שני מנהיגים גדולים היו במחננו והשקפותיהם מנוגדות מן הקצה אל הקצה – הרצל ואחד-העם. הרצל אמר: לפני שאנו בונים את ארץ-ישראל עלינו לקבל בטחון בין-לאומי. אם יהיה הבטחון הזה נבנה, אם לא יהיה – לא נבנה. ובר-פלוגתא שלו, אחד-העם אמר: בכדי לבנות את ארץ-ישראל נחוץ להכשיר את הדור. אם נכשיר את הדור – נבנה, אם לא נכשיר, יש אמנם להמשיך ולעבוד בארץ-ישראל אבל לא זה העיקר, כי אם הכשרת העם. גם הרצל וגם אחד-העם תלו את בנין ארץ-ישראל בתנאים ידועים, ושניהם טעו. ישנה דרך שלישית והיא האמיתית: עבודה בארץ, יצירה בארץ בכל התנאים, עם הסכמה בין-לאומית וגם נגד הסכמה בין-לאומית, עם הכשרת הדור וגם בלי הכשרת הדור. ההסכמה הבין-לאומית והכשרת העם נחוצים כמלואים, אולם העיקר הוא: העבודה המעשית בארץ.
עכשיו אנו עומדים שוב בשאלה הזאת על פרשת דרכים. מצד אחד דורשים מאתנו שנקדיש את עיקר מאמצינו לעבודה מדינית. הללו אינם מתנגדים לעבודה המעשית אבל, לדעתם, לא היא העיקר. ומצד שני באים ותובעים הכשרת הדור, שבלעדיה לא תיתכן כל עבודה. שתי ההשקפות האלה הרות-אסון הן בשבילנו. ואני שואל את חסידיהן: אם לא ננצח נצחון מדיני, מה יהיה אז? ואם לא נכשיר את הדור שלנו, ולא נשכיל לקרב את הערבים היושבים בארץ לאידיאלים הגובהים, מה יהיה אז? כלום אין אתם רואים, באיזו תקופה אנו חיים? כלום אין אתם מבינים שהנוסח של אחד-העם “עבודה לדורות” מסוכן בשבילנו? עבודתנו אינה לדורות, כי אם לדור אחד, ואולי גם לחצי דור. עובדה היא, שהארץ הקטנה הזאת, והישובים בה, מתפתחים באופן מפתיע, ובתנאים כאלה האם תחשבו באמת, שאחרי דורות תהיה לכם דריסת רגל בארץ הזאת? לא, לא תהיה. ולא מפני אנטישמיות, כי אם פשוט מפני שלא יהיה יותר מקום בארץ. פקחו את עיניכם ואת עיני כל השומעים לדבריכם; ההשגחה הטילה על עם ישראל משא כבד מנשוא, לתקן במשך זמן קצר את המעוות בן אלפיים שנה. משא כבד הוא. אם אין בכוחנו לשאתו נודה ונאמר: אין לנו עתיד. ואם מוכנים אנו לכך, נאזור את כל הכוחות ונלך בדרך הפשוטה, בדרך של העבודה המעשית בארץ – ונטפל אותה שעה גם במדיניות וגם בהכשרה.
גם שאלת הקרקע נגועה באותה מחלוקת. יש חלוקי דעות על דרכי הרכישה של קרקע בארץ-ישראל. דעה אחת אומרת, שאת הקרקע עלינו לרכוש בעיקר בעזרת הממשלה, הן מקרקעות הממשלה והן על-ידי הקלות לרכישות קרקעות אחרות. בעלי ההשקפה הזאת מכירים גם בקניות על-ידי אנשים פרטיים ועל-ידי הקרן הקיימת, אבל הם מטילים את הדגש החזק ברכישת הקרקע בעזרת הממשלה. דעה שניה אומרת, שמרכז הכובד של הפרובלימה הקרקעית הן הקניות על-ידי אנשים פרטיים. גם האנשים האלה אינם מתנגדים, חלילה, לקהק“ל, והם גם מסכימים שנחוץ לדרוש עזרה מאת הממשלה, אבל הם שמים את הדגש החזק על היזמה הפרטית. דעה שלישית אומרת: המקור הראשי לגאולת הארץ היא הקהק”ל. הללו אינם מתנגדים ליזמה הפרטית; להיפך, הם רוצים בה; הם אינם מתנגדים לדרישות מאת הממשלה; אבל את הדגש החזק הם שמים על העבודה של הקהק“ל. אני משתייך לבעלי ההשקפה השלישית. אני מסלק עכשיו הצדה את כל השאלות האידיאולוגיות של הקהק”ל, ודן בענין מבחינתו המעשית. טוב היה לוּ הממשלה רצתה באמת, שאנחנו נקבל את קרקעותיה ולו חפצה להקל עלינו, בחוקיה ובהשפעתה, ברכישת קרקעות אחרות בתנאים נוחים ובמחירים נוחים; ויש להלחם לזה. אבל אני איני מאמין בנצחון בזמן הקרוב. ביחוד עכשיו, כששונאינו דורשים, – ולא רק בגלל מסקנות ועדת החקירה – לא להגדיל את יכלתנו לרכוש קרקעות, אלא להיפך, לקשור את ידינו ורגלינו. מי שחושב עתה על הקלות לקנית קרקעות על-ידי יהודים הרי אינו אלא טועה.
יזמה פרטית – גם בשאלה זו אני רוצה לנגוע רק מבחינה מעשית. מי רוכש קרקע באופן פרטי? אם יבוא מונד, או בעלי הון אחרים ויחפצו לקנות חלקת אדמה, נעזור להם בעצה; אם תבאנה קבוצות קטנות של אנשים מקנדה ומאפריקה הדרומית, לרכוש קרקעות תבוא עליהם ברכה. אבל, הזאת היא תנועה של המונים? התבוננו נא, מי ומי יכול לקנות קרקע בארץ בכספו הוא? בשביל הקמת משק בארץ-ישראל נחוץ הון לא פחות מ-1200–1500 לירות. לפי שער הכספים של ארצות מזרח-אירופה, שמשם בעיקר נשקפת התקווה לעליה של אנשים בהמון, הרי האיש שיש ברשותו הסכום האמור הוא בבחינת עשיר בארצו ובעירו, ומשפחה כזאת לא תעלה לארץ-ישראל לחיות חיי צמצום וקושי בכפר, הם ובניהם אחריהם. אם נמצא לפעמים יהודי מסוג זה שהוא רוצה לעלות ארצה, הרי אשתו אינה רוצה. ואם יש כאלה, אחד בעיר או שנים במדינה, תבוא עליהם ברכה; אבל אין זו תנועה. והבונה את העתיד של גאולת ארץ-ישראל ואת תקוות האומה על בעלי-יכולת בודדים הבאים אלינו אינו אלא מוכה בסנוורים. לא די שנקרא לאיניציאטיבה פרטית, צריך שהיא תהיה במציאות. הנה הענין של “קהלית ציון”, שכל-כך הרבו רעש ותעמולה עליה ועל מפעליה, מה נשאר ממנה היום, חוץ מזה שקרקעותיה עוברות ברובן לקהק“ל? והנה עוד דוגמא מענינת מחיי יום יום שלנו בארץ: אבי הישוב, הברון רוטשילד, חפץ לעשות לסיוע המתישב הפרטי, ויסד את המושבה רביה1. הוא דורש כל מתישב 500 לירות ונותן לו קרקע ונטיעות, את כל המשק כולו. ברצונו היה להקים את רביה במשך שנתים, והנה לא עלה בידו להשיג אפילו מחצית או שליש של המתישבים הדרושים לו. איה הם איפוא האנשים, בעלי היזמה הפרטית שמציגים אותם ככוח שכנגד מול הקהק”ל? ועוד דבר: אם נמצאים אנשים מהמעמד הבינוני, כפי שקוראים להם, ובידם כמה מאות לירות והם רוצים להתישב על הקרקע, מה יותר רציונלי גם בשבילם וגם בשביל הארץ: שיקנו במעט הכסף שלהם קרקע ואחר-כך ישארו בלי פרוטה ויבואו למסדרוני ההנהלה הציונית לבקש מכספי קרן-היסוד בשביל בנין משקם? או שיקבלו מהקהק"ל את הקרקע ובמעט הכסף שיש להם יבנו את משקם? על כן אני חושב, כי בתנאינו אנו היום הקרן הקימת היא המשמשת דרך-המלך לתקוות האומה.
ואשר לאמצעים של הקהק“ל, הריני מאמין שהעם שהתחיל להרגיש בסכנה המרחפת על כל תקוותיו ולהבין את המצב לאמתו, ימצא את הדרך איך להרים את קרנו של המוסד היחידי, שיש בידו להציל את המצב – את הקרן הקימת. אין גבול ליכולתו של עם-ישראל, אם רק יחפוץ לגאול את ארץ-ישראל ע”י הקהק“ל. אם אפשר היה להעלות את ההכנסות של הקהק”ל מכמה עשרות אלפים לירות לשנה לפני המלחמה ומ-70.000 לירות אחרי המלחמה עד להכנסה של 300.000 לירות בזמן האחרון, מדוע אי-אפשר להמשיך ולהעלות את ההכנסות פי שלשה, פי ארבעה, פי חמשה, בלי גבול, הן ע“י פרוטות של המון העם והן ע”י נדבות גדולות או הלוואות של בעלי יכולת שלב יהודי רגיש להם? כוחות וכספים נמצאים למדי ברשותו של העם לכל תפוצותיו, והלב היהודי עוד לא הפך אבן.
דברים במסיבת עתונאים וסופרים בשנת 1930.
-
היא פרדס חנה כיום. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.