(לגאולת מפרץ חיפה)
הדבר היה ביום כ“ו באדר תרנ”א (24/3 לפי התאריך המקובל אז ברוסיה, שהוא 5/4 לפי התאריך האירופי הרגיל, בשנת 1891). שיירה קטנה של רוכבים עברה אז את נחל קישון לתור את העמק הגדול המשתרע בין חיפה ועכו. בשיירה הזאת השתתפו: סופר צעיר שבא מאודיסה – גינצברג שמו, מי שנתפרסם אחר-כך כ“אחד-העם” והיה למורה הדור. צעיר שבא ממוסקבה, ואך זה גמר בה את הפקולטה לתורת המשפטים – יעקב מזא“ה שמו, מי שנתפרסם אחר-כך כרב ראשי של העדה היהודית במוסקבה. השלישי היה מהנדס צעיר מעיר ייליסאביטגראד אשר באוקראינה – שמו וולדימיר טיומקין, והוא זה רק בא לארץ לעמוד בראש הועד של חובבי-ציון. הרביעי היה צעיר מליטא – שמו יהושע אייזנשטדט, שנתפרסם אחר-כך כסופר בישראל בשמו “ברזילי”. והחמישי הייתי אני, כותב הטורים האלה, שזה רק גמרתי את למודי במוסקבה כמהנדס וסיירתי בארץ בלוית רעיתי. נספח אלינו אכר אחד מפתח-תקוה, כ”ץ שמו, ללוותנו בדרכנו, כבן-הארץ המכיר את דרכיה וארחותיה השוממים. מטרת השיירה הזאת היתה לתור ולראות את העמק הגדול הזה ולהתחיל במשא-ומתן עם המוכרים, כי אמור אמרנו לרכוש אותו לצרכי ההתישבות העברית.
שממת דורות שררה אז מכל העברים, ובכל העמק הגדול והרחב הזה כמעט שלא נראה איש. רק פה ושם פגשנו באי-אלה אהלים של בדוים נודדים. מסביב השתרעו בצות וחולות, שיחי-מדבר, קוצים ודרדרים. לעין לא ניתן לראות אלא מראה אחד בלבד: הכרמל השומם והחשוף מרחוק, בלי ירק, בלי עץ ועשב, בלי סימן של ישוב; והעיר חיפה עצמה, קטנה ודלה, שקועה ברפש ובזוהמה. ורק שכונה אחת בסביבתה רתקה אליה את מבטנו ביפיה – זו היתה שכונת הגרמנים “כרמל” שהתחילה אז להתפתח.
כל היום ההוא רכבנו באותו עמק ועברנו אותו מדרום לצפון וממערב למזרח. ראינו והסתכלנו יפה-יפה בכל הסביבה, והבינונו כי עתיד מזהיר מחכה לו לימים יבואו: כאן מרכז הארץ וכאן מקום המתאים ביותר לבנין נמל מודרני גדול על שפת הים התיכון; והנה ה“הינטרלאנד” הגדול של עמק יזרעאל – שאף הוא עמד אז בשממתו. עתיד מזהיר גדול – ואולם מה מעציב ונורא היה ההווה שבימים ההם!
בערב שבנו עייפים ויגעים למלון, וכל אותו הלילה עבר עלינו מתוך שיחה ארוכה בדבר רכישת העמק הגדול הזה. למחרת היום, השכם בבוקר, יצאתי לטייל בשכונת הגרמנים “כרמל”. על-יד כרם אחד פגשתי באכר גרמני, שעמד ועדר במעדר שבידו את הגפנים בכרמו. ברכתי אותו לשלום, והוא השיב לי שלום בפנים זועפות.
– “אתה בודאי, – אמר לי – אחד מאותה השיירה שבקרה אתמול בעמק עכו. כפי ששמעתי, אומרים אתם לרכוש אותו”.
– “ומה דעתך אתה על העמק הזה?” – שאלתיו.
הגרמני ענה לי מתוך חיוך: “אין זה בשבילכם! אין זה בשביל היהודים! אתם, היהודים, רגילים אתם תמיד לבוא ולקחת מן המוכן. אין זה מדרככם להביא קרבנות, קרבנות ממש, לשם יצירה ובנין. מחכים אתם, שאחרים יבואו ויקריבו קרבנות, אחרים יעבדו ויבנו, ורק אחר-כך תבואו אתם – ותקנו…”
כמכת-לחי צורבת היו לי הדברים האלה. פני חוורו מעלבון ומצער. אך בשקט גמור עניתי לו: “אם תזכה לחיות עוד הרבה שנים – ותראה, כי טעות גדולה טעית. ואם יש אולי שמץ של אמת בדבריך כלפי היהודים בארצות הגולה – הנה עלילה גמורה טפלת בדבריך על בנין ארצנו העתיקה, שאנו מתחילים שבים אליה לבנותה מחורבנה”.
מלא רוגז וכאב לב עזבתי אותו ושבתי אל המלון. אל חברי. מסרתי להם את תוכן השיחה עם הגרמני. שיחה זו – לא אשכחנה לעולם! ואז, במסבת רעים זו, נשבענו איש לאחיו שבועה נאמנה להקדיש את כל כחותינו למטרתנו הגדולה בכדי להכחיש את דבריו של הגרמני ההוא.
*
מני אז עברו 38 שנים. במשך הזמן הזה עברו ובאו על עמנו כמה וכמה צרות, רדיפות ועלילות. נהרי נחלי דם נשפכו בכמה וכמה מארצות גלותו. ללעג ולקלס היינו בעיני הגויים, ואף שאיפותינו העתיקות, לשוב לארצנו ולבנותה ולחיות חיי אומה נורמלית על אדמת אבותינו – כמה קיתונות של לעג ובוז שפכו עליהן ה“מחוכמים” שבתוכנו! – וכיום, אחרי אשר העמק ההוא, עמק חיפה-עכו, עבר לצמיתות לקנינו של העם העברי, על-ידי המוסד הקרקעי שלו לגאולת הארץ, הקרן הקימת לישראל – כיום הגיעה השעה לעשות סיכום קטן ממה שהשגנו במשך 38 השנים האלה.
חיפה, הקטנה והדלה אז, נעשתה בינתים לעיר גדולה וחשובה בישובנו, ומספר היהודים שבתוכה נתרבה מהזמן ההוא פי עשרים. על הכרמל ובהדר הכרמל, שהיו אז שוממים וחשופים, נבנו כמה וכמה שכונות של היהודים – והשכונות יפות הן! –: “הדר הכרמל”, “יחיאל”, “נחלה” ועוד. ואף ראש הפסגה של הכרמל חלק גדול מאדמתה עבר לידי היהודים, ועליה הולכות ונבנות אחוזות אחוזות. על הכרמל האדום, קן סלעים וטרשים, מתנוססת כיום השכונה “נוה שאנן”. ועל יד שפת הים משתרעת השכונה היפה “בת-גלים”. בחיפה מתרכזת כיום התעשיה הגדולה של הארץ, וכולה נבנתה ע"י היהודים! “נשר”, “שמן”, הטחנות הגדולות, תחנת החשמל של רוטנברג, ועוד ועוד. על הכרמל עומד לתפארה מוסד מדעי גדול, היחיד במינו בכל המזרח, שתפקידו לחנך ולהכין אנשי מעשה בשביל מפעלי התעשיה בארץ-ישראל ובכל ארצות המזרח. הלא הוא התכניון העברי.
והנה ה“הינטרלאנד” הגדול, מהים ועד בית-שאן. ברובו הגדול בידי היהודים הוא נמצא. בחלקו החשוב נגאל על-ידי הקרן הקימת לישראל, ובמקצתו גם על-ידי חברות פרטיות. וכל העמק הזה מכוסה שדות-תבואה, כרמים וירק, צוהל משמחת הבנין ומגיל היצירה. הבצות אשר בו יובשו, וקני מלריה ממארת הפכו למקומות-ישוב בריאים ופוריים. ובעמק חיפה-עכו עצמו התחילו כבר עבודות ההכשרה מצד היהודים ועובדו תכניות, למען הפוך גם את המקום הזה למרכז החיים התעשייתיים בכל הארץ כולה.
וכל המפעלים האלה נעשו בתנאים הקשים ביותר. בימי הגזירות הרעות של ממשלת התורכים שהיו מפריעים לנו בכל עבודת בניננו, בימי הגירוש והחורבן של תקופת המלחמה העולמית. ואף בימינו אלה עד היום הזה לא באה לנו שום עזרה מן החוץ, לא עזרה מדינית ולא עזרה כספית ולא עזרה במחשבה. הכל הכל עשתה האומה העברית עצמה ברוחה, במרצה, בעבודתה ובכספה.
איךָ, הגרמני?! אם הנך עוד בחיים – צא וראה מה יצרנו במשך התקופה הזאת שעברה מאז שיחתנו בשכונתך, יצרנו מתוך קרבנות ומתוך יסורים של בנין ויצירה.
וזאת לך התשובה המלאה, שלא הספקתי לתתה לך אז, בחודש אדר, לפני שלשים ושמונה שנים!
חנוכה, תרפ"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות