רקע
ברל כצנלסון
יוֹם פּתח-תקוה

1

אפנדים יהוּדים, קצין בּריטי ושוֹטרים ערבים חָברוּ יחד בּיום שישי בּּפרדסי המוֹשבה בּפתח-תקוה לקדש אוֹתה שוּב בּדם ישׂראל. לפני שש שנים רָותה אדמת פּתח-תקוה את דם בּניה-מגינה מידי פּראים פּוֹרעים. השנה, בּשנת היוֹבל לאם המוֹשבוֹת, רותה אדמתה את דם בּניה וּבנוֹתיה החוֹרגים, חלוּצי ישׂראל אשר לא נחלה ולא רכוּש ולא זכוּת להם בּמוֹשבה.

המילה אֶפנדים בּאה לא רק לשם סימוּן פּרצוּפם החברתי והלאוּמי של אלה אשר שילחוּ בּפּוֹעלים היהוּדים הדוֹרשים עבוֹדה את השוֹטרים הערבים, כּי אם גם למען האמת ההיסטוֹרית, למען גוֹל את החרפּה מעל מוֹשבה יהוּדית שלמה: עברוּ השנים, שקוֹמץ בּעלי פּרדסים עשירים הסתירוּ מאחריהם את המוֹשבה כּוּלה. התרגשוּתם של האוּכלוֹסים בּיוֹם ששי זה, הבּכיוֹת שבּרחוֹב בּשעת לוית האסירים והפּצוּעים, התרסוֹת שבּבית-הכּנסת כּלפּי הנכבּדים, הסתוֹפפוּת ההמוֹנים בּכל יוֹם השבּת בּרחוֹבוֹת, בּשעה שאיש מ“פּני” פּתח-תקוה לא הוֹציא ראשוֹ החוּצה, כּל אלה מוֹכיחים מה רחוּקה פּתח-תקוה של עכשיו, המאוּכלסת, ההמוֹנית, הנזוֹנה בּחלקה הגדוֹל מן העוֹבד היהוּדי, מה רחוּקה היא הפּעם מהיוֹת שוּתפת לזדוֹנם של קוֹמץ אֶפנדים.

בּרוּך השם, חללים ממש לא נפלוּ, היוּ “אך” מוּכּים וּפצוּעים. ועוֹד יוֹתר מוּכּוֹת וּפצוּעוֹת. וכשתי עשׂרוֹת אסירים. מה פּשעם של אלה? על מה הם נלחמוּ?

עסקנים חנפנים ועתוֹנאים מכוּרים יסבּירוּ לנוּ, כּי לא זעקת רעב ודלדוּל כּוֹחוֹת כּאן, כּי אם דבר-מה אחר: “נסירה”, נסירתה של ההסתדרוּת, רחמנא ליצלן, שאינה נוֹתנת מרגוֹע, שהבאישה את שמם הטוֹב של בּעלי הנחלאוֹת היהוּדים. יהי כּן, נסכּים לעֵטי-הרמִיה. נסכּים להם למכתבי השקר, אשר עינים להם ולא יראוּ את הרעב המכלה, את הדלדוּל המנַוון. לא מתוֹך רעב וסבל וצוֹרך אנוֹשי בּעבוֹדה וּבקיוּם הפּוֹעלים בּשער ונתנוּ הפּוֹעלוֹת את גוָן למשיסה? יהי שכּן, לא מתוֹך זה בּלבד. נוֹדה בּגלוּי ולא נבוֹש, אדרבּא, גם נתבּרך בּזה, כּי דבר-מה נעלה מזה, נעלה עשׂרת מוֹנים מאוֹתם המוּשׂגים האנוֹשיים והלאוּמיים של מחפּשׂי המוּמים אצל הפּוֹעלים, כּבש את לבּוֹת בּני ישׂראל אלה וציוֹה עליהם את חבלי-גוֹרלם ואת שׂשׂוֹן יסוּריהם, שהם נוֹשׂאים בּאהבה וּבגאוֹן.

מהוּ הדבר הזה? יקָרא נא בּמלים הפּשוּטוֹת והנוֹשנוּת: כּבוֹד האוּמה! כּי אכן, העוֹמדים בּפּרץ בּפתח-תקוה ונוֹתנים את גוָם למכּים הם הם המצילים כּיוֹם את כּבוֹד האוּמה בּארץ תקותה. אם כּל אלה הקרוּיים “טוֹבי הישוּב”, אם העוֹמדים בּראשי המוֹסדוֹת, אשר עליהם הדאגה והאחריוּת לענייני הישוּב, אם כּל אנשי-הרוּח אשר רוֹממוּת עניני האוּמה הנַעלים על שׂפתוֹתיהם – אם כּל אלה יכוֹלים לראוֹת ולשקוֹט בּבלע כּוֹחוֹת נעוּרינוּ, השׂרידים הנאמנים, האוּדים המוּצלים מאש החוּרבּן והטמיעה, בּבלע הרעב והיאוּש כּוֹחוֹת עבוֹדה ויצירה ואמוּנה וּמסירוּת-נפש; אם כּל אלה החכמים והנבוֹנים, הבּוֹגרים והמיוּשבים רבּי התרבּוּת וההכּרה הלאוּמית יכוֹלים להשלים עם סדר ישוּב זה, אשר בּוֹ עוֹמדת התנוּעה כּוּלה על סף הכּלָיה והחוּרבּן, משתעבּדת לזרים על פּת לחם2, מוֹציאה את כּספי התנדבוּת העם אל צרוֹר נקוּב כּדי לפרנס את צבאוֹתיה בּקצבה מרעיבה וּבבטלה מנַוונת, בּאוֹתה שעה שלעינינוּ גדֵל ופוֹרח אוֹתוֹ המשק היהוּדי, אשר בּעמל חמישים שנה, בּנדבוֹת וּבתרוּמוֹת וּבחסדי אחים טוּפּח ונוּשׂא על גבּי התנוּעה והוּבא עד הלוֹם, עד שבּכוֹחוֹ לשמש מקלט לידיים עוֹבדוֹת וּביסוּס לקיוּם של אלפים; ו“אדוֹני” המשק הזה, אשר הוֹעלוּ להיוֹת אֶפַנדים בּישׂראל, מתקלסים בּנוּ וּבמצוּקוֹתינוּ (“יעלה לי חמש מאות לירוֹת, תחרב ארץ-ישׂראל, ואוֹתי לא יכריחוּ לעבוֹדה עברית”) – הרי צריך סוֹף סוֹף שיקוּם מי שהוּא אשר את השקט הזה לא יֵדע, ואת הפּחד מפּני מה שיאמרוּ (“בּאוּ אלה להשׂתרר בּנחלוֹתינוּ”) יִזרה הלאה, ויגלה לעיני כּל את פּצעי תנוּעתנוּ המתבּוֹססת בּדם וּמגוֹללת בּרפש. ואם לא על ידי גבוּרה שבּאַלָמוּת מנַצחת יֵעשׂה הדבר תבוֹא הגבוּרה שבּמסירוּת-נפש מנוּצחת ותצילנוּ מכּלימתנוּ. ואם לא ראשי המוֹסדוֹת הלאוּמיים המסתפּקים בּלחישה על המכּה וּב“דיפּלוֹמַטיה” יהוּדית פּנימית יֵחלצוּ למלחמת-מצווה – יוּבּע הכּאב והמרי על ידי החלוּצה והחלוּץ, המביאים אתם את קיבתם הריקה ואת נפשם הכּוֹאבת.

האפנדים היהוּדים עשׂוּ את שלהם. הם רמזוּ לקצין הבּריטי: הרכוּש בּסכּנה! והקצין הּבריטי חש לעזרה. ואף הוּא עשׂה את שלוֹ: חידש את מעשׂיו שבּימי “נוּר”3, שבּימי “זכרוֹן-יעקב”4. אכן, כּשרוֹן מיוּחד יש להם לאנשי השלטוֹן הבּריטי בּארץ. בּמשא-וּמתן עם שליחי הציבּוּר – מוֹשלים נאוֹרים, יוֹדעים להראוֹת סימני דאגה והשתתפוּת, לדבּר בּאדיבוּת כּג’נטלמנים שבּידיהם הוּפקד גוֹרל המדינה. אוּלם בּרגע הדרוּש מתגלים ג’נטלמנים אחרים. ואלה יוֹדעים להכּוֹת הכּה וּפצוֹע בּחוֹרוֹת ישׂראל, ואלה יוֹדעים “לכבּוֹש” את פּוֹעלי ישׂראל, וכמוּבן לא על ידי שוֹטרים יהוּדים, חלילה, אלא על ידי שוֹטרים ערבים הממלאים את חוֹבתם בּחריצוּת יתירה בּהריחם ריח פּוֹגרוֹם.

יוֹם-זכּרוֹן יהיה יוֹם ששי זה. לא רק כּכתם-קלוֹן על פּני המשטרה הארץ-ישׂראלית והאפנדים היהוּדים. יוֹם-זכּרוֹן גם לפּוֹעל היהוּדי. לא יֵבוֹש הפּוֹעל בּיוֹם זה. ולא תבוֹש הנערה העברית בּגבוּרתה ואוֹמץ-רוּחה. לא תבוֹש התנוּעה בּנאמנוּתם וּבמסירוּתם של חייליה הרעבים. וּכשיקוּמוּ יהוּדים רכּי-לב, הרגישים לכל חשש של מעשׂי-אַלָמוּת (הנעשׂים על ידי הפּוֹעלים, ולא למעשׂי-אַלמוּת ממש הנעשׂים בּפּוֹעלים!) ויפיחוּ קריה על הניירוֹת שנקרעוּ בּבית ועד המוֹשבה לאחר הפּוֹגרוֹם, ולא יעלוּ, כּמוּבן, על לב את מַדוי המוּכּים והפּצוּעים והאסוּרים – נצחק להם בּפניהם: הידעוּ מה היה עוֹלה להם לאלה שגרמוּ לפוּגרוֹם הזה, מפּני חמת המוֹן המוֹשבה, אילמלא הגנתה וּמשמעתה של מוֹעצת פּוֹעלי פּתח-תקוה?

מקנא אני בּחלקכם, אַחי ואַחיוֹתי הפּצוּעים והאסוּרים. זכוּת גדוֹלה זכיתם. אתם נלחמתם על הדבר היוֹתר יפה והיוֹתר קדוֹש לנוּ כּאן, על זכוּת העבוֹדה. וּזכיתם לכך, שמלחמתכם תהיה לא בּיחידוּת וּבבדידוּת, וּבתחנוּני-שוא, כּאשר היינוּ “נלחמים” אנחנוּ שקדמנוּ לכם, זכיתם להילחם בּצוותא. בּציבּוּר. בּתמיכה מוּסרית של אלפי תוֹשבים וחברים. אין אתם בּוֹדדים בּמערכה, כּאשר היינוּ אנחנוּ לפני עשׂרים שנה, וכאשר הייתם אתם, המחדשים את כּיבּוּש העבוֹדה לפני חמש שנים. בּדיבּוֹת וּבמהלוּמוֹת וּבמאסרים לא יוּכלוּ לכם. ולא יפחידוּכם. אין כּניעה בּמלחמה היסטוֹרית זוֹ. המוֹשבה העברית אוֹ שתתקיים על עבוֹדה עברית אוֹ שתחדל להתקיים בּעיני העם העברי.


כּסליו תרפ"ח


  1. “דבר”, גליוֹן 776, כ“ד בּכסליו תרפ”ח, 18.12.1927. החתימה: ב.כ.

    בּ–16בּדצמבּר 1927 פּיזר קצין–המחוֹז בּפתח–תקוה בּלוית שוֹטרים בּריטיים משמרת פּוֹעלים עברים נגד עבוֹדה זרה, שעמדה ליד פּרדסוֹ של אִכּר אחד, ואסר את מזכּיר מוֹעצת פּוֹעלי פּתח–תקוה – החבר י. אידלסוֹן – ועוֹד פּוֹעל אחד. ליד פּרדסוֹ של אכּר שני נאסרוּ חמישה פּוֹעלים, וּליד פּרדס שלישי פּיזרוּ שוֹטרים ערבים משמרת פּוֹעלים בּפקוּדת אוֹתוֹ קצין והכּוּ פּוֹעלים וּפוֹעלוֹת. כּשהשערוּריה נוֹדעה בּמוֹשבה התקהל המוֹן רב של פּוֹעלים ותוֹשבים בּמחאה נסערת, וחלק מהם התפּרץ אל בּית מוֹעצת המוֹשבה ואל משׂרד הועד החקלאי.  ↩

  2. הכּונה להסכּמה שהסכּימוּ עסקנים להצעת הממשלה, כּי תפתח מטבּחי–חינם למחוּסרי–עבוֹדה.  ↩

  3. מכוּון לשביתת פּוֹעלים יהוּדים וערבים בּבית–החרוֹשת לגפרוּרים “נוּר” בּעכּוֹ, בּאדר א', תרפּ"ז, לשם הטבת תנאי העבוֹדה. כּמה מן השוֹבתים נאסרוּ ונמסרוּ למשפּט.  ↩

  4. עיין למעלה, עמוּד 73.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!