רקע
ברל כצנלסון
תשוּבה שניה מאת העוֹרך
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

מר רבניצקי,

מתוֹך מכתבך השני למדתי לדעת, לצערי, כּי בּמידה כּזאת לא הצלחתי להביא את דברַי בּלבּך, עד שבּאמת נשאר “עצם הענין סתוּם ומעוּרפּל”. יתר על כּן, נתתי לך מקוֹם לראוֹת את דברַי כּ“תביעה שכּנגד” לשם “פּוּלמוֹס”. ואני, שָׂהדי בּמעמקים, לא לפוּלמוֹס התכּוַנתי, אלא לדבר אחר לגמרי: חפצתי כּי תשוּבתי תהיה בּרורה וּגלוּיה, מבּלי הַעלָמה כּל-שהיא, מבּלי תת מקוֹם למי שהוּא לטעוֹת בּעֶמדתי, בּין אם תִישַר בעיניו בּין אם תּרַע. ואם בּחרתי לי בּחלק מן הדברים צוּרה של שאלוֹת, הרי לא היה זה מצדי אלא שימוּש דידַקטי, כּדי להציג בּבּהירוּת האפשרית את תמוּנת חיינוּ הציבּוּריים, אשר ממנה, לדעתי, למרירוּת וליאוּש וּלאַלָמוּת תוֹצאוֹת, וּכדי לתת לך את האפשרוּת להעמיד אוֹתי על יחסך אתה לענין הנדוֹן.

אוּלם אם גם בּי הקוֹלר תלוּי, ואני הוּא שלא השׂכּלתי להסבּיר, הרי על כּל פּנים התאמצתי להבין את שאלתך וּלהשיב עליה כּכל יכלתי, לא התעלמתי ממנה והיתה לי רשוּת לקווֹת, כּי אם יהיה רצוֹן מלפניך ליטוֹל רשוּת הדיבּוּר וּלהעסיק את תשׂוּמת-לב הקוֹרא, כּי אז לא תמנע מאִתנוּ את תשוּבתך הגלוּיה לשאלוֹת אשר נשאלת. ואתה, אדוֹני, לא מצאת, כּנראה, בּכל דברַי שמץ-מה הראוי לעיוּן, לתשוּבה, ועל אחת כּמה הוֹדאה בּמקצת. חמקת לך מתשוּבה כּל-שהיא ל“עצם-הענין” והנך מסתפּק בּזה שאתה מגלה פּגָם קשה בדברַי, “מעין אחיזת-עינים”: נתתיך בּעיני הקוֹרא הפּשוּט לאדם שאינוֹ מתערב בּשאלות היוֹם, ואתה מעמיד אוֹתי על טעוּתי, כּי בּמשך השנים שאתה בּארץ כּתבת רבּוֹת “בּשמך אוֹ בּכינוּיך הספרוּתי” “בּשאלוֹת היוֹם העוֹמדוֹת על הפּרק”. בּי אדוֹני! האם לשתיקתך בּכלל חרדתי חרדה? אוֹ כּלוּם לכתיבתך שאלתי? והרי אני שאלתי לעמדתך בּשאלוֹת מסוּימוֹת, בּאוֹתן השאלוֹת המרוֹת, השוֹתתוֹת, “שאין לבטלן בּתנוּפה קלה ולעבוֹר לסדר היוֹם”? כּלוּם לא כּדאי היה שתאיר עינינוּ בּפתרוֹן השאלוֹת החמוּרוֹת, “המפרידוֹת בּין אחים” מתוֹך אוֹתה ההשקפה האחת והנכוֹנה “שיֶשנוֹ עם אחד וכל ישׂראל חברים”, כּדבריך?

ואתה, אדוֹני, כּאילוּ מתוֹך הסחת-דעת גמוּרה מן הענינים שעליהם נשאלת, מוֹסיף לקיים את מצוַת “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך”, מבּלי שתחשוֹב, כּי יש גם חוֹבה שאינה כּתובה “שמוֹע תשמע לדברי עמיתך”, והרי אתה חוֹזר שוּב על כּל דברי ההפרזה הבּלתי יפה בּענין הדר-הכּרמל, מַגזים לאין ערוֹך על גוֹדל הענין, מתעלם מגוֹרמיו (אפילוּ מזה שלהתפּרצוּת קָדם איוּם של הבאַת שוֹטרים לעזרת מפירי-השביתה), מסרס את דרישוֹת הפּוֹעלים (לדרישה שהעבוֹדה תחוּלק למחוּסרי-העבוֹדה לפי תוֹר צוֹדק, קוֹרא אתה “סערה על שניתנה עבוֹדה לפוֹעלים עברים רעבים סתם”) ושוֹכח לגמרי, כּי במשך שנה זוֹ היינוּ לא פּעם עדים לכך שעסקני פּוֹעלים הוּכּוּ וחוּבּלוּ בּגוּפם (החבר לובּיאניקר, החבר קיציס) מבּלי ש“החרדים לגוֹרל הישוּב נפגעוּ בּעוֹמק לבּם”, וכי אך זה קראנוּ, שבּנס-ציוֹנה עשׂה פּקיד יהוּדי לפוֹעל בּמַגלב ואיש לא פּצה פּה.

האין אני רשאי להסיק מכּאן, אדוֹני, כּי אתה וּשכּמוֹתך הנוֹטים להעמיד את התוֹרה כּולה על אחת, על “ודַל לא תֶהְדַר בְּריבוֹ”, ורוֹאים בּזה את תמצית השויוֹן האנוֹשי, עלוּלים מאד מאד להדוֹר, אחרים, לא דלים, בּריבם?

ושוּב אתה, אדוֹני, טוֹרח לעוֹרר בּי את האמוּנה, כּי אין אני חשוּד על מעשׂי-אַלָמוּת. כּלוּם זוֹהי השאלה? והלא השאלה היא, לדידי, אם “השׂבע אשר לא יבין לנפש הרעֵב”, אם זכּאי הוא לדוּן את חברוֹ הרעֵב, ועוֹד בּכל חוֹמר הדין. ואַל נא תתנני, אדוֹני, לדוֹרש “פּריבילגיה” למי שהוּא בּניפּוּץ שמשוֹת. הנה היינוּ עדים, כּי יהוּדים, לא פּוֹעלים, יוֹרדים עתה לפּוֹלין וּמנַפּצים שם שמשוֹת2, לא בּבתים פּרטיים, אלא בתנוּעה הציוֹנית, ועסקנים כּשרים בּאים וּמלמדים עליהם זכוּת, כּי אין אדם נתפּס על צער חוּרבּנוֹ, ואוֹמרים לכוּלנוּ: “אַל תדוּן”. ואכן, בּמקוֹם שיש פּוּרענוּת לא נאמַר “הוֹכח תוכיח” אלא “עזוֹב תעזוֹב”. וּכשאין כּוֹח לעזוֹב, אזי — האדם בּעת ההיא יִדוֹם.

וּבמקוֹם תשוּבה בּחרת לך, אדוֹני, לבדוֹק את כל פּרשת חטאינוּ, שלי ושל חברַי, וַתפקדוּ עלינוּ את עווֹן “הנוֹער העוֹבד” ואת עווֹן ה“אתה בּחרתנוּ”. לכאוֹרה אתה מדבּר אמנם על שפע החזיוֹנוֹת השליליים הראוּיים להצלָפה, על “ימין” ועל “שׂמאל”, אוּלם, כּנראה, קרוֹב השׂמאל יוֹתר אל לבּך, וּלפיכך אינך חוֹשׂך שבטך ממנוּ. ועוֹד נראה, שאחדוּת-האוּמה וחבֵרוּת בּניה נפגעת יוֹתר “משיטתנוּ” הרעה מאשר, למשל, מן הצֶנז3 הנדרש בּתוֹר תריס בּפני “העצם החשוּב מעצמי-העם”4 על ידי העתוֹן5, אשר שמך מתנוֹסס הדר על עמוּדיו, בּין שאר חברי המערכת, אוֹ מן הוֹרדת שׂכר הפּוֹעלת העברית למַטה מכּל קיוּם אנוֹשי, אוֹ ממסירת פּוֹעלים עברים לידי משטרה על חטא של שביתה.

וּלפיכך הייתי בּעצם פּטוּר מכּל בּירוּר, הנהפּך, מאוֹנס, לויכּוּח. אלא שאוֹתם סירוּסי הדברים בּענין הנוֹער העוֹבד וּבמַהוּת הארגוּן שלנוּ, — סירוּסים שאנוּ רגילים לשמוֹע אוֹתם בּשׂיחוֹת יוֹשבי-קרנוֹת אוֹ בּעתוֹנים, שאינם חלילה “שׂוֹנאים וּשׂמחים לאיד הפּוֹעלים”, אלא שיש להם הנאה פּוּרתא מהרעלת האויר על ידי דברי-בֶּלע ואַבני-קֶלע — כּיון שנשמעוּ מעל עמוּדי “דבר”, מפּי סוֹפר נשׂוּא-פּנים, אין להשאירם מבּלי הסבּרה כּל-שהיא למי שאינוֹ מתכּוון דוקא למרוֹד בּאמת.

מכּה אתה “על חטא”, אדוֹני, אשר לא “הִתרעת על קלקלה” של הנוֹער העוֹבד, אוּלם אין אתה מרגיש כּל מוּסר-כּלָיוֹת, כּנראה, בּשעה שאתה עוֹמד וּמכריז, כּי “השתדלוּ מנהיגיו וּמדריכיו למחוֹת כּל סימן וכל זכר של לאוּמיוּת”, כּדי “שתסתלק השכינה הלאוּמית מעל פּני הנוֹער שלנוּ ושיִתקרב בּפסיעוֹת גסוֹת אל הקוֹמסוֹמוֹל”.

הראית, אדוֹני, חוֹבה לעצמך להכּיר מקרוֹב את הנוֹער העוֹבד ואת מַדריכיו בּטרם יצאת להוֹציא שם רע של קוֹמסוֹמוֹל על ילדי ישׂראל בּארץ-ישׂראל? החשבת רגע על כּבוֹד המלה העברית הנדפּסת בּאוֹתיוֹת אַשוּריוֹת, בּטרם הוֹצאת מעֵטך שחוֹר על גבּי לבן דברים אשר כּל היוֹדע יצחַק להם וינוּד לסוֹפר העברי, נשׂוּא-הפּנים, הנזוֹן וּמזין את הציבּוּר בּדיבּוֹת הוֹלכי-רכיל? הטרחת לסוּר אל בּתי-הספר של הנוֹער העוֹבד, להרצאוֹתיו, לאסיפוֹתיו, לקבוּצוֹתיו החקלאיוֹת, בּטרם הוֹצאת את פּסק-דינך? הטרחת לכל הפּחוֹת לקרוֹא את הדין-וחשבּוֹן של ועידת הנוֹער וידעת בּאיזה ענינים ושאלוֹת טיפּלה ועידתוֹ, וּמה אמרה בּשאלוֹת התרבּוּת, החינוּך החלוּצי, הפּעוּלה החקלאית? ואם הספּיקה לך השמוּעה בּדבר חטא “הדגל וההימנוֹן”, שהגיעה אליך, השאלת גם לדברי ה“מאַשרים-המַתעים” בּשאלה זוֹ בּטרם בּאת להעריך את מפעלם?

ועוֹד אַרשה לי לשאוֹל אוֹתך: כּלוּם משוּם ששמעת על הדגל וההימנוֹן, רק משוּם כּך הוּא (הנוֹער העוֹבד) לצנינים בּעיניך?

לא, אדוֹני, כּל עוֹד היוּ ילדי ישׂראל משׂחקים בּפוּטבּוֹל וּבצוֹפים וּבמַכּבּי, היה הענין — אם קרוֹב ללבּך ואם רחוֹק — כּשר מבּחינה לאוּמית. כּל עוֹד ילדי ישׂראל מתגוֹללים בּרחוֹבוֹת, מסתוֹפפים מסביב לסינֶמה, מתַגרים בּשוָקים, סוֹחרים אֱלֵי סימטאוֹת, צפוּיים לכל מכמַני המזרח — והכּל הוֹלך למישרים. אין אתה חרד לראוֹ­ת ולדעת מה יֵעָשׂה בּילד העברי בּארץ-ישׂראל. אוּלם מכּיון שנפלה הברה “הנוֹער העוֹבד” — ואתה, “החרד לגוֹרל הישוב”, חרדת את החרדה הגדוֹלה.

מבין אני לרֵעך, אדוֹני, אילוּ היוּ ילדי ארץ-ישׂראל “פּרחי-ציוֹן”6, למשל, ושָקט ורָגע לבבך. אוּלם הֶחָשבת על זה כּיצד קרה כּדבר הרע הזה שילדי ציוֹן אינם “פּרחי-ציוֹן” ענוּגים ורכּים, אלא נוֹער עוֹבד דוקא? האוּמנם לא מצאת בּיאוּר אחר מאשר השפּעתם הרעה של “המאַשרים המַתעים”? האוּמנם הנך סוֹבר בּתוֹם לבּך, כּי נוֹער עוֹבד אינוֹ מציאוּת אלא אַמצאה של “מַפרידים בּין אחים”?

ואוּלי תוּכל, אדוֹני, לבאר לי כּיצד קרה הדבר, שאנשים כּמוֹך, בּעלי “רגש אדם ולב עברי” “בּקרב ישׂראל בּארץ-ישׂראל” לא חרדוּ כּלל למחוֹת דמעה מעל פּני ילדה משרתת-נעלבת, מעל פּני ילד עזוּב בּרחוֹב, מעל פּני “מחוּסר עבוֹדה” פּעוּט? איך זה עצמתם עיניכם מראוֹת בּרע, כּי מתחת לכל התפארת הלאוּמית, על היכלי תרבּותה וּמוּסרה, קיים עוֹד “מרתף” לאוּמי, מרתף אָפל וטחוּב, העלוּל לפוֹצץ וּלקעקע את כּל הבּירה? האוּמנם, אתה וחבריך, הדוֹגלים כּל ימיכם בּשם המוּסר היהוּדי והלאוּמיוּת העברית, היוֹדעים וּמַטיפים כּי יש עם אחד, וכי כּל ישׂראל חברים, האוּמנם אינכם חשים כּל פּגיעה בּדבר, ש“בּני האבוֹת”, בּני אברהם, יצחק ויעקב, נדוֹנים לחיי השפּלה ורקב, לבערוּת וּלאַנאַלפבֵּיתיוּת, למחסוֹר וּלהפקרוּת? וּמדוּע המתנתם אתם עד שיבוֹאוּ ה“מאַשרים המַתעים” ויבקשוּ לתקן את פּגימת חיינוּ, שנעלמה מעיניכם וּממַצפּוּנכם?

ואם באמוּנה אתה סוֹבר, אדוֹני, כּי אנוּ מוַתרים על השכינה הלאוּמית הרי אתה טוֹעה מרה. אפשר זהוּ המקוֹמם כּנגדנוּ בּיוֹתר, אם גם בּלא יוֹדעים, שאין אנוּ מאמינים כּי עתידה השכינה לשרוֹת דוקא על אלה היוֹשבים ועטרוֹתיהם בּראשיהם ונהנים בּעוֹלם הזה. אוּלי זהוּ חטאנוּ שאנוּ מאמינים כּי אין ידים יוֹתר נאמנוֹת לשכינת האוּמה מאשר ידי-העבוֹדה. ואף על פּי שת“ק מאוֹת פּרסה על ת”ק מאוֹת פּרסה רגזה הארץ והוּבאש ריחוֹ של “הנוֹער העוֹבד”, הריני מעיז להעיד לפניך, אדוֹני, קֳבָל-עם, כּאדם אשר אינוֹ חוֹשב את התרבּוּת העברית בּימינוּ כּנחלת בּעלי-בּתים הגוּנים דוקא, ואשר יש לוֹ כּל “היצר הרע” שהפּוֹעל העברי יהיה הנהנה מנכסי תרבּוּתנוּ וגם יוֹצרם לעתיד לבוֹא, כּי נוֹער עוֹבד זה, המנוֹאָץ והמשוּקץ בּפי גדוֹלים וטוֹבים, הנהוּ — למרוֹת דלוּתוֹ וּפּגימוֹתיו ובָסרוֹ — אחד המפעלים התרבּוּתיים היוֹתר יפים שהקימוֹנוּ בּארץ, ועוֹד יוֹתר: הייתי מאַחל לשאר הסתדרוּיוֹת הנוֹער בּארץ שיהיה בּהם מאוֹתוֹ התוֹכן המוּסרי בּאמת, הלאוּמי בּאמת והאנוֹשי בּאמת, — מבּלי ריקנוּת וּצביעוּת וּפּטריוֹטיוּת מזוּיפת, וקַריֶריזם וליבַנטיניוּת — שיש בּנוֹער העוֹבד.

אוּלם לא רק את “הנוֹער העוֹבד” ידעת להעריך כּהלכה, כּי אם ידעת להגדיר את עצם ה“שיטה” שלנוּ: "אתם מפרידים בּין אחים, שזוֹ דרכּכם להשפּיע על המחנה בּכל דרכי השפּעה להבּיט מגבוה וּבעיני בּוּז על העוֹמדים “מחוּץ”, “אתם קרוּיים אדם, אתם יחידי סגוּלה” וכוּ' וכוּ‘. “ולא רק בּין אחים, כּי אם גם בּין חברים” אנוּ מפרידים, והראָיה: חיפה, שבּה התנגדנוּ “לפּוֹעלים עברים רעבים סתם”. וּכדי להבדיל בּין חוֹשך לאוֹר, אתה מבטיח אוֹתי כּי “מתנגדים ושׂוֹנאים” לפּוֹעלים אין “אפילוּ בּתוֹך בּני הימין הקיצוֹנים”, בּאשר “אנוּ — כּלוֹמר, לא הפּוֹעלים — אין לנוּ יחסנים וּבני “אתה בחרתנוּ” בּתוֹך העם, כּוּלנוּ” וכוּ’.

לא אָדוּן אִתך, אדוֹני, איזה חוּגים בּארץ לקוּיים יוֹתר בּמחלת השׂנאה המַעמדית. כּשאני לעצמי, סוֹבר אני כּי שׂנאה מעמדית אינה אלא חזיוֹן חברתי ירוּד, נחלת מַעמדוֹת טרוּפים, וכי ההכּרה המעמדית נזוֹנה לא מן השׂנאה אלא מראִיית העתיד ההיסטוֹרי, והיא המעלה את הרגש האלמנטרי של ניגוּד-מעמדוֹת למדרגה של יצירה ושינוּי משטר חיים. וּבזה אני מבאר, מדוּע יוֹדעים הפּוֹעלים להעריך בּחיוּב כּל חזיוֹן בּעל ערך הנעשׂה מחוּץ להם, ומעוֹלם לא ראינוּ שפּוֹעלים בּארץ יגַנוּ בּשׂנאה פּתיחת בּית-חרוֹשת אוֹ מפעל משקי ותרבּוּתי של זוּלתם, בּשעה שאין לך אף מפעל אחד של הפּוֹעלים, בּכל ענף חיים שהוא, הָחֵל מדגַניה והעמק וגמוֹר בּ“נוֹער העוֹבד”, שלא היה מצד פּלוֹני אוֹ אלמוֹני למטרה לחצי הבּיטוּל, הדיבּוֹת והשיסוּי. אוּלם נכוֹן אני להאמין לעֵדוּתך, אדוֹני, בּדבר חוֹסר השׂנאה המעמדית בּחוּגי הימין. ודאי הנך בּר-סמך להעיד עליהם. נכוֹן אני להאמין, כּי הרצוֹן, למשל, לגזוֹל מן הפּוֹעל את זכוּת הבּחירה שלוֹ אינוֹ כּלל מחמת שׂנאה מעמדית, חלילה, אלא מתוֹך הכּרה לאוּמית, של כּל ישׂראל חברים, שתיפָּגם, חלילה, אם גם הפּוֹעל, מחוּסר הרכוּש, יהיה בּר-בּחירה. אפשר. אוּלם יש דבר-מה שהוּא מסוּכּן לא פּחוֹת מאשר שׂנאה מעמדית, והוּא — הסַנורים המעמדיים אשר “היֶצר הרע” המעמדי מכּה בּהם את קרבּנוֹתיו, הקהוּת והעיוָרוֹן המתגלים אצלנוּ לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת מצד אנשים הדוֹגלים בּשם אחדוּת-האוּמה דוקא. ולא קל להבחין, היכן העיוָרוֹן והקהוּת והיכן השׂנאה המסוּתרת. וּכש“לשכּת-העבוֹדה” מתלבּטת, לא על קיוּמה היא, כּי אם על קיוּם כּל העוֹבדים ומחוּסרי-העבוֹדה, נוֹשׂאת בּכל המצוּקה, אינה סוֹגרת דלתה בּפני שוּם איש, מחַלקת את הפּת לכל הנצרכים, וּממלאה בּזה תפקיד עצוּם וחוֹבה גדוֹלה של החברה כּוּלה, וסוֹפר עסקן ציבּוּרי בּישׂראל אינוֹ רוֹאה ואינוֹ מבין זאת וטוֹען על “אבן ואבן” ועל דחיקת רגליהם של “פּוֹעלים עברים רעבים סתם” — האין זאת קהוּת מַעמדית, אשר טח לבּה מהבין את הנעשׂה סביבה? אוֹ כּשציוֹנים טוֹבים, אשר כּל ימיהם הטיפוּ לאִרגוּן, לאיחוּד, אשר כּל ימיהם ידעוּ מה ערך יש וכמה מן האמת יש בּטענוֹת ה“נרדפים” על-ידי הארגוּן הלאוּמי, הָחל מ“הפּלס”7 וכַלֵה בּ“אגוּדת ישׂראל”, וּכשהדבר מגיע לידי ארגוּן הפּוֹעלים רוֹאוֹת בּוֹ עיניהם רק חמס, והם עוֹמדים לימין ה“נרדפים” כּביכוֹל וּמגינים על ה“חוֹפש” של מפירי-שביתה וּמסייעים לכל נרגָנוּת וחַתרנוּת — הרי גם זוֹ אינה, כּמוּבן, שׂנאה מעמדית. וּכשאנשים מישׂראל, אשר עברוּ בּעצמם בּימי חייהם את מדוֹרוֹת ההשׂכּלה, חיבּת-ציוֹן, אחד-העמיוּת וציוֹנוּת, ויוֹדעים שכּל תנוּעה חדשה מרימה יד בשוֹמרי החוֹמוֹת, מביאה “חרב לעוֹלם”, מַטיפה לחסידיה כּי הם “השׂאוֹר שבּעיסה”, ואלה בּהגיעם לזקנה הם מרימים זעקה על ה“אתה בחַרתנו” של הפּוֹעלים דוקא (ה“אתה בחרתנוּ” של “בּני-משה” היה כּשר!) על ה“התפּלגוּת” וה“התבּדלוּת”, ואינם רוֹאים את המציאוּת המַעמדית המפַלגת, אשר הם נתוּנים בּה, ותוֹלים את הקוֹלר בּאנשים המכּירים בּמציאוּת הזאת וחוֹתרים דרכּה להגשמת המטרה ההיסטוֹרית: אוּמה אחת, בּלתי-מעמדית, אוּמה וּבת-חוֹרין, אשר המלים “כּל ישׂראל חברים” לא ישָמעוּ לגַבֶּיה כּצחוֹק מכאיב-לב; כּשאנשים אשר רוֹממוּת האוּמה בּגרוֹנם וחרב הרכוּש הפּרטי בּידם בּוֹכים על ה“פּריבילגיוֹת” המעמדיוֹת של הפּוֹעל; אוֹ כּשאנשים שאינם רוֹאים שוּם התבּדלוּת בּקיוּם בּתי-ספר לילדי האמידים (גימנסיוֹת, בּתי-ספר לנגינה וכוּ') וצוֹעקים “התבּדלוּת” לכל נסיוֹן של בּית-ספר אשר בּוֹ יחַנך העוֹבד את בּנוֹ על פּי דרכּוֹ — האין כּל זה מצטרף ל“אַתמוֹספירה” של קהוּת, עיוָרוֹן וּצביעוּת מעמדית, אשר אילוּ היתה התנוּעה הצעירה רפת-אוֹנים היתה ודאי נחנקת בּה. וּמשגָברה והכּירה בּכוֹחה וּבזכוּתה אין לה אלא “לדרוֹך עוֹז ולפסוֹח על החללים”, כּמצוַת המשוֹרר?

ואַל נא יתקבּל הרוֹשם מדברי, כּי אני בּא להצדיק את כּל מעשׂינוּ, כּי רוֹצה אני לוֹמר, שאין בּנו משגה וסלף. אֵי תנוּעה ציבּוּרית, אשר דרכּה רפוּדה לה ללא משגה וּללא תקלה? אֵי תנוּעה, אשר לא עברה עליה תקוּפת-בּוֹסר, אשר גליה לא העלוּ קצף? אוּלם לא על פּרט זה אוֹ אחר, ששגינוּ בּוֹ אוֹ נשגה בּוֹ, אנוּ דנים עתה, אלא על העיקר. כּלוּם צדקה ההשׂכּלה אוֹ הציוֹנוּת בּכּל? אוּלם הצדק ההיסטוֹרי היה עמן, ויד ההיסטוֹריה העברית היא המַנחה את תנוּעת העבוֹדה. ולא אשמתנוּ היא, אם עוֹד ישנם לְקוּיי הראִיה. שאינם רוֹאים בּהוֹלך וּבא, וּממוּסר היהדוּת נשאר להם הפּסוּק האחד, “כּי לא יֶחדל אביוֹן מקרב הארץ”8, ושוֹכחים כּי יש יהדוּת, אשר הכריזה “משוֹד עניים מאנקת אביוֹנים עתה אקוּם יאמר ה'”9, וכי עוֹד בּימי נחמיה בּן חֲכַלְיָה ידעוּ בּני “העם האחד” אשר עלוּ ליַשב את הארץ, כּי “כּבשׂר אַחינוּ בּשׂרנוּ, כּבניהם בּנינוּ”10. וּשליחה של ההיסטוֹריה העברית, נחמיה בּן חכליה, ידע לריב על ה“אִרגוּן” ועל עניני העוֹבד עם החוֹרים והסגָנים. עמוֹ היה אמנם עזרא הסוֹפר, אוּלם כּלוּם לא היוּ סוֹפרים גם עם החוֹרים והסגנים?


אדר א' תרפ"ז

  1. “דבר”, גליוֹן 519, ח' בּאדר תרפ"ז, 10.2.1927  ↩

  2. בּתקוּפת המַשבּר הכּלכּלי בּארץ, אחרי תקוּפת הגיאוּת והעליה הגדוֹלה בּשנוֹת 1925–1924, חזרוּ עוֹלים רבּים מבּני המעמד הבּינוֹני לפּוֹלין בּמצב חמרי קשה. היוּ מהם שהאשימוּ את מוֹסדוֹת התנוּעה הציוֹנית בּפּוֹלין בּמצבם, והיוּ גם מקרים של מהוּמוֹת בּמשׂרדים הציוֹניים שם.  ↩

  3. צנז כּספּי כּתנאי למתן זכוּת בּחירה לעיריית תל–אביב.  ↩

  4. כּלוֹמר, הפּוֹעל העברי, כּביטוּיוֹ של י. ח. רבניצקי בּמכתבוֹ השני אל העוֹרך.  ↩

  5. מכוּון ל“הישוּב”.  ↩

  6. היה השם הרוֹוח של אגוּדוֹת נוֹער ציוֹני בּגוֹלה.  ↩

  7. ירחוֹן תוֹרני חרֵדי שיצא לאוֹר בּפּוֹלטַבה שבּרוּסיה בּשנוֹת 1906–1903, בּעריכת הרב עקיבא רבּינוֹביץ. נלחם בּציוֹנוּת בּקנאוּת.  ↩

  8. [דברים ט“ו, י”א]  ↩

  9. [תהלים י"ב, ו']  ↩

  10. [נחמיה ה‘, ה’]  ↩

המלצות קוראים
תגיות