רקע
מנחם אוסישקין
קריאה לעולם היהודי עם פרסום גזירת הקרקע
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הקרן הקימת לישראל; תש"ז

היום, י“ט באדר א' שנת ת”ש, 28 בפברואר 1940, הטילה הממשלה האנגלית על העם היהודי היושב בציון איסור לרכוש קרקעות להתישבות בחלק הארי של ארצנו. לפני עשרים ואחת שנה התחייבה הממשלה האנגלית לפני כל האומות בעולם לסייע לעם ישראל לשוב ולרכוש את ארצו, וגם התחייבה ליצור תנאים כאלה בארצנו, שיאפשרו ישוב צפוף של יהודים במולדתם, והיום הרימה גרזן על תקוות העם, שימיהן אלפיים שנה. שהרי איסור רכישת קרקע בחלק הגדול ביותר של ארצנו משמעו: גזירת שמד על תקוותנו לקיבוץ גלויות. בלי קרקע אנחנו בארצנו בגלות ערבית-אנגלית, כשם שאנחנו בגלות בכל ארצות תבל.

והממשלה האנגלית בחרה להכריז על איסור זה בזמן שארץ-ישראל נשארה בשביל עמנו התקוה היחידה, הכוכב המזהיר היחידי בחשכת האפלה שמסביבנו, בזמן שמיליוני יהודים באירופה המרכזית והמזרחית נתונים לשמצה ולרדיפות, לבז ולתעלולים הרבה יותר מבימי הבינים; בזמן שכל יהודי בכל ארצות העולם עומד ומתפלל לנצחונה של האומה האנגלית במלחמתה העולמית כיום, ומביע את רצונו לסייע לנצחון זה בכל מיטב יכלתו; בזמן שההתנקשות בין היהודים והערבים השכנים בארץ הזאת, שנמשכה כארבע שנים, נסתיימה כמעט לגמרי, ואין שום דרישה וכל לחץ מצד הערבים כיום להוציא איסור על מכירת קרקע.

מה ראתה הממשלה האנגלית להוציא את הגזירה הרעה הזאת עלינו? – לאלהים פתרונים. ואין מתפקידי לבאר את הטעם הזה, אם גם השקפתי שלי היא, שזוהי תוצאת כל הפוליטיקה של הממשלה ביחס לארץ-ישראל במשך עשרים שנה.

אולם אשמים באסון זה לא רק הממשלה האנגלית, ולא רק המדיניות הציונית במשך עשרים שנה, כפי שחושבים אחרים, כי אם גם – ובמדה גדולה מאד – העם היהודי וההסתדרות הציונית כולה. אין לי היכולת ואין לי הרשות לדבר לא על אשמת הממשלה ולא על אשמת העבודה המדינית שלנו. אולם יכול אני ורשאי אני לדבר על החטא שחטא עם ישראל ביחס לגאולת הקרקע במולדת. במשך ששים שנה, מאז התחילה התנועה של חבת ציון, במשך ארבעים ושתים שנות ההסתדרות הציונית, במשך עשרים ושתים שנות הצהרת בלפור, נמצאו בתוכנו מעטים ממנהיגי האומה שלא פסקו מלצעוק ומלהתריע: הדבר העיקרי שיש בו להבטיח את עתידנו הוא – לגאול ולגאול, לגאול את אדמת ארץ-ישראל, בכל הצורות ובכל האמצעים האפשריים. ומה היה ההד לקריאתם? – מעשרים ושבעה מיליונים דונם הנמצאים בארץ-ישראל המערבית תחת המנדט האנגלי, רכש העם היהודי כולו: הקהק“ל, הברון רוטשילד, פיק”א, אגודות ויחידים – במשך ששים שנה – רק מיליון וחצי דונם! היינו: חמשה אחוזים מאדמת הארץ. אם תביאו בחשבון את העושר הגדול של היהדות הרוסית לפני הבולשביזם, של היהדות הגרמנית לפני היטלר, של יהודי אמריקה ושאר ארצות גם כיום – תבינו את החטא ההיסטורי הנורא, שחטא עם ישראל במשך ששים השנים האלה.

והרי גם בזמנים הגרועים ביותר, גם תחת שלטונם של התורכים לפני המלחמה, וגם במשך עשרים השנה של שלטון המנדט, עם כל הקשיים וההפרעות האדמיניסטרטיביים מצד הממשלה האנגלית, אפשר היה לרכוש, בלי הגזמה, יותר ממחצית שטחה של הארץ – אילו היה עם ישראל, ובעיקר העשירים שבתוכו, נענה לקריאה: גאלו והגאלו, הכינו לעצמכם מקלט, עפ"י הטרמינולוגיה הראשונה, או בית לאומי לפי הטרמינולוגיה האחרונה, בארץ אבות! היה הד לקריאה זו, אבל ההד היה קטן וקלוש. זהו חטא האומה כולה. אבל לא פחות מזה חטאו הציונים במשך כל השנים אחרי המלחמה. בין שאר העבודות החשובות של בנין הארץ לא הוקדשה אלא התענינות קטנה מאד למעשה העקרי, ליצירת בסיס לעבודתנו, לגאולת הארץ. כולם הסכימו לערכו המיוחד של מפעל זה, אבל היתה זו רק הסכמה עיונית בלבד. רק מעטים בינינו, קומץ קטן בכל הארצות, הבינו את החיוניות המלאה שבעבודה זו, והם התריעו וקראו ומלאו תפקידם, וכל מה שנעשה עד היום אינו אלא תוצאה מפעולתם של מעטים אלה.

כיום אפשר לראות בחוש ממש, עד כמה הציל אותנו ברגע טרגי זה גם אותו ההישג המועט שהשגנו. כי הרי הגזירה שיצאה מאת הממשלה האנגלית אינה נובעת כלל מתוך הרצון לסייע לערבים מבחינה כלכלית. הערבים ברובם הגדול פונים אלינו מדי יום ביומו ומציעים ומבקשים: קנו קרקע, כי אין לנו שום יכולת לעבד את השטחים השוממים הגדולים הנמצאים ברשותנו. קנו מאתנו חלק מקרקעותינו, כדי שנוכל בכסף שנקבל מכם ליצור משק מתאים בשטחים שישארו לנו. הגזרה לא יצאה אלא מטעמים פוליטיים גרידא. אם מותר לעשות פוליטיקה כזאת על שכמו של עם אומלל נודד, שנתנו לו הבטחות אחרות לגמרי – על השאלה הזאת תתן ההיסטוריה את תשובתה בימים יבואו. אבל, אילו, חלילה, לא היה ברשותנו גם אותו המעט שיש לנו כיום, הרי בכלל אפשר היה להגיד, שאין כל תקווה לביתנו הלאומי בארצנו. המעט שרכשנו עד היום הזה משמש לנו כעת נקודת-אחיזה לא רק כדי להמשיך את מפעלנו, כי אם – וזהו העיקר – כדי שנגביר בתוכנו את האמונה בנצחוננו הסופי. ויעמוד כאן על הברכה, בראש ובראשונה, אותו היהודי הגדול, שזכרו לא ימוש מתוכנו, הברון אדמונד רוטשילד, הראשון והיחידי שהבין את ערך הקרקע בשביל עתידנו, הראשון והיחידי שגאל בקנה-מדה גדול, וגאל בשביל האומה – את השליש ממיליון וחצי הדונם שיש ברשותנו כיום. ויעמדו על הברכה כל האלפים והרבבות של יהודים, בין אלה שרכשו קרקע לעצמם, ובין אלה שסייעו בפרוטותיהם, ולפעמים גם באלפיהם, לגאול קרקע לאומי על-ידי הקהק"ל, – והם שנתנו לנו את המיליון הנשאר. רבים מאלה צריכים היום להרגיש סיפוק מיוחד, שאין חלקם בין אלה שחטאו לעתיד האומה.

קרה פעם בפרלמנט הצרפתי, שפושע אחד השליך פצצה באמצע הישיבה, קם נשיא בית-הנבחרים והכריז: רבותי, הישיבה נמשכת. וגם אנחנו ראשי התנועה הציונית, כאשר השליכו פצצה שיש בה כדי לעקור מן השורש, חלילה, את תקוות האומה, אנחנו מכריזים: עבודתנו נמשכת! בודאי תשאלו: כיצד? מתן תשובה על השאלה הזאת – זוהי המטרה העיקרית של אגרתי זאת.

החוק של הגזירה החדשה מהו אומר? החוק קובע שכל שטחה של ארץ-ישראל המערבית, בערך 27.000.000 דונם, נחלק לשלשה איזורים: האיזור הראשון, בגודל של 1.300.000 דונם, נשאר חפשי לרכישת קרקע בשביל כל אחד ואחד, וביניהם גם היהודים. האיזור השני, שגודלו בערך 1.600.000 דונם, וכן שטח של 6.800.000 דונם בחלק הדרומי של הערבה הגדולה הנקראת “נגב” – בהם מותר למכור קרקע אך ורק לערבי ארצי-ישראל. היינו: אסור למכור קרקע ליהודים ולשאר העמים הלא-ערבים, וגם לא לערבים שאינם יושבים בארץ-ישראל ואינם נתיני הארץ. אולם הנציב העליון רשאי לעשות על דעת עצמו וליתן רשיון בכל פעם ופעם למכור קרקע באיזור זה גם לא רק לערבים ארץ-ישראלים. הקרקעות באיזור זה השייכים לא לערבים ארצי-ישראליים, כי אם לערבים מחו"ל או לבני עמים אחרים – מותר למכרם לכל מי שרוצה לקנות. האיזור השלישי מכיל 10.500.000 דונם בכל חלקי הארץ וגם 6.500.000 דונם בחלק הצפוני של הנגב. באיזור זה אסור לגמרי למכור קרקע אלא לערבים ארצישראליים בלבד. אמנם גם סעיף זה מכיל זכויות מיוחדות של הנציב העליון, שיש בכוחו להתיר מכירת קרקע במקרים יוצאים מן הכלל. אבל התנאים להיתר המכירה הם כאלה, שהתקוות לקניות באיזור זה הן כאין וכאפס.

יש עוד להוסיף, כי כל האיסור הזה חל אך ורק על קרקעות חקלאיות, היינו כפריות. ואילו הקרקעות העירוניות בכל שלשת האיזורים האלה מותר לקנותן ולהתישב עליהן. סעיף זה מראה במדה ברורה את המגמה העיקרית של הממשלה, שכל-כך הרבינו לדבר עליה במשך השנים האחרונות. עיקר כוונתה של הממשלה היא, שמבנהו הסוציאלי של הישוב העברי בארץ ישאר כדוגמת המבנה בארצות הגולה: הכפר צריך להשאר בידי האומה האחרת, והיהודי גורלו להשאר איש העיר לתמיד. ולא לחנם הייתי מתריע ומכריז תמיד: רכזו את כל מאמציכם ביצירת הכפר העברי. הכפר העברי – זו היתה מטרתנו היסודית, והוא עומד כיום בסכנה, והגזרה שבאה בגושפנקא דמלכותא מאשרת את ההשקפה הזאת.

מה עלינו לעשות בתנאים אלה, ומה אפשר לעשות?

קודם כל עלינו לנהל מלחמה מדינית, גדולה ומתמדת, ככל אשר נוכל בתנאי חיינו כיום ובימי החירום של המלחמה בפרט – מלחמה נגד הגזירה האיומה הזאת, שאומרת לבגוד במנדט שנמסר לאנגליה מטעם כל אומות העולם, לבגוד בעם ישראל בתקופת המצוקה הנוראה שעוברת עליו בימינו ולגזור ממנו את תקוות האחרונה. זו תהיה מלחמה קשה עד מאד ותימשך הרבה והרבה זמן. אבל עלינו לנהלה בכל הכוחות שעומדים לרשותנו. מה תהא צורת המלחמה הזאת ואמצעיה – על כך תקבלו הסברה והוראות מהמוסד העומד בראש עבודתנו המדינית. אבל עד שהנצחון יבוא והגזירה הרעה תיבטל על-ידי ממשלת אנגליה – אולי לא על-ידי הממשלה כיום, כי אם על-ידי ממשלה אחרת – אנחנו לא נפסיק אף לרגע את עבודתנו לגאולת הארץ. להיפך: מוטל עלינו להגביר את העבודה פי כמה וכמה, כל מה שנוכל לעשות לפי האמצעים הכספיים שיעמדו לרשותנו.

ושתי מטרות לעבודתנו המוגברת: האחת, שהיא בעצם חשובה מבחינה מדינית, להוכיח לממשלה האנגלית ולכל האומה האנגלית, שכל ההפרעות והגזרות האלה אין בהן אלא כדי להגביר ולהכפיל את מרצנו ומאמצינו. דבר זה ישפיע הרבה יותר מכל הנאומים והתזכירים ויבליט את הקשר הבלתי-פוסק של עם ישראל אל ארצו ההיסטורית. והטעם השני, המעשי, הוא: מחויבים אנחנו לא להזניח שום אפשרות ולהגדיל את רכושנו הקרקעי וההתישבותי בקנה-מדה גדול – ודוקא בימים אלה. אנחנו, שנגזרה עלינו הגזירה של איסור רכישת קרקע באיזור אחד בשלמותו, ובאיזור שני בחלקו – כיום עלינו להיות פקחים יותר ולתפוס מהר, מה שאפשר עוד לרכוש באופן חוקי.

ועוד רבה העבודה, שעלינו לעשותה בתנאי החוק החדש. באיזור הראשון, שמכיל כמיליון ורבע דונמים, כבר שייכים ליהודים 700.000 דונם. הרי שאנו יכולים עוד לרכוש 500.000 דונם, ואם לא כולם, הרי חלק חשוב מהם בודאי שעומד לגאולה. באיזור השני, שמכיל 1.600.000 דונם, נמצאים כיום ברשות היהודים בערך 530.000 דונם. הרי שנשארים עוד יותר ממיליון דונם, שאפשרות קנייתם תלויה בהסכמתו של הנציב. אין אני חושב, שקל יהיה לקבל את הסכמתו לכל דרישותינו, אבל ברור שיש סיכויים ידועים, שבחלק זה או אחר נצליח במאמצים מרובים לקבל רשיון מאת הנציב לרכישת קרקע. אין גם לשכוח, שדוקא באיזור זה יש הרבה קרקעות השייכות לערבים שלא מבני הארץ, וקניית הקרקעות האלה מותרת ללא הגבלה. לפי החשבון הראשון שנעשה על-ידי יודעי דבר יוצא, שאם יהיו לנו האמצעים הדרושים, נוכל עוד לקנות בשני האיזורים האלה, לפחות כ-750.000 דונם. אין אני מביא בחשבון את השטח של 6.800.000 דונם בנגב, כי זוהי בעיה מיוחדת.

רכישת השטחים, שיש אפשרות לרכשם בתנאים אלה, תדרוש הון עצום – והאמצעים צריכים להנתן לנו בזמן הקרוב ביותר. תשובה על כך אין אני יכול לתת, כי אם עם ישראל בכל העולם. אנחנו שעומדים על-יד ההגה של העבודה הציונית, לא זזנו אף לרגע מהשקפתנו ההיסטורית ומאמונתנו בנצחון הסופי. לא זזנו מהכרתנו, שראשית דבר ואחרית דבר בכל מפעל הבנין של המולדת – הוא קרקע, לא זזנו מאמונתנו, שאם לא העם כולו, הרי החלק הגדול ביותר, המבין והמרגיש את החרדה לגאולת העם והארץ, יקום סוף סוף וילכד את כוחותיו לשתי הפעולות שציינתי לעיל: המלחמה המדינית נגד הגזרה, והפעולה המעשית להגביר מאמצים לגאולת אותם השטחים שאנו יכולים עוד לגאול! ואין להחמיץ אף רגע, עלינו לגשת לעבודה מיד!

הגזרה החדשה, שיצאה מאת ממשלת אנגליה, אינה בשבילנו רק מכה מעשית בלבד. הרבה יותר מזה: זוהי מכה מוסרית איומה. הממשלה האנגלית, שנלחמת יחד עם צרפת, כפי שהיא מכריזה, לשוויון זכויותיהן של כל האומות, גם הקטנות ביותר, ולשווי זכויותיו של עם ישראל בכל העולם – היא עצמה מכניסה את תורת הגזע באותה הארץ, שקבלה אותה בשלטון מנדטורי מאת כל אומות העולם, שכולן הכירו בזכותו של עם ישראל עליה. בארץ הזאת, שעמנו הכריז בה הראשון על שויון זכויות וצדק ויושר לכל היושבים בה ולכל העמים – בארץ הזאת יוצרת ממשלת אנגליה גיטו לעם ישראל על פי הנוסח של רוסיה הצאריסטית, ודוקא כיום, כשעם ישראל מתבוסס בדמו ונלחם על קיומו ממש. כל אדם מישראל, – ציוני או לא ציוני, המאמין בעתידה של ארץ-ישראל או שאינו מאמין, דתי או לא דתי, כאזרח כסוציאליסט – כל אחד צריך להרגיש את הכאב הצורב שבעלבון זה ולענות עליו כהלכה. והתשובה צריכה להיות לא רק במחאות, כי אם במעשים ממש, במפעלים גדולים, שכל העולם יראה, כי על העלבון של יצירת גיטו בארצנו אנחנו עונים בהגברת הפעולה וביצירת מכשירים חדשים לגאולת הארץ ועל-ידה לגאולת העם.

אני פונה אליכם בקריאה: הגבירו את אמונתכם בנצח ישראל, חזקו ואמצו בעבודת הגאולה! ואני גומר בדבריו הנצחיים של ירמיהו הנביא, שהכריז עליהם בימים הקשים של ההיסטוריה שלנו, בימי מצור ירושלים וחורבנה:

שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב, כי אשיב את שבותם נאום ה'. (ירמיהו ל“ב, מ”ד).

מצד אחד לפנינו הכרזתו של ירמיהו הנביא, ומצד שני גזירתו של מלקולם מקדונלד. מי משניהם ינצח? בשבילי התשובה ברורה!

המלצות קוראים
תגיות