אליעזר שטיינמן, סופר, מסאי, מתרגם ועורך נולד באובודובקה, חבל פודוליה שבאוקראינה
בשבט תרנ״ב, פברואר 1892. אביהם של הסופרים נתן ודוד שחם. בינקותו התייתם מאביו וגודל
בבתי דודיו. בהיותו בן אחת־עשרה נסע לקישינוב, למד בישיבה, ובגיל חמש־עשרה הוסמך לרבנות.
סיפורו העברי הראשון התפרסם בכתב העת רשפים של פרישמן (תרס״ט), ובאותה תקופה החל לכתוב
סיפורים ורשימות גם ביידיש. ב־1909 עבר לאודסה והצטרף לחבורת ״סופרי אודסה״. ב־1912
עבר לוורשה והתקרב למבקר דוד פרישמן, עורך הצפירה, שעודד אותו ופירסם את סיפוריו ומסותיו.
בעידודו תירגם מיצירות סטרינדברג, מטרלינק ודוסטוייבסקי. עם ייסוד כתב העת התקופה והוצאת
הספרים שטיבל (1918) הוזמן על ידי פרישמן לעבוד במחיצתו. בהתקופה (א׳–ה׳) פירסם שטיינמן
את הרומן הבלתי־גמור שלו סחור סחור, מחיי האינטליגנציה היהודית בוורשה. ב־1919 חזר
לאודסה והוציא עם שלמה צמח מאסף בשם ארץ. הוא הושפע מהרעיונות הקומוניסטיים ופירסם
קונטרס בשם הקומוניסטן העברי, שבו שיבח את המהפכה הבולשביקית, אולם משראה את מאמציה
של היבסקציה (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית) להכחדת התרבות היהודית, התפכח
מהתלהבותו, וב־1920 עזב את רוסיה ועבר שוב לוורשה, שם ישב ארבע שנים והשתתף בכתבי העת
הצפירה ומאָמענט. באותו זמן הופיעו ספריו הראשונים, הרומן אסתר חיות (שטיבל, תרפ״ג),
סיפורים (תרפ״ג), ספר המאמרים (תרפ״ד), וכן מסות וסיפורים ביידיש, שתיארו את הפוגרומים
באוקראינה. בשנים 1923–1924 ערך ופירסם בוורשה את הירחון קולות, שביקש לשלב בין תרבות
ישראל לתרבות העולם.
ב־1924 עלה ארצה והתיישב בתל אביב, וכעבור שנתיים (1926) נבחר לערוך
את ביטאון אגודת הסופרים כתובים, אך עד מהרה יצא (עם עוזרו ואחר כך שותפו לעריכה, המשורר
אברהם שלונסקי) למאבק בביאליק ובסופרי דור התחייה, במטרה להשליט נורמות חדשות בספרות
העברית. בסוף השנה הראשונה לצאת הביטאון הסירה אגודת הסופרים את חסותה מכתובים והוא
הפך לביטאונם הלוחם של שטיינמן ושלונסקי. ב־1932 פרץ סכסוך בין שטיינמן לשאר חברי המערכת
(שלונסקי, יעקב הורוביץ, יצחק נורמן וישראל זמורה), על רקע טענתם שהוא היה לשליט יחיד
בכתב העת ואינו נוהג בחבריו בהגינות. החבורה פרשה, והוא נשאר לערוך את כתובים לבדו.
לאחר שנסגר הביטאון (1933) החל לכתוב בעיתון דבר טור קבוע והתמיד בו עד מותו.
היה סופר פורה, ״סופר של כ״ד שעות״. בעבודתו הספרותית ראה את כל
עולמו. הוא כתב מאות מסות, סיפורים ורומנים, והיה בקי במכמני התרבות והלשון העברית
כמו גם בספרות העולם. בעבודתו הספרותית ביקש להוביל מהלך חדש בספרות העברית שלאחר ביאליק
ולחבר את תרבות אירופה המודרנית עם מסורת ישראל. הוא היה ער לחשיבותם של מרכזי התרבות
במזרח־אירופה, וביקש לחזק את המרכז התרבותי בארץ ישראל באמצעות קשרים הדוקים עם מרכזים
אלה.
את היסודות לתפישתו המהפכנית ניתן למצוא כבר בעבודתו הספרותית ברוסיה.
במאמריו וברשימותיו מ־1919 ביקר את מצבה של הספרות העברית, שלדעתו קפאה על שמריה. במסתו
״במזרה הזמן״ (תרצ״א) הציע הערכה חדשה של אבות הספרות העברית. הוא ביקש לראות ברמח״ל
את אבי הספרות העברית במקום בנפתלי הרץ ויזל, כמקובל אז על רבים מקהילת הסופרים והמבקרים,
ושלל את הספרות העברית בתקופת ההשכלה, שהיה בה לטעמו רציונליזם עקר, והיא עסקה בכלל
במקום ביחיד. לעומת זאת העלה על נס את תרומתן של החסידות והמיסטיקה לספרות העברית החדשה.
מסותיו של שטיינמן עוסקות בנושאים מגוונים והן נכסי צאן ברזל של
המסה העברית. הוא היה מחלוצי הסיפור המודרני בספרות העברית. הסיפורים והרומנים שלו
(זוגות, דודאים, סודות) הם בעלי אופי מודרניסטי ושוברים תבניות מקובלות. מתואר בהם
האדם המודרני שנכסף כל ימיו לזוגיות הרמונית, אך הוא נידון לחיי בדידות. במסתו ״תבוסת
הסיפור״ (תרצ״ה) שלל את המודל הריאליסטי הבנוי על העולם החיצוני, וביקש לעצב סיפור
בעל עלילה פנימית, מופשטת וסמלית.
משנות הארבעים חזר והדגיש את חשיבות המורשת היהודית, שבלעדיה לא
תיתכן צמיחה של ערכי רוח חדשים. הוא שינה את דעתו על סופרי ההשכלה והתחייה וראה ביצירותיהם
נכסים חשובים לתרבות העברית. בספרו במעגל הדורות (תש״ד) הסביר את התמורה בדעותיו: מיוצר
מרדן, שביקש לשנות את פני הספרות, למי שנטל על עצמו לגלות לקוראים את גדולתם של סופרי
העבר. בעשרים שנותיו האחרונות עסק במפעל כינוס של אוצרות הרוח היהודיים, והוציא את
כתבי המגיד מדובנא (תשי״ב–תשי״ג), באר החסידות (א–י, תשי״א–תשכ״ב) ובאר התלמוד (א–ד,
1965–1963).
מספריו הנוספים: צרור מפתחות (תש״י); כה אמר פרישמן (1950);
כתבים
בארבעה כרכים (תשי״ח); פרודות (לפי אלף־בית, 1965); ושני לקטי סיפורים:
ההר הירוק (1965);
ברכי נפשי (1965). לאחר מותו יצאו לאור ספרים רבים מעיזבונו, ובהם: פני עצמי (1971)
וארבעה כרכי המסות חיים של שפע (1979). בארכיונו שבמרכז קיפ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת
תל אביב, מצויים כתבי יד רבים של רומנים, סיפורים ומסות שטרם ראו אור.
זכה בפרס ביאליק (עם אברהם שלונסקי, 1960) ובפרס ישראל (1963).
אליעזר שטיינמן, נפטר בה׳ באב תש״ל, 7 באוגוסט 1970.
זמורה, ישראל. ספרות על פרשת דורות ג׳. 1950. 139–131;
כהן, ישראל. ״אליעזר
שטיינמן״. פנים אל פנים. 1979. תל אביב: יחדיו. 181–169;
---. ״אליעזר שטיינמן״. שער
הסופרים א׳. 1962. תל אביב: ועד. 322–309;
שקד, גרשון. הסיפורת העברית 1980–1880 ג׳.
1988. ירושלים: כתר והקיבוץ המאוחד. 32–25.
מייטוס, אליהו. ביאליק בדכאונו. שלמה
צמח. אליעזר שטיינמן. בספרו: במחיצתם של סופרים
: פרקי זכרונות מימי שחרות (תל אביב : יבנה, תשל״ח 1977), עמ׳ 56–63.
מיכלי, ב. י. שחור על גבי תכלת. הפועל הצעיר,
י״ז בסיון תש״א <חזר ונדפס בספרו: דמויות
וצדודיות (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״א 1971), עמ׳ 75–81, בשם:
״האמונה באנושי״>
מיכלי, ב. י. במעגל הדורות. הפועל הצעיר,
ה׳ באלול תש״ד <חזר ונדפס בספרו: דמויות
וצדודיות (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״א 1971), עמ׳ 123–127,
בשם: ״פרקים במסכת ביקרתו״>
מיכלי, ב. י.סופר בשיחו.מאזנים, כרך י״ד (ל״ז), גל׳ ג (שבט תשכ״ב, פברואר 1962), עמ׳ 192–195;
סופר בשיחו (המשך).
מאזנים, כרך י״ד (ל״ז), גל׳ ד (אדר א׳ וב׳ תשכ״ב, מארס 1962), עמ׳ 291–295
<חזר ונדפס בספרו: דמויות וצדודיות
(תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״א 1971), עמ׳ 127–143, בשם: יוצר בשיחו>
מיכלי, ב. י. ייחודו של א. שטיינמן. הפועל
הצעיר, ט׳ בניסן תשכ״ו <חזר ונדפס בספרו: דמויות וצדודיות (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד,
תשל״א 1971), עמ׳ 68–75>
מיכלי, ב. י.א. שטיינמן במסותיו
ובפרודותיו. מאזנים, כרך כ״ב (מ״ה), גל׳ 5–6 (ניסן–אייר תשכ״ו, אפריל–מאי
1966), עמ׳ 382–392 <בשולי ספריו ״ברכי נפשי״ ו״פרודות״. חזר ונדפס בספרו:
דמויות וצדודיות (תל־אביב
: הקיבוץ המאוחד, תשל״א 1971), עמ׳ 103–123>
קרסל, ג.
דרכים אל החסידות : עם פרס ביאליק לאליעזר שטיינמן. דבר, מוסף
לספרות ולאמנות, כ״ב בטבת תש״ך, 22 בינואר 1960, עמ׳ 7.
קשת, ישורון. על אליעזר שטיינמן.
בספרו: אמדות : הערכות בקורתיות (ירושלים :
אגודת שלם, תש״ל 1969), עמ׳ 82–86.
שחם, דוד. באי־ביתו של אבא מתחלפים.
מאזנים, כרך פ׳, גל׳ 5–6 (תשרי תשס״ז,
ספטמבר 2006), עמ׳ 14–16 <דוד שחם, בנו של אליעזר שטיינמן, מספר על בית־אביו>
מיכלי, ב. י.סופר על משמרתו.דבר,
מוסף לספרות ואמנות, ז׳ בחשון תשי״ז, 12 באוקטובר 1956, עמ׳ 5, 6; י״ד בחשון תשי״ז,
19 באוקטובר 1956, עמ׳ 5, 6 <חזר ונדפס בספרו: ליד האבנים : דמויות ובעיות
בספרותנו (תל־אביב : אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשי״ט), עמ׳
ובספרו: דמויות וצדודיות
(תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״א 1971), עמ׳ 81–103>
על ״באר החסידות״
אבינרי, עדו. ״באר החסידות״. משא (מצורף ל׳למרחב׳),
שנה 12, גל׳ 31 (ה׳ באב תשכ״ג, 26 ביולי 1963), עמ׳ ב.
שזר, זלמן. אליעזר שטיינמן : להופעת
״באר החסידות״. בספרו אור אישים
: דברי מסה וזכרון על פגישות שתמו (מהדורה חדשה, מורחבת ומתוקנת) (ירושלים : הספריה
הציונית, תשל״ג 1973), כרך שלישי, עמ׳ 147–148 <נחתם: ט״ז חשוון תשכ״ב>
אליעזר שטיינמן, סופר, מסאי, מתרגם ועורך נולד באובודובקה, חבל פודוליה שבאוקראינה
בשבט תרנ״ב, פברואר 1892. אביהם של הסופרים 
