א    🔗

לחנה העוורת הגידו לפני חתונתה, כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו; לכתחילה גם הבטיחו לה, כי לאלמן זה לא נשארו ילדים מאשתו הראשונה. אולם תוך כדי הבטחה זו נזכרה אמה של חנה, כי העוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר אשר יגידו לה – והתחילה הזקנה להרבות דברים על אודות הבית המרווח ועל שני הילדים “אשר גם מקום לא יתפסו בבית” ואשר “שוקטים ונוחים הם כשתי יונים”. “ככה אראה בנחמה,” נשבעה האם ותמהר להסיח את דעת בתה לענין הבית: זהו בית נחלה ממש, בצירוף כברת אדמה גדולה; וחצר יש שם, חצר גדולה, כי בקצה העיר עומד הבית; ואף זאת, בתי: בימים הראשונים לבואך שמה אל תרחיקי ללכת לבדך מן הבית והלאה, כי המקום הוא בקצה הישוב. האיש הוא סוחר בטבק והוא יושב בין ערלים – מוטב שתשבי בבית"… – העוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים, עיניה היו פקוחות וריסיהן לא רעדו, אף כי לבה סער בקרבה; ואחרי החרישה גששה העוורת בידה פעם ושתים על השולחן ושאלה מתוך רוגז עצור:

“בן כמה שנים הוא?”

“ככה אראה בנחמה, בתי, כי רק בן שלשים שנה הוא האיש,” מיהרה האם להישבע, “השדכן נשבע לי על כך… שנה אחת פחות או יותר – הן אין בזה כל חשיבות, בתי. הלואי שאראה בנחמה…”

האם חדלה מדבר. העוורת עמדה בלי נוע, ורק ידה גששה פעם בפעם בקצה השולחן. היה ניכר, כי לב העוורת יסער בקרבה וכי לא תאמין לדברי אמה; והזקנה לא הוסיפה עוד לדבר, ורק את יד העוורת, אשר רעדה עדיין, הסירה בזהירות רבה מעל קצה השולחן, ושפתיה הצמוקות לחשו דבר-מה – לחש שפתים סתום של אם אומללה.

בלילה הראשון שלאחרי החופה חכתה העוורת עד שנרדם בעלה את שנתו והתחילה למשמש בלאט בשערות זקנו; ואחרי עשותה כך אחת ושתים ידעה כבר ברור, כי פיתו אותה בשקר לפני חתונתה: לא בן שלשים, כי אם בא בשנים הוא האיש אשר נתנו לה לבעל. לבה רגז בקרבה מתוך חימה עזה, היא שכבה זמן רב ערה, ועם כל שעול ושעול של בעלה נעשו הרהוריה של העוורת יותר ויותר ברורים. “מה מלאכתו: נושא מים הוא, סוחר בסמרטוטים או חרש עץ הנהו?” ברור לה הדבר, כי איש סוחר בטבק אינו משתעל באופן כזה… היא התהפכה מרוב כעס מצד אל צד וכותנתה החדשה, אשר לא באה עוד במים, השמיעה רשרוש עמום. ופתאום נשמטה העוורת מעל משכבה ורגעים אחדים זחלה על פני רצפת החדר, עד שידה התנגשה בזוג המגפים של בעלה; רגע אחד מששה האשה את המגפים המקומטים והגסים, ואחרי כן השליכה אותם הצדה בחרון אף. לפי המגפים תיארה העוורת לעצמה את דמות בעלה: יהודי צנום, גבה קומה והולך שחוח, על ראשו ירמולקה בת-זקונים ורגליו מכבידות עוד מתחת לקפוטה מטולאה וארוכת-שולים… ככה עבר עליה ליל-נדודים ארוך, ובבוקר לא חדלה העוורת מהקשיב לקול צעדי בעלה, וכשיצא מן הבית יצאה אף היא אחריו ובצעדי חרש של איש עוור התגנבה אחריו כברת דרך גדולה. הנה דופק מטהו על פני אדמת החצר הקשה, דפיקה אחרי דפיקה… יודעת היא העוורת, כי רק אדם בא בשנים דופק כך במתינות במטהו העבה. מי הוא זה איפוא בעלה ומה מלאכתו? עכשיו כבר ברור לה עד מאוד, כי שקר הגידו לה לפני חתונתה: לא מסחר הטבק הוא מעשהו.

 

ב    🔗

רק אחרי חג הסוכות, כשהתחילו ימות הגשמים ובני הבית הוכיחו ברור לעוורת, כי עוד מעט ויקשו עליה, העומדת ללדת, טלטולי הדרך, רק אז עמדה חנה ונסעה אל בעלה. העגלה נכנסה אל העיירה בלילה, עברה את מבואות היהודים שהיו שקועים בדממה גדולה, ופסיעה אחרי פסיעה התנהלה אחר כך העגלה על פני הביצה שבשוק. גם פה היתה דממה, כלב לא נבח, רק השומר השמיע דפיקות לילה מדודות בשני מקלות העץ, והעוורת ניחשה מיד, כי פה מגרש השוק עם החנויות. ועוד מעט התחילה העגלה למהר דרכה מבלי נטות ימינה ושמאלה, מכל עבר נשמעו נביחות כלבים, והעוורת הבינה כי הם נוסעים עכשיו דרך הרחובות הארוכים של הערלים. ומתוך מחשבה זו נזכרה בדברי אמה אשר הגידה לה, כי בית בעלה נמצא בקצה הישוב של העיירה. אבל למה תארך הנסיעה כל כך? הנה התרומם רוח והעגלה מתנהלת בכבדות במעלה ההר – הדבר לה כסימן ברור, כי העגלה יצאה כבר מתחום הישוב והלאה… אבל סוף סוף עמדו הסוסים מלכת, העגלון ירד ואמר לה, שתשב ותחכה עד אשר ידפוק בחלון ויעיר את אנשי הבית. חנה נשארת יושבת בעגלה, מקשיבה לקול צעדיו של העגלון המתרחקים ממנה והלאה, אחר כך היא מורידה אגב עייפות את שמורות עיניה. ופתאום היא מתנערת – הסוסים עומדים במקומם והרוח סוער עליה מכל עבר. איפה זה עמדה העגלה? הבשדה? אך הנה היא שומעת מרחוק בדפוק העגלון על חלון הבית. רגע אחד מטה העוורת את ראשה לתוך חלל הלילה ומיד נעשה לה הדבר ברור: כך מתדפקים על חלון קטן אשר לבית ערלים. אחר לגמרי הוא קול הדפיקה מדי דפוק אדם בחלונו של בית יהודים… בעלה מתגורר איפוא כאחד הערלים, ולה הגידו כי הוא סוחר בטבק! ופתאום שומעת העוורת את קול הקריאה של בעל העגלה: “ר' ישראל! ר' ישראל!” – מה טיבו של בעלה זה, שקוראים לו: “ר' ישראל, ר' ישראל?”

סוף סוף יצא אותו ר' ישראל, עזר לאשתו לרדת מעל העגלה, החזיקה בידה והוליכה לתוך ביתו. כשעברו את המסדרון הכירה העוורת תוך כדי הליכה, כי זהו מין חדר-מסדרון רחב-ידים, הרגיל בבתי ערלים, וכשנפתחה דלת וחמימות רבה אפפה בבת אחת את פניה, הרהרה העוורת עוד פעם, כי הכל הוא כאן לא כמו אצל היהודים: תנור הבישול נמצא בחדר הדירה! ותוך כדי רגע הטתה האשה את ראשה לבכיו של ילד. – “זהו הקטן,” נענה לה הבעל, אף על פי שהיא לא הוציאה מפיה דבר שאלה. האיש יצא להכין את המיחם, והעוורת התחילה חוזרת הנה והנה בחדר.

בדרכה מששה העוורת בידה ופגשה בשתי מיטות: האחת היתה בלתי מוצעת וקרה, ובשניה העירה אגב מישוש ידים איזה ילד, שהתחיל בוכה בכי גדול. האב נבהל לתוך החדר, השקיט את הילד והושיב את אשתו ליד השולחן. וכששקט הכל בבית, התחילה העוורת מקשיבה לשאון העצים הסואנים לרוח הסתיו – “האמנם צומח גן גדול לפני ביתנו?” – וכדרך העוורת, בשעה שקשה לה לתאר לעצמה איזה דבר, הורידה את גבות עיניה ותקמט את מצחה ותחשוב.

ובין כה הכניס בעלה את המיחם ועמד לגזור בסכין את הסוכר לחתיכות קטנות. תוך כדי זה נפלה חתיכת סוכר קטנה לארץ. האיש גחן וירם אותה אגב גניחת זקן. אותו רגע מששה העוורת בידה על פני השולחן, מצאה את הסכין ובחנה אותה באצבעותיה, בכדי לעמוד על טיבה: העבה הוא הניצב שלה ואם עשוי הוא מעצם, כאצל סכינים שבבתי יהודים. עבר איזה זמן והבעל הגיש לחנה כוס תה, מזג ממנה לתוך הקערה ושאל אצל אשתו:

“האשים בידך?”

חנה התאדמה ותען:

“אני יכולה לשתות בלי עזר”.

העוורת גומעת גמיעה ראשונה ולבבה דופק וכלי התה רועד בידה. היא יודעת, כי בעלה נועץ בה עכשיו עינים ומשגיח בשתיתה. לסוף נשפך התה מתוך הכלי הרועד בידה, ברכיה של העוורת נכוות והיא מתרצה כבר לשתות את ספל התה מיד הבעל.

פתאום כשהתחיל בעלה להציע את מטתה, נשמע קול דפיקה חזקה בחלון וקול קורא מבחוץ: “ר' ישראל! ר' ישראל!” חנה, שהתחילה כבר לפשוט את שמלותיה נשארה עומדת חוּורת ודוממה ולא יכלה להבין, למה זה ילך בעלה במנוחה ובמתינות גדולה כל כך לפתוח את הדלת, הן בודאי קרה דבר-מה, כשדופקים על הדלת בעצם הלילה! חנה מקשיבה לשיחה בלתי ברורה שבין בעלה ובין איש זר. לסוף היא שומעת קול נהימה היוצא מפי בעלה – והדלת נסגרת.

“מה זה קרה?” שואלת העוורת וגופה, אשר רק הכתונת עליו, רועד כולו.

בעלה מגיד לה כי דודתו חלתה בעצם הלילה ויבואו לקרוא לו. העוורת מחרישה, ורק עיניה הגדולות פקוחות לרווחה ופניה מביעים תמהון – זה הרגש אשר ימלא את לבה לעתים קרובות כל כך. חנה עולה מיד על משכבה, מתכסה בבגדי המשכב החמים, אך לא יחם לה, והיא רועדת, רועדת.

 

ג    🔗

הגדול בילדים דופק בידיו הקטנות על זגוגיות החלון. העוורת, שהיתה עסוקה ברגע זה, מיהרה אל הילד והניחה את ידה על שכמו, ואולם היא לא הכירה הפעם אגב מישוש- ידים את דבר השמחה אשר שמח הנער ואת דבר הדפיקה אשר דפק בחלון הקטן. רגע אחרי רגע הוסיפה העוורת לעמוד ליד הנער ולא ניסתה לבוא אתו בדברים, כי כבד-פה היה, אף כי מלאו לו כבר ארבע שנים. מדי עמדה הרהרה העוורת רגע אחד, כי עברה פתאום מחלה על הנער ומכאבו הוא מתנדנד ודופק על החלון – אך תוך כדי הרהור זה העבירה את ידה על ראשו ועל לחייו והיא נוכחה מיד, כי הילד בריא ואין בו כל מחלה. אך בשלמה לא למד עוד הנער לדבר? על דעתה עלה פתאום, כי גם בעלה ממעט מאוד לדבר וכי דרכו להוציא בנהימה את הדיבורים הספורים אשר ידבר. בוודאי יש לו עסק רק עם ערלים. גם הנער כבד-פה הנהו, יען כי איש לא יבוא אתו בדברים, אין זאת כי ביתם עומד לבדד מחוץ למקום הישוב. ואולם מדי חשבה את מחשבותיה לא שכחה העוורת את תמהונה לרגלי דפיקות הילד. “למה הוא ניצב ליד החלון? הרואה הוא דבר-מה בחוץ?”

היא נגשה אל החלון והדביקה את אזנה אל הזגוגית. דממה, והדממה רבה כל כך, עד שהעוורת שומעת קול צווחת עורב אשר ישיק בכנפיו מדי עברו במעוף לפני החלון. רגע אחרי רגע עובר וחנה אינה זעה ממקומה ומקשיבה לדממה; נדמה לה, כי בחוץ נשתנה דבר-מה, כי הכל נעשה שם יותר שוקט ורוח שלוה מרחף שם בחוץ, כמו בבית אמה בערב שבת, בשעה שמפזרים חול על הרצפה. וככל אשר תוסיף העוורת לעמוד, כן הולך ומצטייר במוחה דבר התמורה אשר נתהווה בחוץ: השלג הראשון נופל שם בלי קול. מה שהילד דפק בחלון – גם זה סימן לה, כי שלג נופל עכשיו. רוצה היתה חנה לשאול את בעלה, אבל איש לא היה אותה שעה בבית. בכלל הוא מרבה לשבת בבית, אבל יש אשר ידפוק פתאום איזה בן-אדם על החלון וקול קורא מבחוץ: “ר' ישראל! ר' ישראל!” אז יצא בעלה לשעות רבות, ובשובו הוא נוטל תמיד את ידו במים… לאן הוא הולך? היא אינה שואלת אותו לדבר זה, כי היא ממעטת בכלל שיחה עם בעלה. כל צרכי הבית הוא מביא בעצמו מן העיר, עם בני-אדם היא אינה נפגשת כלל וכלל – על מה איפוא תדבר עם בעלה?

העוורת משה ממקומה ופונה ללכת אל הכירים, בכדי לטעום את התבשיל. ופתאום נשמע מבחוץ קול רעש. היא נשארת עומדת במקומה ומקשיבה לקול צעדים. הבעלה הוא זה אשר בא? אבל צעדים מרובים באים בערבוביה וזה סימן לה לעוורת כי חבורת אנשים עוברת סמוך לביתם. אך מאין זה באו פתאום לכאן קהל אנשים ההולכים יחד? הערלים הם אלה, השבים מן העיר אל הכפר? אבל חנה יודעת להכיר בצעדים של ערלים: הללו מדודים הם וכבדים. אמנם כן, נקל לה להשבע כי היא שומעת עכשיו קול צעדים של יהודים. העוורת מוסיפה להקשיב והיא נזכרת כי לא בפעם הראשונה היא שומעת מבחוץ קול המון צעדים. מה פשר הדבר הזה? חנה מרימה את הילד כלפי החלון ואומרת אליו: יוסי’לי, הבט וראה, מי זה הולך בחוץ? הילד נעשה עליז מהנאה ודופק על החלון. העוורת מקשיבה לצחוק הילד ונדמה לה, כי עליה לשים את כל לבה לתנועות הילד ולקול צחוקו, ואז יעלה לה הדבר להבין את הנעשה בחוץ. טוב היה לו יצאה עתה בעצמה החוצה – זה ימים רבים שהיא מתגעגעת גם על קול צעדים של יהודי – אבל קשה לה עכשיו ההליכה: עומדת היא כבר בחדשי הלידה ובשביל כך פסקה זה כבר להיות יוצאת ונכנסת.

חנה מוסיפה לעמוד לפני החלון ומתגעגעת על קול אדם; היא מתאוה תאוה עצומה לשמוע מקרוב קול צעדים של בן אדם… והנה נפתחת הדלת ובעלה נכנס הביתה. בטרם יגיד דבר-מה לאשתו הוא מוציא מכיסו מלוא חפנו מטבעות של נחושת, מפזר אותם על השולחן ומונה אחד לאחד, כשהוא נוהם נהימת־פה הרגילה אצלו. על פי צלצול המטבעות מכירה העוורת, כי בעלה מונה כסף של פרוטות. חנה מחכה עד שבעלה מסיים למנות את כספו, ואחר כך היא פונה אליו בשאלה:

“ישראל, שמא ידעת, מי הם האנשים שהיו אצים ורצים לפני הבית?”

הבעל משיב בנהימה:

“וכי מה איכפת לך!”

העוורת מוסיפה לחקור:

“השאון היה רב… אפשר שנפלה דליקה?”

הבעל משיב הפעם בנהימה של רוגז:

“אין לך צורך לדעת. שבי בבית ­– ודי!”

חנה מורידה את גבות עיניה, כדרכה תמיד בשעה שהיא זועפת ואינה רוצה לענות דברים. אבל הנה היא שומעת שבעלה שם את פעמיו אל הפתח, והיא שואלת:

" מתי תאכל את ארוחת הצהרים?"

מאצל הפתח נשמעת לחנה נהימת בעלה: “יש לי דברים חשובים מארוחת הצהרים,” ומיד האיש יוצא וסוגר אחריו את הדלת. הלוך וגשש ניגשת חנה עד לפינת המקום ששם רגיל בעלה להציג את מטהו, ואחר רגע של חיפוש נתקלת ידה במטה העומד במקומו הרגיל. דבר זה סימן לה לעוורת, שבעלה לא יצא ללכת הליכה רחוקה, כי אם סר לאיזה יהודי הגר בשכנות. חנה ממשמשת את המטה לארכו ולעביו, ראשה מורד ומצחה מקומט: מאין זה לבעלה מטה ארוך ועבה כמטה הזה?…

 

ד    🔗

בתחילת החורף, עם כניסת ימי הקור, ילדה העוורת בת. לילה לילה היתה המילדת נוטלת את התינוקת מתוך מיטתה של חנה ומשכיבה אותה במקום אחר, וימים אחדים עברו עד אשר הבינה העוורת, כי הזקנה חוששת שמא תחנק האם העוורת בשנתה את העולל. אך חנה צחקה בלבבה כשעמדה בדעתה על הדבר הזה. האם היא איננה יודעת כל דבר אשר יעשה בבית, אף כי עיניה לא תראינה? ביום שלישי ללידה קרה מקרה, כי המילדת הזקנה הגישה לה מרק בקערה וחנה הרימה תוך כדי רגע את העולל והשכיבה אותו הרחק ממנה, לבל תשיגהו ידה או רגלה – ואז הרהרה הזקנה, אשר התבוננה למעשה העוורת ולתנועותיה, כי היולדת אינה עוורת גמורה וכי עיניה תראינה מעט את אור היום.

חזות פנים חדשה היתה לחנה בקומה ממשכב לידתה; שבעתים גדלה המנוחה אשר היתה יצוקה מאז על פניה. גם עד כה היתה העוורת ממעטת בדברים, ואולם מיום אשר קמה ממשכב הלידה חדלה כמעט לדבר ורק דברי-זמר היתה מזמרת על עריסת העולל. ומדי שבתה אל ערש הילדה היו גם שני הנערים, ילדי בעלה, ממהרים לגשת אליה ולהתיצב על ידה, נער מעבר מזה ומזה. חנה שמה את ידה האחת על שכם הנער האחד ואת ידה השניה על ראש הילד השני ופיה שר את השירים אשר ידעה. יש שהיתה עוברת כך שעה ארוכה, עד שבעלה של העוורת היה שב הביתה ומוציא אגב כניסה את נהימת הפה הרגילה אצלו. לשמע הנהימה הזאת היתה חנה תמיד מקמטת מעט את מצחה, כי לא ידעה להבין מרחוק אם בעלה זועף או לא.

לפני מועד הפורים גדל הקור עד מאד. קרה מקרה, כי חנה יצאה בבוקר אחד אל המסדרון, למען הכניס עצים להסקה, והרוח אשר חזק מאוד בחוץ פתח בנשבו את הדלת וישתער בצינה עזה על האשה, אשר הוסיפה ללקט בידים מסומרות מקור את גזרי העצים. ואולם ברגע אשר סימר הקור עד מאוד את בשרה הרהרה העוורת בלבבה, כי על כן עז פה הרוח כל כך יען אין לו כל מעצור אשר יעצרנו, כי ביתם עומד בשדה. לרגע אחד פסקה חנה מן העצים, צעדה צעדים אחדים למול הפתח הפתוח, התיצבה כן עם אלומת העצים בזרועותיה והאזינה להמית הרוח בשדה. השלג, אשר ירד בחוץ, הכה בפניה, וחנה הקשיבה בשום לב לאוושת השלג הנופל לרגליה ולשאון הרוח הנושא את השלג וזורקו למרחוק. ברור לה לחנה, כי מסביב לביתם ישתער מקום ריק, ואולם עם כל נשיבת רוח תט העוורת את ראשה ותקשיב: דומה לה, כי לפני ביתם נמצא דבר-מה אשר יעצור בעד הרוח בנשבו. מה הוא הדבר הזה? הנה החורף בא כבר עד קצהו ועם ימות החמה – מהרהרת העוורת בלבה – תסובב את הבית לכל העברים.

אך הנה התחיל הקרח נמס ובבית נשמע כל היום שאון נטפי המים הנופלים מן הגג. באותו יום ראשון של הפשרת שלגים, בשעת סעודת הצהרים, פתח האיש ר' ישראל את פיו כלפי אשתו והגיד אגב נהימה רגילה:

“מחלת האסכרה מתהלכת בעיר.”

ואחרי ימים אחדים שמעה חנה מפיו אמירה חדשה:

“בכל יום מתים תינוקות…”

לשמע הדברים האלה נתקעה לעוורת פרוסת הלחם בבית הבליעה ותמהון רב הוצק על פניה: למה הוא מדבר כדברים האלה ומעורר בלבבה פחד ובהלה? מן היום ההוא והלאה התחילה העוורת למעט בעבודות הבית, ישבה כל הזמן ליד ערש הילדה ומדי רגע היתה מעבירה את ידה על פני התינוקת, לדעת אם שלום לה. פעם בפעם היתה העוורת גוחנת על גב העריסה ומקשיבה לקול נשימת הילדה. ברור לה לחנה, כי נקל יהיה לה להכיר אם תעבור על הילדה גם מחלה קלה. בכל יום ויום, כשבעלה שב מן העיר, היא נכנסת אתו בשיחה ושואלת בדבר המחלה המתהלכת בעיר בין הטף. האיש ר' ישראל נוהם ועונה:

“כזבובים הם נאספים, העוללים.”

העוורת, בשמעה את דברי בעלה הנאמרים בנהימה ובקוצר-רוח, מפשילה את גבות עיניה וקור עובר בבשרה. על מה הוא נוהם ככה, בדבר הילדים המתים, היש לו תועלת מזה?

בינתים באו ימי החום, שלוליות של מים התחילו ניגרות בחוץ; האיש, כשהוא שב מן העיר, הוא מכוסה רפש עד הברכים – העוורת מכירה את זאת על פי צעדיו הכבדים. בוקר בוקר מצפצפות צפרים לפני החלון והגדול שבנערים נעשה פתאום רקדן ואף הוא הומה כל היום לפני החלון, רק העוורת רוחה קודרת מדי שבתה ליד ערש הילדה, אף כי לבעלה טרם הגידה כי לבה ירחש דבר רע. ופתאום התפרצו מפי חנה הדברים אשר היו כמוסים בלבה זה ימים אחדים: “הביטה נא, ישראל, בילדה,” פנתה האשה אל בעלה, בשובו פעם הביתה והוא מנקה את המגפים מן הרפש, “דומה לי, כי נשימתה כבדה.”

ובעוד העוורת מדברת את דבריה נפל עליה פחד גדול: ברגע זה נעשה לה ברור, כי הילדה חולה. היא נשארה קפואה במקום עמדה, גבות עיניה ירדו ואצבעות ידיה נתקעו אלו בתוך אלו כמו בצבת. ואולם בעלה לא הגיד לה דבר. הוא הציג את מטהו בפינת המקום המיועדת לכך והתחיל נוטל את ידיו אגב אריכות יתירה. אותו רגע ידעה חנה, כי מחלת הילדה לא עוררה כל פחד בלב בעלה.

ימים אחדים היה העולל מוטל חולה והאיש ר' ישראל היה יוצא ובא כרגיל, וגם בשעה שהיה מצוי בבית היה מעסיק את עצמו בכל מיני דברים והיה עומד לפעמים שעה ארוכה לגזור את הסוכר לחתיכות חתיכות קטנות… העוורת היתה שרויה בצערה, גם את הכירים לא הסיקה וגם אוכל לא בא אל פיה, ומיום ליום רחש לבה שנאה לבעלה: מדוע הוא שרוי במנוחה כמו תמיד וצעדיו מדודים וכבדים כבכל הימים? ופעם קרה מקרה, כי לא יכלה העוורת לשאת את חרונה ותשתער על בעלה בצעקות וביללה:

“רוצח, הן עינים לך, הגד לי מה היה לילדה?”

בנהימה נמלט האיש מידי העוורת, שנעשתה דוממה ומקשיבה לצעדי בעלה: רוצה היתה לדעת אם הלז נגש אל עריסתה של הילדה, אשר השמיעה את נחרתה הכבדה על פני כל החדר. אבל כזאת לא היתה. האיש נטל מן הפינה את מטהו ויצא מן הבית.

בלילה, כשנשמעה נחרת האיש על פני כל הבית ומבחוץ נשמע קול דפיקה של נטפי המים הנופלים מן הגג – ישבה האשה שעות רצופות על יד העריסה והקשיבה לנשימת הילדה. העוורת ידעה זה כבר, כי הילדה תמות, ואולם כח לבכות לא היה לה עוד, רק שפתיה היו נעות כל העת ולחשו בדממה: “יבוא נא הקברן. את התינוקת לא אמסור לו, יבוא נא…” ובעוד העוורת יושבת בראש מורד ושפתיה נעות – נעשה לה דומה, כי שנים רבות כבר עברו עליה ליד ערש הילדה וכי עד קץ ימיה תשב כך במקום הזה. מבחוץ נשמע עוד קול הדפיקה של נטפי המים, אך נחרת האיש הכבדה פסקה פתאום. העוורת מורידה עוד יותר את ראשה, מוחה ריק מכל דבר מחשבה, לבה כאילו נתאבן והיא שוקעת לאט לאט בתנומה. והנה היא מתנערת ומרכינה את עצמה על גב העריסה. דממה ונשימת הילדה לא תשמע. עוד רגעים אחדים מוסיפה העוורת להקשיב, ופתאום היא קופצת ממקומה וצועקת בקול גדול.

כל הלילה עובר על העוורת בצעקות, אך ליד העריסה היא יושבת לבדה, כי בעלה יוצא ונכנס חליפות וחנה, העסוקה בבכיה, אינה יודעת בצאתו ובבואו. כאור הבוקר תפסיק העוורת את בכיתה, כי עיפה עד מאד, אולם מן העריסה לא תסור, שערותיה פרועות, ראשה מתנועע בלי חשך ואף שפתיה נעות ולוחשות פעם בפעם: “יבוא נא הקברן, יבוא נא…” ופתאום היא מכניסה את ידה לתוך העריסה, בחפצה לנגוע עוד פעם בגוף העולל המת. אך התינוקת איננה כבר בעריסה. שריקה איומה מתפרצת מגרון העוורת: “ישראל, היכן היא התינוקת?” אך מענה לא בא. כעין חבלי מות תוקפים את חנה כשהיא משרכת את דרכה לעבר הפתח והיא צועקת פעם אחרי פעם: “ישראל, היכן היא התינוקת?” בחוץ, לפני פתח הבית, היא עוצרת מלכת ושוהה כנאלמה. השעה היא לפנות בוקר, רוח לא תנשב; מן הגג נופלת טפת מים בפניה והיא מתנערת. העוורת מרכינה את ראשה ומטה את אזנה לעבר השדה. נדמה לה, כי הרחק מן השדה בא אליה קול צעדי בעלה. היא נעתקת ממקומה ומשרכת את דרכה לקול הצעדים האלה. רגע אחד היא עושה את דרכה במרוצה, אך מיד היא נכשלת בדבר-מה ונופלת לארץ. היא מתרוממת ומתחילה צועדת צעד אחרי צעד, אך רגליה נתקלות מדי רגע באבנים. ופתאום נתקל כל גופה באבן גדולה. מבלי חשוב היא פורשת את שתי ידיה על פני האבן ואצבעותיה מגששות… שריקה איומה פורצת מגרון העוורת: היא מכירה, כי רגליה עומדות בבית הקברות.