רקע
פישל לחובר
חיים יחיאל בורנשטיין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ד 1934

 

א

בעלותך מרחובות מושב-היהודים שבוורשה, מן הנלבקי, הדז’יקה ועוד, אל מרכז העיר — אל ככר התיאטרון, דרך ה“ביילנסקה”, ואל הגן הזכסי, דרך ה“רימרסקה” — ועברת על פני ה“טלומצקה”, שרק רגלו האחת כאילו שקועה בתוך התחום וברגלו השניה הוא כפוסע אל מעבר לו. שם עומדת ה“סינגוגה” — היכל המשכילים המתבוללים, הצועדים קדימה, והנאורים לפנים. בימי שבת ומועד, ובחגי משפחה — חתונות של עשירים — נראים כאן פנים חגיגיים, אבל בשאר ימות השנה שערי-ההיכל סגורים ועולה משם רק פעמים ביום קול “קדיש” חטוף ואמן חטופה של יתומים. ובחצר ההיכל, המוקף גם הוא בתי-חומה, למכהנים בהיכל, דממה ושקט, ועולה משם לפרקים קול נגינה, או קול פסנתר, המשבית את הדממה. בדממת-היכל זו, בחצר הפנימית, ישבו, עוד לפני זמן לא-רחוק שנים ועסקו בתורת ישראל, לפי הנוסח הנאור גם הוא — “חכמת ישראל”. הם שכנו שניהם על פני קומה אחת, ובעלותך אל קומה זו, שחלונותיה פונים אל מול הספריה — “בית-אוצר הספרים” — שבבנין ההיכל, ומצאת על הדלת שמצד שמאל את הטבלא ועליה שם ד“ר ש. א. פוזננסקי, ה”נמצא לדורשיו" בימים אלה אלה ובשעות אלה ואלה, ועל הדלת מצד ימין את הטבלא ועליה שמו של ח. י. בורנשטיין, שנמצא לדורשיו בכל עת ובכל שעה.

שניהם היו בין המכהנים בהיכל; אולם ד“ר פוזננסקי כיהן בהיכל פנימה כמטיף ובורנשטיין לא היה כהן בתוך ההיכל, אלא כיהן כמזכיר ועד ההיכל, או ועד בית-הכנסת. הוא לא נשא אפוא כל אדרת של כהונה, ובביתו היינו פוגשים יותר מבביתו של פוזננסקי רבנים מהפרובינציה הפולנית ובני-תורה משכילים. בביתו היה יוצא ונכנס ר' שלום אלבק, בעל “משפחת סופרים” ועוד, שהתחיל זמן קצר לפני המלחמה להוציא את התלמוד עם פירוש מדעי (יצאה רק חוברת אחת). אלבק, החריף והבקי — בחזותו הזכיר את ה”חריף" של אנטוקולסקי — היה מבטל את כל חכמי-ישראל כקליפת השום (תמונה יפה של ר' שלום אלבק צייר רב-צעיר, בהספדו עליו ב“התקופה”, ספר ח'). “סתם משנה” כזו בפיו: “מה שעם הארץ הזה אומר”, היתה מכוונת — לאייזיק הירש וייס, ו“מה שהם אומרים” — היתה הכוונה לקרוכמל האב והבן, או לגייגר, לגרץ וכו‘. הנוסח היה של **ר’ יצחק אייזיק הלוי**,בעל “דורות הראשונים”, עם תוספת של ביטול שבפי “חסיד” כלפי “רבי” שהוא בר-פלוגתיה של ה“רבי” שלו. בפני בורנשטיין היה אלבק כובש את יצרו. לביתו של בורנשטיין היה נכנס לעתים קרובות ר' מנדיל ווהלמן, מחותנו של אלבק, שעסק גם בימים ההם במסתרי האגדה, והיה בכלל לגבי אלבק כבעל אגדה לגבי בעל הלכה. שמה נזדמן, בכל עת בואו לוורשה, א. ש. הרשברג, העוסק זה עשרות שנים בחקר חיי התרבות בישראל בתקופת התלמוד. וכן נזדמנו לבית זה חוקרים ומשכילים תורניים אחרים, שהפליאו לפרקים יותר מדי בחדושיהם, ובורנשטיין, שהיה עומד בוכוח על דעתו ולא רצה גם להעליב, אמר להם במקרים כאלה: “אני מתימטיקאי… ולא אוכל ללכת במופלא ממני”.

אולי גם מתימטיות זו היא ששמרה על בורנשטיין, שלא דבק בו מאומה מן הטעם המיוחד של “היכל” לנאורים, חוץ משמינית שבשמינית של פולניות, שלא היתה בימי ההשכלה של בורנשטיין מיוחדה למכהנים בהיכל של מתקדמים ונאורים, ותמונתו הגדולה של מיצקביץ' מעל לשולחן-עבודתו של בורנשטיין, ספרה גם היא רק על עבר — אמנם עבר קרוב יותר מזה שבורנשטיין היה נתון לו בעבודת חקירתו, אבל משום זה גם פחות מושרש בנפשו…

גם בחזותו החיצונית של בורנשטיין היה דבר-מה מיהדות נאורה במהדורה פולנית; אבל למסתכל היטב נראו מיד, מבעד לקליפה החיצונית שבחיצונית, פני המלומד היהודי המובהק, האיתן במחשבתו, שאיננה רק פרי זמן חולף ועובר, אלא טבועה במטבעות מוצקות, החתומות מצד זה בחותם של אמתיות מעין אמתיות מתימטיות, ומהצד השני הן חתומות בחותם של “תעודות” רבות אין-קץ, המפוזרות בכל ספרות ישראל, שידע בורנשטיין בבקיאותו העצומה למצוא אותן וידע לצרף אותן צירוף נכון ושלם — מאין כמוהו.

 

ב

מן האמתיות מעין האמתיות המתימטיות של בורנשטיין הוא רעיון ההתפתחות בצורה זו שקבעו אותה בתורת המחשבה שלהם האנגלים. יש מי שאומר, כי רעיון זה של התפתחות אטית מתאים לטבע האנגלי המתון. זה התאים גם לטבעו של בורנשטיין, שהיה אף הוא מתון מאד: מתבונן, גם על-פי מדת ישרו הגדולה, אל דבר אחד מכל צד, בוחן ובודק ענין אחד פעם אחר פעם וחוזר ושב אליו פעם אחר פעם — בתוספת של כחות ובתוספת של ראיות. אף התפתחותו של בורנשטיין היתה אטית מאד. הוא נחן בכשרונות יוצאים מן הכלל, אבל התכונן לעבודתו המדעית — לעבודת חייו — למעלה מיובל שנים, עד שרובי עבודותיו המדעיות חבר ופרסם בגיל שבין שבעים לשמונים. אבד ממנו בהכנות לעבודותיו אלה אור העינים, והוא לא חדל מהן, ובעשר שנות חייו האחרונות הוציא לאור מגנזי החושך שלו מאמר אחר מאמר, פרק אחר פרק מספר תולדות הקביעות של הזמן שלנו, או תולדות הלוח העברי וחשבון הזמנים שלנו.

באחד המאמרים משל התקופה הראשונה שלו — במאמרו “הצמחים טורפי טרף”, שהדפיס ב“הצפירה”, שנה ב‘, גל. 47 (מי' כסלו תרל"ו) — הוא שר שיר-מזמור לדרווין: “בראש החוקרים אשר ברוח חפשי ובלי משא-פנים לכל דעה קדומה יוציאו לאור משפט, נצב האדם הגדול דרווין. הוא האיש אשר הניף ידו על הידיעות החדשות ויעתיקן הרחק הלאה מן המקום אשר היה שם מעמדן בתחלה. בכל עת ישא לנו משאת מפרי תבונתו נשתומם על רוחו הכביר ועל הגיונו הנעלה, עד כי לא נדע אם נתפלא על התוצאות הנפלאות המלאות רוח דעת, או על רוחב-לב מולידן ומחוללן, אשר כביר מצאה ידו לגלות את הצעיף הלוט הלוט על פני התולדה, ויגל לנו אוצרות-חושך ומטמוני-מסתרים”. הוא שר את שיר-המזמור הזה בבואו למסור לקוראים העברים את תמצית דברי דרווין בספרו “הצמחים אוכלי בשר”, שהיה אז חדש, ומסיים הוא את מאמרו בדברים אלה: “הן אלה קצות דרכי דרווין, וכל איש האוהב להתחקות על הליכות התולדה ימצא עונג לא-מעט בספרו זה, אשר בו קרב את מערכות הצמחים והחיים אשה אל רעותה, ויוסף דיק לארמון היפה אשר בנה “השתלמות הברואים והתפתחותם” (די עוואלוציאנס טהעאריע), מעשה ידיו להתפאר. סוף דבר: דרווין פתח לפנינו כר נרחב, אשר אם יעבד ויעדר והיה לשדה-חמד רב-תבואות, ויפתח שער חדש לאוהבים להתענג על פלאי התולדה ולבקר בהיכלה; ובאי חכמים ויזרו דעת, דורשי-אמת ויוסיפו לקח”. עד כאן בתקופה ראשונה זו, ובתקופה אחרת, יותר מבוגרה מזו, במאמר “בין השמשות”, שהדפס ב“האסיף” הראשון (לשנת תרמ"ה), הוא כותב בהתחלת המאמר: "השמש בעזבה אותנו לפנות ערב לא תעביר טובה מעל פנינו רגע אחד, ולא פתאום תהפוך אור יומם לחשכת לילה, כי-אם לאט לאט תגול אור מפני חושך, בהסתירה פניה מעין יושבי הארץ עוד תשלח את קויה המריקים מעליהם הזהב על פני רקיע השמים, תעטהו אור כשלמה וכו’. ממוצא הדברים האלה נשוב נחזה עוד הפעם את אשר רבות ראינו במעשה הטבע, כי תלך דרכה לאט לאט, וכל צבא חליפותיה לא בחפזון יצאו לפעלם, מלאכיה עושי דברה אין להם קפיצים ואינם נזקרים בבת ראש לפניהם או לאחריהם, Natura non facit saltum, כי-אם על-יד על-יד ישנו פניהם, וגם אם יאמר החכם לדעת את הרגע אשר בו פשטו צורתם האחת וילבשו אחרת — לא יוכל למצוא". כאן אנו מוצאים מפורש בדבריו, שמחזיק הוא בשיטה האבולוציונית ושם אותה ליסוד מחקרו. ואכן רואים אנו בכל מחקריו, ששיטה זו היא ליסוד לו, והיא לו בבחינת אמת אחת, שאין להרהר עוד אחריה.

על-פי היסוד של שיטה זו בא להתוכח באותה תקופה אמצעית שלו עם חיים זליג סלונימסקי ואחרים, שהתאמצו להוכיח, בניגוד למוסכם ומקובל, שבני-ישראל מנו בימי-קדם את חדשיהם לחמה, ולא ללבנה. הוא יוצא כאן מתוך ההנחה, ש“בני-אדם באבי נעוריהם, בטרם נודעו להם חוקות שמים ומשטרם בארץ, לא יכלו למוד את עתותם על-פי מדה מופשטת — כחודש החמה, — שלא היו יכולים לקלוט במוחם, כי-אם על-פי סימנים ואותות הנגלים לחושיהם, ובראותם את הירח פעם יקר הולך ופעם חושך ישופנו, פעם תאיר מחציתו האחת ופעם — מחציתו השניה, עשו השנויים האלה רושם עליהם, ואחרי הוכחם למראה עיניהם, כי הם הולכים ומתחדשים לעתים מזומנים השכילו למוד על-ידם עתותיהם ומועדיהם, ובכן יצא להם חודש הלבנה והשבוע הקשור בו קשר אמיץ. אולם לא ארכו הימים וירא האדם כי עתות-השנה השונות — זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחורף — אינן תלויות בהשתנות מראה הירח, כי-אם במצב השמש ביחוסו לארץ, וכאשר נסה לקצוב הזמן שבין עתות השנה השוות על-פי מדת חודש הלבנה נוכח לדעת כי יכיל שנים-עשר חודש ועוד, ויהי כי לא יכול להשליך מידו את אמת-המדה אשר היתה דרושה מאד לחפצו, את חודש הירח, ומה גם כי ראה את המדה השנית הגדולה — השנה — כי לא תשמור מועדיה בצמצום גדול ותקדים או תאחר לפי השתנות האויר אשר לא ידע האדם את עתו, ולא יכול לתת לנפשו דין וחשבון מפעולותיו, השכיל לצרף את שתיהן, לעשות את הירח לעיקר ואת השמש לטפל לו בחשבונו, ויוסף למנות זמנו במספר חדשי לבנה; אך מעת לעת כאשר ראה, כי נעתק חשבונו מן התולדה וכי לא הגיעה עוד העת הראויה לפרק ההוא, הוסיף על חשבונו חודש אחד. בתחלה לא היה בידו לקצוב הוספת חודש העבור מראש, והיה זקוק לשאול בכל פעם את פי מורהו הטבע ולתקן על פיהו את חשבונו; עד אשר ברבות הימים אסף בחפניו את הידיעות הנחוצות, אז באה חכמה בלבו ונסה וגם עלתה בידו לחשוב מראש את השנים הראויות להתעבר, ויעש לו מחזורים שונים, אשר הלכו ונשתלמו בידו מעת לעת” (“פרשת העבור” בספר-השנתי “הכרם” — תרמ"ח — של אטלס). טבעי הוא אפוא לעמים הקדמונים שיהיו מונים את חדשיהם ללבנה, ורק אחרי עלותם במעלות ההשכלה היו עמים שהשליכו אחרי גום את קנה-המדה שנתן בידם הטבע ומדדו את הזמן במדת שנת-החמה. אמנם אין זאת ההוכחה היחידה של בורנשטיין, כי גם בימי קדם מנו בני-ישראל ללבנה, ואין זאת גם ההוכחה הראשונה, אבל זאת היא אצלו מעין הנחה ראשונה, שהיא כאילו מושכת אחריה שאר ההנחות וההוכחות. וכן הנחה זו היא יסוד אותו הרעיון של בורנשטיין, שהוא מעין רעיון יסודי של עבודותיו המדעיות בקורות חשבון העבור בישראל, כי החשבון הזה הוא מאוחר הרבה מכפי שהיו רגילים לחשוב אפילו החכמים שעסקו במקצוע זה וכי חשבון זה לא היה ערוך בכל בימי רבי הלל הנשיא, שלו מיחסים את “תקון” החשבון של השנים וסדר העבור בישראל, — אלא התחיל קודם הרבה לו ונגמר בתקופה שהיא מאוחרת הרבה לו. אף בענין חשוב זה, שבורנשטיין מצא לו הרבה ראיות והוכחות ומצא ציונים רבים בדרך התפתחותו, היתה מעין יסוד ראשון אותה ההנחה, כי “תקון עיקרי כזה, כסידור חשבון הזמנים, לא יולד פעם אחת, אך הולך ונעשה לאט לאט, פושט צורה ולובש צורה, עד אשר הוא יוצא לבסוף משוכלל בתמונתו האחרונה” (“מחלוקת רב סעדיה גאון ובן מאיר”, ורשה תרס"ד, ע' 16). והנחה זו אנו מוצאים כיסוד לא רק במאמר או הספר הראשון של בורנשטיין בענין זה, אלא גם במאמר האחרון באותו ענין, שפרסם בסוף ימיו (“דברי ימי העבור האחרונים”, “התקופה”, ספר י“ד—ט”ו). גם בו הוא אומר מפורש: “בחקירות אלה שמתי לי ליסוד את הכלל הגדול, שרוח האדם הולכת ומתקרבת אל שלמותה אך לאט לאט ובפסיעות מדודות, כי עולה הוא בסולם-התפתחותה שליבה אחר שליבה, מעלה אחר מעלה” (שם, ע' 324). ואת זה אנו מוצאים גם במלואים לאותו מאמר — במאמר “עבורים ומחזורים”, האחרון משורת המאמרים שלו, בת המשקל הרב, ב“התקופה” (ראה “התקופה”, ספר כ‘, ע’ 287 וע' 310).

 

ג

בעמדו על היסוד האבולוציוני הביא בורנשטיין — דבר שקרה לא-אחת לאבולוציוניסמוס ולאבולוציוניסטים — לידי מהפכה שלמה בחשבון הקביעות שלנו. גם החשבון הקבוע ביותר שלנו, החשבון שהוא כיסוד כל החשבונות, חשבון הזמן, גם הוא אינו קבוע. היו לנו כמה חשבונות אחרים של עבורים, מחזורים, תאריכים וכו‘, ואף חשבונות אחרים של שעות ואפני-חלוקה אחרים של יום ולילה. בורנשטיין מציין במאמריו את דרך ההתפתחות הזאת על-פי חומר שחלק ממנו אמנם היה נסתר ימים רבים ונתגלה רק בתקופה האחרונה מן ה“גניזה” או מן ה“גניזות”1, אבל החלק הגדול ביותר ממנו היה מפוזר על פני ספרות ישראל הגדולה, גלוי לכל, ובכל-זאת לא לבד שבורנשטיין אסף אותו מכל הפינות, אלא כמעט שחשף אותו, גלה אותו כאילו מן הנסתר. כי הוא באטיות מהלכו ובדיוק מהלכו, בפשטותו העמוקה עמד על דברים שאחרים עמדו על-ידם ולא עמדו עליהם. איזו משנה מפורשת או ברייתא נסתרת או מימרא של אחד החכמים, שנאמרה אם לענין זה או לשם ענין אחר — לפרקים כאילו דרך אגב — גילו לפניו נסתרות. ואת הנסתר הזה — את ה“רמז” ואת “הסוד” — מצא הוא דוקא בדרך הפשט, בבקשו את המובן הפשוט ביותר. לתכלית זו היה עליו לא-אחת גם לישר הדורים, לתקן פגימות של גירסאות וכו’, או לסלול גם מסילה במקום שאין דרך — על פני איזו “תהום” שנשארה לפנינו במהלך הדורות. מתנגדיו מצאו כאן מקום להתנגד ולבקר — דעתו על-דבר חשבון העבור שלנו, שהוא מאוחר, כפי שהביעה אותה ב“מחלוקת רב סעדיה גאון ובן-מאיר”, מצאה לה מתנגד ומבקר קשה בחוקר אברהם אפשטיין, שבמאמרו ב“הגורן”, ספר ה', הוא אומר, שבורנשטיין הציע בענין זה “השערות אשר לפי דעתו בלתי-יכולות להתקיים בשום אופן” (שם, ע' 118) — אבל מציאות שנמצאו אחר-כך הראו, כי השערותיו של בורנשטיין היו אמת.

בורנשטיין היה תולה את הדבר בזהירות שלו. ואכן היה בורנשטיין זהיר מאד. ועל-כן כל מה שנגע בבעיות שהוא עסק בהן, ואפילו נגיעה שאינה ישרה, בלתי-אמצעית, היה הוא נותן את כל דעתו הרחבה והעמוקה לברר אותו. כן הגיע הוא בדרך הלוכו לברר את חשבון העבור בישראל והתפתחותו לברר קודם כל את משפט הסמיכה בישראל וקורותיה (“משפט הסמיכה וקורותיה”, המאמר הראשון בשורת המאמרים שלו ב“התקופה”). כי השנוי מקדוש החודש על-פי ראייה ועבור החודש על-ידי בית-הדין הגדול שבארץ-ישראל לקדוש החודש על-פי חשבון ועבור-החודש על-פי חשבון היה תלוי, לפי המקובל, בשנוי שבא בענין הסמיכה, שמימות רבי הלל השני, שחי בימי מלכותו של קונסטנטינוס (362—337) כאילו חדלה מישראל, ועל-כן נתן בורנשטיין את נפשו לברר ענין זה — והוא ברר את כל ענין הסמיכה וקורותיה, ובדרך הלוכו את כל המתקרב לענין זה והמתקשר בו. מעין זה מצאנו עוד בספרו “מחלוקת רב סעדיה ובן-מאיר”, שברר כל הנוגע למחלוקת זו על-דבר קביעת שנות ד“א תרפ”ב—תרפ"ד.

בדרך בירורו של בורנשטיין מתבררים גם דברים, שאינם ענין למקצוע שהוא עוסק בו בלבד. דרך משל, בורנשטיין בירר במאמרו “תאריכי ישראל” (“התקופה”, ספר ח‘, ע’ 335—337), כי ראש השנה של “בעשור לחודש”, הנזכר בספר יחזקאל (“בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחודש, בארבע-עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר” — יחזקאל מ‘, א’), הוא ראש-השנה לפי מנין שמנו מהחורבן, והעשור לחודש הוא — העשירי באב. ולא זה בלבד, אלא שעל-ידי הוספת “חסר”, שאי-אפשר בלעדיו, בברייתא שב“סדר-עולם” יוצא, שכך פירשו את הפסוק שביחזקאל בתקופת התנאים, בעוד שבתקופה מאוחרת מזו אנו מוצאים בתלמוד (בבלי ערכין י"ב, א'): “איזו היא שנה שראש-השנה בעשור לחודש — הוי אומר זה יובל”, היינו, שראש-השנה כאן היא ראש-השנה שבתשרי, שהיה בשנה ההיא בעשירי לחודש. כידוע, מוציא וולהויזן, שפירש גם הוא את הפסוק ביחזקאל לפי הפירוש הרגיל, מכאן את המסקנה, כי בגלות בבל חגגו היהודים את חג ראש-השנה בעשור לחודש (“פרוליגומינה”, מהדורה ו‘, ע’ 105), ומוצא גם בזה סמוכים לשיטתו, המאחרת את חבור ספר “תורת כהנים” לזמן הבית השני. פירושו המדויק של בורנשטיין — “בראש-השנה בעשור לחודש, בארבע-עשר שנה אחר אשר הוכתה העיר” — מערער את יסוד הראיה הזאת של וולהויזן.

זהו רק משל אחד מהרבה ממה שנמצא “מן הצד”, לפרקים בצורת הערה קטנה במאמרים של בורנשטיין, והכל בדרך זהירה, אטית, דרך אבולוציונית, הנכרת גם בהתפתחות רעיונותיו של בורנשטיין ממאמר למאמר, לפעמים — במשך זמן של עשרות שנים.

 

ד

הדרך המדעית של בורנשטיין היא להגיע — לפרקים בדרך ארוכה מאד של “קוצים כסוחים” — אל הפשוט ביותר, זה שהיה מתאים ביותר לטבעו הפשוט, התקיף והעניו גם יחד. החלק הגדול ביותר מעבודתו המדעית היה — להסיר את הטעויות, השבושים והלבושים המיותרים ולסלול מסילות חדשות, מסילות ישרות בין הררי הדורות. לשם כך ישב יותר מששים מאותן השמונים ושתים של שנות חייו והיה מקדר בהרים — בהרי-הררים של נוסחאות ושל גירסאות בספרים ובקונטרסים ובכתבי-יד, למן הראשונים ביותר ועד האחרונים, והכל כדי להגיע אל הפשוט ביותר והנכון ביותר.

יש במדע של בורנשטיין גם מן ההרגשה החזקה — להרגיש במלה את תכנה השלם, האמתי. אולי זהו שקרב את בורנשטיין אל מעשה התרגום של יצירות פיוטיות חשובות, כבדות, בעלות משקל רב. הוא כאילו אמר לגשר בזה גם גשר בין המדע והשירה. תרגום “המלט” שלו, שנדפס לפני שנים רבות ב“הצפירה” ויצא גם בספר מיוחד (ורשה תרפ"ו, בהוצאות המחבר) הוא מדעי גמור במובן הדיוק והנוסחה או הנסחות המשובחות, ואין הוא חסר גם ערך שירי פה ושם, ולכל הפחות יש לו ערך לשוני רב, ותרגום השירה המזרחית הגדולה של מיצקביץ' “הערבי במדבר” או “הפרש” (פאריס), שתורגמה כמה פעמים עברית — ביניהם גם בידי משורר כמיכ"ל — יש לו גם ערך פיוטי רב (תרגום זה נדפס ב“ספר השנה”, שהוציא נ. סוקולוב בורשה, שנה א') ואיננו אף האחרון בתרגומים הפיוטיים של השיר הזה. בעזבונו של בורנשטיין נמצאים בודאי עוד מספר תרגומים מהשירה הפולנית. זכורני, שקרא פעם, שנים אחדות לפני מותו, במעמדו של דוד פרישמאן, תרגום שירו הידוע של סלובצקי Ojciec zadżumionych, כמו כן תרגומים משיריו של המשורר שויסקי, ושבח פרישמאן — ביחוד את התרגומים משיריו של שויסקי.

תרצ"ד.


  1. גניגות צ“ל גניזות – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות