¹

רבותי, תוך הכנות לכינוס המתרגמים, עלתה בי מחשבה, מהולה בבדיחות-דעת, שגם לפני 2200 שנה היה, אולי, כינוס של מתרגמים מעברית ללועזית. כוונתי לתרגום השבעים, שנעשה, לפי המסורת, במאה השלישית לפני הספירה הכללית בידי שבעים (או שבעים ושנים) זקנים מישראל, לפי פקודתו של תלמי השני פילדלפוס, מלך מצרים. אמנם, לפי האגדה ישב כל אחד משבעים זקני היהודים בחדר אחר, כדי שלא יוכלו להעתיק אחד מחברו, אף על פי כן, ניתן להניח, שקדם לכך איזה כינוס גלוי או חשאי לשם התייעצות כיצד לתרגם את המקרא ליוונית.

על כל פנים, לא אגזים אם אומר, שלא היה עדיין בחיינו העבריים כנס כזה של מתרגמים מעברית ללועזית.

בדרך כלל, כאשר אנחנו מדברים על תרגומים ומתרגמים הרינו מתכוונים למתרגמים מלועזית לעברית. החידוש בכנס זה, שאנחנו איננו מתאספים באי יווני, אלא בישראל, ומתייעצים כיצד לתרגם ספרות עברית ללשונו לועזיות. ברור, שלא נסגור כל מתרגם בחדרו, אלא, להיפך, התקבצנו יחד עדי שכל אחד יוכל ללמוד מחברו וּללמד את חברו.

כאמור, יש כבר מסורת נכבדה של תרגומים מספרות לועזית לעברית. בעלי מקצוע זה השיגו הישגים נפלאים. יש בידינו ספרי מופת, שתורגמו לעברית יפה יותר מאשר לשפות אחרות. ואין בכך הגזמה, בדקתי ומצאתי, למשל, שהספר “הפתולוגיה בחיי יום יום” של זיגמונד פרויד, שתורגם לעברים בידי המנוח צבי וויסלבסקי, יפה יותר מאשר תרגומו האנגלי. וכן תורגם תומאס מאן יפה יותר לעברית. הוא הדין בספרים אחרים. דוד פרישמן תירגם את סרתוסתרא לעברית יפה יותר מאשר המתרגם האנגלי, מפני שהמקרא באנגלית הוא תרגום מן המקור העברי, ונמצא שיש כאן חיקוי לחיקוי, בעוד שפרישמן החזיר את סגנון סרתוסתרא למקורו. בכל אופן שדה-התרגומים מלועזית לעברית הוא מרהיב ויש לנו כבר מתרגמים למופת. אני בטוח, שברבות הימים תקום אסכולה לתרגומים על שמו של אברהם שלונסקי ושל שמואל פרלמן ואלתרמן וכו'. מלאכתם האינטואיטיבית נהפכה לשיטה משוכללת ואפשר לעמוד על דרכי תרגומם, הישגיהם וליקוייהם.

מה שאין כן התרגומים מעברית ללועזית. כאן אנחנו דורכים על אדמה מאוד מאוד בלתי מעובדת. יש לנו נסיונות של תרגומים. אינני רוצה לפגוע בשום מתרגם, יש מתרגמים טובים וטובים פחות, אבל כל מי שבודק את מלאכתם היטב, אינו מרוצה. המתרגמים המשובחים עדיין אינם. ואין זה מקרה. מתרגמים כאלה נוצרים על ידי אימון של יחידים רבים. כשם שהמילון הדו-לשוני הוא מצבר של כל מיני נסיונות של רבים ושל שימושים וחידושים של אלפי אנשים, בעלי מקצוע והדיוטות, כך דינו של תרגום ללועזית. הנכסים עדיין מועטים, וההישגים מתחילים להופיע. עדיין יש צורך לשבת על מדוכה זו, לעמול הרב עמל רוחני וטכני.

תפקידו של הכינוס הזה הוא כפול: א) קודם כל לנטוע הכרה בלב כל המתרגמים, שבענין זה הם אינם סתם בעלי-מלאכה, המקבלים שכר, אלא הם שותפים גדולים למפעל גדול וחדש. אילו היה זה ענין של קבלת עבודה וקבלת שכר גרידא לא היה צורך בכינוס. היינו עושים מה שעושים כל המעבידים. באים בדברים על המתרגמים, איש איש לפי יכולתו, וקובעים עמהם את התנאים המיוחדים, או הקיבוציים, אבל אצל אלה העוסקים כבר כמה שנים במלאכת התרגום, יש הכרה, שענין התרגום ללועזית הוא עדיין ענין חלוצי. לנו ברור, שמקצוע זה הוא בחיתוליו וכל אחד הנמצא פה ושאיננו פה, הוא יהיה חבר בקבוצה מסויימת – קבוצת מתרגמים. לנטוע הכרה זו של צוותא היא מטרת הכינוס הזה.

ב) התפקיד השני של הכינוס הוא למצוא את הדרכים להעלאת המקצוע הזה, להעלאת האוּמנוּת הזאת, נכון יותר: האמנות הזאת, במידה כזו, שכל אחד צריך אולי לחכות 70 שנה עד שיוכל להגיע להישגים בכוח עצמו בלבד. בהמשך דברי עוד אברר נקודה זו, אך קודם לכן רוצה אני להסביר מדוע אנחנו רואים במפעל הזה חשיבות גדולה, מה חידושו ולשם מה הוא בא בכלל.

הספרות העברית החדשה נבנתה במידה רבה גם על ידי התרגומים. אין לתאר את הספרות העברית החדשה, כפי שהיא עכשיו, בלי זרם התרגומים שהוכנס לתוכה במשך למעלה ממאה שנה. אני מדבר על התקופה, שבה פעל אדוארד זלקינסון, שתרגם מספרי שקספיר ומילטון, שעד היום הזה איש לא הגיע עדיין למדרגתו. אלתרמן, שתירגם את “אותלו” (שזלקינסון קרא לו “אותיאל הכושי”), הילל תרגום זה מאד, ואמר, שזהו “אחד מחמדיה של אמנות התרגום העברית. – – – לא פעם ולא שתיים, כשאתה נתקל בפתרונות המלאים והיפים של אותו מתרגם-אמן, מתעורר בך רגש הקנאה”. אילו היה שקספיר כותב עברית, היה כותב כמו זלקינסון. אילו “הברית החדשה” היתה ניתנת בעברית, היתה ניתנת, על כל פנים בחלקים גדולים, ברוח לשונו של זלקינסון. עד כדי כך היה האיש הזה בעל רוח מקראית. אולם הוא לא שימש מופת למתרגמים אחרים בזמנו. בינתיים בהמשך השנים קמו מתרגמים חשובים. ביחוד פתח תקופה חדשה “שטיבל”, ובין סופריו היה אחד, א. י. איינהורן שמו, שתירגם להפליא “גיבורים ועבודת גיבורים” לקרלייל. ואף על פי שהוא לא ידע הרבה מונחים בעברית שאנחנו יודעים היום, הסתדר יפה. וכן עשו אחרים. כבר הזכרתי את מפעלו התרגומי של דוד פרישמן; תרגומים אלה השפיעו על הספרות העברית השפעה חיובית ביותר, בהעשירם אותה בנכסי הספרות העולמית. אולם, זוהי דרך חד-סטרית, הקרויה בפי חז"ל הכנסת יפיפותה של יפת באהלי שם. אני חושב שהעובדה, שהספרות העברית הלכה בדרך חד-סטרית זו, גרמה לה נזק, כוונת המכוֹן להכניס את יפיפיותו של שם באהלי יפת.

אחד-העם אומר באחד המאמרים, שאילו היו מתרגמים את אפלאטון לעברית בזמן שתורגמה התורה ליוונית על ידי שבעים הזקנים, ייתכן שכל ההיסטוריה העברית היתה הולכת בדרך אחרת.

כי דרך הספרות, דרך היצירה היא דו-סטרית. מהו יתרונה של דרך זו לספרות ולסופרים?

כל סופר זקוק להכרת הציבור. להכרת הזולת, להכרת הקורא וכן להכרת חברו היוצר. ידועים לנו סופרים גדולים בעולם, שנודעו תחילה בחוץ-לארץ ואחר כך חזרו ונעשו נודעים גם בארצם. אני מדבר על ראשיתו של הסופר, כשהוא זקוק למוניטין. אין ספק, שספרותם של עמים קטנים זקוקה לא רק לאתמוספירה של העם הקטן, שבתוכה היא נוצרת, אלא גם לאתמוספירה עולמית, להכשרה אוניברסאלית. יש בספרות ישראל ב-100 השנים האחרונות יצירות, שאילו תורגמו כהלכה, או אילו נכתבו על ידי אחרים בלשון לועזית, היו בלי ספק נחשבות לחלק מהרכוש הספרותי העולמי, הן הבליטריסטי והן ההגותי. אולם, איתרע מזלו, וציבור היוצרים בארץ, בעיקר אלה שיוצרים באמצעות הדיבור והמלה – שלא כאמני המוסיקה, הציור והריקוד, ששפתם אוניברסאלית ואינה יודעת שום מחיצות של עמים וחייהם מתוקנים לפי הטעם התרבותי המשותף, שמזלם שונה לטובה – גורלם מקופח ביותר; מפני שמי שאינו יודע את הלשון שבה נכתבה היצירה, או שאין מגישים אותה לו בצורה מתאימה, כי אז הסופרים והספרות נשארים בקרן-זוית פרובינציאלית, ולא מפני שקומתם פרובינציאלית, אלא מפני שאין יודעים עליה מחוץ לד' אמות של הארץ הקטנה, ואין לה דורש. תפקידו של התרגום מעברית ללועזית הוא, לפרסם את היצירה הספרותית העברית, להנחילה לעולם התרבותי, לחזק את אמונת הסופר בה ולהכניס את העם הקטן למערכת התרבות הכללית. עמים גדולים ועשירים יותר רגישים בתחום זה, לא כל שכן שאנחנו צריכים להיות ערים ורגישים לכך.

תפקיד שלישי: עם ישראל בגולה, בעיקר בשנים האחרונות, חי, מדבר וכותב בלשונות בני הארץ, שבתוכם הוא ישוב. הידיעה בעברית היא קלושה מאוד, ואין בה כדי להטעים לקורא את טעמה של הספרות העברית המקורית. אנחנו עשינו גדולות כדי להוציא שם טוב לישראל בעמים בתחום הבטחון, הצבא, הכלכלה והחקלאות, חוץ מענין הספרות והתרבות. כאן אנחנו מגמגמים. גם אלה שמדברים בשם התרבות, לא תמיד יודעים בעצמם מהי תרבות עברית. יש הכרח לפתוח במפעל תרגומי רב-ממדים, כדי לשנות את תדמיתנו בעולם ולחנך את העם בגולה, וביחיד את הנוער, על ברכי הספרות העברית בשפתו הלועזית.

ותפקיד רביעי: אנחנו לא נחבוש על ראשנו כובע יותר מדי גדול ולא נגיד שאנחנו יכולים להיות אור לגויים, אבל יש בלי ספק יצירות ספרותיות בעברית, שיריות, סיפוריות, מסאיות וגם הגותיות, שבבחירה טובה ובתרגום טוב עשויות להביא כבוד לישראל ולהכניס לתוך העולם הגויי את פרי רוחו של היוצר הישראלי, שיבין גם מה עושה קטון-עמים זה כאן בתחום הספרותי-היצירתי.

יש, כמובן, לייחד את הדיבור על טיב התרגום. אני יודע נוער שקרא יצירת-מופת לועזית בעברית, ושאל: מה יש בה? במה גדולתה? וכל זה בגלל התרגום “המפואר”. ברור, שאם מתרגמים סופר עולמי חשוב תרגום קלוקל, באופן שכל האדיומטיקה הצרפתית או האנגלית הולכת לאיבוד, וכל הקצב והריתמוס מתקפחים בו, בא הקורא ותמה: מה מצאתם ביצירה זו?

התרגום יכול להנמיך את היצירה. הוא יכול גם לתת לה עלית-נשמה. וחובתנו לתת תרגומים, שהם משופרא דשופרא מבחינת הלשון, באופן שהקורא האנגלי או הצרפתי המשכיל ירצה לקרוא אותה. אולם, כאמור, צריכים המתרגמים להכשיר את עצמם לקראת משימה תרבותית זו.

לפיכך נודעת חשיבות מרובה ליזמת המכון הזה. וראוי לעמוד על התכנית, שהיא גדולה אך האפשרויות להגשמתה טעונות טיפוח. ואינני מדבר על אפשרויות כספיות. מפעל זה אם הוא יצליח, יהיו לו גם אפשרויות כספיות, כמו לכל המפעלים החשובים בארץ. אני מאמין, שמפעל חשוב גורר כספים. כאשר תהיה הכרה בלב הציבור, בממשלה ובמשרד החינוך והתרבות וכן בקרב גורמים ציבוריים אחרים, שמפעל ספרותי, לאומי ואנושי, עומד לקום, לא תהיה השאלה הכספית למכשול. לפי שעה אנחנו מטפלים בשלוש אנתולוגיות, שאינן דווקא שלושה ספרים. סוג אחד של אנתולוגיה יכול להכליל שנים-שלושה כרכים. יש אנתולוגיה לסיפור, לשירה ולמסה. ויש תכנית לתרגום ספרים שלמים, שכן אנתולוגיה פירושה סיפור קצר, או מבחר של שירים, או מסה אחת לכל סופר. אנחנו נושאים את נפשנו לתרגום של ספרים שלמים וטובים. וישנה בתכניתנו גם אנתולוגיה למחשבה העברית החדשה.

יש שני שטחים עיקריים, שבהם יש לנו מה לומר לעולם, כמו, למשל, בענין היהדות. נעשו ונעשים נסיונות רציניים בארץ להגדיר מה זו יהדות. עולם הנוצרי מתענין לדעת מה חושבת מדינת ישראל על היהדות, לא מה שחשבו בימי התלמוד, אלא מה זיקתה היום ליהדות, איך היא מגדירה אותה מחדש.

שטח שני: המחשבה החברתית שלנו, הקיבוץ, המושב, תפיסת החברה החדשה, צורת החיים שלנו.

בכל אלה יש לנו משהו מקורי, שצמח ועלה במציאותנו החדשה, והוא כבר בא לידי ביטוי ספרותי עברי, שיעורר ענין גם בעולם. אם ניקח את הניצוצות האלה ונגיש אותם בצורה יפה ותרבותית – תהיה זאת תרומתנו לעולם.

מלים אחדות על המו“לות. ישנה מו”לות ישראלית, הרוצה להיות שותפת למפעל זה. היא אומרת שיש לה קשרים טובים בעולם. וישנה מו“לות בחוץ-לארץ, שאינה יהודית, שגם היא פונה אלינו. וקיימת מו”לות ממלכתית של מדינות זרות.

למשל: לישראל הסכמי-תרבות עם מדינות שונות וחשובות ביותר. והמדינות הללו מתענינות בכך, מה תורגם לעברית מספרותם. ולא פעם הן פונות לאגודת הסופרים וגם למשרד החוץ, שיודיעו להם מה נעשה בתחום זה. אין לנו עדיין רישום מפורט, קיים אוצר של תרגומים. ואפשר להראות מה תרגמנו מגרמנית, מצרפתית ומאנגלית. אולם הסכם כזה מבוסס על הדדיות. ואין כל קושי בכך, שהשגרירות אכן תהיה המקשרת בינינו ובין צרפת ושהיא תוציא אנתולוגיה, שהמכון הממלכתי שלנו יציע לה.

ישנה גם מו“לות מעורבת, כלומר, של שותפות בין המכון והמו”ל הזר. אם יתברר שזה עסק טוב, נשתמש גם במו"לות מעורבת. ייתכן שיהיו אנתולוגיות שיתקבלו בעולם ויופצו בעשרות אלפי אכסמפלארים ואז יהיו גם רווחים ניכרים, שירחיבו את המפעל. אבל לא לרווחים עינינו, עלינו להרבות במעשי תרגום, אפילו יהיו תחילה גרעונות.

לפיכך ראוי לחזור: קודם כל יש צורך בהכשרה עצמית של המתרגמים, שיתיחסו למה שהם עושים, כאילו הם ממלאים שליחות, ולא רק מלאכה בשכר. הכשרה על ידי לימוד וריכוז ידיעות, על ידי כינוסים וצבירת נסיון הדדי. תיתכן גם הקמת בית ספר לתרגומים.

נחוץ גם כתב-עת לתרגומים. אנחנו נושאים את נפשנו לכך, שבמשך הזמן יהיה רבעון ואנשים יכתבו בו על בעיות מהותיות וטכניות של התרגום. ישנם כתבי-עת לספרות, לציור, לאדריכלות, אבל כתב-עת לתרגומים עדיין אין. ויש לקוות, שבמשך הזמן נזכה לכך. במה כזאת ערכה רב ביותר. כל אחד בשעה שהוא מתרגם, נתקל בבעיות שונות, שהוא פותר אותן, אולם הוא עצמו שוכח מה שעשה ומה שהשיג. כתוצאה משיכחה זו הוא נאלץ שוב להאבק עם אותם קשיים ולחפש להם פתרון. בבמה כזאת לתרגום יוכל לרשום את הישגיו ונסיונותיו וחידושיו, לחזור ולהשתמש בהם, ואף למסור אותם לחבריו. וכן יעשו אחרים.

לא מיציתי את כל הבעיות, אולם בקשתי שכל אחד יביע את דעתו על הענין החשוב הזה. אם נעשה כך, יוכל כינסו זה להיות כינוס היסטורי. שכן תיווצר בו פמליא של מתרגמים, שהניחו יסוד למסורת של תרגום ספרות עברית ללועזית.