ארבעה דורות – ארבע מיתות / יצחק ליבוש פרץ

 

(כעין סיפור)    🔗

א    🔗

כשמת ר' אליעזר חייקל, נמצאה תחת הכר פתקה ועליה כתוב:

"חפצי ורצוני, שיישארו בני ביתי בשותפות בעסקי היער שלי.

יעשׂו אחרי פטירתי גדר לבית-העלמין ויתקנו גג בית-הכנסת.

את הספרים שלי יקח בני בנימין החתן, שיח‘, כי לבנַי וחתנַי שיחי’ נתתי ספרים ביום חתונתם.

מבקש אני, שתישאר זוגתי שתחי' לבדה בהדירה, ותיקח לה יתומה עניה לחנכה ולגדלה; ותקדש ותבדיל עצמה לעצמה. ותקבל כל ימיה חלק בחלק כשאר היורשים.

“וגם – – –”

השאר היה מטושטש.

ב    🔗

ר' בנימין, בנו של ר' אליעזר חייקל, כתב לפני מותו לאמור:

"הנה הגיעה עתי עת דודים, ובקרוב אזכה להשיב הטוב לבעליו, להחזיר את הפקדון למי שכל הפקדונות שלו.

דחיל בר-נש קמי מאריה! ובכל זאת הולך אני בדרך כל הארץ לא מתוך עצבות, אלא בהשקט וביטחה, שה' הטוב את הטוב בעיניו יעשׂה, והוא אל רחום וחנון וכו', ויודע אני, שהפקדון התקלקל מרוב טרדות הזמן ובלבולי המסחר, ושאר המניעות …"

משמיטים אנחנו את חשבון הנפש והמוסר להבנים.

"והנה רגלי מתקררות ומוחי מתבלבל לפעמים. ואתמול קרה לי דבר נפלא מאד, שהתנמנמתי בשעת הלימוּד, וחלמתי מה שחלמתי, ונפל הספר מידי, והקיצותי …והנה מה שהיה באמת שלי בעולם הזה, אותו אני עוזב לשעה, כי הוא יבוא אחרי, לאחר מאה ועשׂרים שנה, ונהיה כולנו צרורים בצרור החיים לנצח; ומה שלא יבוא אחרי לשם, זה לא היה שלי מעולם …

ועל עושרי, ברכת ה' לא אצווה. מובטח אני בכל בני ביתי, שיחיו אחרי בשלום ובשלוָה ובמישור. וכשיבואו, מחמת איזו סבּה נכונה, לידי חלוקה, יחלקו באמונה ועל פי היושר; ולא יסתירו, ולא יעלימו זה מזה.

והנני מבקש מבני ביתי, שיפרישו מן ההון מעשׂר כפול, היינו: שתיכף אחרי פטירתי יביאו בחשבון את הנחלה והמיטלטלין, והשטרות והחובות שבעל-פה וכו', ויפרישו מעשׂר ראשון על חשבוני, לתיקוּן נשמתי, לצדקה לעניים.

אחרי כן מהנשאר, שהיה לעזבון לבני ביתי, יפרישו מעשׂר שני, כמו שהנהגתי בביתי לעשׂר את הריוַח, גם כן צדקה לעניים.

ועל המעשׂר הראשון והמעשׂר השני יוסיפו כדי שליש למאה, שמא טעו בשומא.

והמעשׂרות יתנו צדקה לעניי העיר, ולא לעניים קרובים; לעניים קרובים ליתן מתנות ביד רחבה ומלאה, אבל זה לא יבוא בחשבון המעשׂר ותוספת המעשׂר, כי אסור ליהנות מן הצדקה שאדם נותן, ואדם קרוב לקרוביו.

ולא יחרתו על המצבה שלי יותר משמי ושם אבי ז"ל ויום פטירתי.

ובקשתי שטוחה לפני בנַי וחתנַי, שלא יכּנסו ראשם ורובם בהבלי העולם הזה, ולא ישתדלו להיות לסוחרים גדולים. כי במידה שגדל הסוחר, יקטן היהודי; ולא יהיו נעים ונדים לבקש ממרחק לחמם ולא יעברו ימים ונהרות לשם ממון, כי צינור השפע ממשיך אך הבטחון בה', והוא שולח את הברכה בכל אתר ואתר. וביחוד משביע את בזה את בני המפורסם מוהר“ר יחיאל, לפי שראיתי, שלבו נמשך אחרי השׂררות שבממון וד”ל.

ונא ונא, שיחזיקו בני ביתי כל ימי חייהם את המנהג שלי להפריש בכל שנה ושנה קודם ראש השנה מעשׂר לעניים מן הריוַח, וחוץ לזה מתנות לקרובינו האביונים; ואם גם לא היה באיזו שנה ריוַח, או יהיה, חס ושלום, גם היזק, יתנו צדקות ומתנות, כי נסה ינסה ה' ולו התשועה.

ועיקר בקשתי – שילמדו בנַי בכל יום ויום לכל הפחות דף אחד גמרא וחצי דף “ראשית חכמה”, ויסעו להצדיק על כל פנים פעם אחת בשנה. ובני-ביתי הנשים תקראנה בקב הישר עברי-טייט"ש מלבד צאנה-וראינה בשבתות ומועדים כנהוג …

וביום מיתתי יעסקו בני בתורה כל היום, והנשים יתנו צדקה ומתנות, והעיקר מתן בסתר".

ג    🔗

אחרי מות מוֹריץ (בן בנימין בנדיטסון נמצאה רשימה כזאת (העתקה משפת המדינה):

"לשלוח טלגרמה לפאריז, שיבוא בני, ולהמתין בקבורה עד שיבוא.

להפריש סך עשׂרת אלפים לקרן קיימת, שתהיה למשמרת ביד ראשי הקהל, והם יחלקו מדי שנה בשנה ביום מותי את הרבּית לעניים. היתרון יהיה לקבלת התמיכה לקרובי, אחריהם לקרובי אשתי המתה, אחריהם לסוחרים שירדו מנכסיהם, והשאר לפי ראוֹת עיני הבכור מיורשי, שיהיה בימים ההם ובמקום הזה.

להפריש סך עשׂרת אלפים לכלכל מיטה בבית-החולים; ותיקרא המיטה על שמי.

בני יחלק סך הגון בשעת ההלוָיה, ויפקיד סך מסוים באוצר הקהל להתקנת מצבתי, שתעמוד על קברי. את המצבה יעשׂה האומן ווֹיציֶחוֹבסקי, לפי הרישוּם שהנחתי לתכלית זאת.

ימסור סכום הגון לחלק בין תלמידי התלמוד-תורה ומלמדיה, אשר ילוו את ארוני.

ישׂכור דיין או למדן לומר אחרי “קדיש”.

בית המסחר ייקרא באחרי מותי: “מוריץ בנדיסטון, יורשו”.

ומה שנוגע …"

משמיטים אנחנו את רשימת ההון העצום וחשבון החובות, שעמדו להגיע לידי גוביינא.

ד    🔗

“אני מוריץ בנדיסטון, יורשו” הולך למות לא מתוך שׂמחה ולא מתוך עצבוּת, אלא משנאת הריקנות.

חכם גדול היה אריסטו; הטבע שׂונא את הריקנות.

מכונה איומה הוא עולמנו זה. לכל גלגל וגלגל – תעודה מיוחדת, מלאכה מיוחדת, והגלגל שהתקלקל או שכילה את מלאכתו בזמן יותר קצר ואין לו תעודה עוד, הגלגל הזה פורש בעצמו מן הצבּוּר והולך לו מן היש אל האפס.

איני יכול לחיות עוד, לפי שאין לי עוד ענין לענות בו, לפי שלא אצלח עוד לכל מלאכה, לפי שהרביתי לחיות בזמן קצר; לפי ששתיתי מכל הכוסות, טעמתי מכל המאכלים, וגם שמרים שתיתי ועצמות שבּרתי …

את העולם נתנו בלבי בפעם אחת! הרבה לימדוני; אך לחיות בלי לבלוע את החיים, לא לימדוני …

ואיני אוהב שום דבר שהיה יכול לעכב אותי אצלו, לפי שמעולם לא הייתי חסר שום דבר למען הוקירו: נשים רבות חבּקתי, ואשה אחת לא נשׂאתי; זוכה הייתי כזוכה מן ההפקר; פרצים בערי הפרזות עליתי …

הון נחַלתי – והוא פרה ורבה כחיה נוראה בלעדי, ואיננו צריך לי כל עיקר.

נפשי היתה בוכה בקרבי: הבה לי מחסור, תן לי איזו עבודה …הרופאים ציווּני ללכת לשׂוח, לקחת חלק במשׂחק, בשעשועים. ויהיו לי תמיד תחליפי-עבודה ותחליפי-חיים, ואולם לא חיים ועבודה.

וארצות רבות ראיתי, ואל ארץ אחת לא נקשרתי. ושׂפות רבות היו על לשוני, ואף אחת מהנה לא נקשרה בנשמתי. מחליף הייתי את העמים והחברות, כהמיר איש את מנעליו …כל העולם היה שלי, אך להחזיק את כל העולם הגדול בידי הקטנה לא יכולתי, וסוף כל סוף היה לי העולם למדבר, ונפשי לצפור נודדת.

ומה יכולתי לעשׂות, והכּוֹל נעשׂה למעני בכסף – מן הצחוק הקל על שׂפתי ריע ועד נשיקת יפהפיה …גם אמירת קדיש אחרי אבי המת נקנתה בכסף …פורע הייתי ומשלם, ומפזר. אך לתת, לָחון, לא יכולתי, כי לאהבה לא לימדוני.

סוד מיתתי פשוט הוא: עקר אני בגופי ועקר בנשמתי; אין בי ישוּת פורחת ומַפרה, איני חי עוד …את תפקידי ליהנות מילאתי, ויותר לא למדתי.

הטבע התנהג עמי כמנהג האִכּר עם חזירו פיטם אותי; ועתה רע הוא לי יתר מן האִכּר. כי זה הורג את החזיר השמן, וזה מצווה: שחוט את עצמך!

כוס תרעלה על שולחני; הוא המשקה האחרון אשר ישכּרני, ושכרוני לא יפוג עוד.

ועל הוני ­ – מאאֵרת אלהים – לא אצווה. איני חפץ לצווֹת על אסוני; יגנבוהו, יפזרוהו, יעשׂו בו מה שלבם חפץ.

היש לי להודות לאיש לפני מותי?

הלא שלמתי מחיר הכול, גם מחיר הכוס … "