אנו עושים עכשיו מה שתזמורת עושה לפני הופעתה: היא מכוונת את הכינורות קודם הנגינה ולכן נשמעות אותה שעה גם צרימות שונות. אני מקווה, שנהיה פעם תזמורת אמיתית, אבל לפי שעה אני מגששים בדרך הבעתנו.
בשעה שעלה במחשבתנו לכנס את הישיבה הזאת, שאלו חברים: מה מועיל בכך: עניתי להם, שסופרים לא תמיד עושים את הדבר המועיל לאלתר. הם זורעים והזריעה עולה לאחר זמן. לדעתי, שיחה גלוית לב מועילה תמיד. אנו יודעים עד כמה נחוצה לנו שיחה כזאת, שכן אין אנו מדינאים ולא באיצטלה זו נשב כאן. אנו מדברים כסופרים אל סופרים, מתוך ידיעה מראש, שאינם מסכימים זה לזה. אנחנו מוכנים נפשית, גם אתם האורחים ואנו המארחים, לשמוע דברים שאינם מקובלים עלינו. ואי-הסכמה לא יהיה בה חידוש. אולם יש שכר בעצם ההבעה בקול רם.
בדרך כלל, סופרים מקדימים מאורעות. לא מאורע אחד חברתי חשוב הוקדם בחזונם של סופרים לפני שהיה במציאות. אולי נפתה עצמנו לחשוב, שגם הפעם נקדים בואו של מאורע חשוב. השלום בין מדינת ישראל ומדינות ערב איננו נראה עדיין באופק ומי יודע כמה זמן יעבור עד שיבוא, אבל אנחנו חוזים אותו וחשים אותו וחולמים על בואו, גם כאן.
אני מייחס חשיבות לשיחה הזאת, גם אם התועלת לא תבוא מיד. אני רוצה לאמור עוד דבר: השיחה היא בין ישראלים לישראלים, בין סופרים ישראלים לסופרים ערבים ישראלים. הפסוק הזה נחוץ לי מאד, כי הוא נראה לי כיסוד כל השיחה. אם אנו סופרים ישראלים עברים ואתם סופרים ישראלית ערבים, כי אז אנחנו צריכים לצאת מתוך הנחה אחת, שמדינת ישראל היא מדינה של כולנו, היא מדינה דימוקראטית, היא מדינה יהודית ריבונית וכולנו רוצים בקיומה. כל נתיניה וכל תושביה הם אזרחים שווי זכויות, אחת היא מה מקצועו ומה אמנותו. זו מדינה דימוקראטית, שיש בה ריבונות יהודית. ערבים, הרוצים ריבונות ערבית ממלכתית, במדינת ישראל, רוצים לרבע את העיגול, הם רוצים את הנמנע. אין מקום לשתי ריבונויות, ומדינת ישראל היא המדינה היהודית הריבונית היחידה בכל העולם. התושבים, כל התושבים, הנמצאים כאן הם, כאמור, שווי זכויות ושווי חובות; הערבים, המסכימים לקיומה של מדינת-ישראל, הם צריכים לעשות למען קיומה, לשלול את כל מי ששולל את קיומה, לאמור במפורש – לא, למי שרוצה לחסל אותה. וזאת יש להוכיח במעשים ובהתנהגות בחיי יום יום, לא בדיבור-פה בלבד, ובוודאי לא בצביעות ובכיסוי-פה.
אני 45 שנה בארץ וכל ימי הייתי שייך למפלגה פוליטית. בראשונה הייתי חבר מפלגת “הפועל הצעיר” לפני שהתאחדה עם “אחדות העבודה”. ועוד לפני שהיתה מדינת ישראל חונכתי על ברכי ההשקפה, שגם הערבים הנמצאים פה וגם היהודים חייבים ויכולים למצוא דרך לחיים משותפים, ולא עלה על הדעת לקפח כהוא-זה את זכותם של התושבים הערבים לא כקיבוץ ולא כיחידים. המלה “שלום” לא היתה רק ברכה, שאיש מברך בה את רעהו, אלא השלום היה והנהו נשמת אפנו.
יש לומר גם היום, כי שווי-זכויות-וחובות הוא, לדעתי, המסד של המדינה, תמציתה ומיבחנה. אולם יש לומר גם זאת, כשם שמחובתם של סופרים ערבים ישראלים להשמיע תלונה על כל עוול או קיפוח, הנעשים לבני עמם, כך הם חייבים, לא פחות מזה, להשמיע את קולם על כל עוול הנעשה כלפי המדינה כולה ושאר תושביה. כסופרים, הם חייבים לעשות זאת יותר מכל איש אחר במדינה. לכן, מרצחים, זורקי פצצות ומחבלים צריכים לעורר בהם התנגדות חריפה ביותר, ועליהם להיות בין המוחים והמגנים בפומבי את הטירור הערבי בישראל דווקא משום שהם ערבים. שתיקתם, או דיבורם השירי והסיפורי, הנותן חיזוק למחבלים וסיוע לטירור – אם סיוע סביל או פעיל – נוטלים מהם את הזכות לדרוש חסינות כסופרים, לא חסינות פיזית ולא רוחנית.
אנו יודעים את נפש המיעוטים, כי היינו בעצמנו תמיד מיעוט. ויש לנו הבנה לרגש הלאומי הערבי. אולם זאת צריכה להיות לאומיות ערבית חיובית, יוצרת, ואני בטוח שלאומיות כזאת היא גם מבוקשכם. מעולם לא דיברנו על טמיעת הערבים והתבוללותם, איננו רוצים לא בטמיעה חברתית ולא תרבותית. ללשון הערבית ניתנה זכות שווה ללשון העברית, ובכנסת משברים הערבים עברית, ויש מתרגם מיוחד לעבירת. לאומיות ערבית יוצרת היא זו, המטפחת את ההווי הערבי, הספרות הערבית, הלשון הערבית ואת הערכים הערביים. זה אחד מחלומותינו. אולם אנו מתנגדים ללואמניות ערבית, המופיעה באיצטלה פיוטית, השוללת את ריבונותה של מדינת ישראל, שבה צריכים גם סופרים ערבים ישראלים לחיות חייהם.
אלו הן, לפי דעתי, הנחות מוקדמות לכל שיחה, ובכוונה ניסחתי אותן בחידודן כדי שלא נדבר זה על זה מתוך האפלה בטלית של מליצות או במחשבות מעורפלות, הבאות להעלים את האמת.
אנחנו כואבים את המצב הנוכחי בישראל כאב כפול ומכופל, כאזרחים וכסופרים. כל מעשה רע וכל עוול מוצא הד של מחאה בו, והיינו רוצים לתקן אותם ולמנוע את הישנותם. לעולם לא נכשיר רע שנעשה למישהו. אבל, אנחנו הננו סופרים לעם, שבכוחותיו האחרונים הגיע לכאן, לפני הרבה שנים, עוד לפני היותה המדינה, כדי לקומם את מולדתנו, תוך רצון לחיות יחד ים שכננו הערבים. אידיאל זה היה לעיניים לתנועה הציונית, שאנו הננו ילידיה וחניכיה, מראשיתה עוד מימי הרצל, ואין צריך לומר שבוני המדינה עכשיו חתרו לחיי שלום ולקיום משותף. אבל תנאי אחד לכל זה: הודאה בקיומה של מדינת ישראל הריבונית ונאמנות ליסודותיה הדימוקראטיים.
אנו יודעים, שלחברינו הערבים תביעות וטענות בקשר לצנזורה על שירים וסיפורים וכן בגלל צווי-ריתוק, שכמה מהם קיבלו, המעיקים על חייהם. אנו מוכנים להאזין לכל אלה ולראות מה ניתן לעשות, כדי לתקן קלקלות אם ישנן כאלו.
אני מציע לחברינו הסופרים, שהם יגידו את ה“אני מאמין” שלהם בכל הגילוי והפשטות, ואז יקל עלינו לא רק לדעת איש את אחיו, אלא אולי גם לסייע איש לאחיו, ואולי אף ללמוד איש מאחיו. אין כל יסוד לחשוש לביטוי גלוי ומפורש כזה. אדרבה, הוא יחזק את האמון ההדדי.
-
דברים בפגישת הועד המרכזי שלאגודת הסופרים העברים עם קבוצת סופרים ערבים ביום כ“ז בטבת תש”ל (3.1.1970). נתפרסם ב"דף) במרץ 1970. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.