רקע
מנחם אוסישקין
גאולת הארץ בימי המלחמה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

רבים מכם ישאלו אולי: היום אתם באים לדבר על ענין גאולת הקרקע? הישוב נמצא במצור, המצב המדיני של העולם כולו מעורפל. וגם עתידה של ארצנו אינו בהיר כל כך; הרבה יהודים בקרב הישוב נזקקים לתמיכה, לקיומם ולצרכי יום יום; מתרבות והולכות הדאגות והצרות בכל מקצועות חיינו: בפרדסנות, בחקלאות, במסחר, בתעשיה – כמעט שאין פינה בריאה בבנין הכלכלה שלנו. שאלות היום ושאלות השעה מכבידות עלינו בכל חומרתן ותובעות את תיקונן, ואין איש יודע מה ילד יום. ובזמן כזה אנו באים לדבר על שאלה שאינה קשורה במישרין לתביעות השעה החמורה ואין בה כדי ליתן פתרון לתביעות אלו? מס החירום, הצלת הפליטים, עזרה לתלמידים, החזקת מפעלי החקלאות והתעשיה, וכיוצא באלה הן שאלות של ממש, שאלות ההווה – וכיצד אתם באים לדבר על ענין גאולת הקרקע שהיא הלכה לעתיד לבוא, מגורמי היסוד לתחית העם והארץ, וכוחה אינו לשעתה?

אנו עומדים בראשיתה של מלחמת העולם השניה. ואני נזכר, שכך היה גם המצב בשנים האחרונות של המלחמה הקודמת. גרתי אז ברוסיה. היתה זו שעת צרה גדולה לכל היהדות הגדולה, בת ששה מיליון נפש, במדינה זו. התחילה תקופת הגירושים והבולשביזציה, נהרס קיומם של רבבות יהודים, צפו ועלו על ראשינו גזירות ורדיפות שדרשו ריכוז כל המחשבות והפעולות להצלה ולעזרה. בימים ההם יצא קובץ קטן בשם “עולמנו” בעריכתו של הד“ר גליקסון ז”ל, ובו פרסמתי מאמר בשם “וארץ-ישראל מה תהא עליה?”. גם אז עורר מאמר זה השתוממות: הכיצד? – טענו הפקחים ואנשי המעשה, כביכול – ששה מיליון יהודים נתונים במצוקה ובסבל – והנה בעל החלומות הלזה בא ושואל: וארץ-ישראל מה תהא עליה?

גם כיום יש להציג אותה השאלה הנצחית לקיום האומה כולה. כל השאלות המעסיקות את דעת הקהל אינן בעצם אלא דאגות הישוב, מעמדו וקיומו – אבל אין זו הדאגה לארץ-ישראל. שאם גם נצליח למצוא אמצעים כדי לעזור לישוב, שיוכל להחזיק מעמד בשעת מצוקה זו, לא נבטיח אלא את קיומם של מחצית מיליון יהודים היושבים כאן. אבל גם אז תעמוד השאלה במקומה: וארץ-ישראל מה תהא עליה?

ואמנם ארץ-ישראל כמרכז האומה, מרכז מדיני, תרבותי וכלכלי לא תמצא את פתרונה בישוב של מחצית מיליון יהודים. לא יהיה זה פתרון לשאלת העתיד של האומה והארץ. השאלה היא, אם רצוננו להבין את חשיבות מפעל גאולת הקרקע. מדובר על ארץ-ישראל בשביל כל העם, מדובר על ארצה היחידה של האומה העתידה לקלוט מספר גדול של יהודים שרוצים ויכולים לחיות במולדת ולהחיותה. מתוך כך יש לשאול: מה תביא ומה תתן המלחמה לפתרון שאלת ארצנו, מבחינת בטחון קיום האומה?

כבר אמרתי בהזדמנויות אחרות, שהסמל החיצוני של מלחמתנו הוא: להוציא את המלה “א”י" מתוך הסוגריים. הממשלה רגילה לכתוב כיום “פלשתינה (א"י)”, שאתה יכול לפרש אותה לכאן ולכאן: ארץ-ישראל או ארץ-ישמעאל. – עלינו להפוך את שתי האותיות הקטנות הללו למציאות שלימה, לארץ-ישראל במלים מפורשות. שלושה הם שיכריעו בעתיד הארץ: העבודה המדינית, העליה, הקרקע. קשה לדעת, מתי וכיצד תסתיים המלחמה. אבל נדמה, ששאלת ארץ-ישראל תעלה על סדר היום, כשאומות העולם יבואו ויטפלו בכל הפרובלימות המדיניות של העולם עם גמר המלחמה. ובה במדה שאנו נבטיח לעצמנו עמדות חשובות בכל שלושת השטחים האלה, נגביר את הסיכויים לפתרון השאלה בחיוב. וכן להיפך: מצבנו יהיה בכל רע, אם לא נצליח לחזק ולהגדיל את עמדותינו במשך תקופת המלחמה.

לא אדבר כאן על שני הגורמים הראשונים, כי אין זה מתפקידי. כאן מוטל עלי לבאר לכם את שאלת גאולת הקרקע ולהוכיח, שאמנם יש לפנינו אפשרויות גדולות שאנו יכולים להגשימן כיום.

במפעל רכישת הקרקע יש להביא בחשבון שלושה גורמים: הממשלה; המוכרים; הקונים. היחס של הממשלה לעבודתנו היה שלילי בהחלט במשך עשרים השנים אחרי המלחמה הקודמת. משנה לשנה הלכו ונתרבו ההפרעות מצד הממשלה. ועכשיו כבר הכריזה הממשלה גלויות, שיש בדעתה – אם לא לאסור בכלל – הרי להכביד במידה גדולה ביותר על אפשרות רכישת הקרקע ע“י היהודים. הגזירות הללו עדיין לא קבלו תוקף חוקי, אבל החוק הזה עלול לבוא מחר, כעבור חודש או כעבור שנה. חרב זו תלויה תמיד מעל ראשנו. והעם היהודי, שתורתנו מסמנת אותו בשם עם חכם ונבון, צריך לדעת שאסור לשבת ולחכות עד שיבוא האיסור הקטיגורי מצד הממשלה. כיום הזה יש אמנם הפרעות פה ושם, אבל האפשרויות לקנות קרקע לא נתמעטו, אלא הלכו וגדלו. גם במשך מחצית השנה, שעברה מאז פרסום הספר הלבן, הצליחה הקהק”ל לרכוש הרבה קרקעות, במדה שהיתה לנו היכולת הכספית לכך. ועל כן חובתנו למהר ולגאול, עד כמה שאפשר יותר ויותר, כל זמן שלא יצא חוק האוסר עלינו את רכישת הקרקעות באיסור מוחלט. זוהי חובתנו כלפי האומה ותקוותה הנצחית, שלמענה נלחמו טובי בניה ולמענה הקריבו את חייהם. ואם תופיע אותה הגזירה והממשלה תטיל את האיסור, גם אז נחפש וגם נמצא דרכים להמשיך את מפעלנו, אם גם מתוך מכשולים גדולים יותר.

הגורם השני הוא המוכר. מבחינה זו לא נתקלנו בקשיים גדולים במשך עשרים השנים האחרונות. תמיד נמצאו ערבים שהציעו קרקעות למכירה. כמובן שניצלו את הקוניונקטורה במדה שלא היתה כדוגמתה, דרשו מחירים מופרזים ביותר, שלא חלמו להשיגם לפני בוא היהודים, ואנחנו שלמנו להם במיטב כספנו בעד אדמות טרשים, חול ובצות – אבל הערבים באו והציעו ואפשר היה לקנות. ולולא באה הספסרות מצד היהודים אפשר היה לקנות אפילו במחירים זולים יותר. מבחינה זו המצב כיום טוב משהיה לפני שנים אחדות. הספסרות נעלמה וירדה מעל הפרק. אולי תשוב עוד ותקום לתחיה, אבל עובדא היא שכיום איננה. נעלמו הקונים הפרטיים משוק הקרקעות. מקיצוניות אחת עברו היהודים לקיצוניות שניה. במחצית השנה האחרונה, לא עבר אף חצי דונם אדמה מידי ערבים לרשות יהודים פרטיים. מצב זה הפחיד את הערבי, והוא חושש לירידה עוד יותר גדולה במחירי הקרקע, ועל כן הוא ממהר להציע ולמכור מה שיש לו למכור. יש גם לציין, שהערבים מפחדים מפני החוק לאיסור קנית הקרקע יותר מאשר אנחנו חוששים לגזירה זו. אף המאורעות של שלוש השנים האחרונות, שהבאנו בהן כל כך הרבה קרבנות, בנפש וברכוש, גרמו לערבים נזק הרבה יותר חמור. ויש ביניהם שנדלדלו והגיעו עד ככר לחם. כל זה משפיע על הערבים, שימהרו ויצילו את רכושם ע"י הצעת קרקע למכירה. אמנם אין לדעת, אם הטירור כבר עבר, אבל הפחד מפני הטירוריסטים, שהפריע לא מעט במכירת הקרקע, נעלם בודאי, ועכשיו יכולים הערבים לעסוק בעסקי מקח וממכר בקרקע ללא הפרעה. כל הגורמים הללו פועלים איפוא לטובתנו: הצעות מצד הערבים ישנן, והכל תלוי באמצעים שיהיו ברשותנו.

ואמנם, גם מבחינה זו יש לציין התקדמות ניכרת. יחסו של העם לענין גאולת הקרקע ע“י הקהק”ל הולך ומשתפר משנה לשנה. יחס זה מוצא את ביטויו בגודל הכנסותינו, שהולכות ומתרבות בזמן האחרון. ואף על פי כן מצבה הכספי של הקרן הקימת לישראל חמור ביותר.

בזמן האחרון אני מתחיל להבין יפה יפה את האגדה היוונית על יסורי טנטלוס, שרואה בעיניו גם פירות נחמדים למראה ולמאכל וגם מים קרים להשיב את נפשו הצמאה, אבל ידיו קשורות ואין הוא יכול להושיטן ולהשיג מה שעיניו רואות. במצב כזה נמצאים עכשיו אנשי הקהק“ל. לפניהם עשרות אלפי דונמים, שאפשר לגאלם והם דרושים לנו וחיוניים בשבילנו מכל הבחינות, אבל קצרה ידינו מלהשיגם מפני שאין האמצעים הדרושים כדי לקנותם. התחייבויות גדולות בעד הקניות הקודמות רובצות על הקופה של הקהק”ל. וכל המאמצים שעשינו, הן ע“י הגברת העבודה לקבלת תרומות רגילות והן ע”י הלוואות בצורות שונות, אינם מספיקים כדי למלא אף חלק מהדרישות ומההצעות שמגיעות אלינו בימים אלה.

בשנים האחרונות השגנו הישג, שלא היה כדוגמתו בכל תולדות התישבותנו בארץ. במשך שנות המאורעות גדל מספר הישובים, רובם ככולם על אדמת הקהק“ל, בחמשים נקודות חדשות. ואני יודע, כי נקודות אלו עדיין אינן מבוססות כל צרכן מבחינה חקלאית-כלכלית. אבל הן קיימות והתישבו בהן עובדים, שלא יעזבו עוד את המקום. גם אחרי פרוץ המלחמה נתווספו חמשה ישובים חדשים על אדמת הקהק”ל. כל העבודה הזאת נעשתה מתוך הדאגה לעתיד, ולא מפני צורך השעה. לא הזנחנו שום איזור מאיזורי הארץ, אבל נתנו את דעתנו במיוחד לשמור על גבולות ארצנו, בצפון ובנגב. כל זה מחזק את עמדתנו, אבל אם אנחנו רוצים להיות מוכנים לקראת העתיד, מתוך תקווה ואמונה שלימה בנצחון מלחמתנו למען העם והארץ, הרי היסוד הראשון לכך יהיה גודל השטחים שימצאו בידינו, השטח הוא שקובע היום, והכמות חשובה יותר מן האיכות.

מאז ומעולם התנהל במחנה הציוני ויכוח בשני ענינים. השאלה הראשונה היתה: מה עדיף יותר – העיר או הכפר. בינתים נפתרה השאלה לטובת הכפר. ברור, שאפילו העיר העברית השלימה עם אוכלוסיה יהודית של 200.000 נפש – כן ירבו! – אין לה אותה חשיבות מדינית כמו הישובים הכפריים, שיושבים בהם רק מחצית האוכלוסים של תל-אביב. המדינה שייכת קודם כל לאנשי הכפר, והם שמטביעים את חותמם על בעלות המדינה. אם יהיו בידינו מספר גדול של ישובים חקלאיים, יגדלו ממילא הסיכויים לשחרורנו המדיני. אחר יהיה המצב, אם הכפר יהיה בידי הערבים ואנחנו נשאר תושבי העיר. אם היום 75% של הישוב הם אנשי העיר ורק 25% יושבים בכפר – ולא כולם חקלאים הם במלוא מובן המלה – הרי מבנה סוציאלי זה איננו לטובת הרעיון של המדינה היהודית, ואין בו כדי להבטיח שקט בזמן של זעזועים כלכליים בעולם. והשאלה השניה היתה: כיצד לנהל את העבודה ההתישבותית, בריכוז או בפיזור, באיזור אחד בלבד, או בחלקי הארץ השונים. מובן מעצמו, שהריכוז יותר בטוח, יותר קל ויותר זול, והיפוכו אתה מוצא בפיזור. אבל אם אנו נגשים לעבודה ההתישבותית לא מבחינת “קולוניזציה” סתם, כי אם מתוך הצורך ביסוד בית לאומי בשביל עם ישראל, הרי התשובה איננה יכולה להיות אחרת אלא: פיזור. עלינו לחדור ולתפוס קרקע בכל מקום שאפשר. רק כך נוכל לסכל את המזימה של יצירת גיטו בארצנו. בדרך זו הלכנו בשנים האחרונות, ובדרך זו עלינו להמשיך גם להבא.

השקפה זו על הצורך של גאולת הקרקע מבחינה מדינית, כדי להבטיח את עתידנו בארץ וליצור עמדות בטוחות להגשמת הציונות – צריכה להיות נר לרגלינו דוקא בשעת מצוקה זו. חלילה לנו להתרכז רק בשאלות יום יום ולהזניח את הדאגה לעתיד. בנינו את ארץ-ישראל והננו משקיעים מאמצים וקרבנות במפעל זה אך ורק בשביל העתיד, ולא בשביל הישוב היושב בה כיום. רק למען הרעיון הזה הננו רשאים לדרוש מאת העם מאמצים וקרבנות.

מה הם האמצעים שעומדים לרשותנו כדי להגביר את עבודת הקהק“ל? הגענו עכשיו לגובה שלא פיללנו לו. בשנה הראשונה אחרי המלחמה הקודמת אספנו בכל העולם כולו 40.000 לא”י – סכום שארץ-ישראל בעצמה עברה עליו בשנת תרצ“ט. היום השגנו סכום קרוב ל-600.000 לא”י. זהו בודאי הישג גדול, אבל בטוח אני שעל ידי עבודה מסורה ושיטתית של עסקנינו נוכל לגייס פי כמה וכמה. אין גבול למדת הנאמנות והמסירות של עם ישראל לארצו, אם נוכל להסביר לו כראוי את התפקיד הגדול המוטל עליו.

מלבד התרומות אנו מקוים להכנסות ניכרות מצוואות ומעזבונות בחיים. גם כאן אנו עומדים בפני אפשרויות בלתי מוגבלות כמעט. לפני שש שנים הכרזנו על הרעיון, שהקהק“ל צריכה לקבל את הקרנות הנמצאות בכל פזורי ישראל בשביל מוסדות צבוריים, באופן שתוכל להגשים קניות גדולות בכספי הקרנות ותבטיח את תשלום הרבית לקיום המוסדות. אז חקרנו ודרשנו, כמה כספים מושקעים בקרנות הנ”ל בארצות שונות – והגענו לסכום של עשרים מיליון לירות ויותר. קרנות אלו ברובן הגדול ירדו לטמיון, ויש אפילו שנשארו בידי שונאי ישראל. צא וחשוב, מה גדולה היתה התועלת לאומה כולה, אילו היתה הקהק“ל מקבלת את הכספים האלה לפקדון והיתה יכול לגאול את רובה הגדול של אדמת הארץ, וגם המוסדות בעלי הקרנות היו יכולים להבטיח את קיומם לעולם ועד. והוא הדין בנוגע למפעל של עזבונות בחיים, שיחידים מוסרים את כספם לקהק”ל ומקבלים הכנסה קבועה למשך כל ימי חייהם. ענף זה הולך ומתפתח יפה. אולם גדולות ורבות האפשרויות להגדיל את הכנסותינו. אם הצבור הגדול יתחיל להבין את התועלת הרבה, שיכולה לצמוח ממפעל זה גם לקהק"ל וגם לתורם, עתיד מקור זה להגדיל ולהאדיר את קופתה של קרננו ולתת לנו אפשרות להגשים את תכניותינו הגדולות.

ויש עוד דרך שלישית: כמו שאמרתי, אין יחידים קונים קרקע בזמן האחרון, וכל היזמה הפרטית כמעט שנשתתקה לגמרי בשוק הקרקעות. והנה בזמן האחרון מורגשת שוב נטיה אצל בעלי הון להשקיע את כספם בנכסי דלא ניידי. אולם מרובים הקשיים שעומדים בפני הקונה הפרטי, ומפני כך הוא נרתע מלהגשים את רצונו. והנה אני מציע לבעלי הון אלה, שיתקשרו עם הקהק“ל על מנת שזו תקנה קרקע מתוך התחיבות מפורשת, שאחרי המלחמה יוכלו לבחור באחת משתי האפשרויות: או שיקבלו לרשותם את הקרקע שנקנתה בשבילם או שהקהק”ל תחזיר להם את הכסף שהשקיעו. חושבני, שצורה זו של התקשרות עם הקהק"ל יש בה כדי ליתן סיפוק לקונה הפרטי וגם לפתוח לפנינו מקור חדש של אמצעים.

העיקר הוא שהעם היהודי ירגיש ויבין, שאם יש עתיד לאומה העברית – הרי רק ארץ-ישראל יכולה להבטיח את העתיד הזה; ואם ארץ-ישראל – הרי היסוד הראשון לכך הוא קרקע; ואם קרקע – הרי רק הקהק“ל יכולה להבטיח אותו לצמיתות בשביל העם כולו. אם העם יבין זאת, יוכל להגיש לנו את עזרתו המלאה, להמציא לנו אמצעים, באותו קנה-מידה שכל אומות העולם נתבעות היום לתת לצרכי המלחמה. הקהק”ל עצמה ממלאה את חובתה ועושה מאמצים, אפשריים ובלתי-אפשריים, להגדיל את רכושו הקרקעי של העם. התקשרנו בחוזים על קניות חדשות, ונוכל להוציאן לפועל רק אם האמצעים יהיו בידינו. בישיבה האחרונה של הדירקטוריון של הקהק"ל התנהל ויכוח חריף בענין זה. אבל כולנו הרגשנו, שמוטלת עלינו החובה לעשות צעדים נועזים ולהתחייב על קניות חדשות, מתוך תקוה שהעם ייענה לקריאתנו ויאפשר לנו להמשיך בעבודתנו.

אנו עומדים עכשיו על פרשת דרכים. עלינו להבטיח את עתידנו בארץ, עלינו להבטיח תקומה מלאה לעם העברי. הפתרון לכך הוא בהרחבת רכושנו הקרקעי, והמפתח להגשמת מפעלנו הוא בידי היהודים בכל העולם, וקודם כל בידי הישוב העברי בארץ, שהוא מבין ומרגיש יותר מכולם מה חלקה של ארץ-ישראל בפתרון השאלה על עתידו של העם במולדת.

במסיבת הקרן הקימת בתל-אביב,

כ“ד בחשון ת”ש

המלצות קוראים
תגיות