שם אחד נשמע בתוכנו בזמן האחרון, והוא מסמל את השנוי הגדול בהערכת הקרן הקימת ומבליט את המפנה בכיוון עבודתה; שם זה שגור עתה בפיו של כל אדם מישראל בכל העולם היהודי כולו: חניתה. מה יש בחניתה? ארבעת אלפים דונם קרקע הרים, שאינם מיושבים עדיין, משק קטן. נקודות כאלה יש לנו לעשרות. ואם נפלו שם שני קרבנות, הרי גם בזה אין חדוש – כדברים האלה קרו לנו בתולדות התישבותנו בארץ. מדוע, איפוא, מלהיב השם הזה את העולם הציוני ומושך את הלבבות, גם לב אנשים הזרים לנו? יען כי אין זה שם גיאוגרפי בלבד, אלא סמל של מהפכה בכל מושגינו. במשך כל שנות קיומה של הקרן הקימת היו רואים אותה מנקודת השקפה משקית, ישבנית, ולא יותר. היו שראו בה גם מכשיר להסדר חיים סוציאליים חדשים. באירופה העריכו אותה כמכשיר נאה ליסוד משקים חקלאיים, ולכל היותר כגורם בגאולת הקרקע בשביל המשק. אבל מעטים מאד היו בתוכנו שראו את הקרן הקימת כמוסד מדיני גדול, כמכשיר להקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל. כשהיו דנים על גאולת קרקע בארץ-ישראל היו מתענינים לפי הרוב בטיב האדמה, באפשרות של התפתחות המשק וצורתו, ורק יחידים הבינו שבפעולתה של הקרן הקימת תלוי עתידה המדיני של הארץ כולה, שהיא משמשת יסוד לתקומת האומה בארץ-ישראל. עד שבא הלקח של השנתיים האחרונות, עם כל האסונות, הסבל והקרבנות, והבהיר בפני כל העולם את תפקידה האמתי של הקרן הקימת. עד שלא באה ההצעה האיומה על חלוקת הארץ, לא עמדנו על טיבה של הפרובלימה המדינית שלנו ולא הכרנו מי הוא הנושא שלה. התשובה והכיוון לפתרון הפרובלימה הזאת ניתנו על-ידי חניתה.

מבחינה משקית והתישבותית בלבד בודאי שלא כדאי היה לקנות את חניתה, אדמת מדבר, הרים וסלעים, מרוחקת מישוב יהודי, וכולה סכנת נפשות. ואם הלכנו לשם, הרי זה משום שאנו מכירים שיצירת נקודה ישובית כזאת ערך רב לה מבחינה לאומית, שהיא מכוונת לסייע לעתידנו המדיני בארץ. כעת התחלנו מבינים, שכל התזכירים וכל המאמרים היפים והנאומים בפרלמנט האנגלי אין להם אותו הערך המכריע, שיש לנקודה ישובית ידועה במקום ידוע ובזמן ידוע. העם היהודי הרגיש באופן אינסטינקטיבי את האמת הזאת, ועל כן קבל בהתלהבות כזאת את יסוד חניתה.

בזמן האחרון התעוררה השאלה של חלוקת הארץ. כל הציונים, בלי יוצא מן הכלל, נלהבים לרעיון יצירת מדינה יהודית ואין בזה חלוקי-דעות בינינו. המחלוקת אינה על יצירת מדינה יהודית אלא על חלוקת הארץ, והיא אשר פלגה את ההסתדרות הציונית. לא אגע עכשיו בשאלה זו, אין לי רשות לכך, כי אני מדבר עכשיו כנשיא הקהק“ל ובאסיפה המוקדשת לעניני הקהק”ל. בשובי מישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון נוכחתי, שנפוצו כאן שמועות כאילו השלמתי עם החלוקה. אני רוצה להשתמש בהזדמנות זו כדי להודיע לכל הישוב העברי, שאין אף שמץ של אמת בשמועות הללו. עם רעיון החלוקה לא השלמתי, ולא אשלים!

אין איש מאתנו יודע, אם החלוקה תצא לפועל או לא. כל אחד מדבר מהרהורי לבו. אבל בנוגע לעבודת הקהק“ל והתפקידים המוטלים עליה התאחדו איחוד גמור גם מחייבי החלוקה וגם שולליה. נקח את שתי האפשרויות האלה ונקבע על פיהן את תפקידי הקהק”ל.

אתחיל באפשרות שהחלוקה לא תצא לפועל, משום שאפשרות זו יותר קרובה ללבי. במקרה זה הרי ברור, שעלינו ליסד ישובים רבים על גבולות הארץ, כדי לעשות את החלוקה המוצעת לנו לבלתי אפשרית. אם הגבולות יהיו ברשותנו, שום קוסם בעולם לא יוכל להגשים את החלוקה. אם אנו, בעלי הלאו, קוראים לעם היהודי לסייע לנו בכל המאמצים הדרושים להגיע לגבולות אלה, יודעים אנו שזאת היא דרך ההצלה של שלמות הארץ. אולם גם בעלי ההן לא ישלימו עם קצוץ גבולותיה של ארץ-ישראל המחולקת עד לחיפה, והם יודעים שרק דרך אחת ישנה להציל את הגליל – למלא את החלל בין עכו לגבולות הלבנון בנקודות ישוב יהודיות. והוא הדין בנוגע לכבוש בית-שאן. חשיבות הכיבושים הללו היא אחת לבעלי ההן ולבעלי הלאו, ואותם אפשר להשיג לא על ידי מאמרים או נאומים בפרלמנט. אם נספיק במשך זמן קצר לגאול רבבות דונמים ולאחד כמה נקודות ישוביות, יש תקוה להציל את המחוזות האלה. אילו היתה ועדת פיל, בבואה לארץ, מוצאת עוד ועוד רבבות דונמים בכל אותם המקומות שדברתי עליהם, אולי לא היתה ההצעה באה לעולם בכלל, או שהיתה יותר טובה בשבילנו. אבל בכל אותם המחוזות שהמליצה על קריעתם מצאה מדבריות ולא ישובים.

ידוע שקיימים בעולם שני סוגי אנשים: אנשי החזון ואנשי המעשה. אצלנו מקובל שריאליסטן אחד שקול כנגד מאה אנשי החזון. אולי זה נכון לגבי היחיד, אבל לא לגבי צבור. לגבי אידיאל לאומי שקול חוזה אחד כנגד מאה ריאליסטים. הריאליסטים שבקרבנו צריכים היו לאמר: למה ללכת לארץ-ישראל, ארץ בצות וסלעים, צרות ופגעים – ואף על פי כן ניצח איש החזון. אם יש לנו כיום למעלה מארבע מאות אלף יהודים בארץ ו-1.200.000 דונם קרקע וכל אותם הערכין התרבותיים שיצרנו כאן, עלינו להרכין ראש בפני אנשי החזון. ותקופתם של חוזי חזיונות מתחילה רק עכשיו. סבורני, שגם המחלוקת האידיאולוגית של היום היא מחלוקת בין הריאליסט ואיש החזון.

מה יותר חשוב: שטח האדמה או טיב האדמה? הוויכוח בשאלה זו נמשך זה עשרות שנים, ורק בשנים האחרונות התחלנו להבין היכן היא האמת. הריאליסטן אומר: את הקרקע אנו קונים לשם התישבות ולכן האינטנסיביות שלה היא המכריעה. איש החזון אומר: נכון הדבר מבחינה מעשית, אבל לא זאת היא המטרה. מטרתנו היא לגאול את הארץ, ולכן השטח הוא המכריע, באשר בו המפתח לפתרון השאלה של עתיד האומה, שטחה של תל-אביב מפרנס 150 אלף יהודים, אבל באותם הכספים ששלמנו בעיר הזאת בעבור מגרשים היינו יכולים לקנות שטח גדול של רבבות דונמים ואז היה מצבנו המדיני אחר לגמרי. השטח הוא העיקר ולא האינטנסיביות.

מכל האמור יתבאר לכם הכיוון החדש בתכנית-עבודתה של הקהק“ל. רבים מבני הישוב לא הבינו את ערכה של הקהק”ל כמכשיר מדיני, ורק השנתיים האחרונות הן שהוכיחו לנו את ערכו של מכשיר זה. ידיד נאמן ניכר בשעת צרה ולא בשעת שמחה. שנים אלה שעת צרה הן לגאולת הקרקע. והנה, בשעה שיש לגאול מיליוני דונמים וגואלים אלפים, נעלמו הגואלים הפרטיים מן האופק, ונשאר הידיד הנאמן – הקרן הקימת לישראל, שגאלה בשנתיים קשות אלו 56,000 דונם קרקע, כמעט מחציתם בששת החדשים האחרונים, הקשים והירודים ביותר. האינטרסים של הפרט אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל, ומשום זה אנו זקוקים למוסד הפועל בשליחות הכלל ויונק מן העם. שאיפתי היא, שהאינטרסים האלה יתאחדו. הרבה עסקנים לקהק“ל, הרבה ידידים, הרבה תורמים, אבל כל מה שהשגנו אינו אלא אחוז קטן לגבי מה שיכול היה להיות. לא כל אלה שהם ידידי הקהק”ל משתתפים בתרומותיהם לקרן זו; אלפים מביניהם מסתפקים באמירה בעלמא. בשנים האחרונות, בזמנים הקשים ביותר, הגענו להכנסה של 400 אלף לא“י ניטו לשנה. אם כן, אין להתיאש מכוחה הכספי של האומה. אם האומה תבין לאט לאט: מה היא ארץ-ישראל בשביל עם ישראל, מהו קרקע בשביל ארץ-ישראל, – מה היא הקהק”ל בשביל הקרקע, אז ורק אז נוכל להוציא לפועל את תכניותינו בזמן הקרוב ביותר.

אם חטא עם ישראל נגד בוראו, הרי כפר על כך מתוך שהחזיק בתורה במשך אלפיים שנות עוני ורדיפות ולא עזב אותה. אבל חטא אחד רובץ עלינו, שגם יום הכפורים אינו מכפר עליו, והוא חטאנו לצבור. קצב עבודתנו במשך ששים שנות הציונות, וגם במשך עשרים השנים האחרונות, היה בעוכרינו. אולם גם כיום, למרות הרציחות וההתנפלויות, אפשר לעשות ולפעול הרבה, אילו היה עם ישראל רוצה בכך. גם בשנה הזאת אפשר לגאול הרבה מאד, לו היו האמצעים בידינו. אולי נבין בשעה האחרונה, שהגיע הזמן לכפר על חטאנו נגד האומה כולה.

מעז יצא מתוק. אם נבדוק את המאזן לשנתים האיומות שעברו עלינו, ניווכח שהוא חיובי. עוד לא היה כדבר הזה, שבמשך שנתיים נוצרו 19 נקודות חדשות, 19 מקומות אחיזה. גם מפתח לארץ-ישראל יש לנו – הנמל בתל-אביב וגם הוא בא לנו כתוצאה של שתי שנות הסבל הללו.

האגדה מספרת, שבתשעה באב נולד המשיח. והכוונה היא, שדוקא בזמן אסונות ופורעניות צומחת יצירה חדשה וישועה חדשה. לו היו באים ליהודים ואומרים להם שיש צורך לבנות נמל בתל-אביב, היו לועגים לנו. לו היו באים ואומרים שצריך להקים את חניתה, לא היו הולכים. בסופו של דבר לא הפסדנו בשנתיים האלה. היו קרבנות, הפסדנו 160 נפשות יקרות, אבל מרגישים אנחנו, כי כל אחד מהקרבנות האלה הוא אותו החייל האלמוני שבכל העולם חולקים לו את הכבוד הראשון. הכל יודעים, שלא המצביא הראשי הוא המנצח אלא החיילים האלה. אנו כאן חיילים אלמונים של עם ישראל. וידע העם, שאנו גומרים את השנתיים האלה במאזן חיובי ואיננו מפחדים מפני העתיד. העיקר שאנו בעצמנו לא נעשה פשרות. אם תפעם גם בנו אותה האמונה שפעמה בלב אלה שהתחילו בבנין לפני ששים שנה, ואם נמשיך בעבודה באותו המרץ, נשיג את התוצאות שאנו מתפללים להן ונגשים את חלום הדורות: אנו נהיה הבעלים בארץ-ישראל כולה.

19 באפריל 1938