זכורני, בעודי תלמיד בבית-הספר, כשלמדתי את ההיסטוריה הכללית, עשה עלי רושם בל ימחה שם אחד. בימי הבינים היה מלך באנגליה שקראו לו “יוהן נטול קרקע”. כשנתקלתי לראשונה בשם זה לא הבינותי מה פירושו של “מלך נטול קרקע” זה. יש מלך עליון ויש מלך אביון, אדמתו של זה מרובה, אף גם לזה יש משהו, אבל מלך שאין לו קרקע לגמרי איננו מלך. כשנזכרתי בזה חשבתי: תיקרא הרצאתי בשם “ישראל נטול קרקע”. מלך אביון הרוצה למלוך בלי קרקע – במלים אלה גלומה כל הטרגדיה של האומה הישראלית או ביתר דיוק, הטרגדיה של ההסתדרות הציונית, שבמשך חמשים ושלש שנים, מיום קריאתו הראשונה של פינסקר ומיום העליה הראשונה של הבילו"יים עד היום הזה, נשארה למעשה בלי קרקע!

בכינוס זה שעיקרו קרקע, הייתי יכול לספר לכם רבות על פעולות, על הישגים. הייתי יכול למסור לכם דו"ח יפה, עשיר וטוב, והיינו אומרים לאחריו: “שישו בני מעי, הגדלנו עשות!” ואתם הייתם יוצאים מן האולם ואומרים: “תהילה לאל, אנחנו מתקדמים”. אך אינני רוצה בתיאור כזה, באשר יהיה בזה משום שקר כלפי כל התנועה וכלפי כל המצב שלנו בארץ.

עומדים לפנינו תפקידים גדולים וחשובים: העליה, השפה העברית, העבודה העברית, איחוד הכוחות, יחסינו עם הממשלה, יחסינו עם הערבים, ובכל זאת כל השאלות האלה אינן מגיעות בחשיבותן לשאלת הקרקע. שהרי, אם נביט על הכל בעינים פקוחות נראה, שביחס לכל הפרובלימות האחרות שהזכרתי כאן, אם לא נצליח היום נצליח לאחר שנה, ואם לא נצליח לאחר שנה, נצליח בעוד שלש שנים. אולי גם יוטבו יחסינו עם הממשלה בעקב השפעות שונות, אולי ילמדו הערבים להבין את נקודת מבטנו, אולי יבינו נותני העבודה את חשיבותה של העבודה העברית. אולי יבינו כל היהודים שבלי השפה העברית אין לנו תקומה. אבל הפרספקטיבה של רכישת קרקע היא דלה וזעומה. בתנאים הטובים ביותר מוכרחת רכישת הקרקע בארץ להיות יותר קשה משנה לשנה.

מדוע? אדם מוכר את אדמתו בזמן שמצבו החמרי מכריח אותו לכך, באין לו מוצא אחר. בעל הקרקע או האריס שאין לו הכרח חמרי לעזוב את אדמתו, רק לעתים רחוקות מאוד ימכור את הקרקע וילך. הערבי שהיה מוכר את קרקעותיו לפני המלחמה, בשנים הראשונות אחרי המלחמה וגם בשנים האחרונות, מצבו החמרי הולך וטוב משנה לשנה, בזכותנו אנו. אנחנו מעשירים את הארץ, אנחנו מעשירים את הממשלה, אנחנו מעשירים את התושב בארץ.

זהו גורם אחד. ומהצד השני, העליה גוברת והולכת במדה שלא פללנו לה. לא פחות מחמשים או ששים אלף איש לשנה עולים לארץ. הארץ איננה גמישה, שטח הקרקע שבה מוגבל. אמנם יש בארץ הרבה מדבריות ואפשר לחלום שבזמן מן הזמנים ימצאו בהם מים. אבל לעת-עתה השטח מוגבל, והמחירים עולים מדי יום ביומו. ולכן שאלת הקרקע עומדת לפנינו כשאלה של היום ולא כשאלה של מחר, בעוד שכל השאלות האחרות עומדות לפנינו גם היום וגם מחר.

אינני יודע אם מישהו שם לב למספרים המתפרסמים בעתונים. אם תעיינו בהם תעמדו על כל המורא שבמצב: אחרי חמשים וארבע שנים של חבת-ציון, אחרי שלשים ושמונה שנות קיום ההסתדרות הציונית ושבע-עשרה שנה לאחר הצהרת בלפור – שייכים לנו רק 6.5 אחוז מאדמת הארץ. אינני יודע איך אפשר, בתנאים כאלה, לנהוג בשקט כזה לגבי אותה הפרובלימה כפי שעושה זאת ההסתדרות הציונית. בה בשעה שאחוז היהודים בארץ לגבי כל האוכלוסים עלה מ-15 ל-26, הווה אומר ב-11%, הנה קניות הקרקע של היהודים: של הקרן הקימת, של האגודות ושל הפרטים גם יחד, העלו במשך אותן השנים את אחוז רכושנו הקרקעי רק מ-5% ל-6.5%, לאמור לא יותר מאחוז אחד וחצי למאה!

לאן אנו הולכים? האם אפשר לחשוב על פתרון איזו שאלה שהיא מבלי שתפתר שאלה עיקרית זו: ישראל נטול קרקע?

מה הם הגורמים המפריעים אשר הביאו אותנו למצב העגום של היום? הרבה סיבות לדבר, והראשונה להם: הממשלה.

לפני חמש שנים, כשהתחיל הקטרוג הגדול של פאספילד וחבריו על עבודתנו בארץ, פתחה התקפתם בעניני קרקע ונסתיימה בעניני קרקע. הרבה דברים נשתנו מאז. לכתחילה אסרו את העליה, אחר-כך פרצנו את המחסום והעליה נתגברה. ענינים אחרים נשתנו לטובה. אבל במה שנוגע לעניני הקרקע המצב הולך ורע מיום ליום. העיקר הוא, שהממשלה מלבישה את הפרעותיה בעניני קרקע באיצטלא נאה של הגנה על הערבים, שלא יהיו מנושלים מאדמתם. וכל הסברינו הם ללא תועלת, משום שאין לממשלה הרצון להבין את טענותינו.

כל הדיבורים על האריסים, כל הגזרות של החוקה הקרקעית, כל המשפטים שהוטל עלינו לנהל בעניני קרקעות, משפטים הנמשכים לפעמים עשרות בשנים, – כל זה מקורו בחוסר רצון טוב של הממשלה.

הסיבה השניה לדלות עבודתנו היא: יחסם של היהודים, שאינם מבינים את חומר המצב. תקלתנו העיקרית היתה, לכל הפחות עד הזמן האחרון, חוסר כספים. כל הדיבורים על איניציאטיבה פרטית, על אנשים פרטיים שקנו קרקעות וכו' היו, לכל הפחות עד השנים האחרונות, דיבורים ללא כל תוכן. קהלנו לא הבין ששאלת הקרן הקימת, שאלת הקרקע הלאומי, היא שאלת הגאולה של קרקע האבות בשביל הבנים, שאלת העתיד של האומה, שאלת ההצלה של העם היהודי. מה עשתה האומה בכללה, וההסתדרות הציונית בפרט, בכדי למלא את התפקיד הזה? הרי זה כאין וכאפס. הכנסותינו עלו, ואני מקוה שבשנה זו יעלה בידינו לקבל רבע מיליון לירה ניטו. אולם אם תתרגמו את הסכום הזה ללשון המחירים של הקרקעות בארץ-ישראל תקבלו שלשים וחמשה אלף עד ארבעים אלף דונם, ואפשר ששלשת אלפים עד ארבעת אלפים – האם זאת היא תשובתה של האומה?

ועוד מכה שמידנו באה לנו: הספסרות. אומרים, שכל אנשי ארץ-ישראל הם ספסרים. זה לא נכון ואין זה מן הצדק להגיד כך. אבל די לנו בצרה שישנה ואין כל צורך להגזים. ידוע הפתגם: כבשה מצורעת אחת מדביקה את כל העדר. אם יש מאות אחדות או אפילו עשרות אחדות של ספסרים, די בזה כדי שמכה זו תטריד את מנוחתנו. לו לפחות היו הספסרים גואלים קרקעות הרבה, היינו משלימים עם הצרה, אבל הרי גם זה איננו. שמונים אחוז, לכל הפחות, מכל הקניות האלה הן העברות מיד יהודית אחת ליד יהודית שניה. ועל-ידי הטרנסאקציות האלה לא די שמחירי הקרקעות עולם, כי אם היכולת הכללית של קנית קרקעות נוספות הולכת ומצטמצמת.

הדרך היחידה והמעשה היחידי שיוכלו לשים קץ לספסרות הוא ריזרבה גדולה של קרקע בשביל כל הרוצים להתישב על אדמת הקרן הקימת ואין להם כל אמצעים משלהם, או שיש להם אמצעים להתישבות ואין להם אמצעים לקנית קרקע. זהו האלף והתו של הפרובלימה. הריזרבה הקרקעית הזאת צריכה להגאל על-ידי מוסד שתהיה עליו השגחה של הקרן הקימת ושל ההסתדרות הציונית, שירכז את כל הכוחות בפעולה זו. דברתי על זה בועד הפועל ואמרתי שעוד בשנים האחרונות ובמקצת גם עכשיו אפשר היה לעשות משהו. יש לאחד לכל הפחות מוסדות אחדים העוסקים ברכישת קרקעות, בכדי שלא יהיה תוהו ובוהו שורר בקנית קרקעות בארץ-ישראל. לפני שנתים באנו בהצעה בענין זה. קבלו אותה בקונגרס אבל לא עשו כלום בכדי להגשימה. עלינו לאחד את הקניות הקרקעיות של המוסדות והאנשים שאפשר עוד להשפיע עליהם, למען נגיע במשך השנים לאותה הריזרבה הקרקעית הגדולה.

אני בטוח שההכנסות של הקרן הקימת עוד תעלינה, אבל מדת העליה איננה מקבילה כלל למדת העליה של מחירי הקרקע בארץ. בשנתים האחרונות השקענו בקנית קרקע סכומים הרבה יותר גדולים ממה שהשקענו בשנים שלפניהן, ולמרות זאת גאלנו כארבעת אלפים דונם פחות, כי עלית הכנסותינו לא די שתשיג את עלית מחירי הקרקע, אלא היא חייבת להקדים אותה.

מדברים הרבה על מלווה גדול למען הקרן הקימת בשביל קנית קרקע. אנו מטפלים בזאת, אבל לא בלב שלם. מלווה היא התחייבות שצריך לסלקה. ומכיון שצריך לסלקה – יש להזהר שלא נכפות את עצמנו בשנים הבאות במדה כזו, שכל הכנסותינו תיאכלנה ע"י תשלומי המלווה והרבית. גם אם יצא המלווה אל הפועל, יהיה בו רק משום פתרון לשעה. לסכומים הנוספים שנקבל על-ידי כך יהיה ערך רק אם נוכל לשלם את ההלוואה מבלי לעכב את פעולתנו הרגילה בשנים הבאות.

חמשים-ששים אלף איש בשנה עולים לארץ-ישראל. מה יעשו האנשים האלה? כלום יתישבו בערים וייצרו תעשיות? יבנו בתים כדי שיבואו וישלמו שכר-דירה? ואחר-כך מה יהיה? חשבו על זה, שבאם “אין אנו מכינים בערב שבת אין מה לאכול בשבת”, – אם אין מכינים קרקע לפני בוא העם – לא יהיה קרקע בבואו. אל תעזבו את לוצרן ואת הקונגרס מבלי בטחון שכאן יתחיל פרק חדש בפתרון שאלת הקרקע. עליכם לעזוב את המקום הזה בהכרת ההכרח לפתור במשך שנים אחדות את בעית גאולת הקרקע בארץ – כי רק אז נהיה אדונים בה. אם חלילה לא נגיע לכך – כל עמלנו לשוא ובארץ-ישראל ייווצר גיטו כלכלי נוסף, כמו בכל העולם כולו. חשבו על זה, עזרו לנו. אם תחפצו – נגאל!

הרצאה בועידת הקהק"ל

לוצרן, אב תרצ"ה.