מנדלי מוכר ספרים, הוא שלום יעקב אברמוביץ, נולד בקאפוליה, מחוז סלוצק ברוסיה הלבנה (בלארוס). תאריך לידתו אינו ודאי, אך משערים שנולד בכ״ה בכסלו תקצ״ו, 16 בדצמבר 1835*. אביו, חיים משה ברוידא (את השם אברמוביץ קיבל מנדלי רק לאחר־מכן) היה תלמיד־חכם ועסקן בצרכי ציבור וכן ״עטו עט סופר מהיר בשפת קדשנו״ (ברוב חיבה תואר ע״י מנדלי בדמותו של בנימין ב״לא נחת ביעקב״ ועוד). אף אמו, שרה נסי, למדנית היתה ומקריאה לנשים מספרי־קודש. עיירת מולדתו לא בלטה ביותר בתחום־המושב היהודי. לעומת זאת ״כבוד הטבע ניתן לה, הדר־יערים והוד־החיים, עמקים ושדי־חמד סביבה״. ניכר מילדותו בכשרונותיו ובתפיסתו המהירה ובסדר הלי¬מוד השיג את כל בני גילו. אביו שקד במיוחד על חינוכו וזיכהו במלמד מעולה, יוסף הראובני, שמנדלי מפליג ביותר בשבחו הן באבטוביוגרפיה שלו והן ב״בימים ההם״ (הוא ליפא הראובני, שעליו נאמר: ״הזיווג עלה יפה. הרב והתלמיד שניהם היו מכוונים ונאים זה לזה. הרב מלמד באמונה והתלמיד לומד בשקידה״). בציורים פלסטיים תיאר לאחר שנים תקופת־לימודו הראשונה והמראות שריחפו לפניו מנופי החנ״ך והגמרא. לן היה בחמדה בעמקי ההלכה והאגדה, שכן שני התחומים האלה היו לו בבחינת ״מגדלים פורחים באויר״ מזה וערוגות משופעות פרחי־חמד מזה. כל אלה שילהבו את דמיונו ולהם הוסיף טיולים ופגישות עם אנשים ונוף הסביבה. בן י״א סיים לימודיו אצל הרבי הנזכר וחזר ללמוד אצל אביו. הלימוד השקוד טבע בו חותמו לכל ימי חייו אם בחידוד השכל ואם בהזנת דמיונו, וכל ימיו החזיק טובה ותודה ללימודים אלה ואווירתם. ...
שלוות־הלימוד בבית לא ארכה הרבה. אביו, שפרנסתו לקתה וירד בשנותיו האחרונות מנכסיו (היה חוכר ״טקסה״, הוא מס הבשר. בשל המשבר צומצמה צריכת הבשר), מת בן 41, בהשאירו אחריו אלמנה ויתומים ובכללם מנדלי בגיל בר־מצווה. מאז ניטלטל מביתו והלך ״לנוע על בתי־הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות״ וקיומו על אכילת ״ימים״ תוך לימודים שקודים בישיבות האלה. תחילה יצא לעיר טמקבץ׳, הסמוכה לקאפולי, בה הכיר לראשונה את החסידים על ארחותיהם והליכותיהם. מכאן הלך לסלוצק ומשם למקומות אחרים עדי הגיעו לווילנה. בכל המקומות האלה קיבל תורה מגדולי הלומדים, ששמו עיניהם לטובה בבן תורה זה. לאחר נדודים של שנתיים חזר לביתו, בו נישאה בינתיים אמו לאחר, שהביא עמו ילדים מאשתו הראשונה. אמו יצאה אחרי בעלה השני לכפר מלניקי, הסמוכה לקאפולי (הוא ״כפר ריחיים״ ב״בימים ההם״). כאן נעשה מלמדם של אחיו החורגים למען לא יאכל ״לחם עצלות״ וזכה גם במקום זה לחדר־טבע, שתואר על ידו ברוב דברים, שכן קיבל ממנו השראתו הראשונה בצורת דברי־שיר שהעלה על הכתב. כבר עתה גילה בו עצמו את מנדלי לעתיד, היא התכונה לסאטירה, ״להתל בבני אדם ולבלע פני הלוט והמסכה הנסוכה עליהם״. נוסף לשירים כתב גם מחזה בחרוזים על דרך ״לישרים תהלה״ של רמח״ל, הוא המחזה היחיד שנפל לידו. אולם גם ימי־שלווה אלה לא ארכו, שכן גבר בו יצר־הנדודים, וחזר לקאפולי ולבית־מדרשה. לכאן נקלע באותו זמן אחד מבני קאפולי, אברהם הפיסח, שעשה ימים רבים במרחבי ווהלין. הלה סיפר, לנער הקולט ״נסים ונפלאות״ מהמתרחש שם. דודתו של מנדלי, עגונה, שבעלה נעלם אי־שם בגלל שמיטת חובות, נצטרפה לאברהמ׳ל זה, במסעיו על פני עיירות ווהלין, בתקווה למצוא שם את בעלה. להם נצטרף הנער ב״מסע״ זה בעגלה עם האשה וילדה. ״שיירה״ זו עשתה דרכה בעצלתיים ונתעכבה בכל מקום ומקום, תוך מעשה־קבצנות משמה של האשה. שבועות רבים עשה אברהמ׳ל דרכו על פני ווהלין, אוקראינה ופודוליה, עדי הגיעו לקמנץ־פודולסק. כאן נפרדו הדרכים ומנדלי נשאר במקום. רושם בל יימחה עשה מסע זה על מנדלי ונתן את אותותיו ביצירתו הבלטריסטית לאחר מכן. במקום זה אף החל בצעדיו הספרותיים הראשונים, אם גם שלא מדעתו.
    רוח ההשכלה כבר דבקה בימים ההם במנדלי בקמנץ־פודולסק נתוודע לזקן אחד, ר׳ אברהם (תואר ב״עמק הבכא״ ספר ב, פרק ח. בכלל ״רדפוהו״ דמויות אלה מאותם ימים עד שציירם בסיפוריו אם תוך ייחוד דמויות מסויימות ואם במיזוגן לאבות־טיפוסים), שקירבו לא. ב. גוטלובר (אב״ג), אז מורה בבית הספר הממשלתי שם. מאב״ג קיבל ספרי־השכלה, שבלעם בזה לאחר זה, וכן היה מראה לו ביכורי־עטו, שאב״ג חרץ דינם לשבט. כאן נשא מנדלי את אשתו הראשונה, שנפרד ממנה לאחר שלוש שנים. בינתיים ישב בבית חותנו ועסק בתורה ובהשכלה וכן הורה בבית הספר הממשלתי. הירבה לכתוב ובייחוד בענייני חינוך, אם גם לא לשם פירסום בדפוס. היה נוהג לכתוב ולחזור ולכתוב, באופן, שכל דבר שהוציא מתחת ידו היה מוצא לו מהלכים בכמה נוסחאות בעיר. אחד הגיע לגוטלובר, שהדפיסו בלא ידיעת מנדלי ב״המגיד״ (שנה א, גל׳ 31, כ״ג בתמוז תרי״ז/1857) בשם: ״מכתב על דבר החנוך״. לביכורי־עט אלה הוסיף גוטלובר דברי־לווי והמלצה (״המכתב הזה – – –לא לבד שראוי שיוחקו דבריו בספר בעט־ברזל, כי אם להעתיקו ללשון מדינתנו, להראות לעמים את יפיו, ואולי יצמיח למחברו בזה תקוה להרים קרנו לטובת ילדי בני עמו״). במאמרו זה קבע כללי־חינוך לשם התכלית הסופית: ״להיות איש־אמונים לחיי החברה״. ההמשך בא בצורת ספר, הראשון בספריו, שיצא מקץ שלוש שנים בשם ״משפט שלום״ (״והוא אספת מאמרים שונים״. וילנא, תר״ך). עיקרו של הספר הוא המאמר הראשון בו, ״קלקול המינים״, שבו ביקר בחריפות את ספרו של אליעזר צבי צווייפל ״מינים ועוגב״ ועורר סערה גדולה בספרות העברית בצורת מאמרים נגדו ולהגנתו (באחרונים – גוטלובר). לאחר שנים דן על הספר מבחינת ראשוניותו בתחום הביקורת בספרות העברית (״סבותי תנועה גדולה בספרותנו״) והמגמה ״ללמד בני עמנו טוב טעם ודעת״. אף חזר ונדפס כאן מכתבו על החינוך בצירוף מכתב שני בעניין זה וכן תרגום מאמרו של פירוגוב (המפקח הממשלתי של בתי הספר בגליל קיוב), דברי־שיר, מקוריים ומתורגמים, חקרי־מקרא ועוד. כהמשך למגמתו זו באה האחרת: הגברת זיקת הספרות העברית למציאות לשם הפיכתה לחלק בלתי־נפרד של חיי ישראל ובעיקר ביקש להעתיק את הצירוף ״השכלה״ לשפת המעשה, היינו להשכיל את הרבים בדברי־מדע מדוייקים. לשם כך הוציא קול קורא (ב״המליץ״ ו״המגיד״), שהיה מעין פרוספקט לתכניתו להוציא סידרת ספרים בעברית במדעי־הטבע, לפי שספרותנו חסרה ספרים ממין זה. דבר זה ביקש לבצע על ידי תרגום ספרים קלאסיים במקצועות אלה מלועזית לעברית, מעשה שהיה עסוק בו בימים ההם בשקידה יתירה (״בנוגע אל העתקתי אגיד לך, כי עמלתי בזיעת אפי להעתיק בלשון צחה וברורה, למען ירוץ הקורא בו, והתאמצתי בכל עוז לשפוך על העתקתי רוח שפת עברית ומליצותיה ולהעטיף רעיוני זרים במעטה קדוש — וילדי נכרים אלה מתיהדים, עד כי ידמה היהודי, כי לשונו הקדושה חבלתם ויצאו ממקור ישראל״). כך נוצרה סידרת הספרים ״תולדות הטבע״, שהחלק הראשון שלו היה מעשה־תרגום מספרו הגרמני של א. לנץ ואילו כל יתר החלקים הם כבר עיבודים כמעט מקוריים ״על פי חוקרי הטבע החדשים והמצויינים״ (א: בעלי חיים היונקים. ליפסיה, תרכ״ב; ב: על העוף. ז׳יטומיר, תרכ״ז; ג: הזוחלים. וילנא, תרל״ג). בשני נעשה צעד נוסף: ״לברר שמות הזוחלים הנמצאים בכתבי הקודש ובתרגומים, בתלמוד ובמדרשים, ולבאר הרבה כתובים ומאמרי־חז״ל הסתומים״. בספרים אלה הונח היסוד למינוח העברי בזואולוגיה, אם על ידי העלאת מונחים נשכחים ממקורות עתיקים ואם בחידוש מונחים חסרים בעברית (רבים נתקבלו מאז בספרות העברית המדעית). בנוסף לכך אף מצויים כאן קטעים בלטריסטיים בתיאורי חיות ועופות על הליכותיהם. נועד המשך לספרים אלה ואף נתפרסמו קטעים. אולם מחוסר אמצעים להדפסה לא נדפס יותר.
    שנה לאחר פירסומו הראשון יצא לברדיטשב, שם נשא את אשתו השניה, שהיתה לו מלווה נאמנה במשך שנות חייו הארוכות. בבית חותנו העשיר (הקדיש לו את החלק הראשון של ״תולדות הטבע״, כגמול ״על הטובות והחסדים שעשה לו בהיותו איש אובד, והוא, המלאך הגואל אותו מכל רע, הוציא אותו ממצרים ברוח נדיבה ובחסד וברחמים גדולים ויאספו לביתו״) החל להשתתף בתכיפות יתר בעיתונות העברית בענייני דיומא וספרות וכן החל לפרסם מאמרי־מדע, שהיו למעשה פרקים מספרו, ״תולדות הטבע״ לפני הופעתו בדפוס. מאמרים אלה משכו תשומת לבו של ח. ז. סלונימסקי, עורך ״הצפירה״, העיתון (למעשה שבועון) שהחל לצאת בווארשה ב־1862 ונועד בעיקרו למדעי הטבע. מנדלי השתתף ב״הצפירה״ (מכלל 25 גליונות ״הצפירה״ שיצאו ב־1862 השתתף הוא בעשרים) ולאחר שנפסק העיתון הוחל במשא־ומתן אתו בדבר שיתופו בעריכת ״הצפירה״, שנסתיים בלא־כלום. נוסף לכך עסק בברדיטשב בצרכי־ציבור (ספריה ציבורית, חברת ״משכיל אל דל״ לתמיכה בנצרכי העיר, שלמענה אף חיבר קונטרס תקנות בשם ״בואו חשבון״ ועוד). פעילות ציבורית זו קירבה אותו לדלת־העם וכאן הכיר את עולם הדלות והקבצנות (הביוגראף הראשון שלו וידיד נעוריו יהודה־ליב (לב) בינשטוק מספר על כך : ״כאן הכיר את חייהם של הקבצנים בישראל, עולם. בדול ומיוחד במינו, שעינו של שום סופר עברי לא חדרה אליו – – – עולם זה למד בבדריטשב, שלתוכה נוהרים הקבצנים של העולם כולו. בעצמו ביקר בכל מחבואיהם, שוחח עם קבצנים ובעלי־מומים הרבה. התעניין בחייהם ובמעשיהם ופעמים אף היה שופט ביניהם בקטטותיהם הפעוטות״). צעדו הראשון בתחום הבלטריסטיקה העברית היה ספרו* ״למדו היטב״ (״ספור אהבים״. חלק א. וארשה, 1862), שנדפס בשלימותו ובנוסח שונה במקצת בשם ״האבות והבנים״ (אודיסה, 1868. שנה לפני כן יצא בתרגום לרוסית על־ידי ל. בינשטוק. לאחרונה שינה מנדלי את הסיפור מיסודו, כשהכניסו למהדורת שלושת הכרכים של כתביו, כרן ג, אודיסה, תרע״ב והוא הנוסח המצוי בידנו היום). היה זה למעשה הסיפור המקורי השני בספרות העברית הח¬דשה (אחרי ״עיט צבוע״ של מאפו) שעניינו ההווה. אף הוא היחיד בפעלו הבלטריסטי העברי של מנדלי בלבושו החיצוני – לשון כמעט ״צחה״ מקראית – ובמהותו הפנימית – מגמתית־השכלתית, על רקע הקרע בין האבות לבנים (בנוסח האחרון שונתה לא במעט רוחו הדידקטית של הספר).
    הדי הסערה שעורר בספרו הראשון ״משפס שלום״ שוקעו בספרו העברי השני ״עין משפט״, העוסק בענייני ספרות ויום (״כולל שני מאמרים, משולבים איש אל אחיו, ומדברים בעניני ישראל. הראשון עורך דין על הספרות העברית הנוכחית, על מצב בתי הספר והרבנים המלומדים ועל תקון מצב היהודים, והשני יצא להשיב כהלכה על שאלות הממשלה, שנשאלו על דבר היהודים ... ומוכיח לעיני העמים ישרת בני ישראל וספרי אמונתם״.ז׳יטומיר, תרכ״ז). ספר זה היה למעשה אוסף מאמריו שנדפסו תחילה ב״המליץ״ ונדפסו כאן בשנית בצירוף הערות ונוספות. תוך עיסוקו זה השקוד בתחום הספרות היפה ומדעי הטבע החל לעשות גם בשדה מדע־החברה על ידי תרגום ספרו של אילובייסקי ״ספר דברי הימים לבני הרוסים״ (אודיסה, תרכ״ח. תירגם כדי שליש הספר), בשביל חברת ״מפיצי השכלה״. לבסוף לא קיבלה החברה את הספר והתרגום נפסק.
    מתוך פעילות רבגונית זו באותן שנים בתחום הפצת דעת להמונים מסתבר גם מעברו מעברית ליידיש, בלא להפסיק כתיבתו העברית. על כך הוא אומר על עצמו: ״אני הנה מתבונן לדרכי בני עמנו ומבקש לתת להם סיפורים ממקור ישראל [כלומר בנושאים יהודיים] בשפה הקדושה, ורובם הלא אינם יודעים את השפה הזאת והם מדברים יהודית־אשכנזית. ומה הווה לסופר עברי בכל עמלו ורעיון לבו, אם לא יועיל לעמו? השאלה הזאת : למי אני עמל? לא נתנה דמי לי והביאתני במבוכה גדולה״. לשון יידיש בימים ההם היתה לדבריו גדושה ״הבלים ודברי־תעתועים, מעשה ידי פתאים נלעגי לשון״ וסופרי־עברית הביטו עליה בזלזול, אם גם השתמשו בה. משום כך גבר בו צורך ,,המועיל על הכבוד המדומה, ואמרתי: יהי מה! ארחם את היהודית, הבת־לא־רוחמה ועת לעשות לעמי״. כך החל לפרסם בהמשכים בעיתון היידי ״קול מבשר״, שהוציא וערך א. צדרבוים ליד ״המליץ״ (אגב, מנדלי היה בין המסייעים לייסודו). את סיפורו הראשון בידייש ״דאָס קליינע מענשעלע״ (מנובמבר 1864 עד פברואר 1865). כאן הוא מופיע לראשונה בשורה השנייה בכינויו מנדלי מוכר ספרים, שניתן לו בלא ידיעתו על־ידי א. צדרבוים (בכתב־היד קרא לעצמו ״סנדר׳ל״. אולם צדרבוים, ששמו הפרטי היה אלכסנדר, ראה בכך רמז־פגיעה בעצמו ושינה את השם למנדלי) ובו נודע מאז בעולם היהודי בכלל ובספרות בפרט. רב היה רישומו של הסיפור, שבו שיקע מנדלי את רישומיו מאותו מוכר ספרים שפקד בימי ילדותו את קאפולי, ובייחוד משיצא בצורת ספר (1865. חתום: ״איש״, ראשי תיבות של שמו. השם מנדלי מו״ס כמחבר מופיע רק ממהדורת וילנא, 1879). מאז יצא במהדודות מרובות עד ימינו אנו (מהדורת־צילום של ההמשכים ב״קול מבשר״ יצאה בירושלים, תשכ״ד). על ראשיתו זו בידייש כתב לאחר שנים: ״מחברתי זאת היתה לראש פינה בספרות היהודית החדשה. מהעת ההיא חשקה נפשי ביהודית וארשתיה לי לעולם ואבהל את תמרוקיה ואת מנותיה הראויות לתת לה ותהי למטרוניתא טובת חן ויפת תואר ותלד לי בנים הרבה״.
    ואכן ה״בנים״ לא איחרו לבוא. בזה לאחר זה יצאו לאחר מכן: ״דאָס ווינטשפינגערל״ (על השער נאמר שכאילו תורגם מגרמנית. בערך 1865), ״די טאקסע״ (1869), ״פישקע דער קרומער״ (1869), ״דער לופט־באלאָן״ (עם י. ל. בינשטוק. 1869), ״דער פיש״ (עם הנ״ל. 1870), ״די קלאטשע״ (1873) ועוד ועוד. כל אלה הוציאו את יצירתו, על תיאוריה ושנינותיה, לכל רחבי העולם היהודי והספרותי ועשו את מנדלי לארי הספרות היידית, מחשל צורתה וסגנונה ובעיקר למי שהכניס לספרות יידיש רמה של אמנות, שלא ידעה עד אותו זמן בממדים כגון אלה. בשל ה״טאקסע״, שרקעו המציאותי של הסיפור היה שקוף ביותר, לרבות טעמים אחרים, נאלץ לעזוב את ברדיטשב ועבר לז׳יטומיר (1869). אולם גם בז׳יטומיר לא ראה נחת ולא האריך שבתו שם. פקדוהו כאן פגעים כלכליים עד שהוצע לו התפקיד, בו ראה לעצמו עוגן כלכלי, רָאשוּת ה״תלמוד תורה״ באודיסה. ב־1881 עבר לאודיסה ובתפקיד זה עד ימיו האחרונים.
בד בבד עם פוריותו זו ביידיש לא הניח מנדלי כל הימים והשנים את כתיבתו העברית, אף ששיעורה היה קטן הרבה ואף שתחומיה היו שונים ואחרים בתכלית: דברי פובליציסטיקה ולעיתים אף ענייני מדע פופולארי. יחס כמותי זה באותה תקופה בין כתיבתו העברית מזה והיידית מזה גרם לדיבור השגור על הפסקת כתיבתו העברית וחידושה אחר־כך. ברם מנדלי התרעם ביותר על נוסח־כתיבה זה ובמכתבו לרבניצקי מדגיש הוא: ״אני מעולם לא חדלתי ולא הפסקתי לכתוב עברית. וכשכתבתי יהודית לא משכתי ידי מעברית. הרבה מסיפורי בלשון יהודית נכתבו בשעה שהייתי עוסק בכתיבת ספרי ״תולדות הטבע״ ומאמרים הרבה, הבאים בכתבי־העתים בזמנים שונים״ (״רשומות״ ב, 430). ואף על פי כן עוררה את הדעת גם העובדה שבבלטריסטיקה הוא מבטא את עצמו ביידיש ומאז ״למדו היטב״, כלומר ״האבות והבנים״ לא בא המשך לבלטריסטיקה עברית שלו. דומה שתוך כל השנים האלה (בערך כעשרים שנה) היתח איזו תכונה פנימית למעבר עמוק בתוך תוכו לבלטריסטיקה עברית, שתהא שונה מהראשית ותקביל במידת האפשר לזו שביידית וכליה הלשוניים יהיו אחרים ושונים בתכלית מאותם השגורים עד אז בבלטריסטיקה העברית. בינתיים המשיך כל השנים השתתפותו בפריודיקה העברית (״הש¬חר״, ״המליץ״ ועוד). בעיצום הפולמוס של התיקונים בדת, שהתנהל בכל עוזו בספרות ובעיתונות העברית בשנות השבעים, נטל אף הוא רשות הדיבור בסידרת מאמרים (״עת לדבר״ ב״המליץ״), שבה גילה דעתו על הצורך במזיגת ההשכלה והדת תוך הדגשת נחיצותה של העברית כמכשיר להפצת השכלה בעם. הוא פנה לסופרים העבריים להפסיק את הפולמוס על תיקונים בדת ובמקום כך להקדיש מאמצים להפיץ, ע״י העברית, דעת בעם. מאמרו זה החשיב ביותר ואף נתנו בשינויים קלים בראש ספרו ״תולדות הטבע״ (חלק ג), משל מראה הוא על תכנית וביצועה כאחד. בסידרת־מאמרים אחרת (״מה אנו״ ב״השחר״ הששי) הוא מברר בעיות החינוך היהודי, אגב תיאור קודר ביותר למצבם הכלכלי והרוחני של המוני בית ישראל (העורך, פרץ סמולנסקין, הסתייג מתי¬אור זה).
    על זיקתו היתירה לבעיות. היום מעיד גם רצונו להשתתף עם מיכאל הלוי רודקינסון לשם הוצאה משותפת של שני העיתונים, ״הקול״ בעברית ו״קול לעם״ ביידיש. הכרוז שהוציא על כך (1877) מספר בפרטות על הצורך בשני עיתונים אלה ונכונותו לעשות בכך על סמך נסיונו בן עשרים השנה כסופר. לבסוף לא יצא הדבר לפועל ומנדלי ראה צורך לעצמו להודיע על כך ברבים (״הצפירה״ 1877, עמ׳ 264). בינתיים הוא מוסיף להשתתף בדברי פובלי¬ציסטיקה בעיתונות העברית ולעיתים אף בענייני ספרות (בעיקר ב״המליץ״). מאמרים אלה שלא כונסו עד כה מעידים באיזו מידה הטרידוהו בעיות היהודים ברוסיה ועד מה נאבק למצוא דרכי־ פתרון. דומה היה שלפי כתיבה זו ניצבים לפני הקורא היידי והעברי שני מנדלים ובייחוד שהיידי כבר הגיע לפירסום גם מעבר לספרות יידיש, תחילה לרוסית ואחר אף לפולנית (ע״י קלמנס יונושא. תירגם ״קיצור מסעות בנימין השלישי״ ואת ״סוסתי״).
    באודיסה נפתחה לו תקופה חדשה אם בהיווצר סביבו מרכז ספרותי ואם ב״אימונו״ המתמיד בסגנון, שבו עתיד היה להתגלות בבלטריסטיקה העברית. נסיונו הראשון לא הניח ביותר את דעתו ובעיקר בשל לשונו וסגנונו המקראיים. הלשון המקראית לא נראתה לו עוד הולמת את ביטויו האמנותי. לשון־חכמים, שבה היה משתמש במאמריו הפובליציסטיים ובספרי־המדע העבריים שלו, עדיין לא העז להשתמש בה לצרכי הבלטריסטיקה שלו. אולם קימעה־קימעה התחייה בסגנון זה, שכבר היתה לו מסורת לא מבוטלת עד ימיו (מנדל לפין, מרדכי סוכסטובר, אליעזר צבי צווייפל ועוד) ובייחוד משנתאמן בו לא רק ב״תולדות הטבע״ אלא גם בענייני הוויות העולם כגון ״לוח הסוחרים״, שהתחיל מוציא (מ־1879) ובו ״מאמרים נכ¬בדים כתובים בלשון המשנה״ (כך הנוסח באבטוביוגרפיה. ב״לוח״ עצמו הנוסח שונה במקצת).
    שיבתו, או נכון יותר, ראשית תקופתו החדשה בתחום הבלטריסטיקה העברית, חלה בתרמ״ו (1886) בעיתון היומי העברי הראשון ״היום״, שנערך ע״י יהודה־ליב קנטור. כאן החל להדפיס את סיפורו ״בסתר רעם״ (בשלימותו נדפס ב״בן־עמי״, 1887. בראש הסיפור נאמר: ״ספור חדש כתוב בלשון יהודית ונעתק לשפת עבר מאת הקטן מענדעלי מוכר ספרים״. מסתבר שאין הדברים, כפי שנקבע תחילה, לתפארת המליצה אלא לפנינו באמת עיבוד והרחבה מיידיש). ולראשונה הופיע בכינוי זה לקורא העברי, שדחה מאז כמעט לחלוטין את שמו האמיתי. בזה אחר זה נדפסו סיפוריו העבריים ״שם ויפת בעגלה״ (״כוורת״, תר״ן), ״לא נחת ביעקב״ (״פרדס״ א, תרנ״ב), ״בימי הרעש״ ו״הפתיחתא״ ל״בימים ההם״ (״פרדס״ ב, תרנ״ד), ״בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה״ (״לוח אחיאסף״ ב—ג, תרנ״ד—תרנ״ה), ״הנשרפים״ (״פרדס״ ג, תרנ״ז). כל אלה אף היוו את הקובץ הראשון של סיפוריו בעברית, שיצאו בצורת ספר (״ספורים״. אודיסה, תר״ם, בהוצאת י. ח. רבניצקי, שהקדים דברים אחדים לאסופה). מנדלי עצמו ראה בכל סיפור שבאסופה זו, ומסתבר שהדברים אמורים גם בסיפוריו האחרים, ״נשמה כללית של כנסת ישראל״, או כפי שהוא שם בפי אחד מגיבורי ״בימים ההם״, ש״כותב קורות העתים, שיהיה בימים הבאים, הוא יחייב את סופרי ישראל בזמננו ויתנם לחרפה, שלא עשו חיי עמנו מעיין לספריהם ולא מסרו די חומר להבונים אחריהם״. מכאן אף רמז לעצמו, מ״סופרי זמננו, שהם יודעים את רוח בני עמנו ומכירים מעשיהם ומנהגיהם של הקטנים עם הגדולים״. ומכיוון שבסיפוריו אלה נעשתה ההתחלה לא איחר לבוא ההמשך, שבו מכריע מעשה יציקתו העברית לסיפוריו ביידיש, שנעשו מעין יצירות חדשות.
    לא פחות מנוסח חדש זה של ציור חיי העם, ובעיקר לשיכבותיו הדלות שבו, במעטה של סאטירה, עורר את הדעת הלבוש העברי של בלטריסטיקה זו שחרגה מהנוסח המקובל לסוג זה בעברית ובשלו אף נעשה ״יוצר הנוסח״, שבו הצורה והתוכן נעשו חטיבה אורגאנית אחת. עם שקדמו לו למנדלי בצעדים לקראת גיבוש לשוני זר, הרי בדין חרץ על עצמו את הפסק : ״סגנון זה של הסיפורים שלי בעברית בריאה חדשה היא, שנמלכתי עליה תחילה בפמליא של מחשבות לבי ומוחי, ואמרתי: נעשה סגנון עברי, שיהא חי, מדבר, ברור ובדיוק כבני־אדם בימינו ובמקומנו ונשמתו תהא ישראלית והוא יהא ראוי שיינתנו על ידו סיפורים לישראל בעברית. דבר זה היה קשה מאוד להיעשות. וברוך המקום, שהיה בעזרי ויצרתיו אף עשיתיו. ומאותה שעה התחילו סופרי ישראל להשתמש בסגנון חדש זה – – –״.
    מאותה תקופה (1886) נעשה סופר דו־לשוני, הכותב עברית ויידיש באותו סוג. מאבקו הקודם להתיך מדעים מדוייקים בעברית, שימש מעתה את יצירתו הבלטריסטית העברית, שבה מיזג את כל רובדי הלשון בכל הדורות, לרבות צירופי־לשון וסגנון חדשים. ומשהגיע לגיל זיקנה נעשה כמעיין המתגבר וב״השלוח״, שהתחיל מופיע במחצית השנייה של שנות התשעים בעריכתו של אחד־העם, מתחיל להופיע בהמשכים העיבוד העברי של ״ווינשפינגערל״, בצורת ״עמק הבכא״, ובו בזמן ב״פרדס״ — ״מסעות בנימין השלישי״ ו״ספר הקבצנים״, הוא ״פישקה דער קרומער״, ״סוסתי״, היא ״די קלאַטשע״ וכן היצירה הנבדלת מעולם הדמויות שלו בכל סיפוריו ״בימים ההם״ (״חיי שלמה״), נוסח עברי לאבטוביוגרפיה שלו ״שלמה ר׳ חיימ׳ס״. מאז עד ימיו האחרונים לא הניח את עטו הדו־לשוני והכינוי שהצמיד לו שלום עליכם ״סבא״ של הספרות העברית והיידיית היה מעין ביטוי יחס הדור של הקוראים והסופרים גם יחד.
סערת הפוגרומים ותחילת המהפכה ברוסיה ב־1905 הוציאה אותו מאודיסה, בה היה ראשה של חבורת־הסופרים הנודעת (אחד־העם, ביאליק, רבניצקי, דובנוב ועוד) וטילטלה אותו לשווייץ (לג׳נבה). במקום־גלותו זה מלאו חמישים שנה ליצירתו, יובל שהוחג בכל רחבי העולם היהודי, במידה שלא זכה לו עד אז שום סופר יהודי. בראשית 1908 חזר לאודיסה ואף זכה להיות עד־ראיה, במסעו על פני כמה וכמה קהילות ישראל, באיזו מידה הוא סופרם המהולל של המוני המונים. בשנותיו האחרונות החל לפרסם ״מספר הזכרונות״ שלו, שאינם בדיוק כמשמעות השם, אולם שקועים אף בהם פרקים מחוויות הילדות שלו (פרק מאלה הזכרונות היה הדבר האחרון שכתב ונדפס לאחר מותו ב״עולמנו״).
    יחסו לחיבת ציון, היא התנועה שמילאה חללו של העולם היהודי ברוסיה ובייחוד באודיסה (מקום מושבו של ״הוועד האודיסאי״, המרכז האירגוני של חובבי ציון ברוסיה) וראשיה היו מבני חבורתו, היה מצד אחד נלבב ואמוציונאלי ומאידך גיסא מסוייג ביותר. כך תירגם ועיבד ליידיש את ״אבטואמנציפציה״ של י. ל. פינסקר בשם ״א סגולה צו דיא יודישע צרות״ (אודיסה, 1884). לעומת זאת לא היתה ללבו העסקנות הרועשת, שעליה היה מגיב ברוב שנינה. משום כך נחשב באודיסה כאיש שמחוץ למחנה חיבת ציון. על כן התנגד אוסישקין להיבחרו כחבר־נכבד של ״אגודת חובבי שפת עבר״ באודיסה. התנגדות זו עוררה סערה עצומה (1908) וגרמה לכך שביאליק יצא בחריפות נגד אוסישקין (לאחר־מכן ביקש סליחתו).
    הערכת מנדלי ומקומו בספרות העברית בעלת פנים כפולות היא. האחת, שהוא ראש וראשון לאמני הסיפור והתיאור האמנותי ובייחוד במזיגת התוכן והצורה — עדיין קביעה זו לא נתערערה, אף שהערעור בתחום האחר פלש במקצת גם לכאן. לגישה זו נתן ביאליק שיא הביטוי בסידרת דברי הערכה ובייחוד ב״מנדלי ושלושת הכרכים״ (״שלושת הכרכים — בית גנזים זה לכל צורות החיים של היהודים בדורות רבים ולתמצית הסגנון העברי של כל הדורות – – –״). ברם מבחינת המציאות היהודית המשתקפת ביצירתו נמצאו עוררין, בטענה שאין תיאורים אלה אלא חלק מיצער של המציאות היהודית, ונמצאו שהפליגו אפילו לטענה שגם אותו תיאור חלקי כמוהו כסילוף המציאות היהודית והצגתה בראי עקום. ערעורים אלה החלו במידה שניתן לבדוק עד כה, בשמואל משה מלמד דרך א. ד. גורדון, שסיכם השגותיו אלה במאמרו ״הערכת עצמנו״ ובמכתב הלווי ששלח לי. ח. ברנר (כתבי א. ד. גורדון, חלק ג, 85–92). הוא טען על מנדלי שלא הפליג בראייתו את חיי ישראל מזו של המשכילים בני דורו ועל כן לא חדר לנבכי הנפש היהודית. בימינו חידד השגות אלה לקיצוניות גמורה אברהם קריב בסידרת מאמרים, שקובצו לאחר מכן בספרים. כאן ראייה מנוגדת בתכלית מזו של פרישמן. בין שני קטבים אלה עמדות־ביניים מרובות. מבחינה אסתיטית ערערו עליו מיד לאחר מותו שלמה צמח וא. דרויאנוב (וביאר השגותיו אלה שלמה צמח במאמריו מקץ עשרות בשנים ב״על המשמר״ מיום 16.4.1965 וב״מאזנים״ טבת תשכ״ו, 106–107).
    כתביו העבריים: הקובץ הראשון של סיפוריו יצא כנזכר בתר״ס. כאן נקבצו שבעה מסיפוריו הקטנים (בכלל זה הפתיחתא ל״בימים ההם״). ועד היובל הוציא ״כל כתבי״ בשלושה כרכים (קראקא–אודיסה, תרס״ט–תרע״ב. מכאן שמות מאמריהם הנודעים של ביאליק וברנר על כתבי מנדלי בכרך השני, מאמרו המקיף של פרישמן ובשלישי של ביאליק).
    לאחר מלחמת העולם הראשונה יצאה מהדורת כתביו (שלישית) בברלין (תרפ״ב) בשבעה ספרים (השביעי כולל ״מאמרים על תולדותיו וערכו האישי והספרותי״ מרבניצקי, י. ל. פרץ, ד. פרישמן, ר. בריינין. ז. אפשטיין, ביאליק, י. קלוזנר, י. א. לובצקי, מ. מ. פייטלזון, שלום עליכם, בן־עמי, י. פיכמן וב. אפלבוים). מתש״ז קובצו כתביו בכרך אחד (״כל כתבי מנדלי מוכר ספרים״. בראשו מונוגרפיה מקפת מי. פיכמן) ומאז בהדפסות מרובות. ספרים בודדים ועיבודים לבתי ספר יצאו במשך כל השנים בצירוף מבואות וכו׳. מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים מתוכננת מהדורה אקדמית של כל כתביו המקוריים בעברית וביידיש, בעריכתם של שמואל ורסס וחנא שמרוק.

ספריו: