ישעיהו קורן, סופר, נולד בי״ח בתמוז ת״ש, 24 ביולי 1940 בכפר־סבא, ובה גדל. למד בבית חינוך תיכון ע״ש ברל כצנלסון. בשנות הששים למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. שירת שנים רבות במערכת הביטחון בתפקידים בכירים.
    סיפוריו הראשונים של ישעיהו קורן הופיעו מ־1962 ואילך, ושמונה מהם כונסו בספרו הראשון, מכתב בחולות (1967). ב־1974 פרסם את הרומן הקצר לוויה בצהריים (מהדורות חדשות ב־1989 וב־2008; תורגם לצרפתית, לאנגלית ולגרמנית), אך על־פי עדותו סיים את כתיבתו כבר ב־1967. בספרו השלישי, יונים לא עפות בלילה (1989) כונסו שנים־עשר סיפורים שנכתבו מ־1974 ואילך. ספרו הרביעי, העומדים בלילות (1992), מכיל תשעה סיפורים חדשים, ובתוכם הנובלה ׳שוט׳, וכן הדפסה מחודשת בשינויים מועטים של סיפורי מכתב בחולות. אחרי 1992 פרסם קורן סיפורים חדשים בכתבי העת ׳קשת החדשה׳ ו׳המעורר׳ ובמדור הספרות של ׳הארץ׳, אך עד מועד כתיבתן של שורות אלו (2009) טרם כינס אותם בספר.
    העולם המצטייר ביצירתו של קורן הסתעף והשתכלל מאז סיפוריו הראשונים, אולם קווי המִתאר ותכונות היסוד שלו נותרו קבועים מאז תחילת דרכו, וכמוהם עקרונות הפואטיקה של המחבר. הסיפורים מתרחשים ברובם במושבה ותיקה בשרון, המצויה בתהליכי מעבר מיישוב אינטימי חצי־כפרי ליישוב עירוני מודרני. סיפורים אחרים מתארים אפיזודות מן ההווי הצבאי באימונים ובמלחמות. גיבוריו של קורן הם אנשים של יום יום, קשי יום, ובהם עגלונים, רוכלים, חנוונים, מורים, בעלי מלאכה וחקלאים, המוצגים לעיני הקורא בשגרת קיומם ובסביבתם הפיסית הדהויה והמהוהה. בהקשר זה ציין גרשון שקד, כי ׳שבחה של יצירתו הוא, אולי, שאין לה ״בשורה״ ואינה מנסה למצות את ״המצב הישראלי״, אלא לספר על מצבם של בני אדם ישראליים [...] הריאליזם האטמוספרי של קורן פותח פתחים ואפשרויות חדשים ומפנה את תשומת הלב אל הרוקמים חייהם בסתר׳.
    כתיבתו של קורן היא אכן מופת של עיצוב היפר־ריאליסטי צלול, מוחשי ואמין עד קצה דקויותיו. המרחב החיצוני נבנה בה מהצטרפותם של אלפי פרטים ופרטי־פרטים זעירים וכאילו סתמיים, תוך כדי השתהות תיאורית סבלנית על תופעות ופעולות, פירוקן לגורמים ויצירת מרקמים אסתטיים עשירים, מתוזמרים להפליא, של הקבלות וקישורים סמויים ביניהן. על רקע זה בולטים הפערים בין המציאות החושית והחומרית הגלויה והמפורטת לבין הסיפורים החשאיים הנרמזים, חלקם יצריים ואלימים, הרוחשים מתחתיה. הסיפורת של קורן מציגה מציאות נופית של עזובה והתפוררות, שבה מהלכות דמויות שותקות ובלומות, כאובות ופגועות, המנסות בהיסוס ליצור מגעים אנושיים ולזכות ברגעי חסד, וזאת בלשון חסכנית ובסגנון ענייני הנזהרים מכל התפייטות מיותרת. עלילות הסיפורים מינימליות. בעיקרם הם עומדים על תיאורי פעולות ושיחות לקוניות, כמעט בלא חשיפה של הרהורים ורגשות ובוודאי בלא פירושים מטעם המספר. מתחת לפני השטח האפרוריים מצטברים מתחים גדולים שאינם מוצאים להם פורקן, ודומה כי הרבדים הרגשיים הסמויים נעשים טעונים וחריפים יותר בכתיבתו של קורן עם השנים. משום כך הסיפורים מחייבים את מעורבותו של קורא פעיל במיוחד, הנדרש לכוון את חושיו לקלוט את המוני הגירויים הזורמים אליו מן הטקסט ובה בשעה למלא את החללים הריקים הפעורים בסיפור, בעיקר בכל הנוגע לחיי הנפש של הדמויות. כל התכונות אלה יוצרות פרוזה נקייה, מדויקת ורבת כוח, מקומית ואוניברסלית גם יחד, שחומרת עיצובה וישרנותה חסרת הפשרות מְשַׁווים לה גם מימד מוסרי. בחיפושיה אחר מקורות ההשראה של נוסח ייחודי זה הצביעה הביקורת על הקלסיקונים של המודרניזם האמריקני (המינגוויי, פוקנר, שרווד אנדרסון) או על מעצבי ׳הרומן החדש׳ הצרפתי (אלן רוב־גרייה) כעל אבותיו הספרותים של קורן, אם כי היו שסימנו קווי קִרבה בינו לבין אחדים מבני דורו בסיפורת העברית, כגון יהושע קנז, ראובן מירן, גדעון תלפז וישראל המאירי.
    על אף מיעוטה של כתיבתו הוכר קורן כאחד המשובחים בפרוזאיקונים של דור המדינה. הערכה זו אושרה מחדש בשנת 2008 בדיון ביקורתי ער שהתנהל בעיתונות הספרותית סביב יצירתו. הדיון ניזון בחלקו מהענקת פרס ביאליק לקורן בשנה זו, וכן מהדפסת הרומן לוויה בצהריים במהדורה חדשה. הרומן זכה לעיבוד קולנועי בבימויו של אדם סנדרסון בשנת 2013. בשנת זו גם זכה בפרס ברנר על ספרו שתי כפות ידיים ומלה (2013).
    ישעיהו קורן מתגורר בזכרון יעקב.

יצירות ישעיהו קורן בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה]
[צילום תחתון: ניצן שורר]

ספריו: