¹

תחילה ברצוני להביע בפשטות ובאמת גלויה, רחשי-תודתי לאקו“ם ולחבר-הדיינים שהעניקו לי את הפרס. זוהי חובה לבבית, נעימה וטבעית, של מי שקיבל מתנת-הערכה על מפעל חייו כלפי מי שזיכה אותו בה. אולם אינני רוצה להסתפק בדברי הודאה, אלא לומר משהו על חשיבותו של אקו”ם עצמו, ועל מוסדות שכמותו בזמן הזה.

רבים רגילים לראות בו מוסד ארגוני וכספי, המגן על אינטרסים חמריים של היוצר העברי בישראל. ובתור שכזה הריהו נראה כמוסד טכני פשוט, כמנגנון חילוני, המחשב חשבונות, עושה חיבורים וחיסורים, תובע ונתבע, מזמין למשפט, גובה ומחלק. ואמנם כזהו אקו“ם, וכזהו כל מוסד ארגוני תכליתי טוב. אולם זהו מראהו החיצוני, השטחי, בלבד. ויש לו גם משמעות חברתית רחבה יותר. מי שזוכר עדיין את יחסי-הגומלים הפרימיטיביים, שהיו קיימים בין הסופר והמו”ל, בין נותן שכר-סופרים ומקבלו, ידע להעריכו כראוי וכנכון. דווקא בתקופה ההיא, שנראית לנו כאידיאלית, כחלוצית – והיא היתה בעיקרה כך – היה מעמדם של הסופר והאמן רעוע מאד מבחינת התמורה והשכר. לא היו כל כללים מחייבים. המו“ל שילם לסופר כמה שרצה; החוזה, אם היה כזה, לא חייב הרבה. המו”ל העתיק מדברי הסופר, תירגם, עקר קטעים כל-כמה שרצה והכניס אותם לספרי-לימוד ולאנתולוגיות, בלי לשאול את פי המחבר כלל, כאילו היו קנינו הפרטי של המו"ל. הכל היה תלוי בהגינותו האישית של בעל-המאה. מכל משא ומתן כספי היה הסופר או האמן חוזר הביתה מרוגז ונעלב.

ולא פעם שאל את עצמו: למה זה אנוכי? המצב הזה לא זו בלבד שגרם לסופר סבל חמרי וקיפח את הכנסתו, אלא אף הביא לו מפח-נפש וקיפח את הרגשתו החפשית כיוצר. היה פער עמוק בין הערכת יצירתו של הסופר והערכת עצמו לבין התמורה שקיבל בעדה בצורת שכר-סופרים. המושג בעלוּת כמעט שלא היה קיים. מצד אחד היה הסופר בעל אישיות יוצרת, מקובל ורצוי לרוב אחיו, ומצד שני נתון לשעבוד, לזלזול בכבודו, ולשלילת זכויותיו החמריות כמחבר. והלא ידוע, שלצערנו, מנהגו של עולמנו לדון את האדם לא רק לפי הערך אלא גם לפי המחיר.

עד שקם מוסד כאקו“ם, או המדור המקצועי של אגודת-הסופרים, שדיבר בלשון בני-אדם פשוטה, ופסק קודם-כל, שגם יצירה רוחנית היא רכוש פרטי ויש לה בעלוּת ואינה הפקר. הוא קבע זכויות וחובות לשני הצדדים, ודקדק שלא יקופחו זכויותיו של היוצר, אלא יינתנו לו בשלמותן, ובדרך חוקית, ובשעת הצורך תוך איום במשפט. בדרך זו העלה בבת-אחת את אומנותו של הסופר בעיני הציבור ובעיני עצמו. הסופר אינו צריך עוד לחרוד לכבודו בהתייצבו פנים אל פנים מול פני מו”לו כדי לתבוע את זכויותיו, אלא יש לו מוסד-מגן, והמו"ל בידעו מראש, שיש לו לסופר מלאך-מגן, שוב אינו מעז לעשות לו עוול בולט, והעושה לא יימלט מן הדין.

ועוד דבר: חשוב, שדברי סופרים יהיו נקראים ודעתם תהא נשמעת, ותינתן להם סמכות-רוחנית. דווקא כיום, בתוך מבוכה זו, כשסמכותם של המנהיגים הפוליטיים היא בשפל-המדרגה, יש משנה-ערך לכך, שהסופר ויצירתו יהיו משפיעים על העם ומחנכים אותו. נקל לתאר מה היו פנינו והרגשתנו, אילו היינו, חלילה, נדונים לחיות בשעה קשה זו לישראל רק מן המאמרים והנאומים של אנשי הכנסת ומן הויכוחים והמריבות הטפלים של ראשי המפלגות! בלי התעוררות נפשית ורוחנית, בלי שיר ובלי סיפור, בלי צליל מוסיקאלי ובלי ציור, בלי משחק בימתי ובלי מחול – לא היה טעם לקיומנו; הלא היינו מתים מעניות רוחנית, משעמום ומריקנות. אולם כדי שהסופר והאמן יהיו משפיעים על העם ומכשירים אותו לקליטת ערכי תרבות ויופי ולשאיפה לחברה צודקת ורבת חסד, וליחסי-אנוש יפים, צריך שמעמדם יהיה מבוצר בחברה ושכבודם יהיה יקר בעיני הבריות. כי בזויה חכמת המסכן, ועצת נחותי-מעמד לא תישמע. לאלוהים קוראים ממעמקים, אך אל בני אדם אין לדבר מסתר-המדרגה, אלא ממעמד של כבוד. לא די שיצירותיו של הסופר העברי תהיינה חשובות ויפות כשלעצמן, אלא הסופר עצמו צריך ליהנות מחיבת העם והוקרתו, באופן שתהיה ציפייה לבשורתו הרוחנית. אין להשיג יכולת השפעה אלא על ידי חינוך העם לעליונות הרוח, לפתיחות תרבותית וליחס של הוקרה ליוצרים ולאנשי-הרוח. זהו פשר מאבקם של הסופרים למעמד נאות במדינה ובחברה. ואקו"ם מסייע ביודעים ובלי יודעים לכך. ועל זה יבורך.

בסימן זה אני חוזר ומודה על הפרס שהוענק לי.