¹

בהתעוררות מיוחדת אני מגיש לכינוס הזה את ברכתה של אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל. התעוררות זו מקורה בהרגשה, שהעניין הנדון בכינוס הוא בעל חשיבות תרבותית לאומית גבוהה, שכולנו רוצים בהצלחתו. ומתוך הרגשה זו ברצוני להעיר הערות אחדות.

א) הכינוס הזה מתכנס בירושלים, בירת ישראל, זה מורה לא רק על שינוי מקום, אלא גם על שינוי מזל בתולדות ישראל. אפילו הוזי הזיות גדולים וקנאים נלהבים לא יכלו לצייר בדמיונם בעבר, כי ציון תשכן בתוכה ועידה למען תרבות יידיש, באווירה של רצון טוב וחובה למטרות שלשמן נתכנסה. זהו מאורע שחן וחסד היסטורי משוך עליו.

ב) הכינוס נערך “למען יידיש ותרבות-יידיש”. דגש חזק על: למען. לא נגד משהו, לא על חשבון משהו ולא טענות כפי מישהו, אלא למען יידיש ולטובתה.

ג) הסופרים העברים בישראל רואים עצמם אחראים למורשתה של ישראל ולספרתה, על כל חוליותיה, סעיפיה וגוֹניה. תעודתם ושאיפתם לקנות אותן לעצמם, ולהקנותן לעם, קניין עולם, וכן להמשיך ביצירתן ובפיתוחן, סופר סופר כפי גדול כוחו ומתנות רוחו. על כן יקרים להם כל נכסי היצירה הספרותית, שבכללם תופסת ספרות יידיש הענפה מקום מיוחד בליבם ובחשבון-נפשם ועולמם.

לפיכך, מן הראוי שכל המשתתפים בכינוס זה, וגם אלה שמחוצה לו, יבינו כהלכה את אותות המקום והזמן וישמעו שמיעה נכונה מה שהם אומרים לנו. שמיעה מוטעית, תשבש גם את הכינוס הזה. וזה הקול הבוקע ויוצא ומכריז: הלשון העברית והתרבות העברית הן בשבילנו עובדות-הכרה ועובדות-טבע כמו הרי-ירושלים, החמסין, הכנרת ועמק יזרעאל. הן טעם קיומנו ושרשי הווייתנו. ישראל ועברית חד הן. שום חציצה אינה חוצצת ביניהן. העברית היא גם סוד קיבוץ הגלויות. אולם יש מקום לפינת יידיש חמה ומטופחת גם בישראל, על אחת כמה וכמה בתפוצות. לא נוותר על שירת יידיש ולא עם סיפוריה ומחזותיה, אלא נשקוד גם על רכישת הפולקלור, הזמר העממי ותבליני החכמה היהודית, ונמזג בתרבותנו את אוצר ההווי שלה. אל לא רק לתפארת עברה לש יידיש נדרוש, אלא נידור נדר שלא לתת לזרם היצירה החיה ביידיש שייפסק. כל מי שכוח יצירתו ביידיש, ראוי שתינתן לו האפשרות ליצור בשפה זו, כשי שלא ילך לאיבוד קורטוב של יצירה יהודית. הוא הדין במי שרוצה להכשיר את עצמו אליה. שכן תרבות יידיש היא ערך לעצמה, ואינה צריכה צידוק, אבל אין להתעלם מתפקידה האקטואלי, גם כמקשרת בין ישראל והגולה, כשומרת על קיומו של העם וכתריס בפני התבוללות. עברית ויידיש הן בתפוצות בחינת “יכין ובועז” של החינוך היהודי. לא נשלה את עצמנו בהפרזת הכוח של שניהם. הסביבה הלועזית עושה שמוֹת בבתי היהודים ובלבבות הנוער. לפיכך אין תקנה אמיתית למצב זה אלא בעליה למדינת ישראל וביצירת תרבות עברית ומסכת-חיים משלנו. אולם עד ששאיפה זו תתגשם במלוא, כורח חיים הוא לנו לקיים את העם בכבוד בפזוריו, לזרזף לתוכו בלי הרף יהוּדיוּת, יידישקייט, ולהכשירו לחיות בתנאים שאפשר להגדירם כן: סביבה לועזית מכאן וסביבה לועזית מכאן – וחיים יהודיים ומחשבה יהודית באמצע. זה קשה, אבל הכרחי ואפשרי.

מדינת ישראל צריכה לתרום את חלקה לכך. היא צריכה לחנך לאהבת יידיש, לפתוח אפשרויות לרכישת הלשון בדרגות-לימוד שונות. החוג ליידיש באוניברסיטה העברית כבר עשה רבות להרמת קרן הלשון וספרותה, וכמה הוצאות-ספרים ביידיש פועלות בהצלחה בארץ. ומשמחת העובדה, שכמה מילידי הארץ בחרו להם מקצוע: חקר בספרות יידיש ועושים בו חייל. סימן הוא לחיוניותה של יידיש ולכוחה המושך המחודש, ויש לעודד מגמה זו בדרכים תכליתיות ביותר.

רבותי, לא תכנית ביקשתי לתת לפניכם, אלא לבטא הלך-רוח, מגמה. הסופרים העברים בישראל, הרואים את ראש תעודתם ביצירת ספרות עברית והנחלתה לעם, מוקירים את נכסי הספרות והתרבות שנוצרו ונוצרים ביידיש ורוצים בהמשכם החי. על כל מן הראוי לנטוש את כל הטענות הנושנות שפג תוקפן, המושמעות מתוך הרגל בלבד, נגד מתנגדי יידיש, כביכול. ביחוד ראויה להישמע האזהרה לחסידי יידיש בתפוצות, הכואבים את חולשתה והחרדים לגורלה, לבל יראו בישראל בלבד, או בעיקר, מקום לקנאותם ליידיש. זאת תהיה דרך קלה, אך לא מוצלחת. הקנאות מקומה בארצות הפזורה. ואילו כאן יש מקום לפעילות נרחבת וקונה-לבבות. אנו רואים בעצבות גדולה את נסיגתה של היידיש. במזרח-אירופה היא מתה מיתת-חניקה, ובארצות המערב היא עלולה למות מיתת-נשיקה. ברור, איפוא, כי בארצות שיש בהן ריכוזי-יהודים גדולים, צריך להיות מוקד הפעולה, תוך קבלת סיוע גם מישראל. אנו שמחים לתרגומים מובחרים מיידיש לעברית בישראל ולתנועת יצירה חדשה ביידיש, והיא אינה גדלה מאליה. גם ישראל תורמת לכך. וכשם שהעברית בתחייתה נתבשמה מיידיש, כך מתבשמות עכשיו לשון יידיש וספרות יידיש מן העברית. חזיון זה לא נתעלם מיודעי דבר וציינו אותו בקורת-רוח. מתרקמת והולכת יידיש ישראלית ספרותית והיא כבר ניכרת בשיריהם ובסיפוריהם של הסופרים בישראל. זה מעיד על כוחה המפרה של העברית ועל סוד-יצירה מיוחד של סופרי יידיש, העתיד להתגלות ביתר עוז ברבות הימים.

ובשם אגודת הסופרים אני מברך את הכינוס הזה, שישכיל לא רק לברר את מצבה של יידיש ואת צרכיה, אלא אף ימצא דרכים טובות ומוסכמות, דרכי שלום ושיתוף, לתקנת המצב ולסיפוק הצרכים, לשמחת כל מוקירי תרבותנו השלמה.