דווקא בזמנים קשים אלה, כשכל ידידי התנועה הציונית והיהודים המפוזרים בכל העולם מחפשים אמצעים, מדיניים, כספיים וארגוניים, לעמוד על נפשם ולהגן על מפעל התחיה ועל הישוב העברי בארץ – דוקא עכשיו כדאי לזכור נשכחות מימים שעברו. אם נפנה לעבר נבין, שתנועת התחיה העברית עומדת על שני יסודות נצחיים: אמונה ורצון. אמונה שזמן גאולתנו בא, ורצון להביא את כל הקרבנות הדרושים בשביל מפעל הגאולה.

אנו חיים כעת בדור של רציונליסטים, שאינם מאמינים אלא בדברים ריאליים שהעין רואה אותם ממש; חסר להם, לרציונליסטים אלה, הכוח המיסתי, האמונה באי-רציונליות, בדברים הסמויים מן העין – שהיא היא הכוח המניע העיקרי של תנועות העם והיא שתביא אותנו לידי הנצחון. ומשום כך כדאי לעמוד על השלבים החשובים בתולדות תנועת התחיה של עמנו כדי לגלות את יסודותיה העיקריים.

לפני 54 שנים בא קומץ קטן של אנשים בעלי אמונה ורצון והרים את הדגל של תנועת התחיה. על הדגל כתבו שמות רבים: אוטואמציפציה, בית יעקב לכו ונלכה, אנשי יסוד המעלה, ראשון לציון ועוד. כנחשון שקפץ לתוך נחשולי הים, כן הטיל את עצמו קומץ זה לתוך המדבר הארצי-ישראלי, והעיז להגיד בפומבי שאתחלתא דגאולה באה. היה זה קומץ קטן של אנשים ללא עמדה בחברה, ללא השפעה מדינית וללא כספים ואף מבחינה תרבותית לא יכלו לשמש מורי-דרך לדור. כמה מכשולים עמדו אז לפניהם! לגלוג ואדישות של אחיהם מזה וארץ לא נושבת וממשלה פראית שולטת בה מזה. אך האנשים האלה הצטיינו בכוח עז של אמונה ורצון, ובכוחם זה הניחו את היסודות הראשונים לבנין האומה והמולדת.

עברו שנים אחדות ומפעלם הגיע עד לקצה משבר. הבנין לא התקדם; קריאתם של הראשונים לא מצאה הד בעולם היהודי; הרעב והקדחת אכלו במחנה והפילו חללים; היאוש התחיל מתגבר, וגדל רפיון הידים. הריאליסטים טענו: יש לעזוב את המשחק הזה של בנין האומה; מאין תבוא עזרה? אבל המנהיגים בעלי הרצון והאמונה בכוח האי-רציונליות נלחמו ביאוש שבמחנה, ככלב ויהושע בדורם בקהל הבוכים והמתאוננים, ואמרו: העזרה בוא תבוא. ואמנם היא באה פתאום – ממקום שאיש לא פילל לו. נמצאה נשמה עליונה בגנזי שר האומה העברית, והיא ירדה דוקא למרכז ההתבוללות הקיצונית, לפאריס, ונתגלגלה לתוך איש שלא הכיר מימיו את המוני בית ישראל ולא ראה בסבלם, לא הכיר את הארץ ורחוק היה מכל התנועה של חבת ציון. אדמונד רוטשילד הצעיר לא רק שהציל את הראשונים ומפעלם הקטן, כי אם נתן דחיפה עצומה להרחבת הבנין ולהתקדמותנו בארץ.

עברו שנים אחדות – ושוב התחילה ירידה. התגברו הגזירות של ממשלת תורכיה, התערער משק הענבים והיין, באה לידי פשיטת רגל כל שיטת העבודה של פקידי הברון, שלא היתה להם כל הבנה בתכלית המפעל ולא ניצוץ קטן מנשמתו הגדולה של הברון. ושוב גבר היאוש במחנה של חובבי ציון. רבים מהראשונים התחילו גם הם עוזבים את הארץ. רבים עמדו וקראו מתוך יאוש: מאין תבוא הישועה? אולם בעלי הרצון והאמונה התגברו וקראו: נחזיק מעמד, העזרה בוא תבוא, אם גם תתמהמה. ואמנם באה העזרה, ושוב ממקום שאיש לא קיווה ולא חלם עליו: ממרכז ההתבוללות הקיצונית שבוינה. הופיע הרצל עם סיסמתו “מדינת היהודים” ויצר את ההסתדרות הציונית, את הקונגרס הציוני העולמי.

נזדעזע העולם היהודי ת“ק על ת”ק פרסה, מינכן דחתה את הקונגרס אבל באזל קבלה אותו: קמה התנועה הציונית המדינית, שהצליחה במשך שנים אחדות להטיל סערה של התעוררות ופעולה בים השקט של תפוצות היהודים ולעוררו לגאולה ולבנין. גם הישוב הירוד והמיואש בארץ קם לתחיה. גדלה ההתלהבות, נצטרפו כחות חדשים, המפעל הלך והתקדם.

לא עברו אלא שש שנים, ושוב באה ירידה נוראה: הרצל נתקל בקיר הברזל של ממשלת תורכיה ולא ראה אפשרות של התקדמות למפעלו; בינתים פרצו הפרעות הראשונות בקישינוב ומצבם של יהודי רוסיה הורע. מתוך כך גדל היאוש אצל המנהיג וגם אצל רבים מעוזריו. נעשתה שגיאה היסטורית גורלית, שהלכו לחפש אחרי ארץ אחרת והזניחו את העבודה בארץ אבות. התחילה מלחמת אחים בתוך ההסתדרות הציונית; פתאום בא המוות וניתק את פתיל חייו של המנהיג; היאוש במחנה הלך וגבר. באותו זמן התחילה מתרחבת התנועה הרבולוציוניסטית ברוסיה, ורבים מבין הנוער הציוני עזבו את ההסתדרות הציונית והסתפחו אם לתנועה הטריטוריאליסטית או לתנועה הרבולוציונית. נדמה היה, שאין תקוה ואין בסיס ריאלי לתנועה הציונית; כל העולם, היהודי והלא-יהודי, היה נגדנו. נשארו במחנה בעלי האמונה והרצון, והללו קיוו וחכו לעזרה, והעזרה באה. דוקא משורות הנוער, שיצאו מהם הטריטוריאליסטים והרבולוציונרים, החלו לזרום מחנות מחנות לארץ השוממה, ובסיסמה של כבוש העבודה עוררו תנועה של התחדשות ימי הבילו“יים, הניחו את היסודות לתנועה החלוצית והחיו את הישוב ועבודת הבנין. ה”פועל הצעיר" ו“השומר” – אלה הם הכוכבים המזהירים שהאירו את חשכת היאוש בימים ההם. שבו לתחיה הסיסמאות מימים עברו, ועבודת הבנין הלכה וגברה משנה לשנה. נוצרו נקודות ישוב חדשות והונח היסוד לעיר העברית תל-אביב.

ושוב התחוללה עלינו שואה חדשה: המלחמה העולמית, שהביאה אתה כמעט כלייה על הישוב כולו. התחילה פרשת הגירושים, הרדיפות, המחלות, הרעב. גדל היאוש ורבים ברחו מן הארץ, למצרים ולארצות שונות. רק בעלי האמונה והרצון נשארו על משמרתם. מאין תבוא עזרה – איש לא ידע. אבל היתה האמונה, שהעזרה תבוא, מוכרחה לבוא. ופתאום נתחלפה פרשת ג’אמל פחה בפרשת בלפור. הוכרה הזכות של עם ישראל לשוב ולחדש את נעוריו בארץ האבות – רעיון זה חישמל את העם העברי בכל תפוצותיו, ובני הישוב כבר ראו את עקבות המשיח. הונחה אבן הפנה של האוניברסיטה העברית; בפעם הראשונה הופיעו שליחי עם ישראל על במת העולם לפני ועידת השלום; רינה ושמחה בכל בית יהודי; צצו תכניות גדולות על מיליונים של לירות ועל מאות אלפים עולים.

ובאותו הרגע הנלהב באו הפרעות הראשונות תחת דגל אנגליה בעיר הבירה של עם ישראל – בירושלים. אלה שהעזו להגן על עצמם נשלחו על-ידי השלטון הצבאי לעבודת פרך. רק שבעה קרבנות הביא אז הישוב העברי, בפרעות של שנת 1920, למען שאיפתנו הנצחית. אבל הרושם המדכא היה נורא: יאוש ורפיון-ידים גם בין המנהיגים, אכזבה בכל ההבטחות שניתנו לנו. הדבר היחידי, שהישוב מצא עוז וכח לעשותו, היה: להתאסף בחורבת רבי יהודה החסיד ולשפוך את לבו לפני אלהי ישראל. ושוב בא שנוי פתאומי: ביום הצום והתפלה נתקבלה הידיעה מסן-רימו על הסכמת המעצמות לאשר את המנדט על-יסוד הצהרת בלפור ולמנות את היהודי סיר הרברט סמואל לנציב העליון הראשון של ארץ-ישראל. באותו מעמד, בחורבת רבי יהודה החסיד, עמד הרב הראשי של ארץ-ישראל, הרב קוק ז"ל, וצעק צעקה גדולה ומרה על מצבנו; והוא שציווה להפסיק את הצום ולקרוא את ההלל. הנציב היהודי הגיע לארץ והקריא לפני באי-כח כל העדות את פקודת המלך על המנדט ועל סיוע לבנין הבית הלאומי לעם ישראל, והוא גם אישר את השפה העברית כאחת משלשת הלשונות הרשמיות שבארץ. התחילה העליה בקנה-מדה גדול, ובמחנה הבונים צהלה ושמחה.

עברה רק שנה אחת ובאו הפרעות הגדולות ביפו, במאי 1921. הפעם כבר נפלו עשרות קרבנות, היו אבדות גדולות ברכוש, באה הפסקת העליה, ושוב השתרר יאוש בעולם היהודי ובישוב העברי. אולם כוחות האמונה והרצון, שעד עכשיו היו רק קטנים ודלים, התגברו גם בארץ וגם ביהדות העולמית. כתשובה על הפרעות ועל הפסקת העליה באה גאולת עמק יזרעאל והתחיל הבנין של ישובי העמק, שהם המצודה האמתית של הישוב עד היום הזה. תל-אביב התחילה מתקדמת בצעדים גדולים, התחילה התפתחות התעשיה, החל בנין השרון. תקופה זו נמשכה כשבע שנים. שאלת ארץ-ישראל ובנינה עמדה כבר על הפרק בכל העולם היהודי והתחילו להתענין בה יסודות חשובים ביהדות, שעמדו עד כה מן הצד. קמה הסוכנות היהודית המאוחדת, ובשנת 1929 התאספו בציריך באי-כח הציונים והלא-ציונים ומארשל בראשם לשם יצירת חטיבה אחת ומאוחדת למען בנין הארץ. תקוות גדולות ורבות התחילו פורחות ועוברות מציריך לכל התפוצות.

ימים אחדים אחרי ציריך באו הפרעות הנוראות בפעם השלישית, שעלו לנו ב-165 קרבנות, בהרס גדול של רכוש, בפוליטיקה החדשה של אנגליה, בספר הלבן של לורד פאספילד, ושוב גברו מצד אחד היאוש והאכזבה, אולם מצד שני המשיכו בעלי האמונה והרצון במאמציהם. כתוצאה מזה באה ההתפתחות המזהירה של הארץ, רכישת שני העמקים הגדולים: עמק-זבולון ועמק-חפר, בנין תל-אביב העברית עד כדי ישוב של 150 אלף, גידול הישוב בחיפה עד כדי מחצית האוכלוסין, הרחבת הישוב העברי בירושלים, ביסוס כלכלי של הישובים בכל חלקי הארץ, עליה של 65 אלף יהודים בשנה האחרונה. ארץ-ישראל היתה לתלפיות לכל העם בעולם, – חוץ מעוכרי ישראל, הקומוניסטים ברוסיה ובארצות אחרות, ולצערנו ולבושתנו גם בארץ.

וכאשר הגענו כמעט לשיא של עליה ובנין, באו המאורעות האחרונים שנמשכים כבר חצי שנה. באו עלינו פרעות איומות מצד הליסטים, התנהגות מוזרה מצד הממשלה, שרבים משליחיה מתיחסים אלינו ולמפעלנו בשנאה גלויה. ושוב תקף היאוש חלק מהיהדות בעולם. אני מדגיש ואומר בעולם, מפני שבגאון עלינו לציין, כי בתוך הישוב העברי אין כל סימן של יאוש ורפיון-ידים. שכן בשנים האחרונות הצלחנו להכות שרשים עמוקים במולדת ושוב אין פחד מפני כל רוח מצויה או בלתי-מצויה.

ברגע זה, כשאנו עומדים במלחמה קשה בכל שטחי חיינו במולדת – מלחמה מדינית, כלכלית, תרבותית – ואין יודע מה מחכה לנו בימים הבאים, כדאי להזכיר נשכחות מחמשים השנים שעברו, ללמוד מהן ולשאוב מן העבר כוחות חדשים לעתיד. עלינו לצאת למערכה בסיסמתנו הישנה-החדשה: אמונה ורצון. אמונה באתחלתא דגאולה, ורצון לקרב ולהחיש את הגאולה. והישועה בוא תבוא!

תרצ"ו