רקע
מנחם אוסישקין
בימי מסה בגולה ובארץ

אחרי הפסקה של חמש שנים נזדמנו שוב יחד, אתם העובדים את עבודת הקהק"ל בבתי-הספר ואני הממונה על העבודה הזאת בכללה, ויש לי העונג המיוחד להשתתף גם הפעם בכנוסכם ולסכם את תוצאות העבודה במשך התקופה הזאת. מכפר-ילדים בעמק יזרעאל, עד בן-שמן אשר בשפלה, ועד הר הצופים בירושלים – אלו הן התחנות הגיאוגרפיות של הכנוסים האלה. ומבחינה תרבותית: מבית-הספר העממי הקטן בכפר-ילדים, עד בית-ספר גבוה יותר בכפר-הנוער אשר בבן-שמן, ועד האוניברסיטה העברית, בית אולפנא זה, שאנו מקוים כי ישמש מאור תרבות לא רק לישוב העברי בארץ אלא גם ליהדות בכל העולם כולו. אולם נתאספנו כאן לא רק במקום יקר ונכבד לאומה כולה, אלא גם ביום זכרון לעם ישראל. יום ראשון של חנוכה היום. היום מלאו 2100 שנה מאז הרים מתתיהו החשמונאי את דגל המרד והשחרור בהרי מודיעין. אין אומה ולשון בעולם שתזכור תאריך היסטורי לאחר תקופה ארוכה כל כך, תזכור ותחוג אותו לנצח. וגם זה צריך לשמש סמל לכנוסנו הפעם. כאן, על ההר הזה, במקום הזה, עמדו אויבינו ונלחמו אתנו לחיים ולמות. כמה מאורעות היסטוריים קשורים במקום הזה! לעומת קטעי היסטוריה אלה – מה ערך לכל השאלות הפעוטות המעסיקות אותנו בחיי יום-יום שלנו? נשכח נא איפוא לרגע את חיי החולין ונחזור במחשבתנו לימי העבר הגדולים, לאותם המאורעות ההיסטוריים הקשורים במקום זה. ישמשו לנו זכרונות אלה מקור של אמונה ובטחון בתחית העם. ואותו הבטחון, שהיה חי בלבות העם עד היום הזה, ישאר בלבנו ובלב בנינו עד שיגיע יום שחרורה השלם של האומה.

מה לא התרחש ובא עלינו במשך אלפים ומאה השנים הללו? שחרור, תחיה מדינית, ושוב גולה ופזור בכל העולם, גירושים, אינקויזיציות, פרעות ובלבולים – בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ואחרי כל אלה אנחנו שבים אל המקור, אל השאיפה לתחיה, אל האמונה שעוד הפעם לנו תהיה הארץ הזאת. ועל-כן אני אומר: הסתכלו נא בפאנורמה הנצחית הזאת. וכשתגשו לטפל בעניני יום-יום, העלו נא על זכרונכם את המקור. זכרו מאין באתם ולאן אתם הולכים – וגם ברגעים הקשים ביותר לא יהיה מקום ליאוש, האמונה תשוב ותפעם בכם ומסור תמסרו אותה לדורות הבאים.

מהשקפה היסטורית רחבה זו אני עובר להערכת התקופה הקצרה של חמש השנים שעברו עלינו. בתקופה קצרה זו נתרחשו מאורעות חשובים, חיוביים ושליליים גם יחד, מאורעות לא שערום רבים מאחינו בני ישראל.

 

א    🔗

אפתח בנעשה בגולה. אין אני מתכוון ליתן כאן סקירה על כל המאורעות שחלו בחיי העם העברי בתפוצות הגולה במשך תקופה זו. ברצוני לעמוד רק על שני מאורעות עיקריים, שיש בהם משום לקח היסטורי לדורות, מאורעות שנתרחשו בשתי ארצות מרוחקות זו מזו ושברו לרסיסים את הבטחון השלם, שעליו בנתה היהדות בארצות הללו את חייה: בטחון כלכלי בארה"ב באמריקה ובטחון רוחני בגרמניה.

בארצות-הברית שבאמריקה חיו היהודים, בתוכם גם הציונים הנלהבים ביותר, בבטחון גמור שעמדתם הכלכלית מוגנה מפני כל רוח מצויה או בלתי-מצויה ומצבם החמרי איתן לדורי-דורות. לפני חמש שנים טפלה היהדות באמריקה בכמה ענינים: מתן עזרה ליהודים בארצות פזוריהם, סיוע לשאיפותינו המדיניות והישוביות בארץ – אולם לא עלה על דעתו של מישהו לדאוג למצבם החמרי של יהודי אמריקה עצמם. היתה הכרה מלאה, שבטחון כלכלי זה של “הדוד העשיר” באמריקה ימשך לדורות. ולא רק יהודי אמריקה עצמם, אלא גם היהדות העולמית כולה האמינה שיש מקום אחד בעולם אשר בו יושב קבוץ של מיליונים יהודים איתנים ומבוססים בעמדתם הכלכלית, ומשם תבוא העזרה לשאר תפוצות הגולה בכל זמן שתדרש. כל מיליוני הדולרים, שאחינו באמריקה שלחו לאירופה, לשם עזרה פרודוקטיבית או בלתי-פרודוקטיבית, ובמדה הרבה יותר מצומצמת גם לצרכי הישוב בארץ – כל אלה נחשבו רק כ“דמי קדימה”, כשיעור ראשון. וכל זה נהרס במשך זמן קצר.

אין הכוונה לומר, שמצבם של אחינו באמריקה הוא נורא. יתכן שיהודי שירד מנכסיו באמריקה הוא גם עכשו עשיר מיהודי אמיד בפולניה או ברומניה. אבל אין זה חשוב. העיקר שהצבור היהודי עצמו, גם באמריקה וגם בעולם כולו, הבין שהעמדה הכלכלית היחידה שנשארה לה ליהדות בתוך המשבר הכללי – זו של יהודי אמריקה – אף היא נהרסה. אבדן הבסיס הכלכלי הזה הביא גם לידי שנוי מבחינת רגש הבטחון. באה רביזיה בפסיכולוגיה של יהודי אמריקה גם בנוגע לעתידם הם.

אולם חמור ממנו המשבר השני – המשבר הרוחני, כי משבר רוחני תמיד קשה יותר מהרס כלכלי. כוונתי למשבר בגרמניה.

אם יש ארץ בעולם, שטמיעתם הרוחנית והתרבותית של היהודים היתה בה שלמה ומלאה, עד כדי הזדהות גמורה עם חיי הרוח והתרבות של העם מסביב – הרי זו גרמניה. כמה ערכים תרבותיים נתנו יהודי גרמניה במשך מאה וחמשים שנה לאומה הגרמנית ולכל העולם בכלל, ממשה מנדלסון ועד אלברט אינשטין! הרי נדמה, שאין קבוץ יהודי ואולי גם קבוץ לא-יהודי בעולם, שיוכל להשתוות אל היהדות הגרמנית שלא מנתה אלא חצי מיליון נפש. אין מקצוע במדע ובאמנות, בספרות ובמוסיקה, בתעשיה ובמסחר, בחיים המדיניים ובחיי החברה, שהיהדות הגרמנית לא הצטיינה בו ולא תפסה בו מקום מרכזי. חצי מיליון יהודים אלה לא עמדו מחוץ לאומה הגרמנית. הם היו גרמנים אמיתיים, בהרגשתם ובמחשבתם, בשאיפותיהם ובהלך רוחם. הם היו באמת גרמנים בני דת משה. לשונם היתה אחת: הגרמנית. כל הקבוצים היהודיים בתפוצות הגולה, אף שהיו מדברים את שפת האומה שמסביב, היו באמת דו-לשוניים: רוסית ואידיש, אנגלית ואידיש (באמריקה), ערבית ושפניולית; איני מדבר על הלשון העברית, שבארצות ידועות שמשה אף היא תוספת לשתי השפות האחרות. אפילו בצרפת תמצאו, שתשעים אחוזים של היהודים מדברים קצת גרמנית, מפני שרוב יהודי צרפת מוצאם מאלזס. יוצא מכלל זה הקבוץ היהודי בגרמניה, שלא היתה לו אלא שפה אחת, שפת האומה שבתוכה הוא יושב. מצבה הרוחני-התרבותי של היהדות הזאת, נדמה היה, שבסיסו עומד איתן ומוצק על סלעים. אפילו הציונים המועטים בין יהודי גרמניה, אף הם לא חששו מפני סכנה כל שהיא בנוגע למצבם הרוחני-התרבותי. והנה לפתע פתאום, כהרף עין ממש, באה מהפכה והפכה את הקערה על פיה. בן-רגע זעה הארץ מתחתם, נשבר בסיס הסלעים, שעליו נשענה היהדות הגרמנית. נפתרה השאלה, אם יהודי גרמניה הם גרמנים באמת ובשלמות; היא נפתרה בשביל העולם הגדול, הלא-יהודי, וגם בשביל היהודים הגרמנים כשהם לעצמם.

מכאן מסקנה חשובה, בעיקר בשבילנו, בני ארץ-ישראל. יש אומרים, למשל, שהישוב העברי בארץ איננו יכול להגיע לידי הבנה עם האומה האחרת היושבת כאן, מפני שאין אנו מבינים את לשונם. אולם נקח את הדוגמא של גרמניה: שם בודאי הבין הקבוץ היהודי את לשון העם שישב בקרבו ולא עוד אלא שהתקרב לעם הגרמני התקרבות נפשית עמוקה ביותר, עד כדי הזדהות גמורה עם חייו התרבותיים והרוחניים, כאמור (אגב, העם השני בארצנו רחוק כל-כך, מבחינה תרבותית, מן העם הגרמני ונכסי הרוח שלו, עד שאין כל מדת השואה ביניהם) – ואף-על-פי-כן כל זה לא הועיל. לא רק ידיעת הלשון הגרמנית לא הועילה, אלא גם הטמיעה הרוחנית הגמורה אף היא לא הביאה פרי. אין אני רוצה להוציא מכאן מסקנה, שאין צריך ללמוד ערבית, אולם המסקנה הברורה היא, שאין לראות בזה גורם מכריע להבנה מדינית.

ועוד דבר מופלא אנו למדים מן ההיסטוריה של השנים האחרונות בגרמניה. כולם חשבו, שהחייץ היחידי המפריד בינינו לבין אומות העולם היא הדת, והנה באו הגרמנים, שהם עקביים יותר ובעלי מחשבה הגיונית וישרה, ובררו את הדבר אחרת – גזע אחר, עם אחר. “טבילה” שוב אינה מועילה, לא טבילה בדת ולא טבילה בשפה ולא טבילה בנמוסים ובהרגלי חיים – הגזע הוא אחר.

וכשם שהמשבר הכלכלי באמריקה הביא את אחינו שם לידי שנוי ערכים, שיחשבו על עתידם הכלכלי, כך גם המשבר הרוחני-התרבותי בגרמניה הכריח את יהודי גרמניה ואת יהודי הארצות השכנות הנמצאים בתנאים דומים למצב בגרמניה לעשות חשבון הנפש בנוגע לעתידם התרבותי-הרוחני, כי נוכחו לדעת שהפתרון שהחזיק בו עד עכשו פתרון שוא הוא. שתי מסקנות אלו מן המשבר הכלכלי באמריקה ומן המשבר הרוחני בגרמניה, אני חושב אותן לרכוש גדול שרכשנו בתפוצות הגולה לטובת האמת הנצחית שבהשקפתנו הלאומית. אין אנו שמחים, חלילה, לאידם של אחינו באמריקה ובגרמניה. יחד עם היהדות העולמית אנו מצטערים בצערם של הראשונים, ועל אחת כמה וכמה אנו שותפים לסבלם הטרגי של האחרונים, כי הסבל הרוחני נגע תמיד ללבנו יותר מכל משבר חמרי. אבל מעז יצא מתוק.

עוד רבים ומרים הדברים הנוגעים למצבה של היהדות בתפוצות הגולה, אבל רציתי להביא לפניכם את הקוים הבולטים ביותר. הצד השווה שבכל הגורמים האלה הוא, שכולם עוררו בכל התפוצות תנועה של התפרצות אל ארצנו, במדה שאין אני זוכר כדוגמתה. אין מקום בעולם ואין קומץ של יהודים, שארץ-ישראל לא חדרה לחוג מחשבתם. כמה מהם מפקפקים עדיין ופוסחים על שתי הסעיפים. אבל כולם יודעים שיש רק ארץ אחת בעולם שעשויה להיות מרכז לאומי לעם העברי. וזהו הישג חשוב מאד. כתוב: “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”; לצערנו הרב יש לגרוס “לא ינום ולא יישן שונא ישראל”, והשונא העיר אותנו מתרדמתנו.

 

ב    🔗

ואם נעבור למצב בארץ, הנה גם בה נתרחשו במשך התקופה הזאת מאורעות, שנצטרך ליחד להם מקום בהיסטוריה הארוכה שלנו, מהם טובים, מהם רעים.

הרעות: די אם אזכיר את המהומות בארץ לפני ארבע שנים, וגם ההפרעות שבזמן האחרון אין לעבור עליהן בשתיקה בשעה שבאים לעשות סיכום. על כל אלה יש להוסיף את הטרגדיה הגדולה במחננו אנו, שהיא מזכירה לנו, ודוקא כאן, במקום כנוסנו, את השנים האחרונות שלפני חורבן הבית השני, כשרבו המפלגות בישראל וכל אחת מהן שאפה, כמובן, לשחרור האומה והביאה לשם כך קרבנות אין מספר, ובו בזמן אכלו איש את בשר רעהו ועל-ידי-כך עזרו לאויב לבצע את זממו. אכן הטרגדיה היא גדולה גם כיום, וכולנו, בני כל המפלגות, אשמים בכך, כולנו בלי יוצא מן הכלל. יכול אני להבין מלחמת אחים, כשהמלחמה היא בעד העיקר: דת ישראל או דת נכרית, ארץ-ישראל או ארץ אחרת, שפת ישראל או שפה זרה. אבל בזמן שכולם שואפים למטרה אחת והמלחמה נטושה רק בגלל דרכי הגאולה – מלחמה כזאת, בשעה הרת גורל והכרעה לקיום העם כולו, לא יסלחו לנו הדורות הבאים. אף-על-פי-כן עלינו לקבל גם את הרעות, ולברך עליהן כמו על הטובות, משום שאין ברירה אחרת.

אולם לא אצדק לגבי האמת, אם לא אזכיר שבמשך חמש השנים הללו נעשו בארץ גם מעשים חיוביים וחשובים ביותר. המעשה הגדול הראשון שאני רואה הוא, שהישוב בארץ, ואחריו גם היהדות בגולה, לא נרתעו מפני הפרעות, כי אם להפך: תשובתם על ההתקפה הנוראה הזאת, שעלתה לנו ב-160 קרבנות, היתה התאמצות מוגברת והתלהבות גדולה יותר לעבודת הבנין. זהו בלי-ספק חיוב גדול: עמדנו במבחן והוכחנו, שאנו עולים לארץ בכל תנאים שהם, לא רק כשיש לנו הצהרת בלפור, כי אם גם כשעושים בנו פרעות. ואני בטוח, שגם על ההפרעות של היום יענה העם את המענה היחיד: אין הפרעה בעולם, שתוכל לעכב את מפעלנו. לפני שנים אחדות בקר אצלי פקיד אנגלי גבוה. התווכחנו הרבה בשאלת ארץ-ישראל, הוא עסק בחקירות ודרישות בעניני קרקע ורצה לקבל ממני ידיעות ומספרים. אמרתי לו: חקירות ודרישות ומספרים – כל אלה נחוצים לכם, ולא לנו. בשבילנו הענין ברור. היעוד הלאומי שלנו לחדש את ימינו כקדם – אין זה בשבילנו בגדר של שאלה, יהיו המספרים אשר יהיו. ועוד אמרתי לו: אתם האנגלים תוכלו להכביד עלינו, או להקל עלינו, אבל אין בכוחכם להפריע לנו בעבודתנו. אם תקלו עלינו, יהיו לכם חמשה-עשר מיליון ידידים בעולם, ואם תכבידו – יהיו לכם חמשה-עשר מיליון שונאים בעולם. אבל להפריע לא תוכלו, כי אנחנו חזקים מכם. וכאשר שאל, מנין לי האמונה הגדולה הזאת, עניתי לו: בשבילכם אין שאלת ארץ-ישראל אלא פרט קטן בין יתר השאלות המעסיקות אתכם, אולם בשבילנו זוהי שאלה של קיום או כליה, חלילה. ואם עומדת אומה – ולה נוער בריא, מפותח ואידיאליסטי וכוחות כבירים, פיננסיים, מדיניים ותרבותיים – בפני שאלת חיים או מוות, אין כוח בעולם שיוכל להפריע לה בשאיפתה לחיים.

תשובה חיובית זו על פרעות תרפ“ט, תגבורת האמונה והמרץ של האומה הממשיכה בעבודה בקנה-מדה יותר גדול ובקצב מהיר יותר – הביאו לנו הישגים חשובים: הישוב העברי בארץ גדל כמעט פי שנים, ולא על-ידי זקנים וחולים, כמו בתקופת ה”חלוקה", כי אם על-ידי יסודות פרודוקטיביים, רובם ככולם. אין דרכי להגזים במה שקוראים “פרוספריטי”, אבל עובדה היא, שיש מצב של פריחה ושגשוג בארץ, ומיליונים יהודים בכל תפוצות הגולה מקנאים בנו ובמצבנו הכלכלי. ובודאי אפשר היה להגביר את כוח קליטתה של הארץ בשביל עולים נוספים – אלמלא ההפרעות, זהו, בלי ספק, אקטיב גדול לתנועת התחיה שלנו.

 

ג    🔗

מן הדברים האלה הריני עובר אל השירה התמידית שלי, אל הקרקע המהווה עיקר העיקרים ויסוד היסודות לכל עבודתנו בארץ. שאלת הקרקע שתי פנים לה: גאולת הקרקע בכלל, והקרקע הלאומי בפרט.

הרכוש הקרקעי שלנו, הנכלל בשני הסוגים הללו – קרקע פרטי וקרקע לאומי – גדל אמנם בחמש השנים האחרונות. אולם אין בתוספת זו ולא כלום בהשואה אל ההתפתחות ביתר מקצעות חיינו, אין בה לא משום סיפוק צרכי השעה, ובודאי לא משום הבטחת עתידנו. בשטח זה אין מצבנו משביע רצון כלל וכלל, כי אם משמש אזהרה חמורה: “מנא מנא תקל ופרסין”.

אם תתבוננו במצבנו המדיני ותראו, שכל עיקר המלחמה נגדנו במשך חמש השנים האחרונות, מצד הערבים ומצד הממשלה, מתנהלת בעיקר בשטח רכישת קרקע. רק בזמן האחרון נתווספה גם שאלת העליה. כי אמנם הקרקע מהווה את נקודת הכובד במפעלנו. שונאינו ומתנגדינו תפסו את הענין הזה יפה יפה, יותר משתפסו אותו היהודים והציונים. במלחמה זו, המתנהלת נגדנו בענין רכישת קרקעות, מכים אותנו בשתי מכות, האחת גרועה מן השניה. המכה הראשונה הפשוטה: המחירים. בחמש השנים האחרונות עלו מחירי הקרקע בכל חלקי הארץ לא פחות מאשר פי שנים, ויש מקומות שבהם הגיעו אפילו ליותר מזה: פי שלשה, ארבעה וחמשה. יוצא, איפוא, שכל מאמצינו הגדולים אינם מביאים אלא תוצאות קטנות, בדרך משל, אילו היו הכנסות הקהק"ל כיום פי שנים וחצי מהכנסותינו בשנים הקודמות, גם אז לא היינו יכולים לרכוש יותר קרקע מן המכסה הקודמת; ואם ההכנסות תשארנה ללא עליה, לא נוכל לרכוש אלא כשליש השטח שקנינו בשנים הקודמות. זוהי מכה נצחת.

מה הן הסיבות לכך? יודע אני, שיש נוסח מוכן לתשובה: הספסרות. אולם אין זה העיקר ואין תשובה זו מתרצת את הכל. אין אני צריך לומר לכם, כי שונא אני תכלית שנאה לא רק את הספסרות כי אם גם את הספסרים. יש דברים, שאסור לעשות בהם פרקמטיא, שקדושתם צריכה למנוע בעד כל עסק של מקח וממכר. מעולם לא ראיתי יהודים שיסחרו בספרי תורה. איזה רגש פנימי מונע אותם מלחלל את קדושתם על-ידי עסקי מקח וממכר. כך היה צריך להיות גם היחס לקרקעות האומה, לאדמת האבות והבנים. אבל גם אילו עברו מן העולם כל הספסרים משלנו, גם אז בודאי היו הערבים מעלים את המחירים, משום שהם יודעים, שאנחנו נבוא ונשלם במיטב כספנו. אם יש לערבי אפשרות איזו שהיא להחזיק מעמד משך זמן ידוע ולא למכור תיכף, הריהו בטוח שיקבל פי שנים. ומיהו שאינו מבין זאת? – אנחנו. כי האמת המרה היא, שאין אנחנו כלל “עם חכם ונבון”.

זוהי הסכנה הראשונה, שהיא נובעת מעלית המחירים. אולם יש סכנה חמורה הימנה. התיקרות הקרקע אפשר בכל זאת לנצחה בכסף, אולם יש דבר שהכסף איננו מועיל בו, וזוהי האידיאולוגיה שנוצרה בזמן האחרון בדבר “נישול” הערבים מאדמתם. כאן יצרו שונאינו, מתוך ידיעה מלאה שזוהי עלילת שקר, טענה העלולה להכות אותנו בעולם הגדול. אפילו במחננו קמו ציונים טובים, שמתוך היפרטרופיה של צדק ויושר התחילו לפקפק בצדקת מעשינו כלפי הערבים. ודוקא כאן, במסיבת מורים ומחנכים, עלי לדבר ביתר אריכות על הענין הזה.

אני מקוה, שכולכם חדורים אידיאלים מוסריים ואת האידיאלים האלה אתם גם מוסרים לחניכיכם בבית-הספר. מה זה בעצם “נישול”? אם מי שהוא יושב על אדמתו וחי את חייו העצמיים ומצבו החמרי איתן ובטוח, וביום בהיר אחד מגרשים אותו ממקום עבודתו והוא מך ונופל, ואין לו מקור עבודה אחר לפרנס את עצמו – זהו נישול. אולם כל שנוי אחר של מצב הדברים, לטובה ולא לרעה, אין לסמנו בשום פנים כתופעה של נישול. אם מישהו ימכור את חלקת אדמתו ויפנה למקצוע אחר, במלאכה או במסחר, ויראה ברכה בעמלו – אין זה נישול, באשר מצבו של ה“מנושל” הוטב.

מלבד המוסר הפרטי יש גם דרישה של מוסר קולקטיבי. אם לאומה אחת יש הכל ולשניה אין כלום, הרי גם זה לא מן היושר הוא. גם בענין זה מוכרחים לבוא לידי רביזיה. היה זמן שחשבו כי מן המוסכם הוא, שהאומה השלטת באיזו ארץ יש לה הרשות לסדר את סדרי החיים לפי רצונה והמיעוטים היושבים בארץ זו צריכים לקבל את הגזרות ולהכנע; ואם לא עשו כן, נחשבו כמורדים. כיום חל שנוי גם בהשקפה זו. למיעוטים לאומיים יש זכויות ידועות בנוגע לסדרי חייהם, לשפתם ולתרבותם, וגם זוהי דרישה מוסרית צודקת.

ואם מתוך דרישות מוסריות אלה נסתכל במצבנו בארץ-ישראל ונראה: מצד אחד אלפים ומאות-אלפים דונם של אדמת בור עד היום הזה; בעבר-הירדן, בחורן ובנגב עד תעלת סואץ, שטחים גדולים של קרקע שומם השייכים לאפנדים אחדים, ולנו אין שום דריסת רגל בכל המקומות האלה; לאומה אחת יש הכל, ולא רק פה, כי אם גם בסוריה, במצרים, בעיראק, בחצי אי ערב ובמדינות הערבים שבצפון אפריקה. ומצד שני יש אומה העומדת על מדרגה רוחנית ותרבותית גבוהה, ובכל ארצות העולם היא מפרפרת בין החיים והמות, והנה היא באה וטוענת, שגם בשבילה צריך להמצא מקום בארצה ההיסטורית ובעד זה היא מוכנה לשלם בדמים ובזיעה ובעבודה, ובעד כל שעל אדמה הנרכש על-ידה, שעליו ישב מקודם בדואי עני ובודד, היא משלמת במיטב כספה פצויים כאלה, שלא העז לחלום עליהם מעולם – לזה נישול ייקרא?

אידיאולוגיה מזוייפת ומסולפת, ששונאינו הפקחים ידעו לפתח אותה בשנים האחרונות, מביאה אתה סכנה חמורה בשבילנו. הסכנה היא בזה, שרבים מאתנו נגררים אחרי האידיאולוגיה הזאת בלי לחקור במהותה ובצדקתה. הרבה עמל ומרץ הקדישה הנהלת הקהק"ל בשנים האחרונות למלחמה נגד ההשקפות המוטעות הללו. אין אני אומר שנצחנו, כי קשה לנצח את היריב כשהוא עצמו יודע שטענותיו אינן אלא זיוף מכוון של המציאות. אך במדה ידועה הצלחנו.

 

ד    🔗

והנה, בזמן האחרון התחילו מתקיפים מבפנים את האידיאולוגיה של הקהק"ל; ולדאבוני עלי לומר, שגם מבין המורים יש המשתתפים בהשקפה זו, וחולקים שוב על הפרינציפ היסודי שבהשקפתנו המסורתית “והארץ לא תמכר לצמיתות” או כמו שאנו קוראים לה היום – הלאמת הקרקע. יש משמיעים את הטענה הנושנה, שקרקע פרטי עלול להתפתח וליתן פירות יותר ויש לו אפשרויות מרובות ליצירת ישוב מבוסס וצפוף, ואילו על קרקע לאומי חלות כל מיני הגבלות שיש בהן כדי לעכב את התפתחותו הכלכלית.

אילו גם היה מן האמת בטענה זו, גם אז מחויבים היינו לשמור על הפרינציפ של הלאמת הקרקע משני טעמים עיקריים: קודם כל אין לנו כל בטחון לאומי בקרקעות שאינם נמצאים ברשותה של הקהק“ל. הנה דוגמא מן הזמן האחרון: במפרץ חיפה רכשנו קרקעות במחיר נמוך ועכשו משלמים שם בעד קרקע עד מאה לא”י הדונם ויותר. חיפה וסביבתה נעשו בזמן האחרון אוביקט של התענינות בין-לאומית, ואילו השארנו שם את הקרקעות בידי יחידים, אין אני בטוח, שהיצר הרע לא היה משיא אותם לעשות עסקים ברכושם הקרקעי ולמסרו לידים אחרות. אין בטחון לכל עתידנו, אם לא נדע שאנו בונים על יסודות מוצקים, על קרקע משלנו ולא על אדמה העלולה בזמן מן הזמנים לעבור לרשות אחרים. הבטחון הגמור הוא בזה, שהרכוש הקרקעי נשאר לצמיתות ברשות האומה כולה. והטעם השני הוא, שעל אדמת הקהק“ל אנחנו בטוחים במאה אחוזים מפני כל זעזועים של מלחמות פנימיות בין בעלי-הרכוש ובעלי העבודה – אותן המלחמות שכבר הרסו עולמות, ומי יודע אם חס וחלילה לא נראה הרס כזה גם בחלק של ארצנו. הנה המלחמה בעד העבודה העברית במושבות הפרטיות. ע”י קול-קורא של הועד הלאומי אין לתקן את המעוות הזה. במקום שיש מלחמת האינטרסים, שם הסמכות אין לה השפעה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, ואילו במשקים שעל אדמת הקהק"ל לא היו אף פעם, מיום היווסדם ועד היום הזה, זעזועים כל שהם בשאלה זו.

אולם חולק אני על עצם ההנחה, שההתפתחות הישובית על אדמה פרטית מבוססת יותר מזו שעל אדמה לאומית. יש כאן אי-הבנה. אם המדובר על התפתחות של ספסרות, מודה אני שזו תוכל להתקיים רק על אדמה פרטית, אולם אם כוונתנו להתפתחות נורמלית, שהעובד יראה ברכה בעמלו וישתדל להוציא ממינימום של קרקע מכסימום של תוצרת – אין שום יתרון לאדמה פרטית על אדמת הקהק“ל. להיפך: יתכן שמתישב זה או אחר במושבה פרטית יתעשר, אולם לא היו מקרים במושבות אלה, שתתרחב אפשרות הקליטה למשפחות נוספות על חלקת אדמתו של מתישב אחד, ואילו במשקים שלנו אנו רואים, שבמשך חמש השנים האחרונות הולכת וגדלה הצפיפות של האוכלוסים החקלאיים מתוך שנכנסים אנשים חדשים וגם העבודה נעשית אינטנסיבית יותר. אם אנו נוכחים לדעת, שבנקודה זו או אחרת די למתישבים בחלקות יותר קטנות, הרי לפי החוזה הם מחזירים לנו את העודף וניתנת לנו האפשרות להושיב שם משפחות נוספות. כדוגמה תשמש העליה הגרמנית. אם תעשו חשבון, כמה מעולי גרמניה נקלטו במושבות פרטיות וכמה מהם הצליחו להשתרש, בצורה זו או אחרת, במשקים שעל אדמת הקהק”ל – תראו את ההפרש הגדול לטובת האדמה הלאומית. והדבר מובן: לתוך מושבה פרטית יכול העולה לחדור רק אם יש לו אמצעים חשובים משלו ודבר זה איננו שכיח כל-כך. אולם כשהעולה בא לישובים הלאומיים – המתישבים “זזים קצת” ויש מקום לעוד אדם נוסף.

ועוד דבר: הסדור החקלאי קשה דוקא לאנשי המעמד הבינוני, כשהם אינם מתישבים על אדמת הקהק“ל. יש להביא בחשבון, שההתישבות החקלאית דורשת סכומים גדולים. הקרקע עולה עכשו פי שנים, פי ארבעה ויותר. מלבד זה יש להקים בנינים, לנטוע מטעים, לסדר הספקת-מים, וכו' – וכל אלה בולעים הון, ומי שאין לו כל הסכום הדרוש, לא יכול להשקיע את אמצעיו המועטים ברכישת קרקע שלא ישאר לו כסף בשביל עצם ההתישבות. וכך הוא נאלץ לוותר על שאיפתו החקלאית. לא כן הוא הדבר, אם יקבל קרקע מאת הקהק”ל ואת אמצעיו הוא יוכל להשקיע בשאר הסדורים. אלמלא היתה הקרן-הקימת קימת היום צריך היה ליסדה.

אתם שדואגים לחנוך הילדים ברוחה של הקרן הקימת תבינו זאת יותר. צדקתם בהשקפתכם, שהקהק“ל מעונינת בעבודתכם לא בגלל הסכום המועט שאתם מאספים בבית-הספר, אלא בגלל החנוך שאתם נותנים לדור הבא, כדי שיבין מה האומה דורשת ממנו. ואני שואל אתכם, היש אפשרות כל שהיא לדבר עם החניכים על גאולת קרקע בשביל אנשים פרטיים? האם הרגש של הילד לא יתנגד לכך? אפשר לעורר התענינות אצל הילד רק כשפונים אל רגשותיו העדינים ביותר. ואם תבארו לילד, כי אנחנו יוצרים יצירה נצחית, לא בשביל ראובן, שמעון או לוי, אלא בשביל כל האומה כולה, וכי שאיפתנו היא שקרקע האבות שהיה שייך לפנים לאומה כולה יועבר שוב לרשות העם גם לדורות הבאים – הילד יתפוס בחוש את האידיאל שלנו וישתתף בעבודה למען גאולת הקרקע בתורת רכוש האומה, ולא כרכוש יחיד פלוני. ואמנם אין לך ענף אחר בכל העבודה שלנו, שיוכל לקשר את הילד עם האומה ועם תקוותינו בארץ, יותר מן הרגש שהוא משתתף בעבודת הקודש של החזרת הקרקע לרשות העם להווה ולעתיד. הסברה זו תביא, בלי ספק, פרי ישווה לה. היום נגשו אלי שני ילדים ומכרו לי את הסרט של הקהק”ל. נכנסתי אתם בשיחה ושאלתי אותם בתמימות: למה לי ליתן כסף, כדי לקנות קרקע בשביל ילד זה או אחר? והנה ענו לי: לא, הקרקע הוא בשביל כל האומה, וגם לך יהיה חלק בו. זוהי ההשקפה, שהילד יוכל לתפוס אותה.

 

ה    🔗

לבסוף רוצה אני למסור לכם ידיעות על הצד המעשי שבעבודת הקהק“ל במשך השנים האחרונות. מאותן ההשקפות הכלליות על עברנו ועתידנו, אעבור לדברים יותר פשוטים: לפעולות הקהק”ל ברכישת קרקעות. גדולות לא עשינו. לא היו גדולות – בהשוואה לצורך התכוף ולדרישות השעה. אבל גדולות הן הפעולות, בהתחשב עם ההפרעות שעמדתי עליהן מקודם: הפרעות מבחוץ, קשיים מדיניים, קשיים כספיים, עלית המחירים. בהתחשב בכל ההפרעות האלה אין אני מתבייש להביא לפניכם את סיכום עבודתנו.

בדרך כלל יש הבדל גדול בין הקניות שנעשו בחמש השנים האחרונות ובין הרכישות הקודמות. אז רכשנו ויצרנו מרכזים חדשים, העברנו לרשות האומה גושים גדולים: וואדי חווארית1 ומפרץ-חיפה. כעת לא אוכל להביא לפניכם אף גוש אחד. כל הקניות היו בעיקר קטנות ומפוזרות, ושתי סיבות לכך: ראשית, גושים גדולים במקום אחד כמעט שאינם נמצאים עוד בארץ, חוץ מעמק הירדן, עבר-הירדן והנגב, והקרקעות בנגב טעונים עוד חקירה בנוגע לשאלת המים ולצורות ההתישבות המתאימות להם; ושנית – וזה יותר חשוב – השאלה של שמירת הקרקע. היה זמן, שהספיק הקושאן כדי לשמור על הבעלות, היום נשתנה המצב. סמוך לקניה מוכרחה לבוא העליה על הקרקע. אם לאו, אין בטחון שלא נפסיד את הקרקע. ע"כ מוטלת עלינו זהירות גדולה שלא לקנות את הקרקע אלא אם כן יש בסיס כל שהוא לישוב המקום.

הפעולה העיקרית שעוד טרם נגמרה היתה: וואדי-חווארית. בקרוב תקבע ועדת השמות שעל-יד הקהק“ל שם חדש, היסטורי, לשטח זה. התקשרנו על 48,000 דונם ישן, שהם כ-44,000 דונם-מטרי, עד היום הועבר על שמנו שטח של קרוב ל-31,000 דונם-מטרי והקרקע נמסר כבר, רובו ככולו, למתישבים. 12,000–13,000 דונם הנשארים נמצאים עדיין בפרוצס ההעברה. ההיסטוריה של קנית וואדי-חווארית היא, אולי, היפה ביותר בתולדות העבודה של הקהק”ל. כי מה מיפה את החיים אם לא היסורים? הקניה נעשתה לפני 5–6 שנים, העליה הראשונה של חברי ארגון ויתקין על הקרקע היתה לפני שלש שנים בערך; עבודת ההתישבות התחילה בערך לפני שנה וחצי. מקום זה, מובטחני שיהפך במשך הזמן לחבל העשיר והיפה ביותר בארץ. כל התנאים מתאימים לכך: קרבת הים, נחל אלכסנדר, מסלת-הברזל בשכנות, התנאים הטופוגרפיים, אדמת המישור הטובה שאין כמוה בכל הארץ, ואין כל ספק, כי כשם שחדרה היא הפאר של הישובים הראשונים, כן, ובקנה מדה גדול יותר, תהיה אדמת וואדי-חווארית פאר כל הישובים החקלאיים שעל אדמת הקהק“ל, והיא תעלה על חדרה בזה, שתהיה בה עבודה עברית טהורה במאה אחוזים. את אדמת וואדי-חווארית חלקנו לאלף משפחות, מעדות שונות, מכל הזרמים והמעמדות. גם חיילי הגדודים, שבמשך שתים-עשרה שנה חפשו קרקע אצל הממשלה אשר בעדה נלחמו ולא נענו, קבלו עתה קרקע בוואדי-חווארית מאת המוסד העברי: הקרן הקימת לישראל. עכשו זורמים החיים בוואדי-חווארית. האדמה נקדשה גם ע”י קרבן: בנימיני ז“ל. עלי להודיע לכם, כי השטח של 3000 דונם שנלקח מאתנו בחכירה לפני שנתים ע”י הממשלה הוחזר לנו עתה וגם הוא נמסר להתישבות. זאת היא פרשת וואדי-חווארית וחשיבותה רבה בשביל כל הישוב החדש. אין לתאר לעצמנו, כיצד אפשר היה לדבר על גידול הישוב החקלאי כיום, אלמלא נתעשר רכושנו הקרקעי באדמת וואדי-חווארית.

נוסף לשטח גדול זה עברו לרשותנו הרבה רצועות קרקע, אמנם לא גדולות, רובן בקשר לתכנית של “התישבות האלף”, בשרון. אך גם ביהודה, בשומרון, בעמק-יזרעאל ובעמק הירדן, נוספו שטחים חדשים ועליהם נוסדו נקודות ישוב רבות.

בסך הכל גדל רכושנו הקרקעי בחמש השנים האחרונות בשטח של 100,000 דונם ויותר. קניות אלו עלו לנו, יחד עם הוצאות ההכשרה והספקת המים, קרוב למיליון לירות. כפי שאמרתי, אין הישג זה ולא כלום לעומת הצורך הגדול בקרקע לאומי, שנעשה דחוף יותר לרגל גידול העליה, אולם מצד שני עשינו צעד חשוב קדימה. בכל המקומות שנרכשו על-ידינו התבצרו עובדים חדשים, ואיש לא יוכל להזיז אותם. ואם תקחו בחשבון את כל ההפרעות, מבית ומבחוץ, וגם את ההזנחה הגדולה של חברינו, אפילו בין המעולים שבתוכנו, בעבודה למען גאולת הארץ, את חוסר ההבנה, שהקרקע הוא הגורם המכריע בשביל כל עתידנו – הרי עשתה הנהלת הקהק"ל מעשה חשוב, שמסרה לעם ישראל רכוש נוסף של 100,000 דונם. ועל-כן אין אני מתביש לבוא לפניכם בדין וחשבון זה.

לימים הבאים עומדות לפנינו פרובלימות מרובות. העיקר הוא, שנבין כי הקהק“ל יש לה תפקיד מכריע בכל חיינו, תפקיד של “החלוץ הקרקעי” להרחבת גבולות הישוב העברי בארץ. כפי שרגילים לומר עכשיו נתרכזה עכשו ארץ-ישראל בקנטון אחד. אולם אני, אזרח נכבד של הקנטון הזה, הייתי רוצה שלא יהיה זה קנטון אחד אלא ארץ אחת. “עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל פלשתינה”, ועל-כן על הקהק”ל לחפש בכל פעם מקומות-אחיזה חדשים, ששום איש מבעלי האיניציאטיבה הפרטית לא ילך לשם. רק לאחר שנתפוס עמדות בכל אזורי הארץ, נגאל את הקרקע ונמסור אותו למתישבים, רק אז תבוא האיניציאטיבה הפרטית ותיצור נקודות חדשות מסביב למקומות שיגאלו על-ידינו. ואני תקוה, שבפגישה הבאה אוכל לשמח אתכם בידיעה על יצירת נקודות חדשות על אדמת המולדת.

דברים בכנוס המורים למען הקהק"ל,

חנוכה תרצ"ד.


  1. הוא עמק חפר כיום.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!