קשה לדבר על איש הקרוב אל נפשך ביותר, שהיה חבר טוב וידיד נאמן כמעט 40 שנים תמימות – לדבר עליו כעל מי שהיה ואיננו עוד. גליקסון ז"ל נמנה על אותם האנשים, שעליהם אפשר להגיד “הפוך בו והפוך בו”, כי תמיד תגלה באישיותו ובאפיו קוים חדשים שלא עמדת עליהם עד היום.

נפגשתי עם גליקסון לפני 35 שנים, בשנת 1904, בברן. היה זה בזמן פולמוס אוגנדה, ואני נסעתי למרכזים שונים במערב אירופה לארגן את המלחמה נגד אוגנדה. באתי גם לברן, שבה התרכז מיטב הנוער הציוני שבא מן המזרח להתחנך על ברכי המדע במערב אירופה. ברן התחילה אז מתחרה במרכז הנוער הציוני אשר בברלין ולרשת את מקומה. נשמרה אצלי תמונה של קבוצת הצעירים שביליתי בחברתם בברן, וביניהם גם גליקסון, שהכרתיו אז בפעם הראשונה. בקבוצה זו נמצאו רבים, שכבר נעדרים ממחננו כיום: ד“ר חיסין ז”ל, ד“ר רבינסון, ששימש אח”כ מזכירו של דוד וולפסון, ועוד. ורבים מקבוצה זו – יבדלו לחיים ארוכים – חיים עוד בינינו: ד“ר מוסינזון, ד”ר בוגרשוב, הסופר א.מ. ברכיהו, ד"ר רבין, יצחק ווילקנסקי, ועוד. בתוך הקבוצה הזאת נמצא גם גליקסון הסטודנט. לא אגיד שנתחנך בתוכם, כי היה כבר אז מושלם למדי בהשקפותיו וגם בידיעותיו העמוקות בתורת היהדות. אבל כאן מצא צבור של חברים שהבינו לשאיפותיו הלאומיות והתחיל עושה את צעדיו הראשונים בעבודה המעשית של התנועה הציונית.

צעיר זה – הוא היה אז בן 25 – בא מסובלקי, אחד ממרכזי התורה החשובים אשר בליטה, שהיתה מפורסמת כולה כאכסניה של תורה ושל השכלה. מתוך המרכזים שבליטה: וולזין, מיר, סלובודקה, סובלקי ועוד, יצאו אותם הטפוסים של “המתמיד” שעליו שר ביאליק. מתמיד טפוסי כזה היה גם גליקסון, שהצטיין בעמקותו, בחריפותו והתמדתו. עוד בסובלקי נכנס לעולם ההשכלה, או יותר נכון, לעולם המדע האירופי. אני מדגיש: המדע ולא השכלה, כי המלה “השכלה” יש לה אצלנו כיוון היסטורי מסויים – תנועה של מרד נגד שלטון הרוח והדת בעמנו. ואילו גליקסון לא עבר את דרך ההשכלה במובן של מלחמה ומרד. הוא התחיל פשוט ללמוד, בצד תורת היהדות, גם למודי חוץ של אומות העולם, וביחוד הקדיש את זמנו למדעים ההומניסטיים, הפילוסופיים וההיסטוריים. ובלי שום התנגדות פנימית וללא התלבטויות מצא בלבו ובנפשו הרמוניה שלמה בין שני העולמות האלה.

צנוע היה כל ימי חייו, וביחוד אז בברן, בטרם נתפרסם בעולם הציוני. מפני כך לא יכולנו להתקרב יותר בפגישה הראשונה בברן, ביחוד מפני ששהיתי שם זמן קצר. אבל את שמו ידעתי, ושמעתי מאת חבריו כי נמצא ביניהם צעיר בעל כשרונות מצויינים, שבנפשו כרוכות תורה וחכמה יחד, כי בין כל הצעירים שבקבוצה היו רק מעטים שהצטיינו בידיעת התורה באותה עמקות ובאותו היקף, כמו גליקסון. אחרי שנתיים וחצי, כשנבחרתי לנשיא הועד של חובבי-ציון באודיסה והתחלתי חושב על הרחבת פעולות הועד, שיטפל לא רק בענינים כספיים וישוביים, כי אם גם בעניני חנוך ותרבות במובן “הכשרת הלבבות”, לפי הסיסמה של אחד-העם, ולשם כך צריך היה להכניס עוד עובד לועד, הזמנתי לעבודה זו את גליקסון. הוא בא לאודיסה, ובמשך הרבה שנים לא זזה ידי מידו וידו מידי. להלכה שימש מזכיר הועד, אבל למעשה היה אחד הגלגלים המניעים בפעולותיו.

כאשר בא גליקסון לאודיסה מצא לפניו שני אנשים, ששמם הדגול הלך לפניהם במחננו, אבל לא היתה ביניהם הסכמה לגבי שיטת העבודה: לילינבלום ואחד-העם. כל אחד מהם היתה לו השקפת-עולם משלו: הראשון טען אך ורק לעבודה מעשית בתנועתנו; השני דרש עבודה רוחנית בלבד. הניגוד בין שתי ההשקפות הללו היה הציר הרוחני, שמסביבו התנהלו כל הויכוחים של הנוער אשר במחננו. ואלו היו בעיות החיים שלהם. וגליקסון, הצעיר והצנוע, עמד בין שני הרים אלה וצריך היה, כמו שאומרים בגרמנית “פארבע בקעקן” – “להודות על צבעו” ולקבוע, לאיזה צד הוא שייך. והנה, כשם שהצליח גליקסון בברן למצוא מזיגה נאה ושלימה בין היהדות והמדע – כן הצליח גם פה לפשר ולאַחד בין ההשקפות המעשיות של לילינבלום וההשקפות הרוחניות של אחד-העם. הוא הרגיש עצמו קרוב לשניהם, ושניהם היו קרובים אליו. וכך מצא את הדרך הנכונה בין שתי הקצוות – את הסינתיזה.

כי אמנם היה גליקסון, בכל תכונות נפשו ואישיותו המיוחדת, איש הסינתיזה. וסינתיזה אין פירושה, כפי שרגילים לחשוב אצלנו, פשרנות רוחנית. סינתיזה משמעה: למצוא את הטוב והמושלם בכל הדעות וליצור מהם אחדות חדשה, צרופה ומצורפת. זו היתה השקפתו הפילוסופית של גליקסון, ובדרך זו הלך כל ימי חייו.

באודיסה כבר התחיל גליקסון יוצא מד' אמות של חדרו ונעשה יותר ויותר מפורסם בעולמנו אנו, ואחר-כך בציונות כולה, ברוסיה וגם מחוצה לה. המכתבים שהיה כותב בשם הועד למאות אנשים, אגודות וחברות, ברוסיה ואחר-כך גם בחוץ-לארץ, היו לא מכתבים ביורוקרטיים הרגילים בכל מוסד; כל מכתב היה מאמר עתונאי ממש, באותו נוסח שהכרנוהו כולנו בזמן עבודתו בארץ, נוסח ההסברה. הסברה – זוהי התכונה שהיתה חביבה עליו ביותר, והיא גם התאימה ביותר לאפיו. מעולם לא רצה ולא היה יכול לשמש פוסק לאחרים. פוסק היה רק לעצמו. לאחרים נתן את הכל בהסברה מפורטת לכל הצדדים, לחיוב ולשלילה, ועל יסוד ההסברה צריך היה כל איש לפסוק ולהכריע לעצמו, כשם שגליקסון פסק והכריע בשביל עצמו. בכך נבדל גם מלילינבלום ומאחד-העם. לילינבלום דרש שהכל יקבלו את פסק דינו. עוד יותר קפדן היה אחד-העם: הוא היה פוסק “כפול שמונה” ורצה להטיל את דעתו על האחרים.

איזו שיטה נכונה יותר בחיים, בתנועה עממית – זו של לילינבלום ואחד-העם או זו של גליקסון? ארשה לעצמי להשיב על שאלה זו: בזמנים שקטים ונורמליים נכונה שיטתו של גליקסון; אולם בשעת חירום, בימי מלחמה והגנה, צריכה לשלוט השקפתם של אחד-העם ולילינבלום: יש להכריח את העם לקבל פסק הדין של ההנהגה המוסכמת.

לא עברו ימים מרובים וגליקסון התחיל מופיע גם כסופר. מאמרו הראשון נתפרסם, כמדומני, ב“הזמן” שיצא לאור בווילנה. אולם עבודתו הספרותית העיקרית התחילה ב“העולם”, העתון הרשמי של התנועה הציונית. “העולם” העברי יצא קודם בקלן, אחרי כן בברלין, כעבור זמן-מה בווילנה, ולבסוף הגיע לאודיסה. עורך העתון היה דרויאנוב ז“ל, ידידו הגדול של גליקסון. דרויאנוב הכריח ממש את גליקסון, הצנוע והנחבא אל הכלים, לעסוק בעבודה ספרותית ולפרסם מאמרים ב”העולם“. כשחלה דרויאנוב והוצרך לנסוע לברלין להתרפא מילא גליקסון את מקומו ב”העולם". זו היתה ראשית דרכו כסופר וכעורך. ואסכולה זו של אודיסה בימים ההם, בית אולפנם של לילינבלום, אחד-העם וביאליק, לא היה, כנראה, מן הגרועים. כעבור שנים מספר נעשה גליקסון מפורסם בעולמנו, אהוב וחביב על חבריו, שבחרו בו כציר לקונגרס הציוני.

כך עברו עליו כעשר שנים, עד שפרצה המלחמה. עם פרוץ המלחמה נסגרה מיד כל העתונות העברית באודיסה. גם פעולת הועד של חובבי ציון נאסרה מטעם השלטונות, ומצבו של הועד בכלל נעשה חמור מאד. אז עבר גליקסון למרכז החדש של יהודי רוסיה שצץ ועלה בזמן המלחמה, למוסקבה הבירה. שם היה כבר אחד מראשי המדברים בספרות העברית. הוא הוציא לאור עתון יומי בעברית: “העם”. זמן מה אחרי המהפכה הבולשביסטית עלה ארצה.

השקפת עולמו של גליקסון – שאנחנו, בני הארץ, יכולנו ללמוד אותה יום יום, במשך עשרים שנה, מעל דפי הגליונות של “הארץ”, שהוא היה לא רק העורך שלו כי אם הרוח החיה שבו – יש לציינה כסינתיזה שלימה וצרופה של שלשה ערכים קדושים: דת, מולדת ולשון. במשך ששים השנים האחרונות פעלו בתוכנו הרבה מגדולי האומה, אבל בין המאות והאלפים האלה היו רק מעטים, שידעו ללכד את שלשת הערכים הללו להרמוניה שלמה, כזו ששלטה בנפשו של גליקסון. היו רבים שחסר להם הרגש של קדושת הדת; אחרים לא עמדו כראוי על קדושת הארץ; ואחרים שוב – זר היה להם הרגש של קדושת השפה. דרושה רחבות נפשית גדולה כדי להכיל את שלש הקדושות האלו גם יחד, כחוט משולש שעובר בכל דרך החיים והעבודה. גליקסון היה מן המעטים שהצטיינו ברחבות נפשית כזאת.

הוא היה יהודי דתי ומאמין, ולא ראה את הדת כעין פוליטיקה, אלא היה מצוין ברגש רליגיוזי עמוק, בהבנה היסטורית של ערך הדת, תפקידה בעבר וערכה לעתיד. הוא לא נמנה לא עם “אגודת ישראל” ולא עם “המזרחי”, אבל גם בתוך שתי האגודות האלו לא תמצאו רבים, שנפשם תהא מלאה הרגשה דתית עמוקה כל כך. על יחסו אל הארץ אין צורך להרבות במלים. הוא יצא מבית-מדרשה של תנועת חובבי ציון ונכנס לפני ולפנים לתוך הטרקלין של הציונות. התנגד נגוד גמור לתנועה הטיריטוריאליסטית האוגנדיסטית, היה ממתנגדי חלוקת הארץ בזמן האחרון. הוא הבין, מה ערכה של הארץ כמולדת האומה הישראלית בעבר ומה ערכה כבית לאומי כיום ובעתיד. על אהבתו לשפה ולספרות העברית אין צורך לעמוד במיוחד. בה התמזגה נפשו, בה היו קשורים כל חייו וכל פעולתו. בשלשת אלה היה כוחו, בתכונות אלו היה האיש מושלם במלוא מובן המלה. הנאום האחרון שלו אשר שמעתי מפיו היה בצפת, בכנוסה של הקרן הקימת. הוא דיבר על צפת, על ערכה בהיסטוריה של היהודים ועל תקוותינו הקשורות בעיר זו. ובנאום הקצר והנפלא הזה – חבל שהעתונאים שלנו שכחו להעלות את הדברים על הכתב – השתקפו שלש תכונותיו הנפשיות: הרגש הרליגיוזי האמתי שנתגלה ביחס לצפת, עיר הקבלה; לשונו העשירה וסגנונו הנפלא; והקשר אל צפת, לא רק אל צפת העליונה, כי אם אל צפת הקרקעית, – ושלשת הדברים האלה שימשו מזיגה נאה ומצויינת בנאומו הקצר, האחרון, בשירת הברבור שלו.

ויש להוסיף שגליקסון היה גם איש המדע. לא אוכל לדון על הפרובלימות הפילוסופיות, שטיפל בהן. אבל מי שמכיר את הבעיות האלו מעריך את היקף ידיעותיו העמוקות ואת כשרונו המיוחד להסביר את הדברים הפילוסופיים לאחרים. גליקסון השאיר תרגום של תולדות הפילוסופיה לווינדלבנד וכתב גם מחקר מדעי על הרמב"ם. יש להצטער, שהוצרך להקדיש את רוב זמנו לעבודה הספרותית היום-יומית, הפובליציסטית. הרבה הפסדנו מתוך שלא ניתן לו לעסוק יותר בעבודותיו המדעיות כפי שרצה בזאת תמיד.

ועכשיו הלך האיש ואיננו עוד אתנו. באנדרלמוסיה הרוחנית השוררת בימים אלה בארצנו אנו מרגישים בהעדרו כפליים. אילו היה נמצא בתוכנו, אולי לא היה פוסק אבל בודאי היה נותן לנו את ההסברה היסודית, שהיתה מאפשרת לנו את ההכרעה שאנו זקוקים לה כל כך.

רבים יכתבו על האיש הזה. אך חובה אחת מוטלת עלינו; כדי לשמור על זכרו של גליקסון לדור הבא, ולהביא את תורתו לדור הזה, אני מציע להוציא את כתביו שיכילו קובץ של דבריו החשובים ביותר והראויים לזכרון דורות. בחייו יצאו שני כרכים מכתביו, וכפי ששמעתי נמכרו כולם. אולם לפי דעתם של יודעי דבר יש להוסיף עליהם עוד שלושה-ארבעה כרכים של מאמריו המובחרים. שוחרי האוניברסיטה העברית, הם שצריכים לקחת על עצמם את הגשמת המפעל הזה. הרי הוא שימש עמוד התווך, גם בתל-אביב ובזמן האחרון גם בירושלים, של אגודת שוחרי האוניברסיטה. גם המפלגה אשר השתייך אליה, התאחדות הציונים הכלליים, שהוא היה המורה שלהם ומנהיגם הרוחני, והוא גם שיצר את האידיאולוגיה המיוחדת של מפלגה זו – גם היא חייבת לעשות לכבודו, ולא רק לכבודו כי אם גם למען כל חבריה, כדי לתת מהלכים לרעיונותיו ולהשתתף בהוצאת ספריו. והגוף השלישי שצריך לטפל במפעל זה היא מערכת “הארץ”, אשר במשך חמש-עשרה שנה נתן לה את כוחו ואונו. זה יהיה מפעל צנוע לזכרו של גליקסון, שאנחנו, ידידיו, חבריו ותלמידיו, חייבים בו.

בחיינו ובתנועתנו אנו מונים הרבה אנשים חשובים וגדולים, מלאי ידיעות והבנה, מרץ והתמסרות לאומית – אין אנו דלים ועניים כל כך, כפי שרגילים אנו לפעמים להתאונן. אבל חסרים אנו, לצערנו הגדול, אנשים טהורים ושלמים בעבודתם, חברים אמתיים ונאמנים שאפשר להישען עליהם. ואחד מהמעטים האלה היה חברנו גליקסון ז"ל. משום כך יהיה העדרו מורגש כל כך. את עבודתו יוכלו, אולי, לעשות אחרים, אבל תמיד יחסר לנו גליקסון החבר הנאמן והמסור, האישיות האהובה והחביבה על כולנו. יהא זכרו ברוך!

נאום זכרון באסיפה הכללית של שוחרי

האוניברסיטה העברית בירושלים, תרצ"ט