¹

מאנשי-הסגולה היה, שבזכותם זכות-קיום וטעם-קיום לחברה. המדע ומידת-החסד היו המקורות, שמהם ניזון בעצמו וזן את האחרים. המדע מסייע לנו לכבוש את הטבע ולפענח את סודותיו למען יצירת הוויה לאומית ואנושית טובה, ואילו מידת-החסד נותנת בידנו מפתח ליחסים מתוקנים שבין אדם לחברו, ובין הפרט לכלל, ועושה את החיים ראויים לשמם. המדע הוא אמצעי, מידת-החסד היא המטרה, היא יוצרת איש-החסד. במלים מעטו אלו מקופלת תפיסת עולמו של ריכרט. אולם כאיש-מדע ידע, שאין להסתפק באמירות כלליות או בסיסמאות, ולכן שקד על פיתוח השקפתו וביסוסה, כדרך ששקד על פיתוח תורתו בתחום הטבע והצמחים. ולא רבים יודעים, שישראל ריכרט כתב מאמרים רבים והרצה הרצאות רבות, שבהם גיבש את משנתו ואת האני-מאמין שלו בתחום בנין הארץ. משלושה מקורות ינק:

א) ממעיינות היהדות; ב) מתורת אהרן דוד גורדון, ומ“הפועל הצעיר”, שהיה חבר בה מימי בחרותו בעלותו ארצה; ג) מן ההומאניזם האירופי. ועל כולם – שאב מנסיון-חייו במציאות הארצישראלית, שביקש לחדש אותה ברוח האידיאלים שלו.

מחמת קוצר המצע אתאר בראשי פרקים בלבד (מתוך המאמר “מעלת הייסוד”). את השקפתו הציונית והלאומית ביטא בדברים אלה: “תנועת שיחרור העם היא נחלת כל העם, ולא נחלת מעמד אחד, גאולת העם לא תוכל לבוא בלי השתחררות מכבלי השעבוד הסוציאלי הנהוג בעולם. הגשמת הציונות פירושה: בנין חברה בארץ בלי מנצלים ומנוצלים”.

בועידת “הפועל הצעיר” בנהלל בשנת 1933 פיתח ריכרט את השקפתו על מקומו של הפרט בהגשמת הציונות העובדת, וכה אמר:

“במשך שנים רבות היה העיקר של הפוה”צ להעמיד את היחיד במרכז החברה והפעולה – – – הציונות דיברה אל הכלל, ובזמן שקוראים לכלל נשמטים היחידים. אנחנו פנינו יש ליחידים ונתנו להם משען ואחיזה. שני הזרמים שלנו: הקבוצה והמושב – מקור אחד להם. בדגניה העמידו בנסיון את אחריות היחיד בתוך הקיבוץ, ולא כל יחיד ויחיד הצליח, ובא הרעיון של המושב. אך השאיפה היא אחת".

על הסוציאליזם אמר: “מעולם לא השתמשו יוצרי “הפועל הצעיר” ומנהיגיה בארץ במלה ההולמת – במלה סוציאליזם. הם פחדו – ביחוד א. ד. גורדון – שמא היא תסלף את המהות המקורית של תנועת העבודה בארץ. אנו, יוצרי “הפועל הצעיר” בגרמניה, מוכרחים היינו להשתמש במלה זו. גדולים היו ההיסוסים והפחד מפני החברים בארץ, ביחוד גדולה היתה האחריות שרבצה עלי, מאחר שרק אנוכי הכרתי את התנועה בארץ הכרה בלתי אמצעית. הכרענו בדבר, כי אנוסים היינו לעשות כך. החברים בארץ, שחיו חיי עבודה והחברה העובדת, היתה להם ממשות של חיים, ויוכלו לוותר על סמלי מלים: אנו, שישבנו בעמר הבכא, מוכרחים היינו להשתמש במלה “סוציאליזם” כשבאנו לתאר לנוער את צורת חברתנו העתידה”.

ועוד טעם: בגרמניה חי בזמן ההוא גוסטאוו לאנדואר, שנתן תוכן הומאני למלה סוציאליזם, הבדיל אותה מן המלה סוציאלדימוקראטיה, והגדיר אותה, בניגוד לה, כתנועה אנושית, המכוונת לשחרר את האדם והמיוסדת בעיקר על רצונו החפשי. הגדרה זו התאימה להלך-דעותיו של ריכרט.

מענינת דעתו גם על המדיניות הציונית. בשנת 1923 אמר: "גם מהצד המעשי אין אנו יכולים לסמוך על אנגליה. אנו איננו יכולים לבנות את עתידנו על כידוני ממשלה אימפריאליסטית, המצב של אנגליה במזרח הוא לא כל כך בטוח, ולא לעולם תשכון בו. תפקידנו פה הוא נצחי. אַל נישען על קנה רצוץ.

השקפתו ההומאנית היתה לו לעינים כל הימים. בשנת 1951, בשנה הרביעית לקיום המדינה, כשנשמעו קולות שאין עוד צורך בקרן-הקיימת לישראל, כתב ריכרט בלהט רב בעד המשך קיומה, וכה אמר: “כשנשאלתי באסיפות ציוניות בגולה, למה יש עכשיו צורך בכספים לגאולת הקרקע, אחרי שהאדמה נכבשה על ידינו, עניתי לשואלים: אנו צריכים לכספים כדי לפצות את בעלי הקרקע”. וכל הקהל ענה בתשואות ועיני רבים אוֹרוּ. עכשיו הבינו את תוכנה האנושי העמוק של הקרן הקיימת וחיבתם עליה נתחזקה שבעתיים".

בכל מה שהגה ריכרט ובכל מה שעשה ראה לפניו את האדם, את היחיד בתוך הקיבוץ ואת הקיבוץ כסכום של יחידים. הוא היה נאמן בית תנועת-העבודה, אך היה קודם כל נאמן בית האדם, בית הפרט, והיה חרד שמא יתמעך בין גלגלי הציבור. הוא עסק במדע לשמו, בחינת תורה לשמה, אף שקד שקידה נמרצת לגבש טרמינולוגיה מדעית עברית מדוייקת בתחום החקלאות והפיטוֹפאתולוגיה. אולם מאחורי עיסוקו המדעי לשמו היתה חבויה הדאגה לאדם הקונקרטי, והשמחה שההישג המדעי יביא ברכה לעם ולאנושות. מאמרו בהפוה"צ על מנדל, מייסד תורת התורשה, מסתיים כך: “ידיעת שלשלת-היוחסין והתכונות, שעברו בירושה, נחוצה איפוא בשביל הקמת דור בריא וחדש”.

ישראל ריכרט לא היה בין יודעי-תרועה, התוקעים בשופר גדול. בפיו ובעטו היה חליל-קסמים, שהיה מוציא קול זך וטהור, הנקלט יפה באוזן. מעולם לא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מהוגן. נקיון, פשטות ויושר היו חותם אישיותו המוסרית. כל מי שבא עמו במגע, חש מיד את ההארמוניה השוררת בנפשו. בת-שחוקו הנלבבת קידמה אותך תמיד קודם שנתפתחה השיחה. הוא היה מורה, פדגוג מופלא, שהיה כובש את לב תלמידיו לפני שכבש את מוחם. את לקחוֹ היה מטיף בפה רך ובטוב טעם הדעת, הן בבית-הספר והן מעל במת הציבור.

אחד הזימונים ההיסטוריים המופלאים, שהיה מיוחד בתוצאותיו, אפשר לראות בפגישה של ריכרט עם חיים ארלוזורוב, זה העלם בהיר-העינים ועשיר-החזון, שהיה צמא להתחדשות יהודית. ריכרט המורה חולל מהפכה בחייו ובמחשבותיו. אשרי הרב שיש לו תלמיד שכזה, וארי התלמיד הזוכה לרב שכזה. התקשרות נפשית זו הולידה תמורה בקרב חלק של הנוער היהודי בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, שביטויה המובהק היה: יצירת תנועת “הפועל הצעיר” בגרמניה. ארלוזורוב כתב בנעוריו סיפור אבטוביוגראפי בשם “מסע אל המולדת”, שזכיתי לתרגמו בשעתו לעברית, וראוי להקשיב לדברי העלם אלי ואַליד, הוא ארלוזורוב, על מורהו, ריכרט. וזו לשונו: “כששמע אלי ואַליד מפיו בפעם הראשונה את הסימפוניה הדמיונית של חיי-המולדת, המתרקמים על ידי העם היהודי – – – נדמה היה לו, שאותו האַחר תעודה גדולה הוא נושא, לפיד גדול, לפיד ענק, אבוקה הלוהטת באודם, שהוא מוליכה עמו בכל הארצות, נותן אותה תמיד במתנה וחוזר ובורא אותה מחדש”.

ריכרט היה בעיני ארלוזורוב ובעיני הנוער היהודי התגלמות הטיפוס החדש של היהודי במולדתו. הוא הצטייר לפניהם כשליח וכמשולח כאחד. תיאור הדר-הארץ ונופה, וכן הסיפור על כיבושה בידי בניה-בוניה החדשים, לקחו את לב הנוער שבוֹ. כנין מפתח-קסמים היה בידו לעולם חדש ונפלא. הם הרגישו, שריכרט אמנם לומד את תורת הבראת הצמחים, אך לאמתו של דבר הוא רופא נפשם. ואמנם היטיב להגדירו בכיוון זה נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שזר. בועידה למחלת צמחים, שנתקיימה במכון וייצמן ברחובות בינואר 1967, לכבוד יום הולדתו ה-75, אמר הנשיא: “אתם, מלומדים מומחים וחבריו למקצוע, התכנסתם לחוֹג אותו כחלוץ לריפוי הצמחים בארץ ובמזרח, ואני מכירו ומכבדו כחלוץ לריפוי הנפשות של צעירי ישראל במערב”.

רבותי, דמותו הטהורה תהא חקוקה בלבנו ובמולדתנו לעולם!