בימי הקיץ ועצי התפוחים אשר בגן פרחו וילבשו הדר נצנים, כי מהרו ויעלו נִצָּם בטרם היות להם ירק עלים; ובני-האוזים הרכים התהלכו בתוך החצר בחוץ, והחתול גם הוא בא החוצה ויגהר ארצה ויתחמם באור פני השמש ואת בּהֹנוֹת רגליו לקק. וּבשדה נראה הדגן והחטה והנה ירוק מראיהם עד להפליא, וקול תרועה וקול שירה עולה מסביב, בּזמר כל עוף וכל צפור כנף, ויהי כמו חג על פני כל הארץ; וגם היֹה הָיָה חג על פני כל הארץ, כי היום יום שבת. ויהי כל ההמון חוגג, והם לבושים כלם את בגדי החמודות וּמהלכים ברגש אל בית האלהים, וכלם עליזים ושמחים. והשמחה היתה גם בחוץ על פני כל האדמה, כי היום יום חֹם, לקחת כל לב ולהשיב כל נפש, להתעדן ולהתענג, ויהי כל איש אומר במעמקי לבו: “מה טוב אדני לבני אדם, כי לעולם חסדו!”
ואולם בתוך בית האלהים פנימה, והרב עומד על הבמה ונושא משא באזני העם וצועק אליהם בקול גדול ובחֵמה גדולה ופוקד עליהם אַפו ואומר להם: אשר רק עם כֶּבד עון הם ושכחי אלהים, אשר יפקוד עליהם אלהים ואשר יכַלם בחמתו, אשר ישַׁלח בהם חרון אפו ואשר יבעיר בהם אש עברתו, והיה במותם ויָרדוּ כל הרשעים שאוֹלה ושם ישָׁפטו באש; כי “תולעתם לא תמות ואִשָּׁם לא תכבה”, ולא יהיה להם שלום ומנוחה עד העולם. והדברים דברים נוראים מאד אשר דבּר באזני העדה, וכל השומע יחרד ובשרו יאחז פלצות, ובאמת ובלב תמים דבר הרב וקולו קול איש היודע את כל זאת באמת. אז ישים לפניהם את דבר השאול לכל משפטיו ולכל פּרטיו, ויקרא לו שם “גיהנם”, והוא מערה אשר תעלה ממנה צחנתה ואשר כל דֹמן וכל פּרש התלקט אליה, ואשר אין בה רוח כמעט בלתי אם רוח הגפרית הבוערה, ואשר אין לה קרקע בלתי התהום הפתוחה אשר אין לה קצה, ושבעה מָדוֹרים לה, מדוֹר מתחת למדוֹר, מדור מתחת למדור, והיה כל מדוֹר נורא מרעהו שבעתים. וכל האנשים אשר בבית האלהים בשמעם את כל אלה ויצא לבם ויחרדו חרדה גדולה מאד, כי שמעו את קול הרב והוא מדבּר באמת ובלב תמים, וייראו כל האנשים יראה גדולה.
ואולם מחוץ לבית-הכנסת בתוך הרחוב עוד ירנן כל צפור וכל עוף כנף, והשמש שולח את אורו המתוק לשמח כל לב, והשמים בהירים ושמחים, וכל ציץ וכל פרח יריע וירנן, והיה כקורא גם הוא: “מה גדול חסדך אלהים, אין קצה לטוּבך!” אכן הפך הוא מכל אשר דבּר הרב בעודו על הבמה!
בלילה ההוא בהיות הערב אחרי “ההבדלה”, וירא הרב את פני אשתו הרבנית והנה הם זועפים.
“מה לך?” שאל הרב כי חמל עליה.
“אין דבר”, ענתה הרבנית, “ורק נבהלו מאד מחשבותי ולא אוכל להן. הן אשת לא-בינות אנכי, ואני שמֹע שמעתי את כל הדברים הנוראים אשר דברת היום, ולא אבין להם. כי איך יהיה כדבר הזה אשר מלוא כל הארץ יהיה רק רשעים ואיך לא תכבה אֻשם עד נצח נצחים? נצח נצחים, הוי, מה ארֻכּה המדה הזאת! – הן רק אנוֹש אנכי קרוץ מחמר, ובי אני לא יקום רוח לשפוט באש גם את הרע מכל הרשעים להיות בוער לנצח, ואף כי האלהים הטוב והרחוּם, אשר אין כמוהו רחמן, ואשר הוא היודע כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. אמנם כן, אשת לא-בינות אנכי, ולא תאמין נפשי בדברים האלה, אף כי אתה דבּרתָּם”.
___
… הנה באו ימי החרף, והעלים נשלו מעל העצים והם נופלים ארצה; והרב לבן-הפנים וּקשה המצח יושב בבית אֵבל ובידו ספר “צדוק הדין”, כי אשה חסידה וצדיקה הלכה לעולמה, היא הרבנית.
“אם יש נפש אדם זכּה וטהורה אשר תשא חן וחסד לפני אלהים ואשר יסתיר אותה אלהים כרגע תחת כנפי השכינה, הלא אַתּ היא הנפש הזאת!” כדברים האלה דבּר הרב על פני מתוֹ בספדוֹ לה, ויקם ויתפלל.
והרבנית הקדושה והטהורה נקברה, והרב עמד על קברה, ושתי דמעות כּבדוֹת התפרצו מעיני האיש הקשה והעז. ויהי בית הרב ריק וּמְשוֹמָם, כּבה בתוכו אור השמש, כי על כן כּבתה גם נשמת האשה, כּבתה לנצח.
ויהי בהיות הלילה ורוח סערה עברה על קדקד הרב, ויתעורר ויפקח את עיניו, ויבּט וירא והנה אור כאור פני הלבנה מלא את כל הבית; ואולם הלבנה טרם תָּהֵל בלילה ההוא. ובהוסיפו להביט וירא והנה תמונה היא העומדת לפני המטה אשר הוא שוכב עליה, והתמונה תמונת סמל פני אשתו המתה, והיא מבּטת אליו ביגון ובתחנונים רבים, ויש אשר יראה כי דברים בפיה להגיד לו.
אז התעורר הרב וישלח את ידיו אל התמונה אשר ממולו, ובפיו קרא: “שֹמו שמים! הגם אַתּ לא מצאת מנוחת עולמים תחת כנפי השכינה? הגם אַתּ בין הנענים והמֻכּים, בין הנדחים והמחֹללָים? אַתּ הצדיקה והחסידה, הישרה והטהורה?”
והמתה הנידה בראשה ותהי כאומרת: “כן הוא!” ואת ידה שׂמה על לבה.
“האָנכי אוּכל ואָבֵא אותך אל המנוחה בתוך קברך?”
“אתה!” ענתה הרבנית, והוא שמע את הקול מפֹרש.
“בַּמָה?”
“רק קטנה אנכי נוטלת עליך: תן נא על ידי שערה משערות ראש אַחד הרשעים אשר עליהם אמרת כי “תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה” וכי לא תצא משאול נפשם עד נצח נצחים!”
“השערת אחד הרשעים בעודם חיים אַתּ שואלת מעמי?” קרא הרב, “הוי נשמה טהורה, נשמה זכּה וצרופה, מה הִמעטתּ לשאל! אם בזאת תהיה לך גאֻלה, הנני ואֶתּן!”
“כי עתה קום ולך עמי!” ענתה המתה – “ואתה בהתהלכך עמי הלא אנכי אַנחה אותך ודאית אל כל אשר ישאוך מחשבותיך. עין אדם לא תראֵנוּ, ובכל זאת נחדור לכל משכיותיהם ואין חדר מחדרי הלב העמוק אשר לא נראֶנו. ואולם עליך עליך להראות לי באצבעך את האיש אשר ידעתּוֹ כי אין מפלט לו מגיהנם, ובטרם יאוֹר הבקר עליך להראותו לי!”
הם עודם מדברים, ויהיו כמתנשאים פתאם על כנפי מחשבות, ובעוד רגע והנה הם עומדים בתוך עיר גדוֹלה. אז נשא הרב את עיניו וירא והנה שמוֹת כל העונות והחטאים אשר יעשה אותם האדם בוערים לנגד עיניו והם כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה על פני קירות הבתים מבחוץ, ויקרא בם והנה: גאוה, אַהבת בּצע, הוֹללוּת ושתיה, תּאות בּשרים ועוד כהנה וכהנה, כל העונות והחטאים אשר יעשה אותם האדם.
“נסור נא אל אחד הבתּים האלה, כי פה אנשים רשעים והם רבים מאד כאשר אמרתי!” כדברים האלה דבר הרב, ויקומו ויסורו אל עבר הרחוב ויעמדו לפני שער הבית העשוי מעשה היכל, והמעלות אשר יעלה בהן לבוא אל ההיכל מכֻסוֹת במרבדים ויריעות יקרות, ואורים גדולים מאירים את פתח השער ופרחים רבים נותנים ריח בּהעָלוֹת בּמעלות וקול שָׁרים ונוגנים ישָׁמע מתוך ההיכל עד למרחוק; ולפני פתח השער עומד נצב שומר-הסף והוא לבוש בגדי רקמה ומשי ובידו מטה עֹז אשר ראשו מכֻסה כסף.
“אכן משפט אחד למשתה אשר אנחנו עֹשׂים ולמשתה אשר יעשה אחד המלכים!” קרא האיש ויפן אל עדת האנשים מן האספסוף הצובאים פתח ההיכל, וכל עצמותיו וכל בדי עורו יענו בו על המחשבה אשר הוא חושב ברגע ההוא בלבו, לאמר: “הוי ריקים ופוחזים, נבלים וסכלים, אשר אין לכם דבר בלתי אם להביט אל כל ההדר ולפעור פה, הלא כלכם כאין וכאפס נגדי!”
“גאוה!” קראה המתה – “הראית את האיש?”
“את האיש אשר על הסף?” ענה הרב אחריה – “הלא רק איש סכל הוא וחסר לב, ולא איש כזה ירשיע אלהים להעביר אותו באש בגיהנם עד נצח נצחים!”
“רק איש סכל הוא וחסר לב!” ענה הד קול הקירות והאולמים והתאים אשר לבית הגאוה ההוא, וגם כל האנשים אשר בבית ההוא הלא רק סכלים הם וחסרי לב.
אז עלו משם וידאוּ ויבואו עד הבית אשר שם מעון לאהבת-בּצע. אין דבר בבית בלתי אם ארבעת הקירות הריקים אשר מאַרבע הרוחות, ושם איש זקן ונקשה, דל תֹאר ודל מראה, והוא צמא ורעב וכל עצמותיו תרחפנה מקֹר, ואין הזקן הזה חושב דבר ואין רעיון ואין הגיון בלבו בלתי אם כספו אשר יחזיק בו בשתי ידיו ואשר יתרפק עליו באין מעצור; אז נשאו את עיניהם ויראו והנה חרד הזקן פתאם ממשכבו הצר אשר הוא שוכב עליו, ותהי כאש קדחת בוערת בעצמותיו, וימהר ויַסַּע אבן גדולה מאבני הקיר אשר ממֻלו, ושם אגורות זהב רבות מאד טמונות בתוך נעל בּלה; ואחרי כן מִשש באצבעותיו את הכתנת אשר על בשרו, כי שם אגורות זהב אשר טמן אותן ואת אמתחות הכתנת תפר עליהן מלמעלה, ואצבעותיו רטבוּ מזעה ותרעדנה במֻשׁוֹ.
“הלא רק חולה הוא והוא מֻכּה בשגעון באין נחת ובאין שמחה בחייו, ומנוחה לא ידע מרֹב יראה ומחלומות רעים!”
אז הרחיקו משם עד מהרה, ובעוד רגע והנה הם עומדים לפני בית-הסהר אשר שם הפושעים אסורים, והם רובצים על הארץ וישנים את שנתם. ופתאם והנה נעוֹר האחד משנתו ויתעורר וישתער על רעהו הקרוב אליו ויזעק זעקה מרה וגדולה, ויך באגרֹף ידו על קדקד רעהו, ורעהו התעורר ושמורות עיניו עוד נאחזות משֵׁנה, ויקרא אליו ויאמר:
“שים יד לפה, בן-שחץ! ראֵה שנה בעיניך, נבל, ותן גם לרעיך ויישָׁנוּ! מה לך כי נזעקת פתאם ולמה אתה מתעורר מדי לילה בלילה – –?”
“מדי לילה בלילה!” ענה האמלל אחריו – “מדי לילה בלילה יבוא הכלב הגדול לענותני ואזני תשמענה את קול יללתו וברגליו ישים מחנק לצוארי. הלא קצר אפים וּמהיר חמות הייתי מעודי, ויש אשר עשיתי רעה בבלי דעת כי הייתי נמהר, ולכן זאת לי הפעם השנית אשר הביאוני עד הלום; ואולם אם חטאתי ואם עשיתי רעה הלא את עוני אשא. אכן יש דבר אשר עשיתי ולשופטי לא הגדתי, וזה הדבר: בצאתי מבית-כּלאִי זה בפעם האחרונה ואני באתי עד הכפר אשר שם אדוני יושב הנותן את לחמי, ותצלח עלי אש חמה פתאם, ואקום ואעל אש בעץ-הגפרית אשר בידי ואַבער את גג הבית העשוי תבן ואֹצֵּת בו אש, ותאחז האש בכל פנות הבית ומקץ רגעים אחדים ותהי האש בכל בתי הכפר ובכל סֻכּותיו ואָהליו. אז נחמתי כי עשיתי כדבר הזה, ואקום גם אנכי לעזור על יד המכַבים, ואַצל את הבהמה ואת כל חיה ואת הכלים אשר בּבּתּים, לא נשרף דבר מן החי בלתי אם עדת יונים אשר עפו אל תוך לבת האש והכלב הגדול שומר החצר, כי אסור הוא בכבל אל סכּתו, ואני שמעתי את יללת הכלב – ואת קול היללה הזה אני שומע מדי לילה בלילה בעלותי על משכבי, והיה כי נרדמתי רגע אחד, ובא הכלב הגדול הזה והתיצב לפני ועיני תראינה אותו, והוא משתער עלי ונתן את קול יללתו ולחץ אותי אל הקיר ורבץ עלי והתאמץ לשום מחנק לצוארי. – אבל מדוע אין אתה שומע את אשר אספר באזניך? מדוע אתה ככה שָׁלו ושאנן וקול נחרת אפך לא יחדל ולי אני אין שנה ואין תנומה אף רגע?” אז מלאו חרַכּי עיניו דם, וישתער על רעהו ויכהו באגרף ידו מכה גדולה ונמרצה.
“הנה שב רוח השגעון לענות את בן-כלבי והנה הוא מתהולל ומשתגע!” קראו האנשׁים אשר בבית הסֹהר, ויקומו כל אלה עדת ריקים וֹבני בליעל ויסֹבו אותוֹ ויאחזו בו ויכבשוהו ויטלטלוהו אָנֶה ואָנה עד הטותם את ראשו וישימוהו בינות לרגליו, ויאסרוהו, ויהי עוד מעט ויבוא הדם אשר בקרבו והתפרץ מחרכי עיניו ומכל בַּדי עורו.
“הלא עוד מעט והמתּם אותו!” קרא הרב בחמלתו אשר חמל עליו, “הוי אמלל! הוי חלכה!” ובדברו ויפרש עליו את כפיו להיות לו לסתרה, כי ראה והנה רע לו מאד גם בזה והוא טרם בא עוד עד שערי השאול.
ופתאם והנה מראות חדשים לנגד עיניהם.
ורוח נשא אותם ויעברו גם את ההיכלות הרמים וגם את האֹהלים הדלים, ויראו והנה כל חטאות שאול עוברות על פניהם, לא נעדרה אף אחת מהנה, ויביטו גם את השנאה וגם את הקנאה, ואת הכחש ואת הרמיה הביטו, ואת ההוללות ואת תּאות בּשרים, ומלאַך אדני עומד לפניהם ושוקל את כל אלה במאזנים ויש אשר יאמר להרשיע ויש אשר יאמר לצַדק את נפש האיש העוֹשה אותן.
ואולם אלהים לא ישים לב לדבריו גם בכה וגם בכה, כי לא יראה אלהים לעינים כי אם ללב, והוא יודע את כֹּל ואין נסתר מנגד עיניו, והוא יודע כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא וכי חלש האדם ורפה כח ולא מרָעה יעשה את כל אלה, כי רחמן אלהים וחנוּן וסלח מאין כמוהו.
והרב שלח את ידו, ותרעד ידו מאד, ולא מצא את לבבו לגֹז שערה משערת ראש אחד מכל עדת החַטאים והפושעים אשר ראו עיניו. אז נזלו עיניו דמעות, ותהיינה הדמעות כּמי חסד ורחמים אשר יזרמו ואשר ישטפו עד כַּבּוֹתם את האש הבוערת בגיהנם.
ופתאם והנה קול התרנגל קורא ויאוֹרוּ פני המזרח.
“הוי אֵל אלהי רחמים וחסד! תן אַתּה לה את המנוחה אשר ידי אני קצרה מִתִּתָּהּ לה, ושכבה בשלום בתוך קברה!”
“הלא עתה מצאתיה ועתה באתי אל המנוחה!” קראה המתה – “כי רק דבריך הקשים אשר היו בפיך ותורתך, אשר הורית בדבר האלהים והאדם ושבט נקמתו אשר לא יסיר מעל האדם לנצח נצחים, רק הם הפריעו אותי ממנוחתי ויבהילו אותי אליך! ואולם דע את נפש האדם וראית ומצאת כי יש חלק אלהים גם בפושעים העוֹשים את הרע, וחלק אלהים זה הוא המכבּה את אֵש השאול ולא תבער לנצח!”
ונשיקה כנשיקת מלאך שוּמה על שפתי הרב, ויהי אור לו מסביב, והשמש אשר בשמים שולחת את קויה אל חדרו אשר הוא שם, ואשתו הרבנית חיה וקימה, והיא נצבת לפניו בעודו שוכב על המטה וּמעוֹררת אותו מתרדמתו ומן החלום אשר נתן אלהים בלבו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.