רקע
מנחם אוסישקין
רעיון הגאולה בתקופתנו
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

יושב-ראש הכינוס הכריז בסוף דבריו, שתתקיים מכאן תהלוכה לקברו של מורי ורבי י. ל. פינסקר ז"ל. זכרון זה של מורי הדגול מחייב אותי ללכת בדרכיו, הציוניות והצבוריות, ולהזהר בדברי שאני עומד להשמיע בפניכם. אכן זוכר אני, כמה היה הוא, האיש הנפלא הזה, זהיר בכל דיבור שיצא מפיו, אם באספות ובכינוסים ואם במסיבת חברים. אחריות זו לכל פליטת פה למדתי ממנו, אם כי לא קל יהיה לי הפעם לשמור על הזהירות הזאת בכל חומר הדין.

ידידי גרינבוים הזכיר את נאומי בכינוס שבבן-שמן – “קול האדמה”, או כפי שהוא קרא לו “שירת האדמה”. מאז נשתנו הזמנים, לצערנו, ואנו חיים כיום בתנאי חירום של מלחמה איומה. אם אפשר היה לשיר אז, לפני שתים-עשרה שנה, הרי תבינו, שעתה אין השעה כשרה לכך…

בכל הכינוסים, בכפר-ילדים לפני ארבע-עשרה שנה, בבן-שמן, בכינוס השני, על הר-הצופים, בכינוס השלישי, וגם היום, כשנתאספנו שוב לכינוס הרביעי על הר-הצופים – בכל הכינוסים האלה אתם מטפלים בשאלה אחת: חינוך הדור, חינוך הילדים והנוער, כדי לטפח בלבם קשר לא-ינותק לאידיאל של גאולת המולדת. פרובלימה זו של בנין עם וארץ לא הגיעה עדיין לידי פתרון, אם כי לא פסקו המאמצים מצדנו וחיפושי הדרכים לכך, ולא עוד אלא שהיא נעשתה בימים אלה חמורה ומסובכת יותר. הפרובלימה הזאת מיוחדת היא לעם ישראל בלבד, ואין למצוא אותה, בצורה חריפה זו, אצל שום אומה בעולם, תרבותית או לא תרבותית, בין אם היא חיה בתנאים של אושר מדיני וכלכלי, ובין אם היא חיה בתנאי לחץ ומצוקה. אצל אומות העולם יש שקיימת השאלה של שחרור ארצן, אבל לעולם לא תמצא אצלן את השאלה של גאולת ארצן. זוהי בעיה יהודית מובהקת. ובה כרוכה עוד תופעה המיוחדת אך ורק לנו. שאר אומות העולם הן עצמן יוצרות את מהלך ההיסטוריה שלהן, ואילו אצלנו עד היום הזה, – ולא רק בתפוצות אלא, לבשתנו, גם בארץ-ישראל – רוב רובה של ההיסטוריה שלנו נעשית ע"י אחרים, ואנו עצמנו יוצרים אולי רק חלק מצער ממנה.

עוד לפני מאה שנים בערך היתה הפרובלימה היהודית פשוטה במידה יחסית. במשך כל הדורות, מימי רבן יוחנן בן זכאי ועד תחילת התנועה של חיבת ציון, הצטיין כל יהודי באמונתו העמוקה בגאולת ישראל, ואמונה זו היא שעמדה במרכז חינוכו של הדור וכל שאר הדברים לא היו אלא טפלים לעיקר זה. כל יהודי האמין אמונה שלמה בגאולה על-ידי הגואל, ואילו הוא עצמו לא היה צריך לעשות ולא כלום למען הגאולה. הוא עצמו לא היה צריך אלא לחכות לבוא הגאולה, לכשתבוא שעת רצון מלפני הגואל. אולם בדורותינו האחרונים שוב לא היה ענין זה פשוט כל עיקר. חלק מן העם היהודי, חלק חשוב למדי, אם לא בכמות הרי באיכות, התחיל כופר בגאולה, ולא רצה בה. ביניהם נמצאו כאלה, וביחוד מן העוסקים בחכמת היהדות, שנתנו ביטוי מפורש לכפירתם זו: הם עמדו ומחקו מתוך סידור התפילות שלנו, הרווי דם ודמע של העם מדורי דורות, את כל שאיפותינו לגאולה, ואלה שלא הלכו בדרכם אלא נשארו נאמנים לסידור התפילות הקודם, היו אומרים את התפילות, פעם או פעמים בשנה, ללא כוונה וללא ביטוי נפשי, מפני שלבם נשאר ריק ולא נזדעזע לתוכן התפילות ולמשמעותן. וגם אותו חלק, שהחזיק באמונתו בתקוות הגאולה ובגואל, קבלה אמונתם צורה כזאת, שחשבו לאיסור גמור לעשות צעד כל שהוא לסייע לגואל במעשה הגאולה.

כזה היה הלך הרוחות בקרב עמנו, כשהתחילה תסיסה פה ושם, במקומות שונים ובחוגים שונים – אצל רב אדוק כמו הרב קלישר, אצל סוציאליסטן מובהק כמו משה הס, אצל אנשים שהיו מתבוללים רוב ימי חייהם, כמו פינסקר ובמאוחר יותר הרצל. הללו התחילו הוגים רעיונות של גאולה ממשית. תסיסה זו הביאה לידי תנועה מאורגנת, בצורות שונות, הפועלת זה כשבעים שנה – ותקופה של שבעים שנה מהי בזמננו אנו, כשמדינות הולכות ונחרבות במשך חודש אחד? – לשם הגשמת הגאולה ע"י מעשים של ממש, על-ידי פעולות מוחשיות. תוצאת המאמצים האלה היא, שלעומת מיליונים של אחינו הפזורים בכל הארצות נמצא רק קיבוץ יהודי לא גדול בארצנו, ובתוך הקיבוץ הזה יש שוב רק קומץ קטן שמאמין אמונה שלמה במטרותינו ובתפקידינו, והוא שממשיך את קו העבודה למען שאיפותינו ההיסטוריות. הללו לפעמים שרים ולפעמים בוכים, הם שרים בפרהסיא ובוכים במסתרים…

תפקידנו הקשה והאחראי נעשה חמור שבעתים על-ידי המאורעות שחלו בעולם בתקופה האחרונה. בשמונה השנים האחרונות נזדעזע העולם כולו. חלה בו מהפכה רוחנית, שלא ראינו דוגמתה זה דורות רבים. אולי לא היתה כמוה זה אלפיים שנה, מאז באו שני יהודים לרומי והפכו בה את הקערה על פיה. דוגמא של מהפכה עמוקה ומכרעת כזאת בחיים האנושיים אין בכל ההיסטוריה של העולם. ולא למלחמה של הימים האחרונים, למלחמה בטנקים ובאוירונים, אני מתכוון. זו אינה אלא תוצאה חיצונית של המהפכה הרוחנית שקדמה למלחמה. רבים חלליה של המלחמה, אבל במלחמה הקודמת נהרגו בזמן קצר מיליונים, הרבה יותר מאשר במלחמה זו שאנו עדים לה כיום. יותר חשובים השינויים הנוראים שהתחוללו בחיי הרוח ובערכי המוסר של העולם. בא שינוי שאיש לא פילל לו בתפיסת העולם. הרעיונות הקודמים של הומאניטאריות, של שווי זכויות לכל אדם, של זכות קיום לכל אומה ולשון – כל הרעיונות הללו, שנחשבו כנכסי צאן ברזל של האנושיות, פשטו את הרגל. לפני כן האמין כל העולם הנאור, במשך כמה וכמה דורות, שהמוסר האנושי הולך יד ביד עם התפתחות המדע, הפילוסופיה והאמנות. על אמונה זו עמד העולם התרבותי שלפני היטלר. הכל האמינו, כמו באכסיומה מתימטית, שההומאניטאריות תלך ותתפשט בין כל האומות, עם הקידמה האנושית במדע ובכל ענפי התרבות, ושהיחסים בין איש לחברו ובין אומה לאומה ילכו וישתפרו, עד שכל העמים יחיו בשלום ובשלוה והעולם יתוקן במלכות שדי. והנה ראינו לפתע פתאום, כי כל ההשקפה הזאת נהרסה ונשברה ולא נשאר בה אף יסוד איתן אחד. השתלטה בעולם תפיסה אנטי-הומאניטארית, תפיסה אנטי-מוסרית, המבטלת במחי-יד אחד כל אותם העיקרים של חופש ושוויון, שהעולם דוגל בהם מאות בשנים. ותפיסה זו יצאה מאותה הארץ, שתפסה קודם את המקום הראשון במדע, באמנות, בשירה, בספרות, בכל ענפי הקידמה האנושית. והרי לא יתכן לחשוב, שבא איש אחד, בלתי ידוע, מווינה והוא שחולל את המהפכה הזאת בתוך גרמניה, זו שסימלה במשך דורות את המדע האנושי ואת צורות החיים המוסריים והתרבותיים, ונתנה לעולם יצירות בנות-קיימא לא רק בפילוסופיה ובטכניקה אלא אפילו במוסיקה, האמנות הקרובה ביותר לנשמת האדם. היתכן, שמהפכה זו נתחוללה פתאום? בודאי לא פתאום, אלא שלא הרגשנו בשינוי המתקרב ובא בהיסטוריה האנושית – עד שנתעוררנו יום אחד, והנה אותה גרמניה נעשתה שוב ארץ פראית מן התקופה הפריהיסטורית. וכך נתגלה, שרעיונות ההומאניטאריות, המוסר והקידמה, החופש והשוויון, וכל האידיאלים התרבותיים – כל אלה הדברים הם לחוד; ואילו הערצת הכוח העיוור והתוקפנות, שעבוד עמים בזדון ואלימות – הם שוב ענין לחוד.

ולא מקרה הוא, שבמרכז המהפכה הרוחנית הזאת הועמדה השנאה הגלויה ליהודים. אפשר היה לחשוב, שעם ישראל לא היה מעולם חזק ועצום כל כך כמו בזמננו… שהרי כל העולם, ולא רק גרמניה, מתחיל את המהפכה בהשקפותיו הרוחניות – במלחמה נגד עמנו הקטן, המפוזר והמפורד. אולם זוהי בעצם תופעה נורמאלית בהחלט. שכן אם יש זכות קיום לעם ישראל – ועצם העובדה, שהוא חי עד היום הזה, מוכיחה את זכותו זו – הרי זה מתוך שהוא מסמל אותן ההשקפות, שהמהפכה בגרמניה רוצה להעבירן מן העולם. והמלחמה נמשכת, ומי יודע כמה זמן תמשך המהפכה הנפשית, הרוחנית, בתוך אומות העולם ביחסן אל האידיאלים והערכים של הדור שעבר בכלל, ואל עם ישראל בפרט. ואנו מאמינים, שעם ישראל, הנרדף כיום באכזריות שלא היתה כדוגמתה מימי טיטוס הרומאי, יראה גם במלחמה זו את כוחו הרוחני וגבורתו הנפשית, כמו במשך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו, וימשיך להתקיים על אף נחשול הגזירות הנוראות והרדיפות האיומות שבאו עליו.

וסמל לכך תשמש העובדה, שהנה נתאספנו באולם זה, על הר-הצופים, כדי לדון לא רק על המלחמה בהשקפותיו של היטלר – והרי מלחמה זו עומדת כיום במרכז העולם – אלא גם אל האידיאלים שלנו לתחית העם והארץ. והרי יש בזה משום פלא, שאנחנו יושבים כאן, במקום שעמד בו לפני 1900 שנה יוסף בן מתתיהו וטען להכנעה לרומי, ואנו מדברים עכשיו על המשך המלחמה באותה רומי, שכן ברלין היא למעשה יורשתה של רומי מימי טיטוס. אני רואה בזה משום סמל מעודד, שסוף הנצחון לבוא לידינו גם במלחמה זו. ואולי לשם קיומו של סמל זה גרמו הנסיבות החיצוניות, שהכינוס נדחה והוא עבר מנהלל לירושלים. תחילה התנגדתי לכך, משום שחשבתי, כי כינוס של מורים למען הקהק"ל מקומו על אדמת הלאום הנגאלת – בכפר, שלשם תחיתו אנו עמלים בראש ובראשונה. אולם כבר אמר פעם ביאליק, שההבדל בין עם ישראל לבין אומות העולם הוא בזה, שכוחן של האומות גדול בשטח, ואילו אנו כוחנו בזמן. ולפי מימרא זו, שהיא כולה אמת היסטורית, טוב בדיעבד, שהכינוס עבר מנהלל לירושלים. אם נשקול את נהלל וירושלים במידת הזמן, נמצא שנהלל נוסדה לפני עשרים שנה, ואילו ירושלים קיימת בעולם זה ארבעת אלפים שנה.

ומתוך השקפה זו אני שב לעצם הנושא העומד במרכז דיוננו בכינוס הזה: גאולת העם והארץ. עלי להודות בפה מלא, כי אין אני חסיד הביטוי “ציונות”, כשם שלא הייתי חסיד הנוסח “חיבת ציון”. ציונות – זמנה ארבעים שנה, ו“חיבת ציון” קודמת לה אולי בשלושים שנה. אבל תנועתנו היא תנועת הגאולה – וזמנה אלפיים שנה, מיום שנחרב בית מקדשנו והעם גלה מעל אדמתו. הנוסח “ציונות” חלו בו במשך הזמן כמה פגימות. הרי הקונגרס הציוני עצמו החליט בשעתו להכניס לתוך הסוכנות היהודית גם לא-ציונים. ואם זה אפשר – תכנו של המושג “ציונות” מהו? לפני זמן מה דנו במחננו אפילו על האפשרות להוציא את ירושלים מתוך שאיפותינו הציוניות – והרי זו ממש ציונות בלי ציון. לא כן הדבר, אם ננקוט בנוסח “גאולה”. זהו רעיון כביר ושלם, ששום פגימה של טריטוריאליות, שום ויתור על ציון וירושלים לא יוכל לו.

והוא הדין בעצם המגמה המשמשת יסוד לכינוס זה – חינוך הדור. אם אנו רוצים, שהילדים והנוער ימלאו בזמן מן הזמנים את מקומנו במלחמה למען גאולת העם והארץ, הרי אין לך דבר גדול ויקר, שיש בו לעורר התלהבות בלב הילד, שהילד יוכל לתפסו תוך הרגשה נפשית עמוקה, ולא על-ידי פלפולים תיאורטיים – כמו הסיסמא “גאולת המולדת”. כל הקנינים הלאומיים האחרים – אולי הילד אינו מרגיש בהעדרם, גם כשהוא נמצא בגולה. אבל אם תדברו אליו בשם הרעיון של גאולת המולדת ההיסטורית – את הרעיון הזה יבין ובנפשו יתעורר ניצוץ של התלהבות, מפני שבהעדר הקנין הלאומי הזה מרגיש כל ילד מישראל יפה יפה.

זה מזמן הייתי שואל את עצמי: מה היה כוחו של ה“חדר”? הרי כל מבנהו המהותי היה אנטי-פידגוגי; צורתו החיצונית לא היה בה כדי למשוך את לב הילד; חלוקת הלימודים ואופן ההוראה לא התאימו כלל לחוקי הפידגוגיה והדידקטיקה המודרנית; המורה, או ה“מלמד”, בודאי לא קרא בספריו של פסטלוצי… ואף על פי כן, כמה גדול היה כוח ההשפעה של ה“חדר” ו“המלמד” על הילד בישראל!

ואין בכוונתי, כמובן, להציע למורים לשוב ל“חדר” הקודם בצורתו החיצונית ובדרכי ההוראה שלו. אך אם נשאל את עצמנו, מהו מקור הכוח שהצטיין בו ה“חדר” הישן, הרי התשובה היא, לדעתי: כל מה שהורה ה“מלמד”, – ואם גם ניתן הדבר בצורה בלתי נכונה מבחינת הפידגוגיה והדידקטיקה – היה קדוש בעיניו, ואותו רגש הקדושה שפעם בלב ה“מלמד” עבר גם אל לבו של התלמיד. אם פועם גם בנפשכם רגש של קדושה לרעיון הגאולה, מובטח לכם שהדור הבא של חניכיכם יעמוד במחננו. ואם רגש הקדושה פג מלבכם, חלילה, לא יהיה כל ערך לתעודות המורה שהוא מקבל באוניברסיטה של ירושלים או באוניברסיטה של קמברידג' – הילד לא ילך אתנו ולא יצטרף לשורותינו.

מתוך השקפה זו אני גורס: עבודה בבית-הספר למען רעיון הגאולה, גאולת המולדת וגאולת העם. עם כל היותי קשור בלבי ובנפשי אל פעולות הקרן הקימת, חושבני שעבודה זו עצמה אינה מספיקה בשביל נפשו של הילד. רק רעיון הגאולה בכל היקפו הוא שצריך לעמוד במרכזו של החינוך. רעיון זה אין שני לו ואין למעלה הימנו. צדק מוסינזון באמרו, שעבודתו של התלמיד בבית הספר למען הקרן הקימת אינה ענין של איסוף כספים גרידא. עיקר התפקיד הוא לרכוש את נפש הילד, שיבין את שאיפות האומה לשם בנין המולדת, והעבודה המעשית שהילד עוסק בה אינה באה אלא כדי להרגילו במצוות לאומיות, למען ידע וירגיש שהוא עצמו ממלא חובה משלו למען העם והארץ. אבל הסיסמא הגדולה באוירה של בית-הספר צריכה להקיף את רעיון הגאולה בכל תכנו ומהותו, ואין לפרטה לפרוטות. הפטיש הגדול המכה על ראשנו ודוחפנו למאמצי הגאולה, צריך להכות גם על ראש הילד ועל נפשו, ואסור לנו לפרוט את הפטיש הגדול לכמה פטישים קטנים. רעיון הגאולה בכל פשטותו וגדלו הוא שיוכל להלהיב את נפש הילד, שירכז את כל כוחותיו הנפשיים למען הגשמתו, ולא סעיפי העבודה השונים, שהם רק מחלישים את עוזו ועצמתו של הפטיש הגדול. ולא זהו תפקידו של בית-הספר, שיטפל בכל פרטי החובות שעל הילד יהיה למלא בהגיעו לגיל הבגרות, כי אם עליו לעורר בלב הילד רגש של קדושה לעצם התפקיד היחיד המוטל על דורנו: תפקיד הגאולה. בזה יהא כוחו של בית הספר גדול.

הנה עומדים אתם לדון עכשיו בענין לימוד הציונות בבית-הספר. יודע אני, כי הרעיון והיוזמה לכך יצאו, במידה ידועה, מתוך כתלי הקרן הקימת. אבל עלי להגיד, כי מתעוררים בי חששות, שמא הגשמת הענין הנכבד הזה לא תיעשה באותה הזהירות וההקפדה הדרושות בשביל לימוד זה. אם ילמדו בבית הספר את תולדות הציונות בלבד, זו שמתחילה רק לפני 60–70 שנה, הרי יהיה בזה משום קיצוץ כנפיה של תנועתנו. ואם נדבר על הגאולה לכל היקפה, החל משריפת הבית השני, ונעמוד על השאיפות לגאולה בכל הזמנים ובכל הכיוונים ונחנך את הילד, שיבין כי הציונות אינה אלא המשך לשאיפות אלו – הרי יש לחשוש, שמא השם “לימוד הציונות” יצמצם את היקפו של הנושא הגדול הזה.

ועוד שאלה חשובה, שעמד עליה גם ד"ר מוסינזון: אם ילמדו את תורת הציונות כרעיון אחד, עיקרי ויסודי, בלי שים לב לפילוגים ולזרמים השוררים בה כיום, כי אז יקבל הלמוד את ערכו המלא. אבל אם, חלילה, גם בלימוד זה יתפוס את המקום הראשון לא הרעיון היסודי, המאחד את עם ישראל, כי אם הפילוג וההתפוררות לפכים קטנים, הרי גדול החשש, שיבואו כל מיני סוכנים של מפלגות שונות ויתחילו להציע את סחורתם האידיאולוגית גם בבית הספר. כיצד נהיה אז בטוחים, שהרעיון הציוני ישאר בטהרתו, כסלע אחד, החל מאבן השתיה ועד הבנין האחרון בארץ? והרי כל התכניות וההחלטות שנחליט עליהן כאן אין להן ערך אלא להלכה. ערך ממשי יש רק לדבריו של המורה, האיש החי שיוטל עליו להוציא לפועל את הלימוד.

ואני חוזר ואומר: רעיון הגאולה הוא שצריך למלא את כל חדרי לבו של הצעיר בישראל, ואסור לנו לעשות רעיון זה שיגרא בלבד. יש להתיחס אל הרעיון הגדול הזה בכבוד, בהערצה של קדושת הזמן, מתוך ריחוק מקום, בחינת “של נעליך…”. ודוקא אצלנו רבה החולשה לטשטש את קדושת הזמן והחובה של עמידה בריחוק מקום. יש דברים שבקדושה, שאסור להשתמש בהם לשם השואה כל שהיא, אלא יש לעמוד בפניהם ב“ריחוק מקום”, שלא לפגוע חלילה בקדושתם הנצחית. סיפור אחד אספר לכם מנסיון חיי: כאן בירושלים גר איש שיש לו זכויות גדולות בתנועתנו, והוא אחד מן הראשונים, וגם ידידי הטוב. כשביקרתי בירושלים בפעם הראשונה – והיה זה בתשעה באב – לקחנו, אני וידידי זה, שני חמורים לרכב מסביב לחומה. באנו לפני הר המוריה ועמדנו בעמק יהושפט. נזכרתי, היכן אנו עומדים ומה היה כאן בעבר. נתגברו עלי רגשותי. אמרתי: יש לרדת מן החמור, איני יכול לעמוד כאן במנוחה. והנה ענה לי ידידי, הראציונאליסטן: מה אתה מתפעל, רואה אתה לפניך הר של אשפה, ולא יותר… עזבתיו לנפשו, ומאותו יום לא נפגשנו יותר. אכן יש דברים, ששמם, או יותר נכון תכנם המהותי, ישאר קדוש לעולם, גם אם צורתם החיצונית נשתנתה.

ועל יחס זה אל קדושת העבר עלינו לשמור גם בתקופת עבודתנו כיום. היה זמן שאמרנו: אין לנו שיור רק התורה הזאת. רוב רובו של עם ישראל חשב את הסיסמא הזאת לבסיס חייו, והיא ששמרה עליהם ועל קיומם בכל שנות הגלות. אחרי כן באה התקופה של דור המשכילים, והם נתנו גט פטורין למימרא הזאת, אבל לא כפרו, חלילה, בכל קיומנו הלאומי. כקנין האומה היחיד נשארה להם הלשון העברית, ולה קראו “השרידה היחידה”. הם הכריזו על הסיסמא: אין לנו שיור רק הלשון הזאת. אחרי כן התחילה תקופה של מאמצי הגאולה. באנו לארץ הזאת, כדי לעבדה ולהחיותה. גאלנו את עמקיה והריה ויצרנו עליהם ישובים חדשים. נאחזנו באדמה בכל כוחנו, ואנו אומרים: אין לנו שיור רק האדמה הזאת. יש בתוכנו, שמצרפים לכך את השיור הראשון, ויש שבוחרים בשיור השני. אבל אני חושב: אם אנו עומדים כיום במלחמה עזה וקשה עם כל העולם בעד קיומנו הלאומי ואנו רוצים בנצחוננו, הרי נצחון זה יבוא רק אם נשמור על החוט המשולש של כל הסיסמאות הללו ביחד: התורה, הלשון והאדמה. חוט משולש זה לא ינתק לעולם, כל חוט לחוד עלול להנתק.

בכל העולם כולו אין לנו אחיזה ממשית אלא בארץ הזאת. האחיזה היא באדמת ארצנו. זהו היסוד שנוכל לשמור על החוט המשולש של קיומנו הלאומי. החזית שלנו – הוא הישוב המונה חצי מיליון נפש, וישוב זה הוא רוב בנינו של עם ישראל. כאן הוא ההבדל המהותי בינינו לבין הלא-ציונים, אפילו אם הם מתענינים בגורלה של ארץ-ישראל: הם רוצים בהצלת הפרט בישראל, ואנו מאמצינו נתונים להצלת האומה. וכך גם באחיזתנו בקרקע של ארצנו. 84% של הישוב מטפלים בעסקים עירוניים, ורק 16% בתוכנו אינם נרתעים מפני הקשיים של ההתישבות על הקרקע, והם נאחזים בו בכל נימי נפשם ומקדישים לו את מיטב כוחם וזיעת אפם. אבל כשם שהישוב של חצי מיליון בארץ הוא רוב בנינה של האומה, לעומת רוב מנינה הנמצא בתפוצות – כן מהוים 16 האחוזים הנאחזים בקרקע רוב בנינו של הישוב, לעומת רוב מנינו היושב בערים.

בנוגע לאחיזה בקרקע אלינו לסטות מן המימרא של ביאליק: כאן השטח הוא הכל. לצערנו, אין לנו היכולת להתפשט יותר ולתפוס את כל השטח הדרוש לנו. אני ועוד חברים בדירקטוריון של הקרן הקימת נלחמים תמיד – נלחמים, משום שלא הכל מסכימים להשקפתנו – למען העיקרון, שברכישת קרקע יש להעדיף קודם כל את כמות השטח. אם ניתנת האפשרות לקנות דונם אחד של אדמה חקלאית אינטנסיבית, שאפשר לישב עליה יותר אנשים, ולעומת זה אתה יכול לרכוש באותם הדמים שני דונמים אדמה הנעבדת עיבוד אכסטנסיבי בלבד, ועל כן אין לישב עליה אלא פחות מתישבים – הרי אני טוען לאפשרות השניה. כי השטח הוא הגורם המכריע. לקח זה למדנו בשנים האחרונות. נוכחנו לדעת, כמה מסוכן מצבנו, כשאנו מצומצמים בשטח. כאשר באו ארצה הועדות השונות כדי לבחון את כוחנו ומשקלנו, לא הביאו בחשבון את מספר היהודים היושבים בתל-אביב, כי אם את השטח החקלאי הנמצא ברשותנו, ואת האנשים היושבים על הקרקע. ואם החליטו לכבול את ידינו ולצמצם את אפשרות התפשטותנו בארץ – באה המכה העיקרית בענין רכישת הקרקע. הם מבינים, מה משמעו וכוחו של השטח. מתוך כך ראינו צורך לתפוס, עד כמה שאפשר, יותר שטחים, אם גם מבחינת השימוש בהם נתחלקו הדעות. בשנים האחרונות הקדשנו מאמצינו לרכישת קרקעות על הגבולות, לא הגבולות ההיסטוריים של ארצנו, כי אם הגבולות של השטח המנדטורי. המצודות, חניתה ומצובה בצפון, עין-גב במזרח, הישובים בעמק בית שאן ממעוז ועד טירת צבי, נגבה וכפר-מנחם בנגב – כל אלה נוסדו בשנים האחרונות, כשרצינו להציל את השטחים המסוכנים על הגבולות.

בתקופה של שבע השנים האחרונות, מאז נפגשנו בכינוס השלישי, יכולה הקרן הקימת לציין כמה הישגים חשובים. השקענו הרבה מאמצים כדי לחזק את מעמדנו בארץ. במשך התקופה הזאת חלו המאורעות, ואנו ידענו לעמוד בגבורה ובכבוד נגד כל המזימות של אויבינו. המגינים, המוסדות, המתישבים – כולם עמדו על המשמר, והודות למאמציהם לא נחרבה ולא נעזבה אף נקודה ישובית אחת. שנת 1929 השאירה לנו חרפה לאומית גדולה: עזיבת חברון, העיר הראשונה בהיסטוריה שלנו – ואילו שבע השנים האחרונות הנחילו לנו רק כבוד והגבירו את עמדתנו.

אנו ממשיכים בעבודתנו ורוכשים קרקע בכל הצורות האפשריות, אם רק עומדים לרשותנו האמצעים הדרושים. גם אחותנו הצעירה, קרן-היסוד, עושה מאמצים גדולים וממשיכה בפעולותיה – אם לא כדי לבנות ישובים חדשים, הרי לפחות כדי להחזיק קבוצות קטנות של מתישבים על הקרקע הנגאל, להאחז בארץ ולהרחיב את עמדותינו. זה כל מה שניתן לנו לעשות בתנאי החירום שאנו נתונים בהם. ואמונתנו רבה, כי על אף כל ההפרעות, החיצוניות והפנימיות, הולך ונוצר כאן כוח, שיוכל לשמור על עמדתו, שיכה שרשים עמוקים וילך ויתפתח, ועל כל צרה מדינית אשר לא תבוא אנו נשאר בארץ הזאת לעולם.

התחלתי את דברי בפינסקר ז“ל, ובסוף הרצאתי אני רוצה לציין מה סימל איש זה בשבילי ובשביל בני דורי. לא תכניותיו חשובות, ולא האמצעים הכספיים שעמדו לרשותו, ולא עבודתו המדינית או האירגונית – לא זהו העיקר, אם כי כל העבודות הללו נעשו גם אז, כמו בימינו, אמנם בקנה-מידה אחר. חשיבותו ההיסטורית של פינסקר היא בזה, שבפעם הראשונה שמענו מפיו את הסיסמא: הגנה על כבוד ישראל. עד ה”אוטואמנציפציה“, מימי כיבוש ירושלים ע”י רומי, לא נשמעו בתוכנו דברים אלה. הוא, פינסקר, היה הראשון שהכריז: כבוד ישראל דורש שחרור לאומי. אני זוכר את ההתלהבות, שתקפה את הנוער בימים ההם, כשיצאה הסיסמא הזאת לתוך העולם היהודי. אחרי כן נשמעו אותם הדברים בצורות שונות ובנוסחאות שונות. אבל בפעם הראשונה ניתנה לנו הסיסמא בכל טהרתה וגדלותה על-ידי פינסקר ז"ל. על הסיסמא הזאת עלינו לשמור ולמסרה לבנינו ולבני בנינו.

הגעתי לסוף דברי. לא שמעתם ממני שירה, שאולי חכיתם לה. וגם מה שאמרתי לכם איננו חדש כל עיקר, אבל הייתי רוצה שדברי יחדרו אל לבבכם. אם נעמוד על בסיסנו ההיסטורי האמתי, על הבסיס של אבן השתיה, על סלעי אמונתנו העמוקה, שנזכה לגאולת הארץ ולגאולת ישראל; אם נביט על העתיד מתוך הפרספקטיבה של העבר, ולא זה של השנים האחרונות כי אם של דורי דורות; אם נשמור על החוט המשולש של קיומנו הלאומי – התורה היחידה, הלשון העברית ואדמת המולדת – ועל בסיס זה נמשיך לבנות את שאיפותינו ונדע למסרן לילדינו, הרי הנצחון יהיה אתנו. אין אני יודע, מה יהיה פרצופו של העולם אחרי המלחמה. אבל יודע אני, כי פרצופנו שלנו יהיה פרצוף יהודי – אם נעמוד על הבסיס ההיסטורי. ואם נזוז ממנו, חלילה, פרצופנו לא יהיה פרצוף יהודי וחיינו לא יהיו חיים יהודיים.

ברוח זו עליכם להמשיך את עבודתכם. זכרו נא את האמת שבאה לידי ביטוי בדברי ימינו הארוכים: הכל עלול להשתנות בתנאי חייו של עם ישראל, הצורות הפוליטיות, מקומות מושבותיו, מקורות חייו הכלכליים, לשון דיבורו ותרבותו בתפוצות – דבר אחד ישאר מיוחד לו לעולם ועד: הגאולה, התקוה לגאולה והאמונה בהגשמתה. אם רוצים אתם, שהדור שיבוא אחרינו יהיה דור יהודי בכל המובנים, הכניסו בנפשותיהם את האמונה הנצחית בתקות הגאולה, והם ימצאו את הדרך להגשמתה. האמינו! האמינו אתם עצמכם ומסרו את האמונה לחניכיכם, ובכוח האמונה הזאת יגשימו את שאיפותינו: הגאולה בוא תבוא ועם ישראל יהיה עם חפשי בארצו ההיסטורית.

בועידת המורים למען הקהק"ל

על הר הצופים, ניסן תש"א

המלצות קוראים
תגיות