רקע
ברל כצנלסון
מעשׂה פּתח-תקוה וערכּוֹ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

(נאוּם בּאסיפה פּוּמבּית בּירוּשלים)

לא נצא ידי חוֹבתנוּ, בּתַנוֹתנוּ את דבר חברינוּ המוּכּים והפּצוּעים והנאסרים. חוֹבתנוּ לדעת ברוּר מה קרה, מה ערך המאוֹרע? הנחַלנוּ מפּלה אוֹ נצחוֹן? העשׂינוּ משגה אוֹ מעשׂה רב? הלהמשיך אוֹ לחדוֹל? על שאלוֹת אלוּ צריכים להשיב לא רק הפּוֹעלים בּפתח-תקוה, אלא ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ כּוּלוֹ.

מעשׂה פּתח-תקוה הוּא מאוֹתם המאוֹרעוֹת המכריעים, שלאוֹרם מתגלים מחדש בּבהירוּת מוּחלטת חזיוֹנוֹת חיינוּ והכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ותפקידם ההיסטוֹרי.

שלוֹשה גוֹרמים היוּ בּמאוֹרעוֹת: הפּוֹעל העברי, הפּרדסן, הממשלה. כּיצד פּעלוּ כּאן שלוֹשת הגוֹרמים הללוּ?

כּל אחד מהם עשׂה את שליחוּתוֹ בּנאמנוּת, נאמן ל“טבעוֹ” וּלהגיוֹנוֹ הפּנימי, וכל אחד מהם בּא ללמדנוּ: מה מקוֹמוֹ ותפקידוֹ בּתנוּעת התישבוּתנוּ בּארץ.

מה עשה הפּוֹעל בּפתח-תקוה? מעשׂה רב, אשר כּמוֹהוּ לא היה עדיין בּקוֹרוֹת “כּיבּוּש העבוֹדה”.

בּשנת תרפ"ח בּעצם הדכּאוֹן הקשה השפוּך על הארץ, ועל חלקים רבּים, עייפים ומעוּנים, בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, זכינוּ למערכה גדוֹלה, למערכת-כּבוֹד, שהוֹכיחה כּי כּוֹחוֹ של הפּוֹעל לא עזבוֹ, כּי כּאז כּן עתה הוּא עוֹמד בּנאמנוּתוֹ, בּחזיתוֹ. השנה שנת יוֹבל. לא רק חמישים שנה לראשית המפעל החקלאי שלנוּ בּארץ, למפעל החלוּצי הגדוֹל של יהוּדי ירוּשלים בּשעתוֹ – יסוּד פּתח-תקוה. השנה גם חצי יוֹבל לראשית “העליה השנייה”, אשר חידשה את תביעת העבוֹדה העברית ואת מלחמתה הנוֹאשת. הפּוֹעל שבּא לארץ מצא את העבוֹדה העברית עזוּבה וּמיוּתמת, כּמעט מחוּקה מספר הישוּב. חיבּת-ציוֹן, אשר פּתחה בּמפעלים החלוּציים של פּתח-תקוה וּגדרה מתוֹך שאיפה לעבוֹדה ממש ולעליית המוֹני יהוּדים – שכחה את חלוֹמוֹת נעוּריה. לוֹחמי העבוֹדה העברית בּתקוּפה הראשוֹנה היוּ בּוֹדדים: מיכאל הלפּרן, יהוֹשע בּרזלי וּזאב יעבּץ – הסוֹפר התמים והחרד, שיצא בּעוֹז-רוּח לתבּוֹע את עלבּוֹן העבוֹדה העברית מידי פּקידי הבּרוֹן. ורק עם העליה השניה החל רעיוֹן העבוֹדה העברית להיוֹת לכוֹח ציבּוּרי. העליה השניה היא היא שהכריזה, כּי התישבוּת יהוּדית בּלי עבוֹדה יהוּדית עושה פּלסתר את כּל עניין הציוֹנוּת, מבּחינה מוּסרית וכלכּלית כּאחת.

כּיצד נלחם הפּוֹעל בּמוֹשבה על זכוּת-קיוּמוֹ ועבוֹדתוֹ בּמשך עשׂרים וחמש השנים הללוּ? מה היה כּוֹחוֹ? מה היה נשקוֹ בּמלחמה זוֹ? העזרה לוֹ הממשלה? ההבינה לוֹ התנוּעה הציוֹנית? ההבינוּ לוֹ הקוֹנגרסים? בּודדים, חסרי ישע, זרים וּבלתי-מוּבנים גם לתנוּעה שעל בּרכּיה גדלנוּ, זרים למוֹסדוֹת (בּיניהם המוֹסד הכּספּי הרשמי של התנוּעה הציוֹנית, אפּ"ק, אשר התנכּר כּל ימיו, והנהוּ מתנכּר גם כּיוֹם, לעבוֹדה העברית), חסרי כּל כּוֹח-עזר משקי וכל כּוֹח ציבּוּרי רציני מסַייע, ניהלנוּ בּמתי-מעט את מלחמתנוּ על זכוּת-העבוֹדה. וּכמוֹ כּל היחידים-המבשׂרים, ההוֹלכים ראשוֹנים בּקרָב היסטוֹרי. נחלנוּ מפּלוֹת. המאמצים והכּיבּוּשים לא היוּ בּני-קיימא. אחריהם הייתה בּאה מפּעם לפעם עזיבת המערכה. עזבוּ לא רק אלה שנוֹאשוּ מן הארץ, אוֹ שנשארוּ בּארץ וּמצאוּ מקלט וּמחיה מחוּץ לעבוֹדה. עזבוּ גם אלה אשר החליטוּ בּרוֹב כּוֹח לא להעלוֹת יוֹתר את חייהם על הגרדוֹם של קיוּם-לא-קיוּם בּמוֹשבה והשקיעוּ את כּוֹחוֹתיהם בּ“יצירת ישוּב עוֹבד”, בּיצירת משק-העבוֹדה העוֹמד בּרשוּתה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים.

אוּלם גם בּשעה שתנוּעת הפּוֹעלים השקיעה את מיטב כּוֹחוֹתיה בּפתרוֹן חדש ונוֹעז, בּיצירת משקי-העבוֹדה העצמאים, ידעה כּי אינה מוַתרת ואינה רשאית לוַתר על מקוֹם העבוֹדה בּמשק הפּרטי. ועם צמיחת העלייה נתחדשוּ המאמצים בּיתר שׂאת. אחרי שנים של אכזבוֹת וּתבוּסוֹת וקרבּנוֹת-נפש רבּים של "חיילים נעלמים " התחיל שוּב – למרוֹת הפּרספּקטיבה הנעלמה, למרוֹת הכוֹחוֹת “המוֹשכים” אל “הכּרך” הארץ-ישׂראלי – זרם חדש של “כּיבּוּש” המוֹשבה. מה היה כּוֹחוֹ של זרם זה, מה היוּ הכוֹחוֹת המסייעים לוֹ? אמנם מאחריו כּבר עמד ציבּוּר פּוֹעלים חזק הרבּה יוֹתר מלשעבר, אמנם רעיוֹן העבוֹדה נתקבּל “להלכה” בּדעת הציבּוּר, אמנם בּקוֹנגרסים הציוֹניים נתקבּלוּ כּבר כּמה החלטוֹת, שלא לסייע למפעלים המתכּחשים לעבוֹדה עברית. אבל כּל זה היה רק להלכה. למעשׂה נשאר כּיבּוּש העבוֹדה ענינם של הכּוֹבשים בּלבד. לא המוֹסדוֹת הציוֹניים, לא הכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּישוּב, לא גילוּ עזרה רצינית למפעל זה, וּלבשתנוּ עלינוּ להוֹדוֹת כּי הסתדרוּתנוּ אף היא לא הקדישה למפעל המוֹשבה את הכוֹחוֹת הנדרשים. בּן-חוֹרג היה הפּוֹעל החקלאי בּתנוּעתנוּ. אוּלם חוּש עמוֹק וּבריא מאד ניהל את הפּוֹעל בּמוֹשבה, הנאבק על קיוּמוֹ ועל עתידוֹ. הוּא ידע כּי העבוֹדה ניתנת לוֹ בּמידה זעוּמה וכי שׂכר-העבוֹדה אינוֹ מספּיק גם להחזקת הגוּף בּמידה הדרוּשה לשם עבוֹדה מפרכת זוֹ. הוּא ידע כּי קיוּם אנוֹשי מינימאלי אינוֹ ניתן לוֹ בּמוֹשבה, הוּא ידע כּי התחרוּת של בֶּדוי חוֹרן, של בּאר-שבע, ואוּלי גם של מצרים – צפוּיה לוֹ תמיד, אבל הוּא גם חש, כּי עם גידוּל מספּרוֹ בּמוֹשבה יִגדל כּוֹחוֹ. וּמתוֹך אמוּנה זוֹ נאבקוּ היחידים והקיבּוּצים והחבוּרוֹת על קיוּמם, ונשׂאוּ בּדוּמיה את חבלי הקיוּם בּמוֹשבה.

וּמאוֹרעוֹת תרפ“ח הצדיקוּ אמוּנה זוֹ. זוֹ הפּעם הראשוֹנה ששאלת העבוֹדה העברית הוּצגה על סדר החיים של הארץ בּרוֹב-עם. המשמרוֹת המוּכּים של פּוֹעלי פּתח-תקוה הינם מפעל מדיני רב-ערך, לא רק בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים בּלבד, כּי אם בּשביל הציוֹנוּת כּוּלה. שאלת קיוּמוֹ של העוֹבד העברי בּמשק העברי – שאלה זוֹ אשר בּלי פּתרוֹנה החיוּבי אין עליה ואין התישבוּת עברית ואין תקוה לציוֹנוּת – הוּצאה על ידיהם ממחבוֹאיה והוּצגה, חד וחריף, לעיני הישוּב, הממשלה, והוּבאה עד לבית-הנבחרים בּלוֹנדוֹן. זוֹהי זכוּתן הגדוֹלה של אוֹתן המשמרוֹת, אשר רבּים ניבּאוּ להן כּי רעה נגד פּניהן. מי שיִרצה לאטוֹם את אזניו ולעצוֹם את עיניו – לא יוּכל. את זאת השׂיגוּ! בּאיזה אמצעים? אוֹמרים לנוּ: אך לא בּ”כוֹח"! כּן, הפּוֹעל בּמוֹשבה עשה זאת בּכוֹח. מה הכּוֹח הזה? לא כּוֹח של התקפה ושל התנפּלוּת. אלא כּוֹח-עקידה. הדרך שבּה הוֹלכים רבוֹלוּציוֹנרים מתוֹך אימפּוּלס חזק, בּשעה שאין כּוֹחם אִתם לשנוֹת את המצב. הנוֹתן את עצמוֹ לעקידה מציג את העוֹקד בּנסיוֹן. הוּא נוֹתן לוֹ גם את האפשרוּת לא להבעיר אש בּקָרבּן. חברינוּ האסוּרים והמוּכּים אוּלי לא ראוּ שוּם בּטחוֹן כּי המשמרוֹת ינחילוּ להם נצחוֹן, אוּלם הם הלכוּ בּדרך זוֹ מתוֹך הכרח פּנימי, אשר גם הפּעם לא הכזיב. רוֹאה אני את מפעל פּתח-תקוה כּמעשׂה החשוּב בּיוֹתר שעשׂתה תנוּעתנוּ בּתקוּפה האחרוֹנה, מעשׂה הבּא להאיר, להיוֹת לנס וּלדגל. גם אנשים רחוֹקים, צדדיים ואדישים שמעוּ מעתה: על מה אנוּ נלחמים. לא סיוּע, לא לחם לרעבים, אלא הבראת הציוֹנוּת והצלתה.

מה עשׂוּ הגוֹרמים האחרים? הגוֹרמים השליטים בּמשק, בּרכוּש, בּכּוֹח הגוּפני, בּמשטרה? לפני הפּוֹעל יש רק בּרירה אחת. לאלה הלא יש, לכאוֹרה, כּמה בּרירוֹת. אבל אם נדוּן לפי התנהגוּתם, הרי שגם להם אין, כּנראה. “בּחירה חוֹפשית”. הם פּעלוּ כּאילוּ על פּי חוּקים קבוּעים מראש.

הממשלה, זוֹ הדוֹגלת לפני העוֹלם החיצוֹני בּמטרוֹת נאוֹרוֹת, זוֹ שמכריזה כּי היא בּאה לארץ-ישׂראל בּמטרה של נטיעת תרבּוּת, של הגנת הארץ, כּלום לא ניתנה לה כּאן ההזדמנוּת להוֹפיע בּנסיוֹן זה כּממשלה נבוֹנה הטוֹרחת למנוֹע סכסוּכים, העוֹמדת לימין החלש התוֹבע את זכוּתוֹ? אך היא עשׂתה את ההיפך. חוֹששת היא, כּנראה, שמא אין הפּוֹעל בּארץ מחוּנך בּמידה מספּיקה למלחמה פּוֹליטית, שמא הוּא נוֹטה יוֹתר לעבוֹדת-שלוֹם, וּכדי לעקוֹר מלבּוֹ את האילוּזיוֹת של אפשרוּת עבוֹדה משוּתפת עם הממשלה ולנטוֹע בּוֹ את ההכּרה כּי אין לפּוֹעל כּל דרך אחרת מאשר דרך המלחמה בּממשלה – החליטה לשלח בּפּוֹעל היהוּדי את בּא-כּוֹחה – את השוֹטר הערבי ואַלוֹתיו. אם כּזה הוּא תפקידה של הממשלה: לעורר בּקרב הפּוֹעל את הכּרת הוָיתוֹ המעמדית ואת רגש המרי וההתקוֹממוּת – הרי עשׂתה זאת הממשלה בּשלימוּת. היא חזרה כּאן על מעשׂיה בּ“נוּר” אשתקד, ושוּב גרמה לציבּוּר שיתלכּד מסביב למעוּנים ולנרדפים. וגם שיעוּר מדיני טוֹב נתנה לפּוֹעל. בּנציבוּת הקוֹדמת נתן לנוּ השלטוֹן את הרבּרט סמוּאל מצד זה ואת רוֹנַלד סטוֹרס2 מצד זה. ועכשיו חזר הענין. אתם יוֹדעים כּמה מסַפּרים בּקהל על הטוֹבוֹת שהנציב הזקן3 רוֹחש לפּוֹעלים בּארץ. הוּא גם מצדיק את מלחמתם בּפתח-תקוה. אבל יחד עם כּל הטוֹבוֹת הללוּ נדחק הפּוֹעל היהוּדי מן העיריוֹת וּמן הרכּבת – שלטוֹנוֹ של מר הוֹלמס4, – וּבפקידוּת הארץ דוֹאגים למעשׂה לפתוֹר את שאלת חוֹסר-העבוֹדה של… האינטיליגנט האנגלי. וגם בּתל-אביב חוֹזרת אוֹתה התמוּנה: מוֹשל נאוֹר5 המֵצֵר בּצער מחוּסרי-העבוֹדה והיוֹדע לדבּר יפה עם מנהיגי הפּוֹעלים וּלהבטיח להם כּמה הבטחוֹת; וּלמעשׂה – שוֹלחים לשם את מר מילר6 ושוֹטריו.

יבוֹא איפוֹא השיעוּר המר, המגלה את אֳפי השלטוֹן בּארץ בּכל דוּ-פּרצוּפיוּתוֹ ויעקוֹר אילוּזיוֹת-שוא, ויביא אתוֹ לא פּחד והכנעה, אלא המשכת המלחמה.

ו“הועד החקלאי” אף הוּא מילא שליחוּת. אין לערבּב את הועד החקלאי עם מוֹשבת פּתח-תקוה. הועד החקלאי זהוּ יציר השנים האחרוֹנוֹת, וּבוֹ נתמזגוּ שׂרידי הפּקידוּת הבּרוֹנית עם האֶפֶנדיוּת היהוּדית המוֹדרנית. זהוּ גוּף פּוֹליטי, אשר עיניו לא רק לבצעוֹ. הוּא דוֹאג דאגת-מחר: פּן יִרבּה, חלילה, הפּוֹעל היהוּדי ויגבּר כּוֹחוֹ. הוּא רוֹצה מראש להבטיח את עצמוֹ מפּני סכּנת בּחירוֹת כּלליוֹת בּמוֹשבה, מפני סכּנת מסים צוֹדקים, חלילה. זוֹהי הרכוּשנוּת הערוּמה, אשר לא תתבּוֹשש. לא לשוא אמר מר פּסקל לועדת-התיווּך, כּי “אינוֹ מפחד מפּני שוּם דבר”. ולא לשוא רבּה כּל כּך התרעוֹמת בּחוּגים הללוּ על דויד שמעוֹנוֹביץ7, אשר הוֹקיע בּשירוֹ את קלסתר פּניהם המוּסרי. זהוּ, אגב, הכּוֹח השחוֹר בּארץ, ולא האוֹרתוֹדוֹכּסיה. זהוּ החוּג ה“תקיף”, המבקש על פּי טבעוֹ את קרבת השליטים, המסתגל לשׂפת השלטוֹן, והנוֹשׂא של ההתבּוֹללוּת בּארץ. הוּא יעמוֹד כּצר לכל דמוֹקרטיזציה. לכל זכוּת בּחירה עממית, לכל חלוּקת מסים צוֹדקת. וחוּג זה גם ימצא את תוֹמכיו וּמגיניו בּין ציוֹני אנגליה ואמריקה. וּוַעד זה נהג גם כּאן על פּי ה“הכרח הפּנימי” שלוֹ. לכאוֹרה, מה יהלוֹך מהם, מן הפּרדסנים היהוּדים שמכרוּ את יבוּלם. אילוּ היוּ הם “מסייעים” בּעצה טוֹבה לסוֹחר הערבי? אפשר היה הסוֹחר שוֹמע לוֹ, אפשר לא היה שוֹמע. והפּרדסן על כּל פּנים לא היה מפסיד. אוּלם הועד החקלאי על פּי “טבעוֹ” לא היה יכוֹל ללכת בּדרך-שלוֹם זוֹ. כּי יוֹתר מאשר הוּא חרד לפרוּטתוֹ הוּא מלא פּחד מפּני הפּוֹעל היהוּדי. וכל כּך אָפייני הדבר, שאת הפּוֹעל הבּלתי-יהוּדי אינוֹ מפחד. וּלפיכך הוּא לא יֵרתע מפּני כּל וּבלבד… לשׂים קץ ל“שלטוֹן הפּוֹעל” בּמוֹשבה. וכך הוּא הלך וחידד את העניינים עד הכניסוֹ את השוֹטר הערבי למוֹשבה ועד הביאוּ את השלטוֹן העצמי של המוֹשבה העברית לידי פּירוּק.

וגם הציבּוּר כּוּלוֹ שמסביב למאוֹרעוֹת נתן לנוּ לקח. לכאוֹרה, יש מסביבנוּ יהוּדים לאוּמיים, מוֹסדוֹת לאוּמיים, וכל אלה חוֹששים למַעמדיוּתנוּ המַעבירה אוֹתנוּ על הדעה הלאוּמית השלמה, ואלה התעוֹררוּ עכשיו. אוּלם מה עגוּמה התעוֹררוּת זוֹ. האוּמנם אין כּוֹחם של כּל אלה אלא בּפּה? האוּמנם בּאוּ כּוּלם ללמדנוּ כּי גם להתקדמוּת הציוֹנוּת אין לנוּ לקווֹת מאחרים אלא מעצמנוּ? איני אוֹמר זאת כּדי לטפּח בּנוּ את ה“אתה בּחרתנוּ”, אלא נסיוֹננוּ המר בּארץ מיוֹם בּוֹאנוּ מלמד אוֹתנוּ, כּי ה“ישוּב”, כּלוֹמר, הבּעל-בּית הציוֹני, האינטליגנט הציוֹני מתעוֹררים תמיד רק “אחרי שהרעם הכּה”, ואז הוּא משתדל לישר הֲדוּרים וּלתווך, אבל אין בּלבּוֹ ההכּרה הבּוֹערת והמַמריצה לפעוּלוֹת שיש בּלב הפּוֹעל, אשר סוֹד קיוּמוֹ הפּרטי נעוּץ בּהגשמת הציוֹנוּת.

והשאלה היא: מה להבּא? יש סבוּרים, כּי הענין נגמר: חברינוּ בּמאסר, הקטיף נמשך כּמשפּטוֹ, סוֹחרים ערבים מגינים על “הרכוּש היהוּדי” מפני הפּוֹעל היהוּדי. “הבטחוֹת” לסדר פּוֹעלים יהוּדים ניתנוֹת כּמשפּט – והכּל כּמנהגוֹ נוֹהג. מי שהוּא יראה בּזה, כּי הנה הענין נגמר. אוּלם העניין לא נגמר. את המערכה לא נעזוֹב בּאמצע. ידעוּ זאת פּרדסני פּתח-תקוה, ידע הציבּוּר ותדע הממשלה כּי בּמלחמה זוֹ על זכוּת העבוֹדה לא נדע הכנעה. אוֹ שהשאלה תיפּתר בּחיוּב אוֹ שהפּוֹעלים ירימוּ את נס המלחמה ולא יַרפּוּ. אם איננוּ רוֹצים בּיציאָה וּבכלָיה – כּי אז עלינוּ לבצר את קיוּמנוּ בּעבוֹדה. ואם הפּתרוֹן החיוּבי לא יוּתן – תבוֹאנה משמרוֹת חדשוֹת, וּבמקוֹם האסירים היוֹם יבוֹאוּ חברים אחרים. הענין חדל להיוֹת עניין של פּוֹעל בּוֹדד ואכּר בּוֹדד. בּתוֹקף המאוֹרעוֹת, בּתוֹקף הלחץ הציבּוּרי, בּתוֹקף הטמטוּם של אוֹיבי הפּוֹעלים ורשעוּתם של השלטוֹנוֹת הוּבא הדבר לבמה ציבּוּרית רחבה. וחוֹבתנוּ היא לא להחמיץ את ההזדמנוּת הניתנת לנוּ על ידי המאוֹרעוֹת: עלינוּ לעשׂוֹת את מפעל הפּוֹעל למפעל העם, לעשׂוֹת את תנוּעתנוּ לחוּט-השדרה של התנוּעה העממית כּולה, ללקט אל תחת דגל הפּוֹעל המוֹנים גדוֹלים, אלה שחיים סביב הפּוֹעל, שעתידם ועתיד בּניהם להיוֹת בּמחנה העבוֹדה.

טבת תרפ"ח.


  1. “קוּנטרס” שכ“ג, טבת תרפ”ח, עמוּד 6.  ↩

  2. רוֹנַלד סטוֹרס. היה מוֹשל ירוּשלים בּשנוֹת 1917–1926. פּעל נגד הציוֹנוּת.  ↩

  3. לוֹרד פּלוּמר.  ↩

  4. מנהל הרכּבוֹת בּארץ–ישׂראל בּזמן ההוּא.  ↩

  5. מר קמפּבּל.  ↩

  6. הוּא קצין המחוֹז שבּפיקוּדוֹ נאסרוּ והוּכּוּ פּוֹעלי המשמרוֹת בּפתח–תקוה.  ↩

  7. דויד שמעוֹנוֹביץ, אשר הוֹקיע בּשירוֹ את קלסתר פּניהם המוּסרי (של הפּרדסנים). מכוּון לשיר – “לֹא יִפְרְטוּ עַל פִּי הַנֵבֶל”, שפּוּרסם בּ“דבר”, גליוֹן 778, כ“ו בּכסליו תרפ”ח, וּבוֹ נאמר בּין השאר:  ↩

    …וּמָכְרוּ בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם אַחִרים נְפוּחֵי רָעָב.

    לֹא בְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ, כִּי אִם עִם שׁוֹטְרִים עַרְבִיאִים,

    לֹא בְרֶגֶל יִרְמְסוּ דַלִּים – הַדּוֹר לֹא דוֹרוֹ שֶׁל עָמוֹס –:

    עַל לוֹחֲמִים לֵאִים מִסֵּבֶל, עַל רָאשֵׁי גִבּוֹרִים עֲנִיִּים

    בְּפַרְסוֹת סוּסֵי נָכְרִים יִדְרְכוּ דָרֹךְ וְרָמֹס.

המלצות קוראים
תגיות