¹

אגודת הסופרים לא תמיד שמחה בחלקה, אך היא שמחה בחלקה שהיה לה בשעתה בהקמת קרן לפרסי יצירה מטעם ראש הממשלה, לוי אשכול, זכרונו לברכה. האדם הזה, שכל ימיו הקים מפעלים בעיר ובכפר, היה מלא חדוה ביום ההכרזה על הקמתה של קרן זו. ושני טעמים היו לדבר: ראשית, אשכול היה לא רק איש-מעשה גדול, אלא גם איש-מחשבה, אוהב ספרות, שוחר ניב יפה, מוקיר סופרים וחרד לדמותה הרוחנית של המדינה, ובקרן זו ראה מכשיר לסייע לסופר וליצירה. שנית, בהיותו ממשפחת החלוצים חש, שמפעל חלוצי סגולי כאן, בתחום הרוחני, וזה קסם לו מאד. למן השיחה הראשונה עמו על ענין זה נתקף התלהבות, קיצר את כל שלבי ההכנה והקרן נוסדה תוך חודש ימים. ומה מאושר היה בערב-ההכרזה, אף על פי, שזה היה בשבוע שבו התקיף צה"ל את שדה-התעופה בבירות, ודאגותיו היו מרובות. וברוכה תהיה ראש-הממשלה, גולדה מאיר, השוקדת על המשך הקרן והאדרתה.

הקרן הזאת מסייעת, בתכלית הפשטות, ליוצר העברי בתנאי חייו הקשים. היא שולפת שנה אחת משנות עמלו הרבות ואומרת לו: השנה הבאה תהיה שונה לטובה מקודמותיה. אתה, הסופר, לא תהיה בה משועבד לכל מיני עבודות חיצוניות, לשם פרנסה, שאינן מניחות לך פנאי ליצירה, אלא חפשי תהיה לרוחך ולמצוקתך הפנימית ותוכל להגשים את תכניותיך לפי כוחך וכשרונך שחוננך בהם.

מה זה פנאי לסופר?

אין זה רק פנאי טכני לכתוב, להעלות על הנייר. ודאי, כתיבת שיר, רומאן או מונוגראפיה, או מסה,דורשת זמן. אולם באמרנו פנאי לסופר, הכוונה שהוא צריך להיפנות לחשבון נפשו, לתהייה על עצמו ועל הברואים שהוא עומד לברוא, לטיפוח בת-השירה, לצלילה בעמקי הנושא הנדון, לעמידה על המתרחש סביבו ובתוכו. בדיבור אחד, זה כולל גם שעות של בטלה במובן הנעלה של מלה זו. אלו הן שעות של הסתכלות טהורה, של דמדומים ומחשבות פורחות, של התעוררות והתחדשות, שהם תנאי מוקדם ליצירה ושמהם מתגבשת היצירה. ואין לך אדם יוצר שאינו זקוק לבטלה כזו, שפעמים שיש בה כובד-ראש ושיקול דעת יותר מאשר בעמל רעשני.

וכבר אמרו חז"ל, שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות-ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר-שמחה של מצווה. אם המענק הזה יתן לסופר אותה שמחה של מצווה, או אפילו מקצת ממנה,כדי שהשכינה תהא שוֹרה עליו, הריהו ראוי לשבח, וכל אלה ששותפים בנתינתו ראויים לשבח, ואני מקווה, שגם מקבלי הפרס יהיו ראויים לשבח.

הפרס הזה מיועד לכל יוצר עברי באיזה תחום ספרותי שהוא, המשורר והמספר, המסאי והמבקר, מחייב המימסד ושולל המימסד, כולם חשובים לפניו במידה שווה, מפני שכל מי שתורם מן השבח והעליה של יצירתו ומכניסו לתוך מחזור חיי הרוח שלנו, הריהו מבצר את המסד, את התשתית שלנו. במרוצת הימים נופלת מ"ם אחת מן המלה “ממסד” ונשאר מסד, שעליו נשענות האומה והמדינה. סילוני היצירה של כל יוצר ויוצר משתפכים לתוך הנהר הגדול, נהר-די-נוּר או נהר-די-זהב של היצירה העברית. כך היה, כך הוֹוה וכך יהיה.

טוב שהחברה מעריכה את הסופר והספרות ומתכבדת בכבודם; טוב שהמדינה מכירה בחובתה כלפי היוצר לתת לו קצת אמצעים להקלת תנאי עבודתו. מצב זה יש בו כדי לעודדו ולסעדו. ברם, עיקר אחד צריך להנחותנו ביחסי גומלים אלה: היוצר צריך להיות בן-חורין ונתון לבית-דינו של מצפונו בלבד. אין הסופר המקבל פרס מבטיח שום גמול לנותניו, מלבד אחד: ריכוז הנפש והיכולת בנקודה אחת, בנקודת היצירה, איש איש כפי מתת-החסד שבו. בסופו של חשבון תצא האומה נשכרת. סופריה יוסיפו לה תפארת חיים ודעת עצמה, כשם שהספרות עשתה זאת ממנדלי וביאליק, עגנון והזז והורוביץ ועד אהרן מגד ועמוס עוז.

ואני מאחל למקבלי הפרסים עוֹנה של מזרע וקציר, זריחה ופריחה.

¹

כבוד ראש הממשלה, כבוד ראש העיר, כלת הפרס, גב' סימון דה בובואר, אורחים נכבדים, קהל נכבד.

בשם אגודת הסופרים העברים בישראל אני מקדם בברכה את יריד הספרים הבינלאומי. שפת היצירה שלנו היא השפה העתיקה-החדשה, השפה העברית. זו השפה שאצלה מאוֹרה, מיופיה ומן השגב והמסתורין שבה כמעט לכל לשונות התרבות בעולם. גלוי וידוע הדבר, שתרגום התנ"ך היה בשעתו מאורע גדול ומכריע בעיצוב דמותן של כל הלשונות האלה. אנחנו הסופרים העברים כותבים בשפה העברית, שחידשה כוחה בספרות ובחיים, ואת ספרינו, כספרי קודמינו, הבאנו ליריד הזה. יריד של ספרים עבריים ושל ספרים בלשונות אחרות בירושלים, בירת ישראל, הוא איפוא אירוע סגולי, שקשה לתאר את ייחוד משמעותו. יש בו משום הגשמה פורתא של נבואת הקדמונים “ונהרו אליו עמים רבים”. אנו חשים יפה בעובדה נעלה זו, המגלמת אחוות יצירה של עמים שונים.

אני יודע, שיריד של ספרים יש לו תכלית מעשית. המתכנסים מתכוונים לעשות הסכמים ועסקים וחילופין. ואמנם כל כתב-יד זקוק למו"ל נאמן, ההופכו לספר, וכל ספר זקוק לקונה; אולם מאמין אני, כי בנפשו של כל מי שבא מרחוק לירושלים מרטטת הרגשת זכות והרגשת חג, שהיא מעבר לכל חשבון חולין.

היריד הזה מקיים פגישה משולשת: פגישת מו"לים, המלבישים את פרי רוחם של הסופרים בלבוש ספר, פגישת סופרים, שהספרים מייצגים אותם ומדברים בעדם, ופגישת ספרים הכתובים בשפות שונות. זוהי פגישה רבת-שיח, המקפלת בתוכה בשוֹרת שלום, שאנו נכספים אליו כל כך.

וכשם שאנו שמחים באלה המשתתפים ביריד הזה, כך אנו מצטערים על הנעדרים ממנו. מה מאד רצינו שהמו“לים והסופרים והספרים העברים יזדמנו יחד עם המו”לים, הסופרים והספרים הערביים מן הארצות השכנות והרחוקות. זימון כזה כבר היה בתולדותינו, ואנו מקווים שלא ירחק היום ופגישה כזאת אמנם תתקיים.

רבותי, מה שיש לנו הסופרים לומר לעצמנו ולעולם, כתבנו בספרים המוצגים כאן, ושום נאום לא יוסיף הרבה. אסיים איפוא בהבעת שמחה לקיום יריד הספרים בירושלים ובהבעת תודה לכל המשתתפים בו, ואני אומר לכם בשם הסופרים העברים:

ברוכים הבאים בשערי ירושלים!

¹

אני מביא את ברכתה של אגודת הסופרים העברים בישראל לאָח הצעיר, לפרס ראש הממשלה ליצירה ספרותית ביידיש, המוענק למשורר משה יונגמן. פרס זה מעיד כמאה עדים על יחסה של מדינת ישראל ושל הציבור בישראל לסופרי יידיש ולספרות יידיש. אנו מוקירים כל גילוי של יצירה בספרות זו בין שהוא מתגלה בישראל ובין בתפוצות. אנו רואים בסופרי יידיש בארצנו חברים ליצירה והרינו עמלים בזמן האחרון יחד עם נציגי אגודת סופרי יידיש להקים התאחדות, שתהיה לנו מסגרת גג משותפת, שבה נוכל להיות יחד ולהתכנס לעתים מזומנות לשם דיון בבעיות המיוחדות, המעסיקות את כולנו ותובעות פתרון. ואני מקווה, שבקרוב נחוג את חנוכתה של מסגרת זו.

בקורת רוח אני מציין את הבחירה המוצלחת של מקבל הפרס, המשורר משה יונגמן, מה טוב כשהמברך יכול להצטרף בלבב שלם למעשה השופטים ולומר: ברוך טעמכם!

משה יונגמן עלה מגליציה ותלאות מלחמת העולם השניה עברו עליו ברוסיה. אולם שירתו, אף על פי שהיא יונקת מן המסורת של משוררי יידיש ומן החורבן שראו עיניו בגולה, הריהי ישראלית בעיקרה. לפלא הדבר כיצד נקלט בו הנוף הישראלי ואיזה מבע פיוטי נתן לו. כאילו נולד כאן וכאילו עיניו לא ראו מימיו אלא מראות רקיע ושדה ומדבר אלא בארצנו. הוא מין צבר בדיעבד. עצם הנושאים מעידים על התערותו השלמה במולדת: בספרו “רעגן-בויגען צוקאָפּענס”, כלומר, “הקשת למראשותי”, רוב הנושאים הם כגון: יוספוס פלאביוס, יודפת, לפנות ערב בירושלים, ירדנה, חמרה, שלווה ועוד.

לא רק השמות הם עבריים, אלא גם התוכן והרוח והדימויים והצבע הם ישראליים. בשעת קריאה חשתי גון של יידיש מיוחדת, שצמחה דווקא על קרקע עברית ובסביבה שין בה אוירה של יידיש ספרותית. יש בשיריו זיווג חדש של עברית ויידיש. אני מפנה את דעתם של מבקרי השירה ביידיש לכך, שהחריזה של יונגמן היא מקורית. הוא משדך תיבה חורשת בעברית לתיבה נחרזת ביידיש, ולהיפך. חריזה מקרית כזאת מצויה גם לפניו אצל רבים. אבל בשירת יונגמן זוהי שיטה, הן מפני ששתי הלשונות מתנגנות בו בבת-אחת, והן מפני שבדרך זו הוא מקרבן שבעתיים זו לזו ויוצר מעין סוג לשון חדש. שימו לב: באָרוועס מחורז ב“הורדוס”; ירושלים – עד היום; פיאַלקע – מלכה; הכנעה – בלאָע; שלום שרעבי – עולם הבא; בסתר – א לייטער; צירופים – רופן; שחרית – סיטרא אחראס; פרויען – טועם; אלע – דלמעלה; קאלאמייע – קמיע; איידעמס – גן-עדנס; מבינוּת – קרינאָלינעס; אומעט – נר תמיד; ד' אמות – מאַמעס; שמייכעל – היכל; סידור – נידער; פארוויגן – אַ ניגון; ועוד ועוד שפע של חורזים ונחרזים, היוצאים יחד שלובי זרוע במחולת-מחניים. אכן, ראוי הוא לפרס זה.

וברטט מיוחד אומר כמה מלים על הגב' גולדה מאיר, המפארת את המעמד הנכבד הזה. זה שנים שכבשה את לבי ודמיוני בייחודה ובחין סגולותיה. בתקופתנו יש כמה וכמה סימנים לתחיית עצמאותנו ורוממותנו של ימי התנ"ך, ואחד הסמלים לכך אני ראוה בהופעתה של אשה גדולה ויהודיה גדולה זו – גולדה מאיר, על במת ההיסטוריה החדשה שלנו. גולדה היא מן האמהות במשמע הקדמוני, המקראי – אמהות של האומה. בימינו אין נביאים ואין גם נביאות. אבל באמרנו שרה ורבקה, רחל ולאה, מרים ודבורה, אנו רשאים לצרף את שמה של גולדה. חזונה ותבונתה המדינית, רוחב אופקה ואומץ לבה, צלילות ראייתה ובהירות ביטויה, אנינות דעתה וכוח-החלטתה, המוניטין הבינלאומיים שלה והישגיה בארץ ובעולם – אלה עמדו לה בהנהגת העם והמדינה והעלו אותה למדרגת אחד האישים הדגולים והמופלאים באומה עד עולם.

וברי לי, שאם יהודיה אשר תברך את בתה בברה המסורתית, תניח את ידיה על ראשה ותאמר: ישימך אלוהים כשרה ורבקה, רחל ולאה וגולדה.

גולדה יקירתנו, אנו מאחלים לך אורך-ימים בימינך, ובריאות הגוף ואור הנפש בשמאלך.

¹

זוהי חלוקה שביעית של פרסי היצירה, וממילא גם הברכה השביעית של אגודת הסופרים העברים. שבע-ברכות הוא שם-דבר במסורת היהודית. אלו הן שבע ברכות חתנים, שמשמיעין אותן בשעת החופה. יורשה נא גם לי להשמיע באזני החתנים והכלה שבע ברכות, שילוו אותם תוך שימוש במענקי היצירה האלה:

ברכה ראשונה: שיזכו החתנים והכלה לבריאות הגוף ולכוח-התמדה.

ברכה שניה: שיזכו לתגבורת הדמיון היוצר, למושכלות ולמורגשות מושחזים.

ברכה שלישית: שיהא הזמן הפנוי שלהם פנוי מדאגות חומר ועמוס טרדות יצירה, משוחררים מחובות-חוץ ומופנים לחובות הלב.

ברכה רביעית: שתהא השכינה שורה בפעלם.

ברכה חמישית: שיזכו גם לשעות בטלה, שאין בה לא קריאה ולא כתיבה, אלא דממה של חשבון נפש, או דמדומי הגות, או שיחה עם בת-השירה או בת-הסיפור או בת-המסה, המכשירים את הקרקע ליצירה.

ברכה ששית: שלא יתערבו יסודות זרים ביצירתם ולא יהיו להם כל פניות, אלא מצפונם בלבד יהא בית דינם.

ברכה שביעית: שתהא שנת המענק שנת שלום והרווחה למדינה ולעולם, ויוכלו לשבת בשלווה וליהנות מזיו היצירה.

וברכה ותודה לממשלה, בעלת פרסי היצירה, המתאימה את סכומי הפרס לתנאי הזמן ומקפידה בזמן חלוקתם. יש בכך תקנה פורתא למצבו של הסופר בישראל, המחייב הרחבת העזרה.

¹

נוטריקון של פרס הוא פנאי, רווחה, סיכוי.

כי אמנם שלוש מתנות אלו נותן הפר לסופר. מתנה ראשונה: הוא זוכה לפנאי בשני מובניו: המובן האחד הוא מתן זמן פנוי מעבודות צדדיות, חיצוניות, הנעשות לשם פרנסה וכלכלה. מה מצער הדבר, שסופרים מחוננים, שכבר הוכיחו כשרונם ביצירות של ממש, נותנים את ראשית אונם ואת מבחר שעותיהם ביום לעיסוקים המפרכים את הנפש, המוצצים את רוב זמנם ומרצם. ודאי, צריך הסופר להיות מעורב בחיי הציבור והמדינה ולתרום מזמן לזמן לעיתונות, לפובליציסטיקה, לבירור בעיות חיוניות. ביחוד מצווה על כך הסופר בתקופה סוערת זו. אולם מעורבות זו צריכה להיות מרצון, במשורה, שאם לא כן, היא נהפכת למבוטלוּת. לא פעם הסופר שבו בטל, בתכלית הפשטות, בתוכה. סופר חייב להיות סופר כ"ד שעות ביממה. רק בני-עליה מועטים יוצאים בשלום כסופרים מן המעורבות היתרה. על-פי-הרוב היא מכרסמת את חיותו וייחודו היציריים. ובאמת, מעטים הסופרים, הנוטלים עליהם מרצון עול משרה קבועה בעיתון או בבית-הספר או במשרד. בדרך-כלל הם אנוסים לעשות זאת, על פי המציאות.

פרס זה בא איפוא לתת לסופר שטר-שחרור לשנה ולתת סיפק בידו להיפנות לעבודה של יצירה, הכל לפי כוחו וכשרונו.

אולם, לפנאי של הסופר יש גם משמעות אחרת, שאינה גלויה לכל עין, ואף על פי כן, צורך ראשוני הוא לו. כדי לכתוב שיר, רומאן, או מונוגראפיה, או מסת-בקורת, על הסופר להכין חומר, לקרוא, לבקר בספריות, להעתיק וכיוצא באלו העבודות הטכניות. שלבי הכנה אלה דורשים זמן פנוי. אולם זהו פנאי טכני, החשוב כשלעצמו. אלא שלסופר דרוש גם פנאי של בטלה, שאין בה לא קריאה ולא כתיבה ולא עשייה, כי אם שקט לחשבון נפש ולתהייה על עצמו. זוהי בטלה נעלה, שהיא יסוד לכל פעילות של יצירה. בשעות פנאי אלו מתמלאת נפש הסופר דמדומים, מחשבות, רשמים, מתיחות וגירויים. כל אלה מתגבשים אחר-כך ביצירה ספרותית.

מתנה שניה: רווחה. השתחררות פורתא משעבוד לעבודת-חובה ובחירה בעבודה של שמחה. הסופר מרגיש בשנת הפרס הקלת-מה, בטחון-מה. הוא פטור מדאגת פרנסה. אמנם אין לו שפע, אבל יש לו מינימום, המאפשר לו להסיח את הדעת מן הצד החמרי הטורדני. בדיבור אחד: הפוגה.

והמתנה השלישית: סיכוי. ענין זה הוא חשוב וטעון הבהרה. קבלת הפרס אינה מבטיחה יצירה. כשנכנס פרס עדין אין יוצאת יצירה. הפרס לא יענה את הכל. מצויים גורמי-מיסתורין להבשלת היצירה, שאין לנו מושג ומכל שכן שליטה עליהם. אחד מהם היא ההשראה, שקיומה מורגש אך לא מושכל ולא מוסבר. ישנו גם יסוד ההפתעה. יש נסים ונפלאות ביצירה. מבחינה זו “מסכנת” הממשלה, הנותנת את הפרס. זאת היא השקעה, שפירותיה אינם ודאיים. אבל הסיכון הוא מחובתה של החברה, כי יש סיכוי לנותן הפרס ולמקבלו כאחד. וההשקעה כדאית. וכי מי יודע את דרך הרוח והיצירה? מכל מקום, הסופר רוצה בכל נפשו ומאודו להפוך את הסיכוי להישג של ממש. הוא נוטש את עיסוקו הרגיל, המפרנס אותו, ומתקין עצמו לעבודתו האמיתית. הוא מצפה לחסד היצירה. הוא זקוק לא רק לפנאי, לאמצעים ולתנאי-עבודה, אלא הצלחתו תלויה גם בחירות גמורה מהתחייבות פורמאלית. מצפונו הוא בית דינו. הבטחה אחת בפי מקבל הפרס: לרכז את כוחותיו בסוד הייחוד הגמור בנקודת היצירה. ומה שיצא – יצא. בסופו של חשבון תהא האומה נשכרת. תרבותה תיף ותגדל, ספרותה תפרח וסופריה יוסיפו לה תפארת-חיים ודעת, דעת עצמה.

¹

כבוד גדול הוא לי ונועם רב לברך את ידידי המשורר, ההוגה והמסאי, ישראל אפרת, בקבלו פרס יעקב פיכמן.

על אפרת כתופעה אנושית וספרותית מיוחדת, כבר ייחדתי את הערכתי. ולכן אומר עכשיו דברי בתמציתם. תחילתה של שירותו לפני 65 שנה, באמריקה, והיא שרויה במזל של גידול תמידי, התגוונות והתעמקות. בהיותו עלם בהיר-עיניים ושיכור-חיים שר על תפארת העולם ומנעמי-אהבה וזריחת האושר. כשהגדיל – נשתרבבו צללים לתוך שירתו, שכן הבחין בשני הצדדים של מטבע החיים, בצד הטוב ובצד הרע. ומאז ואילך היה מסתכל וחוזה חזיונות רוח ומראות-חיים וטבע, המשקפים מציאות-של-מטה ומציאות-של-מעלה. כך העניק לנו גבישי שירה והגות, המקיפים עולם ומלואו, עם ואדם, יחיד וכלל, אור ואופל, גיהינום וגן-עדן.

לאפרת סגולות-יקר של פייטן, הפועל בכוח ההשראה והאינטואיציה, ושל הוגה, המשיג השגות שכליות ובונה הנחות ומסקנות. באורח-פלאים עשה שלום בין השכל והרגש, והם משמשים אותו במשותף, כשאחד משלים את חברו. אפרת המשורר מזרזף לעולם-מחשבתו עסיס-נפש מסתורי, ואפרת ההוגה, הפילוסוף, מחסן את עולם-חוויותיו ופיוטו ביסודות מוחיים. על דרך זו מזדווגים החזון וההגיון, התפיסה החושית וההשגה הפנימית, כדי ליצור את היצירה האפרתית המובהקת. מכאן השורש היהודי הקדמון, המקראי, בשירתו ובמשנתו הפילוסופית מחד גיסא, והענף האוניברסאלי, האנושי, המסתעף לרוחב – מאידך גיסא.

תעלומות-אדם וחידות-עולם רבות העלה אפרת בשירה, בהגות ובמסה. בלשון מסולתת, מקורית ועתירת חידושים ביטא את שתסס והבשיל בקרבו. עד שאפשר לראותו כאחד הקלאסיקנים. כאן נעוץ הסוד הגדול, שהוא מקובל על הדור הותיק והצעיר כאחד. הכל מרגישים בו כוח יוצר, שככל שהוסיף שנים כן גבר אותו כוח ונתבסם מרוח הזמן, באופן ששום חידוש אינו זר לו והוא כונסו לתוך יצירתו.

אולם אי אפשר גם בדברים קצרים אלה שלא להזכיר את אפרת האדם, הידיד, בביתו ובצאתו, בחברה ובמסיבה ובדו-שיח. תורתו ויצירתו נטעו בו ענווה ואהבת הבריות. דבריו נשקלים ונמדדים, שפתו אחראית וקולעת אל המטרה, ופיו מפיק מרגליות של דעת ואף בדיחות-דעת.

על כן, אפרת היקר, אנו אוהבים אותך ומכבדים אותך, ושמחים בשמחתך, ומאחלים לך אריכות ימים ושפע של יצירה יחד עם רעיתך, נוות-ביתך ובת-לווייתך.

¹

בשם אגודת הסופרים העבריים בישראל אני מברך את המשורר ש. שלום, שהוא נשיאה של אגודת הסופרים, לקבלת פרס ניומן.

זה חמישים שנה, שש. שלום כותב שירה ואנחנו כותבים על שירתו, ועדיין לא מיצינו את עומק משמעותה, ולכן לא אנסה לעשות זאת הערב. אולם ברצוני לרמוז על שלוש תכונות בשירת ש. שלום, שראוי להבליטו, בבחינת “למען תזכרו”.

תכונה ראשונה, יש בה שירת היחיד ושירת היחד, הפרט והכלל. המשורר תוהה על עצמו, מבקש לעמוד על שורש נשמתו ואגב כך מגלה מחוזות נפש נפלאים. הוא בעל יחוס לא רק מצד אביו-מולידו, אלא קודם כל מצד מולדתו הרוחנית. האושפיזין הבאים לסוכתו הם אברהם יצחק ויעקב, משה, ישעיהו, ירמיהו, איוב, דניאל, הרמב“ם, יהודה הלוי, אבן גבירול, רמח”ל, הבעש"ט, ביאליק וכיוצא בהם. כולם ברכוהו ומכולם התבשם. מלשונם למד ואת עסיסי פיוטם והגותם ספג. בשירת ש. שלום צבורים עפרות-הזהב של כל הדורות, שהמשורר הכניסם בכור-היתוכו והפיק מהם את הזהב הטהור של שירתו.

תכונה שניה, שירתו תופסת מרובה. שרשיה יונקים לא רק מן הקרקע הלאומית, אלא גם מקרקע-עולם. יש לה עומק ורוחב אוניברסאליים. לא זו בלבד שש. שלום הוא בקיא גדול בשירתם של עמים שונים, ואף תרגם מן המעולה שבה, אלא אף זו: ההווייה האנושית כולה מרעישה אותה ובעיותיה מחלחלות בו. שום דבר אנושי אינו זר לו, וכל גורל אנושי נוגע לו. כאדם יהודי חש הוא במכאובי עמו ובשמחת התחיה של עמו. הוא תינה את ענות עמו, את השוֹאָה שהתרגשה עליו ואת מיליוני קרבנותיה; כדרך שהעלה על נס את מלחמת גוג ומגוג שלנו, שקדמה להקמת מדינת ישראל, ואת הישגי הממלכתיות היהודית. עם זה חזה חזון השלום העולמי, שבּת העולם, שבה תתקיים נבואת ישעיהו “וכתתו חרבותם לאתים”. כי באין שלום בעולם לא יהיה שלום גם לישראל. שירת האומה של ש. שלום היא איפוא גם שירת העולם.

והתכונה השלישית, בגדי שירתו של ש. שלום הם תמיד בגדי חג. בין היא אומרת דברי זמר על אהבה ועל שמחת החיים, ובין היא נושאת קינה על גורלו ועל גורל העם בכלל, תמיד היא יוצאת בלבוש מלכות, בפוּרפוּריה לשונית, בתפארת של דימויים ואלגוריה. ש. שלום מנהג אבותיו בידו: תמיד חייב אדם לשמור על צלם-אלוהים שלו. גם האָבל והמקונן, העושים קריעה בבגדם, צריכים להיות לבושים בגד נאה עשוי שיראין.

לפיכך אנו מוצאים בשירתו נעימה פרטית, תזמורת לאומית, ומיתר אנושי כללי, וכולם לבושים הדר לשוני.

אנו מאחלים לש. שלום אורך ימים ושיבה טובה ומדושנת יצירה.

¹

יצירתו הסיפורית של אהרן מגד היא חטיבה מיוחדת בספרותנו. וארבעה סימני היכר לייחוד זה:

סימן היכר ראשון – היקפה. העלילה שבסיפוריו היא רחבת יריעה, שתחילתה בשנות השלושים, אמצעיתה לאחר מלחמת העולם השניה והמשכה זורם בשנות המדינה ועד ימינו. ראשיתו היתה צנועה, הוא רשם רישומים יפים וכנים מחיי כיבוש העבודה למקצועותיה, שהוא עצמו היה שותף בהם, כחבר קיבוץ. גם היום מענינים פירות־ביכורים אלה, שניכללו בספרו “רוח ימים”, כביום נתינתם. אולם כושר ספיגתו, סגולת התרשמותו, כוח הבחנתו ותרבות הבעתו, נתפתחו ונתעמקו. ה“מה” ניצרף ונתגבש. ה“איך” השביח ונתגוון ואופק ראייתו נעשה נרחב ושקוף. כל סיפור, רומאן או מחזה כבש כיבוש אמנותי פרוסה מן המציאות הרותחת של החברה הישראלית הקיבוצית המתהווה ושל החברה העירונית הקיימת, תיאר אותה מבפנים ובמחוץ, ועיצב לה צורה של קיימא. על דרך זו מכילים “רוח ימים”, “ישראל חברים”, “חדוה ואני”, וגם קצת מן המאוחרים יותר, מגילת חיים רבת פרקים וצבעונית של הארץ במאבקי בניינה; המתח בין חזון והגשמתו, יסורי המתנחלים והמגינים, גרעיני ההווי החדש, נפתולי הנוער במציאות הנוצרת על ידיו, וכן גילויי סתגלנות של עייפים ונפלטים, גינוני בוהמה והתברגנות של יושבי כרכים. תיאורי מגד הם בתחום זה ריאליסטיים, ועם זה מלאים דמיון, גבוהים ברמתם האמנותית ואוירה של מעלה מקיפה אותם.

סימן היכר שני יש לראות בכך, שמגד, המדקדק לתאר את הרקע החברתי ותנאי הסביבה, שוקד עם זה על חיתוך דמותו האישית של כל גיבור ואנטי־גיבור וגורלו, יצרי אהבתו ותסביכי שנאתו, נאמנותו וסטייתו, אף על פי שרבות הן הנפשות הפועלות בסיפוריו, כריבויין בתוך החברה הישראלית המגוונת. הבלטת תלות־הגומלין בין העולם החיצוני והפנימי, התנגשות הכלל והפרט, נפתולי חשבון היחיד עם חשבון העולם – ממחישים את מניעי המעשה או המחדל ורומזים על גורמים רציונליים ואי־ראציונליים בהתנהגותו של הגיבור.

סימן היכר שלישי ביצירתו של מגד הוא בחיפושו המתמיד אחרי צורות ותבניות טכניות ונפשיות חדשות. התחדדות ראייתו וכושר השגתו, התעשרות נסיונו והשכלתו של מגד, וכן התמורות החברתיות והכלכליות, שחלו בישראל אחרי קום המדינה, חייבוהו לשכלל כלי־אומנותו ולעדנם, כדי לתפוס בעזרתם את זעזועי מלחמה, אימי חזיונות העולם שנשתנה ואת מניעי ההתנהגות של האדם בישראל, שנעשו מורכבים יותר. השואה, העליה הגדולה ובעיותיה, נטישת אידיאלים של ראשונים, דלדולה של חלוציות, פסילת ערכים, רדיפה אחרי חיים קלים בעיר, וכן עקשנותו ונאמנותו של מיעוט למסורת החלוצית ולהמשך השאיפה להקים חברה חדשה – גיוונו את חומרי החיים ואת נפש הגיבורים שבסיפורי מגד, באופן שהרגיש צורך בגילומה תוך שימוש בטכניקה סיפורית מודרנית, בזרם התודעה, במונולוג הפנימי, בעיצוב ארכיטיפי וכדומה. את סיפוריו “מקרה הכסיל”, “הבריחה”, “החי על המת”, “החיים הקצרים”, “מחברות אביתר”, “על עצים ואבנים”, “העטלף”, וביחוד ספרו האחרון “עשהאל” – הוא חצב מן המציאות האחת הזאת, רבת־הפנים, הסבכים והניגודים. בכמה מסיפורים אלה עושה מגד הפלגות לחוץ לארץ, למדינות שמשטרן האנושי פרובלמאטי, הואיל ובהן נתגשמה הדיסטופיה, האוטפיה ההפוכה, שכמה מגדולי האוטפיסטים ניבאו לה. גלגוליהן של כמה נפשות, הפועלות באקלימו של עולם אחר, וחזרתן לישראל – מעשירים את החוויות, נותנים לסיפורי מגד מימד של עומק ורוחב, ותוך גיבוש ייחודה של ההתרחשות, הריהי משווה לה אופי אוניברסאלי.

וסימן היכר רביעי הוא בסממני יצירתו היפים והעצמיים, כגון: סמליות, הומור, אירוניה, היתול, סאטירה, ואחרון אחרון – לשונו היפה והמדוקדקת, התופסת דקויות, גיוונים ובנות קול. מגד הוא ציירו של הדור, וצבעיו עזים וחמים.

על יצירתו זו ועל מחזותיו שלא פורטו כאן, מצאו השופטים את אהרן מגד ראוי לפרס פיכמן.

¹

תחילה ברצוני להביע בפשטות ובאמת גלויה, רחשי-תודתי לאקו“ם ולחבר-הדיינים שהעניקו לי את הפרס. זוהי חובה לבבית, נעימה וטבעית, של מי שקיבל מתנת-הערכה על מפעל חייו כלפי מי שזיכה אותו בה. אולם אינני רוצה להסתפק בדברי הודאה, אלא לומר משהו על חשיבותו של אקו”ם עצמו, ועל מוסדות שכמותו בזמן הזה.

רבים רגילים לראות בו מוסד ארגוני וכספי, המגן על אינטרסים חמריים של היוצר העברי בישראל. ובתור שכזה הריהו נראה כמוסד טכני פשוט, כמנגנון חילוני, המחשב חשבונות, עושה חיבורים וחיסורים, תובע ונתבע, מזמין למשפט, גובה ומחלק. ואמנם כזהו אקו“ם, וכזהו כל מוסד ארגוני תכליתי טוב. אולם זהו מראהו החיצוני, השטחי, בלבד. ויש לו גם משמעות חברתית רחבה יותר. מי שזוכר עדיין את יחסי-הגומלים הפרימיטיביים, שהיו קיימים בין הסופר והמו”ל, בין נותן שכר-סופרים ומקבלו, ידע להעריכו כראוי וכנכון. דווקא בתקופה ההיא, שנראית לנו כאידיאלית, כחלוצית – והיא היתה בעיקרה כך – היה מעמדם של הסופר והאמן רעוע מאד מבחינת התמורה והשכר. לא היו כל כללים מחייבים. המו“ל שילם לסופר כמה שרצה; החוזה, אם היה כזה, לא חייב הרבה. המו”ל העתיק מדברי הסופר, תירגם, עקר קטעים כל-כמה שרצה והכניס אותם לספרי-לימוד ולאנתולוגיות, בלי לשאול את פי המחבר כלל, כאילו היו קנינו הפרטי של המו"ל. הכל היה תלוי בהגינותו האישית של בעל-המאה. מכל משא ומתן כספי היה הסופר או האמן חוזר הביתה מרוגז ונעלב.

ולא פעם שאל את עצמו: למה זה אנוכי? המצב הזה לא זו בלבד שגרם לסופר סבל חמרי וקיפח את הכנסתו, אלא אף הביא לו מפח-נפש וקיפח את הרגשתו החפשית כיוצר. היה פער עמוק בין הערכת יצירתו של הסופר והערכת עצמו לבין התמורה שקיבל בעדה בצורת שכר-סופרים. המושג בעלוּת כמעט שלא היה קיים. מצד אחד היה הסופר בעל אישיות יוצרת, מקובל ורצוי לרוב אחיו, ומצד שני נתון לשעבוד, לזלזול בכבודו, ולשלילת זכויותיו החמריות כמחבר. והלא ידוע, שלצערנו, מנהגו של עולמנו לדון את האדם לא רק לפי הערך אלא גם לפי המחיר.

עד שקם מוסד כאקו“ם, או המדור המקצועי של אגודת-הסופרים, שדיבר בלשון בני-אדם פשוטה, ופסק קודם-כל, שגם יצירה רוחנית היא רכוש פרטי ויש לה בעלוּת ואינה הפקר. הוא קבע זכויות וחובות לשני הצדדים, ודקדק שלא יקופחו זכויותיו של היוצר, אלא יינתנו לו בשלמותן, ובדרך חוקית, ובשעת הצורך תוך איום במשפט. בדרך זו העלה בבת-אחת את אומנותו של הסופר בעיני הציבור ובעיני עצמו. הסופר אינו צריך עוד לחרוד לכבודו בהתייצבו פנים אל פנים מול פני מו”לו כדי לתבוע את זכויותיו, אלא יש לו מוסד-מגן, והמו"ל בידעו מראש, שיש לו לסופר מלאך-מגן, שוב אינו מעז לעשות לו עוול בולט, והעושה לא יימלט מן הדין.

ועוד דבר: חשוב, שדברי סופרים יהיו נקראים ודעתם תהא נשמעת, ותינתן להם סמכות-רוחנית. דווקא כיום, בתוך מבוכה זו, כשסמכותם של המנהיגים הפוליטיים היא בשפל-המדרגה, יש משנה-ערך לכך, שהסופר ויצירתו יהיו משפיעים על העם ומחנכים אותו. נקל לתאר מה היו פנינו והרגשתנו, אילו היינו, חלילה, נדונים לחיות בשעה קשה זו לישראל רק מן המאמרים והנאומים של אנשי הכנסת ומן הויכוחים והמריבות הטפלים של ראשי המפלגות! בלי התעוררות נפשית ורוחנית, בלי שיר ובלי סיפור, בלי צליל מוסיקאלי ובלי ציור, בלי משחק בימתי ובלי מחול – לא היה טעם לקיומנו; הלא היינו מתים מעניות רוחנית, משעמום ומריקנות. אולם כדי שהסופר והאמן יהיו משפיעים על העם ומכשירים אותו לקליטת ערכי תרבות ויופי ולשאיפה לחברה צודקת ורבת חסד, וליחסי-אנוש יפים, צריך שמעמדם יהיה מבוצר בחברה ושכבודם יהיה יקר בעיני הבריות. כי בזויה חכמת המסכן, ועצת נחותי-מעמד לא תישמע. לאלוהים קוראים ממעמקים, אך אל בני אדם אין לדבר מסתר-המדרגה, אלא ממעמד של כבוד. לא די שיצירותיו של הסופר העברי תהיינה חשובות ויפות כשלעצמן, אלא הסופר עצמו צריך ליהנות מחיבת העם והוקרתו, באופן שתהיה ציפייה לבשורתו הרוחנית. אין להשיג יכולת השפעה אלא על ידי חינוך העם לעליונות הרוח, לפתיחות תרבותית וליחס של הוקרה ליוצרים ולאנשי-הרוח. זהו פשר מאבקם של הסופרים למעמד נאות במדינה ובחברה. ואקו"ם מסייע ביודעים ובלי יודעים לכך. ועל זה יבורך.

בסימן זה אני חוזר ומודה על הפרס שהוענק לי.

¹

כשכתבנו את נימוקי ועדת השופטים ראינו את שלונסקי החי והתוסס, שעם כל הישגיו הנפלאים עדיין הוא שוקק תכניות יצירה ותרגום לרוב. ואת הפרס ראינו כביטוי לתודת הציבור על מה שהעניק לנו ושעתיד היה להעניק לנו. ואולם לאסוננו הגדול, אני קורא את נימוקי הפרס לאחר מותו, במעמד רוחו ולא במעמד גופו, ודברי תשובתו החכמים והחריפים לא יישמעו עוד באזנינו. הושבתה שמחתנו. אולם אנו נעשה כמנהג אבותינו: נעסוק בתורתו, בשירתו, בתרגומיו, נעמיק חקר ביצירתו, נבליט את חלקו הגדול בספרות העברית, וננחיל לדורנו ולדורות הבאים את ערכי היופי והאמנות שיצרה רוחו הגדולה. אנו נחיה את נוכחותו תמיד, נהגה בו ונדובב את שפתותיו בקבר – והלא זוהי משמעותה של השארת הנפש, שהיא תכלית כל יוצר אמיתי.

אקרא את נימוקי הפרס כלשונם.

ועדת השופטים לפרס פיכמן תשל"ג החליטה פה-אחד להעניק את הפרס לאברהם שלונסקי על מפעלו בתחום הספרות העברית, וזאת מטעמים ונימוקים אלה:

למעלה מיובל נותן שלונסקי את יבולו הפיוטי הנפלא במקור ובתרגום, המצטיין בנאמנות למורשת ובחידוש מרענן, בהמשכיות היצירה העברית ובבראשית חדשה. בסימן זה שרויות כל אסופות שירתו: “דווי”, “בגלגל”, “באלה הימים”, “אבני בוהו”, “שירי המפולת והפיוס”, “על מילאת”, “אבני גויל” ותרגומיו, שכונסו זה-לא-כבר בעשרת הכרכים המהודרים. זה שני דורות מעניק שלונסקי שפע פיוטי רב לאומה ולספרותה ומשמש מורה-דרך ליוצרים בישראל. סוד השפעתו טמון באיכות יצירתו, בייחודה ובנושאיה. כאחד החלוצים שנתנסה בכל נסיונות עמו, בסבלו, במעשה ההגשמה ובחבלי תקומתו, חתך ניב לפעמי המהפכה העברית, לעלבון הנעורים ולהתנערותם, לדווי של היחיד והרבים, לנפתוליהם, לתקוותיהם ולאכזבותיהם. תקופה זו, שהיתה הרת-שואה והרת-גאולה, זכתה למשוררה הסגולי.

וכשם שהיה בין סוללי דרכיה של הארץ, כך היה בין סוללי דרכיה של השירה החדשה. אגב מאבק עם הדור הקודם הקלאסי, התקין תבניות שירה משלו, חידש את מיקצבה ומשקלה, הרחיב את תחומיה, תכניה וצורותיה, יצק מטבעות-לשון, עיצב דימויים וסמלים נועזים, וכל זה תוך התדבקות במסורת שירתנו המפוארת ותוך מתן חירות לדמיונו היוצר והמפעיל. הוא ניחש את המתרקם באוירה של התקופה ואת הניגון החדש ונתן את כוחו הפורה לעיצובם. גם לפניו נכתבו שירים במיבטא הספרדי-המלרעי, אך עדיין ניכר היה בהם מאמץ התמורה, בעוד ששירי שלונסקי היו מתחילת ברייתם במיבטא הספרדי הטבעי, ללא שיירי חציצה.

לשונו של שלונסקי מבהיקה בניביה ובצירופיה וששה בגווניה. חומרה הוצבר מכל קרקעותיה ורבדיה של השפה העברית, וברוחה טבוע חותם אמיתה וטוהרתה. משהו מופלא אירע: הוא הופיע כפורץ גדרו של הנוסח הקלאסי ונמצא ממשיכו ומעמיקו ומגוונו. בעוצמה רבה הרחיב את הלשון, הגמיש אותה, יצק בה חיות חדשה, גילה את כפל-פניה כאצילה שמבעה מסוּלת וחגיגי וכשובבה שמבעה חינני וקונדסי. כך הוא ברשות שירתו שלו כך ברשות התרגום, ממיטב ספרות העולם, שעשאו מלאכת-מחשבת, כסוג של יצירה. עתידה לשון תרגומיו הרבים והגדולים ליעשות אסכולה למופת לדורות הבאים, אשר יחקרוה, ילמדוה, יעמדו על סודה ויקנו אותה להם קנין-עולם.

שלונסקי המרדן והחדשן נעשה בנין-אב בשירתנו. רבים תלמידיו וחניכיו שטיפח בבמותיו השונות, ורבים נתבשמו מיצירתו, מדעת ושלא מדעת; בכל ניכרת הקרנתו: ביצירה המקורית ובתרגום, בתיאטרון וברחוב, בפזמון ובפתגם.

ואין אלה אלא ראשי פרקים לתיאור ייחודו היצירי של אברהם שלונסקי וגודל השפעתו.

ועל זה באנו על החתום:

ישראל כהן (יו"ר)

ק. א. ברתיני

ב. י. מיכלי

¹

כבוד היושב-ראש, כבוד סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, אלופי ומיודעי דב סדן, קהל נכבד.

בהתעוררות מיוחדת אני מביא הפעם את ברכתה של אגודת הסופרים למעמד זה של חלוקת מענקי-מחקר מפירותיה של קרן דב סדן.

זה חמישים ואחת שנה חתומה בינינו ברית רעות. ומאז ועד היום אני עוקב בכל לב ובשקידה אחרי יצירתו הספרותית הגדולה ורבת הענפים. ואף על פי שכבר כתבתי והרציתי עליו פעמים רבות, מרגיש אני שפרשת סדן לא נתמצתה על ידי כלל ועיקר. גילויה, פירושה וסיכומה עדיין הם בחינת תפקיד רב-ענין ורב-אחריות. כי בחלקות-ספרות שונות עדר, ובכולן יש לו חלק יצירי נכבד: בסיפור ובשירה, במסה ובמחקר, בבקורת ובפרשנות, בפובליציסטיקה ובעניני לשון, בפולקלור ובפתגמים, בעריכה ובתרגום, בעברית וביידיש. ואולם, לא על צד זה של סדן ברצוני לעמוד עכשיו, אלא על צד מיוחד, שרק סופרים מעטים זכו לכך. כוונתי לדב סדן המורה, הפדגוג, שהעמיד תלמידים אחרים. באופן שסדן זכה לתלמידי תלמידים. בארצנו ובכל העולם היהודי חיים מאות ואולי אלפי תלמידים, שמקצתם תורת הרב נתקיימה בידם ונהפכו למורים ולחוקרים, ומקצתם לא נתקיימה בידם והם עוסקים במקצועות שונים בחיי המעשה ונושאים עמהם את בושמי לקחו של רבם בדחילו ורחימו וקשורים עמו קשרי אגרות וזכרון. אָכן, על סדן המורה והמחנך לא הירבו לספר. דבר זה עדיין חבוי ביומניהם ובזכרונותיהם של לגיון התלמידים שהקים סדן. כל אחד מהם, ובתוכם בנותי השתים, מעלים בגאון את שם מוֹרם ר' דב סדן. כי זה האיש דב נטבעו בו מידות וסגולות של מחנך, של מורה דעת, של פותח לבבות, של רועה נאמן, של מצמיא ומרווה. הוא רב-יועץ לתלמידיו, המדריכם במסילת לימודיהם וחייהם במישרין ובעקיפין. לא תורה ודעת בלבד הוא חולק להם מאוצרו הטוב, אלא גם חכמת-חיים, דרכי הנהגה, סיוע לפתרון בעיותיהם ועידוד במבוכתם. הוא חבר להם. ורבה אמונתם בו ובכוחו.

והנה עכשיו זכה סדן למרכבה חדשה, שבה יוליך צעירים לשדה המחקר. גם מרכבה זו תוכה רצוף אהבה לאדם העוסק בתורה לכל רוחב משמעותו של מושג זה בימינו, ואהבה לנושאים הנחקרים על ידו. והנושאים ניתן להעמידם על שנים: דעת וידע. כלומר: עיסוק בחקר תולדות ישראל וחקר הלשון והספרות העברית והיידית והגשת פירותיו של חקר זה לקהל הנהנים, וכן התקנת ספרי-עזר חשובים ומדוייקים, שהם בחינת צבת ראשונה לכל חקר ושספרותנו אינה משופעת בהם, כגון אותן העבודות, שבגללן מקבלים הערב החוקרים הצעירים את מענקיהם. על דרך זו ייפתח פתח של סיוע לחוקרים הזקוקים לכך לטובת ספרותנו ולברכתה. וכלום יש שם נאה יותר לקרן-עזר כזאת משמו של דב סדן? הן הוא הגנן, המטפח כל חייו שתילי כשרון ומוציא מן הכוח אל הפועל יכולת-יצירה של בני-תשחורת. קרן זו ממחישה את דיוקנו הפדגוגי המובהק של הספר והיוצר דב סדן.

בשם אגודת הסופרים אני מברך את סדן, את קרן-סדן ואת יוזמיה. ברכה מיוחדת למקבלי המענקים, עמלי המדע. יהי רצון שילכו מחיל אל חיל ויפארו את ספרותנו בעבודתם המחקרית הענפה.

¹

ביום הולדתו השמונים של מר מרדכי ברנשטיין החליטה התאחדות הוצאות ספרים בישראל, “דביר” ומפעלי נייר אמריקאיים ישראליים, לייסד אגודה להענקת פרסים ספרותיים על שם מרדכי ברנשטיין, יאריך ימים ושנים. פרס זה הוא עדות ליחס הוקרה והערכה אליו.

הפרס הזה מצטיין בשני סימני-היכר מיוחדים, שאין לפרסים אחרים במדינה. ראשית הפרס הוא בסך 30.000 ל"י, שיעור-גודל מכובד ביותר; וסימן-ההיכר השני הוא בכך, שהאדם, שעל שמו נקרא הפרס, יושב בתוכנו ומשתתף במעמד הטקס של חלוקת הפרס ורואה במו-עיניו את מקבלו. יש כאן איפוא שתי זכיות, של מקבל הפרס, שניתן לו סכום ניכר, ושל בעל-השם, שהוא עד-ראייה וחווייה לאירוע התרבותי הזה.

ברצוני לומר משהו על מר מרדכי ברנשטיין, שביוגראפיה רבת-ענין לו. הוא למד בגימנסיה “הרצליה”, ובאמריקה, התנדב לגדודים העבריים, היה מזכיר הגימנסיה “הרצליה” ומנהל הוצאת “דביר” בתל-אביב, ובכל תקופות חייו כתב סיפורים ומחזות, שמקצתם אף תורגמו ללשונות אחרות. ביוגראפיה כזאת עיצבה אישיות נאה מבחינה רוחנית וחיונית ותקיפה מבחינה מעשית.

זה עשרות שנים, עד היום הזה, שהוא מקדיש עצמו למולות העברית הוא צבר נסיון רב ב“דביר” ובחיי המולות בכלל, נכנס לפני ולפנים של בעיותיה המעשיות והעיוניות, הוצב בראשה של התאחדות הוצאות-הספרים, ונעשה לא רק אומן, כלומר, בעל מקצוע בענף חשוב זה, אלא עלה למדרגת חכם-הרזים של המוֹלוּת. מאמריו ונאומיו בתחום זה, בכל שעת-כושר, מנתחים את הנושא הזה באהבה ובדאגה וחותרים לפתרון הבעיות הציבוריות, החמריות והחברתיות, הנוגעות למולים ולסופרים כאחד. הוא שאף ליחסים תקינים בין המולים והסופרים, להסכמים דו-צדדיים מקובלים ומאושרים. אם חל קלקול במערכת היחסים, הוא אץ לשפרה ומשפיע תמיד במגמה חיובית. לסופרים היו, ובוודאי עוד יהיו חילוקי דעות קלים וחמורים, אך נוכחותו של מר ברנשטיין היא ערובה לחתירה מתמדת, ליישוב הניגודים בין הסופרים והמולים. הוא מפליאני תמיד ברוחו הסוערת, הצעירה, בתפיסתו הרעננה של כל ענין, שמולים צעירים יכולים ללמוד ממנו.

אנו שמחים ליצירת הפרס הנכבד על שמו, ומצטרפים בכל לב להוקרה המבוטאת בו.

ולא הפרס בלבד הוא מעשה נאה ומוצלח, אלא גם חלוקתו הראשונה. בחירת הסופר יעקב שבתאי וספרו “זכרון דברים” למקבל הפרס, מעידה על טוב-טעמם של השופטים ועל מזלו של הפרס. רומאן זה הוא אירוע ספרותי מעניין. הוא מעניין בצורתו, בתוכנו, במבנהו, בממדיו ובטכניקה שלו. בתחילה הוא מפתיע ואף מרתיע. לפניך גוש סיפורי גדול, חסום, בלא אתנחתא, בלא סימני פיסוק מספיקים ובלי פרקים. כמין יער סיפורי עבות. בספרות הלועזית יש רומאנים במתכונת זו, בעברית לא הורגלנו באלה. ואתה שוהה שעה קלה לפני הפלגתך ביער זה. אך משנכנסת לתוכו, אתה נעשה בן-בית, עושה היכרות עם כל נפש פועלת, עם כל אירוע אינטימי או ציבורי, עם האתמול החלוצי, עם ההווה העירוני ועם כל מראה ונוף. כי ההווייה היא של ההווה השוטף והולך. על ציר של שלושה גיבורים ראשיים סובבים חיי הארץ ברומאן זה, הנמשכים תשעה חדשים, ומחלחלים ברומאן יצרי התפוררות והתהוות, ניגודים ופישורים, פיחותים וגיבושים חדשים. והמציאות שבספר ממשית היא ומלאה מתיחות חיה ופורקנים חיים. ומלובשים הם חיים אלה שפה עברית הששה בפשטותה ובדיוקה. קיצורו של דבר: בחירה טובה ומוצלחת.

זיווג כזה של ספר מצויין, של בעל-שם כברנשטיין ושל פרס נכבד, משווה לכל המעמד הזה אופי של חידוש.

בשם אגודת הסופרים אני מברך את מר ברנשטיין בבריאות, באריכות ימים ובמרץ-עשייה רענן, ולמקבל הפרס, מר יעקב שבתאי, אני מאחל רציפות של יצירה ושמחת יצירה.

¹

בלב שופע חיבה ויקר אני מברך, בשם אגודת הסופרים העברים בישראל ובשמי, את ידידי ורעי דב סדן בקבלו הערב פרס על שם י.ל.פרץ. כל פרס שמעניקים לסדן, הולם אותו יפה, מפני שיצירתו פרוסה על סוגי ספרות שונים בשתי הלשונות, בעברית וביידיש, במידה כזאת, שמגעים קסומים לו כמעט עם בחירי כל הסופרים. ואני רוצה להראות, ולוּ בדרך רמז בלבד, את הזיקה המיוחדת לפרס על שם י. ל. פרץ.

במסותיו הנפלאות של יעקב שטיינברג, שאני מכנס עכשיו בספר מיוחד, העומד לצאת לאור, מצאתי באחת מהן, העוסקת בי. ל. פרץ, פיסקה אחת, שנכתבה בשנת תרפ"ה, היינו, לפני 54 שנה. וזו לשונה:

“לפני זמן מה מלאו עשר שנים ליום מותו של יהודה ליב פרץ. בעתונות העברית אשר בארץ כמעט שלא צויין המאורע הזה בשום דברים, לא בדברי הערצה מופרזים, כנהוג אצלנו ביחס לסופרים מסוג ידוע. ואף לא בדברי זכרון רגילים, הנהוגים במקרה כזה מפני הכבוד. הדבר נראה, כאילו אנשי שלומנו הושפעו השפעה גמורה מן הצד שכנגד, מחוגי הספרות אשר באידית: אלה האחרונים הלא ממשיכים להכריז השכם והערב על י. ל. פרץ בתור יוֹצרה, גדולתה ותפארתה של התחיה שלהם אשר ביוּדית, ועל כן רפו טענותיהם של מוקירי היצירה העברית אשר במחנה שלנו. וכי מה יעשו עם סופר בלתי נתפס כזה, מחולק בין עברית לאידית, כמו י. ל. פרץ? לסתור את טענותיהם של אלו ולהוכיח כי במובן המכריע היה י. ל. פרץ סופר עברי? זה, כנראה, לא ייתכן. נשארה עוד דרך-הוקרה שניה ביחס אל י. ל. פרץ: לציין את מרגליות היצירה הסיפורית אשר הסופר הזה כתב בעצם בעברית. אבל כאן הוא נקודת ההכרעה: אצלנו לא יתכן לעת עתה להוקיר איזה סופר הוקרה של ממש בגלל מספר מצומצם של דברי יצירה שאינם ניתנים להערכה כוללת, שאין הדרש מוסב עליה בנקל. ובכן – ויתרו על פרץ, הניחו אותו לאנשי השלום אשר ביודית.”

והנה דב סדן העמיק והקיף את הנושא הזה. לפי דעתו, לא זו בלבד ששום סופר שכתב בשתי הלשונות איננו ניתן להערכה שלמה אלא לאחר שמצרפים את יצירתו בשתיהן, אלא שהספרות העברית החדשה וספרות יידיש הן עצמן קשורות זו לזו ללא הפרד. הן יחד ספרות-העם, שחלק ממנה נכתב גם בלשונות לעז. ולא זו בלבד שהיו בה סופרים כפולי-לשון, אשר עשו גדולות בשתיהן, אלא ששתי הספרויות ינקו זו מזו בצינורות שונים. וסדן קבע זאת מתוך הנחה ברורה ומובנת מאליה, שהספרות העברית ניזונה בעיקר מן המקרא, המשנה, המדרש, הפיוט, ההשכלה, ההגות והמודרנה. והוא לא רק הירצה ונאבק לאישור קשר-הגומלין בין ספרות עברית ויידיש, אלא עשה רבות למען המחשתו ולמען חינוך תלמידים על ברכי תורה זו. והקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית היא דרך-ההגשמה הראשית של רעיונותיו בתחום זה, שהשפעתה תהיה לדורות.

בדברי ברכה אין מקום להאריך בכך, אבל ראוי שנדע, כי פרס זה על שם י. ל. פרץ, מסמל יפה את אמיתת תפיסתו של סדן נוכח יצירתו של פרץ.

בשם אגודת הסופרים העברים בישראל אני מברך גם את יצחק ינוסוביץ, שזכה בפרס על שם ח. לייויק. ינוסוביץ הוא משורר, מסאי, מבקר, עורך ופיליטוניסט, שהטביע בכל סוגי יצירה אלה חותם ניכר בספרות יידיש. בזמן האחרון קראתי את ספר שיריו “אויף יענער זייט ווונדער” וספר הפרצופים שלו “פּנימר און נעמען”, וכן מאמרים שוטפים בכתבי עת שונים, והם מאמתים בי הערכה גבוהה ליצירתו, יהי לו הפרס הזה אות ליחס ההוקרה אליו ועידוד בדרך יצירתו להבא.