¹

א    🔗

הנחה מקובלת היא: כל ספרות היא ספרות לאומית, כלומר, של עם מסויים. הסופר ככל אדם, נולד וגדל בתוך ארץ אחת, שיש לה נוף ואקלים וסביבה מיוחדים. הוא קולט מראות וקולות וריחות שלהם; סופג את הייחוד בתולדות עמו ומסורתו, הוא מעורה בלשון עמו ונוחל את הצורות המגובשות והמתהוות של מחשבת בני עמו, מטרות חינוכם ותרבותם, עברם וחזונם. וככל שיהיה המשורר או המספר אינדיווידואום מובהק, הריהו יליד ארצו וזמנו ויציר כפיהם של תנאי-החיים החומריים והרוחניים. ואפילו במעלות יצירתם הגבוהות ביותר אין הם מפקיעים עצמם ואי-אפשר להם להיות מופקעים מהשפעותיהם הראשוניות. הסופרים נוטלים מאוצרות האומה ולאוצרותיהם הם תורמים; הם קיבלו השראתם מרוח האומה, השגותיה וערכיה, והם מחזירים מפרי רוחם. בדיבור אחד: יסודות יצירתם, השקפת-עולמם, חלומם, תכניהם וצורותיהם משל עמם הם, “לאומיים” הם.

ברם, לא כקליטתם פליטתם; הם קולטים מן הקיים ועומד, ופולטים את החדש, את שנרקם ונוצר בדמיונם, הם “מעבדים” את הנקלט תוך תוספת נופך משלהם. אותו נופך הוא שמייחד את מקומו של היוצר במערכת התרבות והספרות. והנופך שונה בצורתו, בתוכנו ובטיבו. הוא מטביע על הלשון, שהוא מוצא מוכנה ומזומנה לפניו, חותם מיוחד. הוא לש אותה בעריבת יצירתו, מחדש בה צירופים ונטיות, מוסיף לה גוונים וגמישות, חושף בה אפשרויות גנוזות ומכשיר אותה לבטא דקויות צחות, שלא נוסתה בהן קודם-לכן. חידושים ותוספות אלו מתמזגים לאחר-כך עם המסורת הלשונית, ונעשות חטיבה אחת.

גם בתחום הערכים האסתטיים והאמנותיים אין הוא קופא על נכסי מורשת, אלא בודקם, מותח עליהם ביקורת, שולל ומחייב ומחדש משלו. אין ביקורת זו נעשית בשקט. יש שהיא מעוררת סערה בין שמרנים וחדשנים, בין מקדשי הקיים והחותרים לחידוש; אבל, בסופו של דבר, נעשית הקרקע מוכשרת לקליטת ערכים חדשים או לקבלת דגשים חדשים בערכים ישנים. במאבק זה ניכרת לעיתים קרובות ההשפעה שהושפע היוצר מבחוץ, מספרות העולם ומזרמיה. אולם גם לימודיו והשפעותיו עוברים דרך הפריזמה הלאומית שלו, והוא מטיל עליהם משמעוּת לשונית וערכית ומעצבם בכוח תרבות-השתייה, שהוטבעה בו בסביבת גידולו וחינוכו.

ב    🔗

אולם אם המיוחד בספרות הלאומית בולט וערכו של הסופר לבני עמו מתגלה מייד בתגובתם ובהסכמתם הנלהבת, הרי היסוד האוניברסאלי שבספרות הלאומית לא תמיד ניכר לאלתר, ולפעמים עוברות שנים עד שמזרה הזמן זורה ומנפה, ובעלי טעם עומדים על טיבו ומודים בו. ואפילו בימינו, שהתחבורה הרוחנית ערה כל-כך ויש השפעת-גומלין בין הספרויות, ומכונות-הדפוס פולטות תרגומים לאין-שיעור מלשון ללשון, אי-אפשר לומר, שחשיבותה האוניברסאלית של יצירה ספרותית של עם אחד נודעת במהירות הדרושה לקוראים ולמבקרים של עמים אחרים. גם בתחום זה יש שספרים רבי-מכר, ספרי גירוי ודיגדוג וסנסציה של סופרים למטה מבינוניים, תופסים את שוקי העולם וחוסמים את המבוא בפני ספרים חשובים מהם שבעתיים. ביחוד איתרע מזלה של אומה קטנה כישראל, היוצרת בלשון העברית, שאין אומות העולם נזקקות לה, והתרגום מועט ואיטי מחמת חוסר-אמצעים, וסרסורי התרבות אינם ממהרים להוציא מוניטין לספרותה על-ידי הפצתה מתוך חשש להפסדים. סבורני, שמעטים מבין הסופרים שבאו לקונגרס נכבד זה בקיאים באמת בנכסיה של הספרות העברית החדשה, אף-על-פי שמצויים ביניהם כאלה שאינם נופלים בדרגתם משל עמים אחרים. שכן מסורת גדולה ליצירה הספרותית בעם היהודי ובלשון העברית, שראשיתה נעוצה, כידוע, בתנ"ך וחוליות-ההמשך שלה בתלמוד, בימי-הביניים, בתקופת ההשכלה, בשיבת-ציון ובמדינת-ישראל. במשך אלפי שנים לא פסקה היצירה בעברית ולא מעט ממנה נעשה נכס-צאן ברזל של ספרות העולם. לפיכך גם קנה-המידה שלנו להערכת יצירה כזאת חמור וקפדני. הוא דן אותה מבחינת יניקתה ונאמנותה למסורת הלאומית ומבחינת ההישגים האמנותיים, צורתם ורמתם הכללית, המערבית. ואין הכוונה לחיקויים שטחיים, המצויים בכל ספרות, אלא למזיגה שלמה ואורגאנית של העצמי והמקורי, תוך מגע עם הגרעיני המתחדש והמתרקם בספרות העולם.

כשטבע גיתה את המושג “ספרות-עולם”, “וולטליטראטור”, לא נתכוון לסכום היצירות הספרותיות מבחינה מספרית, אלא ליצירות הפיוטיות הגדולות ביותר של כל הספרויות, שיש להן ערך אוניברסאלי. לשון אחרת: הוא לא נתכוון לספרות של העולם, אלא לספרות בשביל העולם, כלומר לתמצית האיכותית ולא למניין הכמותי. גם כאן הכוונה לתפיסה זו.

ג    🔗

אמור מעתה: בכל יצירה לאומית גדולה מקופל היסוד האוניברסאלי, אף-על-פי שכל ספרות נוצרת על האובניים של הרוח הלאומית ומתלבשת בשפה הלאומית, שיש לה נפש משלה. שכן היוצר לעמו דבר של קיימא, יצור גם לעמים אחרים, יוצר לאנושות כולה. מה לאומי יותר מן התנ"ך, איסכילוס, שקספיר, דאנטה, סרוואנטס, מולייר, גיתה, איבסן, דוסטוייבסקי? ומה אוניברסאלי יותר מהם? אך לא ביצירות-מופת גבוהות מעין אלו בלבד הכתוב מדבר, אלא גם בבינוניות, שאף הן פורצות גדרות עמים ולשונות בכוח מהותן העל-אנושית. משום שהמשורר האמיתי יונק לא רק משורשים מקומיים, אלא גם משורשים יקומיים, ויש איזה מחזור-דמים גדול וכולל, שבת-קולו נשמעת בנפש כל יוצר, וכל צורות הגילוי וההמייה, הבכי והגיל של הבריאה, הדומם והחי, מפכפכים בו בשעות השראתו ויצירתו. לפיכך הם באים לידי ביטוי חווייתי ואמנותי בציורים, בדימויים ובשאלות, המדברים אל כל אדם ללא הבדל אומה ולשון. זהו סודו של האוניברסאלי בספרות הלאומית.

ושמא ראוי להוסיף להמחשתו של יסוד זה משל, שקראתיו או שמעתיו לפני זמן רב: משל ליער. ביער אנו רואים עצים גבוהים ובינוניים, המעמיקים את שורשיהם במעבה האדמה ומשלחים את צמרותיהם אל על. שורשי העצים מתאחדים ומתאחים למטה ויונקים זה מזה; גם הצמרות למעלה נפגשות ומנשקות זו את זו; רק סדני העצים עומדים בנפרד. כך הדבר גם ביצירות ספרותיות: שורשיהן של יצירות, עם היותם מיוחדים לכל אחת מהן, הריהם משתרגים ומתאחים בעומק ההווייה; גם צמרות היצירות, השפעותיהן ותוצאותיהן נוגעות זו בזו ומושיטות יד זו לזו. שכן כל יצירה, שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, שכינת האוניברסאליות שורה עליה, והיא שווה לכל נפש האדם באשר הוא אדם. תנאי אחד להשפעה זו, שתהיה היצירה מתפרסמת בלשונותיהן של אומות העולם ומתכללת בספרויותיהן ושלא תהיה בבחינת נסיכה נרדמת ועלומת שם ומקום.

ד    🔗

בעולם הדמיוני והריאלי של כל עם מצויים דמויות ומאורעות, החיים בבת-הכרתו ובהכרתו, ומתגלמים במיוחד ביצירה הפיוטית והאמנותית בדימויים ובהשאלות. רובם הם נחלת אותו עם בלבד ומהווים לשונו המיוחדת, הלא הם הארכיטיפים, שמקצתם נעשים אבות-טיפוס ולבושי יצירה גם לעמים אחרים. נזכיר כמה מהם: גלגמש, קין, שטן, מבול, מגדל-בבל, אדיפוס, המלט, פאוסט, הגולם, אפוקאליפסה, סוס טרויאני, משיח, מסדה ועוד. הללו מדברים ללב כל אדם משכיל, מעוררים את דמיונו של היוצר ומולידים בו אפשרויות לגילום מהויות של הווייה אנושית מתחדשת תמיד. הרוח היוצרת משיגה, כביכול, את עצמה בדמויות ובסיטואציות ארכיטיפיות אלו, מוציאה אותן מן העבר ומקרבתן לתקופתנו, בחינת הווה. גם זהו אחד היסודות האוניברסאליים של ספרות לאומית.

כל עמי התרבות תרמו לקופת הארכיטיפים הזאת. תרומתו של עם ישראל במתן התנ"ך ידועה למדי; אך גם בתקופות אחרות, עד ימינו, ובכלל זה ביאליק ועגנון והזז, אין הספרות העברית מפגרת בתחום זה כל-עיקר. מחמת קוצר המצע והזמן לא אוכל לעמוד על כך כראוי וכנכון, אך הרשוני לרמוז על תרומה קטנה וחשובה אחת של ספרותנו בהווה ממש, למערכת המוטיבים והנושאים והמהויות האנושיות של ספרות העולם.

כמה חידושים הביאו עימן שיבת היהודים לארצם והקמת מדינת ישראל, ואעמוד רק על שניים בלבד: על המושגים “מושב” ו“קבוצה”. ואין כוונתי כאן לתוכנם הסוציולוגי והכלכלי, החשוב כשלעצמו, אלא לצורת-החיים הזאת, המשתקפת בשירה ובסיפור. מלים אלו אינן ניתנות להיתרגם כל צורכן לשום לשון, וגם בעברית יצאו מכלל הוראתן הראשונה, המילונית, לכן הן נכנסו ללקסיקון הכללי בצורתן העברית תוך הגדרת תוכנן, מפני ששתי צורות-חיים אלה נוצרו במציאות מיוחדת במינה. איך נוצרה הקבוצה? נוער יהודי ער ומשכיל, שאבותיו היו סוחרים, כלי-קודש ובעלי מקצועות חפשיים, עזבו מרצונם את מקומות הולדתם, מתוך התעוררות לאומית וחברתית גדלה, ובאו לארץ-ישראל, כדי לשנות את חייהם הפרטיים ואת הווייתו הלאומית של עמם. הם יצרו צורת-חיים חדשה בכפר חקלאי, שיש בו ביטול הרכוש הפרטי, עבודה עצמית ללא ניצול הזולת, שוויון מכסימאלי לכל חברי הקבוצה או הקיבוץ, בעבודה, בתיצרוכת, בתרבות, בחינוך ובביטוח העתיד. צורת-חיים זו כבר יצאה מגדר ניסוי ונכנסה לשנת קיומה הששים-וחמש, וכבר מצויים בה נכדים ונינים, והישגיה המשקיים, החברתיים והטכניים מעוררים הפלאה.

טבעי הוא, שיצירת צורת-חיים כזו כרוכה בסבל אנושי, בנפתולים פנימיים, במשברים, בהתנגשויות, בוויתורים, בפצעים, ביגונות ובששונות. השירה והסיפורת, שנכתבו בידי בוני הקבוצה וילידיה, אותנטיים הם עד מאוד, ויש בהם זן חדש של תיאורי הווי, של פירכוסי התהוות, של יחסי גבר אשה, של הסתגלות לעבודה קשה, של מאבקים חברתיים ואידיאולוגיים, של זריחות ושקיעות אנושיות – והוא מבוטא בספרות העברית בלבד. אזכיר רק כמה שמות מן הסופרים החיים איתנו: לוי בן אמיתי, דוד מלץ, ס. יזהר, אהרון מגד, משה שמיר, נתן שחם, אבא קובנר, צבי לוז ועמוס עוז. אלה ואחרים עיצבו את ההווייה הקיבוצית הצעירה-הוותיקה בז’אנרים ספרותיים שונים ורבי-רושם. ואף-על-פי שמינהג הוא להדביק על סוג-יצירה זה תו של ספרות רגיונאלית, אין הדבר כך. ודאות היא בי, שזו עתידה, לאחר שיוודע טיבה בעולם, לפרוץ את תחומיה של הספרות הלאומית שלנו – ומקצתם כבר נפרצו – ולתפוס מקום מיוחד בספרות העולם.

ה    🔗

אסכם דבריי: כוח יצירתו של סופר ותוכנה יונקים מרוח האומה, מארצה וממורשתה התרבותית. בה באה האומה לידי הכרת עצמה בלשונה הטבעית, בה היא מבטאת את שאיפותיה ומישאלותיה, אמונתה וכפירתה, הווייתה ונפשיותה, ערכיה ואמנותה, עברה ועתידה. אולם האמן הגדול, הגניוס הלאומי, מעלה את כל אלה למדרגה אוניברסאלית, שיש בה בנותן-טעם לשאר עמי התרבות. בצינורות תרגום נכנסת היצירה הלאומית לתוך ספרות-העולם ונמזגת בה. ולפי שכל לשון היא ייחודית וכל יצירה מקורית היא חד-פעמית, אין התרגום יכול למצות את תוכנן מיצוי אחרון. וכבר אמר רוברט פרוסט, שהשירה היא אותו אלמנט בלשון שאינו ניתן להיתרגם כל-עיקר. אף-על-פי-כן, אין דרך אחרת אלא דרך העירוי מכלי אל כלי והתרגום האמנותי, המתקדם והולך בספרות העולם. שכן דווקא הייחוד הזה הוא הניגון העצמי שמצרפת האוּמה לתזמורת הכללים של העמים.

ובתחום זה של יצירת ספרות לאומית בעלת יסודות אוניברסאליים אין הבדל בין עם קטן לעם גדול. נס כזה של יצירה מתרחש גם אצל עמים קטנים, וביניהם העם היהודי המתרכז במדינתנו, שתקוותנו כי מתנותיו, שיעניק לעולם לא יביישו את עברו.