(מדברי אזכרה לליליאן פריימן ז"ל)

“רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה”. פסוק זה ממשלי שלמה ניתן למשלו, לדעתי, בשלימות על אותה אשה, שלזכרה ולכבודה נתאספנו היום – ליליאן פריימן ז"ל. תוכה היה כברה: יפה בחיצוניותה ויפה בפנימיותה – נפש נאה בגוף נאה. אם תשאלוני: במה היתה אשה זו מפורסמת כל כך, מה הסגולה המיוחדת שהצטיינה בה, במה רכשה לה את הלבבות של כל אלה שעבדו במחיצתה והכירו אותה מקרוב – אין בפי אלא תשובה אחת: סגולה יקרה היתה לה, שלפי דברי אחד הקדמונים היא “הדרך הטובה שידבק בה האדם”: לב טוב. כמה וכמה עסקנים ועסקניות בדורנו מצטיינים בכשרונות שונים במידה הרבה יותר גדולה, אבל היא עלתה על כולם בלבה הטוב.

אכן היה לה לב טוב ומלא רחמים ואהבה לבריות. היא אהבה את הרחוק ואת הקרוב; היא אהבה את הזר ואת בן משפחתה; היא אהבה כל איש ואשה שהיו זקוקים לעזרה ולחמלה. היא אהבה כל נדכא ואומלל וכל מי שדרש עזרה ונוחם. ומכאן מלבה הטוב, מקור אהבתה הגדולה וקשריה הנפשיים אל האומה הישראלית. היא הכירה והרגישה, שאומה זו היא האומה האומללה ביותר בתבל, ולפיכך חייב כל איש ואשה, ובפרט בן העם ובת העם הזה, למסור את כל נפשו, את כל מרצו ואהבתו לעם האומלל הזה. היא אהבה את ארץ-ישראל עוד לפני שביקרה בארץ, ומקור אהבתה שימשה לה ההרגשה הנפשית, שארץ קטנה זו עתידה להציל את העם האומלל מסבלו הנמשך זה אלפיים שנה. היא התקשרה בכל לבה אל התנועה הציונית, מפני שחשה ביופי שבתנועה הזאת, באידיאל הגדול המפעם בתוכה, במטרתה הנעלה – לרפא את הפצעים ההיסטוריים של העם האומלל. מתוך הרגשה נפשית זו התקשרה אל התנועה, אל האומה, אל הארץ.

כשאני חושב על האשה היקרה הזאת עולה על זכרוני הטיפוס של הסבתות שלנו, הטיפוס של נשים צדקניות. היא היתה אשה צדקנית במלוא מובן המלה, אמנם בלבוש מודרני של ימינו אלה, אבל בתוך תוכה נשארה הדמות מדורות שעברו – אשה צדקנית, עוסקת בצרכי צבור באמונה, מתוך פשטות וצניעות, מוסרת כל לבה לעבודה הצבורית, בלי שום מחשבות זרות, בלי שום פניות אישיות. ומשום כך היתה עבודתה של האשה הנפלאה הזאת לסמל יקר בתנועתנו.

לפני שלוש-עשרה שנה באתי לקנדה והבאתי לקיבוץ היהודי בה – קיבוץ לא גדול המונה בסך-הכל כמאה וחמשים אלף נפש – הצעה בעלת מעוף וקנה-מידה גדול מאד, לפחות לפי מושגינו באותו הזמן: לגאול את 40,000 הדונמים של וואדי-חווארית הערבית על מנת להפוך אותו לעמק-חפר היהודי. אז גרתי בביתה של הגב' פריימן במשך חודש ימים. למן הרגע הראשון שנכנסתי לבית זה הרגשתי, שאין אני כאן אורח סתם, ואף לא אורח נכבד, אלא בן-בית ממש. בעלת-הבית היא שעוררה בי את הרגש הזה, מפני שכל הבא אל ביתה היה מרגיש עצמו כבן-בית. מצאתי בבית זה פשטות שמשכה את הלב: פשטות ביחסים, פשטות בסידורים, פשטות בכל צורות החיים, אם גם היתה זו צורה מודרנית נאה. בשיחותי עם הגב' פריימן לא היתה לנו לשון משותפת. היא דברה רק אנגלית, שפה שאין אני נזקק לה, והלשון היחידה שהיתה למליץ בינינו היתה אידיש רצוצה ושבורה שדיברה בה בקושי. ואף על פי כן הרגשנו מיד, שאנו מבינים איש את רעהו, באשר שנינו שואפים למטרה אחת. עם הרבה עסקנים ועסקניות דיברתי בחיי, בלשונות ברורות למדי, ולא היתה בינינו אותה ההבנה כמו בשיחותי עם האשה הזאת, תוך כדי דיבור בלשון אידיש רצוצה.

ואם אנו רואים כיום את היצירה הגדולה הזאת, אחד ההישגים החשובים ביותר בארצנו, את עמק-חפר, על שמונה-עשר הישובים אשר בו, וביניהם אחד הנקרא בשם “חבצלת השרון” – חבצלת-ליליאן על שם המנוחה – הרי יצירה זו היא במידה מרובה תוצאת עבודתה המסורה של האשה הזאת במשך כמה שנים. מן הרגע הראשון כשדרשתי ממנה להשפיע על בעלה, על קרוביה, על כל הסביבה, על כל ההסתדרות הציונית בקנדה, שיקבלו את הצעתי, שלכאורה נראתה כאוטופיה שאין להעלותה על הדעת – לא נחה האשה, והיא כבר אז היתה חולנית – עבדה, השפיעה ואירגנה, עד שהשלימה את מפעלה ויהודי קנדה הטילו על עצמם לגאול את אדמת עמק-חפר. היא אמרה לי: או שתסע מכאן בנצחון גמור, או שלא אשאר בחיים. דברים אלה לא נאמרו לתפארת המליצה בלבד, ולא מתוך ג’יסטה נאה בעלמא. מעולם לא השתקעה בויכוחים יתרים ובפלפולי סרק שאין אתם מעשים. בשמעה הצעה חדשה, תפסה מיד אם טוב הדבר או לא. ואם ההצעה נראתה בעיניה, באה תיכף החלטתה הפנימית: כדאי שאקדיש את כוחותי לדבר זה, ומיד התחילה עובדת למענו בכל מסירותה הנאמנה.

לצערנו הרב לא זכתה לראות את פרי עמלה – עמק-חפר בבנינו. כשביקרה בארץ בפעם הראשונה, בתחילת 1927, עוד לא חשבו על גאולת וואדי-חווארית. ואחרי כן חלמה לבוא שנית אל הארץ, כדי לראות את מעשה היצירה הגדול, שהשתתפה בהגשמתו, לראות את הישובים הפורחים בעמק-חפר ולנטוע שם יער. אבל לא זכתה לכך. אז כבר נתגברה מחלתה עד כדי כך, שהרופאים לא הרשו לה לנסוע מביתה מרחק גדול כזה. רק בתה באה, והיא נטעה את העצים הראשונים בחורשה אשר בעמק-חפר.

הגב' פריימן השתתפה גם בכמה מפעלים אחרים למען ארץ-ישראל. הגב' חנה מיזל בודאי תספר לכם על היצירה השניה, שחלק גדול ממנה נתגשם בעזרתה של הגב' פריימן המנוחה – בית הספר לצעירות בנהלל. היא גם עסקה הרבה בעבודה ציונית תרבותית בין הנשים בקנדה, ועמדה בראש הסתדרות “הדסה” בארץ זו, עוד לפני שנצטרפה רשמית לויצ“ו. “הדסה” בקנדה קיבלה את השפעתה הרוחנית מאחותה הגדולה והחשובה, היא “הדסה” האמריקאית. הגב' פריימן היתה במידה ידועה תלמידתה הרוחנית של אותה המורה הגדולה שיסדה את “הדסה” באמריקה. וגם לאחר שהסתדרות הנשים בקנדה נצטרפה לויצ”ו השאירה לעצמה את השם העברי שלה – “הדסה”.

לפני 55 שנים ירדה נשמה גדולה וטהורה לערבות קנדה, הרחוקה ממרכזי היהדות החשובים – שכנתה אמריקה אף היא נעשתה למרכז יהודי רק בשלושים השנים האחרונות, – והארץ גדולה ורחבת-ידים והקיבוץ היהודי מפוזר בה על פני שטחה הגדול. אין איש יודע מאין שאבה נפש יפה זו את גדלותה ועשרה הרוחני, את מסירותה ונאמנותה אל העבודה הצבורית, אל קדשי האומה ושאיפותיה. וכל ימי חייה, גם בשנים האחרונות כשלא יכלה עוד לרדת ממטתה, היו נפשה ומחשבותיה קשורות בתקוות עמנו.

ב' חשון תש"א