¹

יצירתו הסיפורית של אהרן מגד היא חטיבה מיוחדת בספרותנו. וארבעה סימני היכר לייחוד זה:

סימן היכר ראשון – היקפה. העלילה שבסיפוריו היא רחבת יריעה, שתחילתה בשנות השלושים, אמצעיתה לאחר מלחמת העולם השניה והמשכה זורם בשנות המדינה ועד ימינו. ראשיתו היתה צנועה, הוא רשם רישומים יפים וכנים מחיי כיבוש העבודה למקצועותיה, שהוא עצמו היה שותף בהם, כחבר קיבוץ. גם היום מענינים פירות־ביכורים אלה, שניכללו בספרו “רוח ימים”, כביום נתינתם. אולם כושר ספיגתו, סגולת התרשמותו, כוח הבחנתו ותרבות הבעתו, נתפתחו ונתעמקו. ה“מה” ניצרף ונתגבש. ה“איך” השביח ונתגוון ואופק ראייתו נעשה נרחב ושקוף. כל סיפור, רומאן או מחזה כבש כיבוש אמנותי פרוסה מן המציאות הרותחת של החברה הישראלית הקיבוצית המתהווה ושל החברה העירונית הקיימת, תיאר אותה מבפנים ובמחוץ, ועיצב לה צורה של קיימא. על דרך זו מכילים “רוח ימים”, “ישראל חברים”, “חדוה ואני”, וגם קצת מן המאוחרים יותר, מגילת חיים רבת פרקים וצבעונית של הארץ במאבקי בניינה; המתח בין חזון והגשמתו, יסורי המתנחלים והמגינים, גרעיני ההווי החדש, נפתולי הנוער במציאות הנוצרת על ידיו, וכן גילויי סתגלנות של עייפים ונפלטים, גינוני בוהמה והתברגנות של יושבי כרכים. תיאורי מגד הם בתחום זה ריאליסטיים, ועם זה מלאים דמיון, גבוהים ברמתם האמנותית ואוירה של מעלה מקיפה אותם.

סימן היכר שני יש לראות בכך, שמגד, המדקדק לתאר את הרקע החברתי ותנאי הסביבה, שוקד עם זה על חיתוך דמותו האישית של כל גיבור ואנטי־גיבור וגורלו, יצרי אהבתו ותסביכי שנאתו, נאמנותו וסטייתו, אף על פי שרבות הן הנפשות הפועלות בסיפוריו, כריבויין בתוך החברה הישראלית המגוונת. הבלטת תלות־הגומלין בין העולם החיצוני והפנימי, התנגשות הכלל והפרט, נפתולי חשבון היחיד עם חשבון העולם – ממחישים את מניעי המעשה או המחדל ורומזים על גורמים רציונליים ואי־ראציונליים בהתנהגותו של הגיבור.

סימן היכר שלישי ביצירתו של מגד הוא בחיפושו המתמיד אחרי צורות ותבניות טכניות ונפשיות חדשות. התחדדות ראייתו וכושר השגתו, התעשרות נסיונו והשכלתו של מגד, וכן התמורות החברתיות והכלכליות, שחלו בישראל אחרי קום המדינה, חייבוהו לשכלל כלי־אומנותו ולעדנם, כדי לתפוס בעזרתם את זעזועי מלחמה, אימי חזיונות העולם שנשתנה ואת מניעי ההתנהגות של האדם בישראל, שנעשו מורכבים יותר. השואה, העליה הגדולה ובעיותיה, נטישת אידיאלים של ראשונים, דלדולה של חלוציות, פסילת ערכים, רדיפה אחרי חיים קלים בעיר, וכן עקשנותו ונאמנותו של מיעוט למסורת החלוצית ולהמשך השאיפה להקים חברה חדשה – גיוונו את חומרי החיים ואת נפש הגיבורים שבסיפורי מגד, באופן שהרגיש צורך בגילומה תוך שימוש בטכניקה סיפורית מודרנית, בזרם התודעה, במונולוג הפנימי, בעיצוב ארכיטיפי וכדומה. את סיפוריו “מקרה הכסיל”, “הבריחה”, “החי על המת”, “החיים הקצרים”, “מחברות אביתר”, “על עצים ואבנים”, “העטלף”, וביחוד ספרו האחרון “עשהאל” – הוא חצב מן המציאות האחת הזאת, רבת־הפנים, הסבכים והניגודים. בכמה מסיפורים אלה עושה מגד הפלגות לחוץ לארץ, למדינות שמשטרן האנושי פרובלמאטי, הואיל ובהן נתגשמה הדיסטופיה, האוטפיה ההפוכה, שכמה מגדולי האוטפיסטים ניבאו לה. גלגוליהן של כמה נפשות, הפועלות באקלימו של עולם אחר, וחזרתן לישראל – מעשירים את החוויות, נותנים לסיפורי מגד מימד של עומק ורוחב, ותוך גיבוש ייחודה של ההתרחשות, הריהי משווה לה אופי אוניברסאלי.

וסימן היכר רביעי הוא בסממני יצירתו היפים והעצמיים, כגון: סמליות, הומור, אירוניה, היתול, סאטירה, ואחרון אחרון – לשונו היפה והמדוקדקת, התופסת דקויות, גיוונים ובנות קול. מגד הוא ציירו של הדור, וצבעיו עזים וחמים.

על יצירתו זו ועל מחזותיו שלא פורטו כאן, מצאו השופטים את אהרן מגד ראוי לפרס פיכמן.