¹

בּויכּוּח המר והנמהר המתנהל עתה לעיני כל הישוּב, לעיני ממשלת הארץ וּבעזרת משטַרתה, על ידי שני הצדדים: מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּטוֹן הרע שלה, בּ“רַגזנוּת וּבעצבּנוּת חוֹלנית”, בּ“הסתלקוּת” וּבחוֹסר-אחריוּת; וראשי הציוֹנוּת והישוּב (המעוּטפים פּסידוֹנים של “ועדת הבּנין”), בּשתיקה היפה שלהם וּבנשיאת אחריוּת גמוּרה, ציבּוּרית וּמדינית — בּויכּוּח הזה (כּמוֹ בּכמה ויכּוּחים אחרים) יש גם צד שלישי, הלא הוּא: מר מ.ג., עוֹרך “הארץ”. וּסגוּלה מיוּחדת לוֹ למ.ג. שדעתוֹ היא תמיד שלישית. בּחינת “הכּתוּב השלישי”. אין הוּא נתפּס לרַתחנוּת וּל“נַצחנוּת” של אלה ושל אלה, אינוֹ נוֹטה “לצדדין”, אלא הוֹלך לבטח דרכּוֹ, שוֹקל את הדברים וּבוֹחן אוֹתם בּמתינוּת וּבאוֹבּיֶקטיביוּת מתוֹך קריטריוֹן לאוּמי נעלה; שוֹקד על בּקשת דרכי הסכּם בּין הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּישוּב ומבקש למנוֹע את הציבּוּר מזעזוּעים. ואחרי הזעזוּעים, היתירים בּהחלט, שבּאוּ עלינוּ השבוּע בּגלל השאלה הארוּרה של הלשכּה והעבוֹדה המאוּרגנת, עלה על דעתי: ודאי בּא זה עלינוּ משוּם שלא שמענוּ לדעה השלישית, הנייטרלית, האוֹבּיֶקטיבית. ותקף עלַי יִצרי לרדת לסוֹף דעתוֹ של מ.ג., כּלוֹמר, לדעת סוֹף סוֹף מַהי דעה זוֹ, העלוּלה לשמוֹר אוֹתנוּ מִלֶכד. החלטתי איפוֹא לחדוֹר לפנַי ולִפנים של קצת מאמרים שנכתבוּ בּשאלה זוֹ (רק בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים בּלבד), סידרתי אוֹתם על הסדר הכרוֹנוֹלוֹגי, וזאת אשר העליתי:

בּי' בּשבט היתה הדעה השלישית:

“מבּחינת התוֹעלת המעשׂית שגיאה גסה היא לחַדש בּשעה זוֹ את המלחמה החריפה והמרירה של שלטוֹן-יחיד של לשכוֹת-העבוֹדה אשר על יד מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת. ודאי ששוּם אדם בּר-דעת, שלא נתפּס לשׂנאה סמוּיה לפּוֹעל, לא יכפּוֹר בּעיקר הצוֹרך לסדר את שוּק העבוֹדה וכוּ' — ואוּלם וכוּ' — והעיקר: הן בּצוֹק העתים האלה נתמוֹטט למעשׂה בּמידת-מה האִרגוּן המוּצק של ציבּוּר העוֹבדים — אנוּ יכוֹלים להצטער על זה, אבל המציאוּת לא תשתנה על ידי כּך — וּמן הפּוֹעלים עצמם התחילוּ חוֹטאים כּנגד אוֹתוֹ עיקר של שלטוֹן לשכוֹת-העבוֹדה של הפּוֹעלים בּשוּק. בּמצב זה הרי זוֹ שגיאה טכסיסית לבוֹא כּלפי חוּץ בּדרישה מוּחלטת, שבִּפְנים התחילוּ מזלזלים בּה. בּתנאי השעה הקשים ראוּי להם למנהיגי הפּוֹעלים להבחין בּין הרצוּי והמצוּי וּלהימנע מנַסוֹת כּוֹחוֹ של פּרינציפּיוֹן יפה בּמלחמה שתוֹצאוֹתיה מוּטלוֹת בּספק — — השעה אינה מוּכשרת כּלל וּכלל לפוּלמוֹס מַעמדוֹת”.

הָא למדנוּ, כּי “הפּרינציפּיוֹן היפה” של “שלטוֹן-יחיד של לשכּת-העבוֹדה” אינוֹ אלא “פּוּלמוֹס מַעמדוֹת”, ש“אין השעה מוּכשרה לוֹ”, וּמדוּע אינה מוּכשרת? בּעיקר מחמת צוֹק העתים האלה, שבּגללן נתמוֹטט ארגוּנוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים.

כּזאת היתה הדעה השלישית בּסוֹפוֹ של פּוּלמוּס בּנין בּית-הספר בּחיפה.

ועתה נַאזין לדעה שלישית זוֹ, כּפי שהיא הוֹלכת וּמתגַלית לפנינוּ, כּפעם בּפעם, בּפוּלמוֹס בּנין הסמינר, מתחילתוֹ ועד היוֹם.

בּכ"ג בּאדר א' מצַטט מ.ג. קטעים מתוֹך מכתבה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים (אגב, מכתב שבּשוּם מקוֹם, כּמדוּמה, לא נתפּרסם בּדפוּס ורק מ.ג. זכה לראוֹתוֹ) המעידים על רוֹע סגנוֹנה. והראָיה, בּמכתבם של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, כּפי שצוּטט אצל מ.ג., נאמר: “אין ציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל גם למסוֹר את גוֹרל חלוּקת העבוֹדה בּימים קשים כּאלה בּידי קבּלן מַנצל, אשר רק לבצעוֹ שאיפתוֹ”. לצוֹרך הויכּוּח עם מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים מַעניק לה מ.ג. גם דרישה שלא דרשה כּלל: “יש לוֹ לצד השני פּרינציפּיוֹן משלוֹ. זהוּ הפּרינציפּיוֹן של התחרוּת חפשית” (מי הוּא זה הצד השני? המוֹסדוֹת הלאוּמיים? וּמי זה קבע בּהם את הפּרינציפּיוֹן הזה, ואימתי?), “זכּאי ציבּוּר הפּוֹעלים לפסוֹל עיקר זה מבּחינה חברתית וּמוּסרית. זכּאי הוּא גם לשאוֹף לכך, שיגדל כּוֹחוֹ וּמשקלוֹ, ויחסי הכּוֹחוֹת בּתוֹך החברה ינחילוּ נצחוֹן לפּרינציפּים שלוֹ וּתבוּסה לאלה של אחרים. אלא שבּאוֹפן כּזה אין כּאן שאלה של צדק ויוֹשר” (מדוּע?), “אלא של כּוֹח ורצוֹן בּלבד. כּלוּם סוֹברים עסקני הפּוֹעלים, שיש להם זכוּת ואפשרוּת לדרוֹש מאת הציבּוּר את בּיטוּלוֹ הגמוּר של עיקר ההתחרוּת החפשית? כּלוּם סוֹברים הם שיש ליצוֹר בּדרך מלאכוּתית מוֹנוֹפּוֹלין בּשוּק בּשביל מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, שיש להעמיד, למשל, את “סוֹלל-בּוֹנה” מחוּץ להתחרוּת בּכל תנאי וּפנים” וכוּ' וכוּ'.

אוֹדה,משהגעתי לפּיסקה זוֹ עמדתי תוֹהה וּמשתוֹמם: כּלוּם זוֹהי מן המידה של פּוּבּליציסט רציני, הרוֹצה לגלוֹת את קלוֹן-סגנוֹנם של עסקני ציבּוּר — ויהא שעסקנים אלה אינם אלא חברי מוֹעצת פּוֹעלים עירוֹנית — שייחס להם דרישה שלא דרשוּ כּלל בּפּוּלמוֹס הזה ויַפנה את הויכּוּח לצד הדרישה שלא נדרשה? אוֹ שסוֹפר כּמ.ג. עלוּל אף הוּא לבלבּל את הדרישה של קבּלת פּוֹעלים על ידי הלשכּה עם “בּיטוּל ההתחרוּת החפשית” והַעדָפת “סוֹלל-בּוֹנה” דוקא, כּשם שזה רגיל בּפי בּעלי-בּתים הגוּנים? אוֹ שמא בּא הפּוּלמוֹס לחוֹבת דרישה שלא נדרשה, כּדי שהדעה השלישית תוּכל אחר כּך לוֹמר משהוּ גם לזכוּת דרישה שנדרשה?

וּמכּיון שהגעתי לכך, אוֹדה, כּי מאד הייתי משתוֹקק לדעת, מַהי בּעצם דעתוֹ של מ.ג. עצמוֹ (לא רק של “הצד השני”) בּענין “ההתחרוּת החפשית”. הסבוּר הוּא, מתוֹך השקפה לאוּמית טהוֹרה, כּי בּפני מוֹסדוֹת המדינה העברית ישתווּ יחד הקבּלן הפּרטי (אניח לה למלה “מנַצל”, שאינה לפי טעמוֹ של מ.ג.) והמוֹסד הקוֹאוֹפּרטיבי של העוֹבדים עצמם? הסוֹבר הוּא, כּי מסירת עבוֹדוֹת לפי התחרוּת של הקבּלנים היא השיטה ההוֹגנת יוֹתר את עניניהם ואת כּבוֹדם של מוֹסדוֹת לאוּמיים, המבטיחה בּיוֹתר את זוֹל העבוֹדה ואת טיבה? אוֹ שדעתוֹ היא כּדעת אוֹתם העסקנים הנכבּדים הנאמנים לפּרינציפּ של התחרוּת חפשית רק לגבּי “סוֹלל-בּוֹנה”, אוּלם לא גילוּ מעוֹלם נאמנוּת זוֹ בּשעה שהיוּ מוֹסרים עבוֹדוֹת לאוּמיוֹת ל“הבּוֹנה” אוֹ ל“רענַניה” עליהם השלוֹם²?

ועתה נשמע מה הפּעם בּפי הדעה השלישית על הדרישה שנדרשה בּאמת מצד מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים: “כּל מה שטוֹען ציבּוּר הפּוֹעלים בּנוֹגע לעצם העיקר של עבוֹדה מאוּרגנת ושל חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין ציבּוּר מחוּסרי-העבוֹדה הוּא אמת וצדק. מתוֹך השקפתנוּ הפּרינציפּיוֹנית, המחַייבת רֶגוּלַציה ציבּוּרית-לאוּמית של עניני העבוֹדה, אין אנוּ יכוֹלים להסכּים בּשוּם אוֹפן ל”חירוּת של אַנַרכיה" — — כּל זמן שאין לנו לשכוֹת-עבוֹדה נייטרליוֹת אוֹ משוּתפוֹת, הרי לשכוֹת-העבוֹדה של הסתדרוּת העוֹבדים ממלאוֹת תפקיד ציבּוּרי חשוּב, וּמי שפּוֹגע בּהן בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פּתח לאַנַרכיה".

אלא מַאי —

“אלא שעם זה אין להתעלם וכוּ' — — כּל עוֹד שאין לצד השני השפּעה בּלשכוֹת-העבוֹדה, אין אַחריוּתן עליו, אין חשיבוּתן שלמה ואין “שלטוֹנן” מוּבטח”.

וּבכן — מה לעשׂוֹת סוֹף סוֹף? מַהי המַסקנה מכּל האמוּר לעֵיל, שמצד אחד “כּל מי שפּוֹגע בּלשכּה בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פּתח לאנרכיה”, ומאידך “אין חשיבוּתה שלמה ואין שלטוֹנה מוּבטח”? מסקנה אחרוֹנה, מסקנה למעשׂה, אוֹתה נמנעת הדעה השלישית להסיק. בּמקוֹם זה אנוּ שוֹמעים דברים על “הדוֹגמה המַעמדית של קצת ממנהיגי הפּוֹעלים” והזכּרת חטאם של אלה שלא חפצוּ בּקביעת בּוֹררוּת-חוֹבה בּאסיפת הנבחרים (ואין מ.ג. טוֹרח, כּמוּבן לשאוֹל את עצמוֹ, האם בּאה ההצעה של בּוֹררוֹת-חוֹבה אחרי שהוּבטחה גם חוּקת-עבוֹדה, אוֹ מחוּץ לכל זה, ואף אינוֹ שוֹאל את עצמוֹ: מה פּעלה ההחלטה שנתקבּלה בּדבר בּוֹררוּת-חוֹבה בּכפר?).

וּבכן, אוּתה דעה שלישית, אשר לימדה בּי' בשבט, כּי “בּתנאי שעה קשים אלה שגיאה גסה היא להגן על פּרינציפּיוֹן יפה” זה של עבוֹדה מאוּרגנת, היא שמצאה בּכ“ג בּאדר א‘, כּי "כּל מה שטוֹען ציבּוּר הפּוֹעלים בּנוֹגע לעצם העיקר של עבוֹדה מאוּרגנת וכוּ’ הוּא אמת וצדק”, וכי “מי שפּוֹגע בּהן — בּלשכוֹת-העבוֹדה של ההסתדרוּת — בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פתח לאַנַרכיה”. וּלמעשׂה? למעשׂה אין הדעה השלישית מחַייבת שוּם דעה בּרוּרה, כּיצד סוֹף סוֹף צריך לנהוֹג הפּעם, בּמקרה זה המוּמש בּידים. והרי היא מסיימת בּדברים טוֹבים על “עבוֹדה משוּתפת, ואחריוּת משוּתפת לתעוּדוֹת החיים המשוּתפוֹת שלנוּ בּמוֹלדת”.

כּזאת היתה הדעה השלישית ערב התגַלַע הריב המַמאיר.

וּביוֹם ה‘, ו’ בּאדר ב', כּשמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים הוֹדיעה להנהלה הציוֹנית, שאחרי החלטת וַעדת הבּנין, המַכריזה מלחמה על הלשכּה, אין לה למוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים אלא להסתלק מחלוּקת הסיוּע, אוֹמרת הדעה השלישית:

“אין להכחיש, כּי עצם טענתה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּדבר חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה בּין הזקוּקים לה היא חשוּבה מאד. והרי אין לפי שעה לשכּת-עבוֹדה אחרת מלבד זוֹ של מוֹעצת הפּוֹעלים. אנוּ יוֹדעים את כּל הליקוּיים, הפּרינציפּיוֹנים והמעשׂיים, שבּשיטה הקיימת וכוּ', ואוּלם המַסקנה ההגיוֹנית ממצב זה היא לא האַנַרכיה שבּ”התחָרוּת חפשית" של פּוֹעלים בּשוּק ולא בּיטוּל עצם הפּרינציפּיוֹן של חלוּקה צוֹדקת, שהיא על כּל פּנים בּשעה זוֹ דרישה אנוֹשית מוּסרית הכרחית. המַסקנה האפשרית היחידה היא: א) מאמצים ציבּוּריים תכוּפים ונאמנים לריאוֹרגניזציה של לשכוֹת-העבוֹדה הקיימוֹת על יסוֹד שיתוּף העבוֹדה והאַחריוּת; ב) עד לאוֹתה ריאוֹרגַניזציה — שמירת הקיים; ג) בּכל מקרה של מסירת עבוֹדה לקבּלן פּרטי — סידוּר מיוּחד, בּדרך ההסכּם והבּירוּר, של חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין הפּוֹעלים מכּל החוּגים והסוּגים".

בּיום ה' קרה מה שהיה מוּכרח לקרוֹת, כּשנשׂיאי העדה מזלזלים בּרֵיש-גַלי בּעָניָם, בּסבלם, בּיצירתם ובאמוּנתם של אלפי בּני-אדם הנתוּנים בּמצוּקה. קרה האסוֹן. את פּריוֹ המדיני נאכל כּוּלנוּ. הנדע לתקן אוֹתוֹ, עד כּמה שהוּא עוֹד ניתן לתקנה? וכאן בּאה הדעה השלישית. היא אינה רוֹאה כּל צוֹרך לחקוֹר, מי הוּא זה אשר היה נכוֹן לקבּל את הרֶצֶפּט הטוֹב, המוּצע על ידיה בּיוֹם ה' (שיתוּף נוֹתני-העבוֹדה בּלשכּה, שמירת הקיים וּקביעת הסכּם בּדבר חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת על ידי הלשכּה בּין כּל החוּגים והסוּגים של הפּוֹעלים), ושוֹפכת את שצף-קצפּה על מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, “שהיתה צריכה לדעת מראש את הדברים האלה ועל כּל פּנים לחשוֹש להם” (כּנראה, שראשי הועד הלאוּמי, ההנהלה הציוֹנית והקרן הקימת לא היוּ צריכים לראוֹת מראש את הדברים ולא היוּ צריכים לחשוֹש להם). “אלא שבּמקוֹם הכּרת האחריוּת והדעה הצלוּלה” (הנדרשת, כּנראה, ממוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים ולא מאת אוּסישקין, יֶלין וקיש) בּאה סערת הרוּח של גבּוֹרי מלחמה, וּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים (ולא “וַעדת הבּנין”) עשׂתה שלא מדעת את שליחוּתם של גִבּוֹרי ההרס וּמבקשי המהוּמוֹת משׂמאל".

הדעה השלישית יוֹדעת הפּעם, כּי “המלחמה בּלשכּת-העבוֹדה מצד מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים המרכּזיים קיימת לפי שעה רק בּדמיוֹנם של עסקני המוֹעצה” (אם כּי אך לפני ימים מספּר שמענו מפוֹרש מפּיה כּי יש “צד שני” וּלצד זה יש “פּרינציפּיוֹן משלוֹ” — “התחרוּת חפשית”), ולא רק זה. היא שמגנה כּל כּך את טוֹן האִיוּמים יוֹדעת הפּעם גם לאיים, כּי “אם תוֹסיף המוֹעצה ללכת בּדרך שבּחרה בּה וכוּ' לא נתפּלא אם בּין החוּגים המתוּנים והאַחראים תתעוֹרר בּאמת נטיה למלחמה בּמוֹסד שאחריוּתוֹ על מנהיגים כּאלה”.

וּבכן, המצב בּרוּר למַדי: מצד אחד “רדיקליוּת סמוּיה וקלת-דעת”, “רגזנוּת ועצבּנוּת חוֹלנית”, “דמַגוֹגיה זוֹלה”, “אִיוּמים ואוּלטימַטוּמים”, ו“ריח שוּק”. מצד שני — אין המלחמה בּלשכּת-העבוֹדה קיימת אלא “בּדמיוֹנם של עסקני המוֹעצה”. אוּלם למחרת השבּת, בּט' בּאדר ב', אנוּ שוֹמעים שוּב את הדעה השלישית:

“כּל זמן שלא ימָצא פּתרוֹן לעיקר השאלה בּדבר חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה לא יחדל אבק-שׂריפה מִן האויר הסוֹבב אוֹתנוּ. אין מקוֹם בּשעה טרוּפה זוֹ לעיקר הליבּרלי הפּשוּט והמַסקני של התחרוּת חפשית וחירוּת פּעוּלה. עיקר זה פּירוּשוֹ בּתנאים האלה: חוֹפש של הפקרוּת, אַנַרכיה, ספינה מטוֹרפת ללא קבַרניט וּללא הגה, פּירוּשוֹ: סבלוֹת-רעב, מרירוּת, מהלוּמוֹת; אין להניח כּי חלק מן הפּוֹעלים יעבדוּ ששה ימים בּשבוּע וחבריהם יִרעבו ללחם ויתנַוונו בּגוּף וּברוּח מאין אף עבוֹדת יוֹם אחד”.

וּלהלן — " למעשׂה רוֹצים שני הצדדים ליקוֹב את ההר בּדיניהם, למעשׂה נגררים שניהם אחרי נטיוֹת לבּם אוֹ אחרי הדוֹקטרינוֹת החביבוֹת שלהם" (הצד השלישי, כּמוּבן, אינוֹ הוֹלך אחרי נטיוֹת לבּוֹ וגם לא אחרי הדוֹקטרינוֹת החביבוֹת עליו) — — “הללוּ רוֹצים לשבּוֹר את “שלטוֹן” הפּוֹעלים וּלקיים את “חוֹפש-הפּעוּלה” שלהם, ואין הם מביאים בּחשבּוֹן את רצוֹנם של המוֹני הפּוֹעלים, שלעוֹלם לא יוַתרוּ על העיקר של “זכוּת-העבוֹדה”, שהוּא מעיקרי השקפת-עוֹלמם, וּלעוֹלם לא יסתלקוּ מזכוּתם לחיוֹת ולעבוֹד בּארץ זוֹ ולא למוּת בּה בּבטלה וּברעב אוֹ לעזבה בּבוֹשת-פּנים. אין הם מביאים בּחשבּוֹן, שרצוֹן זה שכּנגד לא יכּנע לעוֹלם לרצוֹנם הם, והנסיוֹן לדכּאוֹ וּלשברוֹ יביא רק מהוּמוֹת וזעזוּעים לכל הישוּב כּוּלוֹ וּלמפעלנוּ בּארץ. ואף הפּוֹעלים האוֹמרים לקיים את עיקר הרגוּלציה בּחלוּקת-העבוֹדה בּדרך הפּשוּטה של כּפיה” — — " מסיחים את דעתם מן הרצוֹנוֹת שכּנגד" וכוּ' וכוּ'. (רצוֹנוֹת של מי? של ההנהלה הציוֹנית, של הועד הלאוּמי, של הקרן הקימת?).

הגעתי איפוֹא בּחקר הדעה השלישית עד היוֹם הזה שאנוּ עוֹמדים בּוֹ. והמדוּבר אינוֹ בּאיזוֹ שאלה מוּפשטת, “העוֹמדת בּרוּמוֹ של עוֹלם” בּכלל, הניתנת לכל מיני עקיפי מחשבה ולשוֹן והסוֹבלת מ"ט פּנים, הלא מ.ג. עצמוֹ יוֹדע, כּי כּאן שאלה של חלוּקה צוֹדקת של פּת-לחם לאלפים, שכּאן שאלת הריסה של מה שנראה לאלפי אנשים מבצרם, מגינם וגם מקדשם. הלא כּאן שאלה של מתן פּרס, מטעם מוֹסדוֹת לאוּמיים, לכל מסתלק מן האִרגוּן, לכל חוֹתר תחתיו. והלא האנשים אשר קיבּלוּ על עצמם לזעזע את הציבּוּר אינם סוֹף סוֹף קפּיטליסטים פּרטיים העוֹשׂים כּכל אשר יעלה על רוּחם, כּי אם נבחרי הציבּוּר, וּבתוֹכוֹ גם ציבּוּר זה, הנלחם על זכוּת קיוּמוֹ וארגוּנוֹ? אוּלם פּוּבּליציסט רציני כּמ.ג. העוֹמד על המצפּה, לא ראה כּלל צוֹרך להזהיר — אם לא מבּחינה אנוֹשית הרי לפחוֹת מבחינה לאוּמית-מדינית — את העסקנים הותיקים, שוַדאי אינם פּזיזים ונרגזים וּמבוֹהלים, וחס להם לעמוֹד על פּרֶסטיז’ה שלהם, — אלה העסקנים אשר חיץ עבה של לשכּת-העבוֹדה חוֹצץ בּיניהם וּבין מצוּקת ההמוֹנים — שהם, הותיקים, הנבוֹנים, האחראים, לא ינהגוּ קלוּת-ראש בּעמדות ציבּוּריוֹת המבוּצרוֹת בּלבּוֹת אנשים, ולא יגרמוּ לארץ, מתוֹך “דוֹקטרינוֹת החביבוֹת עליהם”, זעזוּעים יתרים, נוֹסף על המצב המזעזע כּשהוּא לעצמוֹ.

כּל עוֹד לא הכּה הרעם, עד לאחר השעה האחרוֹנה, היה לוֹ פּנאי למ.ג. להסבּיר וּלפרש את אי-ההגיוֹן שבּדרישת הפּוֹעלים וּלהטיל עליהם את החוֹבה הקוֹדמת לכל חוֹבה: לדבּר בּטוֹן מנוּמס וּבסגנוֹן טוֹב. הפּוּבּליציסטיקה, זוֹ אשר “לא נתפּסה לשׂנאה סמוּיה לפּוֹעל”, שכחה, שכּל מי שהיכוֹלת בּידוֹ למנוֹע רוֹגז וּמצוּקה ואינוֹ מוֹנע, ועוֹד גוֹרם להרבּוֹתם — עתיד ליתן את הדין.

אגב, על הסגנוֹן. מי כּמ.ג. רגיל לדרוֹש “מנהגי כּבוֹד ונימוּס ואמת אוֹבּיֶקטיבית חמוּרה אף בּיחס למתנגד”. אוּלם דוקא מתוֹך עיוּן בּעמדוֹתיה של “הדעה השלישית” הוּראיתי לדעת, כּי הכּבוֹד והנימוּס חוֹבה הם רק לגבּי הראוּיים לכך, אוּלם לא לגבּי אלה אשר מבּלי כּל מוּסר-כּליוֹת אפשר להאשימם בּדמַגוֹגיה, בּמוֹרך-לב להיוֹת בּלתי-פּוֹפּוּלָריים וכוּ' וכוּ'.

לפני זמן לא רב היה מעשׂה וּמ.ג. יצא לויכּוּח עם חבר לעט ממחנה הפּוֹעלים. וכאן פּסק מ.ג. את פּסוּקוֹ, כּי הסוֹפר ההוּא פּטוּר “אף מהדרישה האֶלמנטרית של אמת עוּבדתית”. וּכשלאחר ימים מוּעטים נצטרך מ.ג, הדוֹרש “מנהגי כּבוֹד ונימוּס ואמת אוֹבּיֶקטיבית חמוּרה אף בּיחס למתנגד”, לתקן את רוֹשם הדברים, לא ראה צוּרה נאה למען כּפר פּני חברוֹ מאשר בּהסבּרה — כּי לא נתכּוון לעלבּוֹן אישי. חלילה לוֹ מזה. אדרבּא. אין הוּא כּלל מפוּקפּק בּיַשרנוּתוֹ האישית, אלא שזוֹהי “קלקלה כּללית” של עתוֹנוּת הפּוֹעלים, שבּר-הפּלוּגתא שלוֹ, אדם הגוּן בּעצם, נתפּס לה.

וּכלוּם אחרי יחס קוֹלגיאַלי כּזה לאדם, ולוּ גם בּן-אוּמנוּת שאינוֹ “מן החברה”, יש עוֹד לנהוֹג כּבוֹד בּעסקני פּוֹעלים, שהם מטבע בּרייתם חשוּדים על דמַגוֹגיה זוֹלה ועל רדיפה אחרי “השוּק”, ועל נַצחָנוּת וקלוּת-דעת? כּלוּם חייב מ.ג. לנהוֹג קצת כּבוֹד בּתכניוֹת הפּוֹעלים למלחמה בּמַשבּר, אשר יש בּהן, כּידוּע, “נטיה לצד אחד” (הדעה השלישית, שאינה נוֹטה לצד אחד, פּטוּרה, כּמוּבן, מלוֹמַר לנוּ לאיזה צד רוֹצה היא להפנוֹת את תכניוֹת העזרה, מחוּץ לצד העבוֹדה הפּרוֹדוּקטיבית), וּכלוּם יש לנהוֹג זהירוּת כּל-שהיא בּפרט בּכבוֹדם של עסקני מוֹעצת פּוֹעלים עירוֹנית, שהיא, אליבּא דכוּלי עלמא, “מחוּץ למחנה”? כּלוּם חייב מ.ג., היוֹדע לפרקים לציין את אדישוּתוֹ של הישוּב, להעריך וּלהוֹקיר את עסקנוּתם של אלה, העוֹמדים ראשוֹנה בּכל מערכת הסבל והמצוּקה, השוֹמרים עלינוּ, על כּולנוּ, מהתחוֹללוּת השוֹאה, המעכּבים אוֹתם בּעמלם, לפעמים גם בּגוּפם, ושאינם זוֹכים אפילוּ לקבּל “השתתפוּת בּצער”, כּאשר יקבּל כּל אדם מן החברה ההגוּנה, כּשיפּוֹל לקרבּן הציבּוּר?

­­­עתיד ליתן את הדין.ולת בידו למנוע רוגז ומצוקה ואינו מונע, ועוד גורם להרבותם ובה\\\\\שים, ולא יגרמו לארץ מתוך חרי ציבור. לנו בארתאסיפה פּוּמבּית של פּוֹעלים לבירוּר המצב ולמניעת ניצוּלוֹ על ידי כּוֹחוֹת ההרס “אינה דרך” לדעת מ.ג., אוּלם דרכּם של השוֹקטים בּמכוֹנם ואוֹטמים אוֹזן היא דרך.

“הבּענוּ את יחסנוּ לטכסיסיה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּלי מַשׂוֹא-פּנים ולא נמנענוּ גם מלקבּוֹל על חוֹסר אינסטינקט והֶעְדֵר כּשרוֹן של ארגוּן וּבירוּר עניני מן הצד האחר” — כּכה מעריך מ.ג. עצמוֹ את עמדתוֹ.

אוּלם מתי זה קָבל מ.ג., עד מאמרוֹ האחרוֹן, על “חוֹסר אינסטינקט והעדר כּשרוֹן” וכוּ' של אוֹתוֹ הצד החשוּב, שאפילוּ עתה אינוֹ פּוֹרש בּשמוֹ? ועצם ההקבּלה של “הבּעת יחס בּלי מַשׂוֹא-פּנים” ושל “לא נמנענוּ מלקבּוֹל” — שבּאה לפי תוּמה — כּמה היא יוֹצאת ללמד על מַהוּתה של הדעה השלישית. האין גם סגנוֹן זה, הממַצה את כּל עוֹמק הדין עם מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, וּמסתפּק — לאחר מעשׂה — בּרמיזה דקה כּלפּי “חוֹסר אינסטינקט והעדר כּשרוֹן” של אחרים — מסגוּלוֹתיה העיקריוֹת של הדעה השלישית?

אדר ב' תרפ"ז