רקע
ברל כצנלסון
תשוּבה מאת העוֹרך
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

(לי.ח. רבניצקי)

סוֹפר נכבּד,

מבּלי שאמַצה הפּעם את עוֹמק כּונוֹתיך, אם בּאמת לשם קבּלת תשוּבה שאַלת, אוֹ שהתשוּבה ידוּעה לך מראש, אלא שכּאן מצאת לך צוּרה ספרוּתית נאה להתריע “בּאָזני העם אשר על החוֹמה” על קלוֹן עתוֹן הפּוֹעלים, אשר לא יצא “להרעיש את עוֹלם הפּוֹעלים על השערוּריה הגדוֹלה בּקרב המחנה” — הריני נכוֹן לענוֹת לך גלוּיוֹת וּברוּרוֹת.

והַרשֵני, סוֹפר נכבּד, לפתוֹח גם אני בּתמיהה. תָמֵהַ אני עליך, אדוֹני, שהנה בּמשך השנים אשר אתה חי אִתנוּ בּארץ ניתנוּ לך כּמה הזדמנוּיוֹת לגלוֹת בּרבּים את חוֹם-נפשך “וּלהתריע על הקלקלה” שבּחיינוּ — ולא השתמשת בּהן עד הֵנה (זוּלת מה שיצאת, כּמדוּמה, פּעם מגדרך ואמרת “יִישר כּוֹח” ל“דוֹאר היוֹם” על שיסוּייו כּנגד ד"ר רוּפּין, זה שנכתם עווֹנוֹ בּהעריכוֹ לחיוּב את מפעל הפּוֹעל בּארץ). לפי הרגשתי אני, למשל, הוֹלכים ונעשׂים “בּארצנוּ וּלעינינוּ” מעשׂים אשר לגבּיהם אי אפשר לוֹ “לאדם מישׂראל, בּעל רגש אדם ולב עברי, להתאפּק שלא לעוֹרר זעקת שבר”. ואתה, סוֹפר נכבּד, אוֹ שלא חַשת בּהם אוֹ שחַשת והתאַפּקת דוקא!

וּכדי שלא תחשדני בּאמירה בּעלמא, תרשני למנוֹת לפניך מקצת מן המקצת מן המעשׂים, אשר עליהם יש לאמוֹר בּלשוֹנך “וגדוֹל הכּאב של בּושה וּכלימה”:

הנה קּרה לעינינוּ וּלעיניך, שאנשים הגוּנים, לא ריקים וּפוֹחזים חלילה, אלא בּעלי-בּתים חשוּבים " בּקרב ישׂראל בּארץ-ישׂראל" הגיעוּ לידי הכּרה — צוֹדקת אוֹ מדוּמה — כּי “הרוֹב” אשר יש לפּוֹעלים בּעיריית תל-אביב, רוֹב נבחר וחוּקי, יש בּוֹ משוּם חשש סכּנה לכיסם, לשׂכר דירוֹתיהם אוֹ לכבוֹדם וּלהשפּעתם בּציבּוּר, והאנשים האלה חם לבּם בּקרבּם, וּבמצוּקת נפשם כּי גדוֹלה המטירוּ — אמנם לא אבנים בּחלוֹנוֹת — אלא כּתבי פּלסטר ודילָטוֹריה, סחבוּ את נבחרי הציבּוּר העברי לערכּאוֹת, שיסוּ והסיתוּ, הרקיחוּ עיר וּמְתים, סייעוּ כּכל אשר יכלוּ להחמיר עלינוּ את המַשבּר, ואוֹתוֹ שלטוֹן עצמי, אשר בּוֹ התפּארנוּ, השפּילוּ עד דַכָּא, עשׂו כּל אשר יכלוּ בּעזרת ערכּאוֹת וריצה למוֹשלים כּדי לקפּח זכוּיוֹת של יהוּדים-אזרחים-ציוֹנים מבּני העיר, אשר לא חֲנָנָם ה' בּנכסים. ולא די להם בּכל אלה, ויחרימוּ את הבּחירוֹת לעיר העברית, ויכּוּ את שלטוֹננוּ העצמי חרם — ואתה, סוֹפר נכבּד, אחד “המוֹרים והמַדריכים” של הציבּוּר הזה, לא יצאת “בּעוֹז על הבּמה”, “ולא גערת בּנזיפה בּאנשי חיל אלה”, המכניסים לתוֹך חיינו הציבּוּריים ערכּאוֹת, הֶפקרוּת ואַלָמוּת וַחֲרָמוֹת, “בּחרת בּדרך השתיקה שאינה יפה כּלל”, והראית בּעליל לקהל, ולציבּוּר הפּוֹעלים בּתוֹכוֹ, כּי לֵית דין ולֵית דיין בּקרב הישוּב, וכי לשוא הטיפוּ סוֹפרים בּישׂראל, שנים על שנים, למשמעת לאוּמית, להנהגה עצמית עממית, וּבבוֹא שעת-נסיוֹן חיזקוּ כּמה סוֹפרים אלה, אם בּדבּוּרם ואם בּשתיקתם, ידי פּוֹרצי-גָדר.

ושבתי וראיתי. הנה זה כּמה וכמה חדשים, שאלפי משפּחוֹת יהוּדיוֹת נמַקוֹת בּאין עבוֹדה וּמחיה; אלפי יהוּדים אשר בּאוּ לארץ, כּמוֹך וכמוֹני ממש, לחוֹנן עפרוֹתיה, ויאמינוּ בּתוּמתם לחוֹננה וּלכוֹננה בּעמל כּפיהם, והנה לעמלם זה אין דוֹרש וּלעָניָם אין שוֹעה, וכוֹחוֹתיהם הוֹלכים וכָלים, והם וּנשיהם ותינוֹקוֹתיהם עטוּפי רעב, והיאוּש כּוֹסס, והנֶכֶר אשר מסביב עוֹשׂה שַמוֹת. וּבת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת הלבבוֹת אשר בּכאן לכל תפוּצוֹת הגוֹלה ומחריבה שם כּל חלקה טוֹבה, וּמכבּה כּל ניצוֹץ של אמוּנה. ואנשים מישׂראל “בּעלי רגש אדם ולב עברי”, עוֹמדים על דם רעיהם, וכל הנעשׂה מסביב בּא לא להקל, לא לחזק ידים כּוֹשלוֹת, לא להציל מכּלָיה את הרכוּש היקר בּיוֹתר שיש כּיוֹם לעמנוּ, את נפשוֹת בּניו-בּוֹניו, האוּדים המוּצלים מאת החוּרבּן הגדוֹל, אלא להכבּיד, למרר, ליָאש. ואתה סוֹפר נכבּד, “כּוֹבש הפּעם את יצרך הטוֹב, התוֹבע בּתוֹקף להתעוֹרר וּלעוֹרר את דעת הקהל”, והנך מבּיט וּמחריש.

וּכשבּתוך האויר הזה של התנכּרוּת והַקשחת לב, של איש לבצעוֹ, קרא הועד הלאוּמי — רמז-מעט זה לקיבּוּץ יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי בּארץ — להתגבּרוּת, להתנדבוּת מעט, אפילו לא למסי-חוֹבה, כּאשר בּכל מדינה תרבּותית, אלא רק ל“אוֹצר הישוּב”, שצריך היה להעיד עדוּת כּל-שהיא על שמץ רצוֹן לשׂאת בּמצוּקת הרבּים — כּלוּם לא פּגש בּקיר אטוּם, בּלעג ובקלס, כּלוּם לא נתגלתה התהוֹם האיוּמה של קהוּת ונֶכֶר? ואתה, סוֹפר נכבּד, שקטת בּמכוֹנך ולא יצאת לשאוֹל בּשער בּת-רבּים" “אוֹי, מה היה לנוּ, לקראת איזוֹ תהוֹם אנוּ הוֹלכים?”

וּראה נא גם ראה, אדוֹני. שנים על שנים הטיפה חיבּת-ציוֹן לעבוֹדת האדמה, לעבוֹדה כּשרה על קרקע המוֹלדת, עד שסוֹף סוֹף נשתזרוּ המוּשׂגים הללוּ בּאריג הנפשי של הדוֹר, עד שבּא סוֹף סוֹף הדוֹר אשר קיבּל על עצמוֹ שליחוּת זוֹ (שאתה, סוֹפר נכבּד, הטפת לה בּין שאר חוֹבבי ציוֹן, מבּלי שהדבר חִייב בּשעתוֹ את מישהוּ לשינוּי חיים ממש), והנה קמוּ לעיניך נערים וּנערות מישׂראל, אשר מאת חיבּת-ציוֹן היתה להם זאת לא לענין מן השׂפה ולחוּץ וילכוּ בּעשׂרוֹתיהם, בּמאוֹתיהם ולאחרוֹנה גם בּאַלפיהם למלא מצוָה זוֹ ולָגוֹל חרפּה מעל המוֹשבה העברית, אשר כּוֹחה וּפריחתה על ניצוּל בּני עם זר. וּבלכתם להיכּבש בּעבוֹדת המוֹשבה, והנה הם נדוֹנים לרעב-תדיר, ללא כּסוּת וּללא מעוֹן, לשׂכר-עבוֹדה שאינוֹ מספּיק לאכילה כּדי כּוֹח עבוֹדה, וּלרַע מכּל זה, לימים של בּטלה, עלבּוֹן ודֵרָאוֹן. והכּוֹחוֹת הללוּ, אשר דוֹרוֹת על דוֹרוֹת טיפּחוּם ויביאוּם עד הלוֹם ויצווּ להם את החיים ואת העבוֹדה על אדמתנוּ, אלה אשר מהם תקוה לחקלָאוּתנוּ בּעתיד, הוֹלכים וכָלים לעינינוּ, ואתה, אדוֹני, הסוֹפר והחוֹבב ציוֹן, לא “נשמע קוֹלך בּדברי תוֹכחת מגוּלה יוֹצאים מלב אוֹהב וכוֹאב”.

והנה, קיים בקרבתך ציבּור של אלפים, וּלרבבוֹת יגיע, והוּא מאמין בּתוֹם לבּוֹ, כּי בּעבוֹדה תִכּוֹן ארץ-ישׂראל, וכי ארגוּנוֹ והתלכּדוּתוֹ וּמשמַעתוֹ הפּנימית של כּלל-העוֹבדים הם תנאי ראשוֹן לשחרוּר, ליצירה, הם תריס בּפני פּוּרענוּיוֹת, כּשלוֹנוֹת והתנַונוּת. וּבכוֹח הארגוּן הלך ציבּור זה ויצר קוֹדם כּל את עצמוֹ לחיי עבוֹדה, כּבש דרכים לא ידָעוּן ראשוֹנים, יצר משקים וּמפעלים, הקים גם מבצרי תרבּות, הביא אלפים וּרבבוֹת תחת כּנפי השׂפה והספרוּת העברית, הרים את דגל התקוּמה למרחוֹק, וכינס מסביבוֹ רבבוֹת נוֹער יהוּדי בּכל התפוּצוֹת, הָכֵן לעבוֹדת העם. והנה בּארגוּן זה, מקלטוֹ וּמשׂגבּוֹ של הפּוֹעל, מקוֹר בּטחוֹן וישע, מתנקשים “בּאכזריוּת חימה” בּעלי-בּתים, חנוַנים והסתדרוּיוֹת ציבּוּריוֹת מכוּבּדוֹת, האוֹסרוֹת עליו מלחמה עד חרמה, וההתנַקשוּיוֹת הללוּ, אשר כּל תקוה אין להן להכריע את הפּוֹעל, בּאשר יוֹדע הוּא, הפּוֹעל, כּי בּנפשוֹ הוּא הדבר והוּא נוֹתן עליו את נפשוֹ ממש, בּאשר יוֹדע הוּא, כּי ארגוּן זה הוּא אישוֹן-עינוֹ וּמבּלעדיו אין לוֹ כּל תקוּמה בּארץ, וּככל אשר יִרבּו היסוּרים, אשר הוּא מקבּל על ארגוּן זה, כּן תרבּה מסירוּת נפשוֹ, — ההתנַקשוּיוֹת הללוּ אינן מביאוֹת בּכנפיהן לא בּצע ולא כּבוד לגוֹרמיהן, אלא ממיטוֹת עלינוּ, על כּוּלנוּ, שערוּריוֹת וחילוּל השם, מהלוּמוֹת וּפרעוֹת, מאסרים וּכבלים, הפרעוֹת שביתה וגידוּלי בּגד וָמַעל, ועל כּוּלם —רוֹגז לבב. ועל כּל אלה, אדוֹני הסוֹפר, עוֹבר אתה “בּשתיקה גמוּרה, כּאילו זהוּ אינצידנט קל-ערך מאד, שאינוֹ כּדאי כּלל לאבּד עליו טיפּת דיוֹ ואפשר לבטלוֹ בּתנוּפה קלה ולעבוֹר בּמנוחה שלמה לסדר היוֹם”.

והנה אך זה, בּימים האחרוֹנים, נִהְיְתָה לעינינוּ “שערוּריה גדוֹלה ונוֹראה בּקרב ישׂראל לעין השמש בּארץ-ישׂראל”: פּוֹעלות יהוּדיוֹת הוּכּוּ “בּאכזריוּת חימה” ממש בידי שוֹטרי הממשלה. והשוֹטרים הוּזמנוּ מטעם פּקידי “הנדיב הידוּע”2, והמַהלוּמוֹת חוּלקוּ בעווֹן שלא הסכּימו בּנוֹת סוֹררוֹת אלוּ להפחתת משׂכּוּרתן המַרעיבה. וההפחתה חלה בּענף פּרנסה, המעשיר בּכל הארץ את בּעליו, בּמשק אשר שׂכר-פּקיד שקוּל בּוֹ כּנגד שׂכרן של עשׂרוֹת פּוֹעלוֹת — ואתה, אדוֹני הסוֹפר, “שהשערוּריה ודאי נגעה עד עוֹמק לבּך”, “הסתפּקת בּזה שמלַאכתך נעשׂתה על ידי אחרים, בּעתוֹנים החשוּדים על פּרוֹליטריוּת ולא ניסית ללמד בּעלי-אגרוֹף בּינה”, כּי “לא זוֹ הדרך” לשוֹטרים בּארץ-ישׂראל להכּוֹת פּוֹעלוֹת יהוּדיוֹת, וכי לא לשם כּך קיימים פּקידיו של הנדיב שיִרצוּ בּמחנוֹת שׂכירים מבּני בּניו של ישמעאל וכי “לא הוּתרה הרצוּעה” וכי “בּני-עוֹנשין הם על מעשׂי פּרעוֹת”. וּבשעה שלמרוֹת תנאי הסכּם השלוֹם שבּין הפּוֹעלים וּבין הפּקידוּת, הוּבלוּ ששה פּוֹעלים מפּוֹעלי זכרוֹן-יעקב, כּבוּלים בּשלשלאוֹת-בּרזל לבית-הסוֹהר, לא זכוּ הם וחבריהם לשמוֹע מפּיך את תביעת עלבּוֹנם, כּאשר זכוּ הזגוּגיוֹת המנוּפּצוֹת.

בּמה זכוּ איפוֹא הזגוּגיוֹת של הדר-הכּרמל, כּי להן, אדוֹני הסוֹפר, חרדת את כּל החרדה הגדוֹלה הזאת?

זוֹ­הי התמיהה שאני שרוּי בּה. בּתמיהה זוֹ תמצא אוּלי את המַפתח לשאלה, מדוּע נמנעתי אני וחברי “מהרעיש את עוֹלם הפּוֹעלים”. ראה ראינוּ את החזית הגדוֹלה והארוּכּה, הָחֵל מן השוֹטר המזוּין ועד הבּעל בּעמיו, ועד המוּמחה לשׂכירת מפירי-שביתה ועד הסוֹפר בּישׂראל, וכוּלם, כּוּלם דבר אין להם עם הגוּלגוֹלת המנוּפּצת ועם החיים המנוּפּצים. ורק על הזגוּגיוֹת המנוּפּצוֹת נתגלגלוּ רחמיהם — ואדע, כי יש להן לזגוּגיוֹת מי שיתבּע את עלבּוֹנן ואינן זקוּקוֹת לי וּלשכּמותי.

אגב —

השאלת פּעם את נפשך, אדוֹני הסוֹפר: “לשכּה” זוֹ שבּשֶלה כּל הסערה, המחלקת את יוֹם העבוֹדה הזעוּם וּבוֹצעת את הפּת האחת לשנים וּליוֹתר, “לשכּה” זוֹ שאליה פּוֹנה כּל מחוּסר-עבוֹדה וכל קשה-יוֹם, — מכּמה מקרים של נפץ (נפץ זגוּגיוֹת ונפץ גוּלגלוֹת) הצילה היא אוֹתנוּ, כּוּלנוּ בּארץ? אילוּ שאלת זאת, היית אוּלי מבין את פּשר המרירוּת המתפּרצת בּשעה שלא רק קבּלנים ומּפירי-שביתה, אלא עסקני ציבּוּר מכוּבּדים וראשי מוֹסדוֹת ציוֹנים מתנכּלים אל לשכּה זוֹ להבקיעה.

ואל נא תראֵני, אדוֹני, כּאדם הרוֹאה כּאן שאלה של זגוּגיוֹת בּלבד. אפשר שענין הזגוּגיוֹת חשוּב לי ולחברַי הרבּה יוֹתר מאשר לרבּים מהמַתריעים על הקלקלה. בּעינַי אין זאת שאלת קדוּשת הקנין הפּרטי. זה בּעינַי הרבּה יוֹתר מאשר הלָאו של “בּל-תשחית”, לָאו מוּסרי חשוּב מאד מאד, לכל הרוֹאה בּרכוּש את עמל-האדם ואת נכס-הציבּוּר. ידוֹע ידעתי כּי זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת אינן אלא צוּרה של סדרי חברה ויחסי-אדם בּתוֹכנוּ. ידעתי גם ידעתי, כּי כּל אַלָמוּת וכל מעשׂה-הפקרוּת מתנקמים בּחיי החברה עשׂרת מוֹנים, כּי בּחיינוּ אנוּ לא יתכן מפעל היצירה בּאויר של אַלָמוּת כּל-שהיא, וגם זאת ידעתי: בּעד זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת ישלם תדיר, קוֹדם כּל, הפּוֹעל בּעוֹרוֹ וּבנפשוֹ. ונזקם של פּוֹעלי חיפה גדוֹל הרבּה יוֹתר מהפסדוֹ של בּעל-הבּית הניזוֹק בּזגוּגיוֹתיו. כּי אין אויב מסוּכּן יוֹתר לפּוֹעל מאשר זה המַדריך אוֹתוֹ בּדרך האַלָמוּת והפּריצוּת, בּין אם הוּא בּא מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא, לשם דחיקת הקץ כּביכוֹל, בּין אם הוּא בּא מסטרא דִימִינָא, לטמוֹן לוֹ מוֹקש וּלהעמיד בּנסיוֹן את כּל סבלוֹ. כּי חרב-פּיפיוֹת היא האַלָמוּת אשר האוֹחז בּה לא יִנָקה. ואין אסוֹן גדוֹל לפּוֹעל מאשר להפסיד את האנָך ההיסטוֹרי אשר בּוֹ הוּא אוֹחז וּבעזרתוֹ הוא כּוֹבש את כּיבּוּשיו הנאמנים. כּן, אדוֹני. זוֹהי ההכּרה המלַוה את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, והיא שעמדה לה לעמוֹד בּהרבּה נסיוֹנוֹת וּפורענוּיוֹת, והיא שגרמה לכך, שמקרה חיפה, שאתם מרעישים עליו את העוֹלם וּמנַפּחים אוֹתוֹ בּכל לשוֹן של הפלגה, מקרה שהנהוּ ממעשׂים בּכל יוֹם בּעוֹלם היהוּדי הקטן וּבעוֹלם הגדוֹל, הנהוּ אצלנוּ מקרה יוֹצא מגדר הרגיל. מגדר הרגיל.3

אוּלם מן ההכּרה הזאת של דרך התנוּעה, מן המלחמה הבּלתי-פּוֹסקת בּכל מיני נְליזוֹת וּסטיוֹת המסַכּנוֹת קוֹדם כּל את הפּוֹעל ואת מלחמתוֹ, ועד האיצטלה של מוֹכיח וּמַטיף מוּסר, ועד הצטרפוּת למקהלה היפה, השׂשׂה לכל מקוֹם תוֹרפה המתגלה בּמחנה העבוֹדה, הרוֹאה את הקיסם בּעיני הפּוֹעל ואינה רוֹאה את הקוֹרוֹת שבּעיני ציבּוּרה היא — רחוֹקה מאד הדרך.

ועוֹד מלים אחדוֹת, אשר בּהן אוּלי אסַכּן כּל קשר בּיני וּבין חברה מהוּגנת. אתה, אדוֹני, רחצת בּנקיוֹן כּפּיך, בשפכך את שצף קצפּך על מעשׂי הבַּרבַּרים, וּבי וּבחברַי אתה רוֹאה את הקרוֹבים אל החלל. מאתנוּ אתה דוֹרש עֶגלה ערוּפה. יהי כּן. אני לא ארחץ בּנקיוֹן כּפּי. וּבלשוֹן הכּתוּב אוֹמַר: לא טוֹב אנכי מאַחַי ואַחיוֹתי, המוּכּים והכּבוּלים בּשלשלָאוֹת. ואין לי הבּטחוֹן הגמוּר, כּי הייתי טוֹב מהם אילוּ נמצאתי עתה בּמצבם. זה כּמה שנים שלא טעמתי טעם רעב, ורָחקתי גם מטעם “משגיח” וּ“פקיד”, ויוֹם המחרת אינוֹ תלוּי לי מנגד, וּלפיכך אחשׂוֹך דברי הטפה וּמוּסר לימים טוֹבים יוֹתר.


שבט תרפ"ז.


  1. “דבר”, גליוֹן 5–7, כ“ד בשבט תרפ”ז, 27.1.1927.

    תשוּבה ל“מכתב אל העוֹרך” מאת הסוֹפר י. ח. רבניצקי, שפּוּרסם בּ“דבר” לרגל התפּרצוּת פּוֹעלים מחוּסרי–עבוֹדה אל בּיתוֹ של יוֹשב–ראש ועדת–הבּנין של בּית–הספר העממי בּהדר–הּכרמל בּחיפה. הדבר היה בּעת סכסוּך קשה עם הקבּלן שהעסיק בּבנין בּית–הספר פּוֹעלים זוֹלים בּתנאי ניצוּל קשים בחסוּת משטר חזק של שוֹטרים. הפּוֹעלים דרשוּ קבּלת פּוֹעלים על ידי הקבּלן בּאמצעוּת לשכּת העבוֹדה וּבשׂכר העבוֹדה הנהוּג.  ↩

  2. הדבר קרה בּעת שביתת הפּוֹעלים והפּוֹעלוֹת היהוּדים בּפרדס פּיק"א בּנֶזלה ליד זכרוֹן–יעקב (בּטבת תרפ"ז), בּגלל הוֹדעת הפּקידוּת על הפחתת שׂכר עבוֹדת הפּוֹעלוֹת מחמישה–עשׂר גרוּש ליוֹם לעשׂרה.  ↩

  3. וּתמיהה בּתוֹך תמיהה. תלמיד–חכם שדעתוֹ ודאי מיוּשבת עליו, מן הדין שגם בשעה שהוּא מלמד חוֹבה יהיוּ דבריו שקוּלים וּמדוּיקים. ואתה, אדוֹני, לא הסתפּקת בּכל כּפל המלים שהיה ברשוּתך להאדיר רוֹשם, אלא גם בּאת להעיד על דברים שבּלב (“בּאכזריוּת חימה, ועוד ידם נטוּיה”), והשוית את ענין ניפּוּץ הזגוּגיוֹת, מבּלי הרמת יד על שוּם יצוּר חי, “למעשׂי ארצוֹת הדמים”. ולא עוֹד, אלא שמצאת להכניס לתוֹך ענין בּיש זה גם את שמוֹ של הנפטר הגדוֹל, כּדי שאפשר יהיה לקרוֹא: “רבּן דקרוּ”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות