רקע
ברל כצנלסון
המצב בּארץ וּבציוֹנוּת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

(הרצאה)

כּל “הויכּוּח הכּללי” שבּוֹ עמדנוּ מראשית הועידה מתנהל סביב המצב בּארץ וּבציוֹנוּת. לפיכך אסתפּק כּרגע רק בּהערוֹת אחדוֹת אַקטוּאַליוֹת לשם פּתיחה לויכּוּח. המַרצים על ההתישבוּת ציינוּ דבר, אשר לא לפעמים קרוֹבוֹת אנוּ שוֹמעים אוֹתוֹ בּקרבּנוּ. בּמצב הזה של הארץ, בּמצב הפַּניקה אשר בּה נמצאת הציוֹנוּת כּיוֹם, הביאוּ הם לנוּ בּשׂוֹרה חשוּבה: החקלאוּת מתבּצרת. אצל החקלאים שלנוּ שׂוֹרר מצב-רוּח איתן, יש בּטחוֹן, יש הכּרה של התבּצרוּת. השנה נתקיימה התישבוּת חדשה בּאמצעים קטנים. למרוֹת כּל החכמים וכל המפריעים, הוֹעלוּ על הקרקע מאתים משפּחה, וּקשוּרים לעליה זוֹ עוֹד מאתים משפּחה. העליה עתה היא יוֹתר זוֹלה, יוֹתר אֵיתנה מאשר כּל העליוֹת הקוֹדמוֹת. הוֵה אוֹמר שלמרוֹת כּל הערפל שאנוּ שרוּיים בּוֹ, אנחנוּ נמצאים עכשיו בּאחת הפּינוֹת הכי-עיקריוֹת של קיוּמנוּ בּארץ לא בּמצב של ירידה ושל שפל, כּי אם בּמצב של התגַבּרוּת והתבּצרוּת. מי שמכּיר קצת את הכּפר שלנוּ, מי שחי את חייו, הוּא ירגיש את ההבדל הגדוֹל בּהלָך-הרוּח, בּהרגשת הבּטחוֹן, הבּטחוֹן הפּנימי, הבּטחוֹן העצמי המציין כּרגע את הכּפר. המשבר המַשבּר לא נגע בּוֹ. הדברים אמוּרים גם על כּפר העוֹבדים, הקבוּצה והמוֹשב, וגם על הכּפר הישן, הקפּיטליסטי, וגם על ההתישבוּת הצעירה של המעמד הבּינוֹני. בּכל המקוֹמוֹת האלה יש פּרוֹצס של התקדמוּת, של ריבּוּי הכנסה, אִטי אמנם, אוּלם יֶשנוֹ. כּבר צוּין כּי שטח מטעי תפּוּחי-זהב שבּידינוּ הגיע השנה ל-18,100 דוּנם. עוֹד לפני שנה היוּ אוֹמדים את השטח היהוּדי בּ-12,000 דוּנם, מהם כּ-6000 מכניסים וּכ-6000 צעירים. המִפקד החקלאי שנערך השנה על ידי ההנהלה הציוֹנית מוֹנה 8500 דוּנם פּרדסים מכניסים ו-9500 דונמים צעירים. הרי שבּמשך השנים האחרוֹנוֹת התקדמנוּ בּענף אֶכּספּוֹרט זה יוֹתר מאשר בּמשך עשׂרוֹת שנים קוֹדם. וּכשם שאנוּ מציינים את התבּצרוּתן הבּלתי-פּוֹסקת של הנקוּדוֹת העוֹבדוֹת, את התפּתחוּת הענפים: תפּוּחי-זהב, בּננוֹת, ענבי-אכילה בּרוֹב הנקוּדוֹת, עלינוּ לציין גם את העוּבדה החשוּבה, שהנקוּדוֹת החדשוֹת של המעמד הבּינוֹני, אחרי שעברוּ עליהן הרבּה קריזיסים, ניכּרת בּהן סֶלֶקציה ידוּעה, התבּצרוּת ידוּעה, הסתגלוּת לעבוֹדה; והסתגלוּת זוֹ של חלקים נבחרים מהעליה הרביעית יש לציין כּחיוּב חשוּב.

בּעברנוּ אל משק העיר לא נוּכל לציין התפּתחוּת מעֵין זוֹ. ומבּלי להיכּנס כּרגע בּהגדרת סיבּוֹת המַשבּר, שכּבר דוּבּר עליהן, צריך לאמוֹר, שמחוּץ לכל שאר הגוֹרמים האובּיֶקטיביים יש כּאן גם גוֹרם אחד התלוּי בּנוּ. מבּראשיתה התיחסה תנוּעתנוּ אל הכּפר כּתנוּעה קוֹלוֹניזציוֹנית. הלכנוּ לכּפר לא רק כּדי לחפּשׂ עבוֹדה שם, לחדוֹר אל המשק הקיים, אלא בּעיקר כּדי ליצוֹר משק לעצמנוּ. השאיפה הכּבּירה הזאת היא אשר הביאה את החקלאוּת עד הלוֹם. וּמזה יש ללמוֹד. נשאל את עצמנוּ: האם כּל מה שנעשׂה בּנוּריס, בּנַהלל, בּגוּש הקישוֹן השנה, לא היה בּוֹ כּפשׂע בּין העשׂיה וּבין אִי-העשׂיה? כּל חבר בּתנוּעת הפּוֹעלים, כּל ציוֹני רציני, חייב לשאוֹל את עצמוֹ שאלה זוֹ. הרי לא הכּל הסכּימוּ שצריך לרכּוֹש את העמק מיד. ורק בּלב מעטים בּער הדבר עד כּדי יצירה. הלא כּל מפעלנוּ הישוּבי היה תלוּי תמיד בּספק ואילמלא מעט המאמצים הנוֹעזים ואילמלא “דחיקתוֹ” של הפּוֹעל החקלאי להקים את הכּפר, כּיצירה משקית עצמית, אילמלא זה היינוּ עוֹמדים כּיוֹם גם בּכּפר דלים וריקים. לצערנוּ, עלינוּ להוֹדוֹת שאוֹתה הכּרה של תנוּעה קוֹלוֹניזציוֹנית, שהיתה נשמת חיינוּ בּחקלאוּת, לא ליותה אוֹתנוּ בּעיר. לעיר הלכנוּ כּאנשים הרוֹצים לחדוֹר אל הקיים. הרגשת אַחריוּתנוּ לבריאוּתה המשקית של העיר, לָאֳפי ההתישבוּת העירוֹנית, ההכּרה שהפּוֹעל הוֹלך לא רק לבקש עבוֹדה כּי אם כּמתישב וכמיַשב, ההכּרה הזאת לא ליותה את הפּוֹעל בּעיר. ועתה אנוּ נענשים על זאת. בּמשך השנים האלה, בּשנוֹת הגיאוּת, הטבעית והמלָאכוּתית, אילוּ ידענוּ לנצל את שׂכרוֹ וּמרצוֹ של הפּוֹעל ליצירת הקוֹאוֹפּרציה בּעיר, ליצירת נקוּדוֹת ישוּביוֹת בּעיר, להקמת שכוּנת עוֹבדים, שעדיין היא קיימת אצלנוּ רק בּסטַדיה של רעיוֹן – כּי אז היה הפּוֹעל בּעיר, ואִתוֹ אוּלי גם כּל העיר, בּמצב אחר מאשר כּיוֹם.

והנה בּשעה שבּכּפר אנוּ נמצאים בּמצב של התבּצרוּת ידוּעה, נמצאים המוֹנינוּ בּעיר בּמצב של תלישוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת. וּממילא בּאה הרגשה כּללית של שפל, והדבר חוֹזר מארץ-ישׂראל אל הגוֹלה. השפל הכּלכּלי בּארץ הוֹלך ונעשׂה לשפל ציוֹני. ועידתנוּ לא תרצה לטשטש את המציאוּת הקשה שלנוּ. יֶתר על כּן, אפשר מאד שתנוּעת הפּוֹעלים תצטרך להסתגל אל השפל הזה וּלהוֹציא ממנוּ מַסקנוֹת. אבל על דבר אחד מצוּוה תנוּעת הפּוֹעלים: לא להפוֹך את השפל הזמני הזה, שאיננוּ פּרי הרעיוֹן הציוֹני ולא פּרי המגמה ההיסטוֹרית הציוֹנית, ולא פּרי הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים – לבכיה לדוֹרוֹת. יש להסתגל אל השפל כּאל דבר זמני, המחייב אמצעים לשעה, עזרה, התכּווצוּת והצטמצמוּת, כּדי להחזיק מעמד בּתנאים הקשים, מעין נסיגה למען התבּצר בּעמדוֹת. אוּלם חטא לא יכוּפר יהיה, אם נעשׂה מהשפל הזה פּילוֹסוֹפיה ציוֹנית, תוֹרה לדוֹר. נגד הסכּנה הזאת צריכה הועידה להתקוֹמם. תנוּעתנוּ, שכּבר נפלוּ בּחלקה בּעָבר מַשבּרים, אם גם קטנים מזה, וגם לעתיד ודאי עוֹד צפוּיים לה מַשבּרים, ואשר דרכּה להתגשמוּת היא דרך מַשבּרים, תנוּעתנוּ חייבת להתיחס לדברים אלה מתוֹך יחס היסטוֹרי בּמקצת. אפשר “להתאים” לשפל מפעל זה אוֹ אחר, אבל אין להתאים לשפל את התנוּעה. אפשר שתקוּפה זוֹ אוֹ אחרת מחייבת צמצוּם והתכּווצוּת, יש לפעמים הכרח לוַתר גם על עמדוֹת שנכבּשוּ, אוּלם אין תנוּעה מוַתרת על דגל, על תפיסתה, על אמוּנתה.

תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת כּשהן מתנסוֹת בּנסיוֹנוֹת קשים, טוֹעמוֹת לא רק טעם כּשלוֹנוֹת, אלא מתנסוֹת גם בּאידיאוֹלוֹגיוֹת של השפל. בּרוּסיה אחרי תקוּפת ה“נַרוֹדנַיה ווֹליה”2 בּאוּ שנוֹת השמוֹנים עם תוֹרת “המעשׂים הקטנים”, אידיאוֹלוֹגיה ששללה את הפּעוּלה המדינית, את רעיוֹן הרבוֹלוּציה, והעמידה את הכּל על מעשׂים קטנים, מעשׂי חסד, מעשׂי תרבּוּת וכלכּלה. אכן “מעשׂים טוֹבים” כּשהם לעצמם הנם טוֹבים, אבל אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה של העייפוּת, של ליאוּת, של דכדוּך הרוּח, הניחה את חוֹתמה על דוֹר שלם של האינטליגנציה בּרוּסיה, ורק לאחר זמן בּא הדוֹר שהשתחרר ממנה. וחזיוֹנוֹת כּאלה ראינוּ בּרוּסיה לאחר שנת 1905, ורוֹאים עתה בּאירוֹפּה. וּתנוּעתנוּ, שהיא רגילה להביא מזמן לזמן קרבּנוֹת סחוּפי זרם, תנוּעתנוּ, המַפסידה מפּעם לפעם חלקים שלה מתוֹך קטנוּת-אמוּנה, מתוֹך אי-יכוֹלת לעמוֹד בּפני המַפריעים, חייבת לדאוֹג לכך שהשפל הזה לא יֵהָפך לדֶפיטיזם, להרכּנת הדגל, לכפירה, ליאוּש. וחוֹבה היא על כּל האגַפים של תנוּעת הפּוֹעלים, אם הם נאמנים לרעיוֹן התקוּמה של עם ישׂראל בּתוֹר עם עוֹבד בּארץ-ישׂראל, מה שלא יהיה יחסם לשאלה מעשׂית זוֹ אוֹ אחרת, חוֹבתם היא שהיחס הזה לא יבוֹא על חשבּוֹן הרכּנת הדגל, על חשבּוֹן קיצוּץ האידיאל, שלאוֹרוֹ הבּלתי-פּגוּם בּאים אלינוּ ההמוֹנים, וּלהַוָתנוּ עלינוּ להוֹדוֹת, כּי בּאגפים שוֹנים של מחננוּ מתגלים סימנים של השפל האידיאוֹלוֹגי הזה, שהוּא מסוּכּן הרבּה יוֹתר מהפּוּרענוּיוֹת החָמריוֹת העוֹברוֹת עלינוּ.

העָבר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל, כּלוֹמר, הרכוּש הנסיוֹני שנצבּר אצלנוּ, עוֹמד כּרגע בּפני העוֹלם בּסימן שאלה. הוּא ניתן להתקפה מארבּעת הרוּחוֹת: התקפה מימין, מצד “בּעל-הבּית”, התקפה מעמדית ערוּמה, שאיננה ציוֹנית, גם בּשעה שלנוֹשׂאֶיה יש “שקל”; ויש התקפה בּשם הציוֹנוּת, הבּאה מ“המרכּז השׂמאלי”3, הציוֹני. אלוּ הן שתי התקפוֹת הבּאוֹת מחוּץ למחנה הפּוֹעלים. ויש גם התקפוֹת הבּאוֹת ממחנה פּוֹעלים. יש התקפת שׂמאל ציוֹני. התקפת אוֹתם החוּגים שיש להם “אידיאוֹלוֹגיה” ציוֹנית, אוּלם אינם מוֹדים בּמעשׂה הציוֹני שלנוּ; ויש התקפה של שׂמאל, שהייתי קוֹרא לוֹ שׂמאל אַנטי-ציוֹני, הכּוֹפר בּעיקר. ועידתנוּ צריכה לתת את תשוּבתה על ארבּע ההתקפוֹת האלה. אוּלם היוֹת ששנַים מהמתקיפים האלה נמצאים כּאן בּועידה הזאת ותהיה להם בּוַדאי האפשרוּת להגדיר את עצמם, הריני רוֹאה את עצמי פּטוּר ממלאכה זוֹ. אני אדבּר על שני סוּגי המתקיפים אשר אינם נמצאים כּאן. לא הייתי רוֹצה להיוֹת שליח למסירת דברי מתנגדים, אבל אני עוֹשׂה זאת בּלֵית בּרירה: את מי נזמין שינַסח לנוּ את עמדתם?

“בּעל-הבּית” בּציוֹנוּת, בּעל-הבּית בּגלוּי, זה הדוֹגל בּשם בּיתוֹ, ראוּי הוּא שנעמוֹד עליו. בּעל-בּית זה כּוֹפר בּדרכּנוּ. הוּא מכריז וּמוֹדיע, שאנוּ הננוּ מעמד אחר, מפלגה, קוֹמץ אנשים אוּזוּרפַּטוֹרים, תוֹפסי שלטוֹן, אשר רימוּ את ההמוֹנים היהוּדים. כּידוּע, ההמוֹנים היהוּדים הם חנוַנים ותגרנים והם רוֹב האוּמה. והאוּמה הזאת בּוֹנה את ארץ-ישׂראל. והנה בּאים “חלוּצים”, הזרים לאידיאלים של “העם”, והם מוֹשכים את הוֹנוֹ, את מרצוֹ של העם אליהם והם בּוֹנים דבר שהוּא נגד רצוֹנוֹ של העם. זוֹ היא בּעצם הפּילוֹסוֹפיה היסוֹדית של האידיאוֹלוֹגיה אשר לבעל-הבּית. כּאן נתוּנה דוּגמה מענינת איך אפשר לזייף תנוּעה היסטוֹרית גדוֹלה, איך ניתנים ענינים ריאַליים ואיך ניתנת דעת-הקהל להזדייף על ידי קבוּצת אינטרסַנטים. הם מוֹפיעים בּשם האוּמה העברית שאינה מרוּצה כּאילוּ מענינינוּ, שהיא מעוּנינת בּסוּכּוֹת-גזוֹז, בּ“עיר” כּעפוּלה וכדוֹמה, ואיננה מעוּנינת לא בּמוֹשב ולא בּקבוּצה. לפנינוּ כּאן בּעצם קבוּצה קטנה, קבוּצה של בּעלי-בּתים בּארץ-ישׂראל, ואוּלי עוֹד קבוּצה של אינטרסַנטים בּגוֹלה הקשוּרה עם בּעלי-בּתים אלה בּארץ-ישׂראל. הם פּוֹנים אל ההמוֹנים היהוּדים בּגוֹלה ואוֹמרים להם: הנה אתם רוֹצים לבוֹא לארץ-ישׂראל, אבל מה תמצאוּ שם בּסדרים הקיימים? סדרי החיים לא שלכם, מִשלחי-היד לא שלכם והכּספים שנתתם, הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, מוּצאים למטרוֹת זרוֹת, וההנהלה הציוֹנית שלכם שבוּיה בּידי “מפלגה סוֹציאליסטית”. אוּלם הלָך-הרוּח הזה הניתן להתקבּל על הדעת, העלוּל לעוֹרר אינסטינקטים פּרימיטיביים, עוֹמד בּניגוּד למפעל הציוֹני, כּשהוּא לעצמוֹ. גם אלה שעזרוּ לפני ארבּעים שנה להתאַכּר לבני גדרה וּפתח-תקוה גם הם היוּ בּעלי-בּתים וחנוָנים. חוֹבבי-ציוֹן התמימים ידעוּ שדאגתם לעתיד היא לא בּזה שיעבירוּ חנוָנים לארץ-ישׂראל על מנת שיהיוּ חנוָנים, אלא שכּאן מתחיל משק יהוּדי חדש. ועכשיו הוֹלך הדבר ונשכּח. התחיל להשכּיח את הדבר קוֹדם בּעל העסק בּארץ-ישׂראל ואִתוֹ כּל אינטרסַנט שנכוָה מאיזוֹ בּחינה שהיא – חָמרית, תעשׂייתית אוֹ פּקידוּתית. וּקבוּצת האינטרסַנטים הצליחה להקים את האַתמוֹספירה המשקית האַנטי-ציוֹנית, היא הצליחה להדבּיק בּה את המעמד הבּינוֹני והצליחה להעביר את המוּשׂגים האלה גם לגוֹלה. מה טוֹב שהקרן הקימת הוּקמה לפני עשׂרים וחמש שנה! אילוּ היה הֶרמַן שפּירא4 בּא עתה ליהוּדים, לציוֹנים, לדרוֹש מהם את הקמת הקרן הקימת, ודאי היה כּל בּעל-בּית וכל סוֹחר שוֹאל אוֹתוֹ: מה תתן לי הקרן הקימת? ואם לא תתן לי קרקע כּדי להקים לי חנוּת, כּי אז למה לי הקרן הקימת? כּי זהוּ הלַך-הרוּח השׂוֹרר עתה בּגוֹלה הציוֹנית. וכל שאלוֹת ההתישבוּת, החקלאוּת והתקציב נדוֹנוֹת מתוֹך תפיסה כּזאת העוֹשׂה את המפעל הציוֹני לענין של כּוֹללים5. כּוֹללים לא גיאוֹגרפיים, כּמוֹ “כּוֹלל הוֹ”ד“6 ו”כוֹלל אמריקה" בּשעתם, אלא כּוֹללים בּמובן המעמדי המקצוֹעי, הגיעוּ הדברים לידי כּך, שסבוּרים, כּי הסוֹחר בּוַרשה אוֹ בּניוּ-יוֹרק איננוּ מעוּנין בּפרדסים בּארץ-ישׂראל אלא בּפיתוּח החנוָנוּת. בּנין הארץ אינוֹ נתפּס עכשיו מבּחינת יצירת בּסיס משקי לעליה העתידה, אלא מתוֹך האינטרסים “המדוּמים” של היהוּדי מהמעמד הבּינוֹני היוֹשב בּחוּץ-לארץ.

“בּעלי-הבּית” שלנוּ נגוּע בּמַעמדיוּת מיוּחדת בּמינה. אין זאת ההכּרה המעמדית הבּהירה, הרוֹאה את האינטרסים שלה, היוֹדעת להגן ולעמוֹד עליהם. הוּא מוּכּה סַנורים מעמדיים, נגוּע אינסטינקטים מעמדיים, קנאה, צרוּת-עין מעמדית. מתוֹך יוֹתֶרֶת הקנאה הוּא מזיק כּמה פּעמים גם לענינים שלוֹ. דוּגמה: מלחמת בּעלי-הבּתים בּתל-אביב נגד “שלטוֹן הפּוֹעלים”. מלחמה זוֹ, אשר הקיפה גם את הגוֹלה, היא לא בּין הגוֹרמים האחרוֹנים למַשבּר. הצעקות: בּוֹלשביקים עליך! כּל המשפּטים היפים נגד העיריה, כּל אלה לא היוּ כּלל בּהתאם לענינים של “המעמד הבּינוֹני”. כּל זה בּא רק מתוֹך האינסטינקטים הפּרימיטיביים של מעמד חסר השׂכּלה וחסר הבנת עניניו הוּא, חסר דרך יצירה, מבוֹהל ונפחד. הפּחד המלַוה את בּעל-הבּית הנהוּ אף הוּא גוֹרם מסוּים וּשלילי למַדי בּחיים הכּלכּליים של הארץ וּבמצב הציוֹנוּת.

מַהן התכניוֹת הפּוֹליטיוֹת והכּלכּליוֹת אשר בּהן מוֹפיעה האידיאוֹלוֹגיה הבּעל-בּיתית בּארץ וּבחוּץ-לארץ? היחס השלילי לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. יחס זה מתבּטא בּכמה וכמה צוּרוֹת בּחוּץ-לארץ, וּבעיקר בּארץ. כּאן מתגלה כּל אי-ההבנה של הציוֹנוּת כּתנוּעה מיַשבת. מבּלי שוּם אַפַּרט ממלכתי, מבּלי צבא, מבּלי משטרה, הצליחה התנוּעה הציוֹנית להקים פוֹנדים כּספּיים ממלכתיים, ההוֹלכים ונקלטים בּאוּמה ונעשׂים גוֹרמים רציניים בּחייה. העיד כּאן קפּלַנסקי, כּי יחס ההוֹן הלאוּמי הנכנס לארץ בּשנים אלה להוֹן הפּרטי הוּא יחס של שנַים לאחד. הקרן הקימת לישׂראל הוֹלכת ועוֹלה משנה לשנה והגיעה לסכוּם, אשר איננוּ מספּיק אמנם לרעב הקרקע שלנוּ, אוּלם כּשהוּא לעצמוֹ הנהוּ סכוּם גדוֹל בּשביל תנוּעה עממית, סכוּם של קרוֹב ל-300,000 לי“ש. הגענוּ לכך שקרן-היסוֹד, מוֹסד צעיר לגמרי שנפגש מהרגע הראשוֹן בּאיבה, בּביטוּל וּבאִי-אֵמוּן, הגיע כּבר ליוֹתר משלוֹשה מיליוֹן לי”ש. זהוּ ודאי מעט להקמת מפעלנוּ, אבל עצם העוּבדה שתנוּעה המתבּססת על מתנדבים, תנוּעה שכּוּלה התנדבוּת, תנוּעה שכּוּלה התנדבוּת, תנוּעה המקיימת בּעוֹלם סוּרוֹגַט של מדינה יהוּדית, יוֹצרת לה את תקציבה ואת הוֹנה המיַשב – האין זה המוֹפת החזק בּיוֹתר, לאחר המפעל החלוּצי, לכוֹחה של התנוּעה הציוֹנית? וּבשעה זוֹ יכוֹלים אֶלמנטים הרוֹאים את עצמם כּציוֹנים טהוֹרים, שהנם דוֹגלים בּשם הקנין הפּרטי, וּבאוֹתה שעה מכריזים כּי הם “מתנגדים לכל מיני פּריבילֶגיוֹת מעמדיוֹת” (שקנין פּרטי אינוֹ חוֹק עוֹלם נצחי, אלא אחת הפּריבילגיוֹת המעמדיוֹת – לא יעלה על דעתם), לזרוֹע אי-אֵמוּן וּביטוּל לקרנוֹת הלאוּמיוֹת, ה“מתחרוֹת” כּביכוֹל בּהוֹן הפּרטי.

אחרי שלילת הקרנוֹת בּאה האידיאה הגדוֹלה והחדשה של בּיטוּל הקוֹנגרסים. עכשיו צמחה עוֹד “אידיאה” אחת, מפּיו של עוֹרך ה“דאס אידישע פאָלק”7 בּניוּ-יוֹרק, והיא: אין צוֹרך בּתקציב הציוֹני, למה לנוּ הצרה הזאת? המפעל הישוּבי יֵעשׂה מאליו (יש בּזה כּמוֹ בּכמה דברים אחרים השתווּת בּין הימין והשׂמאל). בּחוּגים רחבים של בּעלי-הבּתים, בּפרט בּחוּץ-לארץ, שׂוֹררת גם ה“תיאוֹריה” שהחקלאוּת היא דבר יקר מאד ואפשר לבנוֹת את ארץ-ישׂראל גם בּלי חקלאוּת. והדבר כּל כּך מוּבן וכל כּך נוֹח להתקבּל על דעת כּל חנוַני. כּלוּם איננוּ רוֹאה, ש“בּכל העוֹלם” בּוֹנים יהוּדים ערים שלמוֹת, מבּלי שיצטרכוּ להקים קוֹדם לזה כּפרים? ואם בּעלי-הבּתים שלנוּ בּארץ, שעליהם נמנים גם האִכּרים הזקנים, מכניסים עתה, אחרי המַשבּר, חקלאוּת לפּרוֹגרמה שלהם, הרי הם מלַוים אוֹתה בּשני “קוֹרֶקטיבים”: אין צוֹרך בּקבוּצה, בּמשק גדוֹל. הם, בּעלי הפּרדסים ההגוּנים, יוֹדעים נכוֹנה, שמשק גדוֹל איננוּ מצליח. מצליח רק משק זעיר. לעצמם הם אמנם יוֹדעים, שפּרדס גדוֹל זה לא רע כּלל, אבל התנוּעה הציוֹנית חלילה לה מהקים משקים גדוֹלים. הם מסכּימים, בּרוֹב חסדם, כּי מוּתר ליַשב גם אנשים מחוּסרי אמצעים, בּצוּרת מוֹשבים. אבל לא להם להתישב על קרקעוֹת המַטעים, אלה נחוּצים לבעל-הבּית.

אגב, הערה צדדית אחת לגבּי האידיאוֹלוֹגיה הבּעל-בּיתית הזאת המלַגלגת כּל כּך עלינוּ, על תנוּעת הפּוֹעלים ועל התנוּעה הציוֹנית, אשר לפני כּמה שנים לא הבינוֹנוּ להישאר בּמוֹשבוֹת הפּרדסים והלכנוּ להיוֹת אריסים בּגליל, והלכנוּ לקבוּצה, לעמק הירדן וּלעמק יזרעאל, בּזמן שהיה כּל כּך קל להסתדר בּמוֹשבוֹת בּיהוּדה. אף זוֹהי מן החכמוֹת הבּאוֹת בּאיחוּר זמן. לא רחוֹקים הימים שגם האידיאוֹלוֹגים “המנַצחים” של הפּרדס היוּ משתפּכים בּשבחים לגליל ולַפּלחה וראוּ בּהם חוֹמר מצוּין להתפּעלוּת סנטימנטלית. וּלעצם הענין. תנוּעת ההתישבוּת החדשה לא זילזלה כּלל בּמוֹשבוֹת, וּראַיה לכך הָחֵל בּעין-גנים, נחלת-יהוּדה וגמוֹר בּעין-חי8. ואם לא הרבּינוּ בּהתישבוּת בּאזוֹרים הישנים הרי זה משוּם שכּבר אז היה הרבּה יוֹתר קל לקנוֹת שטחים גדוֹלים בּמקוֹמוֹת חדשים, בּמקוֹם שאין עוֹד ספּקוּלַציה, מאשר בּמקוֹם שהקנין הפּרטי היהוּדי כּבר הכניס את רגליו. מי שיוֹדע את נחלת-יהוּדה עם פּוּרענוּיוֹתיה בּגלל כּל דוּנם קרקע, מי שיוֹדע את קוֹרוֹת כּפר מל"ל עד שנעשׂה ראוּי לשם מוֹשב, מי שיוֹדע את הרפּתקאוֹתיהן של שכוּנוֹת התימנים – הוּא יבוֹא ויסטוֹר על פּניהם של אלה המלגלגים עכשיו לאסוֹננוּ.

ועוֹד סעיף אחד בּפּרוֹגרמה יש לוֹ הצלחה גדוֹלה בּגוֹלה: “מוּמחיוּת”. בּדרישה הזאת בּא גם “המרכּז השׂמאלי”. איני נוֹטה לערבּב את “המרכּז השׂמאלי” עם בּעלי-הבּתים שלנוּ. והנטיה להפוֹך את כּל אלה שאינם אִתנוּ ל“דייסה ריאַקציוֹנית שחוֹרה אחת”, אינה מעניננוּ. בּעל-הבּית מפחד מפּני הפּוֹעל, “המרכּז השׂמאלי” מפחד מפּני הפּחד של בּעל-הבּית. הוּא כּשלעצמוֹ יוֹדע להעריך את המפעל החלוּצי של הפּוֹעל, הוּא גם רוֹאה את דלוּת ערכּוֹ היצירתי של בּעל-הבּית בּארץ, אבל הוּא חוֹשש לגוֹרל התנוּעה. מאחוֹרי בּעל-הבּית עוֹמדים המוֹנים בּגוֹלה וּלפיכך דרוּשה “ריאוֹרגַניזציה”“, למען השׂיג את אמוּנם. יש להשלים עם בּעל-הבּית על חשבּוֹן הפּוֹעל! מצב-רוּח זה בּציוֹנוּת אני חוֹשב למסוּכּן, אוּלי לא כּל כּך בּשביל הפּוֹעל, אלא בּשביל הציוֹנוּת. ואוֹדה על האמת, כּי מבּחינה מוּסרית עמדה זוֹ מרגיזה יוֹתר מאשר עמדתוֹ של בּעל-הבּית. זה הנהוּ אֶלמנט מעמדי ידוּע, שאיננוּ מסוּגל לחשוֹב אחרת. הוּא נמצא בּשבי של פּסיכיקה מעמדית עיורת, יש שתפיסתוֹ מגיעה לידי ציניזם מעמדי, אבל כּכה הוּא רוֹאה ואחרת איננוּ יכוֹל. אם הוּא יוֹצא למלחמה בּקבוּצה הרי זה מפּני שעצם העוּבדה של רכוּש קוֹלקטיבי הוּא אסוֹן בּעיניו. הוּא שמע זאת מאביו וּמאבי-אביו, ויש לוֹ הכּרה שכּל רכוּש קוֹלקטיבי הוּא לא רק סתירה לעניניו, אלא הרס משק, לאוּמי וּוַדאי גם מוּסרי. אבל אינטליגנציה זוֹ שבּ”מרכּז השׂמאלי“, המגינה על האוֹפי הפּרוֹגרסיבי של ההסתדרוּת הציוֹנית, זוֹ שעוֹבדת את עבוֹדת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, שרכשה לציוֹנוּת חוּגים חדשים, הן היא עשׂתה את עבוֹדתה הציוֹנית על יסוֹד המפעל החלוּצי שלנוּ, זה היה הבַּגַז' שלה. אחרי העבוֹדה הפּוֹליטית של התקוּפה הראשוֹנה בּציוֹנוּת היה זה הבּגז' העיקרי הגדוֹל: המפעל החלוּצי בּארץ-ישׂראל. איך הגיעה האינטליגנציה הזאת מתוֹך פּחד מפּני בּעל-הבּית להתנכּר כּכה למפעלנוּ ולתנאי קיוּמוֹ? שינוּי היחס מתחיל קוֹדם בּהערכה “פּסיכוֹלוֹגית”: בּהטפת מוּסר לפּוֹעלים, שהם, כּביכוֹל, אידיאַליסטים דוֹגמַטיים, אבל חסרי הבנה משקית ריאַלית. האִמרה הזאת, שהיתה עכשיו למוֹדה, כּי המעוּף הישוּבי שלנוּ איננוּ מתחשב עם שוּם מציאוּת, עם שוּם יכוֹלת, הערכה כּזאת של מפעלנוּ בּחוּגי אנשים שידעוּ לפנים להעריך אוֹתוֹ כּהוֹגן, היא קוֹדם כּל חוֹסר נאמנוּת לאלה שעוֹמדים בּמערכה הכּבדה. אם חוּגים רחבים בּציוֹנוּת לוֹקים בּפחד מפּני הפּוֹעל (בּין שזה בּא מתוֹך האינטרסים המעמדיים שלהם אוֹ מתוֹך קלוּת-דעת המוֹנית, המצוּיה בּחיים המדיניים של כּמה ארצוֹת), הרי חוֹבתם של אלה, אשר התנוּעה הציוֹנית יקרה להם, להילָחם בּכל הגילוּיים של יחס שטחי למפעל הציוֹני בּארץ. לעינינוּ נעשׂה ההיפך. הלָך-הרוּח המשתלט עתה בּציוֹנוּת איננוּ יוֹדע להעריך את הנעשׂה כּרגע בּארץ וחוֹזר לתפיסה האפּוֹטרוֹפּסית, שעבוֹדת הבּרוֹן, יק”א, ה“ג’וֹינט”, בּנוּיה עליה. הלָך-רוּח זה מתיחס אלינוּ כּאֶל “נצרכים”, הזקוּקים להוֹראוֹת מלמעלה, מאת אנשים הבּאים מן החוּץ וּמאזנים בּידם לשקוֹל מה משקי וּמה לא משקי, אנשים אשר לא גילוּ אפילוּ חלק פּעוּט מהיצירה המשקית שתנוּעת הפּוֹעלים הראתה בּמשך עשׂרים שנה. אי אפשר שזה לא יעוֹרר התמרמרוּת. ואל תחשבוּ כּי אִי-האֵמוּן הזה חל רק על הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, אוֹ רק על חלק ידוּע של הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל, שיש לוֹ מוֹנוֹפּוֹלין של אי-משקיוּת. הלא תראוּ כּי אִי-האֵמוּן הזה הוּא אשר הביא לקרבּן את רוּפּין, הרחיק אוֹתוֹ מן העבוֹדה הישוּבית, על חטא שחַטא כּל ימיו בּבקשוֹ את שיתוּף הפּעוּלה בּין המוֹסד המיַשב וּבין התנוּעה המיַשבת. אי-האֵמוּן הזה דוֹגל עתה בּשם “המוּמחיוּת”, וּמתקבּל הרוֹשם שאנוּ מזלזלים בּערך המוּמחיוּת ורוֹצים לבנוֹת ישוּב בּלי משקיוּת וּבלי מוּמחיוּת. מי שיוֹדע קצת מֵעֲבָרָה של תנוּעת הפּוֹעלים, מה היוּ המוּמחים שמצאנוּ כּשבּאנוּ לארץ, כּמה התאמצנוּ למלא את חסרוֹנם, איך השתדלנוּ בּכל ענפי הפּעוּלה שלנוּ לרכּוֹש לנוּ נסיוֹן, מוּמחיוּת, פּה בּארץ, לשאוֹב מכּל מה שניתן לנוּ וגם היינוּ שוֹלחים את חברינוּ לחוּץ-לארץ, כּדי לרכּוֹש ידיעוֹת וּמוּמחיוּת טכנית – הוּא יבין שתנוּעת הפּוֹעלים, שמראשיתה הלכה בּדרך זוֹ והתאבּקה בּעפר רגלי מוּמחים, אינה מזלזלת בּמוּמחיוּת. ואף על פּי כּן הננוּ מתיחסים לסיסמה זוֹ של “הנהלה מוּמחית” בּאי-אֵמוּן גמוּר. גם בּעוֹלם הגדוֹל משמשת סיסמה זוֹ כּסוּת-עינים למי שצריך לבעוֹט בּדמוֹקרטיה הנהלתית. סיסמה כּוֹזבת היא. היא בּאה לא בּמקוֹם שנדרש המהנדס הטוֹב, האגרוֹנוֹם הטוֹב, הרוֹפא הטוֹב; המוּמחיוּת נדרשת אצלנוּ בּענינים סוֹציוֹלוֹגיים וישוּביים, והמוּמחה לכך הוּא, כּמוּבן, לא הציוֹני הטוֹב, לא האדם המנוּסה בּעבוֹדת הארץ, אלא איזה “ואריַאג”9 אשר יוּזמן מן החוּץ לנהל את ענינינוּ. מנין האמוּנה העיורת הזאת בּמוּמחה, שאת מכאוֹבינוּ לא כּאב ואת סבלנוּ לא נשׂא ואת ענינינוּ לא למד, שזכוּתוֹ העיקרית היא שאינוֹ מוּמחה בּציוֹנוּת! למוּמחיוּת זאת יכוֹל להתלהב בּעל-הבּית הקטן, שיש לוֹ אמוּנה בּדיפּלוֹם, בּ“טשין” (בּתוֹאר), ויש לוֹ דרך-ארץ בּפני המשׂכּוֹרת הגבוֹהה שהמוּמחה מקבּל. אינני מדבּר על המוּמחיוּת הזאת מבּחינה מעמדית בּלבד (כּבר ידוּע הדבר, שכּל מי שאינוֹ עוֹין את הפּוֹעל איננוּ מוּמחה. כּכה נפסלוּ רוּפּין ואֶטינגר, מחר ודאי יפסלוּ את מוּמחיוּתוֹ של קפּלנסקי ויוּבא אדם מן החוּץ עם פּרוֹטקציַת-קסמים בּידוֹ והוּא יהיה המוּמחה). אוּלם אני פּוֹסל את המוּמחיוּת הזאת גם מבּחינה ציוֹנית פּשוּטה, מבּחינת הנהלת ענינים משקיים. מי שיוֹדע את ענינינוּ בּארץ בּמשך כּל השנים הללוּ, מיוֹם רדת ועד-הצירים לארץ-ישׂראל, יוֹדע שלא היה כּמעט חוֹדש בּלי “כּוֹכב” חדש. שמוֹת רבּים מהם כּבר נשכּחוּ מזמן; אינני יוֹדע אם רבּים מכּם ואפילוּ מהפּוֹעלים הזקנים זוֹכרים את כּל הרשימה המגוּונת הזאת של מוּמחים שוֹנים. ואם יביאוּ חדשים, מוּבטחני שבּעוֹד חדשים מספּר יִשָכחוּ גם הם. מבּחינה משקית מה הדבר הזה אוֹמר? טוּריסטנוִירטשאפט, שלטוֹן של תיירים. כּל מי שלמד בּארץ, שרכש לוֹ כּאן ידיעוֹת ישוּביוֹת רבּוֹת, שלמד להכּיר את היסוֹד האנוֹשי המתישב (וּבמפעלנוּ הציוֹני אין מוּמחיוּת – ולא בּמוּמחיוּת טכנית הדברים אמוּרים – מבּלי הבחנת החוֹמר האנוֹשי), אליו מתיחסים מגבוֹה. אבל אם אנחנוּ בּאים להחליף את הרכוּש האישי שרכשנוּ לנוּ, שהוּא כּרגע אוּלי הרכוּש היוֹתר חשוּב של הציוּנוּת, אם אנחנוּ בּאים להחליף את זה בּטוּריסטנוירטשאפט, אז אנחנוּ שבים לימי הבּרוֹן, יק“א, ה”ג’וֹינט", לאַתמוֹספירה של פּקידוּת.

וּבפּרוֹגרמה הזאת של “המרכּז השׂמאלי” נכנסת דרישה אחת שהיינוּ צריכים לקבּל בּלב ונפש, והיא: בּיסוּס מהיר של כּל המשקים כּדי לשמש דרך לחַדש. ואף על פּי כּן אין לבּנוּ שלם אִתה. מדוּע? עוֹד כּששמעתי בּועידה החקלאית את הויכּוּח שנמשך כּבר מזמן ואשר ימָשך ודאי עוֹד עשׂר שנים, הויכּוּח בּין המצמצמים והמרחיבים10, הויכּוּח שבּוֹ התחלקה הועידה לשני חלקים, שלא על פּי הקו המפלגתי דוקא, חשבתיו למלָאכוּתי. לא קשה להסיק מַסקנה קיצוֹנית, קל מאד להביא את הצד השני לידי אַבּסוּרד, יש בּזה ענין בּשביל “נשף של דיסקוּסיה”, אבל מה בּצע בּויכּוּח זה? האם יִבּצר מאִתנוּ להקים עשׂרה כּללים פינַנסיים וּבּוּכהַלטריים שעל פּיהם חייבים להתנהל? אבל איני מאמין שלא נעבוֹר עליהם. לא רק אנוּ נעבוֹר, משוּם שאנוּ “מוּעדים” להיוֹת עבריינים נגד הבּוּכהלטריה, נגד היכוֹלת המשקית. יעברוּ גם המוּמחים החדשים, שירכּיבוּ אוֹתם אַלוּפים לראשנוּ. גם הם, אם ישתקעוּ קצת בּארץ, וידבּקוּ בּמפעל, ותתגלה סתירה בּין “הצוֹרך” ו“היכוֹלת”, ודאי יחטאוּ גם הם לפרקים בּנתינת יד לצוֹרך בּניגוּד ליכוֹלת. ההתישבוּת החדשה של השנה הנָה מוֹפת מספּיק. כּמה ראָיוֹת חזקוֹת היוּ נגדה, כּמה עמדה היא בּניגוּד לדרישת בּיסוּס הקיים שנשמעה בּועידה החקלאית, ואף על פּי כן הלכנוּ בּדרך אחרת, הלכנוּ מתוֹך השׂכל הפּנימי של התנוּעה. בּשאלה זוֹ ראינוּ שגם הפוֹרמוּלה הרציוֹנַלית בּיותר לא תמיד הוֹלמת את הצרכים החיוּניים שלנוּ, ואלה מכריעים. וגם היוֹתר פּיכּחים שבּינינוּ והזהירים והמתוּנים בּיוֹתר רוֹאים להם חוֹבה בּשעה זוֹ להיכּנע בּפני הצוֹרך של הציוּנוּת. יש למי שהוּא צוֹרך, כּי אנחנוּ בּעצמנוּ נכריז על השאיפה המַכּסימַלית שלנוּ לביסוּס, למשקיוּת. בּעינַי הכרזה זוֹ מיוּתרת, משוּם שהשאיפה למשקיוּת רציוֹנַלית, מפרנסת, מלַוה את תנוּעתנוּ מראשית ימיה, וּגדֵלה אִתה. אוּלם חוֹששני לעיקרי המשקיוּת שלא יֵהָפכוּ למיטת-סדוֹם בּידי אנשים שאינם מבינים את רוּח התנוּעה. כּל מי שיסתכּל בּעבוֹדתנוּ בּעין אוֹבּיֶקטיבית יוֹדה, כּי חוּש המשקיוּת גדֵל אצלנוּ ממפעל למפעל, יוֹדה בּקדמה שבּאה מהתישבוּת נהלל עד ההתישבוּת החדשה, אף על פּי שנפגשה בּמפריעים יוֹתר, יוֹדה שהמפעל שלנוּ בּדרך כּלל הוֹלך וּמסתגל לתנאים ורוֹכש לוֹ יכוֹלת ורציוֹנַליוּת.

וכאן בּאה הַאשמה אחת, אשר קראתיה רק בּימים האחרוֹנים, כּתוּבה בּידי אחד מדַבּרי “המרכּז השׂמאלי”, הנמנה גם על תנוּעת העבוֹדה. וטענה זאת שמענוּ אוֹתה קוֹדם מאוֹיבינוּ ועכשיו מפּי רבּים: שתנוּעת הפּוֹעלים יש לה חוּלשה אחת, היא “אוֹהבת” להציג את המוֹסדוֹת המיַשבים בּפני “עוּבדוֹת עשׂוּיוֹת”, וכוֹפה על אחרים את רצוֹנה. וּבכן, לֵית דין בּר-נש, “מוּעדים” אנוּ למרידה בּכל קוֹנסטיטוּציה שהיא. כּשטענה זוֹ בּאה מפּי אוֹיבינוּ אין עליהם כּל תרעוֹמת, הם הרי שוֹללים את עצם מפעלנוּ, וּמוּבן שהם שוֹללים גם את פּעוּלתנוּ כּ“בלתי-חוּקית”. אבל כּשבּטענה זוֹ אוֹחזים גם בּמרכּז הפּרוֹגרסיבי, הרי זוֹ עדוּת נוֹספת, עד כּמה אין הבנה לאוֹפי של תנוּעתנוּ. כּשלילינבּלוּם, שזכרוֹ כּה יקר לנוּ, היה מזהיר בּ“המליץ”: “אַל תעפּילוּ!”11 לא נשמענוּ לוֹ והלכנוּ לארץ-ישׂראל, והצגנוּ בּזה את הציוֹנוּת בּפני “פֶט אַקוֹמפּלי”12. וכן “כּיבּוּש העבוֹדה”. מפעלינוּ הישוּביים הקדימוּ גם את התפיסה ואת ההחלטוֹת של המוֹסדוֹת. תסקרוּ את קוֹרוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ותיוַכחוּ שזוֹהי שרשרת של מפעלים חלוּציים, מפעלים שהקדימוּ את התנוּעה הציוֹנית. וכמדוּמה, שכּל ציוֹני רציני היה צריך להסיק, שזהוּ ליקוּיה של ההנהלה שאינה יוֹדעת להתאים את פּעוּלתה לגילוּיי ההסתערוּת החלוּצית. מי ימנה את כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּ“איסוּר”? בּמוֹשבוֹת עלוּ פּוֹעלים על הקרקע; בּחלוֹנוֹת “הגבוֹהים” הבּיטוּ בּעין רעה על ההתישבוּת החדשה, כּעל ענין שרוֹצים להטילוֹ בּעל כּרחוֹ; דה-לימה וסימוֹן בּשעתם טענוּ אוֹתה טענה כּנגד אוּסישקין ורוּפּין על קניית העמק; יוֹשב כּאן בּינינוּ מר קַלוַריסקי13, שגם הוּא היה נאשם בּעיני הפּקידוּת הבּרוֹנית בּחטאים מעֵין אלה, וּבגלל החטאים שלוֹ יש בּידינוּ כּמה נקוּדוֹת ישוּביוֹת. תראוּ שכּמעט כּל העבוֹדה הישוּבית הרצינית בּארץ נעשׂתה בּתנאים משוּנים, והכּוֹחוֹת העליוֹנים, הממוּנים על כּך, לא הבינוּ להכרח, לא הבינוּ את הטֶמפּוֹ אשר הכריח אוֹתנוּ לעשׂוֹת את המפעלים האלה. אפשר שמתוֹך אַמבּיציוֹת אישיוֹת, מתוֹך “פּטריוֹטיזם של הנהלה” לא נעים להוֹדוֹת על זה. אבל מי שבּא וּמאשים אוֹתנוּ על שהיינוּ “הדוֹחקים” ו“הלוֹחצים” איננוּ מבין שלחץ זה הוּא שמציל את התנוּעה הציוֹנית. בּלחץ זה לא יהיה צוֹרך כּשתגדלנה עֵרוּתם ואַקטיביוּתם של המוֹסדוֹת המיַשבים.

מבקרים גם את ה“פַּרַלליזם” של המוֹסדוֹת. טוֹענים, למה נחוּץ מרכּז חקלאי בּזמן שיש מחלקה להתישבוּת, ולמה נחוּצה קוּפּת-חוֹלים בּזמן שישנה “הדסה” וכדוֹמה. אינם רוֹצים להבין כּי אילוּ היוּ בּוֹנים את המפעל שלנוּ על יסוֹד אַדמיניסטרציה היה הוּא מגיע לידי המצב שבּאַרגנטינה. כּל ההצלחה שלנוּ, כּל ה“אֶפישנסי” האמיתית שבּהתישבוּתנוּ קיימת רק משוּם שהפּוֹעל נוֹשׂא בּאחריוּת, משוּם שהוּא מאוּרגן, משוּם ששכם אחד עם האַדמיניסטרציה הציוֹנית המיַשבת פּעלה הקוֹאוֹפּרציה של המתישבים. שוּם מדינה מישבת לא היתה מוֹצאת לה צוּרה יוֹתר מעשׂית למנוֹע חיכּוּכים, לחסוֹך אֶנרגיה. מוֹסדוֹתינוּ הקוֹאוֹפּרטיביים, האִרגוּן הקוֹאוֹפּרטיבי שלנוּ, – זוֹהי הערוּבה הנאמנה שמפעל ההתישבוּת לא יפּוֹל חלל לאפּוֹטרוֹפּסוּת בּיוּרוֹקרטית. שוּם מוֹסד לא היה מסוּגל לרכּז כּל כּך הרבּה אֶנרגיה ישוּבית כּמוֹ המתישבים בּתוֹר תנוּעה מאוּרגנת.

ה“מרכּז השׂמאלי” היה הראשוֹן שזרק את המלה: יציאה, יציאת מחוּסרי-עבוֹדה מן הארץ, יציאת המיוּתרים. נטיית המחשבה לצד זה מלַמדת עד כּמה רחוֹקים בּתנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה מהבנת תנוּעתנוּ אנוּ. יוֹדעים לשקוֹל כּל שגיאה שלנוּ, כּל דֶפיציט של משק, ואינם רוֹצים להבין שגם דפיציט של מקוֹם יש שבּחשבּוֹן כּללי הוּא מביא רוָחים. אוּלם אין כּל הבנה לדפיציט של התנוּעה, אין הבנת ערך האדם המַגשים את המפעל. עוֹד בּראשית העליה החדשה, עם בּוֹא המתנדבים מאמריקה, לא היה לאנשים העוֹמדים בּראש הציוֹנוּת כּל רגש של זהירוּת ושל חסכוֹן האֶנרגיה הלאוּמית הזאת. ואי-הבנה זוֹ נמשכת עד עתה, והיא המַגישה את הפּתרוֹן: היציאה מן הארץ. אך השאלה העיקרית כּיוֹם היא ההיפך מפּתרוֹן זה: כּיצד למנוֹע את היציאה. כּמה דוֹרוֹת ציפּינוּ לתנוּעה החלוּצית וּמי יוֹדע כּמה דוֹרוֹת עוֹד נצטרך לחכּוֹת, אם נאַבּד עכשיו את הכּוֹחוֹת החלוּציים שיש לנוּ. היציאה פּירוּשה: ויתוּר על דוֹר ציוֹני שבּא לארץ.

עכשיו על החטאים העיקריים של תנוּעת הפּוֹעלים לציוֹנוּת. בּדברַי בּויכּוּח ציינתי את ליקוּיינוּ המשקיים. ויחד עם זה: מפעלינוּ בּמשך השנים האלה מַראים על מידה מרוּבּה של שאיפה להבראה, ואינני יוֹדע אם מישהוּ מבּחוּץ, בּהטפה וּבמוּסר, יוּכל לעזוֹר לנוּ. להיפך, כּל כּמה שיִרחב שׂדה ההתישבוּת שלנוּ נלמד יוֹתר ונשׂא בּאחריוּת יוֹתר. המתישב הצעיר כּיוֹם יש לוֹ כּבר נסיוֹן חשוּב של קוֹדמיו. אבל יש שגיאוֹת בּתנוּעה כּוּלה שלא נרפּאנוּ מהן. חטא כּבד הוּא שאנוּ מסתפּקים עדיין בּמצב של “כּת” שבּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. בּמשך עשׂרים השנה האלה היינוּ בּציוֹנוּת כּעין “כּת”, השלַמנוּ עם רפיוֹנה של התנוּעה, השלמנוּ עם מה שנעשׂה בּעליה הרביעית, התרכּזנוּ בּמפעלינוּ, ולא עמדנוּ בּפּרץ. הסיבּה אוּלי מוּבנה: חשנוּ את עצמנוּ צעירים וחלשים, אוּלם המצב מחַייב. מצב הציוֹנוּת כּרגע, מצב הענינים בּארץ ועתידוֹ של הפּוֹעל מחייבים מעכשיו את כּוּלנוּ, יחד עם כּל הקרוֹבים לנוּ מבּחוּץ, לעמדה אחרת בּציוֹנוּת. לא לעמדה של מגן, כּי אם לעמדה של תוֹקף ושוֹאף להבראת הציוֹנוּת, להגבּיר בּתוֹכה את השפּעת העבוֹדה היוֹצרת. בּשוּם אוֹפן אין אנחנוּ יכוֹלים להתיחס בּשויוֹן-נפש למעמד הבּינוֹני, אין אנחנוּ יכוֹלים להסתפּק בּדאגה מוּעטה לתעשׂיה. אנחנוּ רוֹאים את הסתדרוּתנוּ לא כּאינטרסַנט פּעוּט שעניניו עוֹמדים בּניגוּד לאחרים, אלא כּחלוּצים העוֹברים לפני המחנה העוֹבד והפּרוֹדוּקטיבי בּארץ. אין לנוּ כּל אמוּנה כּי עניניהם של אלה מוּגָנים כּהלכה על ידי האידיאוֹלוֹגים של המעמד הבּינוֹני, שאליבּא דאמת אין להם שוּם פּתרוֹן לא רק לציוֹנוּת אלא גם למעמד הבּינוֹני עצמוֹ. אין אנוּ יכוֹלים להתעלם גם מהמצב שנתהווה בּגוֹלה הציוֹנית. בּעל-הבּית בּגוֹלה כּשל גם בּמוּבן החָמרי. בּרוּר שהמפעל של ארץ-ישׂראל יכוֹל להיוֹת רק מפעל עממי. שאלת ההוֹן הלאוּמי, יצירת הנכסים הלאוּמיים, שאלת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, איננה בּשבילנוּ דבר צדדי. בּעינינוּ הוּא היסוֹד היוֹתר בּטוּח גם בּשביל בּנין המשק הלאוּמי וגם בּשביל כּיווּנוֹ לצרכי העוֹבדים. יש מיחסים לנוּ בּמזיד אוֹ בּשוֹגג יחס שלילי להוֹן הפּרטי בּארץ. טעוּת גמוּרה היא. כּל הוֹן הבּוֹנה תעשׂיה וּמלאכה, המַגבּיר את הנכסים שלנוּ, המשמש מקוֹם קליטה לידים עוֹבדוֹת, יֵרָצה. אבל אנוּ לא נשב בּחיבּוּק ידים וּנחכּה לבוֹאוֹ ונטיל עליו את יהָבנוּ. גם ההוֹן הפּרטי שיבוֹא צריך שיִקדם לוֹ ההוֹן הלאוּמי. אין אנוּ יכוֹלים להשתפּך בּשׂמחה לגידוּל האִטי של הקרנוֹת. התנוּעה שלנוּ צריכה להיוֹת יוֹתר אַקטיבית בּפּעוּלה בּשביל הגבּרת הנכסים הלאוּמיים. יש לנוּ כּיוֹם שני שליחים בּחוּץ-לארץ, זלמן רוּבּשוֹב ודוֹב הוֹז, העוֹשׂים בּהרבּה מסירוּת-נפש את שליחוּתנוּ למען הקרנוֹת. אך אין להסתפּק בּזה. הגוֹלה כּוּלה נמצאת בּמצב כּזה שנדרשת עזרתנוּ. ועבוֹדתנוּ החינוּכית, התעמוּלתית בּגוֹלה אינה יכוֹלה להיוֹת מרוּכּזת רק בּמעמד אחד, בּמעמד הפּוֹעלים; לא משוּם שאני מֵקל בּערכּוֹ של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי, אבל יוֹדע אני שאפילוּ החוּגים השׂמאליים שבּציוֹנוּת העוֹמדים מחוּץ להסתדרוּת הציוֹנית, אף הם גידוּלם עוֹלה ויוֹרד עם העליה והירידה של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. את כּל התנוּעה הציוֹנית צריך למעשׂה לראוֹת כּאוֹרגַניזם אחד. הפּוֹעל היהוּדי ילך ויכָּבש עם גידוּל מפעלנוּ.

שאלתנוּ היא איך להיאָחז בּצפּרנים בּזמן המַשבּר, שלא נפּוֹל חללים. מפּני זה עלינוּ לדבּר עכשיו על המפעלים, שהם קטנים אוּלי, אבל חשוּבים לקיוּמנוּ, למשקנוּ ולהלָך-הרוּח שלנוּ. הזמן הקרוֹב איננוּ זמן של התישבוּת כּבדה, אלא של התישבוּת קלה. אם למשך השנה הבּאה והשניה לא יספּיק כּוֹחנוּ למפעלים התישבוּתיים גדוֹלים, צריכים אנוּ להגיע למַכּסימוּם של התישבוּת קלה, כּלוֹמר, כּמשק-עזר לפּוֹעל השׂכיר, שכוּנת-עוֹבדים לפּוֹעל בּכּפר, שכוּנת-עוֹבדים לפּוֹעל בּעיר. החמַצנוּ הזדמנוּיוֹת טוֹבוֹת. היוּ זמנים שיכוֹלנוּ לרכּוֹש בּפתח-תקוה פּרדסים בּמחירים נוֹחים, אבל אז לא היתה עבוֹדה לפוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת, והמַטעים היוּ בּמצב ירוּד, ולא ראינוּ את העתיד לבוֹא. הזנחנוּ את ההזדמנוּת הטוֹבה להבריא את העיר, לא ניצלנוּ את חסכוֹנוֹ של הפּוֹעל בּימים הטוֹבים ואנחנוּ צריכים כּוּלנוּ להכּוֹת “על חטא”. אמנם דרוּש זמן עד שרעיוֹן חדש יתקבּל על הדעת, – וּשכוּנת-העוֹבדים העירוֹנית מהלכת יוֹתר מדי זמן כּרעיוֹן ערטילאי המבקש את תיקוּנוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים העירוֹנית לא היה בּה הרצוֹן החזק למַדי לבנין משקי. לוּ היה כּי אז יכוֹלנוּ להתגבּר על אי-הרצוֹן של הקרן הקימת בּשעתוֹ לקנוֹת את הקרקע ועל אי-ההבנה בּחוּגי ההנהלה הציוֹנית. אבל אם חַטאנוּ בּהזנחה אַל נוֹסיף לחטוֹא. וּשכוּנת-עוֹבדים הכרחית עכשיו בּכּפר. לא נתן לפּוֹעל בּמוֹשבוֹת ליפּוֹל וּלהיכּשל. גם אם כּשלוֹנוֹ יהיה שוֹנה מכּשלוֹן הפּוֹעל העירוֹני, אבל אוֹתן התוֹצאוֹת תהיינה: כּשלוֹן גוּפני ורוּחני, ואחר כּך עזיבת הכּפר ויציאה. שמענוּ היוֹם שבּתוֹך הכּפר שלנוּ ישנם קרוֹב לשבעת אלפים פּוֹעלים, חקלאים וּבלתי-חקלאים. זהוּ רכוּש עצוּם. נדע שצריך לשמוֹר עליו, וזוֹ לא תהא שמירה אם נסתפּק בּמַה שהסתפּקנוּ עד עכשיו, אם לא נכניס אוֹתם בּעבוֹדה ישוּבית, ולוּ גם קטנה, זוֹלה, “בּלתי-פּוֹתרת”. מה לעשׂוֹת? דרך המפעל הקטן הזה, בּין אם הפּוֹעל ישאר אחר כּך בּמשך זה אוֹ לא, יגיע להתישבוּת של ממש.

לסוּג זה של יצירה משקית קטנה שלנוּ יש לחשוֹב גם את שני סוּגי המפעלים, שהם עדיין צעירים ורכּים אצלנוּ, אבל הוֹכיחוּ את חיוּניוּתם. אלה הם משקי הפּוֹעלוֹת והקוֹאוֹפּרציה היצרנית. כּל עֶמדה הנוֹתנת לאדם ריתוּק לקרקע, מינימוּם של קיוּם, כּל מפעל משקי כּזה בּעיר וּבכּפר, ערכּוֹ עתה כּפוּל וּמכוּפּל. הכּלל שלנוּ צריך להיוֹת: איניציאַטיבה מַכּסימַלית, אַל תוּצא פּרוּטה בּעלמא. הכּל צריך להיוֹת מכּוּוָן להשקעה משקית.

ואחרוֹן אחרוֹן – מלחמתנוּ בּממשלה בּעד העבוֹדה. הדברים ידוּעים ואין לי מה לחַדש בּעצם הדבר, אוּלם חפצתי להזכּיר, כּי הרבּה אֶנרגיה פּוֹליטית מוּצאת אצלנוּ פּנימה, וּמשוּם כּך אוּלי מעטה האֶנרגיה הפּוֹליטית המוּצאת חוּצה. והכרחי שדבר זה ישתנה, גם לגבּי דרישת עבוֹדה, קרקע, תנאים יוֹתר נוֹחים לתעשׂיה. אין זוֹ פּוֹליטיקה גבוֹהה. כּל זה נכנס לסוּג של דרישוֹת אֶלמנטריוֹת של אוּכלוֹסין התוֹבעים את זכוּתם. תנוּעתנוּ לא הראתה בּזה את כּל הכּשרוֹן והמרץ הראוּיים. וזה לא יתוּקן על ידי רזוֹלוּציה בּלבד. אוּלי צריך לאַרגן לכך מחלקה מיוּחדת בּתוֹך הועד הפּוֹעל אשר תעמוֹד על המשמר ולא תיעף.

אלה הם בּעצם הדברים, הדלים והזעוּמים, אשר היה לי לאמוֹר כּרגע בּמצבנוּ. אני יוֹדע שהקהל היה ודאי רוֹצה לשמוֹע פּתרוֹן רדיקלי לכל המַשבּר שלנוּ, אבל זה אין אִתי. מסוּפּק אנכי אם יֶשנוֹ פּתרוֹן כּזה אצל מי שהוּא מאִתנוּ. ולא טוֹב יהיה אם נַשלה את עצמנוּ שבּאיזוֹ החלטה נוּכל להביא הצלה. צריך להכּיר כּי תנוּעתנוּ נכנסה לתוֹך מצב קשה ועתידה תלוּי בּזה אם תדע לצאת ממנוּ בּשלוֹם. בּנעוּרַי הייתי מקנא בּתנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית, שזיינה את נוֹשׂאיה בּאמוּנה בּפּרוֹצס ההיסטוֹרי העוֹשׂה את שליחוּתם. יכוֹלתי לפקפּק בּמַדעיוּת של תפיסה זוֹ. אוּלם ידעתי מה חשוּבה לגבּי תנוּעה אמוּנה זוֹ שהאידיאל שלה מוּנח על פּני ה“פּסים” ההיסטוֹריים. ראיתי בּזה נשק כּבּיר, המלכּד המוֹנים ונוֹטע בּהם אוֹמן ונאמנוּת, אף על פּי שלפעמים עלוּל הדבר להתנַוון. ידעתי כּי זה אפשרי לגבּי תנוּעה אוּניברסַלית, שמַקיפה את העוֹלם כּוּלוֹ מתוֹך בּטחוֹן אוֹבּיֶקטיבי ויסוֹד חברתי וכלכּלי אחד, וכי לתנוּעה לאוּמית, וביחוּד תנוּעה לאוּמית כּזוֹ שלנוּ, אין בּטחוֹן אוֹבּיֶקטיבי כּזה, ואי אפשר שיהיה. לנוּ יש הכּרת אסוֹננוּ הגדוֹל, יש אמוּנה בּכוֹחוֹת העם, שאינם מַשלימים עם כּלָיה, יש אמוּנה בּארץ-ישׂראל בּתוֹר אוֹבּיֶקט ריאַלי, אוּלם אמוּנה זוֹ דוֹרשת מאמצים וּמעשׂים בּלתי-פּוֹסקים, ולא יפָּלא הדבר שעם כּל מַשבּר חדש אנחנוּ נפגשים בּאוֹפן קבוּע עם איזה “עמלק” המזַנב את הנחשלים, עם איזה עמלק אידיאוֹלוֹגי המקַצה בּמחנה. אנחנוּ איננוּ יכוֹלים לנחם את המחנה שלנוּ, שנצחוֹנוֹ בּטוּח מראש. ראינוּ את גוֹרלן של כּמה תנוּעוֹת לאוּמיוֹת בּאירוֹפּה. ראינוּ, כּמה לא היוּ הדברים בּטוּחים וידוּעים מאליהם, ראינוּ איך גוֹרל העמים בּמשך התקוּפה האחרוֹנה היה תלוּי על כּף המאזנים. ראינוּ שכּמה עמים עוֹד לא השתחררוּ וגם הם מאמינים בּזה שעוֹד ישתחררוּ. זהוּ הגוֹרל של כּל תנוּעת שחרוּר. וזהוּ גוֹרלנוּ אנוּ, הנמצאים בּמצב יוֹתר מוּרכּב ויוֹתר קשה מאחרים. תפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים, בּמידה שאינה רוֹאה את עצמה כּמקרית, כּשליחת איזה גוּף חיצוֹני, אלא כּשליחת עצמה, שליחת דוֹרוֹת רבּים מדוּכּאים ונרדפים, אשר ציווּ עלינוּ את החיים – תפקידה לראוֹת את המצב כּהוָיתוֹ, לראוֹת את דלדוּל האוּמה, ועם זה להגבּיר בּהרגשה וּבמעשׂה, בּקרב עצמנוּ וּבקרב אחרים, את האמוּנה בּכוֹחוֹתינוּ וּבעתידנוּ.


  1. “דבר”, גליוֹן 648, י“ד בּתמוּז תרפ”ז,14.7.1927; “ילקוּט אחדוּת–העבוֹדה”, ב', עמוּד 258.  ↩

  2. חירוּת העם. מפלגה מהפּכנית בּרוּסיה, שנתאַרגנה בּשנת 1879 (עם הפּירוּד שחל בּ“זֶמְליָה אִי ווֹליָה”). התחילה בּסערה וּתנוּפה רבוֹלוּציוֹנית גדוֹלה. מטרותֹיה היוּ – מיגוּר משטר הצארים והקמת שלטוֹן העם, חלוּקת האדמה לאכּרים והעברת בּתי–החרוֹשת לרשוּת הפוֹעלים. בּיצעה מעשׂי טרוֹר נוֹעזים על רבּי הממשלה ועל הצאר אלכּסנדר השני (נרצח בּאחד בּמרץ 1881). מהלוּמוֹת קשוֹת מצד הממשלה ניחתוּ על המפלגה על ידי מאסרים, גירוּשים וּפסקי–דין של מות על מנהיגיה החשוּבים בּיוֹתר. כּוֹחה של המפלגה, שלא נסמכה על כּתפי המוֹנים, אלא על חבוּרוֹת נבחרים, הוּתש. בּגידוֹת מבּפנים הרבּוּ את המבוכה. חלקים מהמפלגה התחילוּ להתכּחש לדרכּה הראשוֹנה והסתפּקוּ בּתביעוֹת של תיקוּנים מדיניים בלבד.  ↩

  3. התאגדוּת של החוּגים המתקדמים בּהסתדרוּת הציוֹנית, שהוּקמה בּשנת 1927 לפני הקוֹנגרס החמישה–עשׂר. אליה השתייכוּ הציוֹנים הכּלליים בּגרמניה וּבצ'כוֹסלוֹבקיה.  ↩

  4. פּרוֹפסוֹר צבי (הרמַן) שפּירא. 1898–1840. מראשוֹני חוֹבבי–ציוֹן. בּנעוּריו רב בּקוּרלנד. משנת 1882 היה פּרוֹפסוֹר למַתמטיקה בּאוּניברסיטה בּהיידלבּרג. בּאוֹתה שנה הטיף בּ“המליץ” ליסוּד אוּניברסיטה עברית בּירוּשלים. הציע בּקוֹנגרס הראשוֹן בּבּזיל את רעיוֹן הקרן הקימת לישראל והאוּניברסיטה בּירוּשלים. עיין “כּתבים ציוֹניים” מאת פּרֹופסוֹר צבי שפּירא, נאספוּ על ידי ב. דינַבּוּרג, ירוּשלים, תרפ"ה.  ↩

  5. כּוֹלל – מוּנח מחיי הישוּב הישן בּירוּשלים והוּא – ארגוּן עוֹלי ארץ אחת, אוֹ עיר, לשם עזרה הדדית, וּבעיקר לשם סידוּר כּספּי החלוּקה, המגיעים אליהם ממקוֹם מוֹצאם.  ↩

  6. [הוֹ"ד – הוֹלַנד–דייטשלנד]  ↩

  7. שבוּעוֹנה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּאמריקה. נערך בּזמן ההוּא על ידיד ד"ר שמעוֹן בּרנשטיין.  ↩

  8. [הוּא כּפר משה ליבּ לילינבּלוּם – כּפר מל"ל]  ↩

  9. [וריאגים – שׂרים יוֹצאי נוֹרמַנדיה שהוּזמנוּ לרוּסיה בּמאה התשיעית לנַהלה וּלהכניס בּה סדרים]  ↩

  10. המצמצמים טענוּ שיש להתרכּז בּעיקר בּביסוּס המשקים הקיימים ולגשת להתישבוּת חדשה רק בּמידת הכשרת התנאים והאפשרוּיוֹת הכּספּיוֹת; המרחיבים דרשוּ הקמת נקוּדוֹת–התישבוּת חדשוֹת ללא דיחוּי וּבכל התנאים יחד עם חדירה לביסוּס הקיים.  ↩

  11. מכוּון למאמרי מ. ל. לילינבּלוּם בּשנת תרנ“א: ”הווּ מתוּנים“, ”אבנים לבנין“, ”נקמת אוילים“ ועוד, שבּהם קיטרג על עליה מבוֹהלת לארץ–ישׂראל של ”עניים וּרעבים ללחם", שאינם נקלטים בּעבוֹדוֹת הבּנין של הישוּב ויוֹצאים את הארץ וּמוֹציאים לעז עליה. כין כּתביו, כּרך ד', עמוּדים 172–165.  ↩

  12. [Fait accompli – עוּבדה קיימת]  ↩

  13. מר קַלוָריסקי, חיים. נוֹלד בּ–1868. אַגרוֹנוֹם. עסקן ציוֹני וישוּבי. היה חבר ל“בני משה”. עלה לארץ בּשנת 1895. בּראשוֹנה היה מוֹרה בּמקוה–ישׂראל, וּמשנת 1899 עד 1923 – פּקיד בּחברת יק“א (אחר–כּך – פּיק"א). יסד את רוֹב המוֹשבוֹת בּגליל התחתוֹן, גאל את אדמוֹת דגניה, כּנרת, מגדל ועוֹד. עבד את עבוֹדתוֹ הישוּבית בּיק”א כּכל יכלתוֹ בּרוּח ציוֹנית, והוּא שהכניס לחוּג פּעוּלתה של יק"א את יסוּד הקבוּצוֹת בּגליל העליוֹן: אַיֶלת–השחר, מַחנַים, כּפר–גלעדי, תל–חי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות