שני מנהיגים גדולים היו במחננו והשקפותיהם מנוגדות מן הקצה אל הקצה – הרצל ואחד-העם. הרצל אמר: לפני שאנו בונים את ארץ-ישראל עלינו לקבל בטחון בין-לאומי. אם יהיה הבטחון הזה נבנה, אם לא יהיה – לא נבנה. ובר-פלוגתא שלו, אחד-העם אמר: בכדי לבנות את ארץ-ישראל נחוץ להכשיר את הדור. אם נכשיר את הדור – נבנה, אם לא נכשיר, יש אמנם להמשיך ולעבוד בארץ-ישראל אבל לא זה העיקר, כי אם הכשרת העם. גם הרצל וגם אחד-העם תלו את בנין ארץ-ישראל בתנאים ידועים, ושניהם טעו. ישנה דרך שלישית והיא האמיתית: עבודה בארץ, יצירה בארץ בכל התנאים, עם הסכמה בין-לאומית וגם נגד הסכמה בין-לאומית, עם הכשרת הדור וגם בלי הכשרת הדור. ההסכמה הבין-לאומית והכשרת העם נחוצים כמלואים, אולם העיקר הוא: העבודה המעשית בארץ.

עכשיו אנו עומדים שוב בשאלה הזאת על פרשת דרכים. מצד אחד דורשים מאתנו שנקדיש את עיקר מאמצינו לעבודה מדינית. הללו אינם מתנגדים לעבודה המעשית אבל, לדעתם, לא היא העיקר. ומצד שני באים ותובעים הכשרת הדור, שבלעדיה לא תיתכן כל עבודה. שתי ההשקפות האלה הרות-אסון הן בשבילנו. ואני שואל את חסידיהן: אם לא ננצח נצחון מדיני, מה יהיה אז? ואם לא נכשיר את הדור שלנו, ולא נשכיל לקרב את הערבים היושבים בארץ לאידיאלים הגובהים, מה יהיה אז? כלום אין אתם רואים, באיזו תקופה אנו חיים? כלום אין אתם מבינים שהנוסח של אחד-העם “עבודה לדורות” מסוכן בשבילנו? עבודתנו אינה לדורות, כי אם לדור אחד, ואולי גם לחצי דור. עובדה היא, שהארץ הקטנה הזאת, והישובים בה, מתפתחים באופן מפתיע, ובתנאים כאלה האם תחשבו באמת, שאחרי דורות תהיה לכם דריסת רגל בארץ הזאת? לא, לא תהיה. ולא מפני אנטישמיות, כי אם פשוט מפני שלא יהיה יותר מקום בארץ. פקחו את עיניכם ואת עיני כל השומעים לדבריכם; ההשגחה הטילה על עם ישראל משא כבד מנשוא, לתקן במשך זמן קצר את המעוות בן אלפיים שנה. משא כבד הוא. אם אין בכוחנו לשאתו נודה ונאמר: אין לנו עתיד. ואם מוכנים אנו לכך, נאזור את כל הכוחות ונלך בדרך הפשוטה, בדרך של העבודה המעשית בארץ – ונטפל אותה שעה גם במדיניות וגם בהכשרה.

גם שאלת הקרקע נגועה באותה מחלוקת. יש חלוקי דעות על דרכי הרכישה של קרקע בארץ-ישראל. דעה אחת אומרת, שאת הקרקע עלינו לרכוש בעיקר בעזרת הממשלה, הן מקרקעות הממשלה והן על-ידי הקלות לרכישות קרקעות אחרות. בעלי ההשקפה הזאת מכירים גם בקניות על-ידי אנשים פרטיים ועל-ידי הקרן הקיימת, אבל הם מטילים את הדגש החזק ברכישת הקרקע בעזרת הממשלה. דעה שניה אומרת, שמרכז הכובד של הפרובלימה הקרקעית הן הקניות על-ידי אנשים פרטיים. גם האנשים האלה אינם מתנגדים, חלילה, לקהק“ל, והם גם מסכימים שנחוץ לדרוש עזרה מאת הממשלה, אבל הם שמים את הדגש החזק על היזמה הפרטית. דעה שלישית אומרת: המקור הראשי לגאולת הארץ היא הקהק”ל. הללו אינם מתנגדים ליזמה הפרטית; להיפך, הם רוצים בה; הם אינם מתנגדים לדרישות מאת הממשלה; אבל את הדגש החזק הם שמים על העבודה של הקהק“ל. אני משתייך לבעלי ההשקפה השלישית. אני מסלק עכשיו הצדה את כל השאלות האידיאולוגיות של הקהק”ל, ודן בענין מבחינתו המעשית. טוב היה לוּ הממשלה רצתה באמת, שאנחנו נקבל את קרקעותיה ולו חפצה להקל עלינו, בחוקיה ובהשפעתה, ברכישת קרקעות אחרות בתנאים נוחים ובמחירים נוחים; ויש להלחם לזה. אבל אני איני מאמין בנצחון בזמן הקרוב. ביחוד עכשיו, כששונאינו דורשים, – ולא רק בגלל מסקנות ועדת החקירה – לא להגדיל את יכלתנו לרכוש קרקעות, אלא להיפך, לקשור את ידינו ורגלינו. מי שחושב עתה על הקלות לקנית קרקעות על-ידי יהודים הרי אינו אלא טועה.

יזמה פרטית – גם בשאלה זו אני רוצה לנגוע רק מבחינה מעשית. מי רוכש קרקע באופן פרטי? אם יבוא מונד, או בעלי הון אחרים ויחפצו לקנות חלקת אדמה, נעזור להם בעצה; אם תבאנה קבוצות קטנות של אנשים מקנדה ומאפריקה הדרומית, לרכוש קרקעות תבוא עליהם ברכה. אבל, הזאת היא תנועה של המונים? התבוננו נא, מי ומי יכול לקנות קרקע בארץ בכספו הוא? בשביל הקמת משק בארץ-ישראל נחוץ הון לא פחות מ-1200–1500 לירות. לפי שער הכספים של ארצות מזרח-אירופה, שמשם בעיקר נשקפת התקווה לעליה של אנשים בהמון, הרי האיש שיש ברשותו הסכום האמור הוא בבחינת עשיר בארצו ובעירו, ומשפחה כזאת לא תעלה לארץ-ישראל לחיות חיי צמצום וקושי בכפר, הם ובניהם אחריהם. אם נמצא לפעמים יהודי מסוג זה שהוא רוצה לעלות ארצה, הרי אשתו אינה רוצה. ואם יש כאלה, אחד בעיר או שנים במדינה, תבוא עליהם ברכה; אבל אין זו תנועה. והבונה את העתיד של גאולת ארץ-ישראל ואת תקוות האומה על בעלי-יכולת בודדים הבאים אלינו אינו אלא מוכה בסנוורים. לא די שנקרא לאיניציאטיבה פרטית, צריך שהיא תהיה במציאות. הנה הענין של “קהלית ציון”, שכל-כך הרבו רעש ותעמולה עליה ועל מפעליה, מה נשאר ממנה היום, חוץ מזה שקרקעותיה עוברות ברובן לקהק“ל? והנה עוד דוגמא מענינת מחיי יום יום שלנו בארץ: אבי הישוב, הברון רוטשילד, חפץ לעשות לסיוע המתישב הפרטי, ויסד את המושבה רביה¹. הוא דורש כל מתישב 500 לירות ונותן לו קרקע ונטיעות, את כל המשק כולו. ברצונו היה להקים את רביה במשך שנתים, והנה לא עלה בידו להשיג אפילו מחצית או שליש של המתישבים הדרושים לו. איה הם איפוא האנשים, בעלי היזמה הפרטית שמציגים אותם ככוח שכנגד מול הקהק”ל? ועוד דבר: אם נמצאים אנשים מהמעמד הבינוני, כפי שקוראים להם, ובידם כמה מאות לירות והם רוצים להתישב על הקרקע, מה יותר רציונלי גם בשבילם וגם בשביל הארץ: שיקנו במעט הכסף שלהם קרקע ואחר-כך ישארו בלי פרוטה ויבואו למסדרוני ההנהלה הציונית לבקש מכספי קרן-היסוד בשביל בנין משקם? או שיקבלו מהקהק"ל את הקרקע ובמעט הכסף שיש להם יבנו את משקם? על כן אני חושב, כי בתנאינו אנו היום הקרן הקימת היא המשמשת דרך-המלך לתקוות האומה.

ואשר לאמצעים של הקהק“ל, הריני מאמין שהעם שהתחיל להרגיש בסכנה המרחפת על כל תקוותיו ולהבין את המצב לאמתו, ימצא את הדרך איך להרים את קרנו של המוסד היחידי, שיש בידו להציל את המצב – את הקרן הקימת. אין גבול ליכולתו של עם-ישראל, אם רק יחפוץ לגאול את ארץ-ישראל ע”י הקהק“ל. אם אפשר היה להעלות את ההכנסות של הקהק”ל מכמה עשרות אלפים לירות לשנה לפני המלחמה ומ-70.000 לירות אחרי המלחמה עד להכנסה של 300.000 לירות בזמן האחרון, מדוע אי-אפשר להמשיך ולהעלות את ההכנסות פי שלשה, פי ארבעה, פי חמשה, בלי גבול, הן ע“י פרוטות של המון העם והן ע”י נדבות גדולות או הלוואות של בעלי יכולת שלב יהודי רגיש להם? כוחות וכספים נמצאים למדי ברשותו של העם לכל תפוצותיו, והלב היהודי עוד לא הפך אבן.

דברים במסיבת עתונאים וסופרים בשנת 1930.

אם ירצה מישהו להגדיר בדבור אחד, מה היתה שאלת השאלות של תנועתנו בשנתים האחרונות¹, כי אז לא ימצא לפניו ביטוי אחר מאשר – שאלת הקרקע שעמדה במשך שנתים אלה במרכז המאורעות.

גבר פחד ה“פן ירבו” על אויבי העם העברי הרוצים להתנקש בתקוותו לבנות את חייו בארץ מולדתו. ב-1920 החלו בפרעות, בשנת 1921 חזרו עליהן, ובשנת 1929 הגדילו עשות. אך לשוא שקד אויב. פרעות לא יפחידונו ולא יעכבו בעדנו לעלות ארצה. 160 איש נהרגו בפרעות האחרונות. במקומם באו 30.000 עולים יהודים. בתים נחרבו ורכוש שודד – והעם העברי שלח מיד, כמו מאליו, 650.000 לא"י להקים את ההריסות. האנשים אשר חוללו את הפרעות, אירגנו אותן, עזרו להן או התירו אותן, יודעים עכשיו, כי לשוא היה עמלם, שבדרך זו לא יצליחו. הם הוכרחו לחפש אחרי אמצעים אחרים וגילו את – הגבלת העליה. גזירות מגזירות שונות הומצאו, סעיפים ותחבולות וסייגים מסייגים שונים. ובכל זאת עולים יהודים ארצה. אין לשים על דלתותיה מנעול ובריח. אין דרך שלא ננסה בה. נגד פרעות ונגד חוקים לא נבונים ישנה דעת הקהל בעולם, ועוד לא פסו אמונים מקרב עמי הארץ. גם בדרך זו אין, איפוא, תקוה להשמיד את תקות ישראל.

מצאו דרך שלישית: אנטישימיות, הרחקה ממשרדי הממשלה, ממשרות הצבא והמשטרה. וגם בזה החטיאו את המטרה. היהודים נשארו בארץ גם אם ניטלה מהם האפשרות להיות בה שוטרים ופקידים. לא קל היה לשאת את העלבון, אבל נשאנו אותו. נחוץ היה, איפוא, לחפש ולמצוא אמצעי רדיקלי יותר, שישתיק את תנועת היהודים וישים קץ לציונות, ושאפשר יהיה להגן עליו יפה בפני העולם החיצוני. ביקשו ומצאו את שאלת הקרקע.

קראו את הדו“חות ודברי המומחים, את ספרי המשלחות והפרטיכלים של המו”מ ותיוכחו במה דנים: אם יוכלו היהודים לקבל קרקע או לא? השאר – מליצות. ובשטח זה – עמידתנו דלה. שמענו היום את דברי התוכחה של וייצמן לעם העברי: קנינו מיליון דונם, מדוע לא נתתם לנו את הכסף לקנות שלושה מיליונים? אני מסכים לתוכחה הזאת, אבל גם עלי להגיד דברי תוכחה למנהיגים הציונים עצמם. אתם יודעים באיזה קושי הגשמנו את הקניות ההן, שנתנו לנו את קרקעותינו החשובות ביותר, וכיצד קנינו אותן נגד רצון המנהיגים הציונים. קניות העמק, קנית וואדי-חווארית וקנית מפרץ-חיפה – הוכרחנו להלחם מלחמה פנימית קשה, עד אשר בצענו אותן. היום לא שאלת הכסף היא המעכבת בראש וראשונה – עם כל חשיבותה של שאלה זו – כי אם שאלת האפשרויות המדיניות.

עברו בארץ וראו: 95 אחוזים של אדמת ארץ-ישראל שוממים. ואלינו מדברים על צפיפות ועל עודף ישוב. אבל המתנגדים שלנו הם פוליטיקאים יותר טובים ממנו והם יודעים היטב היכן לפגוע בנו.

לא די להם בדבורים על קרקע. הם כוננו את תותחיהם נגד המוסד שהוא נושא הרעיון של הלאמת הקרקע והוא המגשים אותו בחיים, נגד הקרן הקימת לישראל, כי שני יסודותיו העיקריים מזיקים הם. ואלו הן טענותיהם של מתנגדינו: יהודי פרטי כי יבוא לארץ ויקנה לו חלקת אדמה, הרי זה רע, כי יהודי חדש נוסף לארץ. אולם הרע הזה אינו עוד בשלימותו. עוד נשקפת תקווה, כי יבוא יום ומטה ידו וימכור את נחלתו ויעזוב את הארץ. אולם אם האדמה קנין הקרן הקימת היא, הרי אפסה התקוה. כי הקרן הקימת אינה מוכרת את נחלותיה והקנין הוא קנין עולם לעם. ועוד טענה להם: יהודי פרטי כי יקנה לו אחוזה, הרי האדמה אדמת יהודים היא, אבל אם הפועלים המעבדים את האדמה בזיעת אפם אינם יהודים, נשקפת האפשרות, כי ביום מן הימים תשוב האדמה לעובדיה. הן רק עיוור לא יראה לאן פני העולם מועדות. אם נזווג הון יהודי עם זיעת אפיו של לא-יהודי – ישאר בעל הקרקע זה שהשקיע את זיעת אפו ולא זה שנתן את ממונו. ואם יש מוסד כקרן הקימת, הדורש לא רק כסף עברי, אלא עבודה עברית במאת אחוזיה – איך לא יתנכלו לו? הן זהו מוסד המשמש ערובה כי אדמת ישראל תשאר לעולם ועד אדמת ישראל. על כן הכרחי שהחצים יהיו מכוונים נגדו.

לפיכך רבו בכל ספרי המשלחות והועדות הטענות נגד שני העיקרים היסודיים של הקרן הקימת: שהקרקע אינה נמכרת לצמיתות והקרקע נעבדת על-ידי העובד העברי. הויכוח התפתח יותר ונתגבש לאידיאולוגיה שלמה. אמרתי לסיר ג’והן הופ סימפסון: אם האדמה השייכת לקרן הקימת, שאין מכירה חלה עליה, נקראת קרקע מתה, מדוע לא תאמר זאת לווקף המושלמי, שגם לו אין רשות למכור את קרקעותיו? ועוד שאלתי אותו: ידוע לך, כי בכל העולם כולו מאשימים את היהודים, כי מבכרים הם את חיי השכבות העליונות שבחברה, ואין בינינו פועלים ועובדי אדמה. האם תרצו, כי בשובנו לארצנו נביא אתנו את צורות חיינו אלה דוקא? האם אין זה האידיאל הנעלה ביותר, להזניח חיי מסחר או עבודת איש מדע ולבחור בעבודת כפים קשה ומיגעת?

על כן חובה היא שהקונגרס יביע את דעתו בשני עיקרים יסודיים אלה של הקרן הקימת. הקונגרס צריך להראות, כי כל ההרצאות וההכרזות הללו לא יזעזעו את הרצון העז והבטחון המלא לבנות את ארץ-ישראל בעזרת הקרן הקימת לישראל, על קרקע עברית, בידים עבריות ובזיעה עברית.

מיד אחרי שהופיע הספר הלבן, ובו התקפה חמורה נגד הקהק“ל, פרצה בארץ-ישראל מאליה תנועת ההתנדבות לקרן. והארץ הקטנה הזאת, רבת היסורים והסבל, העומדת בחזית מלחמה, אספה במשך שבועות מספר 2.500 לא”י, אות לברית-אמת הכרותה בינה לבין הקהק"ל. אני מציע לכם לקבל את ההצעה הזאת:

(א) "עיקרי היסוד של הקרן הקימת לישראל – איסור ממכר הקרקעות שנרכשו על ידה בנדבותיהם של היהודים, וקביעת חובת העבודה העברית בחוזה החכירה – הכרחיים הם להצלחת המפעל העברי בארץ-ישראל. ההסתדרות הציונית נאמנה לעיקרים הללו והקונגרס דוחה את הבקורת שמתח עליהם סיר הופ סימפסון.

שיטת הקרן הקימת מתאימה לאידיאלים המתקדמים של האנושיות, כי היא מבוססת על דרישות הצדק הסוציאלי, השואף לחלוקה צודקת של הקרקע בין עובדיה, לניצול שלם ואינטנסיבי של האדמה, להרמת המשק הכלכלי של הארץ ולשמירה מעולה על זכות הקנין העליון של הכלל כולו".

החלטה ראשונה זו היא הכרזה פרינציפיונית. את תכנה נחוץ לבאר ולפרש ולהקנות לא רק לבלתי-יהודים, אלא גם ליהודים ואולי גם לציונים.

מלחמה לנו לחיים ולמות, ומי שיגלה יותר נאמנות ומסירות הוא ינצח. עכשיו קשה מאד לקנות קרקע. עוד יותר קשה לקבל את הקרקע שכבר נקנתה. רק לפני שנה וחצי קיבלנו את זכות הקנין על וואדי-חוארית, אם כי את הקרקע קנינו בכספי יהודי קנדה זמן רב לפני כן. כמה עמל וכסף השקענו בדבר! אולם גם בימינו עוד ישנם בארץ שופטים אנגלים הרחוקים מנכלי הפוליטיקה, והמשפט נר לרגלם. רק עתה הניחו לנו לעלות על הקרקע שלנו ולעבדה.

אך מיום ליום הולך המצב ורע. אם ברודצקי דבר קודם על התקוות שאנו תולים באיגרת מקדונלד, הרי עלי להזכיר את חוק האריסים. זכור, מר ברודצקי, מה שאמרה איגרת מקדונלד על העבודה העברית ועל המפעל העברי. הזכות לעבודה עברית הוכרה, אך לא בלי הגבלות, כי בפירוש נאמר שם, שבאם יופיעו קשיים, צריך יהיה לדון בענין מחדש. עוד הלחץ בעינו. והאפשרויות אשר בידינו – מי יודע אם ימיהן לא ספורים. נמהר, ידידים חביבים, כדי שלא נשמע שוב בעוד שנתיים נזיפה חדשה מפי נשיאנו על שלא עשינו כלום. בשאלה זו אין כל זכות לסכן משהו. המימרא ששקר אין לו רגלים אינה קולעת עוד. היום דואה השקר על כנפים. הוא גדל והולך. הוא מתפשט לא רק מחוצה לנו, אלא גם בשורותינו. לכן דרוש להכפיל את קצב העבודה, כל עוד לא נהרסה האמונה בשורותינו אנו. עלינו לרכוש במהירות האפשרית את אשר עוד ניתן לרכוש.

ועוד דבר בענין איגרת מקדונלד ותכנית הפיתוח:

איני ידוע באיזה מצב נמצא המו"מ ומה הם התנאים שהציגה האכסקוטיבה. אבל יודע אני מה לוחץ עלינו ומהו הדבר שהקונגרס צריך להטיל על האכסקוטיבה. אם יבוא המלווה ואתו – קנית אדמה להתישבות עברית, עלינו להפנות את כל כוחות ההסתדרות הציונית והנהלתה לכך, שבאותן הסביבות אשר בהן הכינו שורש והתישבותנו התפתחה בהן, לא ימנעו מאתנו את היכולת להתרחב ולהתבסס ולא יכניסו לאותן הסביבות יסודות שיבטלו את כל בנינו. הריני מזהיר אתכם מפני סכנה זו ומציע לכם החלטה שניה:

(ב) “הקונגרס מאשר את קוי הפוליטיקה הקרקעית של הקהק”ל במובן רכישת קרקעות בכל השטחים, הפותחים אפשרויות חדשות לפעולת ההתישבות בעתיד הקרוב, ודורש להמשיך ללא עייפות במפעל הזה.

הקונגרס עומד על הדרישה למסור חלק מתאים של קרקעות המדינה ליהודים בשביל התישבותם הצפופה המנויה במנדט.

(ג) הקונגרס הי“ז מצהיר, כי בשעה זו, שגאולת הקרקע כיסוד הבית הלאומי הוכנסה למרכז מפעל בנינו, חובה כפולה היא על כל חבר ההסתדרות הציונית – בלי הבדל שייכותו המפלגתית – להעמיד עצמו לרשות הקהק”ל ולהשתתף באופן פעיל בכל המגביות והאספים. רק אז תוכל הקהק“ל למלא את תפקידה המרכזי בא”י".

אם יש בדעתי עכשיו להרצות על הישגי הקהק“ל בשנתיים הללו, הרי, כמובן, אין אני מתכוון אלא להשלים במלים אחדות את הדו”ח המודפס, ולהוסיף ולספר על צורת עבודה אחת אשר נתאפשרה על-ידינו בשנים האחרונות. כבר הזכרתי את הקניה הגדולה במרכז השרון, קנית וואדי-חווארית, אשר נתאפשרה ע"י נדבות יהודי קנדה. אם אנחנו הוגים עכשיו תקוות להתישבות גדולה של המעמד הבינוני, הרי זה אפשרי רק מפני שהקרקע הזה נמצא בידינו. זה אשרנו וזו הכרת תודתנו לאלה שאפשרו לנו להכין את השטח הקרקעי הגדול הזה. הדרך הזאת להעמיד לפני יהודי ארצות מיוחדות קרקעות מיוחדים כמטרה להתאמצות גדולה, זוהי שיטתנו החדשה, אשר מצאה כבר חסידים בארצות אחדות.

הפדרציה המצוינת שלנו בדרום-אפריקה יצאה מתוך התעוררות עצמית בעקבות קנדה, והעמיסה על שכמה את ההתחייבות להשיג במשך שלוש שנים 75,000 לא“י, כדי לגאול שטח מסוים גדול, אף הוא בשרון. דרום-אפריקה הכניסה עד היום את מחצית הסכום הזה, וכבר קנינו 15,000 דונם ממיטב הקרקע בשרון. כשמדובר עכשיו על “התישבות האלף”, הרי חלק ידוע ממנה הובטח על-ידי קניה קרקעית זו. ולכבודה של הקהק”ל עלי להגיד, שבצענו את הקניה הזאת בתנאים הפוליטיים והכלכליים הקשים ביותר, כי ידענו שבקניה זו תלויה הגשמת התכנית בכלל.

הארץ השלישית הפונה לדרך זו היא צ’כוסלובקיה. באתי בשנה שעברה לפראג ואמרתי לידידינו שם, כי מושבת החלוצים הצ’כוסלובקים נתקלת במעצור להתפתחותה. בשכנות הסמוכה עומד הקרקע להיקנות ע“י מוסד זר שאינו ידידותי ביותר כלפינו, ואמרתי להם, כי דרושים לי 40.000 לא”י במשך ארבע שנים, כדי לקנות מיד את כל השטח הזה. צ’כוסלובקיה קטנה היא, וידידינו נרתעו בפני הסכום הזה. אבל “פחד אינו פרוגרמה”, אמרתי להם, והם קיבלו עליהם את התפקיד – ואת הקרקע הצלנו. צירי צ’כוסלובקיה היושבים עמנו רשאים להיות שבעי רצון, עוד תהיינה לנו דאגות – אבל הקרקע לנו הוא.

ארץ שמדברים עליה תדיר בדרך-ארץ היא אמריקה הגדולה, שגם עכשיו אינה עניה כל כך. ביקרתי שם בחורף זה. מה שנתרחש שם יספרו האמריקאים. אבל לבסוף נתקבלה חגיגית בועידת ואשינגטון תכניתי לחייב כל עיר וכל נפה לגאולת שטח קרקע מסוים. פעולה זו צריכה להסתיים במשך חמש שנים. והעבודה החלה, אם כי בתנאים גרועים מאד. נוסדה הסתדרות מיוחדת בשם “ליגת הקרן הקימת”. לפי הידיעות שקיבלתי עד עכשיו אין ספק בידי, כי במשך חמש השנים תבוא הפעולה לידי גמר. ולי, או לבא-כח אחר של הקהק“ל, תינתן האפשרות להכריז באחד הקונגרסים, כי השטח הגדול, המכריע בהתפתחותה העתידה של הארץ, הגיע בעזרת היהדות שבאמריקה לקנין הקהק”ל. אני מרגיש חובה לעצמי להזכיר בהזדמנות זו שמות שני האנשים שעזרו לי במדה יוצאת מן הכלל במצב הקשה באמריקה להגשים את תכניתי. האחד היה מחויב לכך, הלא הוא נשיא הקהק"ל באמריקה הנמצא בתוכנו, ה' עמנואל ניומן. השני, חובתו היתה רק מוסרית, אבל הוא עזר לי בכוח השפעתו העצומה ובכוח סמכותו הגדולה. הלא הוא הציוני הזקן-הצעיר לואיס ברנדייס. רצוני שהקונגרס יקבל החלטה זו:

(ד) “הקונגרס הי”ז מקדם בברכה את הפעולה, שהוחלט עליה חגיגית ובהתלהבות בועידת ציוני אמריקה בואשינגטון ב-8 בפברואר 1931, לפי הצעה של תכנית מאת ה' אוסישקין, לטובת הקהק“ל, בתמיכת כל מפלגות הציונות האמריקנית, וקורא ליהודי אמריקה לתמוך במרץ בליגה של הקהק”ל, למען אפשר את הגשמתה המהירה של התכנית".

לא אעמוד על פרטי הענינים בארצות אחדות, שבהן משמשות רק שיטות האיסוף הישנות. יש ארצות, שהתנהלה בהן פעולה טובה, באחרות בינונית, ובאילו ארצות לא הוגשמה העבודה אלא במדה זעומה מאד. ברצוני רק להגיד מלים אחדות על ארץ, היקרה לכולנו, ארץ-ישראל. בקשיים העצומים שהישוב היהודי בארץ נאלץ להתגבר עליהם בשנתיים האחרונות, מבחינה כלכלית ופוליטית, עלו הכנסות הקהק“ל בא”י ב-50 אחוז בערך.

קונגרס נכבד! רק עוד מלים אחדות על מהותה של הפרובלימה כולה בשבילנו. ארכימדס אמר: הבו לי נקודות אחיזה ואעמיד את העולם על ראשו. התנועה הציונית זקוקה לנקודת אחיזה. זו היא אך ורק הקרקע של ארץ-ישראל.

תקווותינו, עמנו, הסתדרותנו, הכל תלוי בקרקע. אם יהיה הקרקע תחת רגלינו, הרי עשרים פאספילדים אינם מסוכנים לנו. אם הקרקע לא יהיה לנו, עשרים בלפורים לא יעזרונו. יהודים בשביל ארץ-ישראל נשיג תמיד, אבל ארץ-ישראל בשביל היהודים היא שאלת השנים הקרובות. לכן נחוץ לנו הקרקע. עם הקרקע נעמוד ובלי הקרקע נפול. וגם להנהגה אני אומר: עם הקרקע היא עומדת ובלי הקרקע היא נופלת.

הרצאה בקונגרס הי"ז, 1931.

בשנה אחת נפגשו שני יובלות: יובל החמשים להתחלת תנועת התחיה שלנו, הלא היא תנועת חבת-ציון; ויובל השלשים מיום שנוצר, בקונגרס הציוני החמשי, המכשיר לגאולת אדמת אבות והלאמת הקרקע בארץ-ישראל, הקרן הקימת לישראל.

דוקא בתקופה זו שאנו עומדים בה כעת, כשעננים כבדים מצטברים על ראשינו, כשגל של זדון עולה בלי הרף על מפעלנו ומתנכל לשטוף ולהשמיד את כל אשר נטענו וזרענו במשך חמשים שנות עבודתנו, ובה בשעה עוברים ימים קשים על גלויות ישראל – דווקא עתה ראוי להעלות את שני היובלות האלה, לזכור ימים ראשונים ולשאוב מהם כוחות חדשים, בכדי שנוכל לעמוד בהצלחה בפני הגלים הזדוניים.

כמה קוים אפייניים משותפים לראשוני חובבי-ציון הותיקים ולעסקני הקרן הקיימת, והם המאחדים את שני המאורעות לחטיבה אחת. מהו המציין את העסקן של תנועת חבת-ציון? הוה אומר: יחסו לבנין הארץ ולתנועת התחיה. יחס זה בא לו לחובב-ציון לא מתוך אידיאולוגיה חדשה, לא מתיאוריות שנתחדשו בזמן האחרון, כי אם מן המקור הראשון. מן הגעגועים המסורתיים לא“י, ששאב אותם מן הספורים של האבות, מן התנ”ך, מן התפלות בבית הכנסת ומן החגים והצומות בבית, מן האגדות שבתלמוד ומן האנחות והדמעות של הסבא בתקון חצות. געגועים אלה הם תולדת ההיסטוריה בת אלפי שנים, ועל כן נשמרו לנצח. פינסקר וחבריו הגישו לו לחובב-ציון את כל הדברים האלה בצורה מחודשת, מודרנית, אבל בעקרו נשאר העסקן של הימים ההם נאמן לאמונה ולמסורת שבהן חי. ומשום כך כל הזעזועים שעברו בעבודה במשך עשרות שנים, כל הקשיים והרדיפות מבחוץ והאדישות וההתנגדות מבפנים, לא היה בכוחם להבהילו ולהביאו לידי יאוש: הוא נשאר איתן באמונתו ובמסירותו.

לא מקרה בלבד הוא, שבזמן שהיאוש חדר לתוך יסודות התנועה והעלה על הפרק את ההצעה של אוגנדה ואחרי כן את התנועה הטריטוריאליסטית, נשארו חובבי-ציון הותיקים נאמנים למקורות התנועה ולא זזו מנאמנותם לציון, והם הם שסייעו במלחמה נגד הסטיות הללו. ביחס זה של חובבי-ציון הראשונים יש בודאי משום פרימיטיביות, אולם בזה גם כוחם ונצחיותם. תיאוריות, השקפות ואידיאולוגיות עולות ויורדות, ואין להן חלק בנצח, מה שהיה מפורסם אתמול – היום אבד ערכו. אולם רגש לאומי, פרימיטיבי ומעמיק – נצחי הוא ומשום כך הוא מנצח.

אותה הפרימיטיביות אתה מוצא גם אצל עסקני הקרן הקימת. ביסודה מונחת שאיפה חזקה, פשוטה ומובנת לכל אדם מישראל: לגאול את אדמת האבות ולעשותה לקנין האומה כולה. ואי אתה צריך שום תיאוריות וביאורים לרגש הטבעי הזה. משום כך תמצא בשורות העסקנים של הקרן הקימת גם את הותיק החרד וגם את הצעיר החפשי, גם את העסקנים מסוגים שונים וגם את האשה, ואף את הילד והתלמיד בבית-הספר. אין הם זקוקים לשום ביאורים, כי יודעים הם ומרגישים את הטעם של עבודתם: גאולת אדמת המולדת. צורות שונות בעבודתנו ההתישבותית, ואף קרנות שונות, יכולות לעלות ולרדת; שיטות שונות בעבודת הבנין עלולות להשתנות ולהתפתח – יסוד אחד ישאר קבוע ועומד בלי שום שינויים: הקרן הקימת לישראל, שתמשיך להגדיל את הרכוש הלאומי דונם אחרי דונם, עד שהדונם האחרון שאפשר יהיה לגאול אותו בגבולותיה ההיסטוריים של אדמת האבות יהיה רכושו של עם ישראל. אלה שקשרו את עצמם, בכל לבם ונפשם, בעבודת הקרן הקימת בטוחים הם שעד יומם האחרון דרך עבודתם סלולה וברורה, בלי שנויים ובלי זעזועים.

הקו האופיני השני המציין את החובב-ציון הותיק הוא: יחסו לא רק לארץ-ישראל, כי אם לחיי הטבע ולעבודת האדמה בה. היתה כאן לא רק שאיפה סתם לשוב לארץ אבות, כי אם בעיקר לשוב אל חיק הטבע ואל החיים של הימים הראשונים, מתקופת נעוריה של האומה. ברור היה לו לחובב-ציון הותיק, שבנין הארץ משמעו בראש ובראשונה: קרקע, עבודת האדמה, נטיעות, חיי כפר. מובן מעצמו, שעם התפתחות המפעל של בנין הארץ הושם לב גם לבנין הערים, לתעשיה ולמסחר. כל הדברים האלה היו חשובים מאד בעיני חובבי-ציון ועוד באספת חובבי-ציון בקטוביץ, בשנת תרמ"ה, דברו על יסוד חברה להתפתחות התעשיה בארץ. אולם נשמתו של החובב-ציון הותיק נתונה היתה תמיד לשאיפה אל הקרקע ואל ההתישבות החקלאית. הוא הרגיש באופן אינסטינקטיבי שבנינה של ארץ-ישראל תלוי בעיקר בהקמת הכפר היהודי ורכישת הקרקע למתישבים בו.

ושוב אתה מוצא אותו הקו האופייני אצל עסקן הקרן הקימת. גם מוסד זה בנוי בעיקר על השאיפה של שיבת האומה לטבע, לעבודת האדמה, לחקלאות ונטיעות, לכפר. ותפקידה של הקרן הקימת הוא להכין את הקרקע בשביל הישובים הכפריים האלה. אמנם, במשך שלשים שנות פעולתה של הקהק"ל הוקדש תשומת-לב, בעבודה ובסכומי-כסף, גם לרכישת קרקעות בערים וליד הערים, בשביל שכונות עירוניות ומגרשים לבנינים צבוריים. כל זה נעשה לפי תכנית ידועה מטעמים של פוליטיקה קרקעית שיטתית, אולם נשמתו של עסקן הקרן הקימת לישראל נשארה תמיד קשורה בישובים החקלאיים שבעמק יזרעאל ובשרון – במקום שהשאיפה לשוב אל חיק הטבע מצאה במדה ידועה את פתרונה.

קו אופייני שלישי מציין את החובב-ציון הותיק: הגשמה עצמית, השאיפה לפתור את שאלת ארץ-ישראל לא רק בשביל האומה, כי אם בראש ובראשונה בשביל היחיד עצמו. השאיפה לבוא לארץ, להשתקע בה ולבנות שם את ביתו הפרטי – זו היתה תמיד שאיפתו כמעט של כל אחד מחובבי-ציון. וכל מה שנוצר בארץ בתקופה הראשונה של התחלת מפעלנו נוצר על-ידי חובבי-ציון מסוג זה: פתח-תקוה וראשון-לציון, זכרון-יעקב וראש-פנה, גדרה וחדרה – אלו הן החניות הראשונות של חובבי-ציון אלה, שבאו והגשימו בעצמם ובאמצעיהם הם את שאיפתם ושאיפת האומה גם יחד. ואם רבים מהם לא זכו עד היום הזה להגשים את שאיפתם, תמיד נשאר בלבם הרגש הפנימי, שזוהי הדרך ואין אחרת: גאל את עצמך תחילה בתוך הגאולה של האומה כולה. והוא הדין לגבי עסקני הקרן הקימת. רובם הגדול של עסקנים אלה מחוגי הנוער העברי באו. הם אינם רואים בעבודתם אוסף-כספים בלבד לגאולת אדמתה של ארץ-ישראל בשביל אחרים, כי אם כל קבוצה חושבת בראש ובראשונה על גאולת הקרקע בשביל חבריה, שיבואו בעצמם להתישב על הקרקע. כל אחד מהם אינו רוצה רק לעזור לגאולת הארץ, כי אם הוא עצמו רוצה להיות נגאל על-ידי הארץ. וכאן, ברגש הבריא הזה, בקשר בין הכלל והפרט, בין הגואל והנגאל – כאן הערובה השלמה ביותר להצלחת מפעלה של הקרן הקימת, בלי יאוש ובלי ליאות.

ועוד קו אחד משותף לתנועת חבת-ציון ולעבודת הקרן הקימת: כמה וכמה רעיונות גדולים, שנתבשרו מחדש ונתפשטו ע“י ההסתדרות הציונית, אתה מוצא בתכניותיה של חבת-ציון בתקופה הראשונה; כמה מחובבי-ציון הותיקים הצטיינו במסירות עד אין קץ והביאו קרבנות גדולים לתנועה, בארץ ובחו”ל – וההיסטוריה, לא רק של הישוב העברי בארץ, כי אם גם של התנועה עצמה, עברה עליהם בשתיקה. אכן צנועה היתה העבודה וצנועים היו עובדיה, ומעשיהם שמשו להם מקור של ספוק עצמי פנימי. אותו הדבר אנו מוצאים אצל הקרן הקימת וקהל עסקניה בכל הארצות: עבודה שקטה וצנועה והסתפקות העסקנים בהכרתם הפנימית, שהם ממלאים את חובתם לאומה ולמולדתה. הקרן הקימת, שפעולותיה מהוות את היסוד לבנין האומה והארץ – במשך כל זמן עבודתה, ובפרט אחרי המלחמה, נדחקה לקרן-זוית, בלי הכרה מספקת מצד העולם הציוני הרחב. עבודתה הצנועה של הקרן הקימת ושל עסקניה מזכירה לנו את הימים הראשונים של תנועת חבת-ציון. אולי טעות היא, אך העובדה נשארת קיימת.

השתדלתי לתאר בסקירה כללית, בעיקר לפני הדור הצעיר של עובדינו, את המומנטים האופייניים המאחדים את שני היובלות לחג אחד. ואתם הפכו בה והפכו בה, כי הכל בה. ידעו העם היהודי והציונים שבכל העולם, כי בכדי לנצח את הגלים הזדונים, אשר סביב שתו עלינו מבית ומחוץ, דרושים: אמונה, סבלנות קרבנות עצומים, ובראש ובראשונה קרקע מתחת לרגלינו. אם הקרקע יהיה לנו – הארץ תהא לנו. אם ישראל יגאל את ארץ-ישראל, אז תגאל ארץ-ישראל את עם ישראל.

תרצ"ב.

נתאספתן עכשיו לועידתכן, הועידה העולמית של הויצ"ו. זו הפעם הראשונה בארץ שהרבה מכן בודאי רואות אותה לראשונה, ואתן נתונות במצב-רוח של חדווה והתעוררות. למה הדבר דומה? – לפגישה הראשונה שבין האוהב והאהובה. רואות אתן את החיים בארץ כשהם מזהירים בחיצוניותם, את האלפים והרבבות של אחינו ואחיותינו שבאים ובאות מדי שבוע בשבוע באניות רבות מכל תפוצות הגולה. ניתנת לכן הזדמנות לראות את מעשי התחיה במולדת, את מפעל הבנין הנעשה מתוך עבודה קדחתנית עד שאין ידי העובדים מספיקות, – ולמראה כל זה לבכן מתמלא רגשות שמחה וגיל. ועל כן הרהרתי בלבי, אם רצוי לבוא לפניכן ברגעי-שמחה אלה ולדבר על הפרובלימה הכואבת והמסוכנת ביותר בחיינו אנו. המותר לי להפר את שמחתכן כדי לתאר לפניכן את המצב כמו שהוא לאמתו?

יודע אני – ואין זה סוד – שחלק חשוב מן הנמצאות כאן אינו מבין את שפתנו כל צרכו. שאלתי את עצמי: היש איזה סכויים שתבינו לתוכן דברי ולרוחם, מתוך שמחר או מחרתיים תקראו תרגום קלוש מהם. והן אלו מביניכן שמבינות עברית, להן הדברים נהירים יותר, כי ברובן בנות הארץ הן. ואני הייתי רוצה להגיד את דברי דוקא לאלו הרחוקות מאתנו ריחוק מקום וריחוק ידיעה. חבל שיפלו דברי אל חלל ריק. אך לשנות ממנהגי ולדבר בשפה לועזית המובנת לכן – לא אוכל ולא ארצה, ואם כי יקר לי מכל יקר הענין שאני עומד לדבר לפניכן – הקרקע – אין אני יכול לוותר לטובתו על הקנין הלאומי השני היקר לי: השפה. אנחנו גואלים את עמנו גאולה גשמית, על-ידי מתן אדמה תחת רגלינו, אבל אנו גואלים אותו גם גאולה רוחנית, על-ידי תחית שפתנו ותרבותנו. ולו הייתי מתיר לעצמי למען קדושה אחת לפגוע בקדושה השניה – הייתי חוטא להשקפותי.

רגיל אני לדבר גלויות וכן אעשה גם הפעם. לא אעלים מכן, שיש לי הרגש כי בהסתדרות ויצ“ו אין עדיין אותה הבנה ואותו היחס שצריכים להיות לפרובלימה העיקרית של בנין ארצנו: לקרקע. אמנם בודדות בתוך הסתדרות זו מסורות לקהק”ל בכל לבן, אבל לא ההסתדרות בכללה. לא אגיד שיש התנגדות לקהק"ל, אבל יש אדישות. וכידוע, הרבה יותר קל להלחם במתנגד מאשר באדיש. נגד אדישות אין עצה ואין תבונה. על כן שאלתי את עצמי, אם אמצא פה את ההבנה הדרושה, כדי שנגיע, אם לא לפתרון גמור של השאלה, כי אז לפחות לידי הכרת הצורך הדחוף בפתרונה.

על אף פקפוקי אלה אביא לפניכן את דברי ואקדים מספרים אחדים, יבשים אבל מחרידים ביותר. בחמש השנים האחרונות של התפתחות מפעלנו ושגשוגו, עלה אחוז היהודים בקרב אוכלוסי הארץ מ-15% עד 26%: גידול של 11%. ואילו אחוז הקרקעות שבידינו לא עלה אלא מ-5% ל6%! בחמש השנים האחרונות, עם כל העליה הגדולה, עם כל המצב המזהיר והמשמח, לא גדל רכושנו הקרקעי – הן של הקהק"ל והן של חברות ויחידים – אלא באחוז אחד! אם כל יהודי וכל יהודיה, החושבים באמת על עתיד האומה, ירשמו את המספרים האלה על לוח לבם, לא יוכלו לתת שינה לעיניהם. כך הוא המצב, ושום חגיגות ורקודים, ושום נאומים נלהבים לא ישנו את המצב הטראגי הזה של האומה בארצנו.

הייתי מציע לכן להפסיק את הישיבות, על הרצאותיהן ונאומיהן ולנסוע לארץ לארכה ולרחבה, ודווקא במקום שאין יהודים, ואז תבינו את האמת לאמיתה. אם תסעו מתל-אביב לירושלים, הרי מיד אחרי מקוה-ישראל מתחילים 60 ק"מ שאין בהם אף נקודה עברית אחת לא מימין ולא משמאל – חוץ מקרית ענבים, שרכשנו את אדמתה לפני חמש-עשרה שנה, ואחריה מוצא שנרכשה עוד לפני ששים שנה. כל הדרך הזאת מוקפה אדמות הערבים, ולנו אין שם כלום. כשתסעו מירושלים לעמק, שוב לא תמצאו בכל הדרך צפונה – חוץ מעטרות – על-יד ירושלים – אף נקודה יהודית אחת. וכך הדבר בדרך מטבריה לצפת, מירושלים ליריחו או מירושלים לחברון. לא אדבר כבר על הנגב מדרום לגדרה, ששם אין לנו כלום מכל השטח המשתרע על פני מיליוני דונמים. כך הוא המצב אחרי 54 שנות עבודה של חובבי-ציון ושל הברון רוטשילד, אחרי 38 שנות עבודה של ההסתדרות הציונית ו-17 שנה מאז הצהרת בלפור! ואילו אנחנו שמחים, אנחנו עומדים ורואים תקוות מזהירות!

כל מדינה ומדינה בעולם שייכת קודם כל לבן-הכפר, לבן-הקרקע ולא לבן-העיר. כך הוא הדבר בליטה, בלטביה, בפולין, בצ’כוסלובקיה – בכל ארצות תבל. אבל אנחנו, אם נמשיך בדרכנו זו שאנחנו הולכים בה היום, נגיע לידי כך שאמנם יהיו לנו מיליון יהודים בתל-אביב, מיליון יהודים בחיפה וחצי מיליון בירושלים – ואילו הקרקע תהיה בידי ערבים ותשאר באותה הפרופרציה הזעומה שאנו רואים אותה כיום. ואז הארץ הזאת תשאר ארץ ישמעאל ולא ארץ-ישראל. אין לי כלום נגד התפתחות העיר. כל יהודי שבא לארץ, אם הוא מתישב בתל-אביב, בירושלים, או בחיפה, ברוך יהיה, הוא וביתו. אבל אם מזניחים את העיקר, את בסיס כל מפעלנו, הרי נחדש גם כאן אותו הגיטו הכלכלי שיצרנו בכל העולם, שכל רוח מצויה יכולה להחריב אותו ולגרש אותנו ממנו.

מי אשם בהזנחה האיומה הזאת? בודאי אשמה הממשלה, אשמים הערבים, אשמים הספסרים. אבל קודם כל צריך להושיב על ספסל הנאשמים את ההסתדרות הציונית ואת הציונים, שהם זלזלו בשאלת הקרקע, ראו אותה כדבר טפל, קטן-ערך.

מאשימים את הספסרים. בודאי לא אני אבוא להגן עליהם. אבל הספסרים יכולים להתקיים רק במקום שקיימים התנאים הדרושים לעצם התהוות הספסרות. אם תוכלו לבטל את התנאים – תהיה הספסרות בטלה. בכל אומה תמצאו אנשים שאינם כפופים לאינטרסים של הצבור, וגם אלינו באים יהודים כאלה. המלחמה נגדם לא תועיל, כי אין הם מתחשבים כלל בדעת הצבור, אלא עלינו ליצור תנאים שבהם לא יהיה מקום לפעולתם. ועל זה אין אנו חושבים. אנו מתרעמים, למשל, על יהודי שמתישב בתל-אביב ואינו הולך לכפר, מתלוננים על הפועל שעוזב את הכפר והולך העירה מפני הרווחים, מתרגזים על האכר שמעסיק חורנים במקום יהודים. כל זה אמת לאמיתה, אבל יש לחפש את מקור כל הרעה הזאת. אני, העומד בראש המוסד הקרקעי הציוני שלנו, מעיד לפניכן, שמדי יום ביומו באים אלי אנשים בעלי אמצעים קטנים ואומרים לי: תן לנו חלקת קרקע מאת הקהק"ל, ואנו נלך עם משפחותינו ונתישב על האדמה הזאת. ועלי לענות להם בלב כואב: אין לי קרקע, וגם מחר לא יהיה בשבילך קרקע, שכן יש כבר לפניך תור של אלפים המחכים לקרקע. אחרי מענה זה לא נשאר לו ליהודי זה אלא לעשות אחת משתי אלה: או לפנות לספסר, או לפתוח חנות בתל-אביב. ואין לי הרשות להתרעם עליו, כי כולנו אשמים, שלא הכינונו לו קרקע לכשיבוא ארצה. ברגע שנוכל לענות לכל מי שירצה ללכת לכפר: הנה הקרקע לפניך, לך ועבוד! – ברגע זה ממש חיסלנו את הספסרות. זאת היא התשובה הראויה, ולא הטפת מוסר.

הוא הדין בנוגע לפועל. אם הוא הולך כפועל אל הכפר ואינו מרויח אלא 20 גרוש ליום, אבל עם זה יש לו הבטחון, כי לאחר שיעבוד שנה או שנתיים יקבל קרקע ויקים משק משלו, – מובטחני שלא יעזוב את הכפר עולמית. אבל אם כמעט ברור לו שלא יקבל קרקע, יעזוב את הכפר וילך העירה לצבור מעט כסף, מפני שאין הוא רוצה להשאר פועל לעולם ועד. ואין לנו כל רשות להאשימו על כך. וכך גם נותן העבודה בכפר. אם ימצא צבור של פועלים קבועים, שיהיו קשורים לקרקע ולא יעזבו אותו, הרי ממילא תיפתר גם הפרובלימה של העבודה העברית. אבל בנאומים והוראות בלבד, מאיזה צד שהוא, לא נפתור את הפרובלימות האלו. ואם אנשים רציניים אנחנו, אם יש ברצוננו לדון בפרובלימות בתקווה למצוא להן פתרון, כי אז צריכים אנו קודם כל להבטיח את הקרקע לכל יהודי, מכל הסוגים והמעמדות. אחרת – הכל ישתנה לרעה. ידוע, כי בכל העולם הגדול, ובכל הזמנים, נעוצות כל המהפכות, תחילתן וסופן, בשאלת הקרקע. נחלי דם נשפכו ברוסיה בימי המהפכה האחרונה, שתחילתה היתה בשאלה הקרקעית. אינני יודע דוגמה בהיסטוריה, בכל העולם ובמשך כל הדורות, שיתחילו בבנין של ארץ כל עוד אין קרקע תחת הרגלים. ואילו בארץ-ישראל – אין קרקע, והאניות מביאות יהודים.

תשאלוני: למה אני מדבר דברים אלה לפניכן ולא מעל במת הקונגרסים, או בישיבות של הועד הפועל, שהרי בידיהם נתון הפתרון לפרובלימה הזאת. – שני טעמים לכך: ראשית, שם אין לי שוב מה לחדש על מה שאני צועק במשך כל ימי חיי, ואם מפני טעמים שונים גם שם אין שומעים, איני חושב שדברים נוספים ישנו את יחסם. אולם אתן חדשות עמנו בתנועה, ואולי גם השאלה העיקרית הזאת, שממנה תוצאות לעתידנו, תמצא כאן הד יותר מאשר בקרב הותיקים. כוח גדול אתן: 70 אלף נשים – הרי זה מחנה שיכול כמעט בעצמו לגאול את הארץ! ידעתי כי יש לכן עבודה משלכן, ותפקידכן העיקרי הוא, כפי שהבינותי, להכשיר חלוצות בשביל הארץ. עבודה יפה, טובה ונחוצה. אבל מה תעשינה התלמידות הללו אחרי גמר הכשרתן, אם לא יהיה להן קרקע תחת הרגלים? – כעבור זמן מה תמצאו אותן רוקדות ברחוב אלנבי…

לפני ששים שנה קם יהודי אחד מגדולי הדור, קרל נטר, שחלם על התפתחות העבודה החקלאית היהודית בארץ-ישראל. הוא היה הראשון שהקים בית-ספר חקלאי – את מקוה-ישראל. בית הספר היה משוכלל והכל היה מוכן בו. אבל בחמש-עשרה-עשרים השנים הראשונות מצאנו שכל התלמידים שגמרו את חוק למודיהם וקבלו הכשרה טובה בחקלאות עזבו את הארץ, או נעשו סוחרים ועגלונים. מדוע? כי לא היו אז כל חיים חקלאיים בארץ. לא היה קרקע ואיש לא חשב על רכישתו. אולם מזמן שהתחילה תנועת התישבות וקמו מושבות לעשרות הולך בית ספר זה ומתפתח ולא תמצאו איש מתלמידיו שיחלום על חו"ל או על התעסקות במסחר. כך יהיה גם גורלם של בית-הספר בנהלל, של משק הפועלות בעיינות, של יתר משקי-הפועלות. רק אז יהיה להם עתיד להתישבות, ליצירת משק, אם תדאגו גם להכנת קרקע להתישבות. ולא – תרד כל העבודה לטמיון. ואם אתן חושבות ברצינות על מטרת עבודתכן, הרי שאתן מחויבות להרחיק ראות. תבטיחו לכל התלמידות קרקע, ותראו שתרבינה הדופקות על שערי מוסדותיכן. ואילו במצב של עכשיו אין אני רואה איזה עתיד נשקף לנו, אם רכישת הקרקע תמשך באותו הקצב הנחשל, שאנו עומדים בו כעת.

מדברים על יחס הממשלה. אני לא אגן עליה, כי אין זה מתפקידי. מן הרגע הראשון שהכרתי את הממשלה המנדטורית ברור היה לי, שבשביל בנין הארץ היא קבעה לעצמה את הנוסחה הבאה: יהודים – בעיר, ערבים – בכפר. וכל פעולותיה הן עקביות ביותר. כל מה שנעשה בחיינו המדיניים בשנים האחרונות, החל מימי פאספילד ועד לדו“ח של סימפסון, כל החומר וה”ספרים" שנתפרסמו – בכולם תמצאו “מושכל ראשון” אחד: אין קרקע בארץ-ישראל בשביל יהודים. קרקע – זוהי הנקודה שעליה עמדו כל שונאינו; הם, הקולוניזטורים האנגלים, מבינים יפה-יפה שמתחילים בנין מהקרקע ולא מהגג. אבל עלינו להוציא מסקנות מעמדתה זו של הממשלה. אין דרכי עם הרביזיוניסטים, ואין אני חושב כי יש בכוחנו להשפיע על הממשלה באיומים, בפטיציות ובצעקות, כי היא חזקה מאתנו בהרבה. אבל דבר אחד עלינו להבין: אם המתנגד מעמיד את כל תותחיו בחזית הקרקע, הרי שגם עלינו לרכז את כל הכוחות באותה הנקודה. דבר זה, שיש בכוחנו לעשות, אין אנו עושים.

הרכוש הפרטי בקרקע כמעט שלא הוגדל בזמן האחרון, כי בכל הרעש של ה“פרוספריטי” והספסרות לא יצאו לפועל אלא קניות בודדות מערבים, השאר היו קרקעות שעברו מיהודים ליהודים. אין אני מתנגד, חלילה, שאנשים פרטיים יקנו. ומוטב שהקרקע יהיה בידי פרטים מאשר בידי לא-יהודים. אולם כשם שיש חלוציות בעבודה, כך צריכה להיות חלוציות ברכישת קרקע. הווה אומר: הקרן הקימת צריכה ללכת בקניותיה החדשות למקומות שההון הפרטי לא יוכל לעסוק בהם. ואמנם מבחינה זו אנו יכולים להתגאות, שבתנאים הקשים ביותר קנינו בשנים האחרונות יותר קרקע מכל הקונים היהודים הפרטיים גם יחד. ואף על פי כן הרי עדיין אנו עומדים דלים וריקים, כי אין הקומץ משביע את הארי.

אנחנו עושים הכל כדי להגדיל את הכנסות הקהק“ל, אבל אם נגדיל את הכנסותינו אין פירושו של דבר שנגביר את קצב הפעולה. זוהי הטרגדיה שלנו: אין הקומץ משביע את הארי. אם קרן-היסוד, זו שבונה את הארץ, תאסוף פי שנים מאשר אשתקד, הרי תוכל גם להכפיל את עבודתה, שכן כל השקעותיה (בנין, אינוונטר וכו') עולות לה באותם המחירים שהיו לפני שנה או שנתיים. אבל אם הקהק”ל תאסוף השנה פי שנים מאשר לפני שנה, תוכל לרכוש רק את מחצית השטח שקנתה מלפני שנה, כי מחירי הקרקע עלו כפליים מהעליה בהכנסותינו. אילו היינו משיגים את העליה בהכנסות לפני כמה שנים, כי אז היה בנמצא בידינו כיום רכוש גדול פי שנים או שלושה. כיום נוכל לקנות באותו הכסף רק מחצית השטח ולפעמים גם לא כלום. זהו המצב הטרגי שהנהלת הקהק"ל נמצאת בו כיום.

ותפילתי לכן: תחדור אל לבכן החרדה לגורל מפעלנו. רק דבר זה אני דורש מכן: הבנה וחרדה למפעל גאולת הקרקע. אם אלו תהיינה לכן – מובטחני שתמצאו את הדרכים כדי להבטיח לעבודתנו את עזרתכן המלאה, בקנה-מדה גדול הראוי לגודל הסתדרותכן. אתן, הנשים, הנכן מחצית האומה. ומי יודע, אולי יקר וחשוב לה לאשה בנין האומה והארץ יותר מאשר לגבר; כי כל התנועה הלאומית והתרבותית, כל הקנינים הרוחניים המשמשים סמל לאומה, שרשם נעוץ במשפחה ובבית, ועקרת הבית היא האשה ולא הגבר. הלה, אולי ימצא לו מקום מנוחה בחיים בצורה אחרת. האשה העברית, אם היא רוצה להיות שוררת בביתה, עליה לחשוב קודם כל על הבית הגדול של האומה. בידכן מסור חנוך הילדים והנוער. ואם אתן ציוניות, הרי שאתן צריכות לשאוף לחנך ברוח זו גם את ילדיכן. ובמה תחנכו אותם להיות קשורים אל הארץ, אם לא ברעיון הקרקע, המונח ביסודה של הקרן הקימת לישראל, רעיון הקרקע הלאומי העומד ברשותה של האומה.

בישיבת הפתיחה של ועידתכן דבר וייצמן על מומנט חשוב אחד בחיים, על היופי, ודרש מכן שתשגיחו על טהרת היופי ותפתחו את רגש היופי בישוב ובאומה. יש שני מיני יופי: יש יופי פנימי ויש יופי חיצוני. היופי הפנימי זהו האידיאל, המוסר, התרבות, הספר. היופי החיצוני זהו הטבע, הנוף, השמים, העץ, העשב. בעבר המזהיר שלנו היו לנו שני מיני היופי גם יחד: לא רק היופי הפנימי – יצרנו את מגלת רות, את שיר השירים – אלא גם היופי החיצוני: כל הארץ על ישובה הכפרי היתה בידי היהודים. עם חורבן ארצנו, שמרנו בארצות הגולה על היופי הפנימי עד היום הזה, אולם את היופי החיצוני הפסדנו. אתן, נשי ישראל, השיבו לנו גם את היופי החיצוני: את העצים הפורחים, את העשב, את הבנין, את הכפר העברי! השיבו לנו את היופי החיצוני שאבד לנו. עזורנה לנו לתת לעם היהודי את אשר חסר לו בעיקר – קרקע תחת הרגלים!

בועידה העולמית של הויצו"ו,

תל-אביב, כ“א באדר ב' תרצ”ה

זכורני, בעודי תלמיד בבית-הספר, כשלמדתי את ההיסטוריה הכללית, עשה עלי רושם בל ימחה שם אחד. בימי הבינים היה מלך באנגליה שקראו לו “יוהן נטול קרקע”. כשנתקלתי לראשונה בשם זה לא הבינותי מה פירושו של “מלך נטול קרקע” זה. יש מלך עליון ויש מלך אביון, אדמתו של זה מרובה, אף גם לזה יש משהו, אבל מלך שאין לו קרקע לגמרי איננו מלך. כשנזכרתי בזה חשבתי: תיקרא הרצאתי בשם “ישראל נטול קרקע”. מלך אביון הרוצה למלוך בלי קרקע – במלים אלה גלומה כל הטרגדיה של האומה הישראלית או ביתר דיוק, הטרגדיה של ההסתדרות הציונית, שבמשך חמשים ושלש שנים, מיום קריאתו הראשונה של פינסקר ומיום העליה הראשונה של הבילו"יים עד היום הזה, נשארה למעשה בלי קרקע!

בכינוס זה שעיקרו קרקע, הייתי יכול לספר לכם רבות על פעולות, על הישגים. הייתי יכול למסור לכם דו"ח יפה, עשיר וטוב, והיינו אומרים לאחריו: “שישו בני מעי, הגדלנו עשות!” ואתם הייתם יוצאים מן האולם ואומרים: “תהילה לאל, אנחנו מתקדמים”. אך אינני רוצה בתיאור כזה, באשר יהיה בזה משום שקר כלפי כל התנועה וכלפי כל המצב שלנו בארץ.

עומדים לפנינו תפקידים גדולים וחשובים: העליה, השפה העברית, העבודה העברית, איחוד הכוחות, יחסינו עם הממשלה, יחסינו עם הערבים, ובכל זאת כל השאלות האלה אינן מגיעות בחשיבותן לשאלת הקרקע. שהרי, אם נביט על הכל בעינים פקוחות נראה, שביחס לכל הפרובלימות האחרות שהזכרתי כאן, אם לא נצליח היום נצליח לאחר שנה, ואם לא נצליח לאחר שנה, נצליח בעוד שלש שנים. אולי גם יוטבו יחסינו עם הממשלה בעקב השפעות שונות, אולי ילמדו הערבים להבין את נקודת מבטנו, אולי יבינו נותני העבודה את חשיבותה של העבודה העברית. אולי יבינו כל היהודים שבלי השפה העברית אין לנו תקומה. אבל הפרספקטיבה של רכישת קרקע היא דלה וזעומה. בתנאים הטובים ביותר מוכרחת רכישת הקרקע בארץ להיות יותר קשה משנה לשנה.

מדוע? אדם מוכר את אדמתו בזמן שמצבו החמרי מכריח אותו לכך, באין לו מוצא אחר. בעל הקרקע או האריס שאין לו הכרח חמרי לעזוב את אדמתו, רק לעתים רחוקות מאוד ימכור את הקרקע וילך. הערבי שהיה מוכר את קרקעותיו לפני המלחמה, בשנים הראשונות אחרי המלחמה וגם בשנים האחרונות, מצבו החמרי הולך וטוב משנה לשנה, בזכותנו אנו. אנחנו מעשירים את הארץ, אנחנו מעשירים את הממשלה, אנחנו מעשירים את התושב בארץ.

זהו גורם אחד. ומהצד השני, העליה גוברת והולכת במדה שלא פללנו לה. לא פחות מחמשים או ששים אלף איש לשנה עולים לארץ. הארץ איננה גמישה, שטח הקרקע שבה מוגבל. אמנם יש בארץ הרבה מדבריות ואפשר לחלום שבזמן מן הזמנים ימצאו בהם מים. אבל לעת-עתה השטח מוגבל, והמחירים עולים מדי יום ביומו. ולכן שאלת הקרקע עומדת לפנינו כשאלה של היום ולא כשאלה של מחר, בעוד שכל השאלות האחרות עומדות לפנינו גם היום וגם מחר.

אינני יודע אם מישהו שם לב למספרים המתפרסמים בעתונים. אם תעיינו בהם תעמדו על כל המורא שבמצב: אחרי חמשים וארבע שנים של חבת-ציון, אחרי שלשים ושמונה שנות קיום ההסתדרות הציונית ושבע-עשרה שנה לאחר הצהרת בלפור – שייכים לנו רק 6.5 אחוז מאדמת הארץ. אינני יודע איך אפשר, בתנאים כאלה, לנהוג בשקט כזה לגבי אותה הפרובלימה כפי שעושה זאת ההסתדרות הציונית. בה בשעה שאחוז היהודים בארץ לגבי כל האוכלוסים עלה מ-15 ל-26, הווה אומר ב-11%, הנה קניות הקרקע של היהודים: של הקרן הקימת, של האגודות ושל הפרטים גם יחד, העלו במשך אותן השנים את אחוז רכושנו הקרקעי רק מ-5% ל-6.5%, לאמור לא יותר מאחוז אחד וחצי למאה!

לאן אנו הולכים? האם אפשר לחשוב על פתרון איזו שאלה שהיא מבלי שתפתר שאלה עיקרית זו: ישראל נטול קרקע?

מה הם הגורמים המפריעים אשר הביאו אותנו למצב העגום של היום? הרבה סיבות לדבר, והראשונה להם: הממשלה.

לפני חמש שנים, כשהתחיל הקטרוג הגדול של פאספילד וחבריו על עבודתנו בארץ, פתחה התקפתם בעניני קרקע ונסתיימה בעניני קרקע. הרבה דברים נשתנו מאז. לכתחילה אסרו את העליה, אחר-כך פרצנו את המחסום והעליה נתגברה. ענינים אחרים נשתנו לטובה. אבל במה שנוגע לעניני הקרקע המצב הולך ורע מיום ליום. העיקר הוא, שהממשלה מלבישה את הפרעותיה בעניני קרקע באיצטלא נאה של הגנה על הערבים, שלא יהיו מנושלים מאדמתם. וכל הסברינו הם ללא תועלת, משום שאין לממשלה הרצון להבין את טענותינו.

כל הדיבורים על האריסים, כל הגזרות של החוקה הקרקעית, כל המשפטים שהוטל עלינו לנהל בעניני קרקעות, משפטים הנמשכים לפעמים עשרות בשנים, – כל זה מקורו בחוסר רצון טוב של הממשלה.

הסיבה השניה לדלות עבודתנו היא: יחסם של היהודים, שאינם מבינים את חומר המצב. תקלתנו העיקרית היתה, לכל הפחות עד הזמן האחרון, חוסר כספים. כל הדיבורים על איניציאטיבה פרטית, על אנשים פרטיים שקנו קרקעות וכו' היו, לכל הפחות עד השנים האחרונות, דיבורים ללא כל תוכן. קהלנו לא הבין ששאלת הקרן הקימת, שאלת הקרקע הלאומי, היא שאלת הגאולה של קרקע האבות בשביל הבנים, שאלת העתיד של האומה, שאלת ההצלה של העם היהודי. מה עשתה האומה בכללה, וההסתדרות הציונית בפרט, בכדי למלא את התפקיד הזה? הרי זה כאין וכאפס. הכנסותינו עלו, ואני מקוה שבשנה זו יעלה בידינו לקבל רבע מיליון לירה ניטו. אולם אם תתרגמו את הסכום הזה ללשון המחירים של הקרקעות בארץ-ישראל תקבלו שלשים וחמשה אלף עד ארבעים אלף דונם, ואפשר ששלשת אלפים עד ארבעת אלפים – האם זאת היא תשובתה של האומה?

ועוד מכה שמידנו באה לנו: הספסרות. אומרים, שכל אנשי ארץ-ישראל הם ספסרים. זה לא נכון ואין זה מן הצדק להגיד כך. אבל די לנו בצרה שישנה ואין כל צורך להגזים. ידוע הפתגם: כבשה מצורעת אחת מדביקה את כל העדר. אם יש מאות אחדות או אפילו עשרות אחדות של ספסרים, די בזה כדי שמכה זו תטריד את מנוחתנו. לו לפחות היו הספסרים גואלים קרקעות הרבה, היינו משלימים עם הצרה, אבל הרי גם זה איננו. שמונים אחוז, לכל הפחות, מכל הקניות האלה הן העברות מיד יהודית אחת ליד יהודית שניה. ועל-ידי הטרנסאקציות האלה לא די שמחירי הקרקעות עולם, כי אם היכולת הכללית של קנית קרקעות נוספות הולכת ומצטמצמת.

הדרך היחידה והמעשה היחידי שיוכלו לשים קץ לספסרות הוא ריזרבה גדולה של קרקע בשביל כל הרוצים להתישב על אדמת הקרן הקימת ואין להם כל אמצעים משלהם, או שיש להם אמצעים להתישבות ואין להם אמצעים לקנית קרקע. זהו האלף והתו של הפרובלימה. הריזרבה הקרקעית הזאת צריכה להגאל על-ידי מוסד שתהיה עליו השגחה של הקרן הקימת ושל ההסתדרות הציונית, שירכז את כל הכוחות בפעולה זו. דברתי על זה בועד הפועל ואמרתי שעוד בשנים האחרונות ובמקצת גם עכשיו אפשר היה לעשות משהו. יש לאחד לכל הפחות מוסדות אחדים העוסקים ברכישת קרקעות, בכדי שלא יהיה תוהו ובוהו שורר בקנית קרקעות בארץ-ישראל. לפני שנתים באנו בהצעה בענין זה. קבלו אותה בקונגרס אבל לא עשו כלום בכדי להגשימה. עלינו לאחד את הקניות הקרקעיות של המוסדות והאנשים שאפשר עוד להשפיע עליהם, למען נגיע במשך השנים לאותה הריזרבה הקרקעית הגדולה.

אני בטוח שההכנסות של הקרן הקימת עוד תעלינה, אבל מדת העליה איננה מקבילה כלל למדת העליה של מחירי הקרקע בארץ. בשנתים האחרונות השקענו בקנית קרקע סכומים הרבה יותר גדולים ממה שהשקענו בשנים שלפניהן, ולמרות זאת גאלנו כארבעת אלפים דונם פחות, כי עלית הכנסותינו לא די שתשיג את עלית מחירי הקרקע, אלא היא חייבת להקדים אותה.

מדברים הרבה על מלווה גדול למען הקרן הקימת בשביל קנית קרקע. אנו מטפלים בזאת, אבל לא בלב שלם. מלווה היא התחייבות שצריך לסלקה. ומכיון שצריך לסלקה – יש להזהר שלא נכפות את עצמנו בשנים הבאות במדה כזו, שכל הכנסותינו תיאכלנה ע"י תשלומי המלווה והרבית. גם אם יצא המלווה אל הפועל, יהיה בו רק משום פתרון לשעה. לסכומים הנוספים שנקבל על-ידי כך יהיה ערך רק אם נוכל לשלם את ההלוואה מבלי לעכב את פעולתנו הרגילה בשנים הבאות.

חמשים-ששים אלף איש בשנה עולים לארץ-ישראל. מה יעשו האנשים האלה? כלום יתישבו בערים וייצרו תעשיות? יבנו בתים כדי שיבואו וישלמו שכר-דירה? ואחר-כך מה יהיה? חשבו על זה, שבאם “אין אנו מכינים בערב שבת אין מה לאכול בשבת”, – אם אין מכינים קרקע לפני בוא העם – לא יהיה קרקע בבואו. אל תעזבו את לוצרן ואת הקונגרס מבלי בטחון שכאן יתחיל פרק חדש בפתרון שאלת הקרקע. עליכם לעזוב את המקום הזה בהכרת ההכרח לפתור במשך שנים אחדות את בעית גאולת הקרקע בארץ – כי רק אז נהיה אדונים בה. אם חלילה לא נגיע לכך – כל עמלנו לשוא ובארץ-ישראל ייווצר גיטו כלכלי נוסף, כמו בכל העולם כולו. חשבו על זה, עזרו לנו. אם תחפצו – נגאל!

הרצאה בועידת הקהק"ל

לוצרן, אב תרצ"ה.

שם אחד נשמע בתוכנו בזמן האחרון, והוא מסמל את השנוי הגדול בהערכת הקרן הקימת ומבליט את המפנה בכיוון עבודתה; שם זה שגור עתה בפיו של כל אדם מישראל בכל העולם היהודי כולו: חניתה. מה יש בחניתה? ארבעת אלפים דונם קרקע הרים, שאינם מיושבים עדיין, משק קטן. נקודות כאלה יש לנו לעשרות. ואם נפלו שם שני קרבנות, הרי גם בזה אין חדוש – כדברים האלה קרו לנו בתולדות התישבותנו בארץ. מדוע, איפוא, מלהיב השם הזה את העולם הציוני ומושך את הלבבות, גם לב אנשים הזרים לנו? יען כי אין זה שם גיאוגרפי בלבד, אלא סמל של מהפכה בכל מושגינו. במשך כל שנות קיומה של הקרן הקימת היו רואים אותה מנקודת השקפה משקית, ישבנית, ולא יותר. היו שראו בה גם מכשיר להסדר חיים סוציאליים חדשים. באירופה העריכו אותה כמכשיר נאה ליסוד משקים חקלאיים, ולכל היותר כגורם בגאולת הקרקע בשביל המשק. אבל מעטים מאד היו בתוכנו שראו את הקרן הקימת כמוסד מדיני גדול, כמכשיר להקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל. כשהיו דנים על גאולת קרקע בארץ-ישראל היו מתענינים לפי הרוב בטיב האדמה, באפשרות של התפתחות המשק וצורתו, ורק יחידים הבינו שבפעולתה של הקרן הקימת תלוי עתידה המדיני של הארץ כולה, שהיא משמשת יסוד לתקומת האומה בארץ-ישראל. עד שבא הלקח של השנתיים האחרונות, עם כל האסונות, הסבל והקרבנות, והבהיר בפני כל העולם את תפקידה האמתי של הקרן הקימת. עד שלא באה ההצעה האיומה על חלוקת הארץ, לא עמדנו על טיבה של הפרובלימה המדינית שלנו ולא הכרנו מי הוא הנושא שלה. התשובה והכיוון לפתרון הפרובלימה הזאת ניתנו על-ידי חניתה.

מבחינה משקית והתישבותית בלבד בודאי שלא כדאי היה לקנות את חניתה, אדמת מדבר, הרים וסלעים, מרוחקת מישוב יהודי, וכולה סכנת נפשות. ואם הלכנו לשם, הרי זה משום שאנו מכירים שיצירת נקודה ישובית כזאת ערך רב לה מבחינה לאומית, שהיא מכוונת לסייע לעתידנו המדיני בארץ. כעת התחלנו מבינים, שכל התזכירים וכל המאמרים היפים והנאומים בפרלמנט האנגלי אין להם אותו הערך המכריע, שיש לנקודה ישובית ידועה במקום ידוע ובזמן ידוע. העם היהודי הרגיש באופן אינסטינקטיבי את האמת הזאת, ועל כן קבל בהתלהבות כזאת את יסוד חניתה.

בזמן האחרון התעוררה השאלה של חלוקת הארץ. כל הציונים, בלי יוצא מן הכלל, נלהבים לרעיון יצירת מדינה יהודית ואין בזה חלוקי-דעות בינינו. המחלוקת אינה על יצירת מדינה יהודית אלא על חלוקת הארץ, והיא אשר פלגה את ההסתדרות הציונית. לא אגע עכשיו בשאלה זו, אין לי רשות לכך, כי אני מדבר עכשיו כנשיא הקהק“ל ובאסיפה המוקדשת לעניני הקהק”ל. בשובי מישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון נוכחתי, שנפוצו כאן שמועות כאילו השלמתי עם החלוקה. אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי להודיע לכל הישוב העברי, שאין אף שמץ של אמת בשמועות הללו. עם רעיון החלוקה לא השלמתי, ולא אשלים!

אין איש מאתנו יודע, אם החלוקה תצא לפועל או לא. כל אחד מדבר מהרהורי לבו. אבל בנוגע לעבודת הקהק“ל והתפקידים המוטלים עליה התאחדו איחוד גמור גם מחייבי החלוקה וגם שולליה. נקח את שתי האפשרויות האלה ונקבע על פיהן את תפקידי הקהק”ל.

אתחיל באפשרות שהחלוקה לא תצא לפועל, משום שאפשרות זו יותר קרובה ללבי. במקרה זה הרי ברור, שעלינו ליסד ישובים רבים על גבולות הארץ, כדי לעשות את החלוקה המוצעת לנו לבלתי אפשרית. אם הגבולות יהיו ברשותנו, שום קוסם בעולם לא יוכל להגשים את החלוקה. אם אנו, בעלי הלאו, קוראים לעם היהודי לסייע לנו בכל המאמצים הדרושים להגיע לגבולות אלה, יודעים אנו שזאת היא דרך ההצלה של שלמות הארץ. אולם גם בעלי ההן לא ישלימו עם קצוץ גבולותיה של ארץ-ישראל המחולקת עד לחיפה, והם יודעים שרק דרך אחת ישנה להציל את הגליל – למלא את החלל בין עכו לגבולות הלבנון בנקודות ישוב יהודיות. והוא הדין בנוגע לכבוש בית-שאן. חשיבות הכיבושים הללו היא אחת לבעלי ההן ולבעלי הלאו, ואותם אפשר להשיג לא על ידי מאמרים או נאומים בפרלמנט. אם נספיק במשך זמן קצר לגאול רבבות דונמים ולאחד כמה נקודות ישוביות, יש תקוה להציל את המחוזות האלה. אילו היתה ועדת פיל, בבואה לארץ, מוצאת עוד ועוד רבבות דונמים בכל אותם המקומות שדברתי עליהם, אולי לא היתה ההצעה באה לעולם בכלל, או שהיתה יותר טובה בשבילנו. אבל בכל אותם המחוזות שהמליצה על קריעתם מצאה מדבריות ולא ישובים.

ידוע שקיימים בעולם שני סוגי אנשים: אנשי החזון ואנשי המעשה. אצלנו מקובל שריאליסטן אחד שקול כנגד מאה אנשי החזון. אולי זה נכון לגבי היחיד, אבל לא לגבי צבור. לגבי אידיאל לאומי שקול חוזה אחד כנגד מאה ריאליסטים. הריאליסטים שבקרבנו צריכים היו לאמר: למה ללכת לארץ-ישראל, ארץ בצות וסלעים, צרות ופגעים – ואף על פי כן ניצח איש החזון. אם יש לנו כיום למעלה מארבע מאות אלף יהודים בארץ ו-1.200.000 דונם קרקע וכל אותם הערכין התרבותיים שיצרנו כאן, עלינו להרכין ראש בפני אנשי החזון. ותקופתם של חוזי חזיונות מתחילה רק עכשיו. סבורני, שגם המחלוקת האידיאולוגית של היום היא מחלוקת בין הריאליסט ואיש החזון.

מה יותר חשוב: שטח האדמה או טיב האדמה? הוויכוח בשאלה זו נמשך זה עשרות שנים, ורק בשנים האחרונות התחלנו להבין היכן היא האמת. הריאליסטן אומר: את הקרקע אנו קונים לשם התישבות ולכן האינטנסיביות שלה היא המכריעה. איש החזון אומר: נכון הדבר מבחינה מעשית, אבל לא זאת היא המטרה. מטרתנו היא לגאול את הארץ, ולכן השטח הוא המכריע, באשר בו המפתח לפתרון השאלה של עתיד האומה, שטחה של תל-אביב מפרנס 150 אלף יהודים, אבל באותם הכספים ששלמנו בעיר הזאת בעבור מגרשים היינו יכולים לקנות שטח גדול של רבבות דונמים ואז היה מצבנו המדיני אחר לגמרי. השטח הוא העיקר ולא האינטנסיביות.

מכל האמור יתבאר לכם הכיוון החדש בתכנית-עבודתה של הקהק“ל. רבים מבני הישוב לא הבינו את ערכה של הקהק”ל כמכשיר מדיני, ורק השנתיים האחרונות הן שהוכיחו לנו את ערכו של מכשיר זה. ידיד נאמן ניכר בשעת צרה ולא בשעת שמחה. שנים אלה שעת צרה הן לגאולת הקרקע. והנה, בשעה שיש לגאול מיליוני דונמים וגואלים אלפים, נעלמו הגואלים הפרטיים מן האופק, ונשאר הידיד הנאמן – הקרן הקימת לישראל, שגאלה בשנתיים קשות אלו 56,000 דונם קרקע, כמעט מחציתם בששת החדשים האחרונים, הקשים והירודים ביותר. האינטרסים של הפרט אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל, ומשום זה אנו זקוקים למוסד הפועל בשליחות הכלל ויונק מן העם. שאיפתי היא, שהאינטרסים האלה יתאחדו. הרבה עסקנים לקהק“ל, הרבה ידידים, הרבה תורמים, אבל כל מה שהשגנו אינו אלא אחוז קטן לגבי מה שיכול היה להיות. לא כל אלה שהם ידידי הקהק”ל משתתפים בתרומותיהם לקרן זו; אלפים מביניהם מסתפקים באמירה בעלמא. בשנים האחרונות, בזמנים הקשים ביותר, הגענו להכנסה של 400 אלף לא“י ניטו לשנה. אם כן, אין להתיאש מכוחה הכספי של האומה. אם האומה תבין לאט לאט: מה היא ארץ-ישראל בשביל עם ישראל, מהו קרקע בשביל ארץ-ישראל, – מה היא הקהק”ל בשביל הקרקע, אז ורק אז נוכל להוציא לפועל את תכניותינו בזמן הקרוב ביותר.

אם חטא עם ישראל נגד בוראו, הרי כפר על כך מתוך שהחזיק בתורה במשך אלפיים שנות עוני ורדיפות ולא עזב אותה. אבל חטא אחד רובץ עלינו, שגם יום הכפורים אינו מכפר עליו, והוא חטאנו לצבור. קצב עבודתנו במשך ששים שנות הציונות, וגם במשך עשרים השנים האחרונות, היה בעוכרינו. אולם גם כיום, למרות הרציחות וההתנפלויות, אפשר לעשות ולפעול הרבה, אילו היה עם ישראל רוצה בכך. גם בשנה הזאת אפשר לגאול הרבה מאד, לו היו האמצעים בידינו. אולי נבין בשעה האחרונה, שהגיע הזמן לכפר על חטאנו נגד האומה כולה.

מעז יצא מתוק. אם נבדוק את המאזן לשנתים האיומות שעברו עלינו, ניווכח שהוא חיובי. עוד לא היה כדבר הזה, שבמשך שנתיים נוצרו 19 נקודות חדשות, 19 מקומות אחיזה. גם מפתח לארץ-ישראל יש לנו – הנמל בתל-אביב וגם הוא בא לנו כתוצאה של שתי שנות הסבל הללו.

האגדה מספרת, שבתשעה באב נולד המשיח. והכוונה היא, שדוקא בזמן אסונות ופורעניות צומחת יצירה חדשה וישועה חדשה. לו היו באים ליהודים ואומרים להם שיש צורך לבנות נמל בתל-אביב, היו לועגים לנו. לו היו באים ואומרים שצריך להקים את חניתה, לא היו הולכים. בסופו של דבר לא הפסדנו בשנתיים האלה. היו קרבנות, הפסדנו 160 נפשות יקרות, אבל מרגישים אנחנו, כי כל אחד מהקרבנות האלה הוא אותו החייל האלמוני שבכל העולם חולקים לו את הכבוד הראשון. הכל יודעים, שלא המצביא הראשי הוא המנצח אלא החיילים האלה. אנו כאן חיילים אלמונים של עם ישראל. וידע העם, שאנו גומרים את השנתיים האלה במאזן חיובי ואיננו מפחדים מפני העתיד. העיקר שאנו בעצמנו לא נעשה פשרות. אם תפעם גם בנו אותה האמונה שפעמה בלב אלה שהתחילו בבנין לפני ששים שנה, ואם נמשיך בעבודה באותו המרץ, נשיג את התוצאות שאנו מתפללים להן ונגשים את חלום הדורות: אנו נהיה הבעלים בארץ-ישראל כולה.

19 באפריל 1938

אנו עומדים על פרשת דרכים, אבל אין לנו ספק בדרך בה נלך. דרכנו ברורה, בעשרות שנות מלחמתנו לבנין הארץ ולשחרור האומה לא היה עוד רגע רציני כל כך. קשה ביחוד מעמדם של אלה מחברי ההסתדרות הציונית – אינני שייך להם – שהשלו את עצמם שנים על שנים באמונה בעזרתה וסיועה של אנגליה. במשך הזמן התהוו סדקים בבנין זה של שתוף-פעולה עם ממשלת המנדט ואף-על-פי-כן לא יכלו להשלים עם הרעיון שתקוותם היא תקוות שוא. והנה באו ימים וחברינו מבינים ברובם כי צדקו דברי הנביא “מצרים משענת קנה רצוץ”. “אל תבטחו בנדיבים” – כתיב, ועל אחת כמה וכמה בנדיבים בריטיים.

אינני שייך לחוג אנשים אלה. בשבילי אין כאן כל חידוש. היה ברור לי זה עשרות בשנים שבנין ארצנו בידנו הוא למרות ההפרעות מבחוץ ולא בסיוע מן החוץ. אך בינתים, עד שהעם יסתגל לתנאים החדשים, יהיה מצבנו קשה.

כמה גורמים יפעלו עתה לכבול את יכולת פעולתנו. ראשון בהם – הפחד מפני מדינה ערבית. הנוסחה “מדינה ארץ-ישראלית”, שמשמעה היום מדינה ערבית, נוסחה רעה היא. שנים על שנים האמנו במדינה ארץ-ישראלית, אך לא במדינה פלשתינאית. באה הממשלה ומדברת עתה בגלוי על מדינה פלשתינאית ולא על מדינה ארץ-ישראלית. הסכנה שבשינוי הנוסח הריהי אידיאולוגית גרידא: סכנת האכזבה שהוא גורם והתקוות שהוא מעמעם. למעשה, אין זה ולא כלום. כשם שהאנגלים בגדו בנו במשך עשרים שנה, כך הם חושבים עכשיו לבגוד בערבים. השלטון בארץ-ישראל ישאר למעשה בידי האנגלים, ולערבים יתנו להשתעשע ב“צעצועים” פורמליים. אך הנוסחה עצמה דיה כדי להפחיד ולהרגיז את העולם היהודי. ושוב אני אומר, כי לקשיים פורמליים, קשיים של נוסחה, אינני חושש. לא פחדתי מן השלטון התורכי, שגם בזמנו התקדמנו, אף-על-פי שהיה עלינו לעשות את מעשינו בהסתר, לבנות ולהקים מושבות ולהעלות אנשים למרות איסור הממשלה. מכל שכן אין מה לחשוש לנוסח סתמי זה.

השאלות העיקריות שבהן תלוי עתיד הארץ הן שאלות הקרקע והאנשים, האנשים והקרקע, דברים שבמעשה ולא דברים שבתיאוריה. הרבה יותר קל לאנגלים להנהיג הגבלות וחומרות בשטח זה מאשר למסור את השלטון לערבים. ואף-על-פי-כן אין בהחלטות הממשלה משום נסיון לחיסול. יש בהן משום הגבלה, הגבלה חמורה העשויה לעכב את התפתחות הארץ – אבל לא להפסיק אותה. ההתקדמות תמשך, בכל הצורות האפשריות והבלתי-אפשריות. אמנם העליה נקבעה ל-15,000 איש לשנה במשך חמש השנים הקרובות. אך הלחץ העצום של היהדות העולמית יתגבר, יוכרח להתגבר על הגבלה אכזרית זו. המספר הזה אינו מסמן ואינו יכול לסמן את גבול עליתנו.

קשה יותר שאלת הקרקע. ההגבלות בשטח זה קשות יותר מבחינת העתיד מאשר מהבחינה המעשית כיום. אין בדעת הממשלה לאסור את קנית הקרקע. לא היה כל רמז לכך. היא מתכוננות ליצירת שלושה איזורים, שבאחד מהם תהיה קנית הקרקעות מותרת; בשני תוגבלנה הרכישות והנציב יוכל להחליט מדי פעם בפעם על קניה זו או אחרת; באיזור השלישי תהיה קנית הקרקעות אסורה בהחלט. כשבאה הצעה זו לידי דיון אמרתי למיניסטר המושבות: “חשבתי שהאנגלים אוריגינליים במלחמה בנו. רואה אני שרוסיה הצאריסטית הקדימה אתכם. גם היא הנהיגה “תחום מושב” ליהודים. וגם היא הנהיגה אותו “זמנית”, בצורת “החוקים הזמניים” שנקבעו בשנת 1882 ונמשכו עד למהפכה ואולי היו קיימים גם כיום אלמלא המהפכה”. ועוד אמרתי לו: “הזהרו פן יתבעו אתכם הערבים למשפט בשל ההפליה, דיסקרימניישן בלע”ז, שאתם מפלים חלק מהם מתוך שאתם אוסרים עליהם למכור קרקע ליהודים ולהתעשר על חשבונם, בשעה שאתם משאירים זכות זו בידי ערבים אחרים"…

במה נעוץ שורש הרעה של ההגבלות הללו?

סכנתם אינה בעובדה שיכולת הפעולה שלנו תוגבל בשנים הקרובות. הלואי ויהיו לנו האמצעים לקנות כל מה שאפשר יהיה לקנות גם בהתאם לחוקים אלה. אך חושש אני תמיד מפני גיטו יהודי. התנגדתי להתבדלות של תל-אביב מעל יפו, התנגדתי לעיריה נפרדת בירושלים. גיטו הריהו ענין לחו"ל, אך לא לארץ-ישראל. נזכר אני בישיבה אחת של החברה “למען ירושלים”, שנוסדה על-ידי סטורס, מושל העיר בזמן ההוא, ושהיו בה שני חברים יהודים: המנוח אליעזר בן-יהודה ואני. סטורס הגיש לישיבה זו הצעה של שמות לרחובות, כי בימים ההם לא היו עוד שמות לרחובות בירושלים. בין השאר הציע לקרוא לרחוב אחד בעיר העתיקה בשם “רחוב היהודים”. התנגדתי לו ואמרתי: “רחוב היהודים יוכל להיות בלונדון; כאן יש מקום אולי לרחוב האנגלים”.

זאת היא עמדתי בכל עניני ארץ-ישראל ובשטח רכישת קרקעות בפרט. זוהי בשבילי הקשה בגזרות העומדות לבוא עלינו, ביחוד משום שבהגשמת החוק הזה לא ייתקלו האנגלים בכל קושי ולנו לא יהיה קל לעבור עליו.

ששים שנה מלאו מיום יסוד פתח-תקוה. ארבע תקופות עברו עלינו מאז, כל תקופה ומשבר בצדה: התקופה הראשונה היתה תקופת חבת-ציון, תקופת האוטו-אמנציפציה. הימים היו קשים מאד, ימי הגבלות ורדיפות בלתי פוסקות על הישוב הקטן. נדמה היה, כי אין כל תקווה למפעלנו בארץ, ואז בא אדם שנראה כמציל את היהדות ואת העם היהודי: הברון הירש בעל המיליונים שפתח לכאורה לפני היהודים את ארגנטינה, ארץ רחבת ידים. רבים מבין חובבי-ציון נתפתו והלכו אחר הדגל החדש, אך המיעוט נשאר נאמן ונתגבר על המשבר הזה. כך הגענו לתקופה השניה, היא תקופת “המקלט הבטוח”, הציונות המדינית. חזרה אותה התופעה עצמה: אכזבות, הבטחות שלא התקיימו מפי ווילהלם קיסר ומפי גדולים אחרים מגדולי אומות העולם, נעילת שערי הארץ, קיר ברזל אטום שהציונות הועמדה לפניו. ושוב בא משבר: בא צ’מברלין, המיניסטר האנגלי התקיף, וממשלת אנגליה הציעה הצעה מושכת-לב של התישבות באוגנדה, ארץ גדולה ועשירה; ושוב לא עמד חלק גדול מההסתדרות הציונית בנסיון, שוב הלך אחר הדגל החדש. אך גם על משבר זה נתגברנו ונשארנו נאמנים לארץ-ישראל.

באה התקופה השלישית, תקופת הצהרת בלפור, שנמשכה עשרים שנה, עד שהגיעו שוב ימים קשים, מהומות והתנקשויות. בא משבר שלישי: הצעת חלוקת הארץ, וויתור על חלק הארי של תקוות היהדות. גם מן המשבר הזה יצאנו. ברור לכל: או שנקבל את כל הארץ או שלא נקבל מאומה. ולאמיתו של דבר אין להציג את השאלה בצורת “או – או”. כי מי שמאמין באמת בארץ-ישראל יודע שסוף הנצחון לבוא.

עכשיו הגיעה התקופה הרביעית. אפשר שאנו שבים לאוטו-אמנציפציה האמיתית. אך אין ספק כי נעמוד לפני משבר חדש בעולם היהודי ואולי גם בין כמה מן הציונים. אולי תיווצר אידיאולוגיה של גוויאנה, טנגאניקה. אולם גם מצב זה לא יפריע אותנו. בשיחות לונדון, בישיבה עם האליפאכס ומקדונלד אמרתי, שאנו נשארים נאמנים לארץ אבות וכשם שדחינו את אוגנדה, שהוצעה ע“י צ’מברלין האב, כך אנו דוחים את גוויאנה וקניה, המוצעת ע”י צ’מברלין הבן.

וכך אנו עומדים עתה כשפנינו לעתיד. הפרשה החשובה ביותר היתה והנה גם כיום פרשת הקרקע. עתה ראינו איזה ערך יש לקרקעות שלנו, לאותם 1.400.000 דונם, ששליש מהם שייכים לקהק“ל. לולא היינו מזניחים פרשה זו, לולא פזרנו את כוחותינו לריק, לא היינו מגיעים לא לחלוקת הארץ ולא למצב של היום. רק האדישות וקוצר הראות הן שהביאו אותנו למעמד עלוב בשטח הקרקע. ולאור הימים האלה מתבלט החטא הגדול של כל אותם הציונים, ואף המנהיגים, שלא נקפו אצבע להגברת קצב גאולת הארץ, חוץ מהקומץ הקטן של עסקני הקהק”ל ועובדיה.

אבל אין צועקין לשעבר. לפני שנתים יצאה הקהק"ל בסיסמא “הגלילה”. פנינו לגליל לא רק מפני אוצרות המים שבו, לא רק מפני יפי הטבע שהוא מצטיין בו וגם לא משום שחי בו זכרם של יוחנן מגוש חלב והמקובלים מצפת. פנינו הגלילה משום שאיזור זה נמצא בסכנה ויש חשש שנפסיד אותו בהתנגשות הראשונה עם האנגלים והערבים. התחלנו בפעולות בגליל והשגנו כמה תוצאות. דבר מה נעשה, אף כי לא באותו קנה-המדה שקוינו לו. והמעט שנעשה דיו כדי להקשות את קריעת המחוז הזה. יש לנו שם קרקע, יש לנו קברים חדשים; גם בעמק-החולה, גם בבית-שאן, גם במערבו של הגליל-העליון. במשך שנתים אלה נעשה מאמץ רציני לרכוש קרקע לאורך הגבולות. שהרי לא האנגלים ישמרו על גבול הארץ ועל אחת כמה וכמה לא שוטרים ערבים. כדי שהגבולות יישמרו צריכים יהודים לשבת בקרבתם. ולפיכך כל מחשבותינו נתונות לגאולתם המהירה של השטחים שאנו פועלים בהם. בחודש האחרון הצלחנו לסיים כמה קניות חשובות. כשהייתי מוסר את הידיעות עליהן למשלחת שלנו לועידת השולחן העגול, היתה זו קרן האור היחידה שבישיבות לונדון.

אנו ממשיכים בקניות אלו והערבים רוצים למכור, כי גם הם חוששים מפני איסור. בישיבות המשלחת, כשהשתדל מקדונלד להסביר את הצורך בהגבלות מכירת הקרקעות, שהערבים דורשים אותן בכל התוקף, לא התאפקתי ואמרתי לו, שאחד היושבים כאן והתובע את איסור מכירת הקרקע ליהודים מכר לנו בעצמו את האדמה שעומדת עליה כיום נקודה חדשה שלנו. הוא קפץ ממקומו ושאל: “אולי ישנם עוד חברים במשלחת שעשו זאת?” עניתי בחיוב. וכששאל לשמותיהם אמרתי לו שאיני יכול לקרוא בשמם משום שאני מנהל אתם מו“מ בדבר קנית קרקע. כשאגמור את המו”מ אגיד לו. הכל תלוי בנו כעת. יכולים אנו לפעול גדולות, אך עלינו לעבוד במהירות, עד שתתפרסם החלטת הממשלה. גורם הזמן אינו תלוי בנו אלא באנגלים. אך גורם הכסף תלוי בעם היהודי. והעם היהודי, גם בימי שואה אלה, גם לנוכח החורבן המאיים על מאות אלפים מאחינו שאתמול חיו חיי שלווה, יוכל להרבות פעלים גם כיום.

רבים טענו שעבודתנו כאן עולה ביוקר, שבכסף המוצא בארץ-ישראל אפשר היה לסייע לכל היהודים האומללים בעולם. אך היש ערך לכל הנעשה בארצות הגולה? עלינו לרכז את כל כוחותינו ואמצעינו בבנין ארץ-ישראל, כי כאן מקלטנו היחיד, מכאן לא נזוז.

אמרתי לכם: כסף רב דרוש לנו כעת לביצוע התכנית של הפעולה באיזורי הסכנה. במשך 3–4 החדשים הקרובים, דרוש לנו מיליון לא"י לפחות. בעד הקרקע יש לשלם במזומנים סמוך לקניה. אינני יודע, אם נשיג את הסכום הזה, אך אנו נעשה את הכל כדי להגיע לכך. בהשגת האמצעים טפלתי בחוץ לארץ, נפגשתי עם אנשים והחלפתי מכתבים עמהם. וכן גייסתי כמה מאות אלפים לירות. הד"ר גרנובסקי יצא לשם כך לאירופה, גם הוא משתדל להשיג סכומים גדולים בצורת תרומות, הלוואות ועזבונות בחיים. בחדשים הקרובים יתחילו ידידינו באפריקה הדרומית במגבית גדולה, ותקוות המגבית גדולות.

עתה יוצאים אתם לגולה. אין אני מסופק שתעשו הכל למען הצלחת המגבית. אך תנאי קודם לכך: שלא תהיה עבודתכם בסימן של ספק, שלא תעמידו בשאלה את עתידה של תחית האומה. הפקפק, המהסס – אל יבוא בשורותינו. “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.

דברים אלה נאמרו בהכרה ברורה. אם יש בכם הכרה זו – צאו לשליחותכם. אם אין – לכו ושובו לבתיכם. אך אם תלכו – תמסרו את דברי אלה להמוני ישראל המדוכאים והנכנעים בגולה היהודית הגדולה.

בכינוס שליחי הקרן הקימת,

20 במארס 1939

רבים מכם ישאלו אולי: היום אתם באים לדבר על ענין גאולת הקרקע? הישוב נמצא במצור, המצב המדיני של העולם כולו מעורפל. וגם עתידה של ארצנו אינו בהיר כל כך; הרבה יהודים בקרב הישוב נזקקים לתמיכה, לקיומם ולצרכי יום יום; מתרבות והולכות הדאגות והצרות בכל מקצועות חיינו: בפרדסנות, בחקלאות, במסחר, בתעשיה – כמעט שאין פינה בריאה בבנין הכלכלה שלנו. שאלות היום ושאלות השעה מכבידות עלינו בכל חומרתן ותובעות את תיקונן, ואין איש יודע מה ילד יום. ובזמן כזה אנו באים לדבר על שאלה שאינה קשורה במישרין לתביעות השעה החמורה ואין בה כדי ליתן פתרון לתביעות אלו? מס החירום, הצלת הפליטים, עזרה לתלמידים, החזקת מפעלי החקלאות והתעשיה, וכיוצא באלה הן שאלות של ממש, שאלות ההווה – וכיצד אתם באים לדבר על ענין גאולת הקרקע שהיא הלכה לעתיד לבוא, מגורמי היסוד לתחית העם והארץ, וכוחה אינו לשעתה?

אנו עומדים בראשיתה של מלחמת העולם השניה. ואני נזכר, שכך היה גם המצב בשנים האחרונות של המלחמה הקודמת. גרתי אז ברוסיה. היתה זו שעת צרה גדולה לכל היהדות הגדולה, בת ששה מיליון נפש, במדינה זו. התחילה תקופת הגירושים והבולשביזציה, נהרס קיומם של רבבות יהודים, צפו ועלו על ראשינו גזירות ורדיפות שדרשו ריכוז כל המחשבות והפעולות להצלה ולעזרה. בימים ההם יצא קובץ קטן בשם “עולמנו” בעריכתו של הד“ר גליקסון ז”ל, ובו פרסמתי מאמר בשם “וארץ-ישראל מה תהא עליה?”. גם אז עורר מאמר זה השתוממות: הכיצד? – טענו הפקחים ואנשי המעשה, כביכול – ששה מיליון יהודים נתונים במצוקה ובסבל – והנה בעל החלומות הלזה בא ושואל: וארץ-ישראל מה תהא עליה?

גם כיום יש להציג אותה השאלה הנצחית לקיום האומה כולה. כל השאלות המעסיקות את דעת הקהל אינן בעצם אלא דאגות הישוב, מעמדו וקיומו – אבל אין זו הדאגה לארץ-ישראל. שאם גם נצליח למצוא אמצעים כדי לעזור לישוב, שיוכל להחזיק מעמד בשעת מצוקה זו, לא נבטיח אלא את קיומם של מחצית מיליון יהודים היושבים כאן. אבל גם אז תעמוד השאלה במקומה: וארץ-ישראל מה תהא עליה?

ואמנם ארץ-ישראל כמרכז האומה, מרכז מדיני, תרבותי וכלכלי לא תמצא את פתרונה בישוב של מחצית מיליון יהודים. לא יהיה זה פתרון לשאלת העתיד של האומה והארץ. השאלה היא, אם רצוננו להבין את חשיבות מפעל גאולת הקרקע. מדובר על ארץ-ישראל בשביל כל העם, מדובר על ארצה היחידה של האומה העתידה לקלוט מספר גדול של יהודים שרוצים ויכולים לחיות במולדת ולהחיותה. מתוך כך יש לשאול: מה תביא ומה תתן המלחמה לפתרון שאלת ארצנו, מבחינת בטחון קיום האומה?

כבר אמרתי בהזדמנויות אחרות, שהסמל החיצוני של מלחמתנו הוא: להוציא את המלה “א”י" מתוך הסוגריים. הממשלה רגילה לכתוב כיום “פלשתינה (א"י)”, שאתה יכול לפרש אותה לכאן ולכאן: ארץ-ישראל או ארץ-ישמעאל. – עלינו להפוך את שתי האותיות הקטנות הללו למציאות שלימה, לארץ-ישראל במלים מפורשות. שלושה הם שיכריעו בעתיד הארץ: העבודה המדינית, העליה, הקרקע. קשה לדעת, מתי וכיצד תסתיים המלחמה. אבל נדמה, ששאלת ארץ-ישראל תעלה על סדר היום, כשאומות העולם יבואו ויטפלו בכל הפרובלימות המדיניות של העולם עם גמר המלחמה. ובה במדה שאנו נבטיח לעצמנו עמדות חשובות בכל שלושת השטחים האלה, נגביר את הסיכויים לפתרון השאלה בחיוב. וכן להיפך: מצבנו יהיה בכל רע, אם לא נצליח לחזק ולהגדיל את עמדותינו במשך תקופת המלחמה.

לא אדבר כאן על שני הגורמים הראשונים, כי אין זה מתפקידי. כאן מוטל עלי לבאר לכם את שאלת גאולת הקרקע ולהוכיח, שאמנם יש לפנינו אפשרויות גדולות שאנו יכולים להגשימן כיום.

במפעל רכישת הקרקע יש להביא בחשבון שלושה גורמים: הממשלה; המוכרים; הקונים. היחס של הממשלה לעבודתנו היה שלילי בהחלט במשך עשרים השנים אחרי המלחמה הקודמת. משנה לשנה הלכו ונתרבו ההפרעות מצד הממשלה. ועכשיו כבר הכריזה הממשלה גלויות, שיש בדעתה – אם לא לאסור בכלל – הרי להכביד במידה גדולה ביותר על אפשרות רכישת הקרקע ע“י היהודים. הגזירות הללו עדיין לא קבלו תוקף חוקי, אבל החוק הזה עלול לבוא מחר, כעבור חודש או כעבור שנה. חרב זו תלויה תמיד מעל ראשנו. והעם היהודי, שתורתנו מסמנת אותו בשם עם חכם ונבון, צריך לדעת שאסור לשבת ולחכות עד שיבוא האיסור הקטיגורי מצד הממשלה. כיום הזה יש אמנם הפרעות פה ושם, אבל האפשרויות לקנות קרקע לא נתמעטו, אלא הלכו וגדלו. גם במשך מחצית השנה, שעברה מאז פרסום הספר הלבן, הצליחה הקהק”ל לרכוש הרבה קרקעות, במדה שהיתה לנו היכולת הכספית לכך. ועל כן חובתנו למהר ולגאול, עד כמה שאפשר יותר ויותר, כל זמן שלא יצא חוק האוסר עלינו את רכישת הקרקעות באיסור מוחלט. זוהי חובתנו כלפי האומה ותקוותה הנצחית, שלמענה נלחמו טובי בניה ולמענה הקריבו את חייהם. ואם תופיע אותה הגזירה והממשלה תטיל את האיסור, גם אז נחפש וגם נמצא דרכים להמשיך את מפעלנו, אם גם מתוך מכשולים גדולים יותר.

הגורם השני הוא המוכר. מבחינה זו לא נתקלנו בקשיים גדולים במשך עשרים השנים האחרונות. תמיד נמצאו ערבים שהציעו קרקעות למכירה. כמובן שניצלו את הקוניונקטורה במדה שלא היתה כדוגמתה, דרשו מחירים מופרזים ביותר, שלא חלמו להשיגם לפני בוא היהודים, ואנחנו שלמנו להם במיטב כספנו בעד אדמות טרשים, חול ובצות – אבל הערבים באו והציעו ואפשר היה לקנות. ולולא באה הספסרות מצד היהודים אפשר היה לקנות אפילו במחירים זולים יותר. מבחינה זו המצב כיום טוב משהיה לפני שנים אחדות. הספסרות נעלמה וירדה מעל הפרק. אולי תשוב עוד ותקום לתחיה, אבל עובדא היא שכיום איננה. נעלמו הקונים הפרטיים משוק הקרקעות. מקיצוניות אחת עברו היהודים לקיצוניות שניה. במחצית השנה האחרונה, לא עבר אף חצי דונם אדמה מידי ערבים לרשות יהודים פרטיים. מצב זה הפחיד את הערבי, והוא חושש לירידה עוד יותר גדולה במחירי הקרקע, ועל כן הוא ממהר להציע ולמכור מה שיש לו למכור. יש גם לציין, שהערבים מפחדים מפני החוק לאיסור קנית הקרקע יותר מאשר אנחנו חוששים לגזירה זו. אף המאורעות של שלוש השנים האחרונות, שהבאנו בהן כל כך הרבה קרבנות, בנפש וברכוש, גרמו לערבים נזק הרבה יותר חמור. ויש ביניהם שנדלדלו והגיעו עד ככר לחם. כל זה משפיע על הערבים, שימהרו ויצילו את רכושם ע"י הצעת קרקע למכירה. אמנם אין לדעת, אם הטירור כבר עבר, אבל הפחד מפני הטירוריסטים, שהפריע לא מעט במכירת הקרקע, נעלם בודאי, ועכשיו יכולים הערבים לעסוק בעסקי מקח וממכר בקרקע ללא הפרעה. כל הגורמים הללו פועלים איפוא לטובתנו: הצעות מצד הערבים ישנן, והכל תלוי באמצעים שיהיו ברשותנו.

ואמנם, גם מבחינה זו יש לציין התקדמות ניכרת. יחסו של העם לענין גאולת הקרקע ע“י הקהק”ל הולך ומשתפר משנה לשנה. יחס זה מוצא את ביטויו בגודל הכנסותינו, שהולכות ומתרבות בזמן האחרון. ואף על פי כן מצבה הכספי של הקרן הקימת לישראל חמור ביותר.

בזמן האחרון אני מתחיל להבין יפה יפה את האגדה היוונית על יסורי טנטלוס, שרואה בעיניו גם פירות נחמדים למראה ולמאכל וגם מים קרים להשיב את נפשו הצמאה, אבל ידיו קשורות ואין הוא יכול להושיטן ולהשיג מה שעיניו רואות. במצב כזה נמצאים עכשיו אנשי הקהק“ל. לפניהם עשרות אלפי דונמים, שאפשר לגאלם והם דרושים לנו וחיוניים בשבילנו מכל הבחינות, אבל קצרה ידינו מלהשיגם מפני שאין האמצעים הדרושים כדי לקנותם. התחייבויות גדולות בעד הקניות הקודמות רובצות על הקופה של הקהק”ל. וכל המאמצים שעשינו, הן ע“י הגברת העבודה לקבלת תרומות רגילות והן ע”י הלוואות בצורות שונות, אינם מספיקים כדי למלא אף חלק מהדרישות ומההצעות שמגיעות אלינו בימים אלה.

בשנים האחרונות השגנו הישג, שלא היה כדוגמתו בכל תולדות התישבותנו בארץ. במשך שנות המאורעות גדל מספר הישובים, רובם ככולם על אדמת הקהק“ל, בחמשים נקודות חדשות. ואני יודע, כי נקודות אלו עדיין אינן מבוססות כל צרכן מבחינה חקלאית-כלכלית. אבל הן קיימות והתישבו בהן עובדים, שלא יעזבו עוד את המקום. גם אחרי פרוץ המלחמה נתווספו חמשה ישובים חדשים על אדמת הקהק”ל. כל העבודה הזאת נעשתה מתוך הדאגה לעתיד, ולא מפני צורך השעה. לא הזנחנו שום איזור מאיזורי הארץ, אבל נתנו את דעתנו במיוחד לשמור על גבולות ארצנו, בצפון ובנגב. כל זה מחזק את עמדתנו, אבל אם אנחנו רוצים להיות מוכנים לקראת העתיד, מתוך תקווה ואמונה שלימה בנצחון מלחמתנו למען העם והארץ, הרי היסוד הראשון לכך יהיה גודל השטחים שימצאו בידינו, השטח הוא שקובע היום, והכמות חשובה יותר מן האיכות.

מאז ומעולם התנהל במחנה הציוני ויכוח בשני ענינים. השאלה הראשונה היתה: מה עדיף יותר – העיר או הכפר. בינתים נפתרה השאלה לטובת הכפר. ברור, שאפילו העיר העברית השלימה עם אוכלוסיה יהודית של 200.000 נפש – כן ירבו! – אין לה אותה חשיבות מדינית כמו הישובים הכפריים, שיושבים בהם רק מחצית האוכלוסים של תל-אביב. המדינה שייכת קודם כל לאנשי הכפר, והם שמטביעים את חותמם על בעלות המדינה. אם יהיו בידינו מספר גדול של ישובים חקלאיים, יגדלו ממילא הסיכויים לשחרורנו המדיני. אחר יהיה המצב, אם הכפר יהיה בידי הערבים ואנחנו נשאר תושבי העיר. אם היום 75% של הישוב הם אנשי העיר ורק 25% יושבים בכפר – ולא כולם חקלאים הם במלוא מובן המלה – הרי מבנה סוציאלי זה איננו לטובת הרעיון של המדינה היהודית, ואין בו כדי להבטיח שקט בזמן של זעזועים כלכליים בעולם. והשאלה השניה היתה: כיצד לנהל את העבודה ההתישבותית, בריכוז או בפיזור, באיזור אחד בלבד, או בחלקי הארץ השונים. מובן מעצמו, שהריכוז יותר בטוח, יותר קל ויותר זול, והיפוכו אתה מוצא בפיזור. אבל אם אנו נגשים לעבודה ההתישבותית לא מבחינת “קולוניזציה” סתם, כי אם מתוך הצורך ביסוד בית לאומי בשביל עם ישראל, הרי התשובה איננה יכולה להיות אחרת אלא: פיזור. עלינו לחדור ולתפוס קרקע בכל מקום שאפשר. רק כך נוכל לסכל את המזימה של יצירת גיטו בארצנו. בדרך זו הלכנו בשנים האחרונות, ובדרך זו עלינו להמשיך גם להבא.

השקפה זו על הצורך של גאולת הקרקע מבחינה מדינית, כדי להבטיח את עתידנו בארץ וליצור עמדות בטוחות להגשמת הציונות – צריכה להיות נר לרגלינו דוקא בשעת מצוקה זו. חלילה לנו להתרכז רק בשאלות יום יום ולהזניח את הדאגה לעתיד. בנינו את ארץ-ישראל והננו משקיעים מאמצים וקרבנות במפעל זה אך ורק בשביל העתיד, ולא בשביל הישוב היושב בה כיום. רק למען הרעיון הזה הננו רשאים לדרוש מאת העם מאמצים וקרבנות.

מה הם האמצעים שעומדים לרשותנו כדי להגביר את עבודת הקהק“ל? הגענו עכשיו לגובה שלא פיללנו לו. בשנה הראשונה אחרי המלחמה הקודמת אספנו בכל העולם כולו 40.000 לא”י – סכום שארץ-ישראל בעצמה עברה עליו בשנת תרצ“ט. היום השגנו סכום קרוב ל-600.000 לא”י. זהו בודאי הישג גדול, אבל בטוח אני שעל ידי עבודה מסורה ושיטתית של עסקנינו נוכל לגייס פי כמה וכמה. אין גבול למדת הנאמנות והמסירות של עם ישראל לארצו, אם נוכל להסביר לו כראוי את התפקיד הגדול המוטל עליו.

מלבד התרומות אנו מקוים להכנסות ניכרות מצוואות ומעזבונות בחיים. גם כאן אנו עומדים בפני אפשרויות בלתי מוגבלות כמעט. לפני שש שנים הכרזנו על הרעיון, שהקהק“ל צריכה לקבל את הקרנות הנמצאות בכל פזורי ישראל בשביל מוסדות צבוריים, באופן שתוכל להגשים קניות גדולות בכספי הקרנות ותבטיח את תשלום הרבית לקיום המוסדות. אז חקרנו ודרשנו, כמה כספים מושקעים בקרנות הנ”ל בארצות שונות – והגענו לסכום של עשרים מיליון לירות ויותר. קרנות אלו ברובן הגדול ירדו לטמיון, ויש אפילו שנשארו בידי שונאי ישראל. צא וחשוב, מה גדולה היתה התועלת לאומה כולה, אילו היתה הקהק“ל מקבלת את הכספים האלה לפקדון והיתה יכול לגאול את רובה הגדול של אדמת הארץ, וגם המוסדות בעלי הקרנות היו יכולים להבטיח את קיומם לעולם ועד. והוא הדין בנוגע למפעל של עזבונות בחיים, שיחידים מוסרים את כספם לקהק”ל ומקבלים הכנסה קבועה למשך כל ימי חייהם. ענף זה הולך ומתפתח יפה. אולם גדולות ורבות האפשרויות להגדיל את הכנסותינו. אם הצבור הגדול יתחיל להבין את התועלת הרבה, שיכולה לצמוח ממפעל זה גם לקהק"ל וגם לתורם, עתיד מקור זה להגדיל ולהאדיר את קופתה של קרננו ולתת לנו אפשרות להגשים את תכניותינו הגדולות.

ויש עוד דרך שלישית: כמו שאמרתי, אין יחידים קונים קרקע בזמן האחרון, וכל היזמה הפרטית כמעט שנשתתקה לגמרי בשוק הקרקעות. והנה בזמן האחרון מורגשת שוב נטיה אצל בעלי הון להשקיע את כספם בנכסי דלא ניידי. אולם מרובים הקשיים שעומדים בפני הקונה הפרטי, ומפני כך הוא נרתע מלהגשים את רצונו. והנה אני מציע לבעלי הון אלה, שיתקשרו עם הקהק“ל על מנת שזו תקנה קרקע מתוך התחיבות מפורשת, שאחרי המלחמה יוכלו לבחור באחת משתי האפשרויות: או שיקבלו לרשותם את הקרקע שנקנתה בשבילם או שהקהק”ל תחזיר להם את הכסף שהשקיעו. חושבני, שצורה זו של התקשרות עם הקהק"ל יש בה כדי ליתן סיפוק לקונה הפרטי וגם לפתוח לפנינו מקור חדש של אמצעים.

העיקר הוא שהעם היהודי ירגיש ויבין, שאם יש עתיד לאומה העברית – הרי רק ארץ-ישראל יכולה להבטיח את העתיד הזה; ואם ארץ-ישראל – הרי היסוד הראשון לכך הוא קרקע; ואם קרקע – הרי רק הקהק“ל יכולה להבטיח אותו לצמיתות בשביל העם כולו. אם העם יבין זאת, יוכל להגיש לנו את עזרתו המלאה, להמציא לנו אמצעים, באותו קנה-מידה שכל אומות העולם נתבעות היום לתת לצרכי המלחמה. הקהק”ל עצמה ממלאה את חובתה ועושה מאמצים, אפשריים ובלתי-אפשריים, להגדיל את רכושו הקרקעי של העם. התקשרנו בחוזים על קניות חדשות, ונוכל להוציאן לפועל רק אם האמצעים יהיו בידינו. בישיבה האחרונה של הדירקטוריון של הקהק"ל התנהל ויכוח חריף בענין זה. אבל כולנו הרגשנו, שמוטלת עלינו החובה לעשות צעדים נועזים ולהתחייב על קניות חדשות, מתוך תקוה שהעם ייענה לקריאתנו ויאפשר לנו להמשיך בעבודתנו.

אנו עומדים עכשיו על פרשת דרכים. עלינו להבטיח את עתידנו בארץ, עלינו להבטיח תקומה מלאה לעם העברי. הפתרון לכך הוא בהרחבת רכושנו הקרקעי, והמפתח להגשמת מפעלנו הוא בידי היהודים בכל העולם, וקודם כל בידי הישוב העברי בארץ, שהוא מבין ומרגיש יותר מכולם מה חלקה של ארץ-ישראל בפתרון השאלה על עתידו של העם במולדת.

במסיבת הקרן הקימת בתל-אביב,

כ“ד בחשון ת”ש

את אשר יגורנו – בא לנו. הספר הלבן נתפרסם. הפרלמנט הבריטי נתן את אישורו לכך, אם גם ברוב-דעות קטן. יש עוד איזה צל של תקוה, שחבר הלאומים בג’ניבה יתנגד למדיניות החדשה. הלואי! אבל ברור כבר כיום, שהגורם העיקרי, וכמעט היחידי, במלחמה נגד הגשמת הספר הלבן תשמש התנגדותנו שלנו. והמלחמה תתנהל בצורות שונות. אלה שמוטל עליהם לנהל את הפוליטיקה הכללית שלנו – הם שצריכים לתת הוראות למלחמה זו, ובודאי יעשו זאת.

אין זה מתפקידי הרשמי להביע במכתבי זה את דעתי על כך. את השקפתי בשאלה זו הבעתי, ואמשיך לעשות כן, לאלה שהגה התנועה מסור לידם, ובידיהם הברירה לקבל את דעתי או למאן. רק זאת אגיד לכם, מתוך הכרה ברורה: אמונתי מוצקה, שנצא מתוך המלחמה בנצחון. קשה לקבוע גבול לזמן המלחמה, קשה לקבוע למפרע את מספר הקרבנות שנצטרך ליתן לה, בנפש וברכוש – דמים תרתי משמע – אבל הנצחון יהיה לנו.

ואם יבוא יום פקודה ויקראו לעם היושב בציון ולעמנו בכל ארצות פזוריו, להצטרף למלחמה בכל צורה שהיא – בטוח אני, שאתם, עסקני הקהק“ל, תהיו מן הראשונים שתענו לקול הקריאה ותתמסרו בכל אמונתכם ומסירותכם לתפקיד שיוטל עליכם. עסקני הקהק”ל, גואלי הקרקע במולדת – הם מבינים ומרגישים, בכל ישותם ובכל נפשם, מה משמעה של מולדת בשביל האומה הישראלית. ואם המולדת בסכנה, אין קרבן בעולם שלא נהיה מוכנים להביא בשביל הצלתה.

במכתבי זה אני חושב לחובה לעצמי לעמוד בפרוטרוט על ענין, שהוא קרוב ללבי ביותר בכל ימי חיי: הקרקע. זה צריך היה תמיד להיות מרכז הכובד בכל מפעלנו, וביחוד עכשיו, כשכל גורל עתידנו תלוי בו.

מכל המגמה של הספר הלבן ומהשורות המועטות שהוקדשו בו לשאלת הקרקע, ברור, כי צפויות לנו בזמן הקרוב הגבלות חמורות ביותר. ברור, שיצא חוק מפורש בענין זה מאת הנציב העליון. על צורת החוק הזה ותכנו יש חילוקי-דעות, מהם מחמירים ומהם מקילים – ואין לדעת עם מי הצדק. מפני שברור כי כאן עיקר השאלה היא מדינית, ולא משפטית. אם כל השלטון בענין הקרקע נמסר, ללא כל הגבלה, לידי הנציב העליון בלבד, והוא המחוקק והוא המוציא לפועל, והוא הפוסק והוא השופט – קשה לדעת, כיצד יחליט להגשים את כוח שלטונו זה.

דבר אחד ברור כל צרכו: בענין רכישת קרקע יבוא לעזרתנו הרוב הגדול של הערבים בארץ-ישראל. הצועקים נגד מכירת הקרקע ליהודים יהיו אלה שכבר מכרו את אדמתם, או אלה שאין להם בכלל מה למכור. ואילו האחרים, רוב רובם, לא רק שיהיו מעונינים בביטול ההגבלות, אלא שענין זה הוא בשבילם שאלת חיים ומות. הם נדלדלו במשך השנים האחרונות במדה חמורה ביותר, ואין להם הצלה כלכלית אחרת אלא במכירת חלק חשוב מאדמתם. ומובן שקונה אחר מלבד היהודים אין. ואם יבוא לחץ מצד הערבים על הממשלה בארץ – הרי כל הענין של רכישת קרקע יימצא בידי הנציב העליון בלבד, – אין ספק כי זו תהיה עזרה חשובה וממשית בשבילנו, והנציב העליון לא יוכל לעמוד בפני הלחץ הזה.

ועוד דבר אחד ברור: במשך שנים רבות לא יימצא קונה יהודי אחר של קרקע – אלא הקרן הקימת. יחידים שהיו קונים קרקע היו עושים זאת לשתי מטרות: או שרצו בקרקע להתישבותם שלהם, אולם לשם כך צריכים היו להשקיע אמצעים גדולים, ומעטים יהודים אמידים שמחליטים להתישב על הקרקע; או שקנו קרקע לשם ספקולציה, למכירה ברווחים – ובזמן כזה אין לחשוב שיימצא יהודי עשיר שירצה להשקיע כספים בקנית קרקע לשם עסק. הקונה הפרטי, הן הטוב והן הרע, הן זה שרוצה להתישב והן זה שרוצה לעשות “עסק” בקרקע – איננו כיום ולא יימצא במשך שנים רבות. אני מצטער על העדרו של הקונה מהסוג הראשון – אבל יש לציין את העובדה כמו שהיא. הגואל היחידי הוא המוסד הקרקעי שלנו, ואת התקווה היחידה להגשמת המפעל של גאולת הקרקע אנו תולים בקרן הקימת לישראל.

תפקידה גדול ואחראי כיום, עוד יותר מאשר תמיד. לשמחתנו הגדולה יאמר, כי יחסו של העם היהודי, הן בארץ והן בתפוצות, לקרן הקימת הוא בזמן האחרון יחס של אמון גמור. אמון זה הולך ומתגבר מיום ליום. אזכיר כאן רק עובדות אחדות מהזמן האחרון: ביום שפורסם הספר הלבן הגבירה היהדות האמריקאית את מאמציה ושלחה לקרן הקימת בבת אחת סכום של רבע מיליון דולר – כבטוי למחאתה נגד הספר הלבן; חלק גדול של הסכום בא כתרומה וחלק כהלואה לזמנים ארוכים; יהודי דרום-אפריקה, שנתאספו ביום פרסום הספר הלבן, הודיעו לקהק“ל טלגרפית, שהם מעמידים לרשותנו 100.000 לא”י בהלואה לעשרים שנה ברבית של 4%, ועוד 100.000 לא“י הם מתחייבים לאסוף בזמן הקרוב ביותר בצורת תרומות רגילות; יהודי ממערב אירופה, הרוצה בעילום שמו, המציא לקהק”ל הלואה של 50.000 לא“י, על מנת לשלמה כעבור 8 שנים ברבית של 4%. ואחרון אחרון: אחד מראשי פיק”א בחו“ל, ואף הוא רוצה בעילום שמו, שלח לקהק”ל סכום של 20.000 לא“י על מנת לפרעו אחרי 10 שנים בלי כל רבית. יש לראות בזה עדות של אמון רב בעבודת הקהק”ל. שהרי תורם זה בודאי שהיה יכול להעביר את כסף הלואתו לפיק"א, שתשתמש בו לצרכי פעולתה.

דווקא בימים אלה, שהאופק המדיני מכוסה עננים כבדים, יש בגילוי אמון זה כדי לעודד את רוחנו. אנו רואים בזה הוכחה, מצד אחד שהעולם היהודי רחוק מיאוש ורפיון-ידים, ומצד שני שגברה הבנתו לשאלת הקרקע והוא יודע, מי הגורם העיקרי לפתרונה, וע“כ הוא פותח את לבו וידו לקהק”ל ומביע אמון ובטחון במאמציה ופעולותיה.

אולם מחויב אני ליתן לכם קוים אחדים לתכנית עבודתנו לימים הבאים:

א. דרושים לנו סכומים עצומים לקיים את ההתחיבויות הגדולות שהטלנו על עצמנו. אם גם ההתחייבויות הללו הן לשנים רבות, הרי נצטרך להוציא חלק חשוב מהכנסותינו לתשלום ההתחייבויות, ולא לקניות חדשות. התשלומים לא יהיו שוים בכל שנה ושנה, אבל ברור שבמשך עשר השנים הבאות נצטרך להוציא לא פחות מ-25% של הכנסותינו לתשלום החובות שקבלנו על עצמנו עד עכשיו.

ב. יש לנו כיום חוזים על קנית קרקעות בכל חלקי הארץ המגיעים לשטח של 70.000 דונם. כבר השקענו בקניות אלה כספים חשובים, אבל לשם גמר הקניות עד כדי העברת הקרקעות על שמנו זקוקים אנו עוד לחצי מיליון לירות בערך. הכל מודים, גם המחמירים ביותר שבתוכנו, שכל הקניות הללו אפשר יהיה להגשימן ללא הפרעה מצד הנציב העליון על פי החוק שהוא עומד לפרסם. והרי זה משמש תפקיד גדול מאד, שעלינו למלאו במשך הזמן הבא.

ג. אנחנו נמשיך להתקשר בחוזים על קניות חדשות, אבל לא נשקיע שום כספים אלא נתחייב לשלם את דמי-הקניות לאחר שנקבל את הקרקע והקושאנים בהסכמת הנציב העליון – אם עד אז יצא החוק של ההגבלות. על-ידי-כך לא נטיל על עצמנו שום אחריות כספית – ומי יודע, אולי יעלה בידינו להגשים את החוזים האלה ולהעביר לרשות האומה שטחי-קרקע חדשים.

ד. ויש עוד דרכים שונות לרכישת קרקעות, באופן שנהיה בטוחים במדה ידועה בבעלות על הקרקע. נצטרך להשתמש במנהגים שהיו ידועים, לדאבוננו, בארץ-ישראל התורכית, אבל נדע להשתמש גם בצורות אלו – ועבודתנו לגאולת קרקע המולדת לא תרפה.

ה. ואחרון-אחרון – וזהו העיקר: אין להניח אף לרגע, שההגבלות, ותהיינה מה שתהיינה, יביאו את עסקי הקרקע לידי שיתוק גמור. גם מקדונלד אמר זאת בפירוש בפרלמנט, שאין הוא חושב אף לרגע “לאבן” את ענין מקח וממכר בקרקע. בודאי יימצאו איזורים שונים, שנוכל להגשים בהם קניות באופן ליגלי גמור. אולם ברור, שעלינו להתחשב בשתי ההגבלות: א) נצטרך לקנות לא רק במקום שאנו רוצים, כי אם בכל מקום שאפשר יהיה לקנות; ב) מחירי הקרקע יעלו במדה מרובה, שהרי השוק של עסקי קרקע יהיה מוגבל למאד. אבל את ה“עונשין” האלה יצרך לשלם העם היהודי והצבור הציוני, בעד החטא הגדול שחטאו במשך שנים בהזניחם את מפעל הגאולה של אדמת המולדת.

אני מביא בחשבון את כל הגורמים האלה ואני אומר בבטחון גמור: גם אם תעלינה הכנסותינו פי כמה וכמה – עוד רבה העבודה לפנינו. יש ויש אפשרויות, שעלינו לנצלן במלוא המדה, ונוכל לנצלן בשנים הבאות, אם האמצעים יהיו בידינו. ומה שיהיה אחרי כמה שנים – לאלהים פתרונים ולנו הבטחון. הכרתנו המלאה היא, כי במרכז המלחמה, שהעם העברי צריך להטיל על עצמו בעד תקות גאולתו עומדת, כמו תמיד, שאלת הקרקע. עלינו להחיש את גאולת הקרקע ולהעביר לרשות האומה את אדמת המולדת מהר ככל האפשר.

עוד קו אחד בתפקידה של הקהק“ל לשנים הבאות. כיום הסיסמא היא: תיכף לקניה – עליה על הקרקע. זה דרוש קודם כל כדי לשמור על בעלות הקרקע; ושנית, עלינו לבנות עמדות וליצור מרכזים חדשים להגנה על המולדת. היום יותר מאשר בשנים שעברו, יש ערך מיוחד לכיבוש הקרקע ולהקמת ישובים עליה. בתקציב ההתישבות תופסות כיום ההוצאות לצרכי ההגנה והשמירה חלק גדול ביותר. אמנם מבחינה פרוגרמתית אין הקהק”ל חייבת להשתתף בהוצאות אלו – אולם החיים חזקים מכל החלטה עיקרונית או פורמלית. בשנה האחרונה נכנסה הקהק"ל, לאט לאט, בעול ההוצאות הללו והשתתפה בסכומים הגונים בצרכי הכבוש של הקרקע, העליה וההגנה. ואין ספק כי שיעור זה של הוצאותינו יגדל עוד יותר בשנים הבאות. שהרי תקוותנו חזקה, כי העליה על הקרקע למפעל הכיבוש ולהקמת ישובים חדשים תלך ותתגבר עוד יותר ותשיג תוצאות גדולות מאלה שהשגנו בשנה האחרונה. וזוהי שוב שאלה, שפתרונה מחייב התאמצות נוספת של עסקנינו להגדלת הכנסותינו בתמידות ובנאמנות.

דברתי עמכם גלויות וברורות על מצבנו המדיני בכלל, ועל המפעל של גאולת הקרקע בפרט. ואני גומר את דברי במה שהתחלתי: אמונה שלמה בנצחון האומה הנלחמת על חירותה! אין להשוות את כוחה של ממשלת בריטניה לכוחה של האומה העברית. המלחמה בין עם ישראל ובין אנגליה בעד ארץ-ישראל היא ממש כמו המלחמה של דוד עם גלית הפלשתי. והרי במלחמה זו ניצח דוד, ולא גלית. דוד נלחם בשם יעוד לאומי, והיעוד הזה נשאר לו לעם ישראל עד היום הזה. זהו תוקף אמונתנו וכוח תקוותנו – ובו ננצח!

מתוך אגרת לעסקני הקהק"ל,

ח' סיון תרצ"ט

שתי חובות מטילה עלינו הגזירה שהוטלה זה עתה על-ידי הממשלה: להלחם נגד האשליה שהחוק יעבור ויחלוף; להלחם נגד הרגשת היאוש, נגד הדעה שהכל אבוד ואין מה לעשות כדי לקרוע את רוע הגזירה.

אתחיל בנקודה הראשונה.

מה שקרה ביום ד‘, י"ט אדר א’ ת"ש, לא בא לנו כהפתעה. את בוא הגזירה הזאת אפשר היה לחזות מראש לא רק לפני תשעה חדשים, עם פרסום הספר הלבן של מקדונלד, אלא לפני עשרים ושתים שנה, כשנכנסו צבאות אלנבי לירושלים. ומי יודע, אילו היינו מבינים זאת מראש, מן היום הראשון שבו הונף הדגל הבריטי בירושלים, אולי לא היינו באים לידי כך. עוד בימים ההם היה ברור, כי האנגלים – הבטחותיהם לחוד ומעשיהם לחוד. לא אכנס לפרשת המדיניות האנגלית כולה בתקופה אחרונה זו של תולדותינו. אתרכז בשאלה של היום, ביחס השלטון לבעית הקרקע. אצטמצם בה משום ששאלת הקרקע עומדת כיום במרכז המאורעות ומשום שהשאלה הזאת היא הקרובה ביותר ללבי וידועה לי יותר מיתר השאלות.

ויהיה נא הדבר ברור: קרקע אינה רק שאלה של חקלאות, זוהי שאלת השטח. אומה שפניה ליצירה מדינית חייבת לדאוג בראש ובראשונה לשטח. משום כך מהווה הקרקע את המטרה העיקרית לחיצי אויביה ומתנגדיה של הציונות. כשדובר לראשונה בימי הצהרת בלפור על מסירת ארץ-ישראל לעם ישראל היה המכוון לשטח המשתרע מן הים עד המדבר שבעבר הירדן, ומהליטני עד נחל מצרים. איש מאתנו לא פקפק בימים האלה בעובדה שעבר-הירדן הוא חלק מהארץ. היו גם אנשים בתוכנו שדרשו להרחיק את הגבול, להעבירו מזרחה מחוץ לתחומי עבר-הירדן כיום. אני התנגדתי לכך. דרשתי שגבולותינו ייקבעו לפי הכתוב בתורה. אך על דעתו של איש לא עלתה המחשבה, כי בקרוב יקוצצו גבולות אלה.

וכאן הוכינו מכה ראשונה: יום אחד קרעו מאתנו את עבר-הירדן. ומעשה זה נעשה בידי לורד בלפור בעל ההצהרה עצמו. לא הגבנו בשעתו כראוי נגד המכה הנוראה הזאת. לעולם לא אשכח את אספת הועד הפועל הציוני בברלין שנתקיימה אז בנשיאותו של הרב חיות. הוא פתח את הישיבה ובכה כילד וצעק: “הפסדנו שני שלישים מארץ-ישראל ולא הזדעזענו ולא הגבנו”. דעת המנהיגות היתה, כי כוחנו אינו מספיק לפי שעה לכבוש את ארץ-ישראל המערבית, ומה אנו כי ננהל מלחמה בעד עבר-הירדן. אמרו לנו: זוהי צרה לעתיד לבוא. לעת-עתה נעבוד כאן, במערב הארץ, ודיה לצרה בשעתה. תגובה חלשה זו היא שהראתה לשלטון בלונדון ובארץ איך להתיחס אלינו. נגלה לו, כי אפשר לעשות נתוחים על גוף היהודים בארץ. אבל ההסתדרות הציונית לא למדה מזה לקח. היא לא הבינה כי מעשה זה פירושו הוא, שמקום התורפה של עתידנו אינו העליה, אינו התעשיה, אינו הארגון, אינה העבודה – אלא הקרקע. בלי זה אין כל מעשינו אלא פיקציה. ונדמה לי, שראוי היה שנחוש ונרגיש, כי כל תותחי מתנגדינו, האנגלים והערבים, כוונו לנקודה זו שקרקע שמה. אך האשליה נמשכה והיא נמשכת עד היום הזה בעולמנו הציוני.

ועוד בפרשה זו של עבר-הירדן: אחרי מספר שנים, בשנת תרצ"ב, פנה אלינו האמיר עבדאללה והציע להחכיר לנו ל-99 שנים ששים אלף דונם בעבר-הירדן, שהם קנינו הפרטי. ההצעה נתקבלה בהתלהבות, אם כי הקרקע שהוצע לא היה טוב ביותר ונדרש בעדו מחיר יקר. ערכנו חוזה כדת וכדין, והאמיר חתם עליו בעצם ידו. שלמנו סכום הגון כדמי-קדימה. וכשהחוזה היה בידינו הלך המנוח ארלוזורוב להודיע על כך לסיר ארתור ווקופ, שהיה אז נציב עליון לארץ-ישראל. הנציב לא התווכח אתנו, הוא לא סרב לאשר את החוזה אשר באופן פורמלי גם לא היה טעון אישור מצדו. הוא אמר בפשטות, שלא נלך לעבר-הירדן, שאין הוא אחראי לחיינו שם. וכשהשבנו לו: אנו בעצמנו אחראים בעד חיינו, אנו נגן על עצמנו, התנגד גם אז. זהו יחסם של השלטונות האנגלים בענין עבר-הירדן. שליט “המדינה” הזאת מסכים להחכיר חלקה קטנה מששים מיליון הדונמים של ארצו ליהודים. באים האנגלים ואומרים: לא! וגם על זה עברנו בשתיקה וגם כאן הסתפקנו בתזכיר בלבד. והרי דיה היתה עובדה זו כדי ללמד אותנו, כי מרכז הכובד של מלחמתנו הפוליטית היה ויהיה הקרקע.

ועוד נסיון שלא הצליח: כתום המלחמה הקודמת דאגו כל הממשלות להתישבות החילים המשוחררים על קרקע המדינה. סכומים הגונים הוקצבו לשם כך. באוסטרליה, למשל, ניתנו אלפי לירות לכל משפחה של מתישבים מבין החיילים נוסף לאדמה שחולקה להם חנם. גם אצלנו היו חיילים. גם הם לחמו תחת פקודתם של מפקדים אנגלים, גם ביניהם היו קרבנות, ואנשים אלה דרשו שינתן להם מה שניתן לחבריהם בכל הארצות. הם לא דרשו כסף, הם בקשו רק חלקת קרקע. וכמנהג האנגלים לא השיבו את פניהם ריקם. לא ניתנה תשובה שלילית, אלא הענין נדחה בלך ושוב עד שנשתכח. פעם הוצעה להם אדמת מדבר, ופעם הוצע קרקע שלא היתה כל אפשרות לקבלו. התוצאה: קיים טמנם ישוב של חילים משוחררים בארץ, אך את הקרקע נתנה הקרן הקימת. התירוץ היה – וכאן נשמעה הטענה לראשונה – כי אין די קרקע לערבים, והקרקע ליהודים מאין יוקח? גם על אכזבה זו עברנו בשתיקה. החיילים שלחו תזכירים ובזה נגמר הכל. ושוב נשמעה הטענה: הכדאי להלחם עם הממשלה על כמה אלפי דונמים? תקנה הקרן הקימת את הקרקע וחסל.

אחר כך התחילה פרשת החוקים וההגבלות. לפתע פתאום החלו משרדי הממשלה לדאוג לאריסים ולעבד תקנות להגנתם. רגש הרחמנות נתעורר בלבם לגבי הפלחים האלה, שהאפנדים היו מנצלים אותם ללא רחם כל השנים. התחילו להופיע חוקים ותקנות להגנת האריסים, כדי להכביד על הקניות. מלחמה זו עם האריסים, עורכי-הדין שלנו יוכלו לספר הרבה עליה. בתולדות הקרן הקימת יש עובדות שלא יאומנו כי יסופרו. והנה כמה מהן, רק לשם דוגמא:

משפט עם כמה בדוים נודדים בוואדי-חווארית, הוא עמק חפר כיום, נמשך עשר שנים. ענין 3.000 הדונמים בנהלל לא נסתיים עד היום. כשקנינו את נהלל לפני שש-עשרה שנה נמסרו 3.000 דונמים, ששלמנו בעדם טבין ותקילין לאריסים הערבים לזמן מסוים, בתנאי שכעבור זמן זה יעזבו את המקום או יחזירו את כספנו. זכינו בכל המשפטים אך הערבים עדיין יושבים על הקרקע, כי האדמיניסטרציה אינה מוציאה את החלטות בית הדין אל הפועל. מובן, שאין הערבים משלמים לקרן הקימת אף פרוטה, ולא עוד, אלא שהקרן הקימת משלמת מס ורקו לממשלה בעד הקרקע. ומעשה שהיה בכפר זה, שפרצה מריבה בין שתי משפחות, וכעונש הוכנסה פלוגת משטרה לכפר לשבוע ימים. אחר-כך נתבעה הקרן הקימת כבעלת הקרקע לשלם את ההוצאות של המשטרה בסך 90 לירות, והכסף שולם. ועוד מעשה אפייני ביותר: ליובלו של המלך ג’ורג' החמשי ניטע יער על שמו ע“י הקרן הקימת. נערכה חגיגה גדולה. המלך עצמו שלח עץ מגנו במתנה. העץ ניטע ע”י הנציב העליון סיר ארתור ווקופ, ווייצמן ואני נאמנו ברדיו והנאומים הועברו מנהלל ישר לארמון המלוכה בלונדון. והנה בזמן המאורעות נעקר העץ, והשלטונות לא שמרו עליו למרות אזהרותינו. סמוך לזה התחילו הבדוים שולחים את עזיהם בשטח הנטוע לכרסם את השתילים. ועתה יצא פסק דין הנותן לבדוים האלה זכות מרעה ביער המלך ג’ורג'.

הפרשה הידועה ביותר היא פרשת 300.000 הדונמים מאדמות הממשלה באיזור בית-שאן. אדמה זו חולקה, כידוע; ולא בחלקות קטנות, חלילה, אלא ביחידות של אלף ואלפיים דונם למשפחה. כדאי שאזכיר כאן פרט מענין המעיד על יחס השלטונות: הערבים קבלו את הקרקע בתנאי שישלמו בעדו 1.5 לא“י לדונם במשך שלשים שנה וברבית נמוכה. את הכסף לא שלמו, כמובן. והרבה מהם מכרו את אדמתם ליהודים ב-3 לא”י הדונם נוסף ל-1.5 לא"י שהיה עלינו לשלם לממשלה. ומשעברה האדמה לידינו דרשה הממשלה שנשלם את התשלום הזה דווקא במזומנים, שהרי כידוע, אין אנו “בטוחים” כערבים אשר להם חולקה אדמת בית-שאן.

זהו היחס לעניני הקרקע שלנו; זוהי המגמה של כל השליטים למן הגבוה מעל הגבוה בלונדון ועד קטן הפקידים בארץ-ישראל. מכאן ההסבר לפרשה הארוכה של שאו, סימפסון, פרנטש וחבריהם. כחוט השני עובר בכל הדו"חות הללו הרעיון: אין די קרקע ליישב יהודים. הקרקע דרוש לערבים. ולא הועילו כל טענותינו: שלפי שעה נמצא בידי היהודים אחוז פעוט מאדמת ארץ-ישראל, שהארץ מלאה מדבריות שלא הגיעו לידי עיבוד מפני שאין הקרקע חסר; שדי לראות את הערבים הגוועים ברעב במחוזות המרוחקים בשעה שאלה הקרובים לישובים היהודים מתבססים ומפרים את אדמותיהם. לא הועילו העובדות: למשל זו, שהממשלה הציעה לבדוים, שנושלו כביכול, מאדמות עמק-חפר, קרקע בשפע בבית-שאן, וסרבו ללכת שמה – משום שידעו כי בקרבת חדרה תהיה פרנסתם על היהודים, ואילו כאן, בריחוק מקום מישוב יהודי, אין להם כל סיכויים להתפתחות. ששים שנה שולטים האנגלים במצרים ואין דלות גדולה בעולם מדלותו של הפלח המצרי. לא שמענו עד עתה שהממשלה הבריטית תדאג להם. רק כאן תקפה אותם פתאום החרדה לערבים; שהרי בלונדון, להבדיל מברלין, נעשה הכל לשם שמים, בשם ההומניות. וגם נישול היהודים מן הארץ הזאת נעשה כדי לשמור על האוכלוסיה הערבית המסכנה.

כך נוצרה ספרות משרדית שלמה שמטרתה להוכיח, כי בארץ-ישראל יש להציל את הפלח מידי המנצל היהודי. גולת-הכותרת של שרשרת זו היתה ועדת פיל. לא אכנס כאן בויכוח בענין החלוקה שעתה עבר זמנה. אך ברגע שהגישו לפנינו את תכניתו של פיל אמרתי בישיבת הנהלת הסוכנות, כי היא מורכבת משני חלקים: חלוקת הארץ ומדינה יהודית. החלק הראשון יתקיים, השני – לא. דברים אלה מתאמתים כיום. עיקר הכוונה היתה לחלק את הארץ, ואנו בידינו סייענו לכך מתוך שלא נזדעזענו מן ההצעה על חלוקת ארץ-ישראל המערבית. אנו את שלנו עשינו. התלהבנו מן החלק החיובי של התכנית, והם, האנגלים, למדו מכאן שאפשר לחלק את הארץ. עד שבא וודהד והוציא את המרצע מן השק. לא זו בלבד שהסתפק בחלוקה, אלא צמצם וצמצם את חלקנו.

התפתחות זו נסתיימה בספר הלבן שהופיע גם הוא, לכאורה, תחת לחץ הערבים. לפני שנה, בימי ישיבות לונדון, נמצאו אחדים מאתנו שטענו, כי הבעיה העקרית היא התנגדות הערבים ולא האנגלים. ועם הופעת הספר הלבן, כאבנו, מחינו, ואחרי שלשה ימים חזר השקט על מכונו.

כיצד הגענו למצב זה? בארבעה דברים השלינו את נפשנו.

ראשית, העברנו את נקודת הכובד משאלת היחס של הממשלה האנגלית לשאלת הערבים. כל הבקי בנעשה בארץ רואה בעין – הדברים נאמרו בתזכיר שהגשתי לועדת וודהד – כי החרפת התנועה הערבית היא תוצרת בית הממשלה. היא נתחזקה על-ידי השלטון ופקידיו. אנו חשבנו, שאם נשלים עם הערבים יסתיימו בזה הקשיים. אך הממשלה היא שעכבה ומנעה את השלום. כשבא ערבי דורש-שלום אל השלטונות, חכה בפתח; כשבא ערבי קיצוני קבלוהו בסבר פנים יפות. האמת היא, שהממשלה לא רצתה ואינה רוצה שהיהודים יתפסו מקום חשוב בארץ-ישראל. מיניסטר הולך ומיניסטר בא, אנשים שונים עמדו בראש משרד המושבות, ביניהם מידידנו. בימי צ’רצ’יל גזלו מאתנו את עבר-הירדן; בימי סמואל חולקו אדמות בית-שאן. שהרי למעלה מכל המיניסטרים עומד הפקיד. מיניסטר הולך ומיניסטר בא והפקיד לעולם עומד. והפקיד הקולוניאלי הוא כבר בן שלש מאות שנה. וזה אינו רוצה שהיהודים יתחזקו בארץ. הפקידות הבריטית אין לבה נוטה לעם תרבותי גדול, שגם הפועלים בו הם בעלי תרבות. לכתחילה אי-אפשר היה, כמובן, לבטל את הצהרת בלפור. אבל במשך עשרים ושתים שנה הצליחו להגיע לידי כך.

שנית, השלינו את עצמנו לחשוב, כי בעית הקרקע אינה עיקר. המשכנו את עבודת גאולת הארץ בקצב אטי, ובשנים הטובות ביותר עלה בידינו לגאול רק 60.000 דונם בשנה. תשוו את המספר הזה עם מאות המיליונים שאבדו ליהודים בגרמניה, בצ’כיה, בפולין ובארצות אחרות, ותבינו מה רב היה החטא שאשליה זו הביאה בעקבותיה.

שלישית השלינו את עצמנו לחשוב, כי יש רק כתובת אחת לתעצומותינו, והיא משרד המושבות בלונדון. דרך אחרת אין. אולי נכון הדבר, שזו הדרך הנוחה ביותר, ואולי קשה למצוא דרכים אחרות. אבל אם הולכים אנו במשך עשרים ושתים שנה בדרך זו ומקבלים מכה אחר מכה, צריך היה לחשוב על שנוי הדרך, והדבר לא נעשה.

רביעית, בטחנו בגורל, ש“נצח ישראל לא ישקר”. חשבנו: הכל יעבור. מכה אחרונה זו שהוכינו מוכיחה, שתפארתנו לא תהיה על דרך זו. לא כאן המקום להרחיב את הדבור על דרכי מלחמתנו הפוליטית. אבל יודע אני, שבחוגים האחראים למדיניותנו, באו לידי הכרה, שאין להמשיך את הדבר בצורה זו. ואני מבקש מכם שתענו לדרישות ההנהגה כשתבואנה אליכם. אפשר להאמין בדרכים החדשות או לאו, אבל אין איש רשאי להסתלק מחיפוש דרכים. אל השליות! ברור שמכינים לנו חיסול גמור, עתיד של מיעוט קטן בעולם הערבי הגדול, ואם לא נעמוד על נפשנו, נשא כולנו באחריות על העתיד.

*

הזהרתיכם כנגד אשליות, ועלי להזהירכם גם נגד היאוש.

נזדמן לי לשמוע בימים אלה על פשיטת הרגל של כיוון הבנין; על הצורך להתרכז אך ורק בפעולה פוליטית. ההשקפה אינה חדשה. אנו שומעים כדברים האלה זה עשרים ושתים שנה. תמיד נלחמתי נגדה בחרוף נפש. כי אין לך, לדעתי, דרך נוחה יותר לסייע לשונאינו מאשר להפסיק את העבודה. שוו בנפשכם: מיהו בעולם הגדול אשר יבוא לעזרתנו? ידידנו הגדול ביותר שהכוח בידו, נשיא ארצות הברית רוזבלט, קבל את ויצמן בחבה והביע את שמחתו על התפתחותה של ארץ-ישראל, אך גם הוא לא יטיל את השפעתו הפוליטית על כף המאזנים. על אחת כמה וכמה מדינות וארצות אחרות. ובאנגליה עצמה: הנה יושב בקבינט צ’רצ’יל והוא תומך בדרישותינו והתנגד לגזירה, אבל לא יצא למלחמת תנופה. ובאירופה האסון גדול כל-כך עד שאין לנו כל תקווה לעזרה כספית ממנה, ועל אחת כמה וכמה לעזרה מוסרית. גם היהדות האמריקנית שקועה בפחד בפני האנטישמיות והיא גוזרת על עצמה שתיקה, וביחוד לא נוח לה להתקומם נגד האנגלים.

הכוח היחידי שאנו יכולים לסמוך עליו הוא חצי מיליון יהודי ארץ-ישראל ומיליון וחצי הדונמים שבידנו. יחס הכוח הזה לכוחה של הקיסרות הבריטית הוא כיחס פינלנד לרוסיה הסוביטית. ובכל זאת אין מוצא אחר. לו שמענו, חס וחלילה, בשעתו לעצות האנשים הטובים שתבעו את הפסקת עבודתנו, היינו עומדים כיום בפחות אנשים ובפחות קרקע, דלים וריקים ללא תקוה לנצחון. מכאן המסקנה לעתיד. המשך העבודה אינו רק תביעת השעה. זוהי תביעה שנתגברה פי כמה מאז פרסום החוק. אנשים ודונמים – אנו חייבים להגביר את מלחמתנו למענם יותר מבימים שעברו. מלחמה זו תמשך שנים, אך גם לערבים היה אומץ רוח ללחום שלש שנים וחצי. אנו חייבים להזדיין בסבלנות למלחמה ארוכה יותר. אבל תנאי אחד למלחמה זו: גידול הישוב, גידול הקרקע, צריך להמשיך ללא הפסקה. אם לא ילך לאיבוד המעט שבידינו. בכיוון אחד, בשטח העליה, נתקבלה ההשקפה הזאת. ההעפלה מקדמת אותנו לקראת המטרה. ולו היו האמצעים בידינו היינו יכולים לתת למלחמת העליה תנופה והיקף אחרים לגמרי. ובדרך זו עלינו ללכת גם בשטח הקרקע.

אנו נתבעים להמשכת רכישת קרקע בקצב גדול יותר, ללא פקפוקים וללא היסוסים. אמנם הבעיה כאן קשה הרבה יותר, שהרי לגבי קנית הקרקע אנו תלויים בממשלה, ודונם אחד עולה יותר מעולה בלתי-חוקי, בפרט לאחר שפורסם החוק. אולם אל נשכח אף לרגע, כי לגבי כל יהודי בארץ עומדים לרשותנו שלשה דונמים, בשעה שלגבי כל ערבי השטח הוא 23 דונם. אל נשכח, כי אפילו אם תישמר הפרופורציה הקטנה הזאת, יש להכין 150.000 דונם לכל 50.000 יהודים שיעלו ארצה.

שואלים אותנו: כיצד נקנה, כשהחוק אוסר עלינו את הקניה?

יש שתי דרכים: הדרך הישרה, המותרת, ודרך העקיפין. על השניה לא אדבר. אני זוכר איך התנהגו התושבים ב“תחום המושב” של הצאר, ובודאי ימצאו דרכים גם לאלה שישבו ב“תחום המושב” של מקדונלד. אף כי אומר בגלוי, שמהצד המוסרי אני רואה היתר לאלה שיעקפו את החוק כמו בימי התורכים. אמרתי פעם לפקיד גבוה, כי המשטר האנגלי גרוע מן המשטר התורכי. וכששאלני אם אני מדבר ברצינות, עניתי בחיוב. אמרתי, כי הפקיד התורכי לקח “בקשיש” והאנגלי – לא. אמרתי שמפני ה“בקשיש” אינני נרתע, כשם שלא נרתע האנגלי הגדול לורנס בפני הגמלים הטעונים זהב שנשלחו לשליטים הערבים כשצריך היה לרכוש את לבם. הוספתי ואמרתי, כי אם נעשה לנו עוול על-ידי פקיד תורכי, היתה הברירה בידינו לפנות לאנגליה ולצרפת, שתגנה עלינו. ואילו כשהפקידות האנגלית היא בעלת העוול אין לנו למי לפנות אלא לקב"ה לבדו. הדרך תהיה קשה. אבל נלך בה.

ועוד פתוחה לפנינו דרך החוק. יודעים אתם את המפה השחורה שסומנה ע"י הממשלה. אדמת ארצנו מחולקת לשלשה איזורים: איזור אסור בקניות; איזור אסור, פרט לקרקעות שאפשר להעבירן ברשיון הנציב העליון; איזור חפשי. גם במסגרת החוק נשארה לנו עדיין האפשרות לרכישה חוקית של 600.000 – 800.000 דונם. אם נקח בחשבון את מחירי היום – אף כי המחירים יעלו בודאי עוד יותר – ידרוש הדבר השקעה של 5.000.000 – 7.000.000 לירות. מכאן שבשנים הבאות תהיה לנו עוד עבודה למדי.

המסקנה הנובעת מניתוח זה היא: העבודה המעשית צריכה להתנהל בקצב המהיר ביותר, מפני שאין אנו יודעים מה מחכה לנו מחר. כשהתריעו אנשי הקהק“ל בעבר על הסכנה המרחפת על ראשנו, התיחסו בביטול לאזהרתנו. כיום איני בטוח אם הגבלה זו היא ההגבלה האחרונה. הממשלה בחרה ברגע הנכון לפרסום החוק. היא יודעת, כי המלחמה, הצנזורה, איסור האספות, יעכבו בעד ביטוי ההתמרמרות של היהודים. היא יודעת שאין לנו עם מי ללכת, שאנו חייבים כולנו להתפלל לנצחונה של אנגליה במלחמה. אחד מחברי הממשלה אמר זאת בגלוי בימי שיחות לונדון: ב”אם אתם חושבים שתוכלו להלחם בנו, אתם שוכחים כפי הנראה שאנו המדינה היחידה העומדת לצדכם". גם עתה היא בטוחה שהזעם יעבור. נצעק ארבעה ימים ונשתוק אחר-כך עשרים וחמש שנה. ומי יודע, אם “הצלחה” זו לא תביא אותה לידי החמרת הגזירות.

וכדאי לזכור, שאין לך דבר המשפיע על הממשלה, המעורר בה כבוד, כקרבן כספי. מסרו לי, כי בשעה שנתפרסמה הטלגרמה על רבע מיליון דולר שנשלחו אלינו מאמריקה, עשה הדבר רושם על הפקידות. אין הם מבינים אלא כוח, כוח פצצות וכוח כסף. ואם אנו רוצים להתחזק במלחמתנו המדינית, עלינו להראות שאנו מוצאים די עוז בנפשנו להמשיך בדרך המעשה. עלינו להגדיל את רכושנו באנשים ובקרקעות בקצב מוגבר ובקנה-מדה גדול. יש לאמץ את כל הכוחות ולגאול. למן ה-18 במאי ועד היום הועברו על שם הקהק"ל 32.000 דונם, בהם 7.000 באיזור המותר. אבל יש לנו חוזים על 48.000 דונם נוספים. זוהי מטרתנו הקרובה: שלשה דונם לכל יהודי עולה. וכשנגיע לעליה של 50.000 בשנה אנו חייבים לרכוש 150.000 דונם.

מסרו נא את דברי אלה לכל הצבור, לכל בעל השפעה בתוכו. אל יאוש! מי הירא ורך הלבב ילך לביתו ואל יחליש את המרץ, התקוה והאמונה של אלה המוכנים למלחמה. בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר מתגלים כוחות חדשים בגוף העם, כוחות שלא שיערו אותם קודם. ואוי לנו אם נזניח כיום – כי אז יבוא הקץ לכל מלחמתנו.

עלינו לשמור את העם בפני היאוש, ועלינו לשמור ביחוד את חצי מיליון היהודים בארץ. אם ימשיך הישוב בעבודה לא יהיה מקום ליאוש.

פברואר, 1940.

היום, י“ט באדר א' שנת ת”ש, 28 בפברואר 1940, הטילה הממשלה האנגלית על העם היהודי היושב בציון איסור לרכוש קרקעות להתישבות בחלק הארי של ארצנו. לפני עשרים ואחת שנה התחייבה הממשלה האנגלית לפני כל האומות בעולם לסייע לעם ישראל לשוב ולרכוש את ארצו, וגם התחייבה ליצור תנאים כאלה בארצנו, שיאפשרו ישוב צפוף של יהודים במולדתם, והיום הרימה גרזן על תקוות העם, שימיהן אלפיים שנה. שהרי איסור רכישת קרקע בחלק הגדול ביותר של ארצנו משמעו: גזירת שמד על תקוותנו לקיבוץ גלויות. בלי קרקע אנחנו בארצנו בגלות ערבית-אנגלית, כשם שאנחנו בגלות בכל ארצות תבל.

והממשלה האנגלית בחרה להכריז על איסור זה בזמן שארץ-ישראל נשארה בשביל עמנו התקוה היחידה, הכוכב המזהיר היחידי בחשכת האפלה שמסביבנו, בזמן שמיליוני יהודים באירופה המרכזית והמזרחית נתונים לשמצה ולרדיפות, לבז ולתעלולים הרבה יותר מבימי הבינים; בזמן שכל יהודי בכל ארצות העולם עומד ומתפלל לנצחונה של האומה האנגלית במלחמתה העולמית כיום, ומביע את רצונו לסייע לנצחון זה בכל מיטב יכלתו; בזמן שההתנקשות בין היהודים והערבים השכנים בארץ הזאת, שנמשכה כארבע שנים, נסתיימה כמעט לגמרי, ואין שום דרישה וכל לחץ מצד הערבים כיום להוציא איסור על מכירת קרקע.

מה ראתה הממשלה האנגלית להוציא את הגזירה הרעה הזאת עלינו? – לאלהים פתרונים. ואין מתפקידי לבאר את הטעם הזה, אם גם השקפתי שלי היא, שזוהי תוצאת כל הפוליטיקה של הממשלה ביחס לארץ-ישראל במשך עשרים שנה.

אולם אשמים באסון זה לא רק הממשלה האנגלית, ולא רק המדיניות הציונית במשך עשרים שנה, כפי שחושבים אחרים, כי אם גם – ובמדה גדולה מאד – העם היהודי וההסתדרות הציונית כולה. אין לי היכולת ואין לי הרשות לדבר לא על אשמת הממשלה ולא על אשמת העבודה המדינית שלנו. אולם יכול אני ורשאי אני לדבר על החטא שחטא עם ישראל ביחס לגאולת הקרקע במולדת. במשך ששים שנה, מאז התחילה התנועה של חבת ציון, במשך ארבעים ושתים שנות ההסתדרות הציונית, במשך עשרים ושתים שנות הצהרת בלפור, נמצאו בתוכנו מעטים ממנהיגי האומה שלא פסקו מלצעוק ומלהתריע: הדבר העיקרי שיש בו להבטיח את עתידנו הוא – לגאול ולגאול, לגאול את אדמת ארץ-ישראל, בכל הצורות ובכל האמצעים האפשריים. ומה היה ההד לקריאתם? – מעשרים ושבעה מיליונים דונם הנמצאים בארץ-ישראל המערבית תחת המנדט האנגלי, רכש העם היהודי כולו: הקהק“ל, הברון רוטשילד, פיק”א, אגודות ויחידים – במשך ששים שנה – רק מיליון וחצי דונם! היינו: חמשה אחוזים מאדמת הארץ. אם תביאו בחשבון את העושר הגדול של היהדות הרוסית לפני הבולשביזם, של היהדות הגרמנית לפני היטלר, של יהודי אמריקה ושאר ארצות גם כיום – תבינו את החטא ההיסטורי הנורא, שחטא עם ישראל במשך ששים השנים האלה.

והרי גם בזמנים הגרועים ביותר, גם תחת שלטונם של התורכים לפני המלחמה, וגם במשך עשרים השנה של שלטון המנדט, עם כל הקשיים וההפרעות האדמיניסטרטיביים מצד הממשלה האנגלית, אפשר היה לרכוש, בלי הגזמה, יותר ממחצית שטחה של הארץ – אילו היה עם ישראל, ובעיקר העשירים שבתוכו, נענה לקריאה: גאלו והגאלו, הכינו לעצמכם מקלט, עפ"י הטרמינולוגיה הראשונה, או בית לאומי לפי הטרמינולוגיה האחרונה, בארץ אבות! היה הד לקריאה זו, אבל ההד היה קטן וקלוש. זהו חטא האומה כולה. אבל לא פחות מזה חטאו הציונים במשך כל השנים אחרי המלחמה. בין שאר העבודות החשובות של בנין הארץ לא הוקדשה אלא התענינות קטנה מאד למעשה העקרי, ליצירת בסיס לעבודתנו, לגאולת הארץ. כולם הסכימו לערכו המיוחד של מפעל זה, אבל היתה זו רק הסכמה עיונית בלבד. רק מעטים בינינו, קומץ קטן בכל הארצות, הבינו את החיוניות המלאה שבעבודה זו, והם התריעו וקראו ומלאו תפקידם, וכל מה שנעשה עד היום אינו אלא תוצאה מפעולתם של מעטים אלה.

כיום אפשר לראות בחוש ממש, עד כמה הציל אותנו ברגע טרגי זה גם אותו ההישג המועט שהשגנו. כי הרי הגזירה שיצאה מאת הממשלה האנגלית אינה נובעת כלל מתוך הרצון לסייע לערבים מבחינה כלכלית. הערבים ברובם הגדול פונים אלינו מדי יום ביומו ומציעים ומבקשים: קנו קרקע, כי אין לנו שום יכולת לעבד את השטחים השוממים הגדולים הנמצאים ברשותנו. קנו מאתנו חלק מקרקעותינו, כדי שנוכל בכסף שנקבל מכם ליצור משק מתאים בשטחים שישארו לנו. הגזרה לא יצאה אלא מטעמים פוליטיים גרידא. אם מותר לעשות פוליטיקה כזאת על שכמו של עם אומלל נודד, שנתנו לו הבטחות אחרות לגמרי – על השאלה הזאת תתן ההיסטוריה את תשובתה בימים יבואו. אבל, אילו, חלילה, לא היה ברשותנו גם אותו המעט שיש לנו כיום, הרי בכלל אפשר היה להגיד, שאין כל תקווה לביתנו הלאומי בארצנו. המעט שרכשנו עד היום הזה משמש לנו כעת נקודת-אחיזה לא רק כדי להמשיך את מפעלנו, כי אם – וזהו העיקר – כדי שנגביר בתוכנו את האמונה בנצחוננו הסופי. ויעמוד כאן על הברכה, בראש ובראשונה, אותו היהודי הגדול, שזכרו לא ימוש מתוכנו, הברון אדמונד רוטשילד, הראשון והיחידי שהבין את ערך הקרקע בשביל עתידנו, הראשון והיחידי שגאל בקנה-מדה גדול, וגאל בשביל האומה – את השליש ממיליון וחצי הדונם שיש ברשותנו כיום. ויעמדו על הברכה כל האלפים והרבבות של יהודים, בין אלה שרכשו קרקע לעצמם, ובין אלה שסייעו בפרוטותיהם, ולפעמים גם באלפיהם, לגאול קרקע לאומי על-ידי הקהק"ל, – והם שנתנו לנו את המיליון הנשאר. רבים מאלה צריכים היום להרגיש סיפוק מיוחד, שאין חלקם בין אלה שחטאו לעתיד האומה.

קרה פעם בפרלמנט הצרפתי, שפושע אחד השליך פצצה באמצע הישיבה, קם נשיא בית-הנבחרים והכריז: רבותי, הישיבה נמשכת. וגם אנחנו ראשי התנועה הציונית, כאשר השליכו פצצה שיש בה כדי לעקור מן השורש, חלילה, את תקוות האומה, אנחנו מכריזים: עבודתנו נמשכת! בודאי תשאלו: כיצד? מתן תשובה על השאלה הזאת – זוהי המטרה העיקרית של אגרתי זאת.

החוק של הגזירה החדשה מהו אומר? החוק קובע שכל שטחה של ארץ-ישראל המערבית, בערך 27.000.000 דונם, נחלק לשלשה איזורים: האיזור הראשון, בגודל של 1.300.000 דונם, נשאר חפשי לרכישת קרקע בשביל כל אחד ואחד, וביניהם גם היהודים. האיזור השני, שגודלו בערך 1.600.000 דונם, וכן שטח של 6.800.000 דונם בחלק הדרומי של הערבה הגדולה הנקראת “נגב” – בהם מותר למכור קרקע אך ורק לערבי ארצי-ישראל. היינו: אסור למכור קרקע ליהודים ולשאר העמים הלא-ערבים, וגם לא לערבים שאינם יושבים בארץ-ישראל ואינם נתיני הארץ. אולם הנציב העליון רשאי לעשות על דעת עצמו וליתן רשיון בכל פעם ופעם למכור קרקע באיזור זה גם לא רק לערבים ארץ-ישראלים. הקרקעות באיזור זה השייכים לא לערבים ארצי-ישראליים, כי אם לערבים מחו"ל או לבני עמים אחרים – מותר למכרם לכל מי שרוצה לקנות. האיזור השלישי מכיל 10.500.000 דונם בכל חלקי הארץ וגם 6.500.000 דונם בחלק הצפוני של הנגב. באיזור זה אסור לגמרי למכור קרקע אלא לערבים ארצישראליים בלבד. אמנם גם סעיף זה מכיל זכויות מיוחדות של הנציב העליון, שיש בכוחו להתיר מכירת קרקע במקרים יוצאים מן הכלל. אבל התנאים להיתר המכירה הם כאלה, שהתקוות לקניות באיזור זה הן כאין וכאפס.

יש עוד להוסיף, כי כל האיסור הזה חל אך ורק על קרקעות חקלאיות, היינו כפריות. ואילו הקרקעות העירוניות בכל שלשת האיזורים האלה מותר לקנותן ולהתישב עליהן. סעיף זה מראה במדה ברורה את המגמה העיקרית של הממשלה, שכל-כך הרבינו לדבר עליה במשך השנים האחרונות. עיקר כוונתה של הממשלה היא, שמבנהו הסוציאלי של הישוב העברי בארץ ישאר כדוגמת המבנה בארצות הגולה: הכפר צריך להשאר בידי האומה האחרת, והיהודי גורלו להשאר איש העיר לתמיד. ולא לחנם הייתי מתריע ומכריז תמיד: רכזו את כל מאמציכם ביצירת הכפר העברי. הכפר העברי – זו היתה מטרתנו היסודית, והוא עומד כיום בסכנה, והגזרה שבאה בגושפנקא דמלכותא מאשרת את ההשקפה הזאת.

מה עלינו לעשות בתנאים אלה, ומה אפשר לעשות?

קודם כל עלינו לנהל מלחמה מדינית, גדולה ומתמדת, ככל אשר נוכל בתנאי חיינו כיום ובימי החירום של המלחמה בפרט – מלחמה נגד הגזירה האיומה הזאת, שאומרת לבגוד במנדט שנמסר לאנגליה מטעם כל אומות העולם, לבגוד בעם ישראל בתקופת המצוקה הנוראה שעוברת עליו בימינו ולגזור ממנו את תקוות האחרונה. זו תהיה מלחמה קשה עד מאד ותימשך הרבה והרבה זמן. אבל עלינו לנהלה בכל הכוחות שעומדים לרשותנו. מה תהא צורת המלחמה הזאת ואמצעיה – על כך תקבלו הסברה והוראות מהמוסד העומד בראש עבודתנו המדינית. אבל עד שהנצחון יבוא והגזירה הרעה תיבטל על-ידי ממשלת אנגליה – אולי לא על-ידי הממשלה כיום, כי אם על-ידי ממשלה אחרת – אנחנו לא נפסיק אף לרגע את עבודתנו לגאולת הארץ. להיפך: מוטל עלינו להגביר את העבודה פי כמה וכמה, כל מה שנוכל לעשות לפי האמצעים הכספיים שיעמדו לרשותנו.

ושתי מטרות לעבודתנו המוגברת: האחת, שהיא בעצם חשובה מבחינה מדינית, להוכיח לממשלה האנגלית ולכל האומה האנגלית, שכל ההפרעות והגזרות האלה אין בהן אלא כדי להגביר ולהכפיל את מרצנו ומאמצינו. דבר זה ישפיע הרבה יותר מכל הנאומים והתזכירים ויבליט את הקשר הבלתי-פוסק של עם ישראל אל ארצו ההיסטורית. והטעם השני, המעשי, הוא: מחויבים אנחנו לא להזניח שום אפשרות ולהגדיל את רכושנו הקרקעי וההתישבותי בקנה-מדה גדול – ודוקא בימים אלה. אנחנו, שנגזרה עלינו הגזירה של איסור רכישת קרקע באיזור אחד בשלמותו, ובאיזור שני בחלקו – כיום עלינו להיות פקחים יותר ולתפוס מהר, מה שאפשר עוד לרכוש באופן חוקי.

ועוד רבה העבודה, שעלינו לעשותה בתנאי החוק החדש. באיזור הראשון, שמכיל כמיליון ורבע דונמים, כבר שייכים ליהודים 700.000 דונם. הרי שאנו יכולים עוד לרכוש 500.000 דונם, ואם לא כולם, הרי חלק חשוב מהם בודאי שעומד לגאולה. באיזור השני, שמכיל 1.600.000 דונם, נמצאים כיום ברשות היהודים בערך 530.000 דונם. הרי שנשארים עוד יותר ממיליון דונם, שאפשרות קנייתם תלויה בהסכמתו של הנציב. אין אני חושב, שקל יהיה לקבל את הסכמתו לכל דרישותינו, אבל ברור שיש סיכויים ידועים, שבחלק זה או אחר נצליח במאמצים מרובים לקבל רשיון מאת הנציב לרכישת קרקע. אין גם לשכוח, שדוקא באיזור זה יש הרבה קרקעות השייכות לערבים שלא מבני הארץ, וקניית הקרקעות האלה מותרת ללא הגבלה. לפי החשבון הראשון שנעשה על-ידי יודעי דבר יוצא, שאם יהיו לנו האמצעים הדרושים, נוכל עוד לקנות בשני האיזורים האלה, לפחות כ-750.000 דונם. אין אני מביא בחשבון את השטח של 6.800.000 דונם בנגב, כי זוהי בעיה מיוחדת.

רכישת השטחים, שיש אפשרות לרכשם בתנאים אלה, תדרוש הון עצום – והאמצעים צריכים להנתן לנו בזמן הקרוב ביותר. תשובה על כך אין אני יכול לתת, כי אם עם ישראל בכל העולם. אנחנו שעומדים על-יד ההגה של העבודה הציונית, לא זזנו אף לרגע מהשקפתנו ההיסטורית ומאמונתנו בנצחון הסופי. לא זזנו מהכרתנו, שראשית דבר ואחרית דבר בכל מפעל הבנין של המולדת – הוא קרקע, לא זזנו מאמונתנו, שאם לא העם כולו, הרי החלק הגדול ביותר, המבין והמרגיש את החרדה לגאולת העם והארץ, יקום סוף סוף וילכד את כוחותיו לשתי הפעולות שציינתי לעיל: המלחמה המדינית נגד הגזרה, והפעולה המעשית להגביר מאמצים לגאולת אותם השטחים שאנו יכולים עוד לגאול! ואין להחמיץ אף רגע, עלינו לגשת לעבודה מיד!

הגזרה החדשה, שיצאה מאת ממשלת אנגליה, אינה בשבילנו רק מכה מעשית בלבד. הרבה יותר מזה: זוהי מכה מוסרית איומה. הממשלה האנגלית, שנלחמת יחד עם צרפת, כפי שהיא מכריזה, לשוויון זכויותיהן של כל האומות, גם הקטנות ביותר, ולשווי זכויותיו של עם ישראל בכל העולם – היא עצמה מכניסה את תורת הגזע באותה הארץ, שקבלה אותה בשלטון מנדטורי מאת כל אומות העולם, שכולן הכירו בזכותו של עם ישראל עליה. בארץ הזאת, שעמנו הכריז בה הראשון על שויון זכויות וצדק ויושר לכל היושבים בה ולכל העמים – בארץ הזאת יוצרת ממשלת אנגליה גיטו לעם ישראל על פי הנוסח של רוסיה הצאריסטית, ודוקא כיום, כשעם ישראל מתבוסס בדמו ונלחם על קיומו ממש. כל אדם מישראל, – ציוני או לא ציוני, המאמין בעתידה של ארץ-ישראל או שאינו מאמין, דתי או לא דתי, כאזרח כסוציאליסט – כל אחד צריך להרגיש את הכאב הצורב שבעלבון זה ולענות עליו כהלכה. והתשובה צריכה להיות לא רק במחאות, כי אם במעשים ממש, במפעלים גדולים, שכל העולם יראה, כי על העלבון של יצירת גיטו בארצנו אנחנו עונים בהגברת הפעולה וביצירת מכשירים חדשים לגאולת הארץ ועל-ידה לגאולת העם.

אני פונה אליכם בקריאה: הגבירו את אמונתכם בנצח ישראל, חזקו ואמצו בעבודת הגאולה! ואני גומר בדבריו הנצחיים של ירמיהו הנביא, שהכריז עליהם בימים הקשים של ההיסטוריה שלנו, בימי מצור ירושלים וחורבנה:

שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב, כי אשיב את שבותם נאום ה'. (ירמיהו ל“ב, מ”ד).

מצד אחד לפנינו הכרזתו של ירמיהו הנביא, ומצד שני גזירתו של מלקולם מקדונלד. מי משניהם ינצח? בשבילי התשובה ברורה!