¹

אין לי כּל ספק בּכּוָנוֹת הטוֹבוֹת של כּל הנוֹאמים הבּאים לדבּר מעל הבּמה הזאת. אבל יש שאוֹחזת אוֹתך חרדה ונדמה כּי איזוֹ קללה רוֹבצת על הבּמה משעה שאנוּ עוֹלים עליה. משתלטים בּנוּ יצרים רעים, אינסטינקטים שאיננוּ יוֹדעים להתגבּר עליהם, וּבשעה שאנשים בּאים ודוֹרשים לכאוֹרה “יחסי-אֵמוּן” וטוֹענים לכל מיני דרישוֹת של צדק ויוֹשר, הם שוֹכחים בּעצם דיבּוּרם עד כּמה הם משפּילים את כּבוֹד הבּמה הזאת. ואוֹדה, גם בּי מתעוֹרר הרצוֹן להשיב לכל אחד מהנוֹאמים האלה “כּגמוּלוֹ”. אלא שיוֹדע אני כּי עלי להתגבּר גם על זה וּלדבּר לעצם הענין, כּכל אשר יעלה בּידי, כּי לכוּלנוּ יש עתה ענין אחד: הסתדרוּתנוּ בּסכּנה, קיוּמנוּ בּסכּנה! אני מדבּר לא רק על סכּנה חָמרית המוּרגשת לכוּלנוּ, הזוֹעקת מכּל קיר, על שקיוּמם המשקי של שלוֹשים אלף פּוֹעלים נתוּן עתה בּסכּנה, בּאשר קיוּם זה עוֹדנוּ תלוּי בּמידה מרוּבּה בּיכוֹלת הכּספּית של העם. סכּנה זוֹ כּשהיא לעצמה דיה לרכּז את כּוּלנוּ בּשאלה זוֹ. אבל יֶשנה גם סכּנה אחרת, סכּנה של התנַוונוּת רוּחנית, אשר הרבּה סימנים שלה נתגלוּ בּקרבּנוּ.

אם ועידתנוּ איננה יכוֹלה להמצוֹא רפוּאה למצב הכּלכּלי, היא צריכה על כּל פּנים לחשוֹב איך להבריא אוֹתנוּ מבּחינה נפשית, איך להבריא את מוֹסדוֹתינוּ, את יחסינוּ ההדדיים. זוֹהי השאלה. כּי אם ניכּשל אנחנוּ והיה זה כּשלוֹן לא רק לנוּ, אלא כּשלוֹן למפעל הציוֹני, ואוּלי לדוֹרוֹת אחרים. וּמצב תנוּעתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת גילה כּמה וכמה ליקוּיים, ועל זה צריך להתרכּז ויכּוּחנוּ. אוּלי נשכּח לרגע את החשבּוֹנוֹת שבּין כּל אחד ואחד היוֹשב כּאן בּמחיצתוֹ, אוּלי נשוּב להיוֹת, בּרגע זה לפחוֹת, שוּב ההסתדרוּת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

כּשאני מבּיט על ספר הדין-וחשבּוֹן הכּבּיר הזה של הועד הפּוֹעל, שלא הספּקתי עוֹד לעיין בּוֹ, מתגלה לפנַי רעיוֹן אחד, שיש בּוֹ משוּם מַפתח, מעֵין נקוּדת-מוֹצא לביקוֹרת מצבנוּ. אגב, אני פּוֹסל בּהחלט את החלוּקה הזאת שיש בּנוּ כּאילוּ מרוּצים וּבלתי-מרוּצים. כּוּלנוּ בּלתי-מרוּצים. יש דבר-מה המחייב אוֹתנוּ להיוֹת בּלתי-מרוּצים. כּל הגידוּל הענקי הזה שעליו מעיד הדין-וחשבּוֹן בּגליוֹנוֹת שנדפּסוּ כּבר, ושלא נדפּסוּ עדיין, כּל זה מעיד על ההיקף העצוּם של הדברים שנעשׂוּ, שהיוּ אוּלי למעלה מכּוֹחנוּ. כּוֹחנוּ לא הספּיק למַה שנחוּץ לנו, לא מפּני שכּאן יוֹשב בּן-גוּריוֹן, והחבר וֶשֶר יוֹשב בּמקוֹם אחר, ואילוּ היוּ משנים את הסדר כּי אז היה הכּל מסתדר על הצד היוֹתר טוֹב. בּין שבּאים וּמדבּרים בּצוּרה של בּיטוּל וּבוּז לאלה היוֹשבים פּה ליד השוּלחן וּבין שמדבּרים בּצוּרה אחרת, נוֹחה יוֹתר – הצד השוה שבּהם: אי-רצוֹן להוֹדוֹת כּי השגיאוֹת שנעשׂוּ הן של כּוּלנוּ. בּיאליק אמר לנוּ בּפּתיחה דברים קוֹלעים מאד: כּשלוֹנכם אינוֹ שלכם, כּי אם כּשלוֹנוֹ של העם העברי. לאמוֹר: לא אתם החייבים, אלא העם. אוּלם יש אמת גם בּניסוּח שני: כּשלוֹננוּ יהיה גוֹרם לכשלוֹן נוֹסף של עם ישׂראל. וגם כּשלוֹנוֹתינוּ אינם אלא חלק מכּשלוֹנוֹתיו של העם. כּוֹחנוּ לא הספּיק. אַל יבוֹאוּ עכשיו כּ“מנצחים” ויאמרוּ: ניבּאנוּ! גדוֹלה החכמה הזאת. אוּלם החשבּוֹן הזה לא יֵעשה בּשעת הועידה. אוּלי תעברוּ אִתי, אתם החכמים לאחר מעשׂה, על פּני הפּרוֹטוֹכּוֹלים של הקוֹנגרסים ושל ועידוֹת ההסתדרוּת והמפלגוֹת ותראוּ מה שנאמר שם בּזמנים שוֹנים – ותיוַכחוּ מה מגוּחך הוּא להכריז שהנה היה מחנה אחד של “חכמים” שידעוּ תמיד גבוּל וקצב וּמידה, מתי לעשׂוֹת ואיך לעשׂוֹת, שידעוּ תמיד לכוון את הרגע הנכוֹן, והיה מחנה שני, שלא ידע את כּל אלה. והדברים נוֹגעים לא רק לאנשי ההסתדרוּת. תקחוּ אפילוּ את אוּסישקין, את רוּפּין ואת כּל אלה שדיבּרוּ בּרצינוּת על הפּרוֹבּלימוֹת של הציוֹנוּת, העליה וההתישבוּת, תראוּ כּיצד משתנה הראִיה וההעזה עם כּל גל של התעוֹררוּת בּאוּמה, וכיצד מצטמצמים המוּשׂגים עם כּל ירידה. ותראוּ כּי בּכל שעת-כּוֹשר הם העיזוּ לעשׂוֹת, לפעוֹל, ואז נוֹצרוּ דברים חשוּבים, אם כּי לא נתגשמוּ התכניוֹת. ואַל נזייף את החשבּוֹנוֹת ואַל נמשיך לתלוֹת את הקוֹלר בּזוּלתנוּ. קיבּלנוּ עלינוּ הרבּה, קבּלת עליה, הספּקת עבוֹדה, יצירת חברת עוֹבדים, יצירת משק חקלאי ועירוֹני, יצירת משק כּללי של ציבּוּר הפּוֹעלים. כּלוּם יש תנוּעה של פּוֹעלים בּעוֹלם שהעמיסה עליה תפקידים כּה עצוּמים ושרצתה, שהיתה חייבת בּכל שאלה וּשאלה לחדוֹר דוקא לעוֹמק הדבר? ונכשלנוּ. נכוֹן הדבר. אך אם תוֹלים עתה את האַשמה בּשיטה זוֹ אוֹ אחרת, זה מגוּחך. רע לא רק כּשנאחזים בּאנשים, שמיחסים להם את השיטה ועוֹשׂים אוֹתם לשׂעירים לעזאזל, אוּלם גם ההתאחזוּת בּ“שיטה” אינה טוֹבה. אפשר לבקר כּל שיטה אם היא נכוֹנה אוֹ לא, אבל העוֹקץ הוּא לא בּזה שרצינוּ בּגדוֹלוֹת. טוֹן אירוֹני זה שבּוֹ השתמש אַרלוֹזוֹרוֹב לגבּי מוֹסדוֹתינוּ, למשל, כּי בּנק הפּוֹעלים הוּא חברה להשקעוֹת, טוֹן זה בּכל אוֹפן אינוֹ נכוֹן ואינוֹ מוֹעיל. כּל הנסיוֹן הזה לראוֹת עכשיו את אסוֹננוּ דוקא בּזה שרצינוּ לבנוֹת משק גרַנדיוֹזי בּארץ-ישׂראל – יש בּוֹ כּדי להכשיל. העקה היא שאת היצירה הגדוֹלה שלנוּ קיבּלוּ עליהם בּהכרח המצב חלוּצים, כּלוֹמר, אנשים שלא היתה להם הכנה לבנוֹת משק ולא היוּ להם נסיוֹן והשׂכּלה. ועשׂינוּ זאת מפּני שאין דרך אחרת, כּשם שהיינוּ חייבים לבנוֹת חקלאוּת בּידי אנשים שלא ידעוּ להחזיק מַעדר, וּמבּחינה משקית טהוֹרה עלה זה בּיוֹקר. אבל לנוּ, לעם ישׂראל, לא היוּ אנשים אחרים. ואוֹתוֹ הדבר גם בּמשק ההסתדרוּת. קיבּלנוּ עלינוּ ליצוֹר משק קוֹלקטיבי בּעזרת האנשים היוֹתר טוֹבים שהיוּ לנוּ. הלא אצלנוּ לא היה מצב של אריסטוֹקרטיה אוֹ אוֹליגַרכיה, הנוֹעלת שער בּפני אנשים אחרים. אדרבּא, עם כּל עליה בּאוּ אלינוּ כּוֹחוֹת חדשים שנקלטוּ בּהנהלת ענינינוּ. אני מוֹדה וּמתוַדה: לא רק עכשיו אלא בּמשך עשׂרים שנה – כּל עבוֹדתנוּ היתה שוּרה של כּשלוֹנוֹת רבּים וגם של נצחוֹנוֹת גדוֹלים. זה דבר טרַגי. אבל כּלוּם רשאית בּגלל זה התנוּעה שלנוּ להסתלק מעמדתה וּמכּיווּנה האידיאוֹלוֹגי? והאם אפשר שתנוּעתנוּ תעזוֹב את עמדתה היסוֹדית ותוֹסיף להתקיים בּתוֹר תנוּעה? הזמן האחרוֹן הביא לנוּ נסיוֹנוֹת אידיאוֹלוֹגיים אחדים כּאלה, פּרי היאוּש. אין לי רצוֹן לדבּר עליהם עתה. אבל כּלוּם לא שמעתם את הֵדם גם בּדברים שנאמרוּ כּאן? כּבר יש סבוּרים שֶמי שאוֹמר: “לא קוֹנסטרוּקטיביזם”, הוּא החכם. חכמה זוֹלה היא וּפסוּלה. כּלוּם הנסיוֹן של משק קוֹלקטיבי בּרוּסיה וּבמפעלי פּוֹעלים בּמערב אירוֹפּה מַתיר לכל בּוּרגני לטפוֹח על כּרסוֹ ולוֹמר: “הלא אמרתי שהמשק הקוֹלקטיבי לא יִצלח”? ואצלנוּ – שׂמחה לכשלוֹן המשק הקוֹלקטיבי היא סימן ל“שׂמאליוּת”. הנה השׂמאל שלנוּ (על חלקיו המשקיים אני מדבּר), שאך לפני זמן היה קיים על אידיאוֹלוֹגיה מבוּלבּלת וּנבוֹכה שראתה את כּל המפעל הציוֹני מתוֹך פּרספּקטיבה של קיבּוּץ אחד דוקא, בּא עכשיו וּמלמד אוֹתנוּ, שכּל קיוּמנוּ המשקי הוּא “מלָאכוּתי”, שהשוּק שלנוּ הוּא “פּרוֹטֶקציוֹניסטי”, וּמכּאן – הפּתרוֹן הבּרוּר: אך נעמוֹד כּוּלנוּ בּפני שוּק בּלתי-פּרוֹטקציוֹניסטי, מיד הפּוֹעל העברי והעליה העברית מוּבטחים מאליהם. העֶמדה הזאת של “פּוֹעלי-ציוֹן”, שעד היוֹם טרם אמרוּ דברים בּרוּרים, אם הם בּעד יצירת משק עברי אוֹ נגדוֹ, – כּל השׂמחה הזאת בּחוּגים השׂמאליים העוֹמדים כּ“מנַצחים” בּפני כּל צרה שלנוּ, ולא כּחברים המבינים שכּל מפּלה של משקנוּ העצמי היא מפּלה של העבוֹדה העברית ושל כּיבּוּשיה, – היא פּרי התפיסה שאינה רוֹצה להוֹדוֹת בּשגיאוֹתיה וּמבקשת את שגיאוֹת זוּלתה, שאינה דוֹאגת לשינוּיים הרדיקליים הניתנים להיעשׂוֹת, ורוֹאה בּעצם המפעל שלנוּ פּשיטת-רגל.

על ליקוּיינוּ הייתי רוֹצה לדבּר בּזה בּלי אתמוֹספירה מפלגתית ונַצחנית. אם נדבּר דברים בּרוּרים – יתבּרר, ראשית, שאנחנוּ מאַרגנים רעים. עֵדה לזה גם ועידתנוּ זוֹ, שנאלצה לטפּל כּל כּך הרבּה בּרגלמנט, בּשאלת נשׂיאוּת. ואַל תבוֹא כּל מפלגה לדרוֹש “אֶפישֶנסי”² מזוּלתה. בּכל מוֹסד משקי שנפנה – בּטבּק, בּקבּלנוּת, וּבכל מקוֹם אחר, אם נחפּשׂ – נמצא ליקוּיים די והוֹתר. וחוֹסר חריצוּת אינוֹ משוּם שלָקינוּ בּאידיאַליזם מוּפרז, המכניס כּוָנוֹת יתירוֹת בּעבוֹדת החליבה, שליגלגוּ עליה כּאן. לא על מילוּי העבוֹדה מתוֹך “הַחשָבה אידיאַליסטית” יש ללגלג, אלא על חזיוֹן אחר, שהוּא לפעמים בּן-לוָי לה. בּרוּסיה יש עכשיו מלה комчванство – “יהירוּת קוֹמוּניסטית”. חזיוֹן דוֹמה לוֹ ראיתי בּין פּוֹעלי ארץ-ישׂראל עוֹד לפני י"ח שנה: יהירוּת עברית, חלוּצית, אידיאַליסטית, כּיבּוּשית. כּן, זהוּ חזיוֹן בּלתי-סימפּטי, התגנדרוּת שאינה נאה לנוּ, אוּלם בּכל פּעוּלה חשוּבה עלוּלה להידבק יהירוּת כּזאת. כּשדיבּרוּ כּאן בּלגלוּג על החליבה רבּת-הכּוָנוֹת ישבוּ אנשים ונהנוּ וצחקוּ: אַהַא, לא צריך אידיאליזם, לא צריך להכניס כּוָנוֹת אידיאַליוֹת בּפעוּלתנוּ. ואני סוֹבר להיפך, עבוֹדתנוּ כּוּלה היא למעלה מכּוֹחנוּ, וּמסייעת לנוּ ההכּרה, שבּעמלנוּ אנוּ נכנסים לא רק לחיי-שעה, אלא לחיי-עוֹלם. הכּרה זוֹ יש לטפּח, לבל תתנדף וּלבל תצטרף אליה היהירוּת המוּרגשת לפרקים בּארץ-ישׂראל ושיש לה ריח רע מאד.

השאלה של חוֹסר כּשרוֹן אִרגוּני, של חוֹסר היכוֹלת בּיצירת משק, עוֹמדת כּיוֹם לפני “אחדוּת-העבוֹדה” ולפני “הפּוֹעל הצעיר” כּאחד, ותעמוֹד גם לפני השׂמאל, אם יחדל להיוֹת מיעוּט קטן, כּמוֹ שהוּא היוֹם. אם הפּוֹעל העברי לא יבוֹא לבנוֹת משק – לא תהא עליה ולא תהא תנוּעת פּוֹעלים בּארץ; והיכוֹלת אוֹ אי-היכוֹלת, לבנוֹת איננה תכוּנה של מפלגה זוֹ אוֹ אחרת. היא תלוּיה בּכּוֹחוֹת, בּהכשרת הדוֹר, בּהכשרת אנשים.

מלבד כּשלוֹן משקי קרה לנוּ עוֹד כּשלוֹן אחר, כּשלוֹן מוּסרי גדוֹל, שהוּא קשה עוֹד יוֹתר מהכּשלוֹן המשקי. בּאנוּ הנה (אני מאמין: כּוּלנוּ בּאנוּ) כּתנוּעה חלוּצית, תנוּעה הדוֹרשת קרבּנוֹת. אני שׂוֹנא את המלה הזאת ואינני משתמש בּה. אבל עכשיו אשתמש בּה בּתוֹר בּיטוּי המסַמן את העוּבדה, שקיבּלנוּ עלינוּ את הסבל החמרי בּרצוֹן, בּקלוּת, בּשׂמחה. אוּלם בּאוּ החיים, התקוּפה נמשכה, התחילה ספֶּציאַליזַציה ואנחנוּ לא החזקנוּ מעמד, לא הבינוֹנוּ לשמוֹר על האחדוּת החמרית ועל האחדוּת המוּסרית. חזיוֹן זה של אוַנסים, של משׂכּוֹרוֹת-יֶתר הוּא בּעינַי חזיוֹן קשה עד מאד. אין כּל צוֹרך שבּציבּוּר הפּוֹעלים יקטינוּ את הערך השלילי של החזניוֹנוֹת הללוּ. אני דן על זה כּעל חלק של חזיוֹן כּללי, העוֹשׂה את המחנה שלנוּ, שהיה בּראשיתוֹ מחנה חלוּצי אחד – לבלתי-שלם, הגוֹזל ממנוּ חלקים, מוֹציא אנשים מתוֹכוֹ. בּזה אני רוֹאה אסוֹן גדוֹל מאד. וגם זהוּ סימן לכשלוֹננוּ הסידוּרי. אילוּ הבינוֹנוּ לסדר את העבוֹדה, אילוּ דאגנוּ שבּעיר תהיה אַתמוֹספירה דוֹמה לזוֹ שבּכּפר, אוּלי לא היינוּ בּאים לידי כּשלוֹן זה. ואף על פּי שהענין נהפּך עתה לשיסוּי בּיוֹדעים וּבלא-יוֹדעים, איני יכוֹל שלא לדבּר עליו גלוּיוֹת. אוּלי תנוּעת פּוֹעלים אחרת היתה יכוֹלה להשלים עם פּגימוֹת אֵלוּ. אבל תנוּעתנוּ אנוּ היא אכזרית, היא מחייבת את החברים להרבּה, וגם להסתלקוּת מכּמה נוֹחוּיוֹת וּמצרכי החיים האלמנטריים. הסכּנה היא לא בּהפסד כּספּי. ההפסד קשה הרבּה יוֹתר, וּבשוּם הוֹן לא יִשוה. הוּא גזל מאִתנוּ את האֵמוּן. הוּא גזל מאתנוּ חברים שעמדוּ כּחלוּצים בּמערכה שנים רבּוֹת. וכאן אני מַגיע לסכּנה הנוֹראה שנתגלתה לפנינוּ: בּיוּרוֹקרטיזציה של ההסתדרוּת. איני רוֹאה סכּנה מוּסרית וגם פּוֹליטית ואִרגוּנית יוֹתר גדוֹלה מאשר בּיוּרוֹקרטיזציה. אבל אם יבוֹֹא מי ויאמר לי: בּאַשמַתכם הבּיוּרוֹקרטיזציה, הרי הוּא מעיד על עצמוֹ שאינוֹ יוֹרד לעוֹמק הענין. זאת היא השאלה שעוֹמדת לפני כּל תנוּעת-פּוֹעלים, בּמידה שהיא יוֹצאת מסטַדיה של תעמוּלה ראשוֹנה. כּלוּם אינכם רוֹאים שכּל תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם, כּל תנוּעה המוֹנית סוֹבלת בּימינוּ מהמכּה הזאת?

בּשנים הראשוֹנוֹת בּתנוּעתנוּ הייתי מאמין, הייתי תמים להאמין – שתנוּעתנוּ לא תדע מכּה זוֹ. חשבתי שהאֵלמנט האנוֹשי שלנוּ, שקיבּל בּנעוּריו השׂכּלה, שבּא הנה מתוֹך אידיאה, מתוֹך אִרגוּן חברתי קוֹדם, לא יתן מקוֹם להתפּתחוּת היסוֹד הבּיוּרוֹקרטי. והנה הגיעתנוּ הרעה. אך כּשבּאים וּמנצלים את המכּה הזאת של תנוּעתנוּ שהדבּיקתנוּ פּתאוֹם, ואוֹמרים: אַהַא, רוֹאים אתם מה עשׂיתם! הריני אוֹמר כּי לשוא הם תוֹלים את הקוֹלר בּזוּלתם. כּי אינם מבינים את אָפיה של הסתדרוּתנוּ, המַקיפה את עניני הפּוֹעלים, אפילוּ עד כּדי דאגה לקיוּמוֹ הפּרטי של החבר. אין בּזה שוּם הבנה של אֳפִי המשק שלנוּ. כּשמדבּרים בּביטוּל וּבזלזוּל כּללי על מציאוּת שש מאוֹת “פּקידים” בּהסתדרוּת, מעידים בּזה שאינם מבינים את מַהוּתוֹ של המשק הציבּוּרי. צריך לדעת שכּל משק כּזה קשוּר עם פּקידוּת. ודאי נצטרך לסַדר את המשק שלנוּ כּכה, שיהיה בּוֹ מינימוּם של אִרגוּן פּקידוּתי ושהפּקידוּת לא תהיה בּיוּרוֹקרטית, אבל אם הבּיקוֹרת בּאה לגַנוֹת וּלהתנקם בּאנשים מבּלי שתהיה אִתה שוּם הצעה ממשית – אין בּזה שוּם הצעה אמיתית, יש רק ניצוּל המצב. וּמי שמדבּר בּשאלה זאת, מימין אוֹ משׂמאל, ואיננוּ רוֹאה את עצם הענין, הריהוּ מבקר לא את הבּיוּרוֹקרטיה של ההסתדרוּת, אלא הוּא חוֹשב שאילוּ היתה הבּיוּרוֹקרטיה שלוֹ – כּי אז היה הכּל טוֹב ויפה.

אגב, מצד אחד נכשלנוּ בּאֵמוּן מוּגזם, לא הנהגנוּ בּיקוֹרת אלמנטרית, היינוּ רגילים מימים קדוּמים בּכך, שכּל אחד מעסקנינוּ נשׂא בּכיסוֹ גם את הקוּפּה וגם את הבּוּכהַלטריה, בּנינוּ את ההסתדרוּת כּוּלה על אֵמוּן-חברים מוּחלט, אֵמוּן משפּחתי. וּמאידך, נוֹטים אנוּ לחַשדנוּת מוּפרזת, להטיית אוֹזן לכל מוֹציא-דיבּה וּמטיל-פּגָם. וכל מי שבּהפקרוּת וּבאַנַרכיה ניחא לוֹ יוֹדע להשתמש בּחוּלשה זוֹ של ציבּוּרנוּ. ואת החוּלשה הזאת מנצלים גם אלה הכּוֹפרים בּעצם מפעלנוּ וּמַהוּת הסתדרוּתנוּ.

בּתנאים אלה שבּהם נעשׂית עבוֹדתנוּ הציבּוּרית, בּכל המלחמוֹת הקשוֹת שיש לנוּ עכשיו והצפוּיוֹת לנוּ בּעתיד, אין להימָנע מזה, שבּחזית שלנוּ תהיינה פּרצוֹת של יאוּש, של כּפירה; וכל מה שהעליה תגדל והתנוּעה תגדל, כּן תגדל אוּלי גם הסכּנה של פּרצוֹת. עם גידוּל התנוּעה, עם חוֹסר היכוֹלת להקיף, יתרבּוּ היסוֹדוֹת האנַרכיים. ואיך נוּכל להחזיק מעמד אם אנוּ עצמנוּ לא נדע מה זאת אחריוּת קוֹלקטיבית?

כּאן אני ניגש לחזיוֹן חוֹלני בּהסתדרוּת. אינני חוֹשב את עצם מציאוּתן של המפלגוֹת בּימינוּ לחוֹלניוּת. אכן רוֹצה אני שכּל הפּוֹעלים בּארץ יהיוּ לב אחד וּשכם אחד, אבל יוֹדע אני וּמַשלים עם זה שיש תקוּפוֹת של מעבר עד שהאדם נעשׂה אזרח בּארץ, בּמשק, בּלשוֹן, ואני מבין גם את מציאוּת הלַנדסמַנשַפטים וּמפלגוֹת-מַעבר אצלנוּ. אוּלם חוֹששני מאד לחיינוּ המפלגתיים. כּשם שבּמוּבן המשק הבאנוּ אִתנוּ ירוּשה רעה מאד, כּכה גם בּמוּבן המפלגתי.

כּי הנה מלחמת המפלגוֹת בּימינוּ בּרחוֹב היהוּדי קיבּלה אוֹפי דֶגֶנֶרַטיבי. ונוֹדה: אנחנוּ בּנערינוּ וּבזקנינוּ הננוּ חניכים של מפלגוֹת דגנרטיביוֹת. אינני מתכּוון בּזה דוקא למישהוּ בּפרט, אינני חס גם על עצמי. מי שרוֹאה את הנעשׂה עתה בּוַרשה, שאסיפוֹת פּוֹעלים שם כּרוּכוֹת תגרוֹת וּברציחוֹת ממש, מי שרוֹאה שבּמשך שנים מספּר נתמוֹטטה ונחרבה תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית כּבּירה בּניוּ-יוֹרק – זה יבין איזוּ סכּנוֹת צפוּיוֹת לנוּ, איזה חינוּך רע, דגנרטיבי, נוֹשׂאת בּקרבּה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, זה יבין איזוֹ עבוֹדה תרבּוּתית גדוֹלה נחוּצה כּדי להשתחרר מהסכּנה הזאת האוֹרבת לנוּ. ואם אני יכוֹל להשלים עם מציאוּתן של מספר מפלגוֹת-מעבר בּינינוּ, ואם אני צריך להשלים בּעל כּרחי גם עם זה שתנוּעת פּוֹעלים, ששמוֹנים אחוּז ממנה היוּ יכוֹלים להיוֹת מאוּרגנים בּתנוּעה אחת סוֹציאליסטית טוֹבה, תנוּעה אחת ציוֹנית טוֹבה, והיא מחוּלקת, וּמדי פּעם בּפעם היא נתבּעת לאיחוּד, היוֹם תוֹבע האחד, וקוֹלוֹ קוֹל קוֹרא בּמדבּר, וּכשהוּא מתיאש וחדֵל לתבּוֹע בּא השני וּמתחיל מחָדש וגם הוּא מתיאש, וכן הלאה; אם כּך רצה הגוֹרל שנהיה מחוּלקים למפלגוֹת בּלי צוֹרך אמיתי, הרי אינני יכוֹל להשלים עם מפלַגתיוּת זוֹ, חסרת התוֹכן, הבּאה וּמוֹנה את מספּר הפּקידים בּהסתדרוּת, השייכים למפלגה זוֹ אוֹ אחרת, אוֹ המתלבּשת בּתביעה של “אנשים מוּכשרים יוֹתר”. ואוּלי יַראוּ לנוּ המדבּרים על זאת, מַהוּ הקריטריוֹן לאנשים מוּכשרים יוֹתר, אוּלי יראוּ לנוּ פּעם דוּגמה של הוֹדאה, כּי האדם המוּכשר בּיוֹתר יכוֹל להימצא בּמחנה לא שלהם. והצירוּף המשוּנה הזה: מצד אחד תביעה של “יחסיוּת” מוּחלטת בּהנהלת הענינים, ולעג לזה שהרכּב האנשים אצלנוּ יוֹצא מתוֹך חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים, תמיד לפי פּרוֹפּוֹרציה. מלחמה פּרינציפּיוֹנית על יחסיוּת, ולעג למצב האוּמלל של מוֹסדוֹתינוּ הנאלצים להיוֹת מוּרכּבים תמיד בּפּרוֹפּוֹרציה ידוּעה. לא שמענוּ שההתנגדוּת הזאת ליחסיוּת פּירוּשה שהמיעוּט נכוֹן לוַתר פּעם על הפּרוֹפּוֹרציה המגיעה לוֹ, אלא שהוּא צריך לקבּל יוֹתר.

החבר ארלוֹזוֹרוֹב, שדיבּר על “פּילוֹסוֹפיה של כּאילוּ”, לא חש בּשעה שהוּא בּא ליחס להסתדרוּת את המוּשׂג שלטוֹן, שאין זה אלא שלטוֹן של “כּאילוּ”. כּל המוּשׂג הזה אינוֹ הוֹלם כּלל את חיי ההסתדרוּת. ועל כּל פּנים הוּא משוּנה בּפי מפלגה שלכאוֹרה היא משתתפת בּ“שלטוֹן” בּכמוּת הגוּנה בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת. אלא שמפלגה זוֹ, היוֹשבת בִּפְנים, המשפּיעה ועוֹמדת על שלה, יש לה הפּריבילגיה המיוּחדת שבכּל רגע שהדבר נוֹח לה, תהא ראשית להגיד: לא אני עשׂיתי זאת, אלא אחרים!

וּדברים כּאלה הלא קרוּ כּמה פּעמים, בּמצבים היוֹתר רציניים בּחיי ההסתדרוּת. התזכּרוּ את ענין עין-חרוֹד–תל-יוֹסף? בְּשֶלְמָה היתה המלחמה? בּשל ששה סעיפים שבּאוּ להבטיח את עיקרי המשקיוּת.³. דרשוּ זאת המרכּז החקלאי, הועד הפּוֹעל. ומפלגה, שחבריה יוֹשבים בּמידה ניכּרת בּאוֹתם המוֹסדוֹת, ודוֹרשים אוֹתן הדרישוֹת, מפלגה זוֹ מצטרפת מחר אף היא למַקהלה, הרוֹאה את כּל הענין כּענין של “צד”. אוֹ כּלוּם שכחתם את ענין תל-חי – כּפר-גלעדי? כּלוּם לא היתה שם הגנה על עיקרי החיים של ההסתדרוּת? כּלוּם לא הוּחלט מה שהוּחלט בּמוֹעצת ההסתדרוּת וּבוַעד הפּוֹעל על דעת הכּל, ולא על דעת מפלגת הרוֹב בּלבד? כּלוּם לא השתתפוּ בּזה השתתפוּת גמוּרה חברי “הפּוֹעל הצעיר” שבּמוֹסדוֹת? ואף על פּי כּן – אפשר היה לועד הפּוֹעל של המפלגה לצאת אחרי כן בּגילוּי-דעת שלוֹ, להיפך מכּל מה שעשׂוּ מוֹסדוֹת ההסתדרוּת וחבריו בּתוֹכם. אין התנהגוּת זוֹ סוֹתרת כּל אפשרוּת של פּעוּלה הסתדרוּתית? אוֹ כּלוּם אפשר שבּמקרה כּגוֹן זה של בּנין הסמינַר בּירוּשלים תשב מפלגה גם בּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים וגם בּועד הפּוֹעל, של ההסתדרוּת, תשתתף ותצבּיע, ואחר כּך תצא בּדֶקלרציה מיוּחדת ותרחץ בּנקיוֹן כּפּיה?

אפשר יש דבר-מה כּזה בּאוירה של הציבּוּריוּת בּארץ-ישׂראל המַתיר זאת, אוּלם התמרמרוּתי על חזיוֹנוֹת כּאלה, על הישיבה על שני הכּסאוֹת של שלטוֹן ואוֹפּוֹזיציה כּאחד, היא לא מהיוֹם, אלא מלפני הרבּה שנים. היה פּעם “הועד המרכּזי” של פּוֹעלי יהוּדה. אז לא הייתי עדיין איש-ריבוֹ של “הפּוֹעל הצעיר”. עבדנוּ מספּר חברים יחד בּמרכּז. כּשבּאנוּ לועידה החקלאית והתחילה בּיקוֹרת איוּמה, כּרגיל, והנה בּין ראשי המבקרים גם זה שישב יחד אִתי בּמרכּז. אכן, בּני המפלגוֹת היוּ אז מעטים, קוֹנטקט בּיניהם וּבין שליחיהם כּמעט לא היה, אפשר היה להבין שאיזוֹ מפלגה אינה מרוּצה גם משליחיה. אבל אדם זה שישב אִתי וקיבּלנוּ יחד החלטוֹת מתוֹך הסכּם הדדי, האדם הזה הוּא עתה המבקר! נדהמתי ולא הבנתי, מדוּע זה הוּא אוֹמר שאני האַחראי. אוּלם כּכה נגזר, כּנראה. בּמשך הרבּה שנים איני חַדל לשמוֹע בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, גם מפּי אלה שיוֹשבים יחד אתי, כּי אני וחברי הם האַחראים. על חזיוֹן משוּנה זה, שיוֹתר משהוּא מזיק למפלגה “האשֵמה” בּזה שהיא הרוֹב, הוּא מזיק להסתדרוּת כּוּלה – צריכה הועידה לעמוֹד.

יהיוּ הדברים בּרוּרים: בּאיזוֹ שיטת הנהלה אוֹ “שלטוֹן” אנוּ בּוֹחרים? אין לערבּב את הדרישה של יחסיוּת עם דרישת “תכנית פּעוּלה”. המדוּבּר אצלנוּ לא על היחסיוּת בּמוּבן של בּחירוֹת פּרוֹפּוֹרציונַליוֹת (הרי זה מסוּדר אצלנוּ בּדייקנוּת כּזאת שאין דוגמתה) אלא על יחסיוּת אֶכּסֶקוּטיבית. ארלוֹזוֹרוֹב גמר היוֹם את נאוּמוֹ בּקריאה, שאוֹתה תבעתי בּכל מלחמת-הבּחירוֹת: הנהלה מוּרכּבת על יסוֹד של תכנית פּעוּלה. אבל זוֹ עוֹמדת בּסתירה ל“פּרינציפּ” של יחסיוּת. הנהלה על יסוֹד של יחסיוּת פּירוּשה שיִכּנסוּ אליה הקיבּוּצים, הרביזיוֹניסטים, “פּוֹעלי-ציוֹן”, “איחוּד” וכל שאר המפלגוֹת. מאמין אני כּי הדרישה של יחסיוּת היא נוֹחה מאד, כּשצריכים להתאַחד יחד נגד “שלטוֹן הרוֹב”. אוּלם איני מאמין כּי זוֹ יכוֹלה להיוֹת פּרוֹגרמה למי שהוּא שחוֹשב בּרצינוּת על הנהלת עניני ההסתדרוּת. על יסוֹד של יחסיוּת יכוֹלה להתנהל ועידה, מוֹעצה, וַעדה מתמדת. אוּלם לא משק.

מה היה לנוּ עד עתה? “אחדוּת-העבוֹדה” אוֹמרת שהיתה קוֹאַליציה. אני חוֹשב שבּמרכּז החקלאי יש קוֹאַליציה, וכן בּועד הפּוֹעל וכן בּ“סוֹלל-בּוֹנה”. אוּלם התנהגוּתוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” בּכמה מקרים, וגם הבּיקוֹרת בּועידה, היא – כּאילוּ לא היתה קוֹאַליציה. מצאוּ כּאן את המוּם הגדוֹל שבּשלטוֹן הקיים בּהסתדרוּת: “נצבּיע!” כּאילוּ אלה המתנגדים ל“נַצבּיע” שלנוּ, הראוּ לנוּ פּעם בּאיזה מקרה שהוּא שהם ויתרוּ על זכוּת ה“נצבּיע”, בּשעה שהיה להם רוֹב בּאיזוֹ מוֹשבה, למשל, שהם בּחרוּ אז בּדרך של פּשרוֹת והסכּמים.

האמרוֹת הדוֹגלוֹת בּשם אנַרכיזם, כּביכוֹל, יכוֹלוֹת להיוֹת יפוֹת למַדי, אוּלם בּשאלת השׂפה, למשל, ראינוּ את אליעזר יפה מַמלכתי שבּמַמלָכתיים. כּל האנַרכיזם התנדף ממנוּ. כּאן הוּא לא רצה בּאנַרכיה בּשוּם אוֹפן. כּשהדבר נוֹגע עד הלב שוֹכחים את כּל המשׁחק הזה ועוֹזבים את הפּוֹזה האנַרכיסטית היפה.

אנחנוּ כּאן כּוּלנוּ, סבוּרני שגם השׂמאל, רוֹצים בּמדינת היהוּדים. תנוּעתנוּ הלא שוֹאפת לחיים חברתיים מאוּרגנים. ואיזוֹ צוּרה של הנהלה תציעוּ מחוּץ להצבּעה? חיי משפּחה אינם זקוּקים להצבּעה. אוּלי גם חיי קבוּצה אינטימית. אוּלם מה השיטה שתציעוּ בּהסתדרוּת לעוּמת הצבּעת הרוֹב? אוּלי את זכוּת המיעוּט להכריע?

כּלוּם זה נאה לתנוּעה רצינית כּתנוּעתנוּ, תנוּעה מבוּגרת, רבּת-עָבר, רבּת-נסיוֹן, ואני מאמין, גם רבּת-עתיד, כּלוּם נאה לנוּ שמלחמתנוּ תהיה לא מלחמה אידיאוֹלוֹגית רצינית, שנוֹריד את הויכּוּחים שלנוּ לשטח מוּשפּל זה, שהאנשים שלנוּ יתיצבוּ בּפּוֹזה של קוֹזַקים נגזלים, ויתנוּ את חבריהם לגזלנים, לדיקטטוֹרים? לא, חברים, זה לא יצליח. אפשר למי שהוּא נעים המשׂחק, יש בּזה מוֹצא לטמפּרמנט, זה לפעמים “מעַניֵן”, אפשר שבּכל תנוּעה, בּכל מפלגה יש אלמנטים אשר פּרנסתם על זאת, אבל אוֹי ואבוֹי לנוּ אם גם בּשעה כּזאת אין לנוּ היכוֹלת לדבּר אחרת על הענינים שלנוּ.

וחָפץ אני לוֹמר לציבּוּר שלנוּ. בּכל כּשלוֹן של מוֹסדוֹתינוּ המשקיים חייבים כּוּלנוּ יחד, לא רק הפּקידים. הדיבּרנוּ על חוֹסר החינוּך המשקי האלמנטרי של הפּוֹעל? הדיבּרנוּ על הבּזבּוּז בּחמרים, חוֹסר חוּש החסכוֹן האלמנטרי בּרכוּש ציבּוּרי? הרי זוֹהי מכּה, שאם לא ניפּטר ממנה – כּי אז לשוא נַעמוֹל להקים נכסים.

וחוּלשתם של הועד הפּוֹעל והמוֹסדוֹת אינה חוּלשתם שלהם בּלבד – זוֹ היתה חוּלשת הציבּוּר. בּחרתם בּשליחיכם והפקדתם בּידיהם חיי מפעלים וחיי אנשים, וחייבים הייתם לעמוֹד לצדם. אוּלם בּכל רגע שנתגָלתה התנגשוּת בּין עניני הכּלל וּבין עניני איזוֹ יחידה משקית אוֹ ציבּוּרית – הפכתם אתם את מוֹסדוֹתיכם ל“צד” וּשללתם מהם את התמיכה המוּסרית, אשר בּלעדיה אין לנוּ כּוֹח לפעוֹל, וּנטלתם מהם את התוֹקף ההכרחי, כּדי להילחם על העיקרים שאתם החלטתם עליהם בּועידוֹתיכם וּבמוֹסדוֹתיכם. החבר וֶשֶר דיבּר על חוֹסר יד חזקה בּעניני משק, אוּלם כּלוּם לא חתרתם תדיר תחת תקפּה של ההסתדרוּת?

וּכשמדבּרים על בּיוּרוֹקרַטיזציה – כּלוּם אינכם חוֹשבים שהבּיוּרוֹקרטיזציה של ההסתדרוּת נגרמה לאו דוקא על ידי המפלגוֹת השוֹלטוֹת, אלא על ידי הציבּוּר כּוּלוֹ? האם לא בּרוּר שתנוּעת פּוֹעלים בּת שלוֹשים אלף איש, שמהם מאוּרגנים בּמפלגוֹת אוּלי ששת אלפים וּמאחוֹריהם עוֹמדים עוֹד עשׂרים וארבּעת אלפים פּוֹעל, בּלתי-מפלגתיים (אינני מתכּוון לסיעה של בּלתי-מפלגתיים, אני אוֹמר זאת גם לשוֹלחַי, שבּהם אלפי בּלתי-מפלגתיים), האם אין אתם עוֹשׂים את שליחיכם לבּיוּרוֹקרטים? כּלוּם אין גם בּזה יד המפלגוֹת היתירוֹת (לדידי על כּל פּנים מפלגה אחת יתירה היא!), שהיא גוֹמרת לאלפי בּני-אדם בּעלי יחסים חברתיים להישאר מחוּץ לחיי התנוּעה, וּבזה היא מַגבּירה את המרחק שבּין הפּוֹעל וּבין המוֹסד, וּבזה היא גוֹרמת לחבר האַקטיבי שיהיה על כּרחוֹ שליח המפלגה ולא שליח הציבּוּר.

לי נדמה שהועידה הזאת, יוֹתר מאיזוֹ ועידה אחרת בּהסתדרוּת, עתידה להכריע בּגוֹרל תנוּעתנוּ, וגם תכריע בּיוֹדעים אוֹ בּלא-יוֹדעים. אם לא תרצוּ להכריע לחיוּב, היא תכריע לשלילה. אם יש כּוֹח מוּסרי בּתנוּעת הפּוֹעלים, אם יש בּנוּ האחריוּת גם לקיוּמנוּ הפּרטי (כּי גוֹרלם הפּרטי של כּל שלוֹשים אלף פּוֹעלי ארץ-ישׂראל תלוּי בּגוֹרל התנוּעה), כּי אז לא נשַׂחק כּאן לא בּסוֹציוֹלוֹגיה של “כּאילוּ” וגם לא בּאיסטרטגיה של “כּאילוּ”, כּאילוּ אנחנוּ בּאמת מפלגוֹת עצוּמוֹת מאד הנלחמוֹת אחת בּשניה והנבנוֹת אחת מחוּרבּנה של השניה. לא נאה לנוּ בּרגע חָמוּר זה להסתפּק ו“לשׂמוֹח” בּזה שנַעלים עין מכּשלוֹנוֹתינוּ האמיתיים ונַפריז על כּשלוֹנוֹתיהם של אחרים ונתלה את הקוֹלר בּצוארם של אישים אוֹ מוֹסדוֹת אוֹ מפלגוֹת. הועידה הזאת נדחתה הרבּה פּעמים (וגם על זה מלגלגים ואוֹמרים: הועד הפּוֹעל דחה, דחה – ואינם מבינים כּי לא הועד הפּוֹעל דחה, אלא המצב דחה!). אמנם נחוּץ היה הרבּה אוֹמץ-לב לקרוֹא אוֹתה בּשעה זוֹ, שעת סכּנה. ואוֹמץ-הלב הזה להיטיב את דרכינוּ עוֹד ידרוֹש מאִתנוּ הרבּה בּועידה זוֹ.

¹

(הרצאה)

כּל “הויכּוּח הכּללי” שבּוֹ עמדנוּ מראשית הועידה מתנהל סביב המצב בּארץ וּבציוֹנוּת. לפיכך אסתפּק כּרגע רק בּהערוֹת אחדוֹת אַקטוּאַליוֹת לשם פּתיחה לויכּוּח. המַרצים על ההתישבוּת ציינוּ דבר, אשר לא לפעמים קרוֹבוֹת אנוּ שוֹמעים אוֹתוֹ בּקרבּנוּ. בּמצב הזה של הארץ, בּמצב הפַּניקה אשר בּה נמצאת הציוֹנוּת כּיוֹם, הביאוּ הם לנוּ בּשׂוֹרה חשוּבה: החקלאוּת מתבּצרת. אצל החקלאים שלנוּ שׂוֹרר מצב-רוּח איתן, יש בּטחוֹן, יש הכּרה של התבּצרוּת. השנה נתקיימה התישבוּת חדשה בּאמצעים קטנים. למרוֹת כּל החכמים וכל המפריעים, הוֹעלוּ על הקרקע מאתים משפּחה, וּקשוּרים לעליה זוֹ עוֹד מאתים משפּחה. העליה עתה היא יוֹתר זוֹלה, יוֹתר אֵיתנה מאשר כּל העליוֹת הקוֹדמוֹת. הוֵה אוֹמר שלמרוֹת כּל הערפל שאנוּ שרוּיים בּוֹ, אנחנוּ נמצאים עכשיו בּאחת הפּינוֹת הכי-עיקריוֹת של קיוּמנוּ בּארץ לא בּמצב של ירידה ושל שפל, כּי אם בּמצב של התגַבּרוּת והתבּצרוּת. מי שמכּיר קצת את הכּפר שלנוּ, מי שחי את חייו, הוּא ירגיש את ההבדל הגדוֹל בּהלָך-הרוּח, בּהרגשת הבּטחוֹן, הבּטחוֹן הפּנימי, הבּטחוֹן העצמי המציין כּרגע את הכּפר. המשבר המַשבּר לא נגע בּוֹ. הדברים אמוּרים גם על כּפר העוֹבדים, הקבוּצה והמוֹשב, וגם על הכּפר הישן, הקפּיטליסטי, וגם על ההתישבוּת הצעירה של המעמד הבּינוֹני. בּכל המקוֹמוֹת האלה יש פּרוֹצס של התקדמוּת, של ריבּוּי הכנסה, אִטי אמנם, אוּלם יֶשנוֹ. כּבר צוּין כּי שטח מטעי תפּוּחי-זהב שבּידינוּ הגיע השנה ל-18,100 דוּנם. עוֹד לפני שנה היוּ אוֹמדים את השטח היהוּדי בּ-12,000 דוּנם, מהם כּ-6000 מכניסים וּכ-6000 צעירים. המִפקד החקלאי שנערך השנה על ידי ההנהלה הציוֹנית מוֹנה 8500 דוּנם פּרדסים מכניסים ו-9500 דונמים צעירים. הרי שבּמשך השנים האחרוֹנוֹת התקדמנוּ בּענף אֶכּספּוֹרט זה יוֹתר מאשר בּמשך עשׂרוֹת שנים קוֹדם. וּכשם שאנוּ מציינים את התבּצרוּתן הבּלתי-פּוֹסקת של הנקוּדוֹת העוֹבדוֹת, את התפּתחוּת הענפים: תפּוּחי-זהב, בּננוֹת, ענבי-אכילה בּרוֹב הנקוּדוֹת, עלינוּ לציין גם את העוּבדה החשוּבה, שהנקוּדוֹת החדשוֹת של המעמד הבּינוֹני, אחרי שעברוּ עליהן הרבּה קריזיסים, ניכּרת בּהן סֶלֶקציה ידוּעה, התבּצרוּת ידוּעה, הסתגלוּת לעבוֹדה; והסתגלוּת זוֹ של חלקים נבחרים מהעליה הרביעית יש לציין כּחיוּב חשוּב.

בּעברנוּ אל משק העיר לא נוּכל לציין התפּתחוּת מעֵין זוֹ. ומבּלי להיכּנס כּרגע בּהגדרת סיבּוֹת המַשבּר, שכּבר דוּבּר עליהן, צריך לאמוֹר, שמחוּץ לכל שאר הגוֹרמים האובּיֶקטיביים יש כּאן גם גוֹרם אחד התלוּי בּנוּ. מבּראשיתה התיחסה תנוּעתנוּ אל הכּפר כּתנוּעה קוֹלוֹניזציוֹנית. הלכנוּ לכּפר לא רק כּדי לחפּשׂ עבוֹדה שם, לחדוֹר אל המשק הקיים, אלא בּעיקר כּדי ליצוֹר משק לעצמנוּ. השאיפה הכּבּירה הזאת היא אשר הביאה את החקלאוּת עד הלוֹם. וּמזה יש ללמוֹד. נשאל את עצמנוּ: האם כּל מה שנעשׂה בּנוּריס, בּנַהלל, בּגוּש הקישוֹן השנה, לא היה בּוֹ כּפשׂע בּין העשׂיה וּבין אִי-העשׂיה? כּל חבר בּתנוּעת הפּוֹעלים, כּל ציוֹני רציני, חייב לשאוֹל את עצמוֹ שאלה זוֹ. הרי לא הכּל הסכּימוּ שצריך לרכּוֹש את העמק מיד. ורק בּלב מעטים בּער הדבר עד כּדי יצירה. הלא כּל מפעלנוּ הישוּבי היה תלוּי תמיד בּספק ואילמלא מעט המאמצים הנוֹעזים ואילמלא “דחיקתוֹ” של הפּוֹעל החקלאי להקים את הכּפר, כּיצירה משקית עצמית, אילמלא זה היינוּ עוֹמדים כּיוֹם גם בּכּפר דלים וריקים. לצערנוּ, עלינוּ להוֹדוֹת שאוֹתה הכּרה של תנוּעה קוֹלוֹניזציוֹנית, שהיתה נשמת חיינוּ בּחקלאוּת, לא ליותה אוֹתנוּ בּעיר. לעיר הלכנוּ כּאנשים הרוֹצים לחדוֹר אל הקיים. הרגשת אַחריוּתנוּ לבריאוּתה המשקית של העיר, לָאֳפי ההתישבוּת העירוֹנית, ההכּרה שהפּוֹעל הוֹלך לא רק לבקש עבוֹדה כּי אם כּמתישב וכמיַשב, ההכּרה הזאת לא ליותה את הפּוֹעל בּעיר. ועתה אנוּ נענשים על זאת. בּמשך השנים האלה, בּשנוֹת הגיאוּת, הטבעית והמלָאכוּתית, אילוּ ידענוּ לנצל את שׂכרוֹ וּמרצוֹ של הפּוֹעל ליצירת הקוֹאוֹפּרציה בּעיר, ליצירת נקוּדוֹת ישוּביוֹת בּעיר, להקמת שכוּנת עוֹבדים, שעדיין היא קיימת אצלנוּ רק בּסטַדיה של רעיוֹן – כּי אז היה הפּוֹעל בּעיר, ואִתוֹ אוּלי גם כּל העיר, בּמצב אחר מאשר כּיוֹם.

והנה בּשעה שבּכּפר אנוּ נמצאים בּמצב של התבּצרוּת ידוּעה, נמצאים המוֹנינוּ בּעיר בּמצב של תלישוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת. וּממילא בּאה הרגשה כּללית של שפל, והדבר חוֹזר מארץ-ישׂראל אל הגוֹלה. השפל הכּלכּלי בּארץ הוֹלך ונעשׂה לשפל ציוֹני. ועידתנוּ לא תרצה לטשטש את המציאוּת הקשה שלנוּ. יֶתר על כּן, אפשר מאד שתנוּעת הפּוֹעלים תצטרך להסתגל אל השפל הזה וּלהוֹציא ממנוּ מַסקנוֹת. אבל על דבר אחד מצוּוה תנוּעת הפּוֹעלים: לא להפוֹך את השפל הזמני הזה, שאיננוּ פּרי הרעיוֹן הציוֹני ולא פּרי המגמה ההיסטוֹרית הציוֹנית, ולא פּרי הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים – לבכיה לדוֹרוֹת. יש להסתגל אל השפל כּאל דבר זמני, המחייב אמצעים לשעה, עזרה, התכּווצוּת והצטמצמוּת, כּדי להחזיק מעמד בּתנאים הקשים, מעין נסיגה למען התבּצר בּעמדוֹת. אוּלם חטא לא יכוּפר יהיה, אם נעשׂה מהשפל הזה פּילוֹסוֹפיה ציוֹנית, תוֹרה לדוֹר. נגד הסכּנה הזאת צריכה הועידה להתקוֹמם. תנוּעתנוּ, שכּבר נפלוּ בּחלקה בּעָבר מַשבּרים, אם גם קטנים מזה, וגם לעתיד ודאי עוֹד צפוּיים לה מַשבּרים, ואשר דרכּה להתגשמוּת היא דרך מַשבּרים, תנוּעתנוּ חייבת להתיחס לדברים אלה מתוֹך יחס היסטוֹרי בּמקצת. אפשר “להתאים” לשפל מפעל זה אוֹ אחר, אבל אין להתאים לשפל את התנוּעה. אפשר שתקוּפה זוֹ אוֹ אחרת מחייבת צמצוּם והתכּווצוּת, יש לפעמים הכרח לוַתר גם על עמדוֹת שנכבּשוּ, אוּלם אין תנוּעה מוַתרת על דגל, על תפיסתה, על אמוּנתה.

תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת כּשהן מתנסוֹת בּנסיוֹנוֹת קשים, טוֹעמוֹת לא רק טעם כּשלוֹנוֹת, אלא מתנסוֹת גם בּאידיאוֹלוֹגיוֹת של השפל. בּרוּסיה אחרי תקוּפת ה“נַרוֹדנַיה ווֹליה”² בּאוּ שנוֹת השמוֹנים עם תוֹרת “המעשׂים הקטנים”, אידיאוֹלוֹגיה ששללה את הפּעוּלה המדינית, את רעיוֹן הרבוֹלוּציה, והעמידה את הכּל על מעשׂים קטנים, מעשׂי חסד, מעשׂי תרבּוּת וכלכּלה. אכן “מעשׂים טוֹבים” כּשהם לעצמם הנם טוֹבים, אבל אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה של העייפוּת, של ליאוּת, של דכדוּך הרוּח, הניחה את חוֹתמה על דוֹר שלם של האינטליגנציה בּרוּסיה, ורק לאחר זמן בּא הדוֹר שהשתחרר ממנה. וחזיוֹנוֹת כּאלה ראינוּ בּרוּסיה לאחר שנת 1905, ורוֹאים עתה בּאירוֹפּה. וּתנוּעתנוּ, שהיא רגילה להביא מזמן לזמן קרבּנוֹת סחוּפי זרם, תנוּעתנוּ, המַפסידה מפּעם לפעם חלקים שלה מתוֹך קטנוּת-אמוּנה, מתוֹך אי-יכוֹלת לעמוֹד בּפני המַפריעים, חייבת לדאוֹג לכך שהשפל הזה לא יֵהָפך לדֶפיטיזם, להרכּנת הדגל, לכפירה, ליאוּש. וחוֹבה היא על כּל האגַפים של תנוּעת הפּוֹעלים, אם הם נאמנים לרעיוֹן התקוּמה של עם ישׂראל בּתוֹר עם עוֹבד בּארץ-ישׂראל, מה שלא יהיה יחסם לשאלה מעשׂית זוֹ אוֹ אחרת, חוֹבתם היא שהיחס הזה לא יבוֹא על חשבּוֹן הרכּנת הדגל, על חשבּוֹן קיצוּץ האידיאל, שלאוֹרוֹ הבּלתי-פּגוּם בּאים אלינוּ ההמוֹנים, וּלהַוָתנוּ עלינוּ להוֹדוֹת, כּי בּאגפים שוֹנים של מחננוּ מתגלים סימנים של השפל האידיאוֹלוֹגי הזה, שהוּא מסוּכּן הרבּה יוֹתר מהפּוּרענוּיוֹת החָמריוֹת העוֹברוֹת עלינוּ.

העָבר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל, כּלוֹמר, הרכוּש הנסיוֹני שנצבּר אצלנוּ, עוֹמד כּרגע בּפני העוֹלם בּסימן שאלה. הוּא ניתן להתקפה מארבּעת הרוּחוֹת: התקפה מימין, מצד “בּעל-הבּית”, התקפה מעמדית ערוּמה, שאיננה ציוֹנית, גם בּשעה שלנוֹשׂאֶיה יש “שקל”; ויש התקפה בּשם הציוֹנוּת, הבּאה מ“המרכּז השׂמאלי”³, הציוֹני. אלוּ הן שתי התקפוֹת הבּאוֹת מחוּץ למחנה הפּוֹעלים. ויש גם התקפוֹת הבּאוֹת ממחנה פּוֹעלים. יש התקפת שׂמאל ציוֹני. התקפת אוֹתם החוּגים שיש להם “אידיאוֹלוֹגיה” ציוֹנית, אוּלם אינם מוֹדים בּמעשׂה הציוֹני שלנוּ; ויש התקפה של שׂמאל, שהייתי קוֹרא לוֹ שׂמאל אַנטי-ציוֹני, הכּוֹפר בּעיקר. ועידתנוּ צריכה לתת את תשוּבתה על ארבּע ההתקפוֹת האלה. אוּלם היוֹת ששנַים מהמתקיפים האלה נמצאים כּאן בּועידה הזאת ותהיה להם בּוַדאי האפשרוּת להגדיר את עצמם, הריני רוֹאה את עצמי פּטוּר ממלאכה זוֹ. אני אדבּר על שני סוּגי המתקיפים אשר אינם נמצאים כּאן. לא הייתי רוֹצה להיוֹת שליח למסירת דברי מתנגדים, אבל אני עוֹשׂה זאת בּלֵית בּרירה: את מי נזמין שינַסח לנוּ את עמדתם?

“בּעל-הבּית” בּציוֹנוּת, בּעל-הבּית בּגלוּי, זה הדוֹגל בּשם בּיתוֹ, ראוּי הוּא שנעמוֹד עליו. בּעל-בּית זה כּוֹפר בּדרכּנוּ. הוּא מכריז וּמוֹדיע, שאנוּ הננוּ מעמד אחר, מפלגה, קוֹמץ אנשים אוּזוּרפַּטוֹרים, תוֹפסי שלטוֹן, אשר רימוּ את ההמוֹנים היהוּדים. כּידוּע, ההמוֹנים היהוּדים הם חנוַנים ותגרנים והם רוֹב האוּמה. והאוּמה הזאת בּוֹנה את ארץ-ישׂראל. והנה בּאים “חלוּצים”, הזרים לאידיאלים של “העם”, והם מוֹשכים את הוֹנוֹ, את מרצוֹ של העם אליהם והם בּוֹנים דבר שהוּא נגד רצוֹנוֹ של העם. זוֹ היא בּעצם הפּילוֹסוֹפיה היסוֹדית של האידיאוֹלוֹגיה אשר לבעל-הבּית. כּאן נתוּנה דוּגמה מענינת איך אפשר לזייף תנוּעה היסטוֹרית גדוֹלה, איך ניתנים ענינים ריאַליים ואיך ניתנת דעת-הקהל להזדייף על ידי קבוּצת אינטרסַנטים. הם מוֹפיעים בּשם האוּמה העברית שאינה מרוּצה כּאילוּ מענינינוּ, שהיא מעוּנינת בּסוּכּוֹת-גזוֹז, בּ“עיר” כּעפוּלה וכדוֹמה, ואיננה מעוּנינת לא בּמוֹשב ולא בּקבוּצה. לפנינוּ כּאן בּעצם קבוּצה קטנה, קבוּצה של בּעלי-בּתים בּארץ-ישׂראל, ואוּלי עוֹד קבוּצה של אינטרסַנטים בּגוֹלה הקשוּרה עם בּעלי-בּתים אלה בּארץ-ישׂראל. הם פּוֹנים אל ההמוֹנים היהוּדים בּגוֹלה ואוֹמרים להם: הנה אתם רוֹצים לבוֹא לארץ-ישׂראל, אבל מה תמצאוּ שם בּסדרים הקיימים? סדרי החיים לא שלכם, מִשלחי-היד לא שלכם והכּספים שנתתם, הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, מוּצאים למטרוֹת זרוֹת, וההנהלה הציוֹנית שלכם שבוּיה בּידי “מפלגה סוֹציאליסטית”. אוּלם הלָך-הרוּח הזה הניתן להתקבּל על הדעת, העלוּל לעוֹרר אינסטינקטים פּרימיטיביים, עוֹמד בּניגוּד למפעל הציוֹני, כּשהוּא לעצמוֹ. גם אלה שעזרוּ לפני ארבּעים שנה להתאַכּר לבני גדרה וּפתח-תקוה גם הם היוּ בּעלי-בּתים וחנוָנים. חוֹבבי-ציוֹן התמימים ידעוּ שדאגתם לעתיד היא לא בּזה שיעבירוּ חנוָנים לארץ-ישׂראל על מנת שיהיוּ חנוָנים, אלא שכּאן מתחיל משק יהוּדי חדש. ועכשיו הוֹלך הדבר ונשכּח. התחיל להשכּיח את הדבר קוֹדם בּעל העסק בּארץ-ישׂראל ואִתוֹ כּל אינטרסַנט שנכוָה מאיזוֹ בּחינה שהיא – חָמרית, תעשׂייתית אוֹ פּקידוּתית. וּקבוּצת האינטרסַנטים הצליחה להקים את האַתמוֹספירה המשקית האַנטי-ציוֹנית, היא הצליחה להדבּיק בּה את המעמד הבּינוֹני והצליחה להעביר את המוּשׂגים האלה גם לגוֹלה. מה טוֹב שהקרן הקימת הוּקמה לפני עשׂרים וחמש שנה! אילוּ היה הֶרמַן שפּירא⁴ בּא עתה ליהוּדים, לציוֹנים, לדרוֹש מהם את הקמת הקרן הקימת, ודאי היה כּל בּעל-בּית וכל סוֹחר שוֹאל אוֹתוֹ: מה תתן לי הקרן הקימת? ואם לא תתן לי קרקע כּדי להקים לי חנוּת, כּי אז למה לי הקרן הקימת? כּי זהוּ הלַך-הרוּח השׂוֹרר עתה בּגוֹלה הציוֹנית. וכל שאלוֹת ההתישבוּת, החקלאוּת והתקציב נדוֹנוֹת מתוֹך תפיסה כּזאת העוֹשׂה את המפעל הציוֹני לענין של כּוֹללים⁵. כּוֹללים לא גיאוֹגרפיים, כּמוֹ “כּוֹלל הוֹ”ד“⁶ ו”כוֹלל אמריקה" בּשעתם, אלא כּוֹללים בּמובן המעמדי המקצוֹעי, הגיעוּ הדברים לידי כּך, שסבוּרים, כּי הסוֹחר בּוַרשה אוֹ בּניוּ-יוֹרק איננוּ מעוּנין בּפרדסים בּארץ-ישׂראל אלא בּפיתוּח החנוָנוּת. בּנין הארץ אינוֹ נתפּס עכשיו מבּחינת יצירת בּסיס משקי לעליה העתידה, אלא מתוֹך האינטרסים “המדוּמים” של היהוּדי מהמעמד הבּינוֹני היוֹשב בּחוּץ-לארץ.

“בּעלי-הבּית” שלנוּ נגוּע בּמַעמדיוּת מיוּחדת בּמינה. אין זאת ההכּרה המעמדית הבּהירה, הרוֹאה את האינטרסים שלה, היוֹדעת להגן ולעמוֹד עליהם. הוּא מוּכּה סַנורים מעמדיים, נגוּע אינסטינקטים מעמדיים, קנאה, צרוּת-עין מעמדית. מתוֹך יוֹתֶרֶת הקנאה הוּא מזיק כּמה פּעמים גם לענינים שלוֹ. דוּגמה: מלחמת בּעלי-הבּתים בּתל-אביב נגד “שלטוֹן הפּוֹעלים”. מלחמה זוֹ, אשר הקיפה גם את הגוֹלה, היא לא בּין הגוֹרמים האחרוֹנים למַשבּר. הצעקות: בּוֹלשביקים עליך! כּל המשפּטים היפים נגד העיריה, כּל אלה לא היוּ כּלל בּהתאם לענינים של “המעמד הבּינוֹני”. כּל זה בּא רק מתוֹך האינסטינקטים הפּרימיטיביים של מעמד חסר השׂכּלה וחסר הבנת עניניו הוּא, חסר דרך יצירה, מבוֹהל ונפחד. הפּחד המלַוה את בּעל-הבּית הנהוּ אף הוּא גוֹרם מסוּים וּשלילי למַדי בּחיים הכּלכּליים של הארץ וּבמצב הציוֹנוּת.

מַהן התכניוֹת הפּוֹליטיוֹת והכּלכּליוֹת אשר בּהן מוֹפיעה האידיאוֹלוֹגיה הבּעל-בּיתית בּארץ וּבחוּץ-לארץ? היחס השלילי לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. יחס זה מתבּטא בּכמה וכמה צוּרוֹת בּחוּץ-לארץ, וּבעיקר בּארץ. כּאן מתגלה כּל אי-ההבנה של הציוֹנוּת כּתנוּעה מיַשבת. מבּלי שוּם אַפַּרט ממלכתי, מבּלי צבא, מבּלי משטרה, הצליחה התנוּעה הציוֹנית להקים פוֹנדים כּספּיים ממלכתיים, ההוֹלכים ונקלטים בּאוּמה ונעשׂים גוֹרמים רציניים בּחייה. העיד כּאן קפּלַנסקי, כּי יחס ההוֹן הלאוּמי הנכנס לארץ בּשנים אלה להוֹן הפּרטי הוּא יחס של שנַים לאחד. הקרן הקימת לישׂראל הוֹלכת ועוֹלה משנה לשנה והגיעה לסכוּם, אשר איננוּ מספּיק אמנם לרעב הקרקע שלנוּ, אוּלם כּשהוּא לעצמוֹ הנהוּ סכוּם גדוֹל בּשביל תנוּעה עממית, סכוּם של קרוֹב ל-300,000 לי“ש. הגענוּ לכך שקרן-היסוֹד, מוֹסד צעיר לגמרי שנפגש מהרגע הראשוֹן בּאיבה, בּביטוּל וּבאִי-אֵמוּן, הגיע כּבר ליוֹתר משלוֹשה מיליוֹן לי”ש. זהוּ ודאי מעט להקמת מפעלנוּ, אבל עצם העוּבדה שתנוּעה המתבּססת על מתנדבים, תנוּעה שכּוּלה התנדבוּת, תנוּעה שכּוּלה התנדבוּת, תנוּעה המקיימת בּעוֹלם סוּרוֹגַט של מדינה יהוּדית, יוֹצרת לה את תקציבה ואת הוֹנה המיַשב – האין זה המוֹפת החזק בּיוֹתר, לאחר המפעל החלוּצי, לכוֹחה של התנוּעה הציוֹנית? וּבשעה זוֹ יכוֹלים אֶלמנטים הרוֹאים את עצמם כּציוֹנים טהוֹרים, שהנם דוֹגלים בּשם הקנין הפּרטי, וּבאוֹתה שעה מכריזים כּי הם “מתנגדים לכל מיני פּריבילֶגיוֹת מעמדיוֹת” (שקנין פּרטי אינוֹ חוֹק עוֹלם נצחי, אלא אחת הפּריבילגיוֹת המעמדיוֹת – לא יעלה על דעתם), לזרוֹע אי-אֵמוּן וּביטוּל לקרנוֹת הלאוּמיוֹת, ה“מתחרוֹת” כּביכוֹל בּהוֹן הפּרטי.

אחרי שלילת הקרנוֹת בּאה האידיאה הגדוֹלה והחדשה של בּיטוּל הקוֹנגרסים. עכשיו צמחה עוֹד “אידיאה” אחת, מפּיו של עוֹרך ה“דאס אידישע פאָלק”⁷ בּניוּ-יוֹרק, והיא: אין צוֹרך בּתקציב הציוֹני, למה לנוּ הצרה הזאת? המפעל הישוּבי יֵעשׂה מאליו (יש בּזה כּמוֹ בּכמה דברים אחרים השתווּת בּין הימין והשׂמאל). בּחוּגים רחבים של בּעלי-הבּתים, בּפרט בּחוּץ-לארץ, שׂוֹררת גם ה“תיאוֹריה” שהחקלאוּת היא דבר יקר מאד ואפשר לבנוֹת את ארץ-ישׂראל גם בּלי חקלאוּת. והדבר כּל כּך מוּבן וכל כּך נוֹח להתקבּל על דעת כּל חנוַני. כּלוּם איננוּ רוֹאה, ש“בּכל העוֹלם” בּוֹנים יהוּדים ערים שלמוֹת, מבּלי שיצטרכוּ להקים קוֹדם לזה כּפרים? ואם בּעלי-הבּתים שלנוּ בּארץ, שעליהם נמנים גם האִכּרים הזקנים, מכניסים עתה, אחרי המַשבּר, חקלאוּת לפּרוֹגרמה שלהם, הרי הם מלַוים אוֹתה בּשני “קוֹרֶקטיבים”: אין צוֹרך בּקבוּצה, בּמשק גדוֹל. הם, בּעלי הפּרדסים ההגוּנים, יוֹדעים נכוֹנה, שמשק גדוֹל איננוּ מצליח. מצליח רק משק זעיר. לעצמם הם אמנם יוֹדעים, שפּרדס גדוֹל זה לא רע כּלל, אבל התנוּעה הציוֹנית חלילה לה מהקים משקים גדוֹלים. הם מסכּימים, בּרוֹב חסדם, כּי מוּתר ליַשב גם אנשים מחוּסרי אמצעים, בּצוּרת מוֹשבים. אבל לא להם להתישב על קרקעוֹת המַטעים, אלה נחוּצים לבעל-הבּית.

אגב, הערה צדדית אחת לגבּי האידיאוֹלוֹגיה הבּעל-בּיתית הזאת המלַגלגת כּל כּך עלינוּ, על תנוּעת הפּוֹעלים ועל התנוּעה הציוֹנית, אשר לפני כּמה שנים לא הבינוֹנוּ להישאר בּמוֹשבוֹת הפּרדסים והלכנוּ להיוֹת אריסים בּגליל, והלכנוּ לקבוּצה, לעמק הירדן וּלעמק יזרעאל, בּזמן שהיה כּל כּך קל להסתדר בּמוֹשבוֹת בּיהוּדה. אף זוֹהי מן החכמוֹת הבּאוֹת בּאיחוּר זמן. לא רחוֹקים הימים שגם האידיאוֹלוֹגים “המנַצחים” של הפּרדס היוּ משתפּכים בּשבחים לגליל ולַפּלחה וראוּ בּהם חוֹמר מצוּין להתפּעלוּת סנטימנטלית. וּלעצם הענין. תנוּעת ההתישבוּת החדשה לא זילזלה כּלל בּמוֹשבוֹת, וּראַיה לכך הָחֵל בּעין-גנים, נחלת-יהוּדה וגמוֹר בּעין-חי⁸. ואם לא הרבּינוּ בּהתישבוּת בּאזוֹרים הישנים הרי זה משוּם שכּבר אז היה הרבּה יוֹתר קל לקנוֹת שטחים גדוֹלים בּמקוֹמוֹת חדשים, בּמקוֹם שאין עוֹד ספּקוּלַציה, מאשר בּמקוֹם שהקנין הפּרטי היהוּדי כּבר הכניס את רגליו. מי שיוֹדע את נחלת-יהוּדה עם פּוּרענוּיוֹתיה בּגלל כּל דוּנם קרקע, מי שיוֹדע את קוֹרוֹת כּפר מל"ל עד שנעשׂה ראוּי לשם מוֹשב, מי שיוֹדע את הרפּתקאוֹתיהן של שכוּנוֹת התימנים – הוּא יבוֹא ויסטוֹר על פּניהם של אלה המלגלגים עכשיו לאסוֹננוּ.

ועוֹד סעיף אחד בּפּרוֹגרמה יש לוֹ הצלחה גדוֹלה בּגוֹלה: “מוּמחיוּת”. בּדרישה הזאת בּא גם “המרכּז השׂמאלי”. איני נוֹטה לערבּב את “המרכּז השׂמאלי” עם בּעלי-הבּתים שלנוּ. והנטיה להפוֹך את כּל אלה שאינם אִתנוּ ל“דייסה ריאַקציוֹנית שחוֹרה אחת”, אינה מעניננוּ. בּעל-הבּית מפחד מפּני הפּוֹעל, “המרכּז השׂמאלי” מפחד מפּני הפּחד של בּעל-הבּית. הוּא כּשלעצמוֹ יוֹדע להעריך את המפעל החלוּצי של הפּוֹעל, הוּא גם רוֹאה את דלוּת ערכּוֹ היצירתי של בּעל-הבּית בּארץ, אבל הוּא חוֹשש לגוֹרל התנוּעה. מאחוֹרי בּעל-הבּית עוֹמדים המוֹנים בּגוֹלה וּלפיכך דרוּשה “ריאוֹרגַניזציה”“, למען השׂיג את אמוּנם. יש להשלים עם בּעל-הבּית על חשבּוֹן הפּוֹעל! מצב-רוּח זה בּציוֹנוּת אני חוֹשב למסוּכּן, אוּלי לא כּל כּך בּשביל הפּוֹעל, אלא בּשביל הציוֹנוּת. ואוֹדה על האמת, כּי מבּחינה מוּסרית עמדה זוֹ מרגיזה יוֹתר מאשר עמדתוֹ של בּעל-הבּית. זה הנהוּ אֶלמנט מעמדי ידוּע, שאיננוּ מסוּגל לחשוֹב אחרת. הוּא נמצא בּשבי של פּסיכיקה מעמדית עיורת, יש שתפיסתוֹ מגיעה לידי ציניזם מעמדי, אבל כּכה הוּא רוֹאה ואחרת איננוּ יכוֹל. אם הוּא יוֹצא למלחמה בּקבוּצה הרי זה מפּני שעצם העוּבדה של רכוּש קוֹלקטיבי הוּא אסוֹן בּעיניו. הוּא שמע זאת מאביו וּמאבי-אביו, ויש לוֹ הכּרה שכּל רכוּש קוֹלקטיבי הוּא לא רק סתירה לעניניו, אלא הרס משק, לאוּמי וּוַדאי גם מוּסרי. אבל אינטליגנציה זוֹ שבּ”מרכּז השׂמאלי“, המגינה על האוֹפי הפּרוֹגרסיבי של ההסתדרוּת הציוֹנית, זוֹ שעוֹבדת את עבוֹדת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, שרכשה לציוֹנוּת חוּגים חדשים, הן היא עשׂתה את עבוֹדתה הציוֹנית על יסוֹד המפעל החלוּצי שלנוּ, זה היה הבַּגַז' שלה. אחרי העבוֹדה הפּוֹליטית של התקוּפה הראשוֹנה בּציוֹנוּת היה זה הבּגז' העיקרי הגדוֹל: המפעל החלוּצי בּארץ-ישׂראל. איך הגיעה האינטליגנציה הזאת מתוֹך פּחד מפּני בּעל-הבּית להתנכּר כּכה למפעלנוּ ולתנאי קיוּמוֹ? שינוּי היחס מתחיל קוֹדם בּהערכה “פּסיכוֹלוֹגית”: בּהטפת מוּסר לפּוֹעלים, שהם, כּביכוֹל, אידיאַליסטים דוֹגמַטיים, אבל חסרי הבנה משקית ריאַלית. האִמרה הזאת, שהיתה עכשיו למוֹדה, כּי המעוּף הישוּבי שלנוּ איננוּ מתחשב עם שוּם מציאוּת, עם שוּם יכוֹלת, הערכה כּזאת של מפעלנוּ בּחוּגי אנשים שידעוּ לפנים להעריך אוֹתוֹ כּהוֹגן, היא קוֹדם כּל חוֹסר נאמנוּת לאלה שעוֹמדים בּמערכה הכּבדה. אם חוּגים רחבים בּציוֹנוּת לוֹקים בּפחד מפּני הפּוֹעל (בּין שזה בּא מתוֹך האינטרסים המעמדיים שלהם אוֹ מתוֹך קלוּת-דעת המוֹנית, המצוּיה בּחיים המדיניים של כּמה ארצוֹת), הרי חוֹבתם של אלה, אשר התנוּעה הציוֹנית יקרה להם, להילָחם בּכל הגילוּיים של יחס שטחי למפעל הציוֹני בּארץ. לעינינוּ נעשׂה ההיפך. הלָך-הרוּח המשתלט עתה בּציוֹנוּת איננוּ יוֹדע להעריך את הנעשׂה כּרגע בּארץ וחוֹזר לתפיסה האפּוֹטרוֹפּסית, שעבוֹדת הבּרוֹן, יק”א, ה“ג’וֹינט”, בּנוּיה עליה. הלָך-רוּח זה מתיחס אלינוּ כּאֶל “נצרכים”, הזקוּקים להוֹראוֹת מלמעלה, מאת אנשים הבּאים מן החוּץ וּמאזנים בּידם לשקוֹל מה משקי וּמה לא משקי, אנשים אשר לא גילוּ אפילוּ חלק פּעוּט מהיצירה המשקית שתנוּעת הפּוֹעלים הראתה בּמשך עשׂרים שנה. אי אפשר שזה לא יעוֹרר התמרמרוּת. ואל תחשבוּ כּי אִי-האֵמוּן הזה חל רק על הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, אוֹ רק על חלק ידוּע של הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל, שיש לוֹ מוֹנוֹפּוֹלין של אי-משקיוּת. הלא תראוּ כּי אִי-האֵמוּן הזה הוּא אשר הביא לקרבּן את רוּפּין, הרחיק אוֹתוֹ מן העבוֹדה הישוּבית, על חטא שחַטא כּל ימיו בּבקשוֹ את שיתוּף הפּעוּלה בּין המוֹסד המיַשב וּבין התנוּעה המיַשבת. אי-האֵמוּן הזה דוֹגל עתה בּשם “המוּמחיוּת”, וּמתקבּל הרוֹשם שאנוּ מזלזלים בּערך המוּמחיוּת ורוֹצים לבנוֹת ישוּב בּלי משקיוּת וּבלי מוּמחיוּת. מי שיוֹדע קצת מֵעֲבָרָה של תנוּעת הפּוֹעלים, מה היוּ המוּמחים שמצאנוּ כּשבּאנוּ לארץ, כּמה התאמצנוּ למלא את חסרוֹנם, איך השתדלנוּ בּכל ענפי הפּעוּלה שלנוּ לרכּוֹש לנוּ נסיוֹן, מוּמחיוּת, פּה בּארץ, לשאוֹב מכּל מה שניתן לנוּ וגם היינוּ שוֹלחים את חברינוּ לחוּץ-לארץ, כּדי לרכּוֹש ידיעוֹת וּמוּמחיוּת טכנית – הוּא יבין שתנוּעת הפּוֹעלים, שמראשיתה הלכה בּדרך זוֹ והתאבּקה בּעפר רגלי מוּמחים, אינה מזלזלת בּמוּמחיוּת. ואף על פּי כּן הננוּ מתיחסים לסיסמה זוֹ של “הנהלה מוּמחית” בּאי-אֵמוּן גמוּר. גם בּעוֹלם הגדוֹל משמשת סיסמה זוֹ כּסוּת-עינים למי שצריך לבעוֹט בּדמוֹקרטיה הנהלתית. סיסמה כּוֹזבת היא. היא בּאה לא בּמקוֹם שנדרש המהנדס הטוֹב, האגרוֹנוֹם הטוֹב, הרוֹפא הטוֹב; המוּמחיוּת נדרשת אצלנוּ בּענינים סוֹציוֹלוֹגיים וישוּביים, והמוּמחה לכך הוּא, כּמוּבן, לא הציוֹני הטוֹב, לא האדם המנוּסה בּעבוֹדת הארץ, אלא איזה “ואריַאג”⁹ אשר יוּזמן מן החוּץ לנהל את ענינינוּ. מנין האמוּנה העיורת הזאת בּמוּמחה, שאת מכאוֹבינוּ לא כּאב ואת סבלנוּ לא נשׂא ואת ענינינוּ לא למד, שזכוּתוֹ העיקרית היא שאינוֹ מוּמחה בּציוֹנוּת! למוּמחיוּת זאת יכוֹל להתלהב בּעל-הבּית הקטן, שיש לוֹ אמוּנה בּדיפּלוֹם, בּ“טשין” (בּתוֹאר), ויש לוֹ דרך-ארץ בּפני המשׂכּוֹרת הגבוֹהה שהמוּמחה מקבּל. אינני מדבּר על המוּמחיוּת הזאת מבּחינה מעמדית בּלבד (כּבר ידוּע הדבר, שכּל מי שאינוֹ עוֹין את הפּוֹעל איננוּ מוּמחה. כּכה נפסלוּ רוּפּין ואֶטינגר, מחר ודאי יפסלוּ את מוּמחיוּתוֹ של קפּלנסקי ויוּבא אדם מן החוּץ עם פּרוֹטקציַת-קסמים בּידוֹ והוּא יהיה המוּמחה). אוּלם אני פּוֹסל את המוּמחיוּת הזאת גם מבּחינה ציוֹנית פּשוּטה, מבּחינת הנהלת ענינים משקיים. מי שיוֹדע את ענינינוּ בּארץ בּמשך כּל השנים הללוּ, מיוֹם רדת ועד-הצירים לארץ-ישׂראל, יוֹדע שלא היה כּמעט חוֹדש בּלי “כּוֹכב” חדש. שמוֹת רבּים מהם כּבר נשכּחוּ מזמן; אינני יוֹדע אם רבּים מכּם ואפילוּ מהפּוֹעלים הזקנים זוֹכרים את כּל הרשימה המגוּונת הזאת של מוּמחים שוֹנים. ואם יביאוּ חדשים, מוּבטחני שבּעוֹד חדשים מספּר יִשָכחוּ גם הם. מבּחינה משקית מה הדבר הזה אוֹמר? טוּריסטנוִירטשאפט, שלטוֹן של תיירים. כּל מי שלמד בּארץ, שרכש לוֹ כּאן ידיעוֹת ישוּביוֹת רבּוֹת, שלמד להכּיר את היסוֹד האנוֹשי המתישב (וּבמפעלנוּ הציוֹני אין מוּמחיוּת – ולא בּמוּמחיוּת טכנית הדברים אמוּרים – מבּלי הבחנת החוֹמר האנוֹשי), אליו מתיחסים מגבוֹה. אבל אם אנחנוּ בּאים להחליף את הרכוּש האישי שרכשנוּ לנוּ, שהוּא כּרגע אוּלי הרכוּש היוֹתר חשוּב של הציוּנוּת, אם אנחנוּ בּאים להחליף את זה בּטוּריסטנוירטשאפט, אז אנחנוּ שבים לימי הבּרוֹן, יק“א, ה”ג’וֹינט", לאַתמוֹספירה של פּקידוּת.

וּבפּרוֹגרמה הזאת של “המרכּז השׂמאלי” נכנסת דרישה אחת שהיינוּ צריכים לקבּל בּלב ונפש, והיא: בּיסוּס מהיר של כּל המשקים כּדי לשמש דרך לחַדש. ואף על פּי כּן אין לבּנוּ שלם אִתה. מדוּע? עוֹד כּששמעתי בּועידה החקלאית את הויכּוּח שנמשך כּבר מזמן ואשר ימָשך ודאי עוֹד עשׂר שנים, הויכּוּח בּין המצמצמים והמרחיבים¹⁰, הויכּוּח שבּוֹ התחלקה הועידה לשני חלקים, שלא על פּי הקו המפלגתי דוקא, חשבתיו למלָאכוּתי. לא קשה להסיק מַסקנה קיצוֹנית, קל מאד להביא את הצד השני לידי אַבּסוּרד, יש בּזה ענין בּשביל “נשף של דיסקוּסיה”, אבל מה בּצע בּויכּוּח זה? האם יִבּצר מאִתנוּ להקים עשׂרה כּללים פינַנסיים וּבּוּכהַלטריים שעל פּיהם חייבים להתנהל? אבל איני מאמין שלא נעבוֹר עליהם. לא רק אנוּ נעבוֹר, משוּם שאנוּ “מוּעדים” להיוֹת עבריינים נגד הבּוּכהלטריה, נגד היכוֹלת המשקית. יעברוּ גם המוּמחים החדשים, שירכּיבוּ אוֹתם אַלוּפים לראשנוּ. גם הם, אם ישתקעוּ קצת בּארץ, וידבּקוּ בּמפעל, ותתגלה סתירה בּין “הצוֹרך” ו“היכוֹלת”, ודאי יחטאוּ גם הם לפרקים בּנתינת יד לצוֹרך בּניגוּד ליכוֹלת. ההתישבוּת החדשה של השנה הנָה מוֹפת מספּיק. כּמה ראָיוֹת חזקוֹת היוּ נגדה, כּמה עמדה היא בּניגוּד לדרישת בּיסוּס הקיים שנשמעה בּועידה החקלאית, ואף על פּי כן הלכנוּ בּדרך אחרת, הלכנוּ מתוֹך השׂכל הפּנימי של התנוּעה. בּשאלה זוֹ ראינוּ שגם הפוֹרמוּלה הרציוֹנַלית בּיותר לא תמיד הוֹלמת את הצרכים החיוּניים שלנוּ, ואלה מכריעים. וגם היוֹתר פּיכּחים שבּינינוּ והזהירים והמתוּנים בּיוֹתר רוֹאים להם חוֹבה בּשעה זוֹ להיכּנע בּפני הצוֹרך של הציוּנוּת. יש למי שהוּא צוֹרך, כּי אנחנוּ בּעצמנוּ נכריז על השאיפה המַכּסימַלית שלנוּ לביסוּס, למשקיוּת. בּעינַי הכרזה זוֹ מיוּתרת, משוּם שהשאיפה למשקיוּת רציוֹנַלית, מפרנסת, מלַוה את תנוּעתנוּ מראשית ימיה, וּגדֵלה אִתה. אוּלם חוֹששני לעיקרי המשקיוּת שלא יֵהָפכוּ למיטת-סדוֹם בּידי אנשים שאינם מבינים את רוּח התנוּעה. כּל מי שיסתכּל בּעבוֹדתנוּ בּעין אוֹבּיֶקטיבית יוֹדה, כּי חוּש המשקיוּת גדֵל אצלנוּ ממפעל למפעל, יוֹדה בּקדמה שבּאה מהתישבוּת נהלל עד ההתישבוּת החדשה, אף על פּי שנפגשה בּמפריעים יוֹתר, יוֹדה שהמפעל שלנוּ בּדרך כּלל הוֹלך וּמסתגל לתנאים ורוֹכש לוֹ יכוֹלת ורציוֹנַליוּת.

וכאן בּאה הַאשמה אחת, אשר קראתיה רק בּימים האחרוֹנים, כּתוּבה בּידי אחד מדַבּרי “המרכּז השׂמאלי”, הנמנה גם על תנוּעת העבוֹדה. וטענה זאת שמענוּ אוֹתה קוֹדם מאוֹיבינוּ ועכשיו מפּי רבּים: שתנוּעת הפּוֹעלים יש לה חוּלשה אחת, היא “אוֹהבת” להציג את המוֹסדוֹת המיַשבים בּפני “עוּבדוֹת עשׂוּיוֹת”, וכוֹפה על אחרים את רצוֹנה. וּבכן, לֵית דין בּר-נש, “מוּעדים” אנוּ למרידה בּכל קוֹנסטיטוּציה שהיא. כּשטענה זוֹ בּאה מפּי אוֹיבינוּ אין עליהם כּל תרעוֹמת, הם הרי שוֹללים את עצם מפעלנוּ, וּמוּבן שהם שוֹללים גם את פּעוּלתנוּ כּ“בלתי-חוּקית”. אבל כּשבּטענה זוֹ אוֹחזים גם בּמרכּז הפּרוֹגרסיבי, הרי זוֹ עדוּת נוֹספת, עד כּמה אין הבנה לאוֹפי של תנוּעתנוּ. כּשלילינבּלוּם, שזכרוֹ כּה יקר לנוּ, היה מזהיר בּ“המליץ”: “אַל תעפּילוּ!”¹¹ לא נשמענוּ לוֹ והלכנוּ לארץ-ישׂראל, והצגנוּ בּזה את הציוֹנוּת בּפני “פֶט אַקוֹמפּלי”¹². וכן “כּיבּוּש העבוֹדה”. מפעלינוּ הישוּביים הקדימוּ גם את התפיסה ואת ההחלטוֹת של המוֹסדוֹת. תסקרוּ את קוֹרוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ותיוַכחוּ שזוֹהי שרשרת של מפעלים חלוּציים, מפעלים שהקדימוּ את התנוּעה הציוֹנית. וכמדוּמה, שכּל ציוֹני רציני היה צריך להסיק, שזהוּ ליקוּיה של ההנהלה שאינה יוֹדעת להתאים את פּעוּלתה לגילוּיי ההסתערוּת החלוּצית. מי ימנה את כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּ“איסוּר”? בּמוֹשבוֹת עלוּ פּוֹעלים על הקרקע; בּחלוֹנוֹת “הגבוֹהים” הבּיטוּ בּעין רעה על ההתישבוּת החדשה, כּעל ענין שרוֹצים להטילוֹ בּעל כּרחוֹ; דה-לימה וסימוֹן בּשעתם טענוּ אוֹתה טענה כּנגד אוּסישקין ורוּפּין על קניית העמק; יוֹשב כּאן בּינינוּ מר קַלוַריסקי¹³, שגם הוּא היה נאשם בּעיני הפּקידוּת הבּרוֹנית בּחטאים מעֵין אלה, וּבגלל החטאים שלוֹ יש בּידינוּ כּמה נקוּדוֹת ישוּביוֹת. תראוּ שכּמעט כּל העבוֹדה הישוּבית הרצינית בּארץ נעשׂתה בּתנאים משוּנים, והכּוֹחוֹת העליוֹנים, הממוּנים על כּך, לא הבינוּ להכרח, לא הבינוּ את הטֶמפּוֹ אשר הכריח אוֹתנוּ לעשׂוֹת את המפעלים האלה. אפשר שמתוֹך אַמבּיציוֹת אישיוֹת, מתוֹך “פּטריוֹטיזם של הנהלה” לא נעים להוֹדוֹת על זה. אבל מי שבּא וּמאשים אוֹתנוּ על שהיינוּ “הדוֹחקים” ו“הלוֹחצים” איננוּ מבין שלחץ זה הוּא שמציל את התנוּעה הציוֹנית. בּלחץ זה לא יהיה צוֹרך כּשתגדלנה עֵרוּתם ואַקטיביוּתם של המוֹסדוֹת המיַשבים.

מבקרים גם את ה“פַּרַלליזם” של המוֹסדוֹת. טוֹענים, למה נחוּץ מרכּז חקלאי בּזמן שיש מחלקה להתישבוּת, ולמה נחוּצה קוּפּת-חוֹלים בּזמן שישנה “הדסה” וכדוֹמה. אינם רוֹצים להבין כּי אילוּ היוּ בּוֹנים את המפעל שלנוּ על יסוֹד אַדמיניסטרציה היה הוּא מגיע לידי המצב שבּאַרגנטינה. כּל ההצלחה שלנוּ, כּל ה“אֶפישנסי” האמיתית שבּהתישבוּתנוּ קיימת רק משוּם שהפּוֹעל נוֹשׂא בּאחריוּת, משוּם שהוּא מאוּרגן, משוּם ששכם אחד עם האַדמיניסטרציה הציוֹנית המיַשבת פּעלה הקוֹאוֹפּרציה של המתישבים. שוּם מדינה מישבת לא היתה מוֹצאת לה צוּרה יוֹתר מעשׂית למנוֹע חיכּוּכים, לחסוֹך אֶנרגיה. מוֹסדוֹתינוּ הקוֹאוֹפּרטיביים, האִרגוּן הקוֹאוֹפּרטיבי שלנוּ, – זוֹהי הערוּבה הנאמנה שמפעל ההתישבוּת לא יפּוֹל חלל לאפּוֹטרוֹפּסוּת בּיוּרוֹקרטית. שוּם מוֹסד לא היה מסוּגל לרכּז כּל כּך הרבּה אֶנרגיה ישוּבית כּמוֹ המתישבים בּתוֹר תנוּעה מאוּרגנת.

ה“מרכּז השׂמאלי” היה הראשוֹן שזרק את המלה: יציאה, יציאת מחוּסרי-עבוֹדה מן הארץ, יציאת המיוּתרים. נטיית המחשבה לצד זה מלַמדת עד כּמה רחוֹקים בּתנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה מהבנת תנוּעתנוּ אנוּ. יוֹדעים לשקוֹל כּל שגיאה שלנוּ, כּל דֶפיציט של משק, ואינם רוֹצים להבין שגם דפיציט של מקוֹם יש שבּחשבּוֹן כּללי הוּא מביא רוָחים. אוּלם אין כּל הבנה לדפיציט של התנוּעה, אין הבנת ערך האדם המַגשים את המפעל. עוֹד בּראשית העליה החדשה, עם בּוֹא המתנדבים מאמריקה, לא היה לאנשים העוֹמדים בּראש הציוֹנוּת כּל רגש של זהירוּת ושל חסכוֹן האֶנרגיה הלאוּמית הזאת. ואי-הבנה זוֹ נמשכת עד עתה, והיא המַגישה את הפּתרוֹן: היציאה מן הארץ. אך השאלה העיקרית כּיוֹם היא ההיפך מפּתרוֹן זה: כּיצד למנוֹע את היציאה. כּמה דוֹרוֹת ציפּינוּ לתנוּעה החלוּצית וּמי יוֹדע כּמה דוֹרוֹת עוֹד נצטרך לחכּוֹת, אם נאַבּד עכשיו את הכּוֹחוֹת החלוּציים שיש לנוּ. היציאה פּירוּשה: ויתוּר על דוֹר ציוֹני שבּא לארץ.

עכשיו על החטאים העיקריים של תנוּעת הפּוֹעלים לציוֹנוּת. בּדברַי בּויכּוּח ציינתי את ליקוּיינוּ המשקיים. ויחד עם זה: מפעלינוּ בּמשך השנים האלה מַראים על מידה מרוּבּה של שאיפה להבראה, ואינני יוֹדע אם מישהוּ מבּחוּץ, בּהטפה וּבמוּסר, יוּכל לעזוֹר לנוּ. להיפך, כּל כּמה שיִרחב שׂדה ההתישבוּת שלנוּ נלמד יוֹתר ונשׂא בּאחריוּת יוֹתר. המתישב הצעיר כּיוֹם יש לוֹ כּבר נסיוֹן חשוּב של קוֹדמיו. אבל יש שגיאוֹת בּתנוּעה כּוּלה שלא נרפּאנוּ מהן. חטא כּבד הוּא שאנוּ מסתפּקים עדיין בּמצב של “כּת” שבּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. בּמשך עשׂרים השנה האלה היינוּ בּציוֹנוּת כּעין “כּת”, השלַמנוּ עם רפיוֹנה של התנוּעה, השלמנוּ עם מה שנעשׂה בּעליה הרביעית, התרכּזנוּ בּמפעלינוּ, ולא עמדנוּ בּפּרץ. הסיבּה אוּלי מוּבנה: חשנוּ את עצמנוּ צעירים וחלשים, אוּלם המצב מחַייב. מצב הציוֹנוּת כּרגע, מצב הענינים בּארץ ועתידוֹ של הפּוֹעל מחייבים מעכשיו את כּוּלנוּ, יחד עם כּל הקרוֹבים לנוּ מבּחוּץ, לעמדה אחרת בּציוֹנוּת. לא לעמדה של מגן, כּי אם לעמדה של תוֹקף ושוֹאף להבראת הציוֹנוּת, להגבּיר בּתוֹכה את השפּעת העבוֹדה היוֹצרת. בּשוּם אוֹפן אין אנחנוּ יכוֹלים להתיחס בּשויוֹן-נפש למעמד הבּינוֹני, אין אנחנוּ יכוֹלים להסתפּק בּדאגה מוּעטה לתעשׂיה. אנחנוּ רוֹאים את הסתדרוּתנוּ לא כּאינטרסַנט פּעוּט שעניניו עוֹמדים בּניגוּד לאחרים, אלא כּחלוּצים העוֹברים לפני המחנה העוֹבד והפּרוֹדוּקטיבי בּארץ. אין לנוּ כּל אמוּנה כּי עניניהם של אלה מוּגָנים כּהלכה על ידי האידיאוֹלוֹגים של המעמד הבּינוֹני, שאליבּא דאמת אין להם שוּם פּתרוֹן לא רק לציוֹנוּת אלא גם למעמד הבּינוֹני עצמוֹ. אין אנוּ יכוֹלים להתעלם גם מהמצב שנתהווה בּגוֹלה הציוֹנית. בּעל-הבּית בּגוֹלה כּשל גם בּמוּבן החָמרי. בּרוּר שהמפעל של ארץ-ישׂראל יכוֹל להיוֹת רק מפעל עממי. שאלת ההוֹן הלאוּמי, יצירת הנכסים הלאוּמיים, שאלת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, איננה בּשבילנוּ דבר צדדי. בּעינינוּ הוּא היסוֹד היוֹתר בּטוּח גם בּשביל בּנין המשק הלאוּמי וגם בּשביל כּיווּנוֹ לצרכי העוֹבדים. יש מיחסים לנוּ בּמזיד אוֹ בּשוֹגג יחס שלילי להוֹן הפּרטי בּארץ. טעוּת גמוּרה היא. כּל הוֹן הבּוֹנה תעשׂיה וּמלאכה, המַגבּיר את הנכסים שלנוּ, המשמש מקוֹם קליטה לידים עוֹבדוֹת, יֵרָצה. אבל אנוּ לא נשב בּחיבּוּק ידים וּנחכּה לבוֹאוֹ ונטיל עליו את יהָבנוּ. גם ההוֹן הפּרטי שיבוֹא צריך שיִקדם לוֹ ההוֹן הלאוּמי. אין אנוּ יכוֹלים להשתפּך בּשׂמחה לגידוּל האִטי של הקרנוֹת. התנוּעה שלנוּ צריכה להיוֹת יוֹתר אַקטיבית בּפּעוּלה בּשביל הגבּרת הנכסים הלאוּמיים. יש לנוּ כּיוֹם שני שליחים בּחוּץ-לארץ, זלמן רוּבּשוֹב ודוֹב הוֹז, העוֹשׂים בּהרבּה מסירוּת-נפש את שליחוּתנוּ למען הקרנוֹת. אך אין להסתפּק בּזה. הגוֹלה כּוּלה נמצאת בּמצב כּזה שנדרשת עזרתנוּ. ועבוֹדתנוּ החינוּכית, התעמוּלתית בּגוֹלה אינה יכוֹלה להיוֹת מרוּכּזת רק בּמעמד אחד, בּמעמד הפּוֹעלים; לא משוּם שאני מֵקל בּערכּוֹ של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי, אבל יוֹדע אני שאפילוּ החוּגים השׂמאליים שבּציוֹנוּת העוֹמדים מחוּץ להסתדרוּת הציוֹנית, אף הם גידוּלם עוֹלה ויוֹרד עם העליה והירידה של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. את כּל התנוּעה הציוֹנית צריך למעשׂה לראוֹת כּאוֹרגַניזם אחד. הפּוֹעל היהוּדי ילך ויכָּבש עם גידוּל מפעלנוּ.

שאלתנוּ היא איך להיאָחז בּצפּרנים בּזמן המַשבּר, שלא נפּוֹל חללים. מפּני זה עלינוּ לדבּר עכשיו על המפעלים, שהם קטנים אוּלי, אבל חשוּבים לקיוּמנוּ, למשקנוּ ולהלָך-הרוּח שלנוּ. הזמן הקרוֹב איננוּ זמן של התישבוּת כּבדה, אלא של התישבוּת קלה. אם למשך השנה הבּאה והשניה לא יספּיק כּוֹחנוּ למפעלים התישבוּתיים גדוֹלים, צריכים אנוּ להגיע למַכּסימוּם של התישבוּת קלה, כּלוֹמר, כּמשק-עזר לפּוֹעל השׂכיר, שכוּנת-עוֹבדים לפּוֹעל בּכּפר, שכוּנת-עוֹבדים לפּוֹעל בּעיר. החמַצנוּ הזדמנוּיוֹת טוֹבוֹת. היוּ זמנים שיכוֹלנוּ לרכּוֹש בּפתח-תקוה פּרדסים בּמחירים נוֹחים, אבל אז לא היתה עבוֹדה לפוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת, והמַטעים היוּ בּמצב ירוּד, ולא ראינוּ את העתיד לבוֹא. הזנחנוּ את ההזדמנוּת הטוֹבה להבריא את העיר, לא ניצלנוּ את חסכוֹנוֹ של הפּוֹעל בּימים הטוֹבים ואנחנוּ צריכים כּוּלנוּ להכּוֹת “על חטא”. אמנם דרוּש זמן עד שרעיוֹן חדש יתקבּל על הדעת, – וּשכוּנת-העוֹבדים העירוֹנית מהלכת יוֹתר מדי זמן כּרעיוֹן ערטילאי המבקש את תיקוּנוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים העירוֹנית לא היה בּה הרצוֹן החזק למַדי לבנין משקי. לוּ היה כּי אז יכוֹלנוּ להתגבּר על אי-הרצוֹן של הקרן הקימת בּשעתוֹ לקנוֹת את הקרקע ועל אי-ההבנה בּחוּגי ההנהלה הציוֹנית. אבל אם חַטאנוּ בּהזנחה אַל נוֹסיף לחטוֹא. וּשכוּנת-עוֹבדים הכרחית עכשיו בּכּפר. לא נתן לפּוֹעל בּמוֹשבוֹת ליפּוֹל וּלהיכּשל. גם אם כּשלוֹנוֹ יהיה שוֹנה מכּשלוֹן הפּוֹעל העירוֹני, אבל אוֹתן התוֹצאוֹת תהיינה: כּשלוֹן גוּפני ורוּחני, ואחר כּך עזיבת הכּפר ויציאה. שמענוּ היוֹם שבּתוֹך הכּפר שלנוּ ישנם קרוֹב לשבעת אלפים פּוֹעלים, חקלאים וּבלתי-חקלאים. זהוּ רכוּש עצוּם. נדע שצריך לשמוֹר עליו, וזוֹ לא תהא שמירה אם נסתפּק בּמַה שהסתפּקנוּ עד עכשיו, אם לא נכניס אוֹתם בּעבוֹדה ישוּבית, ולוּ גם קטנה, זוֹלה, “בּלתי-פּוֹתרת”. מה לעשׂוֹת? דרך המפעל הקטן הזה, בּין אם הפּוֹעל ישאר אחר כּך בּמשך זה אוֹ לא, יגיע להתישבוּת של ממש.

לסוּג זה של יצירה משקית קטנה שלנוּ יש לחשוֹב גם את שני סוּגי המפעלים, שהם עדיין צעירים ורכּים אצלנוּ, אבל הוֹכיחוּ את חיוּניוּתם. אלה הם משקי הפּוֹעלוֹת והקוֹאוֹפּרציה היצרנית. כּל עֶמדה הנוֹתנת לאדם ריתוּק לקרקע, מינימוּם של קיוּם, כּל מפעל משקי כּזה בּעיר וּבכּפר, ערכּוֹ עתה כּפוּל וּמכוּפּל. הכּלל שלנוּ צריך להיוֹת: איניציאַטיבה מַכּסימַלית, אַל תוּצא פּרוּטה בּעלמא. הכּל צריך להיוֹת מכּוּוָן להשקעה משקית.

ואחרוֹן אחרוֹן – מלחמתנוּ בּממשלה בּעד העבוֹדה. הדברים ידוּעים ואין לי מה לחַדש בּעצם הדבר, אוּלם חפצתי להזכּיר, כּי הרבּה אֶנרגיה פּוֹליטית מוּצאת אצלנוּ פּנימה, וּמשוּם כּך אוּלי מעטה האֶנרגיה הפּוֹליטית המוּצאת חוּצה. והכרחי שדבר זה ישתנה, גם לגבּי דרישת עבוֹדה, קרקע, תנאים יוֹתר נוֹחים לתעשׂיה. אין זוֹ פּוֹליטיקה גבוֹהה. כּל זה נכנס לסוּג של דרישוֹת אֶלמנטריוֹת של אוּכלוֹסין התוֹבעים את זכוּתם. תנוּעתנוּ לא הראתה בּזה את כּל הכּשרוֹן והמרץ הראוּיים. וזה לא יתוּקן על ידי רזוֹלוּציה בּלבד. אוּלי צריך לאַרגן לכך מחלקה מיוּחדת בּתוֹך הועד הפּוֹעל אשר תעמוֹד על המשמר ולא תיעף.

אלה הם בּעצם הדברים, הדלים והזעוּמים, אשר היה לי לאמוֹר כּרגע בּמצבנוּ. אני יוֹדע שהקהל היה ודאי רוֹצה לשמוֹע פּתרוֹן רדיקלי לכל המַשבּר שלנוּ, אבל זה אין אִתי. מסוּפּק אנכי אם יֶשנוֹ פּתרוֹן כּזה אצל מי שהוּא מאִתנוּ. ולא טוֹב יהיה אם נַשלה את עצמנוּ שבּאיזוֹ החלטה נוּכל להביא הצלה. צריך להכּיר כּי תנוּעתנוּ נכנסה לתוֹך מצב קשה ועתידה תלוּי בּזה אם תדע לצאת ממנוּ בּשלוֹם. בּנעוּרַי הייתי מקנא בּתנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית, שזיינה את נוֹשׂאיה בּאמוּנה בּפּרוֹצס ההיסטוֹרי העוֹשׂה את שליחוּתם. יכוֹלתי לפקפּק בּמַדעיוּת של תפיסה זוֹ. אוּלם ידעתי מה חשוּבה לגבּי תנוּעה אמוּנה זוֹ שהאידיאל שלה מוּנח על פּני ה“פּסים” ההיסטוֹריים. ראיתי בּזה נשק כּבּיר, המלכּד המוֹנים ונוֹטע בּהם אוֹמן ונאמנוּת, אף על פּי שלפעמים עלוּל הדבר להתנַוון. ידעתי כּי זה אפשרי לגבּי תנוּעה אוּניברסַלית, שמַקיפה את העוֹלם כּוּלוֹ מתוֹך בּטחוֹן אוֹבּיֶקטיבי ויסוֹד חברתי וכלכּלי אחד, וכי לתנוּעה לאוּמית, וביחוּד תנוּעה לאוּמית כּזוֹ שלנוּ, אין בּטחוֹן אוֹבּיֶקטיבי כּזה, ואי אפשר שיהיה. לנוּ יש הכּרת אסוֹננוּ הגדוֹל, יש אמוּנה בּכוֹחוֹת העם, שאינם מַשלימים עם כּלָיה, יש אמוּנה בּארץ-ישׂראל בּתוֹר אוֹבּיֶקט ריאַלי, אוּלם אמוּנה זוֹ דוֹרשת מאמצים וּמעשׂים בּלתי-פּוֹסקים, ולא יפָּלא הדבר שעם כּל מַשבּר חדש אנחנוּ נפגשים בּאוֹפן קבוּע עם איזה “עמלק” המזַנב את הנחשלים, עם איזה עמלק אידיאוֹלוֹגי המקַצה בּמחנה. אנחנוּ איננוּ יכוֹלים לנחם את המחנה שלנוּ, שנצחוֹנוֹ בּטוּח מראש. ראינוּ את גוֹרלן של כּמה תנוּעוֹת לאוּמיוֹת בּאירוֹפּה. ראינוּ, כּמה לא היוּ הדברים בּטוּחים וידוּעים מאליהם, ראינוּ איך גוֹרל העמים בּמשך התקוּפה האחרוֹנה היה תלוּי על כּף המאזנים. ראינוּ שכּמה עמים עוֹד לא השתחררוּ וגם הם מאמינים בּזה שעוֹד ישתחררוּ. זהוּ הגוֹרל של כּל תנוּעת שחרוּר. וזהוּ גוֹרלנוּ אנוּ, הנמצאים בּמצב יוֹתר מוּרכּב ויוֹתר קשה מאחרים. תפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים, בּמידה שאינה רוֹאה את עצמה כּמקרית, כּשליחת איזה גוּף חיצוֹני, אלא כּשליחת עצמה, שליחת דוֹרוֹת רבּים מדוּכּאים ונרדפים, אשר ציווּ עלינוּ את החיים – תפקידה לראוֹת את המצב כּהוָיתוֹ, לראוֹת את דלדוּל האוּמה, ועם זה להגבּיר בּהרגשה וּבמעשׂה, בּקרב עצמנוּ וּבקרב אחרים, את האמוּנה בּכוֹחוֹתינוּ וּבעתידנוּ.

¹

איני אוֹהב להתעכּב על דברים המוּבנים מאליהם. לפיכך אשיב רק על הדברים שראוּי, לדעתי, להתוַכּח עליהם. טענוּ נגדי כּי לא נתתי תיאוּר מַקיף על תנאי המשק הארצי וכוּ' וכוּ'. הפּעם חשבתי את עצמי פּטוּר מזה. בּועידת “אחדוּת-העבוֹדה” לפני כּחצי שנה עשׂיתי נסיוֹן של סיכּוּם ותיאוּר התנאים המשקיים והחברתיים בּארץ, ואמרתי בּלבּי שלא כּדאי לחזוֹר על דברים שנשמעוּ בּרבּים ושנדפּסוּ בּ“דבר” וּבספר מיוּחד. חשבתי כּי הפּעם צריך לרכּז את הויכּוּח לא בּתיאוּר וסיכּוּם אלא בּענין אַקטואַלי: מִפקד הכּוֹחוֹת בּציוֹנוּת ודרכּנוּ להבּא. בּזכוּתם של מנהיגי מפלגוֹת – וגם אלה שנטלוּ לעצמם את הזכוּת לא לדעת עברית – שלא לדעת את הנאמר אצלנוּ גם מעל בּמה של מפלגה אחרת, איני מוֹדה.

קיויתי כּי בּויכּוּח הזה ידבּר כּל אחד מאִתנוּ בּגילוּי-לב גמוּר, כּי כּל אחד מאִתנוּ, אם יש לוֹ מה לחַדש אוֹ אַיִן, יבוֹא ויגלה לפנינוּ איך הוּא רוֹאה את המצב ואת דרכּנוּ להבּא. אוּלם עם סיוּם הויכּוּח, מוּתר לוֹמר, כּי גילוּי-הלב נתגַלָה כּאן בּמידה מצוּמצמת.

סיעה אחת עברה על הכּל בּהשתמטוּת גרציוֹזית, זוֹהי הסיעה הקרוּיה אוֹפּוֹזיציה שׂמאלית. שמעתי מהם כּמה הערוֹת חשוּבוֹת (למשל, הערכת הגָזוֹז כּתוֹצרת חשוּבה בּארצוֹת המזרח) אוֹ “הגנה” על ההוֹן הפּרטי. אבל מה דרכּנוּ אנוּ, ואם צריך להקים את בּית-אַלפא ותל-יוֹסף, אוֹ אין זה אלא קוֹנסטרוּקטיביזם אוּטוֹפּיסטי, אילוּזיוֹת ואַשלָיוֹת; אם נחוּץ שיהיוּ לנוּ בּכלל משקים בּארץ-ישׂראל, אוֹ אוּלי כּל ענין המשקים הוּא ענין של לוּכּסוּס לקבוּצת נוֹער שהתגעגעה לדבר-מה רוֹמַנטי וּבאה לארץ, ועכשיו היא מתפּכּחת פּה מן הדברים האלה – על זה לא שמעתי מהם דבר, ועלי לציין זאת.

ולא אוֹמַר ששמעתי דברים בּרוּרים למַדי על עצם הענין מצד “פּוֹעלי-ציוֹן”. החבר אַבּרמוֹביץ ליגלג גם על התכניוֹת הרחבוֹת של “אחדוּת-העבוֹדה” וגם על התכניוֹת המצוּמצמוֹת של “הפּוֹעל הצעיר”. לאַבּרמוֹביץ אין צוֹרך לא בּאלה ולא בּאלה, אין לוֹ צוֹרך בּתכנית כּלל. המצב הזה הוּא בּלי ספק נוֹח מאד. בּכל תכנית אפשר למצוֹא פְּסוּל, אבל בּתכנית שאיננה אין למצוֹא שוּם פּסוּל, אי אפשר כּלל לבקר אוֹתה. אַבּרמוֹביץ עוֹנה על כּל שאלוֹתינוּ בּ“מדע” מוּבהק: אתם מצטערים ודוֹאגים על המַשבּר, מטכּסים עצוֹת וּמתכּנים תכניוֹת, והרי צריך, להיפך, לשׂמוֹח על זה, הרי זהוּ מוֹפת שארץ-ישׂראל היא למזל טוֹב ארץ קפּיטליסטית מפוּתחת. הלא למדנוּ בּכל הספרים שארצוֹת הקפּיטליזם המפוּתח יש בּהן מַשבּרים, כּלוּם יש לך ראָיה טוֹבה מזוֹ, שאפשר אפילוּ להשתמש בּה למען התוַכּח והוֹכיח ל“בּוּנד” כּי ארץ-ישׂראל היא ארץ קפּיטליסטית? החבר אַבּרמוֹביץ מחוֹנן בּראִיה “מדעית” העלוּלה להשקיט כּל מַצפּוּן וכל חרדה לגוֹרל הציוֹנוּת. וּבה רוֹצה אבּרמוֹביץ לפרנס אוֹתנוּ וּלהשקיט את תביעוֹת ההמוֹנים היהוּדים למוֹצא.

איני נוֹהג להשתמש בּויכּוּח בּבדיחוֹת, אבל הפּעם לא אבליג. נזכּרתי בּסיפּוּר של פרישמן על המלמד שילדוֹ חָלה בּשחין, והוּא בּירך “שהחיינוּ” על שזכה לראוֹת את “השחין שבּתוֹרה”. והנה גם אבּרמוֹביץ מוֹצא נוֹחַם בּמַשבּר הקפּיטליסטי שבּתוֹרתוֹ. תכוּנה אחת חשוּבה מיוּחדת ל“פוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים: הם בּעלי “בּטחוֹן”, מאמינים בּאמוּנה שלמה בּביאת הציוֹנוּת, ואבּרמוֹביץ טוֹען כּנגדנוּ: אצלכם יש אנשים נוֹאשים שיצאוּ לתרבּוּת רעה, לכפירה בּציוֹנוּת; אצלנוּ אין, לנוּ אמוּנה שלמה שתביאנוּ לנצחוֹן. נכוֹן הדבר, יש אמוּנה בּחוּג קטן זה, האוּד המוּצל מאש, לאחר כּל מיני ליקוידציוֹת בּתנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים, אוּלם אמוּנה זוֹ יש בּה קו מעוֹרר חשד. האוֹרתוֹדוֹכּסיה הגדוֹלה שלנוּ בּשעתה, בּראוֹתה את “האפּיקוֹרסים הצעירים” דוֹאגים לגוֹרל האוּמה ונלחמים בּכל זרם נגד השמד והאַסימילַציה, היתה טוֹענת: אצלנוּ יש אמוּנה, אנחנוּ עוֹמדים איתן. ונכוֹן, היהדוּת האוֹרתוֹדוֹכּסית עוֹמדת איתן עד שסכּנת השמד מגיעה לילדיה, והקרקע נשמט מתחתיה. בּטחוֹן מאוּבּן זה מתוֹך קפיאה על השמרים אינוֹ יכוֹל אז לשמש סייג, ודוקא בּאפּיקוֹרסוּת מלאת הספיקוֹת והפּקפּוּקים מתגלה הרצוֹן וכשרוֹן החיים. רצוֹן החיים והאמוּנה הפּנימית מלאַת החרדה של סמוֹלנסקין ולילינבּלוּם בּדוֹרם, ושל בּרנר בּדוֹרנוּ, הם שיצרוּ את כּל נכסי התקוּפה הזאת. אוּלם אמוּנה זוֹ היא לגבּי אבּרמוֹביץ מיסטית, לא-מדעית וּפסוּלה. בּטחוֹנוֹ המדעי הוּא, כּי יש קפּיטליזם, יש פּרוֹצס סטיכי, ועל כּנפי הפּרוֹצס הידוּע הזה יבוֹאוּ המוֹנים וקפּיטלים יהוּדים ויתעסקוּ בּבנין הארץ, וּבידוֹ של אבּרמוֹביץ שטר על זה והוּא מחזיק בּוֹ. וּכשנעשׂה דבר-מה בּארץ-ישׂראל בּמשך השנים האלה הרי תמיד אפשר להגיד: ניבּאנוּ מראש. אם בּאוּ פּוֹעלים – “אמרנוּ שיבוֹאוּ”, בּא רכוּש – “אמרנוּ שיבוֹא”. ולא חשוּב אם רכוּש זה בּא אוֹ הוּבא, אם הוּא של הקרן הקימת אוֹ לא, על כּל פּנים “אנחנוּ ניבּאנוּ”.

שמעתם כּאן עוֹד, שיש מַאזן פּסיבי של ששה מיליוֹן, אין איפוֹא לדאוֹג עוֹד להתפּתחוּת משקינוּ וּלהכנסוֹת הקרן הקימת וקרן-היסוֹד, כּי אם גם נוֹריד מכּאן את המיליוֹן השייך ל“אילוּזיה הלאוּמית” ישארוּ עוֹד חמישה מיליוֹנים של “הוֹן פּרטי” בּטוּח, אשר נוּכל לחסוֹת בּצל כּנפיו. אוּלם אדם כּאַבּרמוֹביץ היה בּכל זאת יכוֹל להתבּוֹנן ולדעת מה יש בּששה מיליוֹנים אלה כּספּי מנזרים, כּספים הנשלחים על ידי ערבים מאמריקה לקרוֹביהם, וגם כּספּי “הממשלה האימפּריאַליסטית”. כּדאי היה לנַתח את הדבר מכּמה צדדים, ואז היה מתבּרר מה תפקידוֹ של הקפּיטל הזה, וכמה אפשר לסמוֹך על ההתפּתחוּת הטבעית הזאת.

לפי מדע זה קל להסבּיר את כּל חזיוֹנוֹת החיים שלנוּ, הכּל כּל כּך חַלק וּמוּבן. מהי למשל הסוֹכנוּת? בּרור – הסוֹכנוּת היא “בּוּרגנוּת כּבדה”. מה זאת ציוֹנוּת? זוֹהי “בּוּרגנוּת קטנה”. יֶשנן פוֹרמוּלוֹת מצוּינוֹת המסתירוֹת את הכּל. אפשר לשבת בּארץ-ישׂראל וּבמקוֹם דאגה למצב הקשה, להצלת מחוּסרי-עבוֹדה, ליצירת משק, לעמוֹד וּלשנן, כּי מַרשל² נאלץ לבוֹא לארץ-ישׂראל, יען כּי בּאמריקה אין שוּק לקפּיטלים שלוֹ, אין לוֹ שם שלטוֹן מעמדי והוּא מוּכרח על אפּוֹ וחמתוֹ לקיים מה שציותה עליו התיאוֹריה של “פּוֹעלי-ציוֹן”, וּכשיבוֹא ההוֹן הגדוֹל – יסדר את כּולכם. לא אדבּר כּאן עד כּמה עצם האמוּנה הזאת, שהכּוֹח העיקרי שיבנה את הארץ הוּא דוקא כּוֹח ההוֹן הפּרטי שיבוֹא בּאוֹפן אנַרכי, עד כּמה תיאוֹריה זוֹ היא “סוֹציאליסטית”. ודבר זה לא מענין אוֹתי, כּשם שלא מענינוֹת אוֹתי כּל אוֹתן התיאוֹריוֹת הרבּוֹת שבּשמן דיבּר החבר ניר. כּל התיאוֹריוֹת האלה, אם הן נסמכוֹת על מַרכּס אוֹ על בּרוּכוֹב, יש להן תכוּנה אחת משוּתפת – הרקת התוֹכן והווּלגַריזציה של נוּסחאוֹת על ידי תלמידי בּוֹסר, שלא הבינוּ וסירסוּ את תוֹרת רבּם. לא אדבּר כּאן מבּחינה עיוּנית על ההטפה הזאת המלמדת אוֹתנוּ, שרצוֹן זהוּ דבר מגוּחך, וכי תוֹרת הסוֹציוֹלוֹגיה המַרכּסיסטית עוֹמדת על מוּשׂג אחר: יש פּרוֹצס והוּא יתגשם בּהכרח מאליו, וצריך רק להקדימוֹ. כּל ההיסטוֹריה האנוֹשית מצטיירת לפי תפיסה זוֹ כּרכּבת ההוֹלכת על פּסי-בּרזל מתחנה לתחנה והקוֹנדוּקטוֹרים יכוֹלים בּשעוֹן בּיד להקדים לעתים את בּוֹא הרכּבת לאיזה רגעים. פשטוּת ווּלגָרית זוֹ של התפיסה ההיסטוֹרית היתה כּבר לנחלת העבר בּתנוּעה הסוֹציאליסטית והקוֹמוּניסטית כּוּלה, גם לגבּי חזיוֹנוֹת העוֹלם הגדוֹל. הפּרוֹצס ההיסטוֹרי הוּא הרבּה יוֹתר מוּרכּב והפסד של שעה בּתנוּעה יכוֹל להיוֹת לעתים גם הפסד האוֹפי של התנוּעה. בּאוּמה קטנה שהחוּקים הסוֹציוֹלוֹגיים הכּלליים אינם ממַצים כּלל את יסוּריה, את תנאי קיוּמה ואת אפשרוּיוֹתיה, שהגוֹרל ההיסטוֹרי קשר אוֹתה עם ארץ מסוּימת, ושמפּאת פּזוּריה בּעמים משפּיע כּל שינוּי-פּוֹליטיקה שבּכל מדינה על גוֹרלה, – אם בּתנאים אלה מדבּרים אלינוּ בּשם ה“בּטחוֹן” בּפּרוֹצס ההיסטוֹרי, כּי אז זה עוֹד יוֹתר מגוּחך. הנה בּיוֹם שהרציתי את הרצאתי היה “הרעש” בּארץ-ישׂראל, ואילמלי היה רעש קטן זה אוֹרך עוֹד מספּר שניוֹת, היה ודאי כּל “הפּרוֹצס ההיסטוֹרי” מוֹצא לוֹ פּתרוֹן חדש. הפּרוֹצס העוֹלמי ודאי לא היה משתנה, הסוֹציאליזם היה עוֹשה את דרכּוֹ הלאה, אבל אוּמתנוּ הקטנה היתה יכוֹלה להימצא בּסיטוּאַציה חדשה לגמרי.

אין להתוַכּח עם אנשים אשר בּשבילם כּל ההתפּתחוּת שלנוּ ידוּעה מראש, נתוּנה מראש. אנשים אלה ידעוּ לפני עשׂרים שנה, כּי כּל מעשׂינוּ מיוּתרים, הם ידעוּ להכריז כּמה פּעמים על האילוּזיוֹת של הקרן הקימת, על האוּטוֹפּיזם של הקבוּצה. עוֹדני זוֹכר את התיאוֹריוֹת ה“חריפוֹת” של החבר ניר, שהסבּיר מדוּע אמרנוּ קוֹדם שהקבוּצה אסוּרה ועכשיו אנוּ אוֹמרים שהיא מוּתרת. התירוּץ הוּא פּשוּט מאד. כּל זמן שהעוֹלם האירוֹפּי עמד עדיין בּמשטר קפּיטליסטי, לא היתה, כּמוּבן, הקבוּצה אלא אוּטוֹפּיה, שלמַרכּסיסטים כּשרים אסוּר לטפּל בּה; אבל עכשיו, לאחר המהפּכה הרוּסית, כּשהעוֹלם נכנס לתקוּפת הסוֹציאליוּת, עכשיו הוּתרה הקבוּצה. ואת המנתח החריף הזה, היוֹדע להסבּיר לנוּ את כּל חזיוֹנוֹת חיינוּ מתוֹך השקפה מדעית מדוּיקת, הייתי שוֹאל, כּיצד זה קרה שאוֹתוֹ ה“פּרוֹצס” שהיה עתיד על פּי הדין להביא את כּוּלנוּ לארץ-ישׂראל, שהוּא מגרש את היהוּדים מיתר הארצוֹת ודוֹחק אוֹתם לארץ-ישׂראל דוקא, – כּיצד זה קרה שבּרוּסיה לא מילא פּרוֹצס זה את תפקידוֹ בּ“שלימוּת”? היה אמנם פּרוֹצס רציני מאד של דחיקת יהוּדים והוֹנם, וּבכל זאת נתערבּב חזיוֹן צדדי, נפלה שגיאה בּפּרוֹצס הסטיכי. הקפּיטל היהוּדי בּמקוֹם להגיע לארץ-ישׂראל נשאר בּידי מישהוּ אחר. חזיוֹן זה הרי הוּא יכוֹל לעוֹרר פּקפּוּק כּל-שהוּא בּבּטחוֹן המוּחלט בּדרך הפּרוֹצס המוֹביל למטרה.

אבל אני מאמין בּאמוּנה שלמה שהחבר ניר יתרץ כּל פּירכה. העיקר בּשבילוֹ הלא הוּא לא לפתוֹר את שאלוֹת חיינוּ, לא להראוֹת להמוֹנים יהוּדים דרך מה לעשׂוֹת, לא לאַרגן את האֶנרגיה הרבוֹלוּציוֹנית בּתנוּעת הפּוֹעלים. העיקר הוּא רק להמציא אַרגוּמנט בּויכּוּח אשר ידהים את האוֹפּוֹננט לכל הפּחוֹת למשך רבע שעה, ולזה ימָצא בּודאי הכּשרוֹן הדרוּש. אבל אם לעזוֹב את נקוּדת-המוֹצא הדיסקוּסיוֹנית ולשאוֹל איזוֹ דרך בּמציאוּת יש לקבוּצת-אנשים זוֹ, הרי אין תשוּבה אחרת אלא שדרכּם זאת היא דרך של “קעסט-קינדער”, של סמוּכים על שוּלחן אחרים, של אנשים שאין להם צוֹרך לא לסלוֹל דרכים, לא לעשׂוֹת מפעלים ולא לרכּוֹש את האמצעים למפעלים. להם מספּיקה התיאוֹריה. החבר ניר זרק לדֶרפל³ אִמרה מוּצלחת מאד: בּזכוּתם של שלוֹשים אלף הפּוֹעלים העברים אתה עוֹמד כּאן. ואני צריך לוֹמר לניר: בּזכוּת המפעל החלוּצי וּבזכוּת ההוֹן הלאוּמי “האילוּזוֹרי” אתה עוֹמד פּה. על ידי המלחמה נגד הקויאֶטיזם, נגד ההסתגלוּת אל הרחוֹב היהוּדי, נוֹצרה הבּמה הזאת, שמעליה אתם מלגלגים עתה על הרצוֹן המאוּרגן של הפּוֹעל ליצוֹר משק וּלהשפּיע על התפּתחוּת הארץ.

אמנם גם לפני עשׂרים שנה, בּתרס"ז, בּראשית תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית-הסוֹציאליסטית, בּראשית העליה השניה, ניתנה כּבר הזדמנוּת היסטוֹרית יוֹצאת מן הכּלל לתקוּמת תנוּעה חלוּצית חשוּבה מאד. התנאים היוּ אוּלי לא גרוּעים בּהרבּה מאשר עכשיו, אילמלא בּא אז המַשבּר האידיאוֹלוֹגי בּציוֹנוּת: תנוּעת הטריטוֹריאַליוּת מצד אחד, הבּעלי-בּתיוּת של הנוֹער הציוֹני וההתאַבּנוּת של תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” שקפאוּ אז על שמריהם והסתפּקוּ בּציוֹנוּת של דיסקוּסיוּת. מצד שני, לוּ הוֹפיע אז כּוֹח אנוֹשי אחר, ולא היינוּ בּוֹדדים כּמוֹ שאנוּ, בּני העליה השניה, היינוּ, כּי אז אפשר שכּל גוֹרל הציוֹנוּת היה אחר. מלבד “חוּקי-הבּרזל” יש גם התפּתחוּת של דעוֹת ושל הבנה, וצריך היה שיוּשקעוּ כּוֹחוֹת, שיעבוֹר זמן עם מעשׂי דוּגמה וּמוֹפת עד שכּל מי שיש בּוֹ יסוֹד חלוּצי ורבוֹלוּציוֹני לאוּמי יצטרף למעשׂה. כּזאת עשׂה אז בּרנר. כּכה עשׂוּ בּחוּרים סתם, שבּאוּ הנה כּציוֹנים פּרימיטיביים והיוּ כּאן לפוֹעלים, כּכה עשׂוּ חלוּצים מראשוֹני “פּוֹעלי-ציוֹן”, שלא התחשבוּ עם המוּשׂגים ששלטוּ אז בּמפלגתם. הם עשׂוּ את שלהם, וּמה שיש לנוּ כּיוֹם כּאן – משלהם הוּא.

ואני שוֹאל עכשיו קֳבָל העם: על איזוֹ שאלה כּאוּבה שלנוּ, על איזוֹ שאלה חיוּנית אתם נוֹתנים תשוּבה כּל-שהיא? אבּרמוֹביץ יוֹדע שהקרן הקימת זהוּ אמנם כּסף עממי, אוּלם כּסף זה הוּא בּוּרגני, כּי הוּא נמצא בּרשוּת בּוּרגנית. ונשאלת השאלה, מדוּע איפוֹא לא “ילך” אל הקוֹנגרס ולא יגבּיר את השתתפוּת הפּוֹעלים, כּדי שהמוֹסד יֵעָשׂה למוֹסד עממי? אם תשאלוּ אוֹתי להגדרה של מַהוּת ההוֹן הבּוּרגני וההוֹן הלאוּמי לא אתלה אוֹתה בּזה, מי הוּא המוֹציא את הכּסף, אלא בּזה – למַה הוּא מוּצא. יש כּמה מצבים שמעמד אחד עוֹשׂה את שליחוּתוֹ של מעמד אחר. בּרוּסיה, למשל, עשׂתה ממשלת הפּוֹעלים את שליחוּתוֹ של מעמד האִכּרים, ואם וייצמן אוֹ אוּסישקין קוֹנים קרקעוֹת בּארץ וּבוֹנים עליהן חקלאוּת עוֹבדת, הרי הם עוֹשׂים את השליחוּת ההיסטוֹרית של האוּמה העברית המבקשת עבוֹדה, את שליחוּת הפּוֹעל היהוּדי ואת שליחוּת ההמוֹן היהוּדי המהגר. ולא זוֹ השאלה, מי יוֹשב בּמוֹסד, אלא מה עוֹשׂה המוֹסד; לא מי עוֹשׂה את התקציב, אלא למַה הוּא מכוּוָן. בּקרנוֹתינוּ הלאוּמיוֹת רוֹאה אני מכשירים המוּכרחים על פּי ההגיוֹן החלוּצי של ההיסטוֹריה שלנוּ, לשמש ליצירת אוּמה עוֹבדת על אדמתה. ומבּחינה זוֹ הם סוֹציאליסטים הרבּה יוֹתר מאשר מפלגה, הדוֹגלת בּשם אוּלטרה-סוֹציאליזם ואיננה מבינה את החוֹבה לעזוֹר לפּוֹעל להתבּצר, לכבּוֹש מקוֹם עבוֹדה וּלהקים משק עבוֹדה. מפלגה כּזאת אין לה חוּש לשוּם ענין חיוּני של הפּוֹעלים, את מפעל ההתישבוּת אינה מבינה ואינה מסייעת לוֹ בּכלוּם, את מלחמתוֹ המעמדית של הפּוֹעל היא תוֹפסת בּאוֹפן ווּלגָרי, מבּלי להבין את תכנוֹ המעמדי של מפעלנוּ הציוֹני והמשקי, ואין לה מה לוֹמר לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, אלא לחַפּשׂ מוּמים בּמפעלוֹ וּלהסתגל אליו לאחר מעשׂה.

ולא בּגילוּי-לב דיבּר כּאן לפנינוּ החבר דרפל. מפּיו התכּוֹננתי לשמוֹע דברים בּרוּרים וּגלוּיים יוֹתר, מפּני שאם יש בּינינוּ סיעה אחת, שהעוֹלם החיצוֹני חוֹשב שיש לה עמדה בּרוּרה מאד, זוֹהי הסיעה שבּשמה החבר דרפל⁴. והיתה הרשוּת לדרוֹש מתוֹך רגש של כּבוֹד אֶלמנטרי אל ציבּוּר הפּוֹעלים, שהוּא יגיד בּגָלוּי מה דרכּוֹ בּארץ זוֹ, שהוּא נמנע מלקרוֹא לה בּשם. אבל הוּא לא אמר. הוּא העתיר עלינוּ כּמה דברי “מדע” הוּא סיפּר כּי כּאשר האימפּריאַליזם נתוּן בּמַשבּר מתחילוֹת לפרוֹח המוֹשבוֹת. לפי זה היה מצבה של אוֹתה המוֹשבה האנגלית הקרוּיה פּלשׂתינה צריך להיוֹת מצוּין. כּי הלא ידוּע לכל תינוֹק שהאימפּריאַליזם האנגלי נתוּן עכשיו בּמַשבּר. הוּא ידע להתמרמר על בּנין הנמל על ידי ממשלת ארץ-ישׂראל, היוֹת וזהוּ ענין אימפּריאַליסטי ואיסטרטגי שאין בּוֹ כּל צוֹרך לארץ. רבוֹלוּציוֹניוּתוֹ של החבר דרפל עוֹלה איפוֹא על הרבוֹלוּציוֹניוּת של אוֹתוֹ תנא שקָבל על רוֹמא הבּוֹנה גשרים וּמרחצאוֹת רק להנאתה, אוּלם הלָה לא פּסל את עצם המפעלים, והחבר דרפל פּוֹסל את הנמל. הוּא גם חרד לתוֹצרת הארץ, לאימפּוֹרט הגדוֹל, הוּא הסבּיר שאנוּ נמצאים בּתנאים קוֹלוֹניאַליים ולא בּתנאים קוֹלוֹניזציוֹניים, שארץ-ישׂראל היא קוֹלוֹניה של אמריקה, כּי שׂכר דירוֹתינוּ הוֹלך לשם. על כּל הדברים האלה מצד תכנם המדעי אפשר לחלוֹק, כּי לא מארץ-ישׂראל יוֹצאים כּספים של שׂכר-דירה, אלא יש יהוּדים בּתל-אביב שיש להם בּתים בּבּרלין והם מקבּלים את שׂכר-הדירה, ועל סמך זה אפשר אוּלי להגיד שבּרלין היא קוֹלוֹניה של פּלשׂתינה. אוּלם חפצתי לשמוֹע מדרפל דברים בּרוּרים ועמדה בּרוּרה, וּכשדיבּר על “הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים שבּארץ” חפצתי לדעת: מי הם הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים אשר משקנוּ נמצא בּסתירה אִתם, מי הם בּכלל הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים האלה וכמה הם, הזכוּ גם יהוּדים להימנוֹת עליהם? הלא אנחנוּ הציוֹנים איננוּ נכנסים למספּר הכּוֹחוֹת האלה. למה הלשוֹן האֶזוֹפּית המסתתרת הזאת? וּכשהחבר דרפל דיבּר על דמוֹקרטיוּת, חפצתי שיעשׂה חסד ויגיד מַהי הדמוֹקרטיה שבּשמה הוּא מדבּר. אינני יוֹדע אם בּיחס למדינוֹת אחרוֹת הוּא חסיד גדוֹל של דמוֹקרטיה, אבל לגבּי ארץ-ישׂראל הוּא חסיד. ואני רוֹצה איפוֹא שיגיד בּגָלוּי, מה הם הדמוֹקרטים של ארץ-ישׂראל. עתה אין עוֹד צוֹרך בּשוּם סתר-פּנים.

אוֹמַר את האמת. ויכּוּח מדעי, ויכּוּח משקי אין לי צוֹרך לנהל עם החבר דרפל, כּי עם עוֹרבים מקרקרים המשתדלים בּכל מקוֹם לתפּוֹס כּל סימן של כּשלוֹן ולעשׂוֹת ממנוּ מַטעמים פּוֹליטיים וכלכּליים, – אין להתוַכּח. כּל המתנגדים של רוּסיה, של וינה הסוֹציאל-דמוֹקרטית, של משק הפּוֹעלים בּכל מקוֹם, כּוּלם מצאוּ להם לא הזדמנוּת אחת להתיצב בּפּוֹזה וּלקוֹנן על הסכּנה, על חוֹסר התכלית, על הכּשלוֹן ועל חוֹסר הכּשרוֹן. תפקיד זה אינוֹ קשה בּיוֹתר. יש עמלק המזַנב את הנחשלים מתוֹך כּאב-לב אוֹ בּלי כּאב זה. אוּלם יש חזיוֹן אחד שעליו רוֹאה אני הכרח לדבּר גלוּיוֹת דוקא. לאחר עשׂרוֹת שנים של המלחמה האידיאוֹלוֹגית הגדוֹלה הגענוּ לכך, שהסוֹציאליזם היהוּדי וּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, וגם “הבּוּנד” בּתוֹכה, רוֹאים את עצמם כּבנים לעמם. אנוּ השתחררנוּ מזמן מהתפיסה הסוֹציאליסטית האַסימילַטוֹרית הרוֹאה אוֹתנוּ רק כּהדוֹם לאחרים. המקרים שהיוּ לפני ארבּעים וחמש שנה כּשיהוּדים ויּהוּדיוֹת ישבוּ בּבתי-דפוּס אי-לגליים של “נַרוֹדנַיה ווֹליה” והדפּיסוּ פּרוֹקלַמַציוֹת של פּוֹגרוֹמים, נראים עכשיו בּינינו למפלצת היסטוֹרית. כּשהמנוֹח מֶדֶם פּלט מפּיו שדם יהוּדי הנהוּ שמן-משחה על גלגלי הרבוֹלוּציה, התקוֹממוּ נגדוֹ סוֹציאליסטים יהוּדים גם בּלתי-ציוֹנים. גברה ההכּרה כּי כּל מעמד עוֹבד שבּכל אוּמה קיים לשם עצמוֹ, הוּא יוֹצר בּשביל עצמוֹ, וּבתוֹר כּזה הוּא פּוֹעל וּמסַייע גם לאחרים. ואם לוֹ לעצמוֹ אין ערך, למה יעמוֹל וּמה יִיצוֹר? מבּלי ההנחה היסוֹדית, שמעמד הפּוֹעלים העברים צריך לבנוֹת את עצמוֹ, אין מקוֹם לשוּם תנוּעת-פּוֹעלים יהוּדית. אבל זכינוּ לגלגוּל חדש של החזיוֹן האַסימילַטוֹרי דוקא בּארץ-ישׂראל. הם עוֹשׂים את האידיאל שלנוּ לא רק לצחוֹק וּלקלס, אלא גם רוֹצים למצוֹא זכוּת על רדיפת האידיאל שלנוּ, על רדיפת האנשים החיים בּשביל האידיאל הזה בּרוּסיה. הם יוֹצרים כּאן בּרית חפשית בּמלחמה על “היסוֹדוֹת הדמוֹקרטיים” עם כּל מַשׂטינינוּ. ערב הועידה קראתי חוֹברת אחת, כּתוּבה עברית וּמַסבּירה שהיסוֹדוֹת הדמוֹקרטיים שבּארץ-ישׂראל צריכים ללמוֹד ממלחמת הבּחירוֹת שהיתה עכשיו, שהם עד הנה לא היוּ די חריפים ורדיקליים בּמלחמתם נגדנוּ. ראינוּ שהם קוֹראים דמוֹקרט למי שמתנגד לישוּב העברי בּארץ-ישׂראל – זוֹהי הדמוֹקרטיוּת שלהם וזהוּ הסוֹציאליזם שלהם, המשמשים לא את נוֹשׂאי התנוּעה, את הפּוֹעל העברי, אלא את מישהוּ אחר, שיש לוֹ חשבּוֹנוֹת שלוֹ, מישהוּ המעוּנין שבּארץ-ישׂראל לא יִבָּנה משק ולא תהיה עליה ולא תתפּתח דמוֹקרטיה אמיתית, אלא שתהיינה הפגנוֹת. ואתם, יוֹרשיהם של הסוֹציאליסטים האַסימילטוֹרים והמסגירים את עמם לפוֹרעים, צאוּ למערכה בּפנים גלוּיוֹת, ואז יוּכל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לקבּוֹע את יחסוֹ אליכם לא מתוֹך ערפל של אידיאַליזציה, כּי אם מתוֹך ידיעה בּרוּרה.