את אשר יגורנו – בא לנו. הספר הלבן נתפרסם. הפרלמנט הבריטי נתן את אישורו לכך, אם גם ברוב-דעות קטן. יש עוד איזה צל של תקוה, שחבר הלאומים בג’ניבה יתנגד למדיניות החדשה. הלואי! אבל ברור כבר כיום, שהגורם העיקרי, וכמעט היחידי, במלחמה נגד הגשמת הספר הלבן תשמש התנגדותנו שלנו. והמלחמה תתנהל בצורות שונות. אלה שמוטל עליהם לנהל את הפוליטיקה הכללית שלנו – הם שצריכים לתת הוראות למלחמה זו, ובודאי יעשו זאת.

אין זה מתפקידי הרשמי להביע במכתבי זה את דעתי על כך. את השקפתי בשאלה זו הבעתי, ואמשיך לעשות כן, לאלה שהגה התנועה מסור לידם, ובידיהם הברירה לקבל את דעתי או למאן. רק זאת אגיד לכם, מתוך הכרה ברורה: אמונתי מוצקה, שנצא מתוך המלחמה בנצחון. קשה לקבוע גבול לזמן המלחמה, קשה לקבוע למפרע את מספר הקרבנות שנצטרך ליתן לה, בנפש וברכוש – דמים תרתי משמע – אבל הנצחון יהיה לנו.

ואם יבוא יום פקודה ויקראו לעם היושב בציון ולעמנו בכל ארצות פזוריו, להצטרף למלחמה בכל צורה שהיא – בטוח אני, שאתם, עסקני הקהק“ל, תהיו מן הראשונים שתענו לקול הקריאה ותתמסרו בכל אמונתכם ומסירותכם לתפקיד שיוטל עליכם. עסקני הקהק”ל, גואלי הקרקע במולדת – הם מבינים ומרגישים, בכל ישותם ובכל נפשם, מה משמעה של מולדת בשביל האומה הישראלית. ואם המולדת בסכנה, אין קרבן בעולם שלא נהיה מוכנים להביא בשביל הצלתה.

במכתבי זה אני חושב לחובה לעצמי לעמוד בפרוטרוט על ענין, שהוא קרוב ללבי ביותר בכל ימי חיי: הקרקע. זה צריך היה תמיד להיות מרכז הכובד בכל מפעלנו, וביחוד עכשיו, כשכל גורל עתידנו תלוי בו.

מכל המגמה של הספר הלבן ומהשורות המועטות שהוקדשו בו לשאלת הקרקע, ברור, כי צפויות לנו בזמן הקרוב הגבלות חמורות ביותר. ברור, שיצא חוק מפורש בענין זה מאת הנציב העליון. על צורת החוק הזה ותכנו יש חילוקי-דעות, מהם מחמירים ומהם מקילים – ואין לדעת עם מי הצדק. מפני שברור כי כאן עיקר השאלה היא מדינית, ולא משפטית. אם כל השלטון בענין הקרקע נמסר, ללא כל הגבלה, לידי הנציב העליון בלבד, והוא המחוקק והוא המוציא לפועל, והוא הפוסק והוא השופט – קשה לדעת, כיצד יחליט להגשים את כוח שלטונו זה.

דבר אחד ברור כל צרכו: בענין רכישת קרקע יבוא לעזרתנו הרוב הגדול של הערבים בארץ-ישראל. הצועקים נגד מכירת הקרקע ליהודים יהיו אלה שכבר מכרו את אדמתם, או אלה שאין להם בכלל מה למכור. ואילו האחרים, רוב רובם, לא רק שיהיו מעונינים בביטול ההגבלות, אלא שענין זה הוא בשבילם שאלת חיים ומות. הם נדלדלו במשך השנים האחרונות במדה חמורה ביותר, ואין להם הצלה כלכלית אחרת אלא במכירת חלק חשוב מאדמתם. ומובן שקונה אחר מלבד היהודים אין. ואם יבוא לחץ מצד הערבים על הממשלה בארץ – הרי כל הענין של רכישת קרקע יימצא בידי הנציב העליון בלבד, – אין ספק כי זו תהיה עזרה חשובה וממשית בשבילנו, והנציב העליון לא יוכל לעמוד בפני הלחץ הזה.

ועוד דבר אחד ברור: במשך שנים רבות לא יימצא קונה יהודי אחר של קרקע – אלא הקרן הקימת. יחידים שהיו קונים קרקע היו עושים זאת לשתי מטרות: או שרצו בקרקע להתישבותם שלהם, אולם לשם כך צריכים היו להשקיע אמצעים גדולים, ומעטים יהודים אמידים שמחליטים להתישב על הקרקע; או שקנו קרקע לשם ספקולציה, למכירה ברווחים – ובזמן כזה אין לחשוב שיימצא יהודי עשיר שירצה להשקיע כספים בקנית קרקע לשם עסק. הקונה הפרטי, הן הטוב והן הרע, הן זה שרוצה להתישב והן זה שרוצה לעשות “עסק” בקרקע – איננו כיום ולא יימצא במשך שנים רבות. אני מצטער על העדרו של הקונה מהסוג הראשון – אבל יש לציין את העובדה כמו שהיא. הגואל היחידי הוא המוסד הקרקעי שלנו, ואת התקווה היחידה להגשמת המפעל של גאולת הקרקע אנו תולים בקרן הקימת לישראל.

תפקידה גדול ואחראי כיום, עוד יותר מאשר תמיד. לשמחתנו הגדולה יאמר, כי יחסו של העם היהודי, הן בארץ והן בתפוצות, לקרן הקימת הוא בזמן האחרון יחס של אמון גמור. אמון זה הולך ומתגבר מיום ליום. אזכיר כאן רק עובדות אחדות מהזמן האחרון: ביום שפורסם הספר הלבן הגבירה היהדות האמריקאית את מאמציה ושלחה לקרן הקימת בבת אחת סכום של רבע מיליון דולר – כבטוי למחאתה נגד הספר הלבן; חלק גדול של הסכום בא כתרומה וחלק כהלואה לזמנים ארוכים; יהודי דרום-אפריקה, שנתאספו ביום פרסום הספר הלבן, הודיעו לקהק“ל טלגרפית, שהם מעמידים לרשותנו 100.000 לא”י בהלואה לעשרים שנה ברבית של 4%, ועוד 100.000 לא“י הם מתחייבים לאסוף בזמן הקרוב ביותר בצורת תרומות רגילות; יהודי ממערב אירופה, הרוצה בעילום שמו, המציא לקהק”ל הלואה של 50.000 לא“י, על מנת לשלמה כעבור 8 שנים ברבית של 4%. ואחרון אחרון: אחד מראשי פיק”א בחו“ל, ואף הוא רוצה בעילום שמו, שלח לקהק”ל סכום של 20.000 לא“י על מנת לפרעו אחרי 10 שנים בלי כל רבית. יש לראות בזה עדות של אמון רב בעבודת הקהק”ל. שהרי תורם זה בודאי שהיה יכול להעביר את כסף הלואתו לפיק"א, שתשתמש בו לצרכי פעולתה.

דווקא בימים אלה, שהאופק המדיני מכוסה עננים כבדים, יש בגילוי אמון זה כדי לעודד את רוחנו. אנו רואים בזה הוכחה, מצד אחד שהעולם היהודי רחוק מיאוש ורפיון-ידים, ומצד שני שגברה הבנתו לשאלת הקרקע והוא יודע, מי הגורם העיקרי לפתרונה, וע“כ הוא פותח את לבו וידו לקהק”ל ומביע אמון ובטחון במאמציה ופעולותיה.

אולם מחויב אני ליתן לכם קוים אחדים לתכנית עבודתנו לימים הבאים:

א. דרושים לנו סכומים עצומים לקיים את ההתחיבויות הגדולות שהטלנו על עצמנו. אם גם ההתחייבויות הללו הן לשנים רבות, הרי נצטרך להוציא חלק חשוב מהכנסותינו לתשלום ההתחייבויות, ולא לקניות חדשות. התשלומים לא יהיו שוים בכל שנה ושנה, אבל ברור שבמשך עשר השנים הבאות נצטרך להוציא לא פחות מ-25% של הכנסותינו לתשלום החובות שקבלנו על עצמנו עד עכשיו.

ב. יש לנו כיום חוזים על קנית קרקעות בכל חלקי הארץ המגיעים לשטח של 70.000 דונם. כבר השקענו בקניות אלה כספים חשובים, אבל לשם גמר הקניות עד כדי העברת הקרקעות על שמנו זקוקים אנו עוד לחצי מיליון לירות בערך. הכל מודים, גם המחמירים ביותר שבתוכנו, שכל הקניות הללו אפשר יהיה להגשימן ללא הפרעה מצד הנציב העליון על פי החוק שהוא עומד לפרסם. והרי זה משמש תפקיד גדול מאד, שעלינו למלאו במשך הזמן הבא.

ג. אנחנו נמשיך להתקשר בחוזים על קניות חדשות, אבל לא נשקיע שום כספים אלא נתחייב לשלם את דמי-הקניות לאחר שנקבל את הקרקע והקושאנים בהסכמת הנציב העליון – אם עד אז יצא החוק של ההגבלות. על-ידי-כך לא נטיל על עצמנו שום אחריות כספית – ומי יודע, אולי יעלה בידינו להגשים את החוזים האלה ולהעביר לרשות האומה שטחי-קרקע חדשים.

ד. ויש עוד דרכים שונות לרכישת קרקעות, באופן שנהיה בטוחים במדה ידועה בבעלות על הקרקע. נצטרך להשתמש במנהגים שהיו ידועים, לדאבוננו, בארץ-ישראל התורכית, אבל נדע להשתמש גם בצורות אלו – ועבודתנו לגאולת קרקע המולדת לא תרפה.

ה. ואחרון-אחרון – וזהו העיקר: אין להניח אף לרגע, שההגבלות, ותהיינה מה שתהיינה, יביאו את עסקי הקרקע לידי שיתוק גמור. גם מקדונלד אמר זאת בפירוש בפרלמנט, שאין הוא חושב אף לרגע “לאבן” את ענין מקח וממכר בקרקע. בודאי יימצאו איזורים שונים, שנוכל להגשים בהם קניות באופן ליגלי גמור. אולם ברור, שעלינו להתחשב בשתי ההגבלות: א) נצטרך לקנות לא רק במקום שאנו רוצים, כי אם בכל מקום שאפשר יהיה לקנות; ב) מחירי הקרקע יעלו במדה מרובה, שהרי השוק של עסקי קרקע יהיה מוגבל למאד. אבל את ה“עונשין” האלה יצרך לשלם העם היהודי והצבור הציוני, בעד החטא הגדול שחטאו במשך שנים בהזניחם את מפעל הגאולה של אדמת המולדת.

אני מביא בחשבון את כל הגורמים האלה ואני אומר בבטחון גמור: גם אם תעלינה הכנסותינו פי כמה וכמה – עוד רבה העבודה לפנינו. יש ויש אפשרויות, שעלינו לנצלן במלוא המדה, ונוכל לנצלן בשנים הבאות, אם האמצעים יהיו בידינו. ומה שיהיה אחרי כמה שנים – לאלהים פתרונים ולנו הבטחון. הכרתנו המלאה היא, כי במרכז המלחמה, שהעם העברי צריך להטיל על עצמו בעד תקות גאולתו עומדת, כמו תמיד, שאלת הקרקע. עלינו להחיש את גאולת הקרקע ולהעביר לרשות האומה את אדמת המולדת מהר ככל האפשר.

עוד קו אחד בתפקידה של הקהק“ל לשנים הבאות. כיום הסיסמא היא: תיכף לקניה – עליה על הקרקע. זה דרוש קודם כל כדי לשמור על בעלות הקרקע; ושנית, עלינו לבנות עמדות וליצור מרכזים חדשים להגנה על המולדת. היום יותר מאשר בשנים שעברו, יש ערך מיוחד לכיבוש הקרקע ולהקמת ישובים עליה. בתקציב ההתישבות תופסות כיום ההוצאות לצרכי ההגנה והשמירה חלק גדול ביותר. אמנם מבחינה פרוגרמתית אין הקהק”ל חייבת להשתתף בהוצאות אלו – אולם החיים חזקים מכל החלטה עיקרונית או פורמלית. בשנה האחרונה נכנסה הקהק"ל, לאט לאט, בעול ההוצאות הללו והשתתפה בסכומים הגונים בצרכי הכבוש של הקרקע, העליה וההגנה. ואין ספק כי שיעור זה של הוצאותינו יגדל עוד יותר בשנים הבאות. שהרי תקוותנו חזקה, כי העליה על הקרקע למפעל הכיבוש ולהקמת ישובים חדשים תלך ותתגבר עוד יותר ותשיג תוצאות גדולות מאלה שהשגנו בשנה האחרונה. וזוהי שוב שאלה, שפתרונה מחייב התאמצות נוספת של עסקנינו להגדלת הכנסותינו בתמידות ובנאמנות.

דברתי עמכם גלויות וברורות על מצבנו המדיני בכלל, ועל המפעל של גאולת הקרקע בפרט. ואני גומר את דברי במה שהתחלתי: אמונה שלמה בנצחון האומה הנלחמת על חירותה! אין להשוות את כוחה של ממשלת בריטניה לכוחה של האומה העברית. המלחמה בין עם ישראל ובין אנגליה בעד ארץ-ישראל היא ממש כמו המלחמה של דוד עם גלית הפלשתי. והרי במלחמה זו ניצח דוד, ולא גלית. דוד נלחם בשם יעוד לאומי, והיעוד הזה נשאר לו לעם ישראל עד היום הזה. זהו תוקף אמונתנו וכוח תקוותנו – ובו ננצח!

מתוך אגרת לעסקני הקהק"ל,

ח' סיון תרצ"ט