רקע
פישל לחובר
נחום סוקולוב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ד 1934

שמו של נחום סוקולוב היה שם הסופר העברי הראשון, שנגלה עלי, כמו על יתר ילידי פולניה, בימי ילדותי — ונגלה מיד כאגדה. בן עשתי-עשרה הייתי בימים ההם ו“עשתנותי” לא היו עוד די שאננים. כבר עמדתי על פרשת דרכים. משום מה משך מצד אחד הספר “יסוד ושורש העבודה” עם הכוונות הרבות שבו ועם ההתלהבות הכבושה והנוגה, ומהצד השני משך ספר אחר, הפותח שערי העולם, מין ספר של לימוד גיאוגרפיה בשפה הרוסית, שנתגלגל לידי. בין שני הספרים האלה, שעליהם נלוה עוד הספר “עתים לבינה” מאת יוסף גינזבורג בן לאאמ“ו משה אהרן מטשאווס, נין ונכד וכו', המלמד יסודות התכונה על-פי שיטת קופרניקוס וענין חלוקת השעה לתתר”ף חלקים, שמצאתיו בבית אבא והיה לי כביאור רחב לאותה גיאוגרפיה קצרה, נגלתה אלי דמות סוקולוב, כפי שהתהלכה אז יום-יום מעדנות ב“הצפירה”. דומה שדמות זו, שאמנם לא היתה פשוטה ביותר, היתה די בהירה, ובכל-זאת רק כאגדה היתה בעיני. כי כאגדה התהלכה דמות זו בבתי-מדרשות ובבתי-התפלה של החסידים בעיר פולניה ובעירותיה. האגדה ספרה על האחד, שעוד בשבתו בין חבריו על התורה שבבית-המדרש הראה נפלאות בחריפות ובקיאות, וכשעזב את בית-המדרש, שנה ופירש, הראה נפלאות שם, “אצלם”, ואין דבר אשר יהיה נשגב ממנו. אגדה זו נתנה מקסמה אף על הדברים הרגילים, דברים בשאלות יום-יום, שהדפיס סוקולוב ב“הצפירה”. ומכל שכן שגם הדברים הרגילים לא היו רגילים בכל. הם היו מלאים “מלין דרבנן” והיו שופעים חריפות לשונית ובקיאות בחדרי תורה והחכמה. הם פיתו משום מה להאמין, כי לכשירצה — מה לא יוכל סוקולוב כשירצה?… ויש שהוא גם רצה ובאו בזה אחר זה מאמרים בהמשכים רבים, הדנים על חן עברי — “היש חן עברי?” — במקצת בסגנון של יודעי ח"ן, ועל שאר ענינים, מהם גם מופשטים ורחוקים, שהוא עושה אותם — קרובים ורחוקים גם יחד: מתבל אותם בהרבה “תורה תבלין”, וכאילו דוקא לשם כך, לגרות הרבה את יצר הדעת; מסביר הוא את הענינים הרבה מאד, עד כמה שהאוזן תוכל לשמוע, ואין הענינים נעשים פשוטים ביותר, ואדרבה: הם נעשים ססגוניים, מבריקים בחליפותיהם הרבות, ברבוי צדדיהם…

וזהו גם חלק מן החידה שבסוקולוב, שמשכה אותנו גם אחר-כך — לבקש לה פתרון. וזוכר אני את דברי סוקולוב עצמו — על חידת סוקולוב. הדבר היה בוורשה, לפני כמה שנים, במסבה שנערכה לכבודו בבית פרטי, כשהוא היה כבר בבחינת אורח בוורשה. אל המסבה הוזמנו אנשים מספר, קצת אנשי ספרות ועתונות, קצת עסקני-צבור, וסתם משכילים יהודים, ועשירים אחדים. כנהוג, היו דרשות — וביניהן תפלות, שהיו חסרות טעם ונימוס. הן הרגיזו, כנראה, את סוקולוב, ובגמר הכל, כשהשעה עברה את גבול החצות, ישב סוקולוב באמצע האולם ודבר שתי שעות רצופות — על החידה סוקולוב. זוכר אני, שכשהתחיל לדבר בקשה אחת הגבירות את האורח הנכבד לדבר פולנית, אבל סוקולוב דבר בלשון-אם פשוטה ונעימה — העברית היתה במסבה זו בבחינת גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, — ודבר בנעימות בלתי-מצויה. זה היה ודוי-נפש של אדם, שתעה הרבה בעולם, נדד למרחקים, ושב בסוף אל קנו, אל המקום שבו עמדה עריסת ילדותו, והוא משוטט ומבקש עקבות צעדיו הראשונים, להכיר על ידם את עיקרו, את שרשו, זה שהיה מעורה בו ומחובר על-ידיו אל אדמת העולם. וישגרוד, פלוצק — תחנות-הילדות הראשונות של סוקולוב — נזכרו הרבה בנאום זה והויסלה עם שטף זרמה למרחקים, לעבר הים… אני ישבתי מן הצד והקשבתי לנאום הזה רב קשב. הן חידת סוקולוב היתה גם חידתי — והנה ישב גם הוא ובקש כמוני את האחדות שבתוך רבוי זה, את האחד שבתוך הגוונים הרבים.

מהי אחדות זו? — שאל. אי נקודת-המרכז — זו שבתוך העיגול רב השלבים? ובבואו להשיב תשובה על שאלה זו נתן שוב — לא נקודה אחת מרכזית, אלא תמונה אחר תמונה. באופן קלידוסקופי העביר לפני עינינו תמונות רבות, בזו אחר זו. וברבוי זה, ברבוי הגוונים, כאילו היתה האחדות.

יש סגנון אחד לסוקולוב, אף כי הוא מתגלה כבעל סגנונים רבים. כי הן ניכר סוקולוב בכל שורה ושורה שהוא כותב, ואף בכל תו ובכל קו. ולא זה בלבד, אלא שסגנונו זה של סוקולוב, המתבלט כמובן בעברית, ניכר גם כשהוא כותב ומדבר לועזית. דומה, שיש לשון מיוחדת, סוקולובית, הנאמרת על-ידיו בכל לשון. אולם מה הוא הסגנון האחד הזה של סוקולוב? האם הסגנון הזה של סוקולוב הוא סגנון של “לשון” בלבד? “המליץ” הוא סוקולוב? אין ספק בדבר, שיש בסגנונו של סוקולוב “מלוליות” ידועה. המלה בסגנונו של סוקולוב אינה מציינת דוקא מושג, או תוכן של הרגשה ושל חפץ ורצון. אבל אין המלה אצלו גם בבחינת קליפה יפה בלבד; אין היא רק מלבוש נאה, ותו לא. אף כשאין בה מושג שלם ותוכן שלם, יש בה תמיד חלק ממושג, חלק מתוכן, אחד מששים בגוון ובצבע של רעיון, המתפצל אצלו ומתגלה בפצוליו, מתוך הקפולים הרבים של הלבוש. המלבוש הרחב עם הקפולים הרבים שבו שייך — כמו בציורים ידועים, וגם בפסילים, מתקופה רבת קפולים, הנושאת עליה בגאון עול של מסורת רבה — לדמות זו, שלבושיה הרבים הם כמו מנה-ובה, חלק עצמי של ההויה שלה, ועל-כן גם של ההבעה שלה — הבעת עצמיותה. אין הבעה זו באה בבת אחת, במשפטים הגיוניים או רגשיים קצרים וצרים, אלא היא באה בזה אחר זה, בגוון אחר גוון, בלבוש אחר לבוש.

וכך הן מצייר סוקולוב אנשים, נותן לפנינו דמויות של “אישים”. מצרף הוא פרטי-מעשים לפרטי-מעשים אחרים: מספר על מאורעות, פגישות, מקרים וכו' — ומהם הוא מצרף את הדמות שהיא תמיד “רחבה”, בעלת לבושים רבים, שהם נעשים מעין חלק בלתי-נפרד של עצמיותה, כי הן היא מתגלית על-ידם ומתוכם. אין הוא פושט מעל הדמות את לבושיה ונותן אותה מתוך ערטול, מתוך מדת הצמצום בקויה העצמיים, העיקריים, היסודיים, אלא מכסה אותה דוקא כסוי אחר כסוי, עד שהיא נעשית “גוש” אחד עם הכסויים הרבים, שכל אחד מהם מבליט את ישותה ב“אתכסיא” — על-ידי כך שהוא מכסה עליה ומוסיף עליה צבע, גוון, בליטה.

אין סוקולוב בדרך ציורו נוטה הרבה אל העצם ואין הוא גם מרבה להשתמש בשמות-העצם כמו שהוא מרבה להשתמש בשמות-התואר, או בעצמים הנעשים לו מעין חלקים של תארים; הוא מאריך לרוב גם בתיאורים של פעולה, כאילו רוצה הוא לציירה ולתארה בגוונים מגוונים שונים, הבאים בזה אחר זה בצורת גלים. לא הפעולה האחת, הבאה בבת אחת, בכח הרמה אחת, אלא הבאה בזו אחר זו ומתפצלת לכמה וכמה טעמים של פעולות. הטעם נעשה לו בזה כעיקר ובו הוא מדייק לא-אחת דיוק רב. יש אצלו לפרקים הבחנה דקה בגוונים ובני-גוונים ודיוק רב בצבעים ובני-צבעים. בדיוק שבתאור הוא מראה לפעמים גם גדולות. הוא עושה לא אחת מעשה גלופים דקים ויוצר בעברית לשון של גלופים, שאינה עוד מצויה בה.

ואולי מצד זה באה לסוקולוב הנטיה היתרה להסברה, עד כי יותר משיש בו מן המדריך יש בו כפובליציסט מן המלמד. הוא כאילו חסר את כח ההוכחה, זה המדבר תמיד בשפה קצרה ונמרצה, שיש בה מן “כה דברי כאש”. דומה, שהוא חסר את הפתוס הפנימי, והוא נותן במקומו את ההסברה הרחבה, שהיא, גם היא, יש ביסודה מן ההבחנה בצבעים ובגוונים. מכאן בודאי גם המתינות של סוקולוב. כי כיון שהוא נוטה לתפוס את הדברים ברבוי צדדיהם וצבעיהם, אין דרכו להכריע הכרעה שלמה ומלאה לצד אחד בלבד.

יש בסוקולוב הרבה מן הטפוס האסתיטי, מאיש ההבחנה, ההסתכלות והתפיסה, ולא הרבה מאיש הרצון, או איש הרעיון. ודרך תפיסתו זו היא דרך התפיסה של המרובה. ומכאן אותה הרחבות של ענינים, הנכנסים לגבולות תפיסתו, עד שהוא נראה לא-אחת כחסר גבולים. אין מסגרת שלמה לענינים שהוא עוסק בהם, כמו שאין מסגרת שלמה גם לספריו, למאמריו, לספוריו וכו'. הדברים כאילו מגילות מגילות ניתנו ואפשר להוסיף עליהן עוד מגילות אחדות ולגרוע מהן, כי אינן מתחברות חבור שלם בנקודה אחת. אין נקודה אחת, שהיא כמרכז בתוך ההיקף, אלא ההיקף כולו הוא כאן מעין מרכז. ויש שהיקף זה הוא רחב כל-כך עד שהוא כולל אפילו השקפות שונות, של דורות שונים, למן השקפת ההשכלה הישנה — ולא אחת גם מה שקדם לה הרבה — עד השקפה חדשה שבחדשה, מודרנית שבמודרנית. וכך האחדות שבטפוס האסתיטי הזה הוא — בתוך הרבוי.

תרפ“ג—תרצ”א.

המלצות קוראים
תגיות