא נסע ממקום למקום להושיט עזרה רפואית, ובהגיעו ללבוב פגש את מיזס ידידו שנפגע במגפה. מיזס נפטר בזרועותיו של אֶרטֶר. באותה שנה, עם שוך המגפה, חזר אֶרטֶר לברודי, וחי בה עד סוף ימיו.
    בשנים 1836־1845 נתפרסמו הסאטירות  חסידות וחכמה,  תלונות סני וסנסני וסמנגלוף,  תשליך ו גלגול נפש. כתביו כונסו לראשונה רק שבע שנים לאחר פטירתו בשנת 1858, בעריכת ידידו מאיר הלוי לעטריס.
    אֶרטֶר היה מעורב בעסקי ציבור, היה ממייסדי ה'חברה ואגודה לחינוך איכרים יהודים בגאליציה' (1848־1849) וניסח את מגמותיה ב'קול קורא לבני ישראל תושבי ארץ גאליציה'. כן היה שותף לידידו יהושע השיל שור בייסוד כתב-העת החלוץ, שהחל להופיע בשנת 1852. את מאמרו  הצופה בשובו מקארלסבאד, או תולדות החלוץ  לא הספיק לסיים, ויהושע השיל שור סיימו והדפיסו בהשמטות בפתיחת החוברת הראשונה של  החלוץ.
    יצחק אֶרטֶר נפטר בברודי בי"ח בניסן תרי"א, 20 באפריל 1851. הוא ידע עוני וסבל. בנו מת עליו בחייו ובתו הבכירה חלתה ומתה חודשיים לאחר מות אביה. עם זאת, זכה אֶרטֶר לתהילה עוד בחייו, ומשכילי דורו הוקירוהו והתענגו על יצירתו הסאטירית, כפי שעולה מחליפת-האיגרות ביניהם. הגדיל לעשות ידידו שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), שליווה בהערכה עמוקה את יצירתו הספרותית וכתב לו דברי הערכה נלהבים במיוחד על יצירותיו  תשליך ו גלגול נפש, ואף הכתירו בתואר 'נעים סאטירות ישראל' שזכה לתהודה רבה.
    יצירתו מעוררת עד היום התעניינות מרובה בקרב חוקרי הספרות העברית החדשה ולומדיה, בהיותה אחת מאבני-היסוד של הסאטירה העברית החדשה במאה הי"ט.
[מקורות: יהודה פרידלנדר, מבוא ל'הצופה לבית ישראל' (ירושלים : מוסד ביאליק, תשנ"ו 1996), קרסל, ויקיפדיה, Jewish encyclopedia]

ספריו: