ראובן אשר ברודס נולד בווילנה בכ״ה באלול תרי״א, 22 בספטמבר 1851. אביו (יעקב יוסף ברא״ז) מת עליו בילדותו. הוא למד בעצמו ולפני גיל בר מצוה נתפרסם כעילוי, אף נתפס להשכלה בימי לימודיו ובגיל צעיר החל בכתיבתו. מאמרו הראשון ב״הלבנון״ (1868. ״שימת עין על כמה מאמרי תורה וחכמה״. על מאמרו זה וכן האחרים חתם ראובן אבי״ב: ״ראובן אשר בן יוסף ברא״ז) וכן הבאים אחריו עסקו בענינים תלמודיים ומשולבים היו בהם רישומי ספרות-המחקר בעברית. ב-1868 ברח מבית אמו מוילנה (לרגל השידולים לנישואין) והלך לז׳יטומיר, בה למד בבית-המדרש לרבנים וכן רוסית וגרמנית, ואף שקד על ספרויות שתי הלשונות האלה. כאן עשה עד 1871 והכיר את ש״י אברמוביץ (מנדלי מוכר-ספרים), א״ב גוטלובר, א. צ. צויפל, משה ליב לילינבלום ועוד, ומכאן שלח את מאמריו ל״הלבנון״, ״הכרמל״ ו״המליץ״.  היה נע ונד בערים שונות (קיוב, יקטרינוסלב, ניקולייב, אודיסה ועוד) בהתפרנסו מהוראה. בימי נדודים אלה חל המעבר שלו לפובליציסטיקה, סיפורת ולפיליטון וכן דרש אז באחד ממאמריו מאת סופרי ישראל ברוסיה זיקה יתירה לחיים ולמציאות היהודית. ב״השחר״ הדפיס את סיפורו הראשון (״מסתרי בית צפניה״) וכן דברי שיר ובקורת. ב-1875 הגיע לוארשה והתחיל מוציא את סיפוריו: ״מודה ועוזב״ (1876. ״וידוי אשר יתוודה ראש לקהל היהודים בליטא״. חזר ונדפס באסופתו ״זקנים עם נערים״) ו״אהבה תחולל נפלאות״ (לבוב, תרל״ו). בוארשה הוזמן על ידי א״ב גוטלובר, שביקש להוציא ירחון ספרותי מתחרה ל״השחר״ (בית המדרש לרבנים בז׳יטומיר, שבו הורה גוטלובר נסגר ב-1873), לעריכת כתב העת ״הבוקר אור״. לשם כך עבר ללבוב ושם היה עורך למעשה של ״הבוקר אור״ במשך שלוש שנים ומחצה בערך (1876–1879). באכסניה זו התחיל לפרסם את הרומן ״הדת והחיים״ (״יסודתו בדברי הימים לבני ישראל בליטא בשנות תרכ״ט-תרל״א. הספר לא נגמר ויצא בלבוב, תרל״ז. מהדורה שניה יצאה לאור בתרמ״ז. קיצור בידי ירמיהו פרנקל בירושלים, תש״ז). אולם המשיך בעריכתו אך חדשים מספר ונפרד מגוטלובר. אז פתח בהשתתפות ב״מגיד משנה״ בסידרת ״מכתבים ספרותיים״ וכן ב״הקול״. כשנתיים (1879–1881) עשה בוילנה ושם סייע לי׳ מזח בעריכת ״גן פרחים״ שלו (1881). כאן פירסם סיפור ומאמר בזכות הרחבתה של הלשון וטען למעמד שוה של כל רובדי הלשון. בפרוע פרעות ביהדות רוסיה ב-1881 עבר לרומניה ולאחר שצידד תקופה קצרה בזכות ההגירה לאמריקה עבר למחנה חובבי-ציון ואף ערך עיתון ביידיש (בשם עברי ״יהודית״. בוקרשט. תרמ״ב-תרמ״ד). ב-1884 עבר ללבוב והיה פעיל מאז בתנועה הלאומית והציונית עד מותו. בלבוב הוציא יחד עם י׳ מזח את העיתון ״היהדות״ (״לחדשות ולילדי יום, לספרות ולבקורת״. יצאו אך 4 גליונות. תרמ״ה), שמילאו בעצמו בסוגים ספרותיים מרובים.  בתרמ״ח יצא בוארשה הרומן ״שתי הקצוות״ (לאחר מכן: וילנה, תרס״ד ותרפ״ג), שלא כקודמו: ״הדת והחיים״, הושלם ונגמר. אף ליקט את סיפוריו הקטנים בשם ״זקנים עם נערים״ (״אספת סיפורים, מחזות ותמונות מחיי היהודים בארץ רוסיא״. וינה, תרמ״ו). בתרמ״ח היה עורך למעשה של ״בית אוצר הספרות״, מיסודו של ש. א. גרבר (שנה ב׳ וחלק של שנה ג׳). בתרמ״ט הלך לקולומיה וערך את ״השמש״ וב-1890 התחיל מוציא בקראקא את העיתון ״הזמן״ (לרגל חוקי הדפוס באוסטריה היה לו גם השם ״רוח הזמן״. נפסק ב-1891). כאן פירסם מאמרים בזכות חיבת-ציון וכן ראשיתו של הרומן ״מאין ולאן״ (יצא כספר בקראקא, תרנ״א). אף הוציא חוברת לרגל העברת עצמות אדם מיצקביץ׳ מצרפת לקראקא: ״אדם מיצקביץ׳, תולדות חייו, ערכו במשוררים ויחוסו לעם בני ישראל בספריו ובפעולותיו״ (קראקא, תר״ן). לאחר מכן השתתף ב״השרון״ של גרשם בדר ושלושה סיפורים אף יצאו כספר לחוד, בשם ״שלושה סיפורים״ (קראקא, תרנ״ד). ב-1893 חזר ללבוב וערך עיתונים של חובבי ציון ביידיש ואף אותם כמעט שמילא בעצמו. ב-1896 עבר לוינה, שם בילה אחרית ימיו. הוא התחיל אז להשתתף בקביעות ב״המגיד״ שיצא בקראקא ואף השתתף מטעם העיתון בקונגרס הציוני הראשון בבזל ופירסם כתבות מפורטות ממנו. משהחלה לצאת מהדורה ביידיש של ״וועלט״ נתמנה על-ידי הרצל כעורכה (1900) והמשיך בעבודתו זו כשנה ורבע. בלבו קיננו תכניות ספרותיות מרובות, שלא יצאו לפועל בשל מותו בוינה בי״ז בתשרי תרס״ג, 18 באוקטובר 1902. לאחר מותו הופיעו ״שירים עתיקים״ (סיפור. קראקא, תרס״ג). הירבה לכתוב יידיש ואף הגן על שפה זו בפני התקפת בני דורו.

יצירות ראובן אשר ברודס בפרויקט בן-יהודה

[מקורות: קרסל, ויקיפדיה, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish Leksikon, Jewish encyclopedia, Электронная еврейская энциклопедия, YIVO Encyclopedia of Jews in Esatern Europe]

ספריו: