רקע
ברל כצנלסון
תשובה לויכוח
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

לא תשוּבה למתוַכּחים, אלא מילוּאים.

בּצדק אמר ד. כּהן כּי לא גמרתי את דברי. גם הפּעם לא אגע בּכל הכּרוּך בּשאלוֹת אֵלוּ. בּמפלגוֹת יהוּדיוֹת בּחוּץ-לארץ רגילים בּדרך כּלל לפתוֹר כּמה שאלוֹת בּדרך ספּקוּלטיבית על יסוֹד היקשים הגיוֹניים בּלבד, אוּלם כּאן, בּמקוֹם שהשאלוֹת מוּצגוֹת על ידי המציאוּת וכל פּתרוֹן נוֹגע מיד בּבּשׂר החי, מחוּיבת מידת זהירוּת רבּה. וּלפיכך לא אוֹמַר כּי “אין לי פּנַאי להוֹכיח”. אוֹדה כּי רבּים הדברים שאיני יוֹדע להוֹכיח.

 

ללמוֹד אנוּ צריכים

את מפעלנוּ הישוּבי בּארץ מלַוה חזיוֹן אחד, המשפּיע לרעה על כּל עבוֹדתנוּ הכּלכּלית וּמשמש מעצוֹר קשה בּכל פעוּלתנוּ: עבוֹדתנוּ נעשׂית לא בּתנאים של לימוּד ועיוּן. עשׂרוֹת שנים אנוּ עוֹשׂים בּעבוֹדת ההתישבוּת, עשׂרים שנה מוֹנה כּבר תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, וכל מה שעשׂינוּ ועוֹשׂים נעשׂה מתוֹך גישוּשים בּלבד, כּמעט בּלי עזרת המדע וּביקוֹרת המדע, מבּלי להשתמש אפילוּ בּמכשירים רַציוֹנליים לאגירת הנסיוֹן ולבדיקתוֹ. בּעבוֹדתנוּ ובסדרי חיינוּ, בּכל מה שאנוּ יוֹצרים, קוֹנים ואוֹכלים, אנוּ חוֹטאים ושוֹגים יוֹם יוֹם, והננוּ משלמים בּיוֹקר רב מזה שהיוּ עוֹלים לנוּ מוֹסדוֹת חקירה רציניים. אחרי עשׂרוֹת שנוֹת חקלאוּת עברית בּארץ אנוּ מתוַכּחים עדיין על

השאלוֹת הכי-פּשוּטוֹת וראשוֹניוֹת: אם כּדאית היא מַחלבה אוֹ לא? פּתרוֹן השאלוֹת הוֹלך ומשתנה חליפוֹת לפי מצב-רוּח, בּוּלמוֹס, מוֹדָה; ולָאו דוקא על יסוֹד מסקנוֹת מבוֹררוֹת. מפעלנוּ מחייב הקמת וַעדה לכלכּלה של ההסתדרוּת, אשר תקיף את כּל ענפי הפּעוּלה הכּלכּלית שלנוּ, וּליד ועדה זוֹ דרוּש מוֹסד למחקר, אשר ישקוֹד על לימוּד שאלוֹתינוּ וחקירת מציאוּתנוּ. אם אנוּ חוֹשבים בּרצינוּת על הפּעוּלה המסוֹעפת שלנוּ, על המשׂרד הקבּלני החקלאי שהקימוֹנוּ עתה, על “סוֹלל בּוֹנה”, על “המשבּיר”, אין אנוּ צריכים לפתוֹר את שאלוֹתיהם מתוֹך סברה בּלבד, אלא מתוֹך ידיעה. חוֹמר נסיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ יוֹצא לבטלה. השאלה, למשל, על “הַפרָדה” בּ“משבּיר”2 עוֹררה אצלנו ויכּוּחים רבּים. יש מסתמכים על הנסיוֹן בּעוֹלם כּוּלוֹ, ויש סוֹברים כּי אין התנאים אצלנוּ בּארץ וּבתנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ דוֹמים לאלה שבּמקוֹמותֹ אחרים. אך כּלוּם רשאים אנוּ לפתוֹר שאלה זוֹ אך על יסוֹד סימפּטיה אוֹ אַנטיפּטיה? אני מקוה, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תגש, אחרי הועידה, ליצירת סמינר ללימוּד שאלוֹתינוּ החברתיוֹת והכּלכּליוֹת, וּבוֹ אוּלי תימָצא האפשרוּת לברר, בּעבוֹדה משוּתפת, אֵילוּ שאלוֹת.

 

הוֹזלה, העיר והשוּק

עתה אפנה לשאלוֹת אחרוֹת שנתעוֹררוּ בּויכּוּח. למרוֹת הצוּרה הפּרדוֹכּסלית שלֶבקוֹביץ3 מלבּיש בּה את דבריו, יש לשׂים לב לגרעיני האמת שבּהם, קוֹדם כּל שאלת ההוֹזלה. אם גם נקבּל את דברי אוֹסטרוֹבסקי שהצעוֹת לבקוֹביץ בּמשק עין-חרוֹד מוֹכיחוֹת כּי אין הוּא צוֹדק, על כּל פּנים בּיסוֹד הדברים צוֹדק לבקוֹביץ. ההכּרה שאנוּ מוּכרחים לחפּשׂ דרכים להוֹזיל את ההתישבוּת — הכרחית לנוּ, כּל עוֹד לא עלה בּידינוּ להוֹזיל את ההתישבוּת מן הסכוּמים ההכרחיים כּיוֹם — לא נגיע להתישבוּת המוֹנית. אם עבוֹדוֹת הבּנין וחמרי הבּנין מוּכרחים לעלוֹת כּמוֹ שהם עוֹלים כּיוֹם, הרי יש בּזה מעצוֹר קשה להתפּתחוּת המשק וּלניצוּל פּרוֹדוּקטיבי של ההשקעוֹת. יוֹקר ההשקעוֹת מעכּב לא רק את החקלאוּת, הוּא מחריב גם את התעשׂיה שלנוּ, דוּגמה — בּית-החרוֹשת “סיליקט” וּמפעלי תעשׂיה אחרים. העוֹשר הגדוֹל המוּשקע בּהם שמוּר לרעתם. עם מציאוּת זוֹ אסוּר לנוּ להשלים ויש לחפּשׂ תיקוּנים גם בּדרך השכלוּל המשקי והטכני.

היסוֹד השני בּדברי לבקוֹביץ הוּא שלילת העיר. הוא נראה כּמגוּחך, וּבצוּרה זוֹ שהוּא ניתן על ידי לבקוֹביץ לא יוּכל להפרוֹת את פּעוּלתנוּ, אבל יש בּוֹ גרעין חשוּב להתישבוּתנוּ. אגב, לבקוֹביץ אינוֹ בּוֹדד בּרעיוֹן זה. בּין חכמי הסוֹציוֹלוֹגיה יש גם סוֹציאַליסטים, גם אַנַרכיסטים החוֹשבים כּי העיר אינה אלא בּת-חלוֹף והטכניקה המתפּתחת עם נצחוֹן המגמה הסוֹציאַליסטית בּמשק עתידים להביא בּזה שינוּיים עצוּמים. לא רק בּשירוֹ של בּיאליק: “ינַסר לוֹ כּלבבוֹ”4, אלא גם בּספרי קרוֹפּוֹטקין נשמעה הנבוּאה על חוּרבּן הכּרך. דרך יצירת מרכּזי תעשׂיה חדשים וּנטיעת המלאכה והחרוֹשת בּמקוֹמוֹת המַתאימים בּכּפר, עלוּלים להביא לידי עליית הכּפר והעברת מרכּזי התרבּוּת מן העיר. אוּלם לבקוֹביץ פּוֹתר את שאלוֹת החיים בּדרך ההגיוֹן בּלבד והוּא חוֹשב, כּי אפשר להתחיל הכּל מבּראשית, כּאילוּ אנוּ בּוֹנים הכּל על שטח פּנוּי. הלָך מחשבה זה יכוֹל להיוֹת פּוֹרה מבּחינה עיוּנית, אבל תנוּעה סוֹציאלית ריאַלית רגילה למציאוּת הקיימת; היא יכוֹלה לשנוֹת, לחדש, אוּלם אינה יכוֹלה בּכּל להתחיל מבּראשית. ההתעלמוּת מן המציאוּת והשאלה למה לנוּ שכוּנת עוֹבדים על יד העיר ולמה לנוּ עוֹבדים בּעיר לא תַפרה את עבוֹדתנוּ. דרכּנוּ היא דרך הניצוּל של כּל אפשרוּת חדירה לכל סדק שהיהוּדי יוּכל דרכּוֹ לעבוֹר לארץ-ישׂראל ולעבוֹד בּה. בּניגוּד לאלה שֶקל להם להסתלק מן העליה ומריבּוּיה על ידי הפּוֹעל השׂכיר חוֹבתנוּ היא להקים לפוֹעל זה על יד העיר עמדוֹת עצמאיוֹת, מבצרים של חיים קיבּוציים ומשקיים, שיקָרבוּ את העיר למַה שהיא צריכה להיוֹת על ידי פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה, הקמת שכוּנת עוֹבדים, יצירת קבוּצוֹת יַרקניוֹת וכדוֹמה. ועוֹד לוֹ ללבקוֹביץ השקפה, שהיא בּעינַי משוּבּשת בּהחלט: שלִילת השוּק. השאיפה להימנע מן השוּק החיצוֹני יש בּה טעוּת גדוֹלה. לשחרוּר עצמנוּ מניצוּל השוּק לא נגיע על ידי זה שנברח ממנוּ, כּי אנוּ נישָאר בּכל זאת זקוּקים לוֹ, והוּא יקח מאִתנוּ כּל נתח טוֹב. הדרך לשחרוּר מניצוּל השוּק היא דרך פּיתוּח הענפים, לימוּד השוּק ואִרגוּן הממכּר. ענפי ההספּקה העצמית בּמשקינוּ כּיוֹם יוּכלוּ לכל היוֹתר לשלם את העבוֹדה המוּשקעת בּהם, אוּלם לתשלוּם דמי ההשקעה והאַמוֹרטיזציה מוּכרחים אנוּ לחפּשׂ ענפים מיוּחדים של הכנסה. ולכן אנוּ פּוֹנים למטעי תפּוּחי-זהב, ענבי אָכלה, בּננוֹת וירקוֹת, לאוֹתם הענפים שהם ענפי שוּק. החקלאוּת, בּחלקיה שיצאוּ מן המיצר, רָוַח לה לא הוֹדוֹת לפלחה ולהספקה העצמית, אלא הוֹדוֹת לענפי האֶכּספּוֹרט. ענף הירקוֹת יקבּל רק אז ערך ניכּר בּמשק, אם נדע לטפּח אוֹתוֹ לא רק בּ“משק בּית”, אלא כּענף של ממכּר לשוק בּארץ-ישׂראל וּבחוּץ-לארץ.

אין אני בּא לשלוֹל את הערך המוּסרי וההיסטוֹרי של השאיפה להספּקה עצמית בּתוֹר מרידה בתפיסה הפּרדסנית, ששלטה בּארץ בּראשית בּוֹאנוּ. השאיפה להספּקה עצמית יש לה ערך רב וצידוּק גמוּר אם היא מוּסבת על המשק הארצי בּכל היקפוֹ. כּאן ההספּקה העצמית הנָה הבטחה ממקרי אסוֹן בּשוּק העוֹלמי, אוּלם אם מוֹרידים את רעיוֹן ההספּקה העצמית של המשק הכּללי לכך שכּל תא ותא משקי יהיה בּנוּי על הספּקה עצמית, הרי אנוּ פּוֹרטים לקטנוֹת את הרעיוֹן הנכוֹן. כּל תא משקי מצַוה לחתוֹר למַכּסימוּם של ניצוּל השוּק ושל “רוַח”. תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה צריכה להכניס לתפיסתה הישוּבית את שאיפת האינטֶנסיפיקציה. וּמכּאן השאיפה לא רק למטעים וּלמשקי-שלחין, אלא גם לשכוּנת העוֹבדים וּל“גרעין חקלאי”.5 עוֹד לפני 16–15 שנים חיתה בּראשית פּעוּלתנוּ המשקית בּקרבּנוּ השאיפה המעשׂית להוֹציא את מִחיתנו מחֶלקה מינימלית עד כּמה שאפשר. הנהגנוּ במשקינוּ ענבי אָכלה, בּננוֹת וירקוֹת, מבּלי שתהיה לשירוּתנוּ עזרת מוֹסדוֹת מַתאימים. “המשבּיר” היה הראשוֹן שניסה בּאֶכּספּוֹרט של ירקוֹת. יש להצטער שאין בּתוֹכנוּ קנאים להמשיך פּעולה זוֹ.

מ.ש. דרש תשוּבה: איזוּ תעשׂיוֹת נפַתח בּארץ-ישׂראל? השאלה היא צוֹדקת, אוּלם אינה מוּפנה לועידת “אחדוּת-העבוֹדה”. אנוּ לא למדנוּ עדיין בּשאלה זוֹ וגם ארץ-ישׂראל כּוּלה עדיין אינה למוּדה בּה. אנוּ עוֹמדים בּתעשׂיה בּראשית תקוּפה חלוּצית-גישוּשית, כּאשר עמדנו בּחקלאוּת לפני עשׂרים שנה, וּמספּר חלוּצי התעשׂיה נער יִספּרם. ואני חוֹשב, כּי גם בּתעשׂיה אין לנוּ לסמוֹך שתיעָשׂה על ידי אחרים, ועלינוּ הוּטל לסלוֹל את הדרך בּמלאכה וּבחרוֹשת, כּאשר סללנוּה בּחקלאוּת.

 

תוֹ­צרת הארץ ואֶכּספּוֹרט

ענין תוֹצרת הארץ לא זכה עדיין לתשׂוּמת-לב רצינית בּהסתדרוּת. לא יכוֹלנוּ לגשת לשאלה זוֹ בּמליצוֹת שדוּפוֹת, לרפּא את המחלה בּהטפה פַּתיטית. גם לא נַשלה את עצמנוּ, כּי מספּיק הוּא שהממשלה תקבּל את ההצעה הרביזיוֹניסטית בּדבר מכסי מגן למען תתפּתח תעשׂיה בּארץ. להתפּתחוּת התעשׂיה נחוּצים תנאים מוּקדמים וקוֹדם כּל שוּק, וּבארץ-ישׂראל אין לגבּי כּמה תעשׂיוֹת אפילוּ שוּק של 3/4 המיליוֹן היוֹשבים בּה, אלא אך של 175,000 היהוּדים. על שוּק כּזה לא תיבּנה תעשׂיה אפילוּ בּעזרת מכסי מגן, העלוּלים רק ליַקר את החיים וּמחירי העבוֹדה. על יסוֹד תוֹצרת הארץ, על יסוֹד השוּק הפּנימי לא תוּכל להתפּתח תעשׂיה, אלא רק מלאכה וקוֹאוֹפּרציה יצרנית. נזדמנתי עם בּעל בּית-חרוֹשת לנעלים ציוֹני, אשר רצה להקים בּית-חרוֹשת בּארץ-ישׂראל. והנה הוּא עשׂה חשבּוֹן שבּכדי להתחָרוֹת כּאן עם הנעלים המוּבאוֹת מוינה דרוּש לוֹ שוּק של 2000 זוּגוֹת נעלים ליוֹם. לשם כּך דרוּש להנעיל לא רק את הפּלחים, אלא את כל הבּדוים. לתעשׂיה דרוּש שוּק שאיננוּ, והעלוּל להתפּתח אך לאט לאט על ידי מאמצים יצרניים וצרכּניים כּאחד. התעשׂיה כּיוֹם קשוּרה עם אֶכּספּוֹרט, עם חדירה לשוּק חוּץ. דבר זה הוּא קשה, אבל הוּא יוֹתר קל מאשר ליצוֹר שוּק מאַיִן. תסתכּלוּ בּתעשׂיה הגדוֹלה עד כּמה שהיא קיימת ותראוּ שהיא בּנויה כּמעט כּולה על אֶכּספּוֹרט. אפילוּ “נשר”, “שמן”, הטחנוֹת הגדוֹלוֹת, תעשׂיית הדפוּס, דֶלפינֶר, “לוֹדזיה” וכוּ' בּנוּיים על תקוַת האֶכּספּוֹרט. ויש שלוֹשה גוֹרמים המבטיחים תעשׂיה של אֶכּספּוֹרט בּארץ-ישׂראל: א) חמרים גָלמיים הנמצאים בּארץ-ישׂראל, כּמוֹ האוֹצרוֹת הטבעיים של ים המלח. אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת אֵלוּ עוֹד טרם נחקרוּ ואין לעשׂוֹת עליהן דיסקוֹנטה בּשוּק, אוּלם ערכּן לציוֹנוּת וּלתקוַת הקליטה של הארץ הוּא בּכל זאת לא קטן; ב) המצב הגיאוֹגרפי של ארץ-ישׂראל, ו-ג) הרצוֹן החלוּצי של העם העברי הנזקק להקים תעשׂיה בּארץ, אין להסיק מזה כּי אני מזלזל בּערך המלחמה על השוּק המקוֹמי. אמרתי שמַאזן פּסיבי כּשהוּא לעצמוֹ אינוֹ הוֹפעה מסוּכּנת, אם פּסיביוּת המאזן בּאה לרגל השקעוֹת בּקרקע וּבתעשׂיה, אוּלם אין זאת אוֹמרת שהמַאזן הפּסיבי של ארץ-ישׂראל אינוֹ מסוּכּן. אנוּ הוֹצאנוּ החוּצה יוֹתר ממיליוֹן לירוֹת להלבּשה לשנה. שנת העליה הגדוֹלה הוֹסיפה על מאזן השימוּש בּצרכי אוֹכל מן החוּץ עוֹד חצי מיליוֹן. בּטבלת האימפּוֹרט יש למצוֹא דברים מחרידים. בּשנה שלפני העליה הכניסוּ לארץ גמלים בסכוּם 160,000 לי“מ. מה ערכּם עתה לאחרי בּהלת הבּנין הלא ידוּע. קמח הכניסוּ בסכוּם 240,000 לי”מ. פּירוֹת — 82,000 לי“מ, גבינה — 16,000 לי”מ. זה מוֹכיח על חלי מצבנוּ ודלוּת כּוֹח יצירתנוּ, ויש להילָחם כּנגד זה על סיגוּל חקלאוּתנוּ לשוּק המקוֹמי ויצירת תעשׂיה חקלאית מַתאימה. מלבד תפּוּחי-זהב עוֹד טרם טוּפּחוּ ענפי החקלאוּת כּראוּי וּמלבד קוֹאוֹפּרטיבים בּוֹדדים, אשר החדירוּ את תוֹצרתנוּ גם לשוּק הערבי, עוֹד טרם עשׂינוּ הרבּה לפיתוּח תוֹצרת הארץ, אבל מלחמה למען תוֹצרת הארץ סתם לא תוּכל לקחת את לבּוֹ של הפּוֹעל. תוֹצרת הארץ אינה מוֹנעת גם את הניצוּל וגם לא עבוֹדה זוֹלה. הפּוֹעל יִלָחם על תוֹצרת הארץ אשר בּה שוֹלטים עבוֹדה מאוּרגנת וּתנאי עבוֹדה נוֹרמַליים. וציבּור הפּוֹעלים יש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת הרבּה בּזה.

המִפקד האחרוֹן הראה, כּי אנוּ מוֹנים 32,000 נפש עוֹבד, ואם להוֹסיף את הנפשוֹת התלוּיוֹת בּהם, הרי אנוּ כּ-50,000 נפש, 1/3 מכּל הישוּב, וכל עליה רצינית עוֹד תגדיל את משקלנוּ היחסי. יחד עם זה הננוּ הציבּוּר היחידי המאוּרגן והמרוּכּז. שיטת הכּספים וההספּקה שלנוּ עוֹשׂה אוֹתנוּ לגוֹרם חשוּב מאד ברֶגוּלַציה של תוֹצרת הארץ. ואם נהיה אדישים לתפקיד שאנוּ יכוֹלים וצריכים למלא בּזה נחטא לענין וּלעצמנוּ. בּאמריקה, אשר שם אין לאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת המעוּף המדיני והמעַמדי שלנוּ, הצליחוּ בּכל זאת היוּניוֹנים לקבל קוֹנטרוֹלה ידוּעה על התוֹצרת, והם קוֹבעים על ידי תו מיוּחד הנקרא Union label את הסחוֹרוֹת אשר הם מַציעים לפּוֹעלים להשתמש בּהן. וההֶרגל להשתמש דוקא בּסחוֹרוֹת אלוּ — ולא בּסחוֹרוֹת הנוֹצרוֹת בּתנאי “הזָעה” — נכנס לאט לאט לדמוֹ ולבשׂרוֹ של הפּוֹעל. בּשביל ארצנוּ יכוֹלה דּוגמה זוֹ להיוֹת פּוֹריה מאד. ההסתדרוּת צריכה להוֹציא תו מיוּחד — “תו הלשכּה” — וּלהדבּיק תו זה על כּל סחוֹרה מתוֹצרת של בּית-מלאכה אוֹ בּית-חרוֹשת המשתמש בּעבוֹדה מאוּרגנת. ואם יתמזג רעיוֹן תוֹצרת הארץ עם רעיוֹן העבוֹדה המאוּרגנת יוּכל זה להיוֹת לברכה לשניהם יחד.

 

מלאכה וחרוֹשת קוֹאוֹפרטיבית

אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּהשפּעתנוּ על התוֹצרת אך בּתוֹר צרכּנים. עלינוּ להוֹפיע כּיַצרנים מאוּרגנים קוֹדם כּל בּמקצוֹע המלאכה על ידי טיפּוּח הקוֹאוֹפּרציה, על ידי לימוּד התנאים והמקוֹמוֹת הנאוֹתים להתפּתחוּתה. לזה דרוּש הוֹן, אבל קוֹדם לזה — אנשים. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת צריך להקים מרכּז לחרוֹשת הקוֹאוֹפּרטיבית. בּעניני הצוּרה הארגוּנית ויסוֹדוֹת הקוֹאוֹפּרציה קיימים, כּידוּע, חילוּקי דעוֹת בּתוֹכנוּ, לכן אַל נמהר לקבּוֹע את הצוּרוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, אלא נשתדל ללמוֹד וּלהדריך וניצוֹר את המוֹסד שיהיה לאב-המוֹן-קוֹאוֹפּרטיבים.

 

הַכְּפָרָה!

עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת. צָדַק נטע6 כּי דרוּשים לכך כּוֹחוֹת גדוֹלים, וכי הכּוֹחוֹת הנוֹספים לנוּ אינם הוֹלכים למוֹשבוֹת. הדבר דוֹרש תיקוּן, אוּלם התיקוּן לא יֵעָשׂה אלא בּכוֹח גדוֹל. לשם כּך צריך להקים תנוּעה רצינית. הפּוֹעל העירוֹני העלוּב כּיוֹם בּעיר צריך לשחרר את עצמוֹ קוֹדם כּל על ידי אמצעים פּנימיים. כּבוֹדוֹ של הפּוֹעל מחַייב לצאת מן העיר, שאינה פּרוֹדוּקטיבית כּיוֹם ולעבוֹר למקוֹם ששם יוּכל להיוֹת פּרוֹדוּקטיבי יוֹתר. לזה צריכים להתמסר לא רק נגוּעי חוֹסר-העבוֹדה, כּי אם גם כּוֹחוֹת אִרגוּניים וציבּוּריים, בּלעדי זה לא תוּקם התנוּעה הראוּיה. יש, כּמוּבן, הרבּה גוֹרמים המוֹשכים להישאר בּעיר למרוֹת רוֹע המצב, וכמה חברים שהצענוּ להם ללכת למוֹשבוֹת התעקשוּ דוקא להישאר בּעיר, קרוֹבים למרכּז, ולא הבינוּ כּי לפתח-תקוה נשקף בקרוֹב עתיד יוֹתר חשוּב מזה שֶלְתל-אביב. ההשקאה הקרוֹבה, שינוּי הדרך של מסילת-הבּרזל, הכּביש החדש, יפַתחוּ בּה גם אפשרוּיוֹת של תעשׂיה. ועלינוּ לא לפגר. אין כּונתי להטיף מוּסר, אוּלם אין לעבוֹר בּשתיקה על הנקוּדה הכּוֹאבת, ויש לוֹמר לכמה חברים אַקטיביים הבּאים מחוּץ-לארץ, כּי אם יהיה להם הרצוֹן ללכת דוקא למוֹסדוֹת יתחנכוּ לפקידוּת, ולא יהיוּ לאנשי התנוּעה. וכל מי שרוֹצה להידָבֵק בּתנוּעה ולינוֹק משרשיה צריך ללכת עם התנוּעה ואל מקוֹרוֹת יצירתה. ההליכה לכּפר לא צריכה, אגב, להיוֹת דוקא של חקלאים בּלבד. אנוּ צריכים לבוֹא אל המוֹשבה גם כּזוֹרעי התעשׂיה. פּתח-תקוה וחדרה עלוּלוֹת להיוֹת למרכּזי תעשׂיה. אין אני יוֹדע אם חבוּרת “מעבר” הצליחה בּהתחלה של הכנסת עבוֹדת האריג לחבוּרה, אוּלם יש מקוֹם בחבוּרוֹת וּבקבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת לטיפּוח תעשׂיה זוֹ.

 

ישוּבי עוֹבדים בּאֵזוֹר המטעים

מהַלכת עכשיו הצעה “להצלת המצב”, והחידוּש שהיא מביאה אתה כּי בּהוֹן לאוּמי נַגדל פרדסים בּשביל פּרטים. ואני איני מבין למה ליַשב בּהוֹן הלאוּמי את הפּוֹעל דוקא בּמקוֹם פּלחה חרבה ולמסוֹר את החקלאוּת האינטנסיבית המכניסה לבעלי הוֹן על חשבּוֹן ההוֹן הלאוּמי? בּמידה שיבוֹאוּ בּעלי הוֹן ויטעוּ בּכספּם, בּמידה שתיוָצרנה חבוּרוֹת אַקציוֹנריוֹת למטעים, נשׂמח לכל גידוּל רכוּשנוּ בּארץ ואפשרוּת-עבוֹדה, ונצטרך לדאוֹג להבטחת העבוֹדה שלנוּ אצלם. אוּלם ההצעה שההוֹן הלאוּמי ישָקע בּמפעלים פּרטיים (חידוּש אגודת הנטעים"7, אשר בּלעה, אגב, לא מעט מן ההוֹן הלאוּמי), הצעה זוֹ לא צריכה להתקבּל על ידינוּ. אַדרבּא, צריכים לדרוֹש הקמת ישוּבי-עוֹבדים בּאזוֹר-המטעים. זוֹהי פּינה הראוּיה, כּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים המיַשבים, והקרן הקימת בּראשם, יַפנוּ אליה את תשׂוּמת לבּם. הצעתוֹ של יהוֹשע חַנקין להקים שטח-מטעים גדוֹל, בּתוֹר מקוֹם הכנסה קבוּע לקרנוֹתינוּ, היתה מתקבּלת הרבּה יוֹתר על ידינוּ, אילמלא היתה קשוּרה בצוּרת עבוֹדה אדמיניסטרטיבית.

 

מה קוֹדם לְמַה?

וּמשאלוֹת של ימי שלוֹם לשאלוֹת המרוֹת של המַשבּר. אחת השאלוֹת היא יחסנוּ לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אנוּ השתחררנוּ מהיחס אל עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת כּאֶל עבוֹדה “מיוּתרת”. כּל מדינה מחוּיבת להשקיע כּספים בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, אוּלם אנוּ הננוּ עם דל וּמחוּסר אמצעים, ואנוּ מחוּיבים למדוֹד כּל הוֹצאה והוֹצאה לא רק מנקוּדת-מבּט זוֹ עד כּמה היא מעסיקה פּוֹעלים, אלא גם עד כּמה היא יוֹצרת נכסים וּמשמשת גוֹרם להתישבוּת. יש להבחין בּין העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת. יש כּביש ויש כּביש. הנה בּנּו בּתל-אביב שני כּבישים: כּביש הצפון, אשר דיזנגוֹף ויֶתר בּעלי-הבּתים התנגדוּ לוֹ, וּכביש “גאוּלה”, למשל, אשר בּעלי-הבּתים שׂמחוּ לוֹ. מבּחינת הספּקת עבוֹדה חשוּבים גם שני הכּבישים. אוּלם מבּחינת המשק הלאוּמי — כּביש “גאוּלה”, העוֹבר בּרחוֹב שבּתיו נבנוּ כּבר והעשׂוּי אך להנעים את ההליכה בּרחוֹב זה וּלהרים בּוֹ את שׂכר הדירה, כּביש זה נכנס בּגדר של קוֹמפוֹרט, אוּלם כּביש הצפוֹן הנהוּ מפעל ישוּבי, כּי הוּא פּוֹתח פּתח לבנין, להקמת שכוּנוֹת חדשוֹת. כּביש זה קוֹדם איפוֹא מבּחינת המשק הלאוּמי. וקוֹדמים לכל כּביש בּעיר — התיעוּל וההשבּחה על אדמת הקרן הקימת. קוֹדמת יצירת חבוּרת פּוֹעלוֹת וכל השקעה יוֹצרת וכל מכשיר ישוּבי המקַדם את מפעלנוּ.

 

חוֹדש של משׂכּוֹרת

הסיסמה אשר נשמעה כּאן, “חוֹדש של משׂכּוֹרת”, היא ראשית דרישה להשתתפוּת החוּגים האחרים בּעוֹל המשבּר. ידעתי עד מה קשה הדבר, יוֹתר קל לדרוֹש 100,000 לי“מ הלוָאה נוֹספת מקרן-היסוֹד מאשר הוֹרדת משׂכּוֹרת כּל-שהיא. מנסיוֹננוּ למדנוּ, כּי אין דבר הנתקל כּל כּך בּהתנגדוּת כּדבר הנוֹגע בּכּיס. אוּלם זה חשוּב בּעינַי מאד ואני עוֹד מרחיק ללכת: אין כּאן שאלה של חוֹדש משׂכּוֹרת בּלבד. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה לנהל מלחמה שיטתית על הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. אַל נא יסיקוּ מזה, כּי אם נהיה מוּכרחים לשלם למוּמחים מן החוּץ בּיוֹקר נימנע מזה ונזיק לעבוֹדה. זאת לא נעשׂה. אוּלם בּתוֹר שיטה ישוּבית של תנוּעה הבּנוּיה על התנדבוּת לא נוּכל לקבּל את שיטת המשׂכּוֹרת הנהוּגה כיום, שהיא פּוֹסלת את ההסתדרוּת הציוֹנית וחוֹתכת את שרשיה. אין ליצוֹר בּהוֹן לאוּמי וארגוּן לאוּמי שכבוֹת עליוֹנוֹת בּתוֹכנוּ. מלחמה זוֹ על הוֹרדת המשׂכּוֹרת היא מן הקשוֹת בּיוֹתר. עוֹד בּקוֹנגרס הי”ג הצענוּ בּוַעדת התקציב לקבּוֹע משׂכּוֹרת מַכּסימלית בּסך 40 לי"מ, — בּעצם, הצעה לא רדיקלית בּיוֹתר — אוּלם ההצעה נדחתה על ידי טוֹבי הציוֹנים בּכל מיני עיכּובים ואמתלאוֹת של יצירת ועדוֹת לברר את השאלה. בּלי לחץ הציבּוּר לא יֵעָשׂה הדבר.

 

“אוֹצר הישוּב”

נכוֹנה בּענין זה היא הצעת פרוּמקין, כּי כּסף החוֹדש יוּקדש ל“אוֹצר הישוּב”. אנוּ התרגלנוּ לראוֹת בּחוֹסר פּעוּלתם של המפעלים הכּלליים בּארץ, עד שהוֹלך וּמשתרש בּנוּ אי-אֵמוּן למוסדוֹת כּאלה, אוּלם חוֹבתנוּ להכּיר כּי מכשירים חשוּבים לעבוֹדתנוּ הישוּבית יכוֹלים להיוֹת אך מפעלים לאוּמיים מרכּזיים. מוֹסדוֹתינוּ העצמיים נחוּצים וחשוּבים בּתוֹר פֶרמֶנטים גוֹרמי תסיסה בּעלי איניציאַטיבה, אוּלם לא כּממַלאי מקוֹם המוֹסד הלאוּמי. לפיכך עלינוּ לטפּח חיבּה ויחס למוֹסדוֹת הכּלליים. אין גם מבּלעדינו נוֹשׂאים אחרים למוֹסדוֹת אלה. הפּוֹעל הוּא היחיד הנלחם על כּשרוֹן הפּעוּלה של מוֹסדוֹת אלה, על זכוּת התקציב של המוֹסדוֹת העירוֹניים בּתל-אביב, פּתח-תקוה ועפוּלה, על הרעיוֹן של מִלוה לאוּמי וכוּ'. ועתה, תחת לחץ המשבּר, הגיע תוֹרוֹ של “אוֹצר הישוּב”, שיהיה המוֹסד הכּספּי של האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, וכספּוֹ יהיה קוֹדש לפיתוּח העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת ונכסי הציבּור. עלינוּ להעמיד לרשוּתוֹ עוֹבדים, אשר יצליחוּ ליצוֹר את האַתמוֹספירה הדרוּשה להקמת המפעל. יש חוֹשבים, כּי צוּרתוֹ של

“אוֹצר הישוּב” — מוֹסד של מניוֹת — הוּא משגה, ואילוּ יצרנוּ קרן נדבוֹת היתה מדבּרת יוֹתר אל הלב וּמצליחה יוֹתר, אוּלם האמת היא, כּי בּחוּגי הישוּב שׂוֹרר קפּאוֹן כּזה, אשר שוּם מפעל לא יצליח טרם שיתיכוּהוּ. היכן הם מפעלי הפילַנטרוֹפּיה בּזמן קשה זה? הישוּב הארץ-ישׂראלי גילה מידה כּזוֹ של התנַכּרוּת, שאינה רגילה בּשוּם ציבּוּר יהוּדי.

 

חברת השקעוֹת במוֹסדוֹת הפּוֹעלים

מתבּררת עכשיו אצלנוּ ההצעה בּדבר יצירת “חברת ההשקעוֹת” למוֹסדוֹת ההסתדרוּת, מוֹסד אשר יוּכל לשתף את כּספּי ידידינוּ בּחוּץ-לארץ בּמפעלינוּ. יש אצלנוּ שוּרה שלמה של מפעלים בּטוּחים, ויש לחפשׂ צוּרה של השקעוֹת מן החוּץ בּתוֹכם. שאלה זוֹ של משיכת רכוּש לעבוֹדתנוּ אינה מן הקלוֹת. דיבּר על זה אתמוֹל ליבינשטיין דברים נכוֹנים, אוּלם היתה לי הרגשה שהוּא עוֹשׂה חשבּוֹן עם הפּוֹעל, אבל בּלי “בּעל-הבּית”. יש הבדל בעשׂיית התכניוֹת המשקיוֹת בּין מצב שיש אוֹצר פּנוּי לרשוּתנוּ ואנוּ צריכים להוֹכיח בּהגיוֹן את ההכרח וההצלחה של מפעלנוּ, לבין מצב שאנוּ תלוּיים בּהוֹן חיצוֹני, לאוּמי וּפרטי, ודרוּש עמל רב מאד כּדי להניע הוֹן זה. יש חוֹשבים שמספּיק להוֹכיח את הרֶנטַבּיליוּת והסוֹלידיוּת של איזה מפעל שלנוּ כּדי למשוֹך אליו הוֹן, אוּלם עלינוּ להביא בּחשבּוֹן גם זאת כּי אין הקפּיטל מעריך את הפּוֹעל וּמפעליו. אני יוֹדע ציוֹני חשוּב וּבעל כּספים אשר התענין בּמפעלנוּ, אבל נזהר בּכל זאת מאד מלהשקיע בּהם איזה כּסף, וּכשהגיע הדבר לידי כּך שחברה פּרטית חצי ספסרית, מאלה שצמחוּ בּימי הבּוּלמוֹס, עם משׂכּוֹרוֹת גבוֹהוֹת וכל המעלוֹת, כּרעה לנפּוֹל, מיהר לבוֹא לעזרתה וּלהשקיע בּה כּסף בּהרבּה פּחוֹת בּטחוֹנוֹת וּזהירוּת המתגלים בּשעה שמנהלים משׂא-וּמתן אִתנוּ. ישנוֹ אֵמוּן של רכוּש פּרטי לרכוּש פּרטי, למשטר הקיים דוקא, וּנחוּצה הצלחה ועבוֹדה חינוּכית רבּה כּדי לרכּוֹש השקעה מסחרית של הוֹן פּרטי בּמפעלינוּ.

 

המשק וההסתדרוּת

בּהַפשטה צדק ליבינשטיין גם בּהאשימוֹ את תנוּעת הפּוֹעלים בּתוֹר שוּתפת למשבּר. אוּלם למעשׂה, הרי כּל תנוּעה אינה בּת-עוֹנשין אלא על דברים שהיה בּכוֹחה לעשׂוֹתם ולא עשׂתה. אוּלם צריך גם להכּיר בּתנאים הכּלכּליים והמוּסריים, שבּהם עוֹבדת תנוּעת הפּוֹעלים. שוֹאלים מדוּע לא הוּקם המשׂרד הקבּלני לפני כּמה שנים; אפשר לשאוֹל עוֹד למה אין “ניר” פּוֹעלת ולמה עוֹבר זמן כּה רב עד התגשם כּמה וכמה החלטוֹת שלנוּ. התשוּבה היא, כּי גם תנוּעתנוּ לא בּגרה עוֹד לכמה מפעלים. ההסתדרוּת מתקדמת בּצעדי צב. גידוּלה החיצוֹני, אמנם, אינוֹ כּל כּך קטן בּיחס לעליה. גדלנוּ מ-4000 חברי ההסתדרוּת ל- 23000, אוּלם הגידוּל הרעיוֹני וההתלכּדוּת הפּנימית הם אִיטיים וּבעלי נסיגוֹת. הנה לעינינוּ פּסק מיצירתוֹ המשקית, וגם נסוֹג אחוֹר, קיבּוּץ חשוּב כּגדוּד-העבוֹדה אשר הציג לעצמוֹ מראשיתוֹ תפקידים כּה חלוּציים בּתנוּעתנוּ. הנה עמדה בּיצירתה תנוּעתנוּ בּעיר ואין לנוּ תקוה ליצירה כּלכּלית חשוּבה, אלא אם נתגבּר מתוֹך פּעוּלה חינוּכית על העמידה הזאת. מכּאן שפּעוּלתנוּ הכּלכּלית תלוּיה בּכוֹח ארגוּננוּ וחינוּכנוּ. אילוּ לא הקמנוּ את ההסתדרוּת לא היה קם בּנוּ הכּוֹח להקים את המוֹסדוֹת והמפעלים שיצרנוּ, וּבמצב של העמידה בּהסתדרוּת לא היה בּנוּ הכּוֹח להחיוֹת את המסגרת של “חברת העוֹבדים”.

עם יצירת ההסתדרוּת התגבּרנוּ על המסגרת המפלגתית, אוּלם אחרי זה לא בּלבד שחזרנוּ למלחמת מפלגוֹת מחוּסרת תוֹכן, אלא שקם עוֹד ציבּוּר גדוֹל בּלתי-מפלגתי, שאינוֹ רוֹצה להיוֹת הנוֹשׂא האחראי של מעשׂי ההסתדרוּת. פּסיביוּת זוֹ, השתמטוּת זוֹ מחיים אַקטיביים בּחברת העוֹבדים היא העוֹשׂה את המצב בּהסתדרוּת לקשה יוֹתר משעוֹשׂה זאת כּל מלחמה מפלגתית.

בּכל הויכּוח הכּלכּלי חשתי את החרדה המיוּחדת לפּרוֹדוּקטיביוּת התוֹצרת. חרדה זוֹ היא בּעינַי מרוֹם ההכּרה המעמדית. היא נמצאת רק אצל מעמד הרוֹאה את עצמוֹ אחראי לגוֹרל האוּמה וּלמשק האוּמה. וזהוּ המשַוה אוֹפי מיוּחד לכל תנוּעתנוּ. ואם בּכל התנוּעוֹת נוֹפלת האחריוּת של התנוּעה בּזמן רגיל על ועד מרכּזי ואך בּמוֹמנטים יוֹצאים מהכּלל מוֹפיע ההמוֹן עצמוֹ, הנה אצלנוּ כּל אדם בּמקוֹמוֹ חש, שהוּא קשר את גוֹרלוֹ עם גוֹרל המפעל. זהוּ המשַוה ערך מיוּחד ליחיד בתנוּעתנוּ, וזהוּ היסוֹד החינוּכי שבּה. אוּלם אין להסתפּק בּחרדה על התוֹצרת בּלבד. יצירת משקנוּ תלוּיה בּמצבם ההסתדרוּתי והרוּחני של כּל הפּוֹעלים. והשקידה על התוֹצרת צריכה להיוֹת מלוּוָה גם בּחרדה לשלימוּתוֹ, לאַחדוּתוֹ וּלכשרוֹן-יצירתוֹ של כּלל-הפּוֹעלים.


  1. “דבר”, גליון 436, כ“ח בּחשון תרפ”ז, 5.11.1926. “הועידה החמישית של ”אחדוּת–העבוֹדה" (חוֹברת מיוּחדת), עמוּד 84.  ↩

  2. בּראשוֹנה עסק “המשבּיר” גם בּאַספּקה למשקים וגם בּשיווּק תוֹצרתם. משרבתה התוֹצרת ונתרחבוּ עניני השיווּק נתעוֹררה שאלת הפרדת פּעוּלה זוֹ מאת “המשבּיר” ויצירת מוֹסד מיוּחד בּשבילה. הדבר קם עם היוָסד “תנוּבה”, המוסד ההסתדרוּתי לשיווּק תוֹצרת המשקים, בּשנת 1925.  ↩

  3. [ש. לביא]  ↩

  4. “יְנַסֵר לוֹ כִלְבָבוֹ קוֹל הֲמוֹן הַכְּרָךְ”. שיר זה נכתב על ידי המשוֹרר בּניוּ–יוֹרק, בּעת בּיקוּרוֹ בּאמריקה, בּשנת תרפ“ו. כּתבי ח.נ. בּיאליק, ספר ראשוֹן עמוּד קפ”ח.  ↩

  5. התכנית לשכוּנת–העוֹבדים ליד העיר בּזמן ההוּא כּללה בּתוֹכה “גרעין חקלאי” – אִרגוּן חברים חקלאים לפיתוּח משק אינטנסיבי על שטח–אדמה מתאים ליד השכוּנה.  ↩

  6. [החבר נטע הרפּז]  ↩

  7. נוֹסדה בּשנת תרס“ה על ידי אהרן אייזנבּרג ואחדים מאנשי ירוּשלים לשם נטיעת כּרמי גפנים, שקדים וזיתים וּפרדסים בּשביל יהוּדים מחוּץ–לארץ וּמתישבים חדשים. פּעלה בּרחוֹבוֹת, חדרה וסג'רה. בּעקב המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת והרס מעמדם של יהוּדי רוּסיה נתמוֹטטוּ עסקיה של ”אגוּדת נטעים“, חלק מרכוּשה עבר לאפּ”ק, והוֹן האפּ"ק היה שקוּע בּוֹ שנים מספּר ללא תנוּעה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות