(מכתב לועידת הקרן הקימת באמריקה)
כותב אני את מכתבי זה ימים אחדים לפני ראש-השנה. ואם גם ברכותי, לכם ולכל היהדות האמריקאית, תגענה לידיכם באיחור זמן – יהי רצון שתחולנה על ראשיכם כאילו קבלתם אותן במועדן.
ימי ראש השנה אצל היהודים תוכן אחר ומהות אחרת להם מאשר אצל אומות-העולם. אצל אומות העולם ראש השנה אינו אלא חג פשוט כשאר החגים והמועדים. ואילו אצלנו מוקדש יום זה לחשבון הנפש, של היחיד ושל הצבור, של הפרט ושל האומה. ואם בכל הזמנים ובשנים כתקונן ערך מיוחד נודע ליום של חשבון הנפש, על אחת כמה וכמה הפעם, בשנה זו, שכמותה לא היתה לאומה הישראלית מאז חורבן עצמאותה וגלותה מארצה. ולא רק פיזור עמנו בימי צרה אלה אין אתה מוצא דוגמתו בתקופות הקודמות, אלא גם סבלנו הגיע עכשיו לשיאו. לא הקרבנות בלבד, ברבבות ואולי גם במאות-אלפים, אלא המצוקה הרוחנית – עברו כל גבול. המבוכה הרוחנית והאידיאולוגית, שרבים מבני עמנו נתונים בה, נעשתה איומה ונוראה. ולאסוננו הגדול חסרה לו, לדורנו זה, אותה המשענת הנפשית שהיתה לאבותינו: אמונתם העמוקה באלהי ישראל.
איה הפתרון? היכן עוגן ההצלה?
התשובה על כך ניתנת בשתי התפילות, שמיליוני יהודים בכל קצוי תבל ישמיעו אותן בימים הנוראים הממשמשים ובאים, בראש-השנה וביום-הכפורים. התפילה הראשונה “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”! והשניה: “תן כבוד לעמך… שמחה לארצך!”.
לתפילה הראשונה יהמו הלבבות לא רק של כל היהודים בעולם, כי אם גם של מיליוני לא-יהודים, שוחרי צדק ושוחרי חירות בכל קצוי תבל, ובראש ובראשונה של האומות הדוברות אנגלית. כי כיום הזה אנו עומדים במלחמה למען הסיסמה הזאת – להעביר ממשלת זדון מן הארץ. למן המנהיג של האומה הבריטית והעומד בראש הלוחמים, וינסטון צ’רצ’יל, ועד החייל הפשוט שעומד על משמרתו בפינה רחוקה בעולם – הכל מתפללים, ערב ובוקר, בכל נוסח ובכל לשון, למען הנצחון: להעביר ממשלת זדון מן הארץ. ורבבות יהודים, עצמנו ובשרנו, בכל חלקי העולם, ובזמן האחרון גם בארצנו, מתגייסים למלחמה העולמית הזאת. כי אין קיום, חלילה, לאומה הישראלית, אם לא תעבור ממשלת זדון מן הארץ.
וגם התפילה השניה מביעה תקוה להגשמת אידיאל לא רק למען העם היהודי בלבד. כי עד אשר לא ירום כבודה של האומה הישראלית ולא תתמלא שמחת חירותה בארץ האבות – לא יהא מלא וטהור כבודן של אומות העולם ולא תהא שלמה שמחתן בבוא יום הנצחון. וגם אחרי שתעבור ממשלת הזדון מן הארץ, לא ישקוט העולם, אם מיליוני המדוכאים והנודדים היהודים לא ימצאו מקלט בטוח בביתם הלאומי ולא ירימו את כבוד האומה ע"י תקומתה בארץ האבות.
ובימי חשבון הנפש עלינו לזכור ולהתוודות על חטאינו. חכמי התלמוד מדברים על שני מיני עבירות: עבירות שבין אדם למקום ועבירות שבין אדם לחברו. אבל יש עוד חטא שלישי – החטא נגד האומה.
אין אני יודע, אם חטאנו נגד המקום גדול כל כך. הנה אלפיים שנה הורגנו על קידוש השם – ולא שכחנו את אלהי ישראל! אינני חושב, שיש עוד אומה בעולם, אשר סבלה בעד אלוהיה אלפיים שנה ולא עזבה אותו! גם החטאים שבין אדם לחברו – אין אני סבור, שהם גדולים ורבים אצלנו. אינני חושב, כי היחס של אדם מישראל לחברו, או נכונותו למעשי צדקה או נטיתו לרחמים על רעהו וקרובו – גרועים אצלנו מאשר אצל אומות העולם. לא לחנם כינו אותנו הקדמונים בשם “רחמנים בני רחמנים”. אנשי צדקה ופילנטרופים בקנה-מדה גדול היו בתוכנו מאז ומתמיד. די להזכיר את שמו של הברון הירש ביהדות אירופה או ביהדות האמריקאית, את שמותיהם של יעקב שיף או רוזנוולד. לא! גם החטא הזה אינו גדול ונורא אצלנו.
אולם רובץ עלינו חטא גדול באמת, ובו נעוץ מקור כל סבלנו הנורא: החטא נגד האומה. על כלל ישראל בתורת גוף שלם ומיוחד חשבנו רק מעט מן המעט במשך כל הדורות. הרבה אישים גדולים וחשובים קמו לנו במשך הדורות, שתפסו עמדות גדולות וחשובות ביותר בחיי העולם, במדיניות, בכספים, בחברה ובכלכלה – אך כמה מהם חשבו על טובת כלל ישראל כאומה גדולה, ולא בקנה-מדה של מעשי צדקה ורחמים בלבד? אולי האיש היחידי מגדולי הכספים שלנו, שעשה מעשים גדולים למען האומה כולה – היה הברון אדמונד רוטשילד ז"ל.
ומחמת קוצר-ראיה זה אצל רבים מבני עמנו, מחמת קוצר ההבנה הנכונה וקלישות ההרגשה הלאומית, שכל עם בעולם מצטיין בהן – גולה ונודדת אומתנו זה אלפיים שנה ללא מנוחה ונחלה וללא חיים טבעיים, והיא עומדת כיום על עברי פי פחת.
עברו ששים שנה מאז התחילה עבודת הבנין בארצנו על ידי יחידי סגולה, ועל אף כל שאיפותינו ותקוותינו לקיבוץ גלויות בארץ הזאת לא הצלחנו לרכז כאן אלא חצי מיליון בלבד. מפני שרק מעטים בתוכנו נתנו את לבם וידם למפעל הגדול של עמם. והנה תגמר המלחמה – ונקוה שתסתיים בנצחונם של העמים שוחרי החופש והצדק ובמפלתם הגמורה של היטלר וסיעתו. והיהודים מה יקבלו? אולי ישיגו עוד פעם זכויות בכל הארצות, אבל מצבם לא ישתנה על ידי כך ולא כלום. מאות אלפי יהודים ניתקו ממקומות מושבותיהם ונטלטלו ונתפזרו על שבעה ימים, והם תועים במדבר כצאן בלי רועה. כיצד יפתרו את השאלה הזאת? רק בהחלטות על גבי הנייר? אחרי המלחמה תעמוד הפרובלימה הזאת בכל מוראה ופרצופה האיום, בצורה יותר חריפה מאשר עכשיו בעת המלחמה.
לא! הפתרון היחיד, הנצחי והסופי הוא: קיבוץ גלויות בארץ אבות! הן הכל צריכים להסכים לכך, בראותם כי עכשיו, כשאפלה אופפת אותנו מסביב, נשאר לנו רק שביב של אורה, רק עוד סדק קטן, שדרכו חודרים קוי אור ותקוה לתוך העולם היהודי – הארץ הקדושה על גדות הירדן. מבלעדיה – אפלה וחשכה בכל העולם.
האם עמדתם פעם על ההבדל הפסיכולוגי בין הארץ הקטנה הזאת לבין שאר הארצות? בכל מקום שבעולם, כאשר נזדעזע בו מצב היהודים והתחילו הרדיפות והלחץ והסבל, לא היתה בלבו של כל אחד אלא מחשבה אחת: לברוח מארץ המצוקה ולהציל את נפשו. וכאן, בארצנו, אתה רואה את ההיפך מזה: דוקא בימי הזעזועים שנמשכו שנים, וגם כיום כשארצנו נכנסה לעצם מוראותיה של המלחמה, לא ימצא איש בקרב הישוב שיחשוב על בריחה ועזיבת המערכה. להיפך: כולנו מאוחדים ברצון אחד – להחזיק מעמד ולשמור על העמדות!
ועוד: כאשר היהודים מתחילים בורחים מארץ אחת, הרי היהודים בארץ אחרת, ששורר בה שקט ארעי ומנוחה זמנית, מרגישים בחובתם לבוא לעזרת אחיהם האומללים: בכסף ובכל שיידרש – אך לא בהכנת מקלט בטוח למענם, ומעטים ימצאו, שיראו חובה לעצמם להזמין אליהם את אחיהם הפליטים, שאף הם יבואו אל המנוחה ואל הנחלה. ואף אם יעשו כן, לא יהיה זה מתוך הכרה פנימית, כי אם תחת לחץ הצבור ודעת הקהל. ואילו כאן, בארצנו, חושבים כל בני הישוב על הצלת קרוביהם ומכריהם בארצות הרשע בגולה ע"י עזרה ממשית: להשיג רשיונות-עליה לארץ.
הבדל פסיכולוגי זה נובע מתוך ההכרה, שהגשמת השאיפות המובעות בתפילה “תן כבוד לעמך… שמחה לארצך” היא שתפתור בזמן מן הזמנים את שאלת היהודים. כי שתי השאיפות הללו קשורות ונעוצות זו בזו, כמו גוף ונפש: אין ולא יהיה כבוד לעמנו, אם לא תהיה תקוה לשמחה של חירות בארצנו; ולא תוכל להתגשם השמחה של בנין ארצנו, אם יהודי העולם לא ירגישו בצורך להרים את כבוד האומה ולשתף עצמם במפעל הגדול של תקומתה בארץ אבות.
אמונתנו רבה ותקוותנו חזקה, כי לא רק העם היהודי כי אם גם כל אומות העולם הנאורות, ובראשן בריטניה הגדולה, יבינו שזהו מן השמים, מצוה טובה ופתרון יחיד למען הצדק והיושר, ומתוך כך יגישו לנו את עזרתם המלאה להגשמת שאיפותינו, בקנה-מדה אחר מאשר עד כה, כראוי להגשמת אידיאל נעלה ומרומם.
השנה הראשונה של המלחמה לא עברה על הישוב היהודי ללא מאמצי בנין ויצירה חדשים. על אף כל הקשיים הכלכליים, שנצליח סוף סוף להתגבר עליהם, המשכנו במפעלנו להרחיב את הישוב ולהגבירו. הקרן הקימת הצליחה, בתנאים הקשים ביותר, לגאול 43,000 דונם באזורים שונים. פעולות אלו נעשו באופן חוקי גם אחרי הספר הלבן. ואף יש לנו תכניות גדולות וחשובות למדי לשנה הבאה, לגאולת שטחי אדמה בכמה אזורי הארץ, שעליהן דנים כבר במשרדי הממשלה. במשך השנה גדל גם מספר הישובים שעל אדמת הקרן הקימת: נוסדה מצודת אוסישקין ג' בצפון, “נגבה” בדרום ו“מצובה” בגליל העליון, ועוד כמה נקודות קטנות יותר. גם הישובים הקיימים גדלו ונתרחבו, הן במספר המתישבים והן בתוצרת משקיהם. התעשיה מרחיבה את מפעליה, ואם גם נתבטלו כעת כמה שווקים של תוצרתנו בחוץ-לארץ, הרי גבר הביקוש בשוק הפנימי וגם בכמה מן הארצות השכנות לארצנו. גם מספר התושבים היהודים בארץ גדל במנין, אם על ידי עליה לפי רשיונות מסוגים שונים ואם על ידי רבוי טבעי. בתי-הספר מכל המינים, וביחוד האוניברסיטה והתכניון, מלאים תלמידים ומורים. כמובן, יש הרבה מחוסרי-עבודה, יש הרבה קשיים במסחר, במקצועות חפשיים, הכנסות הקרנות הלאומיות נתמעטו. אבל הישוב עומד על משמרתו ומחזיק מעמד. גם משבר הבנקים שבא עם המלחמה פג תקפו בהרבה, ונקוה כי בקרוב יתחדשו תנאים תקינים.
ההתקפות של אוירוני האויב על תל-אביב וחיפה, שגרמו לכמה קרבנות בנפש בין אזרחים שלוים ושקטים, לא זעזעו את הישוב. קבלנו את ההפצצות הפליליות האלה במנוחה, כשם שתושבי לונדון ואנגליה נושאים את ההתקפות של האויב יום ולילה. כי גם בתוכנו פועם הרגש של האנגלים המגינים על ארצם. גם אנו מגינים על ארצנו, גם אנו לא נפול ברוחנו גם אם ירבו מעשי הזוועה של האויב. דעו, כי אלה שעומדים ליד ההגה של מפעלנו ממשיכים בעבודה, לא רק בקצב הרגיל, כי אם ביתר אינטנסיביות וביתר מהירות. כי כולנו מרגישים, שאין לדחות אף ליום אחד את אשר ניתן לעשות עכשיו. כולנו יודעים ומבינים, כי בעת שיתחיל הדיון, עם סיום המלחמה, על עתידנו, עלינו להופיע לפני כס האומות במאזן בריא ועשיר, עד כמה שאפשר, בחומר וברוח.
אוסיף עוד, שהיחסים בין היהודים והערבים נשתפרו בהרבה. והטעם מובן ופשוט. כולנו יודעים, שתושבי ארץ אחת אנו, והננו מרגישים, שיש לנו אינטרסים משותפים לעתות מלחמה בהגנה על הארץ הזאת. ודבר זה מקל מאד על החיים ועל העבודה בימים אלה.
ואסיים את מכתבי זה בברכה: יהי רצון שישרה בועידתכם רוח של הבנה נכונה והרגשה מעמיקה, למען תדעו את התפקיד שעליכם למלא כיום בהיסטוריה של עם ישראל. אם בשביל כל יהודי הגולה ארץ-ישראל היא הכוכב המזהיר היחיד של תקות העם, הרי בשביל ארץ-ישראל אתם, יהודי אמריקה, הכוכב המזהיר הבא מיהדות הגולה. הבה ניתן יד ליד ושכם אל שכם, אנחנו ואתם, החזית הארצישראלית של האומה והעורף של היהדות האמריקאית – ותהא משכורתכם שלמה מעם צור ישראל וגואלו. והפרק שיכתב פעם בספר דברי הימים של עם ישראל על התקופה הזאת – ואולי היא עתידה להיות היפה והמזהירה בתולדותינו – ירים על נס את השיתוף המלא של אנשי החזית ואנשי העורף גם יחד למען מפעלנו הגדול, שיתן כבוד לעמנו ושמחה לארצנו.
ירושלים, כ“ג באלול ת”ש
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.