(לזכרו של יחיאל צ’לינוב)
זה היה בשנת 1881, בעיר הבירה מוסקבה, ואני אז בן 18, תלמיד הכתה האחרונה בבית-ספר ריאלי. בבית שבסימטת דגטיארני, דירה מול דירה, גרו שתי משפחות יהודיות: צ’לינוב ואוסישקין. ולמשפחת צ’לינוב שלשה בנים, והבן הצעיר היה יחיאל, תלמיד הכתה השביעית בגימנסיה. הוא היה בן-גילי, צעיר ממני בחודש וחצי (שנינו נולדנו באותה שנה: 1863; אני – בר“ח אלול, והוא – בחוה”מ סוכות).
משפחת צ’לינוב עברה לגור במוסקבה קרוב לאותו זמן, בשנת 1876 בערך, מהעיר קרמנצ’וג (פלך פולטבה) אשר על נהר דניפר. אבי המשפחה, זאב צ’לינוב, היה סוחר, ממשפחת חסידים, איש תורני ומשכיל. במדה ידועה כבר סיגל לעצמו במלבושיו ובמנהגיו צורה מודרנית, אירופאית. אם המשפחה, שימה, מוצאה היה משקלוב, ממשפחת מוניסון הידועה, שכולם היו סוחרים גדולים וחסידים קיצוניים, וגם במוסקבה המשיכה לכלכל את חייה לפי החנוך המסורתי שקבלה בבית-הוריה. אולם לילדים ניתן, כנראה בהשפעת האב, חנוך מודרני. הבת הבכירה, סוניה, היתה צעירה אינטליגנטית, ובצד למודי החול שקדה הרבה על למודים עבריים והיתה קרובה לספרות ההשכלה שבתקופה ההיא. במשך הזמן עברה לגור בחו"ל, ורק לפני שנתיים מתה בויסבדן אשר בגרמניה.
משעברה משפחת צ’לינוב למוסקבה נכנסו שני הבנים, בן-ציון ויחיאל, לבתי-ספר כלליים והראשון נתקבל כתלמיד בית-הספר הטכני הגבוה. הוא השתתף אמנם באופן רשמי בתנועות הנוער של הימים ההם, תחילה בתנועה הריבולוציונית של הנוער הרוסי ואחרי כן בתנועה הלאומית היהודית, ואילו למעשה לא הצטיין בחוש צבורי ובשום תנועה לא תפס עמדה ניכרת. לא כן אחיו יחיאל. הוא חונן מילדותו בחוש צבורי מפותח ביותר, שבא לידי ביטוי הן בפעולות קטנות והן בדברים שעמדו אחרי כן ברומו של עולמנו היהודי. עוד בשנים הראשונות, בהיותו תלמיד הגימנסיה, נכנס לפני ולפנים של תנועת הנוער הרוסי. אמנם בקרמנצ’וג למד ב“חדר” עברי, ואילו עתה, במוסקבה, פסק מלהתענין בלמודים אלה וידיעותיו העבריות נעשו קלושות למדי. רק אחרי כן, כשהצטרף בלב ונפש לתנועה הציונית, נתן שוב את דעתו על למודי היהדות ובשקידה רבה השתדל להשלים ולהעמיק את ידיעותיו אלה עד שהתמחה בהן במדה הגונה.
שתי המשפחות היו לא רק שכנות זו לזו לפי דירתן, כי אם גם קרובות לפי מצבן החמרי ועמדתן הסוציאלית וגם לפי צורת חייהן היהודיים. מתוך כך נתקרבנו גם אנחנו הבנים, יחיאל ואנכי, איש לרעהו ונתקשרנו זה לזה בקשרי ידידות. עוד לא הספיקה לנו השעה לגמור את כל שיחותינו והויכוחים שבינינו על כמה פרובלימות כלליות – והנה, במחצית השנה הראשונה להכרותנו, פרצו הפרעות של שנת 1881/82 ונולדה התנועה הלאומית שלנו: חיבת ציון. כמעט באותו זמן נצטרפנו שנינו לתנועה זו. אני מדגיש ואומר: כמעט, שכן בשבילי לא היתה כלל שאלה, באיזו משתי התנועות לבחור – בתנועה הרוסית או בחיבת ציון, שהרי אני, אם גם ידעתי את התנועה הריבולוציונית וקראתי את כל הספרות הבלתי-ליגלית, רחוק הייתי ממנה מתוך חוש אינסטינקטיבי. ואילו צ’לינוב צריך היה להלחם זמן ידוע בהשקפותיו הקודמות, בעודו משתתף בתנועה הרוסית – עד שהחליט בנפשו להסתפח לתנועה הלאומית של חיבת ציון. מאז גברה ידידותנו עוד יותר, שכן היינו שנינו חברים נאמנים באותה התנועה.
האסיפה הרשמית הראשונה של חיבת ציון, שאנו שנינו השתתפנו בה, התקיימה באחד בינואר 1882. היתה זו אספת סטודנטים יהודים ממוסקבה, ועל סדר היום עמדה למעשה לא שאלת חיבת ציון בדרך ישרה, כי אם שאלת ההגירה מרוסיה וקביעת המקום בשביל הגירה זו: ארץ-ישראל או אמריקה, באיזו מהן לבחור לשם יסוד מדינה עברית, עצמאית? שנינו עוד לא היינו אז סטודנטים אקדמאיים, ומבחינה פורמלית לא ניתנה לנו הרשות להשתתף באספה. אבל בהשתדלותו ובעזרתו של בן-ציון צ’לינוב, שהוא כסטודנט קבל הזמנה לאספה, הצלחנו גם אנו להכנס לאולם. האספה התקיימה בחשאי, כמובן, ובמסתרים מפני המשטרה, באולם גדול למדי, ברחוב קאריטני ריאד. הצפיפות היתה גדולה. גרונם של הנואמים ניחר מרוב דברים ומרוב עשן. הויכוחים היו סוערים מאד ונמשכו ארבע-חמש שעות. השתתפו בהם סטודנטים של כמה בתי-ספר גבוהים וכן גם סטודנטיות אחדות. כל הויכוחים התנהלו, כמובן, בלשון הרוסית. אנחנו שנינו, כתלמידי בתי-ספר תיכוניים בלבד, לא היתה לנו הזכות להשתתף בויכוחים. עמדנו ליד הפתח והקשבנו. יו"ר האספה היה סטודנט של הפאקולטה המדיצינית, ושמו רפפורט, ששימש אחרי כן במשך שנים רבות רופא בניקוליוב. המתווכחים דנו רק בבחירת המקום להגירה, ואילו עצם השאלה, אם צריך לעזוב את רוסיה ולהגר למקום אחר לשם יסוד מדינה עצמאית – שאלה זו כבר לא עמדה על הפרק. האסיפה לא הגיעה לידי קבלת החלטות על-ידי הצבעה, אולם כל אחד הביע את השקפתו הוא. בשעת יציאתנו מהאולם היינו כבר שנינו חובבי ציון נלהבים, וכבר היתה בלבנו החלטה פשוטה וגמורה: ליסד אגודה של צעירים שיעלו לארץ-ישראל להתישב בה.
במשך החדשים הבאים הזנחנו לגמרי את למודינו בבית-הספר, וכל אחד מאתנו הודיע להוריו שבעוד זמן קצר יסע מכאן לארץ-ישראל. לשמע החלטתנו זו השתרר הן בבית הורי והן בבית צ’לינוב מצב-רוח של תשעה-באב ממש: אני הייתי בן יחיד להורי ויחיאל היה הבן החביב ביותר על משפחתו. והרי תבינו את יחסם של ההורים אז להחלטתנו המשונה. הפרובלימה הארץ-ישראלית לא היתה לה בעיני ההורים כל חשיבות כשלעצמה. הם הביטו עליה רק מנקודת-השקפה פרטית: כיצד ישפיע ענין זה על עתיד בניהם? התחילה התנגדות מאורגנת ושיטתית בבית ההורים כדי למנוע בעד הגשמת תכניתנו. אז נתקשרו שתי האמהות קשר חשאי לשם מטרה אחת: להפריע ככל האפשר לפגישת בניהן. כמה פעמים, כשנכנסתי לבית צ’לינוב ושאלתי ליחיאל, קבלתי תשובה שהוא איננו בבית; וכך היה גם כשרצה יחיאל לבקרני. זמן רב לא יכולנו להבין את פשר הדבר – עד שגלינו את הקנוניה שבין האמהות.
אחרי שבועות אחדים הצלחנו למצוא חבר שלישי ולהכניסו לאגודתנו. חיים חיסין היה שמו, ואף הוא היה תלמיד הגימנסיה. לימים יצא שמו לתהילה בכל הישוב העברי כאחד הבילו“יים הראשונים וכרופא מובהק בתל-אביב. לאט לאט נתחברו אלינו עוד צעירים וצעירות משכבות שונות, אך לא היה בינינו אף סטודנט אחד מבית-ספר גבוה. וכן לא היו בתוכנו חברים מבני העשירים. רק אנחנו שנינו, צ’לינוב ואנכי, באנו ממשפחות אמידות. במשך שלושה חדשים גדל מספר חברינו עד ל-25. האספה המיסדת הראשונה נתקיימה בחוה”מ פסח שנת תרמ"ב, בבית נדח בקצה העיר, ברחוב פריאוברז’נסקיה. האסיפה נמשכה כמעט שבוע ימים, יומם ולילה, כמובן בחשאי, מחמת זהירות יתרה מפני עיני המשטרה. הויכוחים העיקריים לא נסבו על שאלות מעשיות: כיצד לאסוף אמצעים לצרכי הנסיעה, לקנית קרקע, להתישבות וכו'. כל זה היה פשוט וברור. השאלה היסודית שהעסיקה אותנו ביותר היתה… צורת המשטר של המדינה העברית העתידה. 25 החברים באגודתנו הקטנה נתפלגו לשלשה מחנות עם שלש מגמות: המחנה הראשון דרש משטר של מלך בעל שלטון אבסולוטי; בראש המחנה הזה עמדתי אנכי. המגמה השניה היתה בעד ריפובליקה חפשית עם נשיא, שייבחר אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה; בראש המפלגה הזאת עמד חיסין. המגמה השלישית דרשה משטר של מונרכיה קונסטיטוציונית; בא-כח מגמה זו היה צ’לינוב.
קוראי הדברים האלה כיום יתיחסו אולי ביחס של לגלוג וביטול לכל האסיפות והויכוחים הללו. אבל לא יהא בזה משום צדק, לדעתי. רק האמונה הנפשית, הפרימיטיבית, בנצחון שאיפותינו, כפי שהובעה בויכוחים הנלהבים של אסיפתנו הראשונה, היא שהספיקה אחרי-כן לתנועה הציונית את מיטב כחותיה, שעלה בידם להצעידנו צעד גדול קדימה ולהביאנו לעמדה, שאנו תופסים כיום בישוב העברי בארץ. גם עכשיו, בהיותי בן 73, אין אני מתחרט כלל על המרץ הרב שהשקעתי אז בכל הויכוחים האלה. בחרדת קודש נזכר אני באותם הימים הגדולים של ראשית תנועתנו ומאמין אנכי באמונה שלמה, כי אותם הויכוחים בעליה הנדחת בקצה העיר מוסקבה לא היו ויכוחי-סרק, כי אם הביאו לידי יצירה ומפעלים גדולים.
סוף סוף נתקבלה בהצבעה דעתו של חיסין על יסוד ריפובליקה, וצ’לינוב ואנכי נשארנו במיעוט. עם תום הויכוחים על דברים העומדים ברומו של עולם, התעורר בתוכנו בכל זאת החוש המעשי והרגשנו שצריך לגשת לפעולה ממשית: לדאוג לאיזה סכום כסף לצרכי הנסיעה. תפקיד זה הוטל עלינו כעל בני משפחות אמידות, שיש להם אי אלה קשרים עם יהודים בעלי כסף. וכאן העמידוני הורי בפני נסיון גדול, וכמדומני שגם צ’לינוב עמד בנסיון כזה. ההורים בשמעם שאנו זקוקים לכסף לצרכי התנועה הסכימו ליתן לנו סכומים גדולים למדי – בתנאי שאנו נסתלק מכל הענין. עמדנו בנסיון, לא קבלנו את הכסף והמשכנו את עבודתנו. ברכושנו הפרטי שעמד לרשותנו עזרנו ליסוד הקרן הדרושה לצרכי הנסיעה. היה ברשותי שעון זהב, שקבלתיו במתנה מהורי לחגיגת הבר-מצוה, וגם תחת ידו של צ’לינוב היה איזה תכשיט יקר. שנינו נתנו את התכשיטים בעבוט ואת הכסף מסרנו לקופה. אחרי זמן רב נסיתי לפדות את השעון, שהיה יקר לי כמתנת זכרון, ושוב לא מצאתיו. בהתאמצות רבה עלה בידינו לאסוף – אני זוכר את הסכום בדיוק גמור – 475 רובל. ואנו בתמימותנו חשבנו, שסכום זה יספיק גם לצרכי נסיעתם של 25 צעירים ממוסקבה לארץ, גם לקנית האדמה וגם ליסוד מושבה.
לא עברו ימים רבים והנה נודע לנו, שבעיר חרקוב נוסדה גם כן אגודה של צעירים המתעתדים לעלות ארצה. בקושי רב עלה בידינו למצוא את כתבתם ולבוא אתם בקשר מכתבים. קבלנו תשובה, שהם שולחים למוסקבה ציר מיוחד כדי לדון אתנו בדבר איחודן של שתי האגודות. בכליון עינים חכינו לבואו של השליח. היה זה צעיר אחד ושמו פאליאוש, בחור יפה מאד, שקבלנו אותו בהתלהבות רבה. הישיבה אתו התקיימה ברחוב לוביאנקא, בבית ששימש אחרי כן מרכז הצ’יקה. ואולי באותו אולם שישבו בו צעירים יהודים וחלמו על בנין האומה והארץ – באולם זה ממש ישבו אחרי-כן חברי היבסקציה והחליטו על אמצעי חורבן והרס שיביאו כלייה על תנועתנו ברוסיה…
פאליאוש זה קבל מאתנו דו“ח על פעולת אגודתנו ועל מצב קופתנו, ולבסוף, אחרי דיון והתעמקות, הוציא את גזר דינו: א. האגודה שלנו תשמש סניף של התנועה בחרקוב ותיקרא בשם “אגודת ביל”ו”; ב. כסף קופתנו צריך לעבור למרכז בחרקוב; ג. אין האמצעים מספיקים כדי כיסוי ההוצאות בשביל כל 25 החברים מאגודת מוסקבה, ועל כן יש לבחור מתוכם 7 חברים בלבד. לשתי הדרישות הראשונות הסכמנו מיד. ואילו הדרישה השלישית הממה אותנו ובאה עלינו כגזר-דין נורא. הכיצד? כולנו חלמנו על ארץ-ישראל, שאפנו לעליה, השתעשענו במשך חדשים בתקוה זו, והנה באה הגזרה כחתף והטילה על הרוב של חברינו, 18 חברים, להשאר בגולה. אבל כל טענותינו לא הועילו ומוכרחים היינו להכנע לפקודתו של פאליאוש. כעבור שבוע התקיימה אצלנו אסיפה לשם בחירת 7 המועמדים המאושרים. יושב-ראש האסיפה היה חיסין. הבחירות היו חשאיות, על ידי מסירת פיתקאות. לפני הבחירות היו נאומים גדולים ונלהבים: מי ומי צריכים להיות החלוצים הראשונים. רוב הנואמים הביעו את דעתם, שחלוצים אלה אינם יכולים להיות לא באי-כח “המונרכיסטים” ולא צעירים “מפונקים”, בני עשירים וכו'… הכוונה היתה ברורה לכולם, ואף אנחנו שנינו, צ’לינוב ואנכי, ידענו במי הכתוב מדבר. הוכרזה הפסקה לסידור הבחירות ואז השתתפתי בפעם הראשונה בתעמולה מסוג זה. מתוך דממה וחרדה נמסרו הפיתקאות והוכרז על מנין הקולות. שנינו, צ’לינוב ואנכי, נכשלנו!
שבעת החברים שנבחרו היו: חיסין; הצעירה פריזר, שהיתה באופן בלתי-רשמי ארושתו של חיסין, לפי מקצועה תופרת; דרובין, לפי מקצועו פנקסן; צללליכין, בעל-מלאכה; אבגוסטובסקי, פנקסן; רוזובסקי (את מקצועו איני זוכר); ועוד אחד, שאת שמו שכחתי. בחודש תמוז תרמ"ב יצאו שבעה אלה לארץ. אחרי חדשים אחדים עזבו את הארץ לבלי שוב אליה אבגוסטובסקי, רוזובסקי ואותו החבר שאת שמו שכחתי. מאלה שנשארו בארץ ידוע חיסין; הוא היה מראשוני האכרים של גדרה, אחרי-כן עזב את הארץ לזמן רב ושב כרופא להשתקע בתל-אביב. דרובין התישב בראשון-לציון וכל ימי חייו לא עזב את מקום עבודתו; הוא היה מן האכרים המשובחים ביותר, מת לפני שנתים בראשון-לציון ובניו הולכים בדרכו וממשיכים בעבודת החקלאות. היחידי שנשאר לחיים ארוכים הוא צלליכין, אחד האכרים החשובים שבראשון-לציון עד היום הזה.
צ’לינוב ואני יצאנו מאולם האסיפה שבורים ורצוצים, מלאי אכזבה ויאוש. אכן, נגזלה מאתנו האפשרות להגשים את שאיפתנו. ואילו בית-ההורים היה שרוי בשמחה ובצהלה גלויה. קשה לדעת, איך היתה מתפתחת דרכנו בציונות אילו באנו אז לארץ. אולי היתה צומחת מזה תועלת לישוב ולציונות, ואולי לא. נסתרות דרכי ההשגחה.
במאורע זה נסתיימה הפרשה הראשונה של עבודתנו המשותפת. שבנו ללימודים בבית-הספר. היה עלינו להשיג את אשר החסרנו במחצית השנה של פעולתנו הציונית הראשונה. ביחוד הוטלה עלי עבודה מאומצת של הכנות לקראת בחינות הגמר בקיץ הבא. אחרי שהתגברנו קצת על היאוש של הימים הראשונים, התחלנו מרגישים שיש צורך לגשת לפעולה ידועה. האגודה נתפזרה בינתים. ועל כן החלטנו להתרכז בעבודה תרבותית. קנינו ספרים על תולדות ישראל, התעמקנו בלמודים העבריים והיינו קוראים קבועים של העתונות העברית. באותו זמן עברה משפחת צ’לינוב לדירה אחרת, ופגישותינו נעשו פחות תכופות. רק ביום השבת – אני לא הייתי מבקר בבית-הספר בשבת לפי רשיון מיוחד שניתן לי לכך – היה צ’לינוב בא מן הגמנסיה הקרובה לדירתנו, כדי לאכול אצלנו ארוחת-צהרים. אמי, ששאפה רוח עם ביטול תכנית נסיעתנו לארץ-ישראל, התקרבה מאד ליחיאל וכבדה אותו כצעיר יהודי טוב ורציני.
בימים ההם היו קיימות האגודות של חובבי ציון, שחבריהן היו מחוגי בעלי-בתים ויהודים אמידים. באגודות האלה לא היה מקום בשבילנו, כמובן. אולם בינתים התחילו האגודות האלה מטפלות באוסף כספים בשביל המתישבים בארץ-ישראל. ואז החלטנו אנחנו, צ’לינוב ואני, להשתתף בעבודה מעשית זו. הלכנו מבית לבית, חלקנו קופסאות ואספנו תרומות לתמיכת המתישבים שמסרנו אותן לועד חובבי-ציון במוסקבה. בראש הועד הזה עמד אז הסוחר והמשכיל הידוע ר' קלונימוס זאב ויסוצקי. ידענו, שכוחותינו שלנו אינם מספיקים לעבודה זו וחפשנו אחרי חברים אחרים, אולם לא הצלחנו בזה. רק אחד, חיים מוניסון, בן-דוד של יחיאל צ’לינוב, הצטרף אלינו. במשך שנה תמימה היינו מתעסקים יחד בעבודה מעשית זו. בעלי-הבתים במוסקבה היו מקבלים אותנו בחיוך של לגלוג, אבל גם בסבר פנים יפות, וכך הצלחנו בכל זאת לאסוף אי אלה סכומים.
בסתיו 1882 נכנסתי לבית-הספר הטכני הגבוה, וכעבור שנה נתקבל צ’לינוב לפאקולטה המדיצינית שבאוניברסיטה במוסקבה. אז באתי בהצעה לפני צ’לינוב, שניסד קבוצה קטנה של סטודנטים לשם עבודה תרבותית: הרצאות וויכוחים בשאלות הזמן, ולמוד הספרות העברית וכו'. ואילו צ’לינוב, אם כי היה לפי טבעו איש הספר וסגנונו הספרותי היה כבר אז נאה מאד, לא נענה להצעתי, כמדומה משני טעמים: א. הוא התחיל מתמסר אז בכל לבו וברצינותו הידועה ללמודי המדיצינה; ב. נפשו שאפה תמיד לגדולות ולא רצה להתעסק בקטנות. אף על פי כן נוסדה האגודה הקטנה בלעדו, והשתתפו בה חברים שונים, שאחרי-כן יצא שמם לתהילה בעולמנו העברי: יעקב מזא"ה, ששימש אחרי-כן רב במוסקבה; יחיאל לבונטין, שנודע אחרי-כן כסופר עברים בשם “חושי הארכי”, ועוד צעירים אחדים. צ’לינוב לא נכנס לאגודה באופן רשמי, אבל היה קרוב לשאיפותיה. בגימנסיה שלמד בה קודם הוציאו התלמידים ירחון ספרותי, שהוא השתתף בו במאמר – הראשון מפרי עטו – שלא נתפרסם עד היום הזה, על תולדות היהודים בספרד. כדאי היה להוציא את המאמר הזה מן הגניזה ולפרסמו. זכורני, שהמאמר עשה בשעתו רושם גדול בתכנו הרציני ובסגנונו היפה. באגודתנו הקטנה הרציתי אני את הרצאתי הראשונה על “מרד המכבים” ואף הרצאה זו לא נתפרסמה בכתובים.
בקיץ 1884 נסעתי לחדשיים ממוסקבה לעיירה קטנה בליטא בענינים משפחתיים. צ’לינוב נשאר במוסקבה. באותו קיץ פרצו הפרעות הגדולות בניז’נינובגורוד, שנהרגו בהן 7 יהודים באכזריות נוראה, ביניהם גם יהודי אחד ממוסקבה, דצ’למן, ששהה שם לרגלי עסקיו. מאורע זה עשה רושם כביר על הצבור היהודי ברוסיה בכלל, אחרי ההפסקה של שנתיים מזמן פרעות 1881/82, וביחוד נזדעזעה מוסקבה היהודית, מכיון שדצ’למן הנ"ל היה מגדולי הסוחרים האמידים בה והיה ידוע לכל בני העיר. דבר זה נתן דחיפה להתפשטות התנועה של חיבת-ציון בחוגים שונים של היהדות ברוסיה. גם בחוגי הנוער האקדמאי גברה ההתענינות באסיפותינו, וכששבתי למוסקבה בא אלי צ’לינוב וספר לי שיש אפשרות ליסד בין הנוער האקדמאי אגודה לשם עבודה תרבותית חנוכית ברוח לאומי-פלשתינאי (כך נקראה תנועתנו בימים ההם), ללמוד היסטוריה עברית, לשון וספרות וכו'. הוא הציע, שאגודתנו הקטנה תצטרף לרעיון זה. מיד נתתי את הסכמתי לכך, ובחודש אוגוסט נתאספנו שבעה צעירים בקייטנה סוקולניקי לשם יסוד האגודה החדשה: צ’לינוב, אני, יחיאל לבונטין, א.ל. מינץ, שהיה לפני זה סטודנט בברלין, שלמה מינץ ששימש אחרי-כן רופא מפורסם בורשה, צונגר, סטודנט של האקדמיה החקלאית במוסקבה, ועוד שביעי שאת שמו שכחתי. נתבררו ראשי-הפרקים של האגודה, שהחלטנו לקרוא לה בשם “בני ציון”. זוהי האגודה המפורסמת, שיצאו לה מוניטין בעולם הציוני ושקנתה לעצמה זכות גדולה בהפצת התנועה של חיבת ציון, ואחרי-כן של הציונות, בכל רחבי רוסיה. היא שהעמידה מנהיגים בעלי משקל בתנועה הציונית של הרצל, ואת שרשי השפעתה אפשר למצוא בתוכנו בצורות שונות עד היום הזה. חמשים ושתים שנה עברו מאז נוסדה האגודה. מחברי האגודה “בני ציון” חיים אתנו כיום רק בודדים, אבל שם האגודה הזאת ישאר לעולם בתולדות התחיה של עם ישראל בארץ-ישראל.
באספה המיסדת של האגודה השתתפו כבר חמשים-ששים חבר, ונבחר ועד בן חמשה חברים: צ’לינוב, אני, מזא"ה, לבונטין ועוד אחד. חלקנו בינינו את התפקידים: צ’לינוב נבחר כיושב-ראש הראשון של האגודה, לבונטין כמזכיר ואני כספרן. בביתי היתה הספריה של אגודת “בני ציון”; זאת היתה אולי הספריה העברית הראשונה במוסקבה, שהרבה שתו ממקורותיה.
עבודתו של צ’לינוב התחילה לחרוג מן המסגרות הצרות של מעשים קטנים ועוברת למפעלים גדולים, בעלי משקל ושם עולם בתולדות האומה. מ“בני-ציון” שבמוסקבה הוא עובר לתנועת חיבת ציון ברוסיה כולה, מחיבת ציון – לתנועה הציונית, מהפעולה ברוסיה – לפעולה בכל העולם העברי – עד שפעולתו נגמרת באקט החשוב ביותר בתנועה הציונית, ע"י השתתפותו בהשגת ההכרזה של בלפור בשני בנובמבר
- בתחילת שנת 1918 נפטר צ’לינוב מן העולם ועצמותיו טמונות בבית-הקברות שבלונדון עד היום הזה.
אין כאן המקום לדבר על העמדה החשובה, שתפס צ’לינוב בתולדות תנועתנו. הערכה זו היא מתפקידה של עבודה ספרותית גדולה, שהתנועה הציונית מחויבת להתקינה ולפרסמה, לא רק לכבודו של המנוח, כי אם בעיקר כדוגמא ומופת בשביל הדורות הבאים, שתשמש להם נר לעבודה לאומית נעלה ומסורה. בזכרונותי אלה רציתי רק להביא תשורה קטנה לזכרו של חברי הראשון בעבודתנו המשותפת, לספר קצת עובדות, פרימיטיביות וצנועות, מאותם הימים הראשונים, שאולי נשארו חיות רק בזכרוני בלבד.
יש שמעינות קטנים, אבל זכים וטהורים כבדולח, משמשים מקור שופע מים רבים המצטברים במשך הימים לפלגים, לנחלים ולנהרות גדולים, ההופכים ונעשים מרכזי חיים חשובים לרבבות בני-אדם. כן היו המעינות הטהורים של אותם הצעירים, ילדים כמעט, שהתחילו לפכות במקומות שונים ברוסיה הגדולה, ובתוכם גם במוסקבה, ולהפיץ את רעיון התחיה ברבים. במשך הזמן הצטרפו מעינות אלה בדרכים שונות, לפעמים גם בדרכי עקלתון, לתנועה הציונית הגדולה, העולמית, שהלכה והקיפה מיליונים יהודים ונתנה דחיפה למפעל הבנין הכביר, אשר הביא אותנו לעמדתנו כיום, שאנו מונים כבר שליש של אוכלוסי הארץ. ואחד המעינות הללו, מן הטהורים והעשירים ביותר, נבע מתוך נשמתו הגדולה של יחיאל צ’לינוב ז"ל.
(מתוך הספר “יחיאל צ’לינוב”. פרקי חייו ופעולתו –
זכרונות, כתבים, נאומים ומכתבים. תל-אביב, תרצ"ז).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.