חגית גרוסמן נולדה בב' בתשרי תשל"ז, 26 בספטמבר 1976 בראשון לציון, ושם ובנס ציונה התחנכה. בתיכון למדה צילום ב"קמרה אובסקורה". אחרי שירותה הצבאי למדה תיאטרון ב"בית צבי" וציור במדרשה לאמנות. ב-2001־2004 למדה ספרות עברית וכללית באוניברסיטת תל אביב. ב-2006־2007 למדה לתואר שני במסלול לכתיבה ספרותית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מלמדת כתיבה ב"מוסררה", בית ספר לאמנות רב-תחומית בירושלים. מתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לבת.
מן הבולטות במשוררות הדור הצעיר. יצירתה התפרסמה בכתבי עת ספרותיים שונים.
פירסמה עד כה ארבעה ספרי שירה, תשעה שירים לשמואל (הוצאת פלונית, 2007), לווייתני האפר (2010),
רעד העיר (2013) וספר הגוף (2017) וכן הרומנים, היכן שאינם (ידיעות ספרים, 2012),
לילה ולואיס (2014) ורוחות פרצים (2018). ב-2017 יצא לאור
קובץ סיפורים קצרים להחיות דברים בודדים (הוצאת פרדס).
ספר שיריה הראשון הוא סוג של קינה, מעין מסע פרֵדה רגיש מאביה, ובו תיאור מערכת היחסים והגעגועים אליו: "אֲנִי יוֹשֶׁבֶת וּבוֹהָה בָּאֲפֵלָה […]/ כִּי בָּרֶגַע הַבָּא כְּבָר לֹא תִהְיֶה כְּמוֹ שֶׁאַתָּה בָּרֶגַע הַזֶּה […]/ אַתָּה לוֹמֵד לָמוּת בִּיְחִידוּת" (תשעה שירים לשמואל, "הנח לאור"). בספר שיריה השני ישנם שירי קינה לאהובה שהתאבד לצד שירי אהבה לאהובה הנוכחי, וכן שירי זיכרונות ילדות, מערכות יחסים וחרדה: "לִפֹּל אֶל תּוֹךְ/ הַיָּם שֶׁלְּךָ/ וְלֹא לָדַעַת שֶׁזֶּה/ הַיָּם שֶׁלְּךָ/ […] וְהַלִּוְיָתָן שׂוֹחֶה בִּבְשָׂרִי/ וְהָיִיתִי בָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ […]" (לווייתני האפר, "היבריס").
ברומן הביכורים שלה, היכן שאינם, היא מצליחה להלך על הגבולות הדקים שבין השירה לפרוזה, ומיטיבה לתאר עולם שבו הנסתר והנגלה נמהלים זה בזה. שיריה עוסקים במתח שבין הזרות ובין האהבה, בין המוות, ההיעדר והכמיהה לעבר ובין חיפוש דרכים להחיותו מחדש באמצעות השירה. הם כתובים במפתח פואטי שמזכיר את שירת שנות השישים והשבעים. נדמים לעתים מופשטים או עמומים מעט, אך רגישותה הלשונית ומבטה החודר יוצרים מבע אקספרסיבי ועשיר המעיד על כישרון וירטואוזי, ללא עכבות או איפוק צורני. שירתה, כתב
ארז שוייצר (2010), היא אירוע של תשוקה ושל קדושה, של חיוניות ושל דחף מוות, של סכנה אבל גם של מקלט.
נכתב על ידי אילן בר-דוד עבור לקסיקון הקשרים
לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים:
ויקיפדיה]
[צילום: גיא מנדלין]
