על הגשר האלכסנדרוני עמדנו רגע אחד בעברנו את הַנֶּוָה, אז נמשכו עיני בחזקה אל מי הנחל ואַבּט המימה. ברגעים האלה והיום והלילה נפגשו ואור השמש ואור הלבנה נשקו; אז היה אור יקרות על פני כל הככר, הוא האור אשר צבע אין לו ואשר אין לו שֵם, ורק עֵרב ארגמן עם תכלת יהיה כנגה על פני המים. ואני ראיתי את בֹּא השמש ואת עלות הלבנה ברגע אחד גם יחד, ואֹזני שמעה קול הֲמוֹת נפלא אשר לא ידעתי מה הוא, ורק נפשי ידעה פתאם כי ירד כבוד אלהים על המקום אשר לפָני וזה קול אדני על המים הרבים. מי לא ידע את הרגעים הקדושים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה הזאת? – ואתה שלחת את ידך ותעירני מדמיונותי ומחלומותי אשר חלמתי בהקיץ, ותדבר אלי ותאמר: הלא זה אשר יאָמר לו: לילה מן “הלילות הלבנים”!…

והלילה הזה הוא גם הלילה אשר בו הרבית מאד לדבּר על לבי בדבר אַנְדֶּרְסֶן, ותאלצני בדברים לגשת אל המלאכה ולשום את ספורי הגדות אַנדרסן לפני בני ישראל. ימים רבים דברת על לבי ולילות רבים, ירחים רבים פתיתני ושנים רבות, ואני נדרתי נדר לאמר: אם יהיה אלהים עמדי והניח לי מעמלי כמעט, ועשיתי את אשר יעצתני ואת אשר יעצתי גם אני בלבי זה מאז, – ההיה אלהים עמדי כאשר שאלתי? ההונח לי מעמלי אף מעט?… ראֵה, הלא מביא אנכי היום את ספורי הגדות אַנדרסן בשפת עברית לך ולבני ישראל!…

לך – ואתה תבין כרגע את משפט הדבר אשר הבאתי; ואולם לבני ישראל – היבינו הם מה זה אנדרסן ומי הוא להם?

הנקל היה לי להגיד לקוראַי לאמר: ראוּ, הנה נעתקו ספורי הגדות אַנדרסן ליותר מארבעים לשונות; כל גויי אירפה ורבים ממשפחות אזיה ואפריקא העתיקו להם ללשונותיהם את הספורים הנפלאים האלה! הקירגיזים יושבי חפּי הים הכספי קוראים כיום הזה את ספוּר ההגדה על דבר “בגדי המלך החדשים”, ועל גדות הגיחון אשר יפרח שם הלוט ואשר שם תעלה ההדסה, שם יקרא ההודי את דבר “האֵם והמוצאות אותה”, ולבו בקרבו יגדל וירחב; כי אין ספר בכל הספרים החדשים אשר יהיה נחשב בין ספרי ספרות העולם ואשר יהיה לנחלה לכל גוי ולכל מדינה, כספר ספורי ההגדות הנפלא הזה אשר כתב לנו אנדרסן. ולכן הנקל היה לי להגיד לאמר: אם חושבים אנחנו את עמנו גם הוא כאחד העמים ואם ספרותנו ספרות גם היא כאחת הספריות, אז מה אות טוב מזה אם לא בהעתיקנו לנו גם אנחנו את הספר הזה. ואולם לוּ דברתי כדברים האלה, כי אז דברתי ללא אמת. בפה מלא אנכי מודה כי [במקור בי] בגשתי אל המלאכה לא זכרתי את הדבר הזה, וכי נכון הייתי לשום את הספר הזה לפני הקוראים העברים, לוּ גם היה ספר אשר לא נעתק לכל לשון עוד.

ואתה הוא האיש אשר הבינות את הדבר הזה.

זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה, וגם במאמרים השמעתי את הדבר הזה לא אחת ושתיים, כי אמרתי, רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה! יבָּרא נא רוח ליריות לנערי בני ישראל, ינתן נא ספר שירים ליריים ביד בני הנעורים, אולי יהיה ספר כזה להם כסדור תפלה לכל מועדי השנה אשר יקביל לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש, והתפלל הנער העברי והתפללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר יהיה לבם מלא, והתמסמסה האבן הכבדה הרובצת בלב העם האֻמלל הזה, אשר מצוקותיו הרבות טמטמו ברב הימים את לבו. – ואולם ידעתי תּמיד כי לא נקל הדבר לחבב את סגנון שפת “השורות הקצרות” על רֹב בני עמנו.

האם לא נבא אל המטרה, אם נרגיל אותו מעט מעט על פי ספר כתוב שפה פרזית אשר דופקת בו רוח לירית בחזקה? – הנה כן לא יפלא עוד הדבר כי לאנדרסן היתה תשוקתי תמיד, לשום אותו לפני בני ישראל!

רוח לירית ושירה ערבה ותמימות נעימה וילדות נפלאה מלא את ספר הספורים הזה, אשר אין משלו ואשר אין כמוהו – וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו נא ילדות לילדי בני ישראל! הוסיפו נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו נא את הילדות לבני ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו נא אותם תמימות והרגשה וחלם חלוֹם! בּנוּ נא להם עולם אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרות וחשבון נפש וחקירות ופילוסופיה ויאוש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוחה וחברים טובים וצעצועים ושחוק וגיל ורנן! הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!

תנו להם טל ילדות – איך נתן טל ילדות לעם אשר בו גם הזקן וגם הנער אין להם סימן מבדיל להבדיל ביניהם בלתי אם הזָקָן לבד? אַל נא נשלה את נפשנו – היכול נוּכל לקות כי יש יום והקורא העברי יקרא בתמימות כאחד הגוים את הספור על דבר בן המלך ובת המלכה אשר בנו להם ארמונות פורחים באויר? היתכן הדבר כי העם, אשר על אחדים מבניו יסֻפּר, שהם הביאו לבב חכמה לברך ברכת “שהכל” גם על החלב אשר ינקו משדי מיניקותיהם, היתכן הדבר כי העם הזה מסֻגל לקרוא באֹרך רוח גם הגדות וגם מעשיות אשר כל כחם אינם אלא בדמיון? יהודי אשר רמ“ח אבריו אינם נבראים אלא על מנת להתפלפל ואשר שס”ה גידיו אינם עושים דבר אלא קוראים כל היום: “מאי קא משמע לן”? [במקור?"] היתכן כי עם אשר כזה יפנה את לבו אף רגע אחד אל העדן היותר גדול אשר בראה הספרות? הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקוה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…

ובכל זאת אני יודע וחש ומרגיש בנפשי כי אין עם בארץ אשר בניו יהיו ילדים ואשר גם זקניו יהיו מלאים רוח ילדות כעם הזה! גם הגדולים אצלנו יהיו ילדים תמימים! כל ישראל אינו אלא ילד גדול!

שני מיני תמימות יש בעולם, תמימות הבאה מן המוח ותמימות הבאה מן הלב. והנה אמת הדבר כי בנוגע לתמימות הבאה מן המוח אין אנו מוצאים ילדות לישראל אפי' פחות מכביצה, כי ערום העם הזה מאד, פקח העם הזה מאד, שנון העם הזה מאד, והחשבונות והדאגות והחקירות והחקים והסברות וההיקשים הם דברים המיוסדים כמעט בטבעו ובתכונת רוחו, ולכן הוא אוהב את הפלפול ואת ההיקש, ואפילו היקש על פי הגיון מעקם, ולכן הוא אוהב את החקירה הדקה מן הדקה, ואפילו חקירה בדבר ביצה שלא נולדה עוד כלל, ואולם בנוגע לתמימות הבאה מן הלב אין כמעט במערב הארץ כעם הזה האוֹהב את הדמיון ואת החלום ואת הנעימות ואת השירה ואת השתפכות הלב. בנוגע למוחו יש לו דמות עם שבטי הכנענים, הם הפִיניקיים הראשונים, ובנוגע ללבו דומה הוא אל אֶחיו הערביאים.

יש עמים אשר תמימות הילדות מובנת להם היטב, ויש אשר לא יבינוה היטב עד עולם. גיאורג בראנדעס יספר לנו את שיחתו עם איש צרפתי נבון דבר, אשר שאל אותו על דבר הגדות אנדרסן, והצרפתי ענה: " Un peu trop enfantin "; החריפות הנתונה לעם הצרפתי אינה נותנת אותו למצוא נחת גם בתמימות ילדים; לא הילד הטוב יחָשב אצלו לילד כי אם הילד הפרא אשר יקרא לו Enfant terrible; ובראנדעס מוסיף כי לוּ יתנו את הגדות אנדרסן לילד צרפתי בן חמש שנים לקרוא אותן, ומצא בהן צד ילדות יותר מדי גם הוא. תמימות הצרפתי אינה אותה התמימות הבאה מן הלב; ובכלל אנחנו מוצאים כי תמימות הילדות היא דבר הנושא עליו חותם גרמני מוחלט, וביותר יבינו אותה באנגליה ובאשכנז, פחות מהם יבינו אותה הגוים הרומניים, והעם הצרפתי פחות מכלם. ואולם אצל שבטי בני שם אנחנו מוצאים תערובות נפלאות: ערמה של מוח ותמימות של לב. עם ישראל הוא זקן מצד זה וילד מצד זה.

ואנדרסן גם הוא הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת, לאמר: הקטנים קוראים אותו ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

ואולם רק רגע אחד נסכים לדעת האומרים האלה, ולבּנו אין עמנו. ההשמיעו האנשים ההם לאזנם את אשר הם אומרים? – אנדרסן הוא אחד “המשוררים” היותר גדולים אשר היו לעולמים: רוח דמיון עז עם נעימות שפל לב, רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדים בו נשקו, והוא קם בעודו עלם ויבקש שנים רבות את המקצוע בשדה השירה אשר שם יוכיח את עצמיותו המוחלטת, ויהי תועה ממקצוע למקצוע, אז חזר על כל מין ומין ממיני השירה ולא הניחו את רוחו, וינסה את כוחו גם בכתיבת רומנים וגם בכתיבת שירים שקולים וגם בכתיבת חזיונות וגם בכתיבת שירי עלילה, ולא מצא את אשר בקש. “בהיותו משוטט שנים רבות בארץ – יאמר בראנדעס –, והוא אחד מתלמידי אֶהלענשלאֶגער המובהקים, ופתאם והנה הוא תועה מן הדרך אשר סלל לפניו אֶהלענשלאֶגער, והוא בא בנשף בערב יום אחד עד לפני דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תֹאר, היא דלת פתח ספור ההגדה. אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבא בה וימצא שם בתוך האפלה את “כלי האש” הלא הוא ספור ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו”. הימים האלה ימי שנות השלשים, ואנדרסן החל לכתוב את ספורי ההגדות אשר לו, ויהי פתאם לאיש מהֻלל מקצה תבל ועד קצה תבל, כי הנה מצא אנדרסן את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילאָוו את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההם ורק החיות והעופות יקראו אותם? אם מצא אלכסנדר דומא (הבן) את המקצוע אשר לו בכתיבת חזיונות המתארים את לב האשה עם כל סבכיו ותעתועיו ותהומותיו, האין לגברים לקרוא את הספרים ההם ורק הנשים תקראנה אותם? – אכן כתב אנדרסן את סיפורי הילדים אשר לו, כי זה הוא המקצוע אשר לו המקביל היטב לעצמיותו ולכל מעלות רוחו, לתאר לנו את הילד בכל דרכיו ובכל מחשבותיו, בכל שיחו והגיגו, בכל תמימותו ופשטותו ובכל חזיונותיו, ולא יתאר לנו את הילד ע“י מה שישים לפנינו תמונת ילד, כי אם ע”י מה שידבר אלינו בלשון הילד, ואולם קוראיו הנאמנים הם הגדולים, כי רק הם יכולים להשיג את רב הערך אשר “לשירים הפרזים” האלה. הנה זה הוא הכח לאיש גאון הרוח: הטבע הכפול שבּוֹ! אנדרסן מדבר בסגנון ילדים, והנה הילדים קוראים ומשתעשעים בו, והגדולים קוראים ומבינים אותו. יש אשר הקורא הקטן יקרא ולבו הקטן יעלוז ויתענג על החזיונות היפים ועל המעשה הנחמד אשר הושם לפניו, והקורא הגדול יקרא גם הוא והוא ימצא שם רק את החידוד ואת הסתירה הנמרצה ואת הבקרת החדה.

וספורי ההגדות האלה שונים מאד למיניהם הרבים, יש אשר נמצא בהם ספורים שהם, בסקירה הראשונה, רק לילדים, ויש אשר נמצא ספורים הכתובים גם לקטנים וגם לגדולים, ויש אשר הם כתובים רק לגדולים לבד. רב לנו אם נזכיר פה בשם את ספור ההגדה “הצל”, וכן “הנפש”, למען הוכיח כי לא לקטנים נכתבו הספורים האלה. גם מן הגדולים לא יבינו אותם בלתי אם הקוראים המבינים.

ומן המינים הרבים והשונים אשר אנחנו מוצאים בספורי הגדות אנדרסן בחרתי לי אחדים מכל מין ומין, באופן שכּל המינים השונים נכללים בספר הזה אשר אני שׂם לפני בני ישראל, – מוצאים אנחנו בספורי אנדרסן ספורים המצטינים על פי רוח הבקרת החדה הנושבת בם, ורק שהם כתובים בהלצה יפה, כמו: “חזיר הכסף”, “זבוב האשפות”, “נכון הדבר כנכון היום” וכדומה; מוצאים אנחנו בהם כאלה המצטינים ע“פ דעת העולם ודעת בני האדם במידה מרֻבּה שהמסַפר מַראה בהם את כחו, כמו: “זבוב האביב”, “הרוח מעתיק ציונים”, “דבר” וכדומה, או כאלה הכתובים אך ורק למען הילד, כמו: “הארגז המעופף”, “מפיל חבלי שנה” וכיוצא בהם, שהם כתובים ברוח הילד ועל פי הדמיונות המלאים את לב הילד ועל פי ההשגה שיש לו להילד וע”פ ציור העולם הנתון בלב הילד, ורק שהקורא הגדול בקראו אוֹתם ישתוֹמם לבו בתוכו גם על יפי מלאכת המחשבת ועל הכשרון הנפלא שיש לו למסַפר הזה. הנה כן אנחנו מוצאים בין הספורים האלה ספורים אשר זה כחם ברוח שירתם הנפלאה, כמו: “גן העדן”, “המלאך”, “חלום האלה הזקנה” ודומיהם, או “האֵם והמוצאות אותה” שהוא ספור מלא רוח שירה הנוגעת עד הנפש, והם כתובים באופן שהילד הקורא אותם ימצא בהם את שלו ואת העולם שהוא מבקש, והקורא הגדול ימצא בהם גם הוא את שלו ואת הקרוב בלבו יותר. ויש ספורים הנוגעים אל השאלות העומדות ברומו של עולם, שאלות בדבר תקון החברה המחכות עוד לפתרונים, כמו: “הנרות”, “אכן נבדלנו”, “החלזון ומקל השושנים”, ויש ספורים המיוסדים רק על ההלצה לבד, כמו: “בת המלך על העדשה”, “בית הצואר” וכדומה, וגם בהם ירָאה דעת העולם ודעת בני האדם אשר למסַפּר הזה; ויש שנמצא בהם חקירות ופילוסופיוֹת הכתובות בלצון הרבה, כמו: “התנין הגדול אשר בים”, “הזמיר”, “בגדי המלך החדשים”, “נטף המים” וכיוצא בהם; וכן גם ספורים אשר כל עיקרם אינו אלא בשביל המוסר הנמצא בהם, כמו: “מעשה”," הנערה הקטנה עם עצי הגפרית", “הדגן הטטרקי”, או גם ספורים אשר יזכירונו תמיד שחוק שפתים ודמעת עינים בבת אחת, כמו “צרת נפש”. ואולם רבים, רבים נמצא בספר הזה הכתובים לא רק לאנשים גדולים, כי אם לאנשים הוגים וחושבים וחוקרים דבר עד תכלית, כאשר אמרתי למעלה.

ואני בגשתי להעתיק לעברית את ספורי ההגדה האלה ידעתי כי יבּצר ממני להעתיק מכל הבא בידי וכי עלי לבֹר היטב ספורים מקרב הספורים, ובחרתי את הספורים המקבילים יותר לרוח הקוראים העברים, ביחוד נטשתי את הספורים הנשענים ביותר על האגדה הצפונית ואת הספורים הכתובים ברוח הנוצריות, ובזאת הייתי מוכרח לשנות לפעמים באיזה ספור מן המטבע הראשונה שהטביע בו המספר, כמו בספור “מעשה”, או “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית” או “חלום האלה הזקנה”.

ככה אני נותן את הספר הזה היום לבני ישראל ולך.

כפר בעדאָן, אב התרנ"ו.

ד. פרישמאן.

ויהי בימי קדם ובן-מלך היה בארץ, ויהיו לבן-המלך הזה ספרים רבים ויפים מאד אשר לא היה כמוהם לאיש. כל אשר נעשה מן העולם ועד העולם למיום ברא אלהים את השמים ואת הארץ מצא כתוב בספרים ההם, וכל אלה מְצֻיָרִים בתוך הספרים גם בציורים נחמדים ותאוה לעינים. על כל גוי ועל כל ארץ. ונגש אל ספריו ויקרא בהם וימצא את אשר בקש ויַדע, ורק על אֹדות גן העדן לא מצא בהם דבר, כי לא כתוב עליו בהם למטוב ועד רע. ואולם גן העדן הוא הדבר אשר אותו בקש ואשר אליו נשא הנער את נפשו ואשר חשב ואשר הגה בו שבעתים מכל יתר הדברים אשר על פני כל האדמה.

ובן המלך בעודו נער קטן מאד, טרם ילך החדרה אל המורה הראשון, וּזְקֶנתו הגידה לו אז לאמר: בני! הפרחים אשר בגן העדן רק תּוּפינים הם המתוקים לחך מכל נופת, והטל אשר בתוך הציצים רק יין הוא המתוק לחך מכל משקה. על הפרח האחד כתובים כל פרקי למודי דברי הימים, ועל הפרח השני כתובים כל פרקי למודי גלילות הארץ עם פרקי למודי לוחות החשבון, וכמוהם כן משפט כל פרח מפרחי הגן, והיה אם רק אכל יאכל נער מן התופינים או אם שתה ישתה מן היין ובא אל קרבו, ויָדע הנער הזה כרגע את פרקי כל למודיו, לא יחסר דבר, וכאשר יוסיף לאכול וכאשר ירבה לשתות כן יוסיף וכן ירבה להביא אל קרבו דעת כל דברי הימים וגלילות הארץ ולוחות החשבון ואת פרקי כל הלמודים.

ובעודו נער קטן והוא שומע את כל הדברים הנפלאים האלה ויאמן בהם בכל נפשו ובכל מאדו, ואולם כאשר הוסיף ימים וכאשר הרבה ללמוד ויחכם, אז ידע ויבן כי לא כזה יהיה הדר גן העדן וכי לא בזאת תהיינה כל התענֻגות הגדולות והנפלאות אשר תמָּצאנה בו.

הו אלי, אלי! למה לקחה חוה מפרי עץ הדעת אשר בתוך הגן? למה אכל אדם את הפרי אשר צוה אלהים אותו לבלתי אֱכל? לוּ הייתי תחתיו, כי אז לא נתתי את הנחש ואת האשה להשיאני ולא היה בבני האדם חטא עד נצח נצחים!

כדברים האלה דבר בן-המלך בהיותו נער וכדברים האלה דבר גם בהיותו בן שבע עשרה שנה, אכן היתה כל תשוקתו לגן העדן וכל הגיגו היה רק בו!

ויהי היום ויצא בן-המלך לשוח ביער, וילך לבדו כי כן אהב מעודו.

והיום רד מאד ויהי השמש לבוא ועננים עלו ויכסו את פני השמים. אז היה חֹשך על פני כל הככר מסביב, ופתאֹם והנה מטר סוחף נתך ארצה, ויבָּקעו השמים ויהיו יחדו כנאד אחד וגדול אשר נקרע ומימיו לא יחדלו. ובן-המלך הולך ומבקש לו נתיב בתוך האפלה; רגע תמעדנה רגליו על פני העשב הרטוב מזרם המים, ורגע תִּכָּשַׁלְנָה על הסלעים החלקים העולים מתוך האדמה. והמים משתפכים על פני כל הככר מסביב, ובבגדים אשר לבש בן-המלך לא היה חוט אשר לא נזל מים, ובן-המלך זוחל על הסלעים ומטפשׂ בידיו וברגליו לעבור מאבן לאבן, אשר שם מים מפַכּים מן האזוב הגבוה, והוא עיף ויגע ונפשו קצרה בעמלו ולא היה בו כח עוד למעוד. ופתאם ואזניו שמעו קול שאון והמֻלה זרה, ויפן כה וכה וישא את עיניו וירא והנה מערה גדולה לפניו אשר אור נֹגה לה, כי בפתח המערה בוערת אש גדולה וחזקה, אשר יוכל איש לצלות שור פר גדול לחֹם האש הזאת. ואף אמנם היתה האש ערוכה לדבר אשר כזה, כי ראה והנה צבי עצום ונחמד אשר קרן חזות גדולה בין עיניו תָּחוּב בראש שפּוּד, והשפוד יהפך בתוך האש בין שני ברושים כרותים, ואשה באה בשנים יושבת לפני האש, והיא גדלת קומה ובריאת בשר, ותבניתה כתבנית גבר אשר התחפש בבגדי אשה, והאשה יושבת ומשליכה גזרי עצים אל תוך לבּת האש אחד אחרי האחד.

“קרב הנה, אל תעמוד מרחוק!” קראה האשה אליו בראותה – שב על יד האש והתחממת ויבּשתּ את בגדיך הרטובים!"

“פה נושב הרוח בחזקה!” ענה בן-המלך וישב על הארץ.

“אכן בשוּב בָּני מן השדה וראית פתאם כי יגדל הרוח שבעתיים ככה!” ענתה האשה – ואתה דע כי במערת הרוחות אתה יושב עתה, ובני הלא הם ארבעה הרוחות אשר בארץ. התבין את אשר אני דוברת אליך?"

“איה בניך עתה?” שאל בן-המלך.

“כסיל אחד שואל יותר מאשר יודעים עשרה חכמים לענות!” – קראה האשה – “חפשים הם בני לרוחם באין מעצור ואין להם לשאל את פי בראשנה על המעשה אשר הם עושים ועל הדרך אשר הם הולכים! איש כל הישר בעיניו יעשה! אף אין זאת כי את העבים לקחו להם עתה להיות להם לכדורים לשחק בהם בהיכל הרקיע אשר שם ממעל!” ובדבּרה וַתּוֹר באצבעה השמימה.

“אבינה, אבינה!” ענה בן-המלך – “ואולם מוצא אני כי תדברי אלי קשות מעט ולא תדברי אלי בלשון רכה ככל הנשים אשר הסכנתי לשמוע את קולן עד היום הזה!”

“אין זאת כי הנשים ההן אין להן מלאכה אחרת לעשותה! ואולם אנכי לא כן עמדי; אנכי באָמרי לרדוֹת בּבני ולנהלם בשבט מוסר לא אוכל בלתי אם להיות קשת לב וחזקת פנים; ואף גם הצלחתי במעשי, אם כי הבנים קשי ערף וחזקי מצח! התראה את ארבעת השׂקים התלוים שם על הקיר? אותם הם יראים כאשר יראת אתה מפני השבט אשר החביאה אמך בסתר תּקרת הבית בעודך ילד. ואתה הלא תאמין לי כי יודעת אנכי לכבוש אותם, והם מוּשמים אל תוך השקים, וכל כּפר לא יועיל. אז אסורים הם בתוך השקים, ולא אוציאם החוצה להיות חפשים לרוחם עד כי ייטב הדבר בעיני. אבל הנה האחד!”

והבא אל תוך המערה הוא רוח הצפון, והא ברב קרח וּבקרה גדולה בא; צרורות ברד גדולים נפלו על כל סביביו ארצה פוּתי שלג כבירות התאבכו במקום אשר הוא שם. והוא לבש מכנסי עורות דֻבּים ומעיל עשוי עורות דבּים, ומצנפתו עשויה עורות דבּים ומכסה את קדקד ראשו עד מתחת לאזניו. ורגבי קרח גדולים תלוים בזקנו וצרורות הברד יצנחו איש אחרי אחיו מעל פני שפת מעילו ונפלו לארץ.

“בי אדני, אל נא ימהר אדני לגשת אל פני האש!” אמר בן-המלך – “פן תּשַלח האש את חבּורות הקרח לשימן בפניו ובכפות ידיו!”

“חבּורות הקרח” ענה רוח הצפון וישחק בקול גדול – הלא הקרח הוא חמדת נפשי וראש כל משושי! אבל אתה מי הוא זה אשר תבניתך כתבנית אבק פורח? אי זה הדרך באת אל מערת הרוחות?"

“אורח הוא לי!” קראה הזקנה ואם עודך מתעלל בו, הנה השק פתוח לפניך. זאת דברתיה ואתה שׁמָענה!"

והדברים האלה ירדו אל חדרי בטנו. אז פתח רוח הצפון את פיו ויספר אֵי מזה בא ואת המקום אשר עבר בו כחדש ימים.

“מים הקרח אנכי בא”, אמר, “ועם בּני הרוּסים מצודדי סוסי הים הייתי באִי הדבּים. אני על יד המשוט ישבתי ונרדמתי כאשר עזבו את הר הצפון לעבור את הים, ויש אשר הקיצותי לרגעים וארא והנה עוף-הסערה מתעופף בּינות לרגלי. אכן הצחוק הוא לראות את העוף הזה כאשר יכּה בחפזון מכּה אחת בכנפיו ולא ישנה, ואחרי כן פרושות כנפיו לרחבן ולא ינידן ולא יניען, ובכל זאת ימהר לעוף מאין כמוהו”.

“אַל נא תרבה תדבר דברים לריק!” ענתה אֵם הרוחות – “ובכן ואתה באת לאִי הדבים!”

“מה יפה ומה נחמד האי הזה! האדמה אשר מתחת חלקה כראי מוצק, אשר יצר אלהים לפני אנשים מרקדים לרקד עליה, והיא שטוחה כמו קערה, מכסה שלג הוא אשר נמס מעט על פני אדמת אזוב. ואבנים חדות ושלדי פגרי סוסי הים ודבּי הקרח רובצים על הארץ, ומראיהם כמראה זרועות ידים ורגלים אשר אין מדה לגדלן ואשר עלה בהן הרקבון הירוק לעינים; ויש אשר נחשוב למשפט כי על כל אלה לא זרח עוד השמש מעולם. ואני נפחתי כמעט רגע על העלטה, למען תאורנה עיני הנוסעים וראו את הסכּה אשר אותה בקשו; והסכּה עשויה קרשי שברי אניות ומכסה עורות סוסי הים, והעורות הפוכים על פיהם, קרבם מָפנה החוצה, ויהי מראיהם אדום וירוק מבחוץ; ועל הגג יושב דב מדבּי הקרח, והוא הומה, ואני באתי אל החוף ואַבּט אל קני הצפרים ואתבונן אל אפרחיהן הערומים, והיה בבקשם אֹכל לפיהם ואת פיהם פתחו לרוחה, ואמהר ואֶפּח בהם אל תוך לועם, ויחכמו כלם פתאם וידעו לסגור את פיהם, ובקצה החף על פני שפת הים התגלגלו סוסי הים כאשר יתגלגלו תולעים גדולים כענקים וראשיהם ראשי חזירים ושִניהם שנים גדולות וארוכות אשר אָרכּן אמה!”

“משכיל אתה לספר היטב, בני!” ענתה האשה – “רק שמע שמעתי את הדברים מפיך והנה מלא פי רֹק מרב תאוה ותענגים!”

“ובכן ויהיו נכונים לקראת הציד! אז השליכו את החכּה ויקבו את החוח בלב סוס הים, ויעל זרם דם השמימה כאשר יעלה זרם מים מתוך הבאר הזורקת, וישָׂפך בסערה על פני כל הקרח אשר מסביב, ואני אמרתי בלבי כי באה עת לעשות גם לי, ואקום להראות את נפלאותי ואת נוראותי, כי אין כמוני נופח בארץ, ואֶפח ותהי זאת לנסבּה כי הררי הקרח העצומים, אשר הם שטים על פני הים, לחצו את האניות ואת הציים בקרבם. אז עלו השריקות והזעקות עד לב השמים, ואולם אני הגדלתי מהן שבעתים! והם לא מצאו עצה, ויקומו ויקחו את החיות אשר המיתו ואת התבות ואת החבלים ואת כל אשר להם ויריקו את כל אלה על פני הקרח! ואני השלכתי עליהם את פתּי השלג ואסיע אותם עם צידם ועם אניותיהם הנלחצות אל מול פני הדרום, לחתור דרומה, למען ישתו שם את מימי הים המלוחים – ולא יוסיפו עוד לבוא אל אִי-הדבים עד נצח!”

“אבל אם ככה עשית, הלא אָון פעלת!” אמרה אֵם הרוחות.

“את הטוב אשר עשיתּי יספרו זרים ולא פי!” ענה – “אבל הנה זה אחי מן המערב בא, ואותו אני אוהב מכל אַחי, כי ריחו כריח הים אשר יהיה לי לניחוח, ובבואו ובאה עמו קרה משיבת נפש!”

“הזה הוא הקטן אשר יקראו לו רוח צפיר?” שאל בן-המלך.

“אמנם כן הוא, זה הוא צפיר!” ענתה הזקנה – “ואולם איננו עוד קטן כאשר היה, והוא בימי קדם היה נער נחמד ותאוה לעינים, ורק עתה כבר עלה ויגדל!”

ומראהו כמראה פרא אדם, ועל ראשו כובע, להיות לו למחסה, ועץ בידו מעצי הַמַּהֲגוֹנים אשר כֹּרת מיערות אמריקה – להיות נורא על כל סביביו!

“אֵי מזה באת?” שאלה האשה.

מיערות המדבר הגדול אשר באמריקה, מקום שם יעלו הסירים הסבוכים והיו לחתחתים אשר לא יֵעָבר בהם מעץ אל עץ, ושם נחש המים רובץ בתוך העשב הרטוב, ואשר הרואה את המדבר הזה ואמר: פה האדם אך למותר!"

“מה עשית שם?”

“התבוננתי אל הנחל השוטף, ואַבּט אליו בהתפרצו מפני הסלעים הנוראים, וישתפך ויהי לאבק דק, ויתנשא ויהי לעב בין עבי השמים לשאת בזרועותיו את הקשת אשר בענן, ואת שור-הבּר ראיתי בחצוֹתוֹ את המים, ואולם חזק הנחל ממנו ויסחבהו אחריו בּחזקה, ויסחבהו אותו ועדת בני-אוָּזים פראים עמו יחדו, אבל בבואם עד לפני שפך המים החזקים, ויתנשאו בני-האוזים ויתעופפו ברוח ושור-הבר צלל כעופרת. אכן נהדר המראה הזה מאין כמוהו, ואני נשבתי ברוחי ותהיה הסערה, אז נעקרו עצי עולמים משרשם וירקדו מסביב כשבבים דקים!”

“מה הוספת עוד לעשות?” שאלה הזקנה.

“יצאתי במחולות בבקעת הַסַּוָּנים, מששתּי את צוארי הסוסים הפראים, ואת אגוֹזי עצי הקוֹק הניעותי כאשר יניע איש בכברה. אמנם רבת לי לספר אשר לא תלא האֹזן משמוע, ואולם לא טוב כי יספר איש את כל אשר ידע. הלא זאת, אמי חמדת נפשי?” ובדברו וישתער על אמו בשצף סער גדול לחבק לה ולנשק לה, עד כי עוד מעט והיא נפלה אחרנית מרב בהלה. אכן פרא היה הנער הגדול מאין כמוהו!

ובעודם עושים כה וכה והנה זה רוח הדרום בא, והוא לבוש אדרת כאשר ילבשו הבידואינים ועל ראשו תכריך כאשר ילבשו יושבי ארץ הקדם.

“מה רבה הקרה אשר לכם פה!” אמר וישלך עצים אל האש להגדיל את המדורה – “אכן יכיר כל איש כי רוח הצפון בא היום בראשונה!”

“הנה עלה פה החם עד כי נצליח לצלות בו גם דב מדבּי-הקרח!” ענה רוח הצפון.

“אכן רק אתה הוא הדב מדבּי-הקרח!” קרא רוח הדרום.

“היש עם נפשכם להאָסר בתוך השק?” שאלה הזקנה. – “ואתה שב פה על האבן וספּרתּ את המוצאות אותך ואת משפט המקום אשר היית שם!”

“באפריקה הייתי, אמי הנחמדה!” ענה רוח הדרום – “עם ההוטינטוטים יצאתי בצאתם לצוד ציד אריות בארץ שבטי הקאפירים! והעשר אשר יצמח בעמקים האלה נפלא במראהו, כי ירוק הוא לעינים כירק הזית; ושם האילה תצא במחולות ובת היענה תמהר לרוץ אֹרח, ואולם קל אנכי ברגלי מהן. ואני באתי עד המדבר, אשר שם החול הצהוב, ועינו כעין הקרקע אשר על פני התהום בתוך הים. ובפנותי כה וכה ואֵרא אורחת נוסעים, והנה הם שוחטים את הגמל האחרון אשר להם, למען היות להם מים לשתות, ואולם לא מצאו מים בלתי אם מעט. והשמש בוערת בּחֻמה הגדול ממעל, והחול לוהט בּאשוֹ החזקה מתחת. אז התגלגלתי על פני החול הדק והקל ואֵשב בו ואנטלהו ואטלטלהו ויהי לעמודי אבק גדולים ורמים אשר יגיעו בראשיהם השמימה. אכן נהדר המחול הזה מאין כמוהו! ולו ראיתם ושמח לבכם גם אתם למראה פני הבִּכְרָה בהיותה עומדת באפס תקוה, והסוחר עומד על ידה והוא טומן את פניו בכנף בגדו. אז יפול על פניו ארצה וכרע לפני על ברכיו כאשר יכרע לפני אַלה אלהיו. ועתה הנה הם קבורים בתוך החול, ועליהם מצבת אבק גדולה אשר ראשה מגיע עד לעבים. והיה כאשר יבוא יום ואני אֶפח בה ואֶדפנה כמץ, אז יזרח השמש על עצמותיהם הלבנות והיבשות, והנוסעים הבאים עד המקום ההוא יראו וידעו כי היו בני אדם בארץ הזאת גם לפניהם, כי לא יאָמן אשר עברו בני אדם במדבר הנורא הזה”.

“ובכן ואתה רק אָון פעלת!” קראה הזקנה – “לכן הנה השק!” ובטרם עוד יפנה כה וכה, והאשה והחזיקה ברוח הדרום במתניו ותשימהו בתוך השק, ורוח הדרום התגלגל בתוך השק על פני הארץ כה וכה, ואולם האשה נגשה ותשב עליו וינח מזעפו.

“אמנם נעריך נערים עליזים ועזי נפש!” אמר בן-המלך.

“כדבריך כן הוא!” ענתה – ואולם אני הנה ידי מושלת לי ליסרם ולהכניעם תחתי, אכן הנה הרביעי!"

ורוח המזרח הוא הבא, והוא לבוש בגדים כאשר ילבשו החינים.

“האם מארץ האנשים האלה אתה בא?” קראה אמו – “ואני חשבתי כי בגן העדן היית!”

“אל גן העדן לא אבוא בלתי אם מחר!” ענה רוח המזרח – “מחר ומלאה מאַת שנה מיום היותי שם בפעם האחרונה, ואולם עתה הנה אנכי בא מארץ החינים. שם רקדתי והקפתי שבע פעמים את המגדל העשוי פוֹרצילאַנה, עד כי השמיעו כל הפעמונים את קולם, ובחוץ ראיתי את השרים הגדולים אשר הֻכּוּ עד כי נשברו מטות הבַּמבּוֹס על פני שכמם, וכל אלה שרים גדולים מן המעלה הראשונה ועד המעלה התשיעית, והם קראו כלם בקול: “מה רב חסדך, אדוננו מלכנו ומושיענו!” ואולם את הדברים האלה דברו רק בשפתם, כי כן צֻוּוּ, ולבם אין עמם, ואני נתתי קול עם קול הפעמונים יחדו לאמר: טסינג, טסנג, טסוּ”!

“אכן עשית את מעשיך בשרירות לב ובזדון!” ענתה הזקנה – “ועתה טוב אשר תעשה כי תקום מחר לבוא אל גן העדן, כי ריח גן העדן מאיר את עיני האדם ומלמדהו מוסר ותושיה. שתה שם, בני, מבאר החכמה והבאת עמך צנצנת מים כאלה גם לי!”

“אעשה כל אשר תצויני!” ענה רוח המזרח – “אבל מדוע אסרת בשק את אחי מן הדרום? הוציאיהו אלי כי בקשתיך, וספר באזני את דבר הנשר המצרי, הוא העוף חוֹל המרבּה ימים אשר יקראו לו שבטי הגוים פּוֹניקס, כי כפעם בפעם בבואי אל גן העדן מקץ תקופת מאה שנה ושאלה בת-המלך ממני לספר לה את נפלאות העוף חוֹל אשר אותן תאהב לשמוע. ובכן פתחי את השק, כי על כן אמי חמדתי וטובתי משוש לבי אַתּ, ואני הנה אתן לך מנחה שתי צלוחיות מלאות תֵּי; והוא עוד ירוק ורענן, אשר קטפתי אותו בעצם ידי מן האדמה אשר הוא שם!”

“למען התֵּי ולמענך אעשה, אשר ילד שעשועי אתה, ופתחתי את השק!” ובדברה ותפתח את השק וישרוץ רוח הדרום ויצא ממנו, והוא כֻלו נשבר ונדכּה, כי ראו עיני בן-המלך הזר את חרפתו.

“הא לך עלה כפת תמר והיה למנחה לבת-המלך!” אמר רוח הדרום – “את העלה הזה נתן לי חוֹל הזקן, הוא הנשר המצרי האחד אשר נותר לפליטה עוד במלוא רחב כל הארץ, והוא בחרטוֹמוֹ נִקַּף בו את כל דברי ימי חייו בתקופת מאת השנה אשר חי, לא נעדר דבר, וקראה בת-המלך את כל אלה וידעה אותם באין מגיד לה. ואני הנה ראיתי במו עיני את מעשה החול, הוא המעשה אשר יצא שמעו בכל הארץ, כי קם העוף ויִבער אש בקנו, והוא ישב בתוך הקן ויעל באש וישרף, כאשר תּשָרף אשה מנשי ההודים. מה רעשו הזלזלים היבשים ומה כּבדו משועות העשן והקיטור! ופתאם התלקחה האש ויעל הלהב השמימה, והחול הזקן היה לאפר; ואולם ביצתו בערה בתוך האש ולא אֻכּלה, והיא לוהטת ואדֻמה כדם, ופתאם נבקעה בקול רעש והמֻלה גדולה, ויעל האפרוח ממנה ויעף השמימה. ועתה הוא השליט בכל עוף השמים, והוא החול האחד במלוא רחב כל הארץ; ובחרטומו נקף חור בתוך העלה אשר נתתיו לך, והיה לאות ברכת שלום לבת-המלך!”

“אבל נסעדה נא לבּנוּ בראשונה ואחר נדבּר!” קראה אֵם הרוחות, ואחרי כן ישבו כלם מסביב לאכול מבשר הצבי הצלוי, ובן-המלך יושב על יד רוח המזרח, ועל כן לא ארכו הרגעים ויהיו שניהם לרעים נאמנים.

“שמע נא רעי והשיבני דבר”, היו דברי בן-המלך הראשונים – “מי היא זאת בת-המלך אשר אתם מרבּים לדבּר עליה? וגן העדן אֵי איפה הוא אשר נשאתם על שפתיכם?”

“האמנם!” ענה רוח המזרח – “ואתה אם יש עם לבבך הלא יכול תוכל לנסוע עמי מחר; ואולם מראש ולא בסתר אגיד לך כי מימי אדם וחוה לא היה עוד אדם בגן הזה, ואת הדברים האלה הלא הורוך גם כתבי ספרי הקדש?”

“אמנם כן!” ענה בן-המלך.

“כאשר גֹרש האדם ואשתו מגן העדן, וישקע הגן ויטבע כעופרת בתוך האדמה, ולא נותר במקום הזה בלתי אם זהר אור השמש אשר היה לו ונֹעם הרוח הצח אשר נשב בו וכל ההוד והתפארת אשר שֻׁפכוּ עליו. הנה שם מקוֹם משכן למלכּת בנות השמים, כי שם אי השלום והעדן אשר לא יבוא המות בשעריו עד נצח נצחים, ואשרי הגבר אשר צוה אלהים מעון לו שם! ואתה שב מחר בבקר על שכמי ואקחך עמי, כי חשבתי אשר יכול אוכל והבאתיך עד המקום הזה! אבל רב לנו עתה ואַל נוסף לדבּר עוד, כי עיפה נפשי לישון!”

ואחרי כן שכבו כלם ויישנו.

ובבקר השכם כאשר הקיץ בן-המלך משנתו וירא וישתאה והנה הוא ממעל לבמתי העבים, והוא רוכב על שכם רוח המזרח, ורוח המזרח מזיק בו בכח לבלתי יפול. ויהי הם מתעופפים תחת השמים, והיערות והשדות והנחלים והימים לא היו בעיניהם בלתי עם כציורים על פני לוחות גלילות הארץ, כי גבהו מאד מעליהם.

“שלום לך לעת צאת הבקר!” קרא רוח המזרח – “ואולם למה מהרת להתעורר, ואתה הלא יכלת לישון עוד, כי אין עוד דבר על פני האדמה אשר יקח את לבך לחזות בו, מלבד אם חשקה נפשך לספוֹר את בתי הכנסת ואת בתי המדרש. הלא כנקודות קטנות מצֻיָּרוֹת הן על פני הקרש הירוק אשר מתחת!” – והשדות וּנאוֹת הדשא הם הקרשים הירוקים אשר אמר רוח המזרח, כי כן היו בעיניו.

“אבל לא טוב עשיתי כי לא ברכתי בשלום את אמך ואת אחיך בטרם הפרדי מעליהם!” אמר בן-המלך.

“אם ישֵן האדם והיה נקי מכל חטאת!” ענה רוח המזרח, אחרי כן מהרו לעוף שבעתים מבראשונה, וזה האות כי עפו בחפזון, כי בעברם על ראשי העצים בתוך היערות, ורעשו ענפיהם וזלזליהם בקול המון גדול ותשואות רבות, ובעברם ממעל לנחלים וימים, והתנשאו והתרוממו הגלים בקול רעש גדול והאניות הגדולות נטבלו בתוך המים כאשר יטבלו האוזים הלבנים השטים על פני המים.

ובנטות היום לערוב ויהי מראה נפלא בהֵרָאוֹת הערים הגדולות אשר מתחת, כי פעם בכה ופעם בכה נראו האוֹרים הרבים, ומשפטם כמשפט מגלת ניר אשר אחזה בה להבה, והרואה יראה את הניצוצים הרבים והקטנים אשר יעופו לכל רוח כנערים הממהרים לכל רוח ברגע עזבם את בית הספר. ובן-המלך מחא את כפיו בראותו את המראה הנחמד הזה, ואולם רוח המזרח שאל מעמו לבלתי עשות עוד כדבר הזה ולהתחזק על שכמו, פן ישָמט ונפל ויתָּלה על ראש המגדל אשר לאחד מבּתי הכנסת בין השמים ובין הארץ.

והנשר אשר ביערות החשכים קל במעופו עד מאד, ואולם קל ממנו רוח המזרח שבעתים; והקוזק על גב סוסו הקטן מתעופף על פני המישור בחפזון מאין כמוהו, ואולם שבעתים ממנו נחפז רוח המזרח עם בן-המלך אשר ישא בכנפיו.

“בנשאך את עינך עתה וראית את ראש ההִימַלַּיָּה!” ענה פתאם רוח המזרח – הלא זה ההר הגבוה מכל ההרים אשר באסיה, ואנחנו עוד מעט ובאנו גם עד הגן אשר בעדן!" ומשם פנו ויעופו לעמת הדרום, והנה ריח בּשמים עם פרחים עולה פתאם באפם, וּתאֵנים עם רמונים צומחים לעיניהם נֵכָר, והגפן הנכריה מסֻבּלת גם ענבי תכלת וגם ענבים אדֻמים. שם נחו שניהם וישבו ויגהרו ארצה על פני הדשא הרך, והפרחים מנידים בראשיהם אל מול פני הרוח, ויהיו כקוראים אליו: “שלום לך בשובך, שלום!”

“הבגן עדן אנחנו עתה?” שאל בן-המלך.

“לא, לא באנו עוד עד הגן!” ענה רוח המזרח – “אבל עוד מעט ובאנו! שא עיניך והבּיטה: הרֹאה אתה את קיר הסלע עם המערה הגדולה אשר שריגי הגפן תלוים מלפניה כיריעות רחבות וירוקות למראה? הנה שם נעבור! ואתה עטה את מעילך היטב, כי עוד השמש בוער פה בחֻמו, ורק כּפשע מזה והלאה והנה הקֹר גדול וחזק מאד; והיה העוף אשר יעבור בזה, והנה כנפוֹ האחת מעבר מזה בתוך הקיץ הבוער וכנפוֹ השנית מעבר מזה בתוך החרף הנורא!”

“הזה אפוא הדרך העולה לגן העדן?” שאל בן-המלך, אך אין עונה אותו דבר.

אז באו שניהם אל תוך המערה. אכן מה גדול ומה חזק הקר אשר שם! ואולם לא ארכו רגעי הקר, כי פרש רוח המזרח את כנפיו, והנה הן מאירות כאש נגה – והמערה מה נפלאה ומה נוראה בתארה! הנה סלעי האבנים הגדולים, אשר נטפי המים נוזלים מהם ארצה נטף אחרי נטף, ותמונותיהם ותבניתם מה נפלאו ומה זרו! ויש אשר צר המסלול לפניהם, ולא מצאו דרך בלתי אם לזחול על ידיהם ועל רגליהם, ויש אשר רחבה המסלה מאד ונָסבה למעלה ותהי כמרחביה אשר בין השמים ובין הארץ. ומראה כל אלה כּמראֵה מהמורות וּמצבות אבן וּבמות וציוּנים על פני קברים אשר היו לאבן.

אין זאת כי דרך שערי צלמות נבוא לגן העדן!" קרא בן-המלך, ואולם רוח המזרח לא ענה דבר, ורק באצבעו הורה קֵדמה, והנה אור יקרוֹת אור תכלת מציץ לנגדם. וסלעי האבנים אשר ממעל להם נמוֹגים מעט מעט ויהיו לאֵד, והאד נמוג גם הוא מעט מעט ויהי לאור בהיר, ועינו כעין אב לבנה אשר לנגה הירח. והרוח אשר מסביב להם רוח צח ונחמד מאין כמוהו, נעים הוא כרוח אשר על ההרים וריחו כריח השושנים אשר בעמק.

ונחל מים שוטף לעיניהם אשר עינו כאין הרוח הצח והטהור, והדגים אשר בתוך הנחל מאירים ככסף וכזהב; ודגי צְלוּבָה מרקדים על פני קרקע המים והם אדֻמים כארגמן, ובנוּעם התמלטו מהם שביבי אש תכלת; והעלים הרחבים אשר לשושנת המים צבעים להם כצבעי הקשת אשר בענן, ושושנת המים אדֻמה למראה ובוערת באש מתחת למים, והמים יהיו לה לכלכלה, כאשר יכלכל השמן את המנורה להיות לנר תמיד. וגשר אמיץ וחזק עשוי שיש, ותבניתו מחֻטבת מעשה ידי אמן כּמַחצב נקדות זהב ופניני זכוכית, והוא נתון על פני הנחל לעבור בו אל אִי השלום אשר שם צומח גן העדן.

ורוח המזרח נשא את בן-המלך בזרועותיו ויביאהו עד מעֵבר לגשר, והנה הפרחים והעלים משוררים את מבחר השירים הערֵבים והנעימים אשר שמע בעודו ילד, וקול השיר נשגב ומתוק להשמעות אזנים אשר לא יהיה כמוהו קול אדם לעולם.

אם תּמרים הם העצים הצומחים בזה ואם עצי מים הרמים כענקים? – אכן עצים רעננים ורמים כאלה לא ראו עוד עיני בן-המלך מעודו! הנה הצמח המסֻבּך למיניו הרבים והנפלאים וחרוזי פרחיהם הארוכים תלוים ועולים, ומראיהם כמראה פטורי הציצים אשר על שפת ספרי ספורי הנפלאות הקדמונים המצֻיָרים בשלל צבעים ובזהב או מָאֳחָזים בסבך באותיות הרֹאשה אשר בספרים ההם. וכל אלה ירָאו תערובות נפלאות ומשֻנוֹת, תערובות צפרים ופרחים וצעצועים רבים גם יחד. ועל פני הדשא אשר על ידיהם עומדים עדת תֻּכּיים וזנבותיהם פּרוּשׂים ומאירים – ולא במראה תרָאה כל זאת ולא בחידות ולא בחלומות כי אם בהקיץ! ואולם בנגוע אליהם בן-המלך בידו וירא כי לא נפש חיה לפניו כי אם טרפי צמח, ורק הציצים הגדולים הם אשר האירו כזנבות התֻּכּיים הנחמדים. ואריות ונמרים רקדו כמו חתולים בין הסבכים הירוקים, וריחם כריח פרחי הזית, והאריות והנמרים שלוים וטובים אשר לא ירֵעו ולא ישחיתו, ויונת היער השובבה מאירה ומזהירה כמבחר הפנינים, והיא נוגעת בכנפיה אל רעֲמַת האריה, והצבִיָֻה גם היא היראה והחרדה עומדת ומנידה בראשה והיתה כשואלת והשתעשע עמם גם היא.

אז באה מלכת גן העדן, היא בת שמים, ושלמוֹתיה מאירות כשמש ופניה מזהירים כפני אֵם שמחה על עוּלה; ובת השמים רכה ונחמדה, ונערותיה היפות הולכות אחריה, אשה אשה כוכב נגה בשערותיה.

ורוח המזרח נתן על ידה את העלה עם מכתב חול הוא הצפור פּוֹניקס, ועיניה האירו מרב גיל. אז שלחה את ידה ותאחז בימין בן-המלך ותוליכהו ותביאהו אחריה אל תוך ארמונה אשר קירותיו מאירים מרב צבעים, להיות כּעלה החבצלת היקרה ברגע אשר יחזיק בה איש אל מול נגה פני השמש. ומכסה תקרת הארמון אשר ממעל כּלוֹ עשוי פרח אחד וגדול אשר יאיר ואשר יזהיר, וכאשר יוסיף איש להביט אל תוכו, כן תרבה וכן תעמק הכוס אשר לפרח הזה. ובן-המלך נגש אל החלון ויבט החוצה בעד אחד האשנבים, אז ראו עיניו את עץ הדעת ואת הנחש ואת אדם וחוה אשתו. “האם לא גֹרשוּ אדם וחוה אשתו מן העדן?” שאל בן-המלך, ובתן-המלך צחקה ותשם לפניו את פשר הדבר ותגד לו כי על פני כל אחד מן האשנבים מחקה דבר כל דר ודר עם קורותיו ועם כל המעשה אשר נעשה בימיו, והוא לא ימָחה עד נצח. ואולם משפט התמונות והמראות האלה שונה מן התמונות והמראות המצֻיָּרים ביד אדם, כי חיים הם ויש נשמה באפם, ועלי העצים נעים ונדים ובני האדם יוצאים ובאים, ומשפטם כמשפט התמונות אשר תעבורנה לעין הרֹאה מתוך המראות המלֻטשוֹת אשר על פני הקיר. ובן-המלך הביט החוצה בעד האשנב השני וירא את החלום אשר חלם יעקב ואת הסלם ראה אשר ראשו מגיע השמימה ומלאכים בעלי כנפים ארוכות עולים ויורדים בו. אין דבר מכל הדברים אשר נעשו מקדמוֹת ימוֹת תבל ועד היום הזה אשר לא ראה בן-המלך בעד האשנבים האלה, דֹר דֹר עם כל מעשיו ועם כל קורותיו ועלילותיו, וכל האנשים וכל הבהמה וכל הצמח יש רוח חיים באפם הם נעים ונדים ויוצאים ובאים, כי רק לאלהים הכח לִיצוֹר תמונות חיוֹת וקימוֹת כאלה.

ובת האלהים צחקה ותביאהו את תוך ארמון גדול ורם אשר קירותיו כתמונות מזהירות מִבַּעַד, ופני האנשים אשר על התמונות איש איש יפה שבעתים מפני ההולך לפניו; והתמונות האלה תמונות נפשות הצדיקים הן אשר צוה אלהים להן מעון בגן העדן, והם יושבים ושמחים ומצחקים ומזמרים, והקולות האלה עולים והיו לקול אחד ולזמרה אחת. והעליונים היושבים מלמעלה קטנים מכל מדה, עד כי יקטנו בעינינו מציצי הפרחים הקטנים אשר לא תעלה מדתם ממדת נקֻדות קטנות. ובתוך האולם בּתָּוך ירָאה עץ גבוה גדול ענפים ורב פֹארות, ותפוחי זהב גדולים עם קטנים תלוים כצררות מֹר בין העלים הירוקים. והעץ הזה הוא עץ הדעת אשר לקח האדם וחוה אשתו מפריו ויאכלו. ואגלי טל אדום ומזהיר יורדים אחד אחד מכל עלה, והיה העץ כבוכה אשר עיניו מורידות דמעות דם.

“לכה ונרדה עתה אל תוך הספינה הקטנה!” דברה בת השמים – “והיה בעברנוּ על פני מים רבים וסעדנוּ את לבּנוּ ואכלנו ושתינו. ואתה תראה כי הספינה נוע תנוע, ואולם ממקומה לא תמוש, ורק כל ארצות האדמה עם כל עריהן ומחוזותיהן יעברו על פנינו!”

אכן מה נפלא ומה נהדר המראה בּהֵעָתק החף לעיניהם והארצות והערים עוברות על פניהם מזה ומזה! הנה שם יעברו הררי האַלפּים הרמים והנשּאים המכֻסים שלג עולמים וראשיהם נושאים עבי שחקים עם יערות ברושים עבֻתּים ורבים, ובמשוך בקרן אשר בהרי האַלפּים ונשמע הקול כקול הגיון נְכָאִים, ואחריו קול הרועה בתתו קול תרועת שמחה מתוך העמק. אכן בעוד רגע והנה עצי התאנים מורידים את ענפיהם הרבים והארוכים על פני הספינה, ואוזי-המים השחורים כעורבים שׁטים על פני המים וחיות ובהמות ופרחים ושושנים זרים וּמשֻנים ירָאו על פני החף – כי הנה ארץ הולאנדיה החדשה, הוא החלק החמישי מחלקי האדמה, עוברת עתה על פניהם, והיא נשקפת על פני ההרים הרמים אשר עינם כעין התכלת. אז ישָמע קול זמרת הכהנים ומחולות הפראים ברקדם כמו עגל לקול תפים ומצלתים ושופרות, ובעבור המראה והנה הפּירמידים אשר במצרים עוברים על פניהם, וראשיהם מגיעים השמימה, ואחריהם העמודים והחמנים והפסילים, אשר חציָם קבורים בתוך החול, וכל אלה נחפזים ועוברים על פניהם. ואחרי כן ועלו פתאם ובערו מאורות הצפון והאירו את פני הררי השלג אשר בצפון, והיו כל אלה למראות לפידי אש אשר לא יצליח אדם לעשות כמוהם. ובן-המלך ראה וישמח ויגל; והוא הלא ראה שבעים ושבעה מכל אלה אשר במו פינו נספר בזה.

“ועתה הלעולמים אוכל לשבת עמך בזה?” שאל בן-המלך.

“רק בידך לבדך נתון הדבר הזה אם לשבת ואם לחדול!” ענתה בת השמים – “והיה אם לא תחמוד ואם לא תחשק נפשך לאכול את כל אשר צוה אלהים לבלתי אכֹל ואם לא תחטא כאדם, וישבת פה עמי עד עולמי עולמים!”

“חלילה לי אם תגע ידי אל התפוחים אשר לעץ הדעת!” קרא בן-המלך – “הן פה לפני גם עצים אחרים עושי פרי אשר אינם נופלים ביפים מן העץ הזה!”

“ואולם בָּחון את לבך היטב בראשונה פן תִּיָקש, כי לא יגדל כחך ולא תחזקנה ידיך ככל אשר אתה מבקש! הנה רוח המזרח אשר הביאך אלינו שב לבוא אל המקום אשר משם בא, ואתה אם בחנת את לבך ומצאת כי רָפית כאחד האדם, וקמת והלכת עם רוח המזרח ושבתּ אל ארצך ואל נחלתך. ואתה הן ידעת כי רק אחת למאה שנה יבוא רוח המזרח אלינו, ולכן אם תוחיר מן המוֹעד מִלֶכת אתו, ובקשת אותו מחר לשוא, כי לא ישוב עד כְּלוֹת מאַת השּנה. אמנם לא יארכו במקום הזה מאַת שנה ממאַת שעה, ואולם גם העת הזאת ארֻכּה מדי לנסות ולהחטיא את אדם, ולכן הזהר לנפשך. הנה אנכי נצבת לפניך מדי ערב בערב בטרם הפרדי מעליך, וקראתי אליך לאמר: “לך אחרי!”, ובידי אורה לקרוא לך, ואולם אתה השמר לנפשך מלכת אחרי. אל תלך אחרי פן תגדל תאותך בקרבך מרגע לרגע, וכאשר תוסיף ללכת כן תגדל תאותך וכאשר תצעד הלוך וצעוֹד אחרי כן תגדל תאותך הלוך וגדול. אז תבוא אל האולם אשר שם צומח עץ הדעת, ואני הנה אנכי ישנה תחת ענפי העץ הזה הנותנים ריח, ובאת ונטית את ראשך והשתחוית עלי, ואני אישן ועל שפתי יחלוף צחוק. והיה כאשר לא תוכל למשול ברוחך ונשקת לי על פי מנשיקות פיך, ופתחה האדמה פתאם את פיה ובלעה את גן העדן, ואבד ממך גן העדן לנצח. ורוח סערה גדולה וחזקה תבוא מן המדבר והשתערה עליך, ושערת ראשך תזיל מטרוֹת קרה, והיה גורלך יגון ומכאובים עד נצח נצחים!”

“לא, כי פה אשב ולא אעזוב עוד את המקום הזה!” קרא בן-המלך, ורוח המזרח נשק לו על מצחו וידבר אליו ויאמר: “חזק והרבה כח, והיה מקץ מאַת שנה בבֹאי אל המקום הזה שנית, וראינו איש את פני אחיו וישבנו כלנו יחדו גם אז! שלום לך, שלום לך!” ורוח המזרח פרש את כנפיו הרחָבות, ותאורנה כאור הברק בימי הקציר או כאור הצפון בימי החרף, והעצים והפרחים גם הם קראו: “שלום לך, שלום לך!” והמון חסידות ואנפוֹת התעופפו גדודים גדודים ותתרוממנה ותּרָאֶינה כחבלי פסים אשר ינועו ברוח, והן משלחות את רוח המזרח עד גבול גן העדן.

“לכה ונצא עתה במחולותינו!” אמרה בת השמים – “ואתה שא עיניך וּראֵה והיה ככלות המחֹלות והשמש יבוא ויפנה ויהי ערב, וראית כי אורה באצבעות ידי אליך, ושמעת את קולי בקראי באזניך לאמר: “בֹא אחרי, בֹא אחרי!” ואולם אתה השמר לנפשך משמוע לי. מאה שנה אקרא באזניך את הקריאה הזאת מדי ערב בערב, כי זה משפטי מעם אלהי לעשות לך כדבר הזה לנסותך, ואתה אַל תאבה ואַל תשמע לי, לטוב לך כל הימים, כי מדי ערב בערב כאשר תעמוד ידך לך למשול ברוחך, ומצאת וראית כי יגדל כחך וכי יאמץ לבך מיום אל יום, עדי כי באחרונה לא תהיה עוד תאוה בלבך. ועתה הנה בא הערב הראשון לנסותך, ואתה דע לך. ראה הזהרתיך!”

והמלכה בת השמים כלתה לדבר ותביאהו אל תוך אולם גדול ורחב ידים וקירותיו עשוים שושנים לבנות אשר זַכּוּ כזכוכית ואשר יוכל הרֹאה להביט גם אל קִרבּן, והציצים הצהובים אשר בקרבן עשוים כנורות זהב קטנים, והכנורות עשוים מיתרים וחלילים, ובעוד רגע ונשמע קול הכנורות והיה לזמרת יה. ומלאכים לאלפים עולים ויורדים לעיניו, ודמות להם כדמות נערות יפות אשר אין כמוהן בכל הארץ, ושמלותיהן שמלות קלות אשר ינועו ברוח ונראתה תפארת עצמות הנערות בנוּען ובנוּדן, והנערות מחֹללות בין השמים ובין הארץ, עלה וירֹד, עלה וירד, והן משוררות וּמְתַנוֹת את תפארת החיים וכי לא תמותנה לנצח וכי הגן אשר בעדן יפרח עד נצח נצחים.

ויהי השמש לבוא ופני השמים האירו ויהיו לנֹגה ים זהב, ויתנו מנגהם אל השושנים אשר בקירות האולם ויאירו גם הן שבעתים. והנערות מביאות אל בן-המלך יין רב, וישת, ותאורנה עיניו ולבו רחש טוב ונעימות ועדנים אשר לא רחש כמוהם מעודו. אז נפקחו עיניו וירא והנה נעתק הקיר אשר בתחתית האולם ויפָתח, ותראינה עיניו פתאם את עץ הדעת, ואור לו ונגה לו אשר לא יכול להביט אליו. וקול השיר אשר יעלה אליו משם ערב ונעים כקול אשר לאמו הורתו, ויש אשר חשב כי שומע הוא את קול אמו בזמרה לו: “בני, בני, בן שעשועי וסגֻלתי!”

אז קראה לו המלכה בת השמים ותור אליו באצבעה ותּשר אליו: “בֹּא אחרי, בֹּא אחרי!”, והוא נחפז וירץ אחריה, וישכח את אשר דבּר ולא הקים את דברו עוד בערב הראשון – והמלכה עוד מורָה באצבעה וּמזמרת וּמשׂחקת. והריח הטוב אשר מסביב הולך הלוך וחזק ונעימות זמרת הכנורות הולכות הלוך וחזקות ויש אשר חשב כי רבוא רבבות המלאכים אשר בתוך האולם משחקים אליו ומנידים בראשיהם וקוראים לו: “האדם הוא אדון כל הארץ, ומדוע ימנע את הטוב מנפשו?” ובנשאו את עיניו וירא והנה חדלו דמעות דם להיות להיות לעץ הדעת ויהיו לו רק ככבים קטנים ואדֻמים, והכוכבים מאירים עד מאד. “בֹּא אחרי, בֹּא אחרי!” קראו אליו אלפי קולות נעימים וערבים, וכהוסיפו ללכת כן בערה האש אשר על לחייו וכן התגעש הדם אשר בתוך גידיו. “בֹּא אָבֹא ויהי מה!” קרא – “הן לא בזאת אחטא, ואיך יקָרא חטא לדבר אשר כזה! מדוע לא ילך האדם אחרי היֹפי והשמחה? ואני הן רק הבט אל פניה חפצתי בהיותה ישנה, ובזאת לא חטאתי עוד עד מה, רק אם לא אתן את פי לחטוא לנשק לה, ואני ידעתי כי אמיץ אנכי ומשלתי ברוחי ואת הדבר הזה לא אעשה!”

ובת השמים הסירה את שמלת האור אשר על בשרה וַתַּט את ענפי העץ לאחור, ומקץ רגע אחד ותּסָתר בין הענפים ותּעָלם.

“עוד לא חטאתי”, דבר בן-המלך אל לבו – “וגם לא אחטא!” ואולם את ידו שלח ויט את הענפים מלפניו הצדה, וירא והנה שוכבת בת-האלהים והיא ישנה, וחן לה וחֶמדה לה אשר לא יהיו כמוהם בלתי אם לבת השמים אשר בעדן הגן, והיא משחקת בחלומה, אז לא עצר בן-המלך כח וישתחוה עליה וירא והנה דמעות בין עפעפי עיניה.

“הֶעָלַי אתּ בּוֹכה?” קרא וקולו לא נשמע כמעט – “מנעי קולך מבכי, אַתּ בת השמים! עתה הנה נא ידעתי את עֶדנת גן העדן, והיא מלֵאָה עתה את כל לבי ושטפה עם שטף דמי וזרמה עם זרם מחשבותי! הנה כח אַחד הכרובים לבשני עתה ובשרי מלא חיי עולמים רגע אחד! ולכן יבוא נא הלילה הארוך ליל צלמות לכסותני בכנפיו לנצח, ואולם רגע אחד כרגע הזה, והיה לי הוא לשִלוּמים תחת אשר אישן לעולם!” אז נשק לדמעות אשר בעפעפי עיניה, ושפתיו נגעו אל שפתיה וישקנה.

ופתאם נשמע קול רעש גדול וחזק, קול רעם אשר כמוהו לא שמעה אזן אדם מעולם, וברגע אחד נכחד כל היקום אשר מסביב, כי גם המלכה היפה וגם גן העדן ירדו לעיניו אל תוך האדמה הלֹך וירֹד הלך וירד. ובן-המלך ראה אותם ברדתם אל התהום השחורה, ולא נותר מהם בלתי אם ככוכב קטן המאיר מרחוק. אז חלפו בעותים ומוקשי מות את יצוריו, ויסגור את עיניו וישכב על הארץ ויהי כמת.

והמטר הסוחף ירד על עור פניו ורוח הסערה נשבה בו בחזקה, ותָּשב נפשו אליו ויתעורר. “הוי, מה עשיתי!” קרא – “כאדם חטאתי, חטאתי ובלעה האדמה את גן-העדן לעיני!” ויפקח את עיניו וירא והנה הכוכב הקטן אשר האיר למרחוק כעדן הגן, והוא לא חדל עוד מהאיר – הלא הוא השחר אשר בקצה השמים.

אז התקומם ויפן כה וכה וירא והנה הוא בתוך היער הגדול אשר על יד מערת הרוחות, ואֵם הרוחות יושבת על יד ימינו, והיא זועמת ושולחת אליו אצבע בחרי אף.

“עוד רק הערב הראשון ואתה לא ידעת למשול ברוחך!” קראה – אכן מראש כזאת ידעתי – ולוּ בני אתה כי אתה הבאתיך אל תוך השק!"

" וגם הָביא אָביא אותו אל תוך השק!" ענה המות אחריה, והוא איש זקן ורב כח אשר חרמש ביד ימינו וכנפים רחבות ושחורות לו – “בארון אשׂימנו, ואולם עוד חכה אחכה לו. רק אות אשים לו עתה, ואחרי כן אתן אותו להתהלך עוד רגע אחד על פני האדמה, ורצה את עונו ושב מדרכו הרעה והיטיב את מעלליו! ואני לפתע פתאֹם אבוא אליו, ברגע אשר לא יעלה על לבו כי בֹא אבוא, ואשים אותו בארון השחור ונתתיו על קדקד ראשי ואעוף עמו השמימה על מעונות הככבים. הנה צומח גן-עדן גם על פני הככבים אשר ממעל, הוא גן-העדן העליון, והיה אם שב מדרכו ואם היטיב את מעלליו, ואביאהו אל גן-העדן הזה. ואולם אם הקשה את לבו ואם יצר לבו עוד רע ומחשבותיו מלאו אָון וחטאה, אז ירד גם הוא וגם הארון אל התהום העמֻקה שבעתים מן המקום אשר שם ירד עדנו התחתון, ורק אחת באלף שנים אבוא ואעל אותו משם, למען הורידהו שבעתים מבראשונה או למען הושיבהו על הככב המאיר אשר שם במקום”.

בחדר אחד הסופרים מן החוזים הכותבים את חזיונותיהם בספר, בּהֵאָסף עדת אנשים מתאַוים לראות את סגֻלותיו ואת שׂכִיותיו ויראו גם את קסת הסופר אשר על שלחנו, ואחד מן הבאים ענה ואמר: “אכן רק פלא הוא בשימנו אל לב מה רב מספר הסגלות היוצאות מקסת-סופרים אשר כזאת! מה אפוא יהיה משפט הסגלה החדשה אשר תצא אלינו משם הפעם? אכן רק פלא הוא אשר אנחנו רֹאים!”

“כן, פלא הוא!” ענתה קסת הסופר אחריו – “וכמעט לא יֵאָמן כי יסֻפר! הלא זה דברי אשר דברתי מאז!” קראה בגבה עינים באזני העט ובאזני יתר הכלים אשר על פני השלחן, כי שמעו גם הם – “אמת נכון הדבר, רק פלא הוא בראות איש מה רב מספר הסגלות היוצא מקרבי, ולשמע אֹזן לא יאמן כי נספרהו! וגם אני בנפשי לא ידעתי עוד מה יהיה הדבר הקרוב אשר יצא מקרבי ברגע אשר יבוא בן האדם פלֹני אלמני ושב ודָלָה ממני כפעם בפעם. רק נטף אחד מקרבי והוא דַיוֹ למלא בו כדי מחצית עבר המגלה האחד – ומה רב מספר ההגיונות והרעיונות אשר תכיל לפעמים מחצית עבר המגלה האחד! אכן פלאים הייתי אני לבדי! הן ממני יוצאות כל הגדולות והנפלאות האלה אשר יעשה הסופר! כל פרשת תכנית נפש אדם עם כל אותותיו ועם כל משפטיו, עד כי יהיה לנפש חיה ועד כי יכיר אותו כל איש בקראו את הספר, כל המון המחשבות הרבות והשונות עם רחשי הלב והגיונותיו, כל הדברים הכבירים והנאמנים המלאים חכמה ורוח נשגב, כל משפטי המראות הנחמדים בּהִכָּתב הדר השדה ותפארת היקום אשר מסביב – כל אלה הלא מקרבי יוצאים! ואולם חי אלהים אם ידעתי איכה היתה כל זאת, ואני את השדה ואת היקום הן לא ידעתי עד מה! אבל אם ידעתי ואם לא ידעתי, בקרבי חיים כל אלה וממני הם באים! מקרבי יָצאו ומקרבי יוצאים עד היום הזה צבאוֹת כל הנערות הרכות והעדינות עם המון כל הגבורים הנפלאים הרוכבים על סוסים אבירים ועדת כל הנערים העליזים והשמחים אשר ישַמחו את לב הקורא! כן הוא, לא ידעתי גם אני איכה היתה כזאת, כי אני לא חשבתי ולא הגיתי דבר!”

“בזאת אמנם צדקתּ גברתּי מאד, בּאָמרך אשר לא תחשבי ולא תהגי דבר!” ענה אותה העט – “כי לוּ ידעת לחשוב ולהגות, אז הן ידעת והבינות כי אַתּ לא תתני דבר בלתי אם את הנוזלים! אַתּ היא הנותנת את הנוזלים, למען תהיה לאל ידי להביע ולשפוך על הגליון את כל אשר בקרבי; את כל זה אני כותב! אכן העט הוא הכותב, ואת הדבר הזה יודע כל איש וכל אדם, ובדבר מלאכת הסופרים ומשפטי מעשה החזיונות הלא תגידי גם אַתּ כי יודע האדם ומבין יותר מעט מקסת סופרים זקנה ויבשה”.

“עוּל ימים אתה וגם נסיון עוד אין לך!” ענתה קסת הסופר – “הן לא מלאו לך עוד ימי שבוע אחד מיום לֻקחת אל העבודה, ועוד מעט והנה נשחתָּ כֻּלך ולא תצלח עוד למלאכה! היתפאר אפוא אדוני בלבו כי הוא החוזה? אכן רק העבד אתה, ואני אני הלא רבים היו לי מבני גילך עוד בטרם באת אתה, והם גם מיוצאי ירך האוזים היו וגם מיוצאי בתי-המלאכה אשר באנגליה. אמנם יודעת אנכי להתהלך גם עם עטי האוזים וגם עם עטי הברזל! רבים היו לי משרתים כאלה ועוד רבים יהיו לי ברבות הימים. וּבבֹא האדם פלֹני אלמני העושה תחתי על הגליון את התנועות והתנודות וכתב על הגליון את כל אשר יוציא ממני. אבל למה זה אַרבה דברים עמך לריק? אני רק אחת חפצתי לדעת: מה יהיה משפט הדבר אשר יוציא ממני הפעם?”

“רק צלוחית פתיה אָתּ!” קרא העט אחריה.

בערב היום ההוא והחוזה שב אל ביתו אחרי בואו מבית-הזמרה אשר שם שמעו אזניו קול מנגן בכנור, והוא נפעם ונרעש כלו, כי לא היה עוד מנגן כזה מן העולם ועד העולם. קולות נפלאים ונשגבים הוציא המנגן ההוא מכּנורו אשר אין להם חקר ואשר אין להם עֲרוֹך: יש אשר היו הקולות כקולות נטפי מים, פנינה אחר פנינה, פנינה אחר פנינה, ויש אשר היו כהמון אלפי צפרים המשוררות במקהלות רבות, ויש אשר היו כשטף סערות עֹז בתוך הברושים אשר ביער. ובשמעו את הקולות ההם, ויחשוב כי שומע הוא את קול לבו בבכותו, ואולם היה קול הבּכי כקול זמרת אשה רכה ונפלאה. ובנגן המנגן והאמין השומע כי לא רק מיתרי הכנור נותנים את קולם, כי אם גם הלוח והיתדות והמכפלה אשר עם הכנור! אכן כבדה מאד מלאכת הקולות, ואולם בשמוע אותם השומע והאמין כי רק שחוק ילדים הוא וכי באפס יד יעבור המַטה על פני מיתרי הכנור, עבר ושוּב, עבֹר ושוּב, ויש אשר האמין כי כל איש אשר יבוא מן החוץ והשכיל גם הוא לעשות את כל זאת. ויש אשר האמין כי מאליו ינגן הכנור ומאליו ישמיע המטה את קולו, ושני אלה הם המולידים את כּל, ואת תופש הכנור והמטה ישכח, אשר הוא נפח בהם חיים ונשמה. את תופש הכנור והמטה ישכח – ואולם החוזה זכר אותו ויהגה בו, ואת אשר חשב ואת אשר הגה בו, אותו כתב על הספר לאמר:

“מה רבה הסכלות, לוּ יתהללו הכנור והמטה ולוּ יגבה לבם על כל המעשה אשר הם עושים! ואנחנו בני האדם הלא נסכיל לעשות כדבר הזה, כי יגבה לב כלנו וכי נתהלל בכל מעשינו אשר אנחנו עושים, גם החוזה וגם המשורר, גם החרש וגם החושב, גם החכם המחדש חדשות בכל יום וגם החוקר הפותח דרך חדשה בחכמה וגם שר הצבא המכניע אויבים תחתיו – כל אלה יתהללו ויגבה לבם ולא ידעו ולא ישימו לב כי הם רק הכלים אשר בהם ינגן אלהים; רק לו לבדו הכבוד והתפארת! ואנחנו אין לנו דבר אשר בו נתהלל ובו יגבה לבּנוּ!”

כדברים האלה כתב החוזה, ויכתוב אותם כּדבר משל, ויקרא למשל ההוא שם: “האמן והכלים”.

“הנה זאת מנת חלקך אשר נִתנה לך, גברתּי!” אמר העט אל קסת הסופר בהיותם אחרי כן לבדם – “הלא קרא האיש בקול באזניך את הדברים אשר כתבתי עתה על הספר?”

“ואשר אנכי שׂמתּי אותם בפיך למען תּכתּבם”, ענתה קסת הסופר – “אכן רק שבט מוסר היו הדברים האלה לך על גאונך ועל גֹבה לבך! ואתה מה נואלת כי גם הָבין לא תבין אשר היית על פי הדברים ההם לבוז וללעג! חץ שנון שֻלח בך, ואני אני מעֹמק לבי שלחתי בך את החץ הזה! הלא תענה בי גם אתה כי יודעת אנכי את נפשי ואכיר את לעגי אשר אנכי יצרתיו!”

“הוי גיגית דיוֹ פּתיה והומיה!”

“הוי יתד סופרים נתעב ונאלח!”

ואיש איש מהם ידע בנפשו כי הגיד את כל לבו לרעהו ואת עיניו העורות פּקח, ואף אמנם טוב מאד לאיש היודע בנפשו כי הגיד את כל לבו לרעהו, אז תשקט נפשו והוא על משכבו יישן בלילה בשלום – והם גם שניהם נחו על משכבם בשלום. ואולם החוזה לא נח ולא ישן בלילה; כי המוּ בו מחשבותיו כַּהֲמוֹת קולות הכנור, ויש אשר היו כקול פנינים בהתגלגלן, ויש אשר היו כקול סערה בתוך היער וכקול הסערה אשר בקרב לבו, כי נגעה גם בו קרן אור אשר יצאה מלפני האָמן הגדול מכל האמנים.

רק לו לבדו הכבוד והתפארת!

ויהי בימי קדם ומלך היה בארץ רחוקה אשר לא חשק דבר בלתי אם ללבוש יום יום בגדים יפים וחדשים, ויהי המלך מוציא את כל כספו לבגדים חדשים לבעבור התיַפוֹת. אין המלך עֹשׂה דבר ולאנשי צבאותיו לא ישים לב, בחצרות בּתּי התּיאַטרה לא יסתופף ולשוח ביער לא יֵצא בלתי אם בהראותו את כבוד תפארת בגדיו. ויהיו למלך בגדים לכל שעה משעות היום, בגד לשעה בגד לשעה, וכאשר יאָמר על כל מלך: “בסוד יועציו הוא יושב!” כן אמרו למלך הזה: “בחדר בגדיו הוא יושב!”

ועיר המלוכה עיר גדולה ועליזה מאוד, אשר ינהרו אליה אורחים חדשים יום יום, ויהי היום ויבואו גם שני אנשים נוכלים ויאמרו: “אורגי בגדים אנחנו”, ויתהללו באזני כל כי יודעים הם לארוג אֶרג בגדים אשר אין כמוהם ליֹפי. והבגדים האלה יעלו על כל הבגדים גם ביפי צבעיהם וגם בתֹאַר הארג, ואולם עוד יתרה להם על דבר נפלאותיהם וסגֻלותיהם החדשות, כי רק האיש הישר והחכם יראה אותם, ואם יביט אליהם אחד הפקידים אשר לא יצלח לפקודתו או אחד הסכלים אשר לבו טח מהשכיל, והיו הבגדים כּלֹא-היו ונעלמו מנגד עיניו ולא יראה דבר.

אז אמר המלך בלבו: “הלא נחמדים יהיו בגדים אשר כאלה! לוּ אלבשם, וידעתי להבדיל בין השרים והפקידים אשר יצלחו לפקודתם במדינות מלכותי ובין השרים והפקידים אשר לא יצלחו, וכן ידעתי להַפלות לי את החכמים מן הסכלים! אצוה נא ואָרגוּ את הבגדים ההם לי כרגע!” והמלך שקל כסף ערבון הרבה מאד על יד שני האנשים הנוכלים ויצו אותם להחל את מלאכתם.

והאנשים העמידו שתּי מכוֹנוֹת אורגים וישלחו ידיהם ויעשו כה וכה ויהיו כאורגים, ואולם ריקות היו המכונות, לא היה ולא הוּשם עליהן דבר. אבל האנשים היו כתהום, לא ידעו שבעה, ויהי הם שואלים מעם המלך את מבחר המשי ואת הזהב היקר, ויקחו משי וזהב יום יום ואותם שמו בכליהם, והם בידיהם עושים כה וכה על פני המכונות הריקות ויהיו כאורגים, ולא שבתו מן המלאכה הזאת יום יום עד הנשף.

אז אמר המלך בלבו: “אכן בא המועד לראות מה גורל המלאכה ועד כמה הכינו!” ואולם לבו חרד כמעט ולא קם בו רוח ללכת ולראות, כי זכר אשר הסכל או אשר לא יצלח לפקודתו לא יביט את הבגדים ולא יראֵם. אמנם ידע המלך בנפשו כי לא לו לירוא וכי לא אליו תגע הדאגה הזאת, ואולם טוב לאיש כי ילך לבטח דרכו, ועל כן אמר בלבו: אשלח נא בראשונה איש אחר והתבונן אל המלאכה והגיד לי. וכל אנשי העיר ידעו את הסגֻלות והנפלאות אשר יאָמר על הבגדים ההם, ויהי כל איש מחכּה בכליון עינים ומתאַוה לדעת עד מה רבתה סכלות רעהו ועד מה גדלה שרירות לבו.

“אשלח נא את יועצי הנאמן והזקן היושב ראשונה במלכותי, וראו עיניו את מלאכת האורגים!” אמר המלך בלבו – “רק אין כמוהו איש היודע לבחון את ארג הבגדים, כי איש חכם הוא ואין כמוהו מצליח לפקודתו!”

אז הלך היועץ הזקן והנאמן ויבא אל הבית אשר שם שני הנוכלים, והם יושבים לפני המכונות הריקות כפעם בפעם לעשות כה וכה ולהיות כאורגים. – “אלהי, היה עוזר לי!” חשב השר בלבו ויפקח את עיניו בכל עֹז ויהי כמַשמים – “הלא אין אני יכול לראות דבר!” ואולם את הדברים האלה לא דבּר במו פיו כי אם חשב אותם בלבו.

ושני האנשים הנוכלים קמו ויפצרו בו לקָרְבָה לגשת, וישאלו אותו אם לא יפים צבעי הארג ואם לא נהדר תארו עד למאד. ובדברם ויורו באצבעותיהם על המכונות הריקות, והשר המשתומם לא חדל מהרחיב את סגור עיניו וּמפּקוֹח אותם היטב היטב, ואולם דבר לא ראה, כי לא היה דבר. “הוי אֵלי!” חשב בלבו – הסכל אנכי? ואני לא ידעתי זאת בלתי היום, ואף אמנם חלילה ממני כי ישמע איש זאת וידע! האם לא אצלח לפקודתי? חלילה ממני כי אגיד דבר וכי יוָדע לאיש אשר לא ראיתי את הארג!"

“אבל למה אדוננו מחשה ואיננו מדבּר דבר?” קרא האחד מן האורגים.

“רק מכלול יפי מאין כמוהו האֶרג הזה!” ענה היועץ הזקן ויבט אל מולו מבעד לבתּי עיניו – “מה יפים הצבעים האלה ומה נהדר התֹּאר הזה! ואני אמהר נא אל המלך והגדתי לו כי מצא הארג חן בעיני מאד מאד!”

“אכן שִׂמחתּנו בדבריך!” ענו האורגים השנים, ואחרי כן קראו לפניו את הצבעים בשמותיהם וישימו לפניו את משפט תֹּאר הארג לכל נפלאותיו, והיועץ הזקן שמע את הדברים בכל לבו, כי אמר: אשמע נא את הדברים ואדע להגיד למלך דבר דבר על אָפניו – וישב אל המלך ויעש כדבר הזה.

אז שאלו הנוכלים מעם המלך כסף משנה וכן שאלו גם משי וגם זהב פי שנים, כי אמרו: למלאכתנו אנחנו שואלים, וישימו את כל אלה בכליהם, ועל פני המכונות לא שמו אף חוט אחד, ואולם עוד הם כבראשונה יושבים תמיד אל המכונות הריקות ועושים בידיהם כה וכה להיות כאורגים.

והמלך התעורר שנית וישלח את אחד השרים הגדולים לראות את גורל האֶרג ולהתבונן אם יארכו הימים עוד עד כּלות המלאכה, ויהי השר הזה גם הוא איש נבון וסר מרע. והיה כאשר קרה לשר הראשון כן קרה גם לשר השני, ויהי הוא מביט ומוסיף להביט ופוקח את עיניו היטב היטב, ואולם דבר לא ראה, כי לא היה דבר לנגד עיניו בלתי אם המכונות הריקות.

“הלא יפה הארג הזה?” קראו הנוכלים השנים ויורו באצבעותיהם ובפיהם בארו את משפט תֹּאר הארג, והוא טרם יהיה.

“הן סכל לא הייתי מעודי!” חשב האיש בלבו – “ולכן אפוא רק אחת היא כי לפקודתי לא אצלח. אמנם נפלָאת היא בעיני מאד ואני לא האמנתי, ואולם זאת אעשה ושמרתי מחסום לפי ולא יוָדע לאיש דבר!” ובכן הִלֵּל גם הוא בכל פה את האֶרג אשר לא ראה ולא הביט, ויגד להם כי שמח לבו מאד על הצבעים היפים ועל התֹּאר הנחמד. ואל המלך אמר בשובו: " רק אין כארג הזה נחמד ונפלא!"

וכל אנשי העיר למגדול ועד קטן דבּרו כל היום בּאֶרג הנפלא, ויהי רק הארג כל שיחתם,

אז חשקה נפש המלך גם הוא לראות את האֶרג בעודו על פני המכונות, ויקם הוא וגדוד שריו ומבחר יועציו עמו, ובניהם גם השרים השנים אשר שלח אותם בראשונה, וילכו כלם ויבואו אל בית הנוכלים האורגים, והם יושבים כפעם בפעם אל מכונותיהם ועושים בחפץ כפים, והמכונות ריקות באין חוט ובאין פָּתיל אף אחד.

“האף אמנם לא נחמד הארג הזה מאין כמוהו?” אמרו השרים השנים הראשונים והנאמנים – “אם על המלך טוב יתענג נא המלך גם הוא על הצבעים הנפלאים האלה ועל התֹּאר הנהדר הזה!” ובדבּרם ויורו באצבעותיהם על המכונות הריקות, כי אמרו איש איש בלבו: אולי חכם ואולי טוב רעי ממני והוא רֹאה, ולכן אַל נא אגלה את חרפתי ברבים.

“מה זה היה לי!” אמר המלך בלבו – “הלא אין אני רֹאה דבר! אכן נורא הדבר הזה! הסכל אנכי? אם לא אצלח למלוכה? רק יַסר יסרני אֵל לוּ כדבר הזה כן הוא!” ובקול ענה ואמר: “מה נחמד הארג הזה! אכן מצא הארג חן בעיני מאד!” ובדברו ויָנֶד בראשו בחן ובחסד ויתבונן אל המכונות הריקות, כי לא מצא את לבבו לענות דבר אמת ולהודות אשר איננו רֹאה דבר. וכל האנשים אשר עמו הביטו גם הם ויראו ויתבוננו ויפקחו את עיניהם היטב ולא מצאו גם הם יותר מאחיהם הראשונים;ואולם גם הם ענו אחרי המלך ככל הדברים אשר שמעו מפיו ויקראו גם הם: “מה נחמד הארג הזה!” ותהי עצתם אשר יעצו את המלך ללבוש את הבגדים החדשים היוצאים מן הארג הזה בראשונה ביום החג הקרוב לבוא אשר בו יעבור המלך בַּסָּךְ ברחובות העיר לעיני כל העם. ואיש לאיש לא דבּר דבר ביום ההוא ¹בלתי אם: “נפלא הוא, נחמד הוא, נהדר הוא!” ויהיו כלם שמחים ומתענגים מאד. והמלך נתן לשני הנוכלים את אותות-הצלב, אותות כבוד הם, לקשרם על לוח לבם בפתיל תכלת ויקרא להם שמות תפארת לאמר: אורגי סְתָרִים אשר למלך.

ובהיות הלילה טרם יום החג אשר יעבור המלך בסך ברחוב העיר, ושני הנוכלים האורגים לא שכבו לנוח וישבו אל המכונות ויהיו כמנצחים על המלאכה כל הלילה, ויעלו כששה עשר נרות במנורות, למען יאמינו כל העם הרֹאים כי נחפזים הם לכלות את המלאכה;ויקומו ויהיו כאנשים מסירים ארג מעל פני המכונות, וּבמספרַיִם גדולים עשו כה וכה להיות כאנשים כורתים את אשר יכרתו, ויתפרו במָחוֹטים באין חוטים, ואחרי כן קראו: “הנה הבגדים לפניכם והם שלמים ונכונים!”

והמלך וּמתי שריו ואנשי סודו באו אל בית הנוכלים, והנוכלים נשאו את זרועות ידיהם פעם בכה ופעם בכה, ויהיו כאנשים מחזיקים בידיהם דבר-מה ויאמרו: הנה פה המכנסים! ופה המעיל! ופה האדרת! ועוד כהנה וכהנה. “אכן קלים כל אלה מִקּורי עכביש! ויש אשר יאמין איש כי לא לבש דבר, ואולם זאת סגֻלת הבגדים האלה וזה כל יתרונם!”

“כן הוא!” ענו כל השרים אחריהם, ואולם דבר לא ראו, כי לא היה דבר.

“ועתה אם מצאנו חן בעיני אדוננו מלכנו, יתפשט נא אדוננו מלכנו את בגדיו ברב חסדו” אמרו הנוכלים – “כי אנחנו פה אמרנו להלביש את אדוננו מלכנו את הבגדים החדשים אל מול פני המראות המלֻטשות התלויות בזה על פני הקיר”.

והמלך התפשט את בגדיו, והנוכלים עשו בידיהם כה וכה ויהיו כמלבישים את המלך את הבגדים החדשים, אשר לא היו ולא נבראו, והם כמלבישים אותו בגד בגד לבדו, איש אחרי אחיו ואיש אחרי רעהו, ויהי הם תופשים אותו במתניו ויהיו כקושרים אל מתניו את סרח השולים הסורח על הארץ, והמלך פונה כה וכה לפני המראות אשר על פני הקיר.

“מה נאוה המלך בבגדים האלה, מה יפים הם לעצמותיו!” קראו כולם פה אחד – “רק אין כצבעים היפים האלה, רק אין כתֹאר הנחמד הזה! אכן נפלאים הבגדים האלה!”

“הנה הם עומדים ומחכים בחוץ ונושאים בידיהם את האפריון אשר בו ינָשא מלכנו ואדוננו בסך ברחוב העיר!” דבּר השר המנצח על הסדרים בבואו הביתה.

“הנה אנכי נכון!” ענה המלך – “האם לא מקבילים הבגדים האלה היטב לבשרי?” ואחרי כן פנה עוד אָנה ואָנה אל מול פני המראות, להיות כאיש הבוחן היטב את תפארת בגדיו.

והשרים המשרתים את פני המלך הולכים אחריו לשאת בידיהם את סרח שוּלֵי האדרת כפעם בפעם, ויהי הם שולחים את ידיהם ארצה ועושים כה וכה להיות כמרימים את סרח השולים מעל פני הארץ, והם הולכים מאחרי המלך לאטם וידיהם שלוחות מהם והלאה והיו כנושאים דבר;כי נזהרו לנפשותיהם מאד אשר לא יוָדע בקהל כי עיניהם לא הביטו ולא ראו דבר.

והמלך הולך מתחת לאפריון היקר ועובר בסך ובהמון חוגג ברחובות העיר, וכל העם אשר ברחובות ואשר בחלונות הבּתּים קוראים בקול: “הוי אֵל אלהים, מה יפים הבגדים החדשים אשר ילבש המלך! מה נהדר סרח השולים העודף על האדרת! ומה מקבילים הבגדים אל כל עצמותיו!” כי נזהר כל איש לנפשו אשר לא יוָדע לרעהו כי עיניו לא תראינה דבר, ולא יאָמר עליו כי לא יצלח לפקודתו או כי לבו טח מהשכיל – אכן לא היו עוד בגדים למלך אשר ימצאו חן בעיני כל העם כבגדים האלה.

“אבל אין כל כסות למלך ואין כל בגד על בשרו!” קרא פתאם ילד קטן.

“הוי שִׁמעו שִׁמעו את אשר ידבר פי התמים הזה!” ענה אבי הילד אחריו, ואיש לרעהו הגיד בדממה את אשר דִבּר הילד.

“אין כל כסות למלך! הנה שם ילד קטן אשר יאמר בפה מלא ולא יבוש כי אין כל בגד על בשר המלך!”

“אין כל כסות ואין כל בגד על בשר המלך!” קרא כל העם באחרונה פה אחד, והדברים האלה ירדו אל חדרי בטן המלך ויכאיבו לו, כי כמעט האמין גם הוא אשר צדקו דברי העם האחרונים האלה, ואולם בלבו אמר: “עתה אין לי עצה אחרת בלתי אם לכלות את אשר החלותי!” אז עדה גאון וגֹבה שבעתים מבראשונה וילך קוממיות והשרים המשרתים את פניו הולכים אחריו ונושאים בידיהם את סרח שולי האדרת אשר לא היה ואשר לא נברא.

חדר הילדים מלא כֻלו כלי שעשועים וּכלי משחק, ועל פני הארון ממעל כְּלִי-האוצר אשר בו ישימו ובו יאַצרוּ הילדים את כספם מיום ליום והוא עשוי חרש ותבניתו תבנית פני חזיר. אכן גם בָּקִיעַ הושם בּגב החזיר מלמעלה, והילדים מִלאוּ אחרי היוצר וירחיבו את פי הבקיע הזה בשכּין, למען יעברו בו גם שקלי כסף;וגם הנה זה באו שני שקלים כאלה אל תוך הכלי, מלבד הגרות והקשיטות הרבות אשר אין להם מספר. וכלי-האוצר מלא על כל גדותיו, עד כי לא ישָׁמע עוד קול צליל גם אם ינוע, והדבר הזה הוא המעלה העליונה אשר יגיע אליה כלי-אוצר כזה. אז עמד החזיר על פני הארון מלמעלה וישקף משם כל היום בגאון ובגֹבה על כל הנמצא בחדר;כי יָדע החזיר היטב אשר בּאוֹצר האצור בקרבו יש לאל ידו לרכוש ולקנות את כל הכלים וכל החפצים גם יחד, ומחשבה אשר כזאת תנעם מאד לכל נפש ותצהיל את כל פנים.

וגם יתר הכלים אשר בתוך החדר חשבו כדבר הזה, ורק בפיהם לא דבִרו אותו, כי דברים רבים ואחרים היו בפיהם לדבּר בהם. הנה הארגז אשר בחדר ואַחד הקִנים אשר לו מוּצא החוצה עד החצי, ובתוך הקן ירָאֶה גֹלֶם ¹עשוי תבנית אדם אשר ישעשעו בו הילדים, והגלם איננו חדש עוד והוא מחֻזק במסמרים בצוארו. ויהי בהביט הגלם החוצה ויקרא: “האם לא נקום עתה לצחק וְהִשְׁתַּנִּינוּ והיינו לבני אדם? הלא גם זה דבר הוא!” וכמעט השמיע הגלם את הדברים האלה ויהי רעש ושאון מסביב, וגם התמונות אשר על הקיר התהפכו על פניהן, למען הראות כי יש אָחוֹר גם להן, ומי יאמר להן מה תעשינה?

והמועד מועד חצי הלילה והירח שולח את אורו החדרה דרך החלון, ויהי אור חנם אין כסף לכל המצַחקים. אז אמרו להחל לצַחק, ואת כל הכלים אשר בחדר קראו, וגם רכב הילדים היה בין הקרואים, אף כי אותו חשבו תמיד בין כלי-השעשועים ממשפחות השפלים, ואולם רכב הילדים אמר: “איש איש על פי ערכו! הן לא נוכל הֱיוֹת כלנו בני חורים וסגנים! אכן צדקו בני האדם באמרם: גם אנשים עובדים ועֹשׂי מלאכה דרושים לנו!”

וכלי-האוצר הוא האחד אשר קראו לו לא במו פיהם כי אם במכתב אשר שלחו אליו;כי אמרו: גבוה מאד כלי-האוצר מכּלנו ולא ישמע את קולנו בקראנו אליו במו פינו. ואולם כלי-האוצר לא הואיל לענות דבר אם יבוא ואם לא – וגם לא בא. הן אם חפץ העם כי יתענג גם הוא על הצחוק, אז לא יפריעו אותו ממנוחתו וממכון שבתּוֹ ורק עשה יעשו בחכמה אשר יוכל לראות בכל המראות מבּיתו ומן המקום אשר הוא שם – והם עשו ככל הדבר הזה.

אז הקימו את התיאטרה הקטנה עם כל הַגְּלָמִים אל מול פני הארון, אשר יוכל הרֹאה לראות משם את כל הנעשה. ויהי הם אומרים להחל בראשונה להעביר חזון על פני הבמה לעיני הרֹאים, ואחרי כן יתקבצו למשתּה תַי, ובהיות המשתה ינסו את כחם במשלים ובמליצות ובדבר כל חכמה. אז ידבר סוס העץ על למוּד המרוֹץ אשר לקלים ועל האבירים הנבחרים לשבטיהם, ורכב הילדים ידבּר על מסלת-הברזל ועל כח הקיטור – כי הדברים האלה הלא נוגעים להם ולנחלתם והם יודעים היטב לדבּר בהם. ומורה-השעות אשר בקיר ידבּר על דברי ימי המדינות והממשלות, היא הפּוֹליטיקה, כי אמר: “טיקה, טיקה! טיקה, טיקה!”, והוא הן יָדע לכַוֵּן את השעות, אף כי יאָמר עליו כי איננו נכון ונאמן. ומקל היד גם הוא עמד במקצוע החדר, והוא עודה גאון וגֹבה על דבר כותרת הכסף אשר לו בראשו ועל דבר חריצי הכסף אשר לו ברגלו, כי היה חרוץ גם מלמעלה וגם מלמטה, ועל פני המצע שכבו שתי כסתות מרֻקמות, והן יפות למראה ורק נבערות מאד מדעת – אז הוּחל החזון.

וכלם יושבים מסביב ורֹאים בחזון אשר על פני הבמה. אז השמיע קול האחד את עצתו כי טוב מאד למחוא כף ולרקוע ברגל ולהשמיע קול רעש, למען הודיע כי מצא החזון חן בעיני רואיו. ואולם השוט ענה ואמר כי הוא איננו משמיע את קולו באזני אנשים זקנים כי אם באזני צעירים לימים אשר לא היו עוד לחתנים וּלכלוֹת. “ואני – אמרה העדשה המתבקעת – אני אתן את קולי באזני כל איש ואיש!” וסיר הרחץ ענה ואמר: “אם זקנים ואם נערים – ורק קולות הַשמיעו!” כאלה וכאלה היו המחשבות אשר חשב כל איש ואיש בעת אשר העבירו את החזון על פני הבמה. והחזון חזון רע מאד אשר לא יצלח לכל מלאכה, ורק המצחקים השכילו מאד במלאכתם בכל אשר עשו. והמצחקים כלם רק פניהם מָפנים אל העם, כי פניהם משוחים בצבעים, ואחוריהם לא ירָאוּ, וכלם מצחקים בחכמה ובתבונה רבה והם נצבים על פני שפת הבמה החיצונה;אכן אָרך עד למאד חוט הברזל אשר הרקידם רגע רגע, ואולם יען אשר אָרך עד למאד לכן רק הרבה הרבּוּ המצחקים לרקוד. והגֹלם המחֻזק במסמרים ראה את החזון ויהי נפעם כּלו מרֹב רגשת לבו, עד כי רפה אחד המסמרים בצוארו; וכלי-האוצר ראה את החזון ויהי נבהל גם הוא, וימצא החזון חן בעיניו, וגם גמר בלבו לעשות חסד עם אחד המצחקים אשר השכיל עד מאד, ויאמר לפקוד אותו לטוב ביום צַוּוֹתו לביתו ולכתוב בספר הגלוי אשר יעזוב אחריו כי תנתן לו אחֻזת קבר בתוך קברות בני משפחתו, והיתה זאת לו לכבוד ולתפארת.

והחזון מצא חן בעיני הרֹאים באמת, ולא הלך עוד לבם אחרי משתה התֵּי אשר אמרו לעשות, כי אם החלו עד מהרה לנסות כחם בחידות ובמליצות ובכל חכמה, אשר יקראו לדבר הזה: צַחק כבני אדם. ואולם לא מרֹע לב ולא מלעג אמרו כדבר הזה, והם הלא רק צחוק עשו להם. ויהי כל אחד מהם חושב רק את המחשבה אשר בלבו או חשבו על אֹדות חזיר-הכסף ועל המחשבות אשר בלב חזיר כמוהו. והמחשבות אשר לחזיר הכסף רחקו מאד, כי הן הלא הגיעו גם עד היום האחרון ואל ספר הגלוי אשר יניח אחריו ואל אחֻזת הקברים ואת אשר יעָשה בהם. – אכן אם ימהר המות ואם יתמהמה, הלא פתאם לפתע יבוא! וגם חזיר הכסף בעודו עומד על מכונות ופתאם – פּצפּוץ! נפל החזיר מעל מרום הארון ארצה ויתפוצץ לאלפי שבבים, והגרות והקשיטות מתגוללות ומתגלגלות אל כל רוח, ותהיינה הקטנות מתהפכות במעגל סביב והגדולות מתאזרות לעבור משם והלאה, ושקל הכסף האחד בראשו, אשר אמר: אצא נא החוצה ואראה גם אני את פני הארץ. אמנם תאות לבו נִתּנה לו, וגם יתר הכסף הלך אחריו;והשבבים אשר להחזיר העשוי חרש נלקחו וישליכו אותם אל האשפה אשר בחצר, ואולם ממחרת היום ההוא וחזיר חדש עשוי חרש גם הוא הוצג על-גבי ²מרומי הארון לכַהן תחת הראשון, והחזיר החדש לא באה עוד אל קרבו כל גרה וכל קשיטה, ולכן לא היתה לאל ידו גם הוא להשמיע קול ולהשתקשק, ובזאת דמה אל הראשון, ותהי זאת ראשיתו אשר בה החל – ועם הראשית הזאת נשׂים אנחנו לדברינו אחרית.

הלא ידעת אם שמעת כי מלך בארץ סין והוא איש סיני, וכל האנשים אשר מסביב לו גם הם אנשים סינים. אכן זה שנים רבות מאד מאז היו הדברים האלה ועד עתה, כי על כן טוב אשר תשמע אותם בעוד מועד, פן רבו הימים ונשכָּחו. והארמון אשר ישב בו המלך הוא הארמון היפה מכל הארמונות אשר על פני האדמה. כֻּלוֹ עשוי פּוֹרצילאַנה מבית ומחוץ, והיא יקרה מכל יקר, ורק קלה מאד להשָבר, אשר לא יוכל איש לנגוע אליה ואשר יזָהר מאד כל איש בלכתו. והגן אשר מאחרי הארמון מלא פרחים נפלאים, ואל הנפלאים מכּלם קשורים פעמוני כסף אשר ישמיעו קולם יומם ולילה ולא יחדלו, למען עורר את לב העובר, ולא יעבור איש לתֻמו ואל הפרחים לא ישים לב. הכל עשוי בגן המלך בחכמה גדולה, והגן גדול מאד לארכו ולרחבו ולא ידע גם הגנן את אחריתו. והיה בהרחיק איש ללכת בו, ובא אל תוך יער נחמד אשר לו עצים רמים ונחלים עמוקים; והיער מגיע עד הים הגדול אשר עינו כעין התכלת, ואניות גדולות עוברות על פני הים ובאות עד המקום אשר שם העצים, והעצים פורשים את ענפיהם הגדולים על פני האניות, ובתוך הענפים האלה יושב אחד זמיר, והוא נותן שירו בלילה, והשיר נפלא ועָרֵב ולוקח את לב כל שומע מאין כמוהו. והיה גם הַדַּוָּג הנדכּא אשר לבו הולך רק אחרי סחרו ומשלח ידו, והוא בעברו בלילה על פני המים להשליך את רשתו ואת קול השיר ישמע, וחדל גם הוא מרשתו ושבת ממלאכתו והקשיב בכל לבו וקרא: “אֵל אלהים גדולים, מה ערב הקול הזה!” ואולם אחרי כן ישוב והתעורר על מלאכתו ואת הצפור ישכח ולא יזכור עוד. אכן בלילה השני בזַמר הזמיר שנית והדוג יבוא עד המקום ההוא, ושנה גם הוא וקרא: “אֵל אלהים גדולים, מה ערב ומה מתוק הקול הזה!”

ומכל ארצות האדמה באים יום יום אנשים נוסעים אל עיר המלך, והם משתּאים ליפיה וליפי הארמון וליפי הגן, ואולם בשמעם את קול הזמיר וענו כלם ואמרו: “הלא זה הנבחר מכל הסגֻלות האלה!”

והנוסעים אחרי שובם לארצותיהם וסִפְּרוּ את נפלאות הזמיר, והחכמים הסופרים יקומו וכתבו ספרים על העיר ועל הארמון ועל הגן, וגם את הזמיר לא ישכחו, וכתבו עליו את מבחר הפרקים, והסופרים אשר יד ושם להם גם בשיר ובמליצה וקמו גם הם וכתבו את מבחר שיריהם על הזמיר אשר ביער אשר על יד הים הגדול.

והספרים מָעתּקים אל לשון כל עם ועם, ויהי היום ואחד הספרים ההם הגיע גם עד המלך אשר בארץ סין. והמלך יושב על כסא זהב וקורא מעל הספר, הלֹך וקרֹא הלֹך וקרֹא, והוא מניד בראשו כפעם בפעם, כי שמח לבו לקרוא את כל הדברים הטובים הכתובים על יפי העיר ועל יפי הארמון ועל יפי הגן, אבל בעוד רגע והוא קורא את הדברים לאמר: “ואולם הזמיר הוא הנבחר מכל הסגֻלות האלה!”

“מה זאת?” קרא המלך – “הזמיר? ואני לא שמעתי את שִמעוֹ בלתי היום! היש צפּוֹר כזאת במדינות מלכותי ואף כי בגני הקרוב אלי? אכן לא ידעתי! ודבר אשר כזה אין איש יודע ושומע בלתי עתה מתוך הספרים!”

אז קרא את השר היושב ראשונה במלכותו, והוא איש גדול ונכבד מאד, אשר בגשת אליו איש שפל ממנו ונועז להחל דַבּר אליו או לשאל אותו דבר, ולא ענה אותו השר קטנה או גדולה, בלתי אם הפטיר בשפתיו את האות “פְּ!” והאות “פְּ!” הלא כמוה כאין.

“הנה יש אשר אומרים כי יושב בתוכנו עוף נפלא מאד אשר יקָרא לו זמיר!” אמר המלך אל השר – “הנה הם אומרים כי הוא הנבחר מכל הסגֻלות אשר במדינות מלכותי הרבּוֹת! מדוע זה לא הגדתם לי דבר עד היום הזה?”

“לא שמעתי את השם הזה בלתי היום!” ענה השר – “עוד לא נעשָׂה לו יקר להיות מֻצג לפני איש בחצר המלכות!”

“אכן זאת שאֵלתי אשר יוּבא אלי היום בערב ושָר לפני!” הוסיף המלך על דבריו הראשונים – “כל יושבי האדמה יודעים את אשר לי ואני לא אדע!”

“לא שמעתי את השם הזה בלתי היום!” ענה השר – “ואולם אנכי אבקשנו, אנכי אמצאֶנוּ!”

אכן אֵי המקום כי שם ימצאֶנוּ? – אז יעלה השר בכל המעלות אשר לארמון ואחרי כן יֵרד, ואת כל האולמים והיציעות יעבור ואחרי כן ישוב, ואת פי כל איש ישאל ואין יודע, כי לא שָׁמע איש את שֵׁמע הזמיר עד היום הזה; והשר הנה זה שב אל המלך ויגד לו כי רק משל הוא אשר בדאו הסופרים מלבם, כי לא היה זמיר אשר כזה. – “אין אדוני המלך יודע עד כמה בודאים אנשים סופרים כאלה דברים מלבם! הלא רק משלים ומליצות הם כותבים בספרים, וכל אלה לְהָטים ומעשי כשפים!”

“אבל הספר אשר קראתי”, ענה המלך, “הלא מאת מלך יַפּוֹנִיָה האדיר הוא שלוח אלי, ולכן לא יכזב. אכן אחת דברתי: חשקה נפשי לשמוע את קול הזמיר! היום בערב יוּבא אלי הזמיר! רק חסד ויקר אני אומר לעשות לזמיר! והיה אם לא תביאוהו אלי וצויתי לרמוס ברגלים את כל שרי מלכותי על הבטן אחרי אָכלם בערב!”

“טסינג פּי!” ענה השר ויקם ויעל שנית בכל המעלות אשר לארמון ואחרי כן ירד, ואת כל האולמים והיציעות עבר ואחרי כן שב, וכל השרים אשר בחצר המלך הלכו עמו ויחפשו גם הם, כי לא היה בהם איש אשר חשקה נפשו כי ירמסוהו ברגלים על הבטן אחרי אָכלו בערב. ויהי כל איש שֹׁאל ועונה על אֹדות הזמיר, אשר כל יושבי פני האדמה יודעים אותו מלבד השרים אשר בחצר המלך.

אז מצאו באחרונה נערה קטנה ועניה מן השפחות אשר בבית המבשלות, והנערה אמרה: “בשם אלהים! הלא יודעת אנכי את הזמיר הזה היטב! אכן מה עָרב קולו! ואני מדי עֶרב בערב ינָתנו לי שרידי מַפּלי מזון להביא אותם לאמי העניה והחולָה ואכלה גם היא, והיא יושבת מזה והלאה על שפת הים, והיה בשובי כפעם בפעם ואני עיֵפה ויגֵעה ואשב בתוך היער ואנפש, אז אשמע את קול הזמיר בזמרו. ובשמעי את קול הזמיר ומלאו עיני דמעות, ואני יושבת וחולמת בהקיץ ויש אשר אחשוב כי רק אמי נשקה לי מנשיקות פיה!”

“שפחה קטנה!” אמר השר היושב ראשונה במלכות – “הנה אנכי מצוה ונתנו לשפחה הקטנה משמרת בבית-המבשלים וגם ינתן לה לראות את פני המלך מדי אָכלוֹ, רק תָּבֵא נא השפחה הקטנה אותנו אל הזמיר, כי נעשה לו יקר להיות קרוא היום אל המלך!”

אז קמו כלם וילכו ויבואו היערה עד המקום אשר שם יזמר הזמיר כפעם בפעם, ושרי המלך הלכו כמעט כולם. הם עודם בדרך והנה פרה גוֹעָה בקול גדול.

“שִמעו!” קרא אחד מן הסגנים – “הנה פה הזמיר לפנינו! אכן אמת נכון הדבר, גדוֹל הכֹּח אשר נטע אלהים בתוֹך בהמה קטנה אשר כזאת! ואני זאת אשר אֹמר לכם כי גם שמֹע שמעתי את הקול הזה ימים רבים!”

“לא כן, אדוני!” קראה השפחה הקטנה – “הלא זאת פרה אשר תגעה בקול! ואנחנו הנה עוד רחוקים אנחנו מן המקום!”

הם עודם הולכים והנה קול צפרדעים מקרקרות מתוך הבִּצָּה.

“מה מתוק ומה ערב!” קרא הכהן נושא האפוד אשר בחצר המלך הסיני – “הנה שמעתי הפעם את קול הזמיר! הלא קולו כקול הפעמונים אשר במקדש!”

“לא כן, אדוני, רק קול צפרדעים אתה שומע!” ענתה השפחה הקטנה – “ואולם עוד מעט ובאנו עד המקום אשר הוא שם!”

עודה מדבּרת והנה קול הזמיר נשמע.

“הנה הוא!” קראה הנערה הקטנה – “שמעו, שמעו, ושם הנה הוא יושב!” ובדבּרה ותור באצבעה על עוף קטן אשר מראהו שֵׂיבה והוא יושב בין הענפים.

“האמנם?” קרא השר היושב ראשונה במלכות – “ואני מעודי לא האמנתי כי ככה יהיה מראהו! מה דל ומה תמים הוא! אין זאת כי נבעת מאד בראותו את כל השרים הרבים והגדולים האלה ועל כן הפך שערו ויהי לשיבה!”

“זמיר קטן!” קראה הנערה הקטנה בקול גדול – “הנה אדוננו מלכנו הגדול שֹׁאֵל מעמך כי תשמיעהו את קולך!”

“אמצא חן בעיני אדוני!” ענה הזמיר, ואחרי כן נתן קולו ויזמר ויהי למשיב כל נפש.

“רק הנה כקול פעמוני זכוכית הקול הזה!” אמר השר היושב ראשונה במלכות – “ואתם שאו עיניכם וּראוּ נא את כל אשר הוא עושה בגרונו הקטן! אכן נפלאת היא בעיני כי לא שמעתיו לפנים אף פעם אֶחת! ואני הנה ידעתי כי יצליח מאד בחצר המלכות!”

“העוד לי לזמר שנית באזני המלך?” שאל הזמיר, כי האמין אשר היה גם המלך בין הבאים.

“אדוני הזמיר הקטן והנחמד!” אמר השר היושב ראשונה במלכות – “יתבשר נא אדני הזמיר כי קרוא הוא היום אל המלך אל המשתה אשר יעשה בערב, והיה לאדוני הזמיר כבוד ויקר לזמר את זמירותיו באזני מלכנו הגדול והעצום!”

“אבל יתר שאת ויתר עז לקולי כי ישָׁמע מבּין עצי היער!” ענה הזמיר, ואולם בשמעו כי כן שאל המלך, וילך עמהם גם הוא.

וארמון המלך עדה עדי תפארת על כל קצותיו, ויהי הקירות והרצפה העשוים פורצילאנה מזהירים ונוצצים באור פני אלפי מנורות זהב, ופרחים היפים מכל פרחי הגן הובאו אל תוך היציעות, הם הפרחים אשר פעמוניהם יתנו קול גדול, ותהי מרוצה גדולה בתוך האולמים ותגדל הרוח הנושבת, והפעמונים נתנו קול באין מעצור, אשר לא ישמע איש את רעהו בדבּרו.

ובתוך האולם אשר שם המלך יושב עשוי כֵּן זהב קטן, אשר יושם עליו הזמיר בזמרו, וכל השרים והסגנים והחורים התקבצו ויבואו אל האולם, ואת השפחה הקטנה נתנו גם היא להיות נצבת מאחרי הדלת, ולה קראו עתה שם תפארת לאמר: גברת המבשלות אשר למלך, וכל השרים והסגנים והחורים לבושים את בגדי החמודות, וכלם הביטו אל העוף הקטן אשר מראהו שיבה ואשר המלך חפץ ביקרו.

והזמיר נתן את קולו ויזמר – ותֵּראינה הדמעות בעיני המלך. אז התאמץ הזמיר וייטיב לזמר שבעתים מבראשונה, וכל העם שומעים את הקולות ולבם נשפך בם כמים, והמלך יושב ושומע ומתעדן ומתענג, ואחרי כן הואיל לצוות אשר ילבישו את הזמיר נעל זהב על צואריו, והיה לו לאות יְקָר וגדולה, ואולם הזמיר ברך את המלך בשלום וימאן לקבל, כי אמר אשר שכרוֹ לפניו.

“הנה דמעות ראיתי בעיני המלך, והיו לי הן לשכר אשר אין עוד כמוהו! כח נפלא נתן אלהים לדמעה היוצאת מעין מלך וכל יקר לא ישוה בה! אלהים הוא היודע כי לקחתי שבעתים ככל משכרתי!” ואחרי כן הוסיף לזמר בקולו הערב אשר קסמים באוצרותיו.

“אכן זה דרך איש משכיל לשאת חן וחסד מלפני בעליו!” אמרו הגברות אשר מסביב, ואחרי כן קמו קמו ותקחנה להן מים ותּמלאנה בהם פיהן, למען אשר תוכלנה לפעפע במו פיהן בדבּרן, והיו גם הן לזמירות. וגם המשרתים והאמהות אשר בחצר המלך הואילו להגיד כי מצא הזמיר חן בעיניהם, והדבר הזה לא קטן ממנו, כי המשרתים והאמהות הן הם אשר יקשו לשאל ממנו שבעתים מכל איש. אכן אמת נכון הדבר, הצליח הזמיר מאד בכל אשר פָּנָה!

אז נשמע דבר המלך, אשר יוּשם משכּן לזמיר בחצר המלכות וכלוּב יבּנה לו, וגם חֻפשה תנתן לו להתהלך לשוח בחוץ פעמים ביום ואחת בלילה, ושנים עשר משרתים ינתנו לו אשר ילָווּ אליו בכל אשר ילך, והם מחזיקים תמיד בקצה החבל אשר יקשרו ברגלו האחת. אכן אמת היא, לא ידע הזמיר תענֻגות רבות בנפשו בהעַשוֹת לו ככה בצאתו לשוח!

ואנשי העיר למגדול ועד קטן לא דבּרו דבר בלתי אם בַּזמיר, ויהי הזמיר שיחתם כל היום, והיה בפגוש איש את רעהו בחוץ ובהתאסף עדת אנשים יחדו, ואמר האחד “זמיר”! והשני ענה “זמוֹר!” והשלישי “חמוֹר!” כי היה כל העם משגע ממשמע אזנם.

וגם היו אַחד עשר איש מן היוגבים אשר בעיר, והם קראו לבניהם הנולדים להם איש איש בשם “זמיר”, ואולם לא היה בהם אף אחד אשר נתן לו אלהים קול זמרה.

ויהי היום ויוּבא לפני המלך צרוֹר גדול, ועליו כתוב: “הזמיר!”

“הנה פה ספר חדש על הזמיר אשר לנו!” אמר המלך; ואולם לא היה ספר בתוך הצרור, כי אם ארגז, ובתוך הארגז מעשה צעצועים מלאכת חושב, עשוי בתבנית זמיר אשר עשה אותו חרש אָמן, והוא דומה אל הזמיר החי בּכּל, ורק מִשבּצת אבנים יקרות לו מן הקצה אל הקצה, אבני שׂהם הן ואבני ברקת וספירים. והיה במתוֹח את מיתרי העוף העשוי הזה, ונתן את קולו כרגע והשמיע את אחד השירים אשר שר הזמיר החי, ובתתו את קולו והניע גם את זנבוֹ כה וכה והוא נוצץ מרב זהב ומרב כסף. ועל צוארי כלי העוף הזה מצאו לוח קטן ועליו כתוב: “הזמיר השלוח מאת מלך יפוֹניה כמוהו כאין לעמת הזמיר אשר למלך סין!”

“מה נחמד הזמיר הזה!” קראו כלם, והאיש המביא את המנחה הזאת ונקרא לו כרגע שם תפארת לאמר: " נשׂיא-רֹאש-מביאֵי-זמיר-המלך!"

“עתה יזמרו נא השנים כאחד!” קראו יועצי המלך – “אכן רק נפלאות תשמענה אזנינו בכֵפל שיר אשר כזה!”

אז לא היה דרך לנטות, ויזמרו השנים יחדו, ואולם חיל לא עשו, כי שר הזמיר החי על פי דרכו והזמיר העשוי שר על פי גלגליו אשר בבטנו. “אכן לא בו החטאת!” אמר שר המשוררים אשר משרי המלך – “הן הוא שומר את תפקידו במדה ובמשקל מאין כמוהו, והוא כּלוֹ על פי תורתי יזמר!” ובכן נחרץ, אשר יזמר העוף העשוי הזה לבדו. – והעוף העשוי נתן את קולו בזמירות לבדו, ויצליח מאד, ולא נמנע גם הוא מכבוד ככל אשר נתנו לפניו לזמיר החי; ועוד יתרה לו כי גם מראהו נאוה, והוא נוצץ כנזמים וכצמידים.

והזמיר העשוי שר את שירו האחד ולא חדל וישר אותו שלשים ושלש פעמים ולא נלאָה, וכל האנשים אשר מסביב גם הם לא נלאו ויהיו נכונים לשמוע עוד, ואולם המלך אמר אשר בא מועד גם לזמיר החי כי יזמר אף הוא – – אך איה איפה הזמיר החי? אמנם לא ראה איש ולא התבונן, כי התעופף הזמיר החי ויעל דרך החלון הפתוח וישב אל עציו הרעננים אשר ביער.

“מה זאת?” קרא המלך כי לא מצא הדבר חן בעיניו, וכל השרים והסגנים והחֹרים גם הם זעמוּ את הזמיר ויתאַנו לו ויאמרו עליו: רק אין רוח אמונים בקרבו כי משיב הוא רעה תחת טובה, ותהי רק זאת נחמתם לאמר: “הן נותר לנו רעהו הטוב ממנו לפליטה!”, ורעהו זה הטוב ממנו הנותר להם לפליטה שר לפניהם את שירו עוד הפעם, היא פעם השלשים וארבע, ועוד לא נלאו משמוע, כי לא ידעו עוד את השיר ההוא לכל חלקיו, כי כבד מהם השיר ההוא מאד מאד. ושׂר-המשוררים הלל את העוף העשוי וינשאהו על כל אשׁר היה לפניו, ועוד הגדיל, כי אמר: עולה העוף הזה בערכו גם על הזמיר החי, ולא רק בבגדיו הנחמדים ובאבניו היקרות ייף ממנו בלתי גם בכל אשר בקרבו.

“כי הנה אתם רֹאים היום, אדוני וגבירותי ואדוני המלך בראש כלם! לוּ יבוא איש לנבּא עתידות הזמיר החי ולהגיד מראש את אשר יביא לפנינו, ולא יוכל, ואולם לא כן הזמיר העשוי, כי נכון הוא לפנינו בכּל וכל איש וכל אשה יודעים אשר כזאת וכזאת תהיה ואשר כזה וכזה יקום. הן יכול נוכל לחַשב אותו בחשבון, לפתוח את סגור בטנו ולהורות את אשר חשב בו עושהו, כי מעשה ידי אדם הוא אשר עשה אותו בחשבונות, ואת גלגליו נוכל להביט ואת סדריהם ואת משפט האָחזם איש באחיו, למען דעת מראש את כל קול אשר ישמיעו!”

“אכן רק כמחשבותיך מחשבותינו!” ענו כלם, וּשאֵלת שר-המשוררים נתּנה לו אשר שאל להראות את העוף גם לעיני כל יושבי העיר ביום השבת הבא, למען דעת כל העם מן הקצה אל הקצה את נפלאותיו ולמען שָמֹע את קולו. “ישמע נא גם העם אשר בחוץ את שירו!” אמר המלך – והעם אשר בחוץ שמע את שירו, ויתענגו ויתהוללו ויהיו כשכּוֹרים מרב שתת תֵּי, כי זה משפט הסינים, ויהי איש לרעהו קורא: “אִי!” ומרים את אצבעו למעלה ומניד בראשו, כי זה משפט הסינים. ורק הדוָגים העניים אשר שמעו את זמרת הזמיר החי אמרו: “אכן יפה קול העוף הזה גם הוא, ואף יש דמות לשירו ולשיר הזמיר החי, ואולם דבר יחסר לו – ואני לא אדע מה הוא!”

והזמיר החי הָגלה מן הארץ ומן המדינות אשר למלך, ויהי נדח ממולדתו.

והעוף העשוי יושב בחצר המלך, ויעשו לו כר משי ויושיבוהו על יד המטה אשר המלך שוכב עליה, וכל מנחה וכל שי אשר הובילו לו בזהב ובאבנים יקרות כל אלה נתונים מסביב לו, וגם נעשה לו יקר וגדולה והוא קרוא בשם תפארת לאמר: “נשיא-רֹאש-משוֹררי-חדר-משכּב-המלך!”, והמעלה אשר עלה בה היא מעלת יועץ בעל המחלקה אשר משמֹאל, כי יש יתרון בעיני המלך הסיני לצד השמאלי מן הצד הימני, עקב אשר שם הלב, ולב מלך גם הוא משמאלו.

ושר המשוררים כתב עשרים וחמשה ספרים גדולים וחדשים על הצפור העשויה, והספרים גדולים מכל מדה ומלאים תורה עמֻקה מני ים ומליהם מלים סיניות הקשות מכל, ואולם כל העם מסביב אמרו אשר קראו את הספרים ההם וגם הבינו אותם, ולא יאָמר עוד עליהם: רק פתאים הם, ולא ירמסו אותם על הבטן.

ככה עברו ימי שנה אחת. והמלך והשרים וכל האנשים הסינים ידעו את כל קול וכל הגה היוצא מפי העוף העשוי, וידעו גם בטרם ישמעו, ואולם רק על כן חמדו את העוף הזה שבעתים מבראשונה. ויהי כל העם מרנן ומזמר עם העוף יחדו, והנערים אשר בחוץ מרננים ומזמרים: “בַּג-בַּג-בַּג! כְּלָה-כְּלָה-כְּלָה!” והמלך מרנן ומזמר גם הוא. אכן רק עת פלאוֹת היתה העת הזאת!

ואולם הנה בא יום, והמלך שוכב על משכבו בערב והעוף מזמר את מבחר זמרתו באזניו והיה לו למשיב נפש, והנה פתאם קול בקרב העוף בבטנו כקול שבר. פצפץ! אכן נִתּק בתוך העוף דבר מה! ואחרי כן: בְּרְרְרְרְ! כקול גלגלים רבים בהתגלגלם בִּן-רגע, ואחרי כן חדלה הזמרה כליל.

והמלך התעורר כרגע וירד מעל המטה ויצו ויקראו מהר לרופאו – אבל מה יושיע זה? ואחרי כן הבהילו את האָמן העושה מורי-שעות ויבוא גם הוא, וישאל היטב וירבה לחקור ויתאמץ לדרוש, ואחרי כן מצאה ידו להשיב את העוף לאיתנו כמעט, ואולם אחת אמר, כי לא יגש איש אל העוף בלתי אם בהיותו נזהר ונשמר מאד לנפשו, כי היתדות אשר בו נשחתו מרב ימים ולא תצלחנה עוד היטב למלאכה, ויתדות חדשות לא יוכל איש לעשותן בלתי אם בהשחיתו את קול הזמרה. ובכן ויהי אֵבל גדול לכל יושב הארץ! רק אחת בשנה נתנו את העוף להשמיע את שירו, וגם בזאת יָדעו כי את נפשו הם קובעים. ואולם שר המשוררים קם על רגליו וישא משא באזני כל השומעים ויאמר להם: עוד העוף טוב כבראשונה – ויֵדע כל העם מקצה כי עוד העוף טוב כבראשונה.

ויהי מקץ חמש שנים ואבל גדול באמת היה לכל יושבי ארץ סין.

וכל יושבי ארץ סין אוהבים את מלכם בלבם, כי נאמנים היו לו מאז, והמלך הנה חלה את חליו פתאם, ויֻגד עליו כי לא יחיה עוד ממחלתו, וכל העם שמע ויתאבל. אז יקום העם ובחר לו מלך חדש תחת הראשון אשר ימות, ויהי העם עומדים בתוך הרחוב אשר לפני ארמון המלך וישאלו את השר היושב ראשונה במלכות לשלום המלך.

“פְּ!” ענה השר היושב ראשונה במלכות וינד בראשו.

והמלך שוכב על מטתו הגדולה והנחמדה, והוא קר כקרח ופניו הלבינו, וכל השרים אשר בחצר הפנימית חשבו כי מת המלך, והם נחפזים ונדחפים לבוא לתת גֹדל למלך החדש. והמשרתים ראו וימהרו גם הם, ויבואו וידברו בדבר הזה, והאמהות באו גם הן ותּאָספנה ותעשינה משתּה תי. ובכל האולמים ובכל היציעות יריעות פרושות על פני הקרקע לבלתי ישָמע קול אדם בלכתו, ותהי בכל הארמון דממה גדולה ונוראה מאד!

ואולם המלך עוד טרם ימות, ורק פניו הלבינו מאד ועצמותיו קפאוּ כלן, והוא שוכב על המטה הנחמדה עם המרבדים היקרים ועם רמוני הזהב, והאֶשנב אשר בגג פתוח, והירח בשמים מאִיר לארץ ויאֶר את פני המלך ואת פני העוף העשוי.

והמלך האֻמלל כמעט עוד נשמה באפו מבלי יכול להשיב רוח, ויש אשר חשב כי ירבץ דבר על לוח לבו להיות לו למעמסה. אז פקח את עיניו ויבט וירא והנה זה יושב המות על לוח לבו והוא אשר היה לו למעמסה. והמות לקח את כתר הזהב אשר למלך וישימהו בראשו הוא, ובידו האחת לקח את שרביט המלך ובידו השנית לקח את דגלו הנחמד. והמלך ראה והנה ראשי קדקד שונים נשקפים אליו מבּין מפלשי המרבדים, ויש מן הראשים אשר פנים נזעמים ורעים להם ויש מן הראשים אשר פניהם מפיקים שלום ונחת. והראשים האלה לא היו בלתי אם מעשים מן המעשים אשר עשה המלך בכל ימי חייו, הם המעשים הרעים והטובים גם יחד, ובבוא המות לשבת על לוח לבו ויבואו עמו גם הם והם נשקפים אליו.

“הזוכר אתה אותי?” יקראו המעשים איש אחרי אחיו – “הזוכר אתה אותי?” ואחרי כן ירבו לספר באזניו את כל אשר נעשה ולא יחדלו עד בלתי היות הזֵעה על עור מצחו.

“אכן לא ידעתי זאת מעולם!” הָגָה המלך בשפתיו – “הוי זמרה זמרה! הבו לי זמרה! הביאו לי את התף הסיני הגדול!” קרא המלך – “ולא אשמע עוד את אשר ידבּרו אלי!”

ואולם הראשים לא שמו יד לפה ולא חדלו, והמות עוד יושב ושומע, ולכל אשר ישמע יניד בראשו והיה כאיש סיני.

“הוי זָמרה, זמרה!”, צעק המלך – “תן קולך בשיר, אתה עוף הזהב, תן קולך בשיר! הן מנחה נתתי לך את כל חמודותי ואת כל סגֻלוֹתי, וגם את נעל הזהב אשר לי הובלתי לך שי ועדית אותה על צואריך, הוי שירה לי, זמרה לי!”

ואולם עוף הזהב העומד על הכּן לא נתן קולו בשיר וידום, כי אין איש אשר ימתח את מיתרי גלגליו, והעוף הזה לא יתן קול בלתי אם כּמתוֹח איש את מיתריו בראשונה. והמות עודנו יושב על מטת המלך ומביט אליו בחרכּי עיניו הגדולים והריקים, ומסביב דממה גדולה ונוראה מאד!

ופתאם והנה קול ערב מאין כמוהו נשמע מן החוץ על יד החלון. והקול קול הזמיר הקטן והחי היושב על ענף עץ אשר על יד החלון בחוץ.

כי שמע הזמיר הקטן והחי את כל הרעה אשר מצאה את מלכו, ולא יכול להתאפק, וימהר מארץ גלותו ויבוא עד הלום, לנחם את המלך מיגונו ולתת תקוה בלבו.

וכאשר הוסיף הזמיר לזמר בקולו הנפלא, כן רפו פני צלמי הבלהות וכן שב הדם לפַכּוֹת בעורקי בשר המלך, והמות גם הוא הקשיב וישמע ויאמר: “שירה לנו עוד, אתה הזמיר הקטן, שירה לנו עוד, אתה הזמיר הנחמד!”

“אמצא נא חן בעיניך ונתת לי בראשונה את שרביט המלך הנחמד והיקר ואת הדגל היפה והנהדר ואת הכתר העשוי זהב!”

והמות השיב את השרביט ואת הדגל ואת הכתר אשר גזל, וישיבם איש איש תחת שיר אשר שמע מפי הזמיר, והזמיר טרם ייעף וטרם ייגע בזַמרו. אז ישורר על נעימות חצר-המות, אשר שם שושנים לבנות תפרחנה ואשר עץ הסוּרִינְגָה יציץ שם ונתן את ריחו, והעשב אשר על פני האדמה רטוב מדמעות המתאבלים על המתים – וכשמוע המות את כל זאת, ותערוג נפשו פתאם ותּכל אל גנוֹ הנחמד ההוא, ויקם ויתעופף, ויהי כאֵד קיטור לבן וקר בצאתו את פני החדר בעד החלון.

“חן חן לך זמירי הטוב, זמירי הנחמד והיקר!” אמר המלך – “אותך ידעתי היטב! הן אותך גרשׁתי מן הארץ ומכל מדינות מלכותי, ואתה לא השיבות לי את כל הרעה אשר גמלתי אותך, ועשית עמי את החסד לגרש בנעימות קולך את צלמי הבלהות אשר אפפוני ואת המות גרשת מעל לוח לבי! במה אוכל להשיב את גמולך?”

“הן גמלת את משכורתי זה אז!” ענה הזמיר – “כי זִמַרתי באזניך בפעם הראשונה ועיניך הורידו מים, חי אלהים אם אשכח לך את אלה! אכן הדמעות אשר בעיני מלך הן הסגֻלות אשר ישובבו את נפש המשורר מאין כמוהן! ועתה תן לעפעפיך שנה ותנומה לעיניך, והתחזקת ושַבתּ לאיתנך וחיית! הבה ואזמר עד תישן את שנתך!”

והזמיר נתן קולו בשיר – – והמלך נרדם ויישן ותּמתּק עליו שנתו מאד, ותהי שנתו ערֵבה ומתוקה!

וכאשר התעורר המלך וייקץ משנתו, והנה שמש הבקר זורח מן השמים, והוא בריא ואולם. ומן המשרתים הראים את פניו לא בא איש אל חדרו, כי אמרו כלם: מת המלך – ורק הזמיר עוד יושב על ענף העץ ולא חדל מזמר.

“הלא לעולם פה תשב!” אמר המלך – “ואת שיריך תשיר רק לעת תּאַוה נפשך, ואת עוף הזהב אכה ואפצפצהו לאלפי רסיסים!”

“אַל נא תעשה כדבר הזה!” ענה הזמיר – “את אשר מצאה ידו, אותה הן עשה, ועל כן יהיה נא עמך כאז וכעתה! ואני לא אוכל שבת בארמונך, ורק זאת תעשה ונתת אותי לבוא אליך בכל רגע אשר רוחי יצַוֵּני לבוא! אז אשב פה על הענף בערב על יד החלון ואזמר לפניך, למען שמח את לבך ולמען עוררך לחשוב מחשבות טהורות ונאמנות. והיה בבואי ואזמר לפניך על השלֵוִים והטובים ועל בני האדם אשר רעה וצרה מנת גורלם; ועל הרע אזמר ועל הטוב, אשר הם נסתרים ממך. הן מתעופף המשורר הקטן יום יום אל כל אשר ישאֵהוּ רוחו, ובא אל הדוג האמלל ואל האִכּר הנעזב ואל כל איש הרחוק ממך ומחצר מלכותך. ואני את לבך אהבתי שבעתים מכּתרך, ואולם יש אשר ידבק אל הכתר אשר בראש מלך כריח מקדש והיה גם הוא קדש. – ואבוא ואזמר באזניך! ואולם אחת אני שֹאֵל מעמך –”

“עד חצי המלכות ואעשנה!” קרא המלך ויעמוד, והוא לבוש את בגדי מלכותו אשר לבש בעצם ידו, ואת חרב הזהב אשר לו אִמץ אל לבו בדבּרו.

“אחת אני שואל מעמך! אַל נא תגד לאיש כי עוף כנף לך המגיד לך כל דבר וכל אשר קרה – ואתה האמן לי כי ככה ייטב הדבר שבעתים!”

ואחרי כן התעופף הזמיר ויֵּעָלם.

והמשרתים באו להביט אל המלך המת – – – אז עמדו וינועו וישתוממו, והמלך עומד לפניהם וקורא אליהם: “שלום!”

ויהי בימי קדם ובן-מלך היה בארץ אשר חשקה נפשׁו מאד לקחת לו בת-מלך לאשה, ואולם רק בת-מלך באמת מלדה ומבטן, אותה יקח ולא אחרת. ויקם בן-המלך ויסע בארץ לארכה ולרחבה, ויבקש לו בת-מלך אשר כזאת ולא מצא, ויהי הוא מוצא תמיד מכשולים ומעצורים על דרכו. הן בנות מלכים מצא לרֹב בכל אשר בא, ואולם מי יערב-לו למען ידע כי בת-מלך באמת לנגדו, והוא ראֹה ראָה תמיד ערות דבר. אז שב אל ארצו ואל ביתו ויהי סר וזעף, כי ערגה וגם נכספה נפשו מאד לבת-מלך באמת.

ויהי הלילה, ורוח סערה גדולה ונוראה עברה על פני הארץ, ויהי קולות וברקים בשמים ומטר סוחף נתּך ארצה, ותּחרד כל נפש. אז נשמע פתאם קול מתדפק על שער העיר, ויקם המלך הזקן וילך לפתוח. ויהי כאשר נפתחו הדלתות, והנה בת-מלך עומדת לפני השער לבוא העירה. ובת-המלך נוראה למראה מרֹב מטר ומרוח סועה. גם שערותיה נזלו מים וגם שמלותיה נזלו מים, ויבֹאו המים וימלאו את נעליה אשר ברגליה ואחרי כן שטפו משם החוצה, והיא אומרת אשר בת-מלך היא באמת.

“רק מעט עוד וידענו אם אמת בפיה!” אמרה המלכה הזקנה בלבה, ואולם בשפתיה לא דבּרה דבר, ותקם ותבוא אל חדר-המִטות, ותקח את כל הכּרים ואת כל הכּסתות מתוך אחת המטות, ותּשם עדשה על פני קרקע המטה, ואחרי כן לקחה עשרים מרבדים ותשימן על העדשה, ואחרי כן לקחה עשרים מצעות רכּים המלאים נוצות ותשימן על המרבדים.

הנה זאת תורת המטה אשר עליה תשכב בת-המלך הלילה.

ויהי בבקר וישאלו את פיה אם ערבה לה שנתה.

“הוי מה עֻניתי בלילה!” ענתה בת המלך – “וכמעט אשר לא ראיתי שֵנה בעיני כל הלילה! אלהים הוא היודע מה זה היה במטתי, ואני הנה שכבתי על דבר קשה מאד, עד אין בי מתם מכף רגל ועד ראש! הוי מה נורא הדבר!”

אז ידעו כלם כי רק בת-מלך באמת לפניהם, אשר הכירה את העדשה מתחת לעשרים מרבדים ועשרים מצעוֹת רכּים המלאים נוצות. אכן נפש מפֻנקה ומעֻנגה כזאת רק נפש בת-מלך באמת היא!

אז לקח אותה בן-המלך לאשה, כי עתה הפעם יָדע אשר נתן לו אלהים בת-מלך באמת, ואת העדשה הביאו אל בית האוצר, מקום שם שכיות החמדה אצורות, והיה אם לא לקח אותה איש משם, וראו אותה שם עיני כל בָּא עד היום הזה.

הנה זאת תורת מקרה אשר קרה ואשר היה באמת.

ויהי היום והפרעש והאַרבּה וּשְׂעִיר-העץ באו נקבצו יחדו לנסות איש איש את כחו לדעת מי יגביה לנתּר מעל פני הארץ מאחיו. ויקראו לכל אדם ולכל אשר בארץ למען יראו בנַתּרם, ויבֹאו כלם אל חדר אחד. ושלשה אלה הלא מן המנתּרים הנבחרים אשר על פני כל האדמה!

“מי איש מכּם אשר יגביה לנתּר מרעהו”, אמר המלך, “ונתתי לו את בתי לאשה! כי איך נשאל מן המנתּרים לכלות את כחם לריק, וּמנענוּ אותם גם משָׂכר אשר כזה!”

והפרעש הוא הבּא בראשונה, ובבֹאו ויוכיח לעין כל כי טוב טעם ודעת לו, כי על כן בּרך בשלום את כל איש ואיש. אכן עוד דם ימי הנער נָזל בעורקיו, והוא את בני האדם התהלך מעודו, וידע את דרך-הארץ!

ואחריו בא האַרבּה, והוא כבד מאחיו הראשון בכל אשר הוא עֹשׂה, ואולם טוּב תֹּאר ומראה נחמד נתן לו אלהים, כי לָבוש הוא את לבוש השרד הירוק למראה, והוא מקביל לְבַדֵּי עורו מלדה ומבטן. וגם התהלל באזני כל איש כי משפחתו משפחה כבוּדה מאד, והוא מיוצאי ירך הארבה אשר היה במצרים. מן השדה מאחרי יבוּל האדמה לקחו אותו ויבנו לו בית קלפים מן הקלפים אשר יצחקו בם בני האדם, והבית עשוי שלש יציעות, וציורי הקלפים מָפנים פנימה, ודלתות וחלונות קרועים בתוך הקלפים, רק ממבחר הקלפים עשו אותם אשר מצֻיר עליהם תֹּאר פני מלכּה מן המלכוֹת אשר יצחקו בהן המצחקים. “וגם נתן לי אלהים קול זמרה”, התהלל הארבה, “ושם ששה עשר חגבים מילידי הבית אשר שרקו בפיהם מלדה ומבטן ובית-קלפים לא נתּן להם, והיה בשמעם את קול זמרָתי ובראותם את הכבוד אשר נעשה לי, ויפלו פניהם וַיֵּרָזוּ שבעתים מבראשונה”.

והפרעש והארבה גם שניהם דברו כדברים האלה ויעשו כן, למען דעת כל הקהל את ערכם ולמען הָבין כי צדקה להם לשאת את עיניהם לבת-מלך לקחת אותה לאשה.

וּשעיר-העץ לא דבּר דבר, ואולם יאָמר עליו כי בהיותו ממעיט לדבּר רבות מחשבות בלבו, והכלב כמעט הריח בו ואמר עליו גם הוא: חֵי כלכם אדוני, בן נדיבים הוא מן המשפחות הכבודות אשר בארץ; והיועץ הזקן, אשר נִתּן לו שלשה אותות-תפארת על דבר אשר ידע לשמור מחסום לפיו, ואמר גם הוא על שעיר-העץ, כי חנן אותו אלהים רוח נבואה לדעת לנבּא עתידות מראש, כי על פי חוט השדרה אשר במפרקתו יֻכּר אם צח יהיה החרף ואם עז, ודבר כזה הן לא יֻכּר גם על פי המפרקת אשר לאיש העושה את “הלוח”.

“ואני לא אגיד דבר!” ענה המלך חלקו אף הוא, “כי אם על פי דרכי אלך ואחשוב את אשר אחשוב!”

והמועד הנה בא להחל בנסיונות. אז נתּר הפרעש מעל פני הארץ ויגבּה מאד, עד כי לא ראה אותו איש בּנתּרוֹ, ולכן אמרו עליו אשר גם הָחל לא הֵחל לנתּר – דבּה היא אשר הוציאו עליו והיא לא אמת.

והאַרבּה נתּר מעל פני הארץ, ולא השיג בלתי אם כמחצית גֹבה הפרעש, ואולם בנתּרו והנה בלהה! אסון הוא אשר קרהוּ לנתּר דרך ישרה אל המלך על פניו, ואז אמר המלך: רק פרא אַרבּה הוא אשר לא יֵדע מוסר וטוּב-טעם ואשר לא יבין להתהלך עם נדיבים.

ושעיר-העץ עמד על מקומו והוא עוד מחריש ומעמיק לחשוב מחשבות, והקהל אשר מסביב האמין כי לא נסה שעיר-העץ מעודו לנתּר מעל הארץ אף כמעט.

“מי יודע אם לא חָלש פתאם ויתעלף!” קרא הכלב אשר בחצר המלכות, ויקם ויגש אליו ויריח בו שנית. ופתאם והנה הידד! נתר שעיר-העץ ברגע אחד ממקומו, ופניו אל בת-המלך, והיא יושבת על הדוֹם זהב אשר על פני הארץ, ויבוא דרך ישרה אל תוך חיקה.

אז אמר המלך: “הנה נא ידעתם כי זה יתרון למנתּר משכיל אשר בנתרו ויָדע להתנשא עד המקום אשר שם בתי. כי רק בזאת נראה דעת ומזמה, ודעת ומזמה רק בלב חכם ינוחו, ושעיר-העץ הוכיח לנו כי דעת ומזמה לו, כי על כן נתן לו אלהים לב חכם”.

ולכן נִתּנה לו בת-המלך לאשה.

“אבל אנכי הן הגבהתי לנתּר מכּל!” אמר הפרעש וינָחם על הרעה אשר מצאה אותו – “ואולם רב לי! תּלָקח נא בת-המלך לעץ היבש הזה לאשה, ובכל זאת נפשי יודעת מאד כי אני אני הגבהתי לנתּר מכּל! ורק אחת היא אשר ראיתי, כי לא טוב לאיש להיות בעל נפש, כי לא ירָאֶה בלתי אם בהיות לו גם גויה!”

ואחרי כן עזב הפרעש את מולדתוֹ ואת ארצו, ויבוא לארץ רחוקה ויהי שם לאיש מלחמה בין אנשי המלחמה אשר לעם נכרי, והשמועה הנה יצאה כי הֻכּה ויהָרג.

והארבה יצא החוצה ויֵשב בתוך התּעלה, ויחל לחשוב מחשבות על האדמה ועל יושבי האדמה ומשפטם ומעשיהם, ויאמר גם הוא: “לא תצלח הנפש בלתי אם בהיות לה גם גויה!” ואחרי כן נתן את קולו בשיר וישר את שירתו המלאה עצב ונכאים, ואנחנו הנה שמענו את השירה הזאת וסִפרנוּ על פיה את כל הדברים האלה באזני קוראינו, והדברים האלה לולא הדפסנוּ אותם לעיניכם פה ואמרתם גם אז: רק כזבים המה.

בימי הקיץ ועצי התפוחים אשר בגן פרחו וילבשו הדר נצנים, כי מהרו ויעלו נִצָּם בטרם היות להם ירק עלים; ובני-האוזים הרכים התהלכו בתוך החצר בחוץ, והחתול גם הוא בא החוצה ויגהר ארצה ויתחמם באור פני השמש ואת בּהֹנוֹת רגליו לקק. וּבשדה נראה הדגן והחטה והנה ירוק מראיהם עד להפליא, וקול תרועה וקול שירה עולה מסביב, בּזמר כל עוף וכל צפור כנף, ויהי כמו חג על פני כל הארץ; וגם היֹה הָיָה חג על פני כל הארץ, כי היום יום שבת. ויהי כל ההמון חוגג, והם לבושים כלם את בגדי החמודות וּמהלכים ברגש אל בית האלהים, וכלם עליזים ושמחים. והשמחה היתה גם בחוץ על פני כל האדמה, כי היום יום חֹם, לקחת כל לב ולהשיב כל נפש, להתעדן ולהתענג, ויהי כל איש אומר במעמקי לבו: “מה טוב אדני לבני אדם, כי לעולם חסדו!”

ואולם בתוך בית האלהים פנימה, והרב עומד על הבמה ונושא משא באזני העם וצועק אליהם בקול גדול ובחֵמה גדולה ופוקד עליהם אַפו ואומר להם: אשר רק עם כֶּבד עון הם ושכחי אלהים, אשר יפקוד עליהם אלהים ואשר יכַלם בחמתו, אשר ישַׁלח בהם חרון אפו ואשר יבעיר בהם אש עברתו, והיה במותם ויָרדוּ כל הרשעים שאוֹלה ושם ישָׁפטו באש; כי “תולעתם לא תמות ואִשָּׁם לא תכבה”, ולא יהיה להם שלום ומנוחה עד העולם. והדברים דברים נוראים מאד אשר דבּר באזני העדה, וכל השומע יחרד ובשרו יאחז פלצות, ובאמת ובלב תמים דבר הרב וקולו קול איש היודע את כל זאת באמת. אז ישים לפניהם את דבר השאול לכל משפטיו ולכל פּרטיו, ויקרא לו שם “גיהנם”, והוא מערה אשר תעלה ממנה צחנתה ואשר כל דֹמן וכל פּרש התלקט אליה, ואשר אין בה רוח כמעט בלתי אם רוח הגפרית הבוערה, ואשר אין לה קרקע בלתי התהום הפתוחה אשר אין לה קצה, ושבעה מָדוֹרים לה, מדוֹר מתחת למדוֹר, מדור מתחת למדור, והיה כל מדוֹר נורא מרעהו שבעתים. וכל האנשים אשר בבית האלהים בשמעם את כל אלה ויצא לבם ויחרדו חרדה גדולה מאד, כי שמעו את קול הרב והוא מדבּר באמת ובלב תמים, וייראו כל האנשים יראה גדולה.

ואולם מחוץ לבית-הכנסת בתוך הרחוב עוד ירנן כל צפור וכל עוף כנף, והשמש שולח את אורו המתוק לשמח כל לב, והשמים בהירים ושמחים, וכל ציץ וכל פרח יריע וירנן, והיה כקורא גם הוא: “מה גדול חסדך אלהים, אין קצה לטוּבך!” אכן הפך הוא מכל אשר דבּר הרב בעודו על הבמה!

בלילה ההוא בהיות הערב אחרי “ההבדלה”, וירא הרב את פני אשתו הרבנית והנה הם זועפים.

“מה לך?” שאל הרב כי חמל עליה.

“אין דבר”, ענתה הרבנית, “ורק נבהלו מאד מחשבותי ולא אוכל להן. הן אשת לא-בינות אנכי, ואני שמֹע שמעתי את כל הדברים הנוראים אשר דברת היום, ולא אבין להם. כי איך יהיה כדבר הזה אשר מלוא כל הארץ יהיה רק רשעים ואיך לא תכבה אֻשם עד נצח נצחים? נצח נצחים, הוי, מה ארֻכּה המדה הזאת! – הן רק אנוֹש אנכי קרוץ מחמר, ובי אני לא יקום רוח לשפוט באש גם את הרע מכל הרשעים להיות בוער לנצח, ואף כי האלהים הטוב והרחוּם, אשר אין כמוהו רחמן, ואשר הוא היודע כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. אמנם כן, אשת לא-בינות אנכי, ולא תאמין נפשי בדברים האלה, אף כי אתה דבּרתָּם”.

___

… הנה באו ימי החרף, והעלים נשלו מעל העצים והם נופלים ארצה; והרב לבן-הפנים וּקשה המצח יושב בבית אֵבל ובידו ספר “צדוק הדין”, כי אשה חסידה וצדיקה הלכה לעולמה, היא הרבנית.

“אם יש נפש אדם זכּה וטהורה אשר תשא חן וחסד לפני אלהים ואשר יסתיר אותה אלהים כרגע תחת כנפי השכינה, הלא אַתּ היא הנפש הזאת!” כדברים האלה דבּר הרב על פני מתוֹ בספדוֹ לה, ויקם ויתפלל.

והרבנית הקדושה והטהורה נקברה, והרב עמד על קברה, ושתי דמעות כּבדוֹת התפרצו מעיני האיש הקשה והעז. ויהי בית הרב ריק וּמְשוֹמָם, כּבה בתוכו אור השמש, כי על כן כּבתה גם נשמת האשה, כּבתה לנצח.

ויהי בהיות הלילה ורוח סערה עברה על קדקד הרב, ויתעורר ויפקח את עיניו, ויבּט וירא והנה אור כאור פני הלבנה מלא את כל הבית; ואולם הלבנה טרם תָּהֵל בלילה ההוא. ובהוסיפו להביט וירא והנה תמונה היא העומדת לפני המטה אשר הוא שוכב עליה, והתמונה תמונת סמל פני אשתו המתה, והיא מבּטת אליו ביגון ובתחנונים רבים, ויש אשר יראה כי דברים בפיה להגיד לו.

אז התעורר הרב וישלח את ידיו אל התמונה אשר ממולו, ובפיו קרא: “שֹמו שמים! הגם אַתּ לא מצאת מנוחת עולמים תחת כנפי השכינה? הגם אַתּ בין הנענים והמֻכּים, בין הנדחים והמחֹללָים? אַתּ הצדיקה והחסידה, הישרה והטהורה?”

והמתה הנידה בראשה ותהי כאומרת: “כן הוא!” ואת ידה שׂמה על לבה.

“האָנכי אוּכל ואָבֵא אותך אל המנוחה בתוך קברך?”

“אתה!” ענתה הרבנית, והוא שמע את הקול מפֹרש.

“בַּמָה?”

“רק קטנה אנכי נוטלת עליך: תן נא על ידי שערה משערות ראש אַחד הרשעים אשר עליהם אמרת כי “תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה” וכי לא תצא משאול נפשם עד נצח נצחים!”

“השערת אחד הרשעים בעודם חיים אַתּ שואלת מעמי?” קרא הרב, “הוי נשמה טהורה, נשמה זכּה וצרופה, מה הִמעטתּ לשאל! אם בזאת תהיה לך גאֻלה, הנני ואֶתּן!”

“כי עתה קום ולך עמי!” ענתה המתה – “ואתה בהתהלכך עמי הלא אנכי אַנחה אותך ודאית אל כל אשר ישאוך מחשבותיך. עין אדם לא תראֵנוּ, ובכל זאת נחדור לכל משכיותיהם ואין חדר מחדרי הלב העמוק אשר לא נראֶנו. ואולם עליך עליך להראות לי באצבעך את האיש אשר ידעתּוֹ כי אין מפלט לו מגיהנם, ובטרם יאוֹר הבקר עליך להראותו לי!”

הם עודם מדברים, ויהיו כמתנשאים פתאם על כנפי מחשבות, ובעוד רגע והנה הם עומדים בתוך עיר גדוֹלה. אז נשא הרב את עיניו וירא והנה שמוֹת כל העונות והחטאים אשר יעשה אותם האדם בוערים לנגד עיניו והם כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה על פני קירות הבתים מבחוץ, ויקרא בם והנה: גאוה, אַהבת בּצע, הוֹללוּת ושתיה, תּאות בּשרים ועוד כהנה וכהנה, כל העונות והחטאים אשר יעשה אותם האדם.

“נסור נא אל אחד הבתּים האלה, כי פה אנשים רשעים והם רבים מאד כאשר אמרתי!” כדברים האלה דבר הרב, ויקומו ויסורו אל עבר הרחוב ויעמדו לפני שער הבית העשוי מעשה היכל, והמעלות אשר יעלה בהן לבוא אל ההיכל מכֻסוֹת במרבדים ויריעות יקרות, ואורים גדולים מאירים את פתח השער ופרחים רבים נותנים ריח בּהעָלוֹת בּמעלות וקול שָׁרים ונוגנים ישָׁמע מתוך ההיכל עד למרחוק; ולפני פתח השער עומד נצב שומר-הסף והוא לבוש בגדי רקמה ומשי ובידו מטה עֹז אשר ראשו מכֻסה כסף.

“אכן משפט אחד למשתה אשר אנחנו עֹשׂים ולמשתה אשר יעשה אחד המלכים!” קרא האיש ויפן אל עדת האנשים מן האספסוף הצובאים פתח ההיכל, וכל עצמותיו וכל בדי עורו יענו בו על המחשבה אשר הוא חושב ברגע ההוא בלבו, לאמר: “הוי ריקים ופוחזים, נבלים וסכלים, אשר אין לכם דבר בלתי אם להביט אל כל ההדר ולפעור פה, הלא כלכם כאין וכאפס נגדי!”

“גאוה!” קראה המתה – “הראית את האיש?”

“את האיש אשר על הסף?” ענה הרב אחריה – “הלא רק איש סכל הוא וחסר לב, ולא איש כזה ירשיע אלהים להעביר אותו באש בגיהנם עד נצח נצחים!”

“רק איש סכל הוא וחסר לב!” ענה הד קול הקירות והאולמים והתאים אשר לבית הגאוה ההוא, וגם כל האנשים אשר בבית ההוא הלא רק סכלים הם וחסרי לב.

אז עלו משם וידאוּ ויבואו עד הבית אשר שם מעון לאהבת-בּצע. אין דבר בבית בלתי אם ארבעת הקירות הריקים אשר מאַרבע הרוחות, ושם איש זקן ונקשה, דל תֹאר ודל מראה, והוא צמא ורעב וכל עצמותיו תרחפנה מקֹר, ואין הזקן הזה חושב דבר ואין רעיון ואין הגיון בלבו בלתי אם כספו אשר יחזיק בו בשתי ידיו ואשר יתרפק עליו באין מעצור; אז נשאו את עיניהם ויראו והנה חרד הזקן פתאם ממשכבו הצר אשר הוא שוכב עליו, ותהי כאש קדחת בוערת בעצמותיו, וימהר ויַסַּע אבן גדולה מאבני הקיר אשר ממֻלו, ושם אגורות זהב רבות מאד טמונות בתוך נעל בּלה; ואחרי כן מִשש באצבעותיו את הכתנת אשר על בשרו, כי שם אגורות זהב אשר טמן אותן ואת אמתחות הכתנת תפר עליהן מלמעלה, ואצבעותיו רטבוּ מזעה ותרעדנה במֻשׁוֹ.

“הלא רק חולה הוא והוא מֻכּה בשגעון באין נחת ובאין שמחה בחייו, ומנוחה לא ידע מרֹב יראה ומחלומות רעים!”

אז הרחיקו משם עד מהרה, ובעוד רגע והנה הם עומדים לפני בית-הסהר אשר שם הפושעים אסורים, והם רובצים על הארץ וישנים את שנתם. ופתאם והנה נעוֹר האחד משנתו ויתעורר וישתער על רעהו הקרוב אליו ויזעק זעקה מרה וגדולה, ויך באגרֹף ידו על קדקד רעהו, ורעהו התעורר ושמורות עיניו עוד נאחזות משֵׁנה, ויקרא אליו ויאמר:

“שים יד לפה, בן-שחץ! ראֵה שנה בעיניך, נבל, ותן גם לרעיך ויישָׁנוּ! מה לך כי נזעקת פתאם ולמה אתה מתעורר מדי לילה בלילה – –?”

“מדי לילה בלילה!” ענה האמלל אחריו – “מדי לילה בלילה יבוא הכלב הגדול לענותני ואזני תשמענה את קול יללתו וברגליו ישים מחנק לצוארי. הלא קצר אפים וּמהיר חמות הייתי מעודי, ויש אשר עשיתי רעה בבלי דעת כי הייתי נמהר, ולכן זאת לי הפעם השנית אשר הביאוני עד הלום; ואולם אם חטאתי ואם עשיתי רעה הלא את עוני אשא. אכן יש דבר אשר עשיתי ולשופטי לא הגדתי, וזה הדבר: בצאתי מבית-כּלאִי זה בפעם האחרונה ואני באתי עד הכפר אשר שם אדוני יושב הנותן את לחמי, ותצלח עלי אש חמה פתאם, ואקום ואעל אש בעץ-הגפרית אשר בידי ואַבער את גג הבית העשוי תבן ואֹצֵּת בו אש, ותאחז האש בכל פנות הבית ומקץ רגעים אחדים ותהי האש בכל בתי הכפר ובכל סֻכּותיו ואָהליו. אז נחמתי כי עשיתי כדבר הזה, ואקום גם אנכי לעזור על יד המכַבים, ואַצל את הבהמה ואת כל חיה ואת הכלים אשר בּבּתּים, לא נשרף דבר מן החי בלתי אם עדת יונים אשר עפו אל תוך לבת האש והכלב הגדול שומר החצר, כי אסור הוא בכבל אל סכּתו, ואני שמעתי את יללת הכלב – ואת קול היללה הזה אני שומע מדי לילה בלילה בעלותי על משכבי, והיה כי נרדמתי רגע אחד, ובא הכלב הגדול הזה והתיצב לפני ועיני תראינה אותו, והוא משתער עלי ונתן את קול יללתו ולחץ אותי אל הקיר ורבץ עלי והתאמץ לשום מחנק לצוארי. – אבל מדוע אין אתה שומע את אשר אספר באזניך? מדוע אתה ככה שָׁלו ושאנן וקול נחרת אפך לא יחדל ולי אני אין שנה ואין תנומה אף רגע?” אז מלאו חרַכּי עיניו דם, וישתער על רעהו ויכהו באגרף ידו מכה גדולה ונמרצה.

“הנה שב רוח השגעון לענות את בן-כלבי והנה הוא מתהולל ומשתגע!” קראו האנשׁים אשר בבית הסֹהר, ויקומו כל אלה עדת ריקים וֹבני בליעל ויסֹבו אותוֹ ויאחזו בו ויכבשוהו ויטלטלוהו אָנֶה ואָנה עד הטותם את ראשו וישימוהו בינות לרגליו, ויאסרוהו, ויהי עוד מעט ויבוא הדם אשר בקרבו והתפרץ מחרכי עיניו ומכל בַּדי עורו.

“הלא עוד מעט והמתּם אותו!” קרא הרב בחמלתו אשר חמל עליו, “הוי אמלל! הוי חלכה!” ובדברו ויפרש עליו את כפיו להיות לו לסתרה, כי ראה והנה רע לו מאד גם בזה והוא טרם בא עוד עד שערי השאול.

ופתאם והנה מראות חדשים לנגד עיניהם.

ורוח נשא אותם ויעברו גם את ההיכלות הרמים וגם את האֹהלים הדלים, ויראו והנה כל חטאות שאול עוברות על פניהם, לא נעדרה אף אחת מהנה, ויביטו גם את השנאה וגם את הקנאה, ואת הכחש ואת הרמיה הביטו, ואת ההוללות ואת תּאות בּשרים, ומלאַך אדני עומד לפניהם ושוקל את כל אלה במאזנים ויש אשר יאמר להרשיע ויש אשר יאמר לצַדק את נפש האיש העוֹשה אותן.

ואולם אלהים לא ישים לב לדבריו גם בכה וגם בכה, כי לא יראה אלהים לעינים כי אם ללב, והוא יודע את כֹּל ואין נסתר מנגד עיניו, והוא יודע כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא וכי חלש האדם ורפה כח ולא מרָעה יעשה את כל אלה, כי רחמן אלהים וחנוּן וסלח מאין כמוהו.

והרב שלח את ידו, ותרעד ידו מאד, ולא מצא את לבבו לגֹז שערה משערת ראש אחד מכל עדת החַטאים והפושעים אשר ראו עיניו. אז נזלו עיניו דמעות, ותהיינה הדמעות כּמי חסד ורחמים אשר יזרמו ואשר ישטפו עד כַּבּוֹתם את האש הבוערת בגיהנם.

ופתאם והנה קול התרנגל קורא ויאוֹרוּ פני המזרח.

“הוי אֵל אלהי רחמים וחסד! תן אַתּה לה את המנוחה אשר ידי אני קצרה מִתִּתָּהּ לה, ושכבה בשלום בתוך קברה!”

“הלא עתה מצאתיה ועתה באתי אל המנוחה!” קראה המתה – “כי רק דבריך הקשים אשר היו בפיך ותורתך, אשר הורית בדבר האלהים והאדם ושבט נקמתו אשר לא יסיר מעל האדם לנצח נצחים, רק הם הפריעו אותי ממנוחתי ויבהילו אותי אליך! ואולם דע את נפש האדם וראית ומצאת כי יש חלק אלהים גם בפושעים העוֹשים את הרע, וחלק אלהים זה הוא המכבּה את אֵש השאול ולא תבער לנצח!”

---

ונשיקה כנשיקת מלאך שוּמה על שפתי הרב, ויהי אור לו מסביב, והשמש אשר בשמים שולחת את קויה אל חדרו אשר הוא שם, ואשתו הרבנית חיה וקימה, והיא נצבת לפניו בעודו שוכב על המטה וּמעוֹררת אותו מתרדמתו ומן החלום אשר נתן אלהים בלבו.

בחצר המלך הובילו שי לסוס אשר רכב עליו המלך: צפּוּיי-פרסה עשוים זהב נתנו לו וישימום ברגליו, צפּוי זהב לפרסה, צפּוּי זהב לפרסה.

מדוע זה נתנו לו צפויי-פרסה עשוים זהב?

הלא זה הדבר: יפה תֹּאר ויפה מראה היה הסוס מאין כמוהו, רגליו רגלים נכונות ועיניו עינים מאירות ורעמת צוארו כמפלשי המשי הטוב אשר יהיו לחן ולתפארת; והסוס הוא הסוס אשר רכב עליו המלך בהיותו במערכות המלחמה בשדה ההרגה, וכדורי-מות מתעופפים מימינו ומשמאלו וענני אַבקת-שרפה מכסים את עין הארץ וקול רעש ומהומה ואבחת חרב ואנקת חללים עולה מעבָרים; אז נשך הסוס בשניו ויך ברגליו ויתהולל ויתגעש ויפרוץ באויבי המלך גם הוא וילחם בהם; וגם התנשא עם מלכו וידלג בפעם אֶחת על סוס האויב אשר שמט ויפול, ויצל בזאת את כתר הזהב אשר בראש מלכו ואת חייו היקרים שבעתים מן הזהב האדום – ולכן הנה זה נתנו לסוס ההוא צפויי-פרסה עשויים זהב, צפּוי זהב לפרסה האחת, צפוי זהב לפרסה האחת.

וזבוב-האשפות הנה זה בא גם הוא מן החור מתוך האשפות.

“הגדולים בראשונה ואחריהם יבֹאו הקטנים!” קרא – “אכן מוּדעת זאת בכל הארץ אשר לא רק לפי גדלו יכֻבּד איש!” ובדברו וישלח את רגליו הקטנות והדקות.

“מה שאֵלתך?” שאל החרש העושה בברזל ובזהב.

“פרסות זהב אנכי שֹׁאֵל!” ענה זבוב-האשפות.

“אין זאת כי נחה עליך פתאם רוח שגעון!” ענה אותו החרש – “הגם אתה שאלה נפשך פרסות זהב?”

“כן הוא, פרסות זהב אנכי שֹאל!” השיב זבוב-האשפות בגאוה ובגדל לבב – “האם נופל אנכי מן החיה הגדולה הזאת אשר רבים משרתיה ואשר פקדו עליה שומרים ונוצרים, מכבּסים ומנקים, ואשר בְּלִּילָהּ נתּן ומספוא נכון לפניה בכל עת? האם לא נחשבתי גם אני בין תושבי אֻרות המלך?”

“אבל מדוע זה נתנו לסוס פרסות זהב?” שאל החרש – “הטרם תדע וטרם תבין את הדבר הזה?”

“אם אדע ואם אבין? אנכי רק אחת ידעתי ואחת הבינותי כי את כבודי אתם מחללים בזאת!” קרא זבוב-האשפות – “רק בָּזה בזיתם אותי, ולכן צר לי המקום פה ואנכי יצֹא אצא מזה ואלך לארץ רחוקה אל כל אשר ישׂאֵני רוחי!”

“לך לך מזה כרגע!” קרא החרש וישחק.

“נבזה וחדל אישים!” ענה אותו זבוב-האשפות, ואחרי כן יצא את שער האֻרוה, ויתעופף משם והלאה ויעבור את הכּכּר ויפגע במקום אשר שם גן נחמד לעינים ותאוה למראה, וריח שושנים וריח שבלי נרד עולה מן הגן.

“האין זה גן נחמד ונעים?” אמרה תרנגלת קטנה נקֻדה וטלֻאה – מה יפה הככר הזה ומה נחמד ומה ערב ריחו!"

“ואני הסכּן הסכּנתי רק עם מקומות יפים וטובים ממנו שבעתים!” ענה זבוב-האשפות ברב גאונו – “הלזה תקראי גברתּי ככר נחמד ונעים? הלא אין בזה אף גל אַשפּוֹת!”

אז התעופף ויעבור משם ויבוא וישב בצל לֵוְקִוֹנִיָה אַחת, והנה תולעת רֹמשת על פני העלה.

“מה נחמד העולם וכל מלואו!” קראה התולעת – “הנה השמש בוער בשמים, וכל היקום אשר מסביב עלז ושמח, והיה בבֹא הרגע ואני אישן את שנתי הגדולה אשר יקראו לה מות, והקיצותי אחרי כן והייתי לנפש חדשה ואֵהפך לזבוב-קיץ אשר לו ארבע כנפים!”

“רק הבל יפצה פיך!” ענה אותו זבוב-האשפות – “שאי עיניך והביטי נא אותי וראית כי אני לבדי הוא הזבוב אשר כזבוב-קיץ אתעופף עתה בארץ לארכה ולרחבה! מאֻרות המלך אני בא, ושם גם שם לא ישָׁמע קול מתהלל ומתפאר כזה אשר יתברך בלבו לאמר: כנפים תהיינה לי! הנה שם הסוס אשר ירכב עליו המלך, ואני הנחלתי אותו את פרסות הזהב אשר עשו לי, עקב אשר מאסתין ולא מצאו חן בעיני, וגם הוא לא ינשׂא את לבו להשפּיק בדמיונות זרים כאלה! ראי אַתּ אומרת: כנפים תהיינה לי! עוף אתעופף! ואולם רב לך, כי לעת כזאת אני לבדי הוא המתעופף!” ובדברו ויפרוש את כנפיו ויתעופף משם והלאה, ואל לבו אמר: “אין את נפשי להתעבּר ולהתאנף, ואולם גם התעבּר אתעבר וגם התאַנף אתאנף!”

והוא מתעופף משם והלאה, התעופף והוֹסֵף, התעופף והוֹסף, ויבוא עד ערֻגת ירק דשא רחבת ידים, ושם ירד, רבץ, ויתהפך מצד אל צד ויישן וירָדם.

ועב גדולה עלתה ברקיע השמים, וגשם שוטף נתך פתאם ארצה.

וזבוב-האשפות הקיץ משנתו מרב הגשם המתדפק על הארץ, והוא עֹשׂה כה וכה להטמן בעפר ולא יכול, כי לא היה בו כח, ויתגלגל כמֹץ ברוח, וַיָּשָׁט על בטנו ועל מפרקתו, וידע כי עוף לא יתעופף עוד, ויתעלף ויאָנש ויבן כי נכון הוא לקראת המות וישכב באשר שכב ויהי שם.

ויהי כאשר חדל הגשם כמעט וזבוב-האשפות העביר את המים מתוך עפעפיו, וישא את עיניו וירא והנה כנֹגה דבר-מה לבן למראה מזהיר מרחוק – כי היה בד פרוש על פני השדה, למען יחרב אחרי הֻכַּבּסוֹ ולמען יתלבּן לעיני השמש.

וזבוב-האשפות מהר ויבוא אל תוך הבד הרטוב ויתחבא בתוך אחד הקמטים וישכב שם. אמנם נופל המשכב הזה מן המשכב החם אשר בדמן בתוך האֻרוה, ואולם באין טוב ממנו הלא ייטב גם הוא, ולכן לא עזב זבוב-האשפות את המקום הזה כל היום וכל הלילה; אכן גם הגשם לא עזב את פני הארץ כל היום וכל הלילה ולא חדל; ובהיות הבקר ויצא זבוב-האשפות מתוך הקמט אשר התחבא שם, ויבט כה וכה לראות אם חדל המבול, והוא סר וזעף מאד על אֹדות הסערה אשר על פני חוץ.

ושתי צפרדעים יושבות על פני הבד הרטוב, ועיניהן מאירות מרב שמחה ומרב תענגות.

“מה נעים הרוח הזה ומה מתוק הגשם!” קראה הצפרדע האחת – “רק אין כרוח הזה אשר ישובב את כל נפש! ומה טוב הבד הזה אשר יקָווּ עליו המים במקום אחד! אכן גם רגלי התחתונות החלו להתעורר ולהתרגש, ויש אשר אדמה כי לבשה אותי הרוח לשוט על פני מים!”

“רק אחת שאַלתּי לדעת ואותה בּקשתי!” ענתה הצפרדע השנית – “הן הדרור מגביהה לעוף, והיא יוצאת את פני ארצנו וּבאה לארצות רחוקות, המצֹא תמצא שם אַקלימה טובה מן האַקלימה אשר לנו פה? מה נחמד הגשם ומה ערב המבול הזה! הן עוד מעט ודמיתי כי בתוך בִצה אני שוכבת! חי אני כי הנפש אשר לא תשמח על כל אלה, היא רק את ארץ מולדתה איננה אוהבת!”

“אין זאת כי לא הייתן עוֹד מעודכן בתוך האֻרוה אשר למלך!” דבּר אליהן זבוב-האשפוֹת – “הנה שם האקלימה חמה וצחה מאד וגם נתן תתן את ריחה הטוב! ואני רק עם זאת הסכנתי מאד, כי היא האקלימה המתוקה לנפשי, ורק זאת הרעה, כי האיש היוצא לדרך לא יוכל לקחת את האקלימה עמו! ואתּן הגדנה לי: האין פה עמכן בתוך הגן גל אשפות אוֹ ערמות דֹמן אשר שם יסורו עוברי אֹרח מנכבּדי הארץ ואשר סגנים וחֹרים כמוני ילינו שם?”

אבל הצפרדעים לא שמעו את דבריו או היו כבלתּי שומעות.

“לא זה דרכי לשאל פעמים!” קרא זבוב-האשפות בחרי אף אחרי אשר שאל זה שלש פעמים ואיש לא ענה אותו דבר.

אז עבר משם והלאה וילך כברת ארץ ויפגע במקום אשר שם חרש מחרשי כד נשברה שוכב על הארץ; אכן לא נכון הדבר כי ישכב חרש על הארץ אשר אין שם מקומו, ואולם בהיותו שוכב שם ויהי למחבא וּלמסתּוֹר טוב לבעבור התחבא בו מפני הגשם והסערה.

ובתוך החרש פנימה יוֹשבות משפחות אחדות ממשפחות תולעי-האֹזן, כי לא ישאלו התולעים האלה לנפשם בּתּי מדוֹת ומשכנות רחבי ידים, כי אם אוֹהבים הם לשבת כשבת אַחים כלם יחד; ונשי התולעים האלה נודעוֹת לשם ברב רחמיהן וברב אהבתן אשר תאהבנה את פרי בטנן, והיה בדבּרן בּעוּליהן ובצאצאיהן ואמרו תמיד אשר נחמדים ואשר חכמים הם מכל הבנים אשר על פני האדמה.

“הנה בננו אֵרש לו אשה!” ענתה אחת מן האִמוֹת – “עוד שכבת טל הילדות על מצחו, והוא מה תּמים ומה נקי מכל חטא! רק אחת שאלה נפשו ואותה יבקש, אשר יבוא יום והוא ימצא דרך לחדוֹר לתוך אֹזן אחד הכהנים או הרבנים! אכן מה נחמד כּלוֹ וּמה רבּה עוד תמת ילדותו! אין זאת כי באֵרשוֹ לו אשה בנֹער, והיה לו הדבר הזה למשמר לשמור אותו מן החטא ומן הזִמה! העל זאת לא ישמח לב אֵם?”

“ובננו כמעט יצא מן הביצה”, ענתה אחריה השנית מן האִמות – “והוא הנה הִרבּה לפזז ולכרכר מאין כמוהו! אכן אין כמוהו נפש עליזה ושמֵחה, אשר אש תמיד תוקד בו אשר לא ישוב מפני כל! אכן יבוא יום וגם הוא ינוח מזעפו! ואולם מה תשמח אֵם בבן אשר כזה! הלא זאת, אדוני זבוב-האשפות?” כדברים האלה דברו השתים, כי הכירו אוֹתו על פי צלמו ודמותו.

“כן דבּרתן גם שתּיכן!” ענה זבוב-האשפות, ואחרי כן קראו לו לבלתי עמוֹד בחוץ ולסור אליהן אל תוך ביתן ככל אשר יעצור כח למצוא מקום גם הוא מתחת לחרש.

“הביטה נא עתה וּראֵה גם את טפנו ועוללינו!” קראה גם השלישית וגם הרביעית מן האִמוֹת – “אכן אין כמוהם בנים נחמדים ומשמחי לב! והם לא יתהוללו ולא יצעקו ולא ירימו קול בלתי אם בהיות להם מכאוב בבטן, ואולם אמת נכון הדבר כי בשנות ילדות האלה לא יחסר המכאוב הזה יום יום!”

ואחרי כן הרבו הנשים לדבר בעולליהן, ועולליהן גם הם הרבו לדבר, ויהי הם שולחים את המזלג אשר להם בּזנבם ומחזיקים בקצוֹת הזקן אשר לזבוב-האשפות להשתעשע בו, ויסחבו אותו אנה ואנה וימרטו את שערותיו.

“הוי תרבות ילדים פראים!” קראו הנשים ובלבּן שמחו מאד על חכמת הילדים – הככה אתם עשים לדודכם? אם זאת היא דרככם הישרה אשר אמרנו ואשר הללנו? הוי ילדים, ילדים!"

ואולם זבוב-האשפות לא מצא תענגות בכל הדברים האלה, ולכן פתח את פיו וישאל:

“האין פה ערֻגת דֹמן או גל אשפות בּקרבת המקום הזה?”

“אין פה ערגת דמן כי אם הרחק מזה, בקצה תבל היא, מעבר הנחל אשר פה על הארץ!” ענה אחד התולעים – “והדרך דרך רחוקה מאד, אשר קוה קותה נפשי כי לא ילך אחד מבָּני דרך רחוקה כזאת עד עולם, פן ארד עליו ביגון שאולה!”

“ואני אנסה נא ואלך את הדרך הרחוקה הזאת!” ענה זבוב-האשפות בגאון ובגבה לב, וילך ויעזוב את התולעים ולא ברך אותם בשלום בטרם לכתו, כי זה דרך נכבדי הארץ ממשפחות הנדיבים.

הוא עבר את חֲרוּץ הנחל וימצא שם עדת זבובי-אשפות מאֶחיו בני משפחתו.

“פה אנחנו יושבים!” קראו אליו – “אף חם לנו מאד במקום הזה! נמצא נא חן בעיניך, וסרתּ אלינו גם אתה! אין זאת כי עיפה נפשך מתּלאוֹת בדרך!”

“כן דברתם!” ענה זבוב-האשפות – “אנכי בדרך לַנתּי על בד הפשתים אחרי הכּבּסוֹ, ואתם שמעתם אם לא ידעתם כי הטהרה תציק לי עד מאד. וגם הנה אחזני כאב בפרקי אחת הכנפים אשר לי, כי עמדתי מתחת לחרש בּמשוֹך רוח נושבת. אכן רק שמחת תענגים היא בבוא איש כמוני להסתופף בחצרות אנשים אַחים מבני משפחתו!”

“האם מערֻגת הדמן אתה בא?” שאל זקן העדה.

“עוד מרום מזה!” ענה זבוב-האשפות בגדל לבב – “מאֻרות המלך אני בא, אשר שם יצאתי מבטן אמי ופרסות זהב ברגלי, ועתה אנכי נוסע בדרך, כי דבר סתר לי אשר שלחו שרי המלך בידי; ואולם אַל נא תאיצו בי להגיד לכם, כי לא אגיד דבר!”

אז ירד אל הטיט השָׁמן אשר על פני האדמה, וימצא שם שלש בתולות רכות מנערות זבובי-האשפות, והן יושבות נכלמות ומצחקות בקול דממה כי לא ידעו את אשר להן להגיד.

“עוד הן בבתוליהן כי לא לֻקחו עוד לאיש!” אמרה אֵם הנערות, והנערות החלו שנית לצחק בקול דממה, ואולם לא מבּלתּי דעת את אשר להן להגיד כי אם מהיותן נכלמות.

“גם בּאֻרות המלך לא מצאתי יפות מהן!” קרא זבוב-האשפות האורח, כי כן דרך החֹרים להגיד דברי חן באזני נעות ובתולות.

“אַל נא, אדוני, אַל נא תשחית את לב בנותי התמימות והצנועות, ואַל נא תדבר באזניהן דברים כאלה בלתי אם בהיות בלבך מחשבות נאמנות באמת ובתמים… אבל מה זה ארבה דברים? הלא רֹאה אנכי כי יש בלבך מחשבות נאמנות וכי באמת ובתמים אתה אומר להתחתּן בנו, ואני הנני נותנת לך את ברכתי שלום, ואלהים הטוב יברך אותך ואת אשתך ואת זרעך!”

“יחי החתן!” קראו כל זבובי-האשפות פה אחד, וזבוב-האשפות האורח ראה פתאם כי היה לחתן. אז חגגו מהר את חג האֵרוּשים, ואחרי כן חגגו מהר גם את חג החתונה, כי למה זה יחכּו עוד?

ממחרת היום ויהי ששון ושמחה, וביום השני גם הוא לא שבת עוד המשוש כּלוֹ, ואולם בהיות הבקר ביום השלישי, ויחל זבוב-האשפות לדאג דאגות גדולות להביא טרף לפי אשתו ואולי גם לבנים אשר במעיה.

“רק במרמה משכו אותי לתוך רשתּם!” חשב זבוב-האשפות בלבו – “ולכן גם אני אעשה נא להם במרמה!” וכאשר חשב כן עשה.

אז עזב אותם פתאם ולא שב אליהם יום תמים ולא שב אליהם גם הלילה – והאשה יושבת בית ותהי לעגונה. בימים ההם ומכתבי-עתים לא היו עוד בארץ לתַקן בהם תּקנת עגונות. וזבובי-האשפות ידעו כלם כי את אחד הנבלים הפוֹחזים אספו אל תוך משפחתם, אשר עזב את אשתו עגונה חיה והיא היתה להם למעמסה על שכמם.

“אם כן תשוב נא והיתה לבתולה בתוֹכנו כבראשונה!” אמרה אמה – “הוי לרשע כזה אשר השליך את בתי אחרי גוו ככלי אין חפץ בו! נבל הוא ונשמתו נשמת דֹמן!”

בעת ההיא וזבוב-האשפות נסע בארץ הלוך ונסוע, הלוך ונסוע, וישב על פני עלה טרף ויעבור בו את הנחל. ויהי לפנות בקר ושני אנשים באו פתאם ויראו את זבוב-האשפות ויקחוהו ויהפכוהו כה וכה ויתפלאו בו וידברו עליו דברי חכמה ודעת, והאחד והוא עודו נער הרבּה לדבּר עליו דברי חכמה ודעת במאד מאד.

“אַלַּה רֹאה את זבוב-האשפות השחור בּשבתו באֶבן השחורה אשר בתוך הסלע השחור!” קרא הנער – “הלא אלה הם הדברים אשר קראנו מעל ספר הַקֹּרְאָן?” ואחרי כן הואל לקרוא לזבוב-האשפות את השם אשר יקראו לו בלשון הרומית ויבאר את משפטיו ואת תכונתו ואת תורת בני מינו. ואולם האיש השני והוא איש בא בימים ענה ואמר אשר לא יקח הנער את זבוב-האשפות הזה עמו הביתה, כי לא יקר מינו בארץ ורבים מבני משפחתו נמצאים גם בבית; וזבוב-האשפוֹת שמע ויחר לו, כי הכלימוֹ האיש, ולכן התנשא פתאם ויתעופף ממנו וימָלט מתוך ידו הפתוחה, ויתעופף משם והלאה דרך כברת ארץ, כי בין כה וכה יבשוּ כנפיו מזרם המים וכחו שב אליו להתנשא ולעוף דרך רחוקה, ויעף ויבוא עד בית-הצמח אשר בשדה, וירא והנה החלון פתוח, וימהר ויתגנב הביתה וירד ויגיח אל תוך הדמן החדש ויתחבא שם.

“מה נחמד המקום הזה!” קרא בכל לבו.

ובעוד רגע והוא נרדם ויישן, ויחלום חלום והנה סוס המלך נפל חלל ובטרם מותו צוה לביתו ואת זבוב-האשפות הנחיל את פרסות הזהב אשר היו לו, ושרי המלך גם הם אמרו לו כי עוד שתי פרסות זהב כאלה תעָשינה לו גם לשתי רגליו האחרונות. אכן מה נעים ומה נחמד חלום אשר כזה!

וזבוב-האשפות הקיץ משנתו ויפקח את עיניו ויבט כה וכה וירא את תפארת בית-הצמח ואת כל הדרוֹ אשר מסביב! ותמרים גדולים פורשים ענפיהם ומתנשאים השמימה, והשמש שולח את אורו להתלונן בין הענפים, ומתחת להם יכסה ירק דשא את פני האדמה, ושם מאירים הפרחים למיניהם, והם אדומים כאש וצהובים כּאַלְקַטְרוֹן ולבנים כשלג הצח.

“מה נפלא הדר המקום הזה!” קרא זבוב-האשפות – “ומי יערוך את ערך כל הצמח הזה אחרי אשר יבּוֹל וירקב! הלא אין כמקום הזה על פני כל האדמה! אין זאת כי יוֹשבים פה גם רבים מבני משפחתי, ואני ארדה נא ואפן כה וכה ואבקש, אולי אמצא איש אשר ימצא חן בעיני להתרועע אתו, ואולם גֵא אנכי מאד ולא את האנשים בחוץ אתרועע!” ואחרי כן פנה כה וכה ויבקש, ויזכור את חלומו אשר חלם ואת הסוס אשר נפל חלל ואת פרסות הזהב אשר נתּנוּ לו.

ופתאם והנה יד שלוחה אליו והיא אוחזת בו ולוחצת אותו והופכת אותו אנה ואנה.

כי הנער אשר לגנן ואחד מבני גילו באו אל בית-הצמח ויראו את זבוב-האשפות, ותחשק נפשם לשחק בו. אז לקחו אותו ויחתלוהו בתוך עלה מעלי הגפן, ויקח אותו האחד וישימהו אל תוך צלחת מכנסיו החמה, ויהי זבוב-האשפות בתוך הצלחת החמה ויתעורר ויתרגש ויתהפך מצד אל צד, אז שלח הנער את ידו אל תוך צלחתו ויכבּד עליו את כּפו וילחץ אותו כמעט רגע, וישקוט זבוב-האשפות מזעפו. והנער מהר ויבֵא את זבוב-האשפות אל הנחל הגדול אשר בקצה הגן, ואחרי כן לקחו הנערים נעל עץ ישנה ונשברה, אשר נתּק ממנה חלקה העליון, ויושיבו את זבוב-האשפות אל תוך הנעל, ויקחו יתד עץ ויקשרו אותה על הנעל ותהי להן לתֹרן, ואת זבוב-האשפות קשרו אל התֹּרן, ויהי להם זבוב-האשפות למַלח העובר בראש אניתו נתיבות מים רבים.

והנחל נחל גדול, וזבוב-האשפות ראה אותו ויחשוב בלבו כי הים הגדול לנגד עיניו, וישתאה וישתומם עליו מאד מאד, וברב מחשבותיו נפל על מפרקתו ויחרד חרדה גדולה ויפזז כה וכה ברגליו.

והנעל היא האניה חתרה מן החף, כי חזקוּ המים מאד, והנערים בראותם כי הרחיקה הנעל מהם מכפי המדה, וימהר האחד ויקַפֵּל את שפתי מכנסיו ויבוא המימה וישב את הנעל כפעם בפעם עם זבוב-האשפות. ואולם רגע אחד הרחיקה הנעל מן החף, והנערים גם הם נקראו פתאם הביתה לבוא ולאכול, וֹישכחו את זבוב-האשפות ולא שבו עוד. והנעל צפה על פני המים ותרחק מן היבשה במאד מאד, וזבוב-האשפות קשור אל התּרן ויירא יראה גדולה ויצר לו מאד, והוא לא יכול להתעופף, כי קשור הוא בפתיל צמר אל התּרן אשר בראש הנעל.

ברגע הזה והנה זבוב מתעופף לרוח היום ויבוא עד הנעל וירא את זבוב-האשפות ויסר אליו.

“אכן רוח צח בחוץ!” היו דברי הזבוב הראשונים כי כן דרך כל איש משכיל להחל דבּר ברוח אשר בחוץ – “ואני אוכל לנוח וּלהנפש פה, כי מתוק אור השמש אשר אני מוצא בזה. אכן מה נעים חלקך ומה טוב גורלך!”

“רק כפי חכמתך כן דבריך, פושק שפתים! הטרם תראה כי אסור אנכי פה בעבותות?”

“אבל אנכי אינני אסור בעבותות!” ענה הזבוב ויתעופף משם והלאה.

“עתה הנה נא ידעתי את האדמה ואת כל יצוריה!” דבּר זבוב-האשפות אל לבו – “אכן נשחתה האדמה, כּלה מלאה חמס, ואני לבדי האחד אשר לב נדיב לי! בראשונה מאסו אותי מתֵּת לי פרסות זהב, ואחרי כן שמו לפני בד רטוב ממים לשכב עליו, ואחרי כן הציגו אותי פתח החרש במשוך הרוח הנושבת, ותקטן כל זאת מהם ויעשו עמי במרמה ויתנו גם אשה בחיקי. ואני אמרתי אמלטה נא על נפשי ואצג את כף רגלי ואלך לארץ לארכה ולרחבה ואבקש לי תענגות הראויות לי, והנה זה בא נער פוחז ושובב לאסור אותי בעבותים ולשלחני על פני המים בראש שבּלת, וזבוב ישלחו אלי להתקלס בי. חי אני אם אשכח להם את כל הרעות האלה! ואולם בין כה וכה וסוס המלך מתהלך ברב גאונו בפרסות הזהב אשר עשו לו, ותהי הרעה הזאת גדולה אלי מכל הרעות אשר מצאו אותי! אכן רק לשוא יחכה איש לגמוּל וּלשכר בעמק העכור הזה! הן תורה גדולה ורב דעת חתומים בקורות ימי חיי, ואולם מה יושיעוני כל אלה ואיש לא ידע ולא ישמע אותם לנצח! וגם שפלים ונבזים כל היצורים האלה מסביב, עד כי לא נאוה לי לספר באזניהם את קורות ימי חיי, ולולא נבזים היו ושפלים, כי אז נתנו גם לי פרסות זהב ביום אשר נתנו אותן לסוס הנבזה אשר בּאֻרות המלך. והיה בהנתן לי פרסות זהב גם אני, כי אז הייתי לשם ולתהלה לכל האֻרוה. אבל עתה הנה זה אבדתי לנצח לאֻרוה, ולכל הארץ אבדתי לנצח, ולכל מתי תבל אבדתי, כי בא הקץ, הקץ בא!”

ואולם הקץ לא בא עוד! כי הנה זה באה אניה קטנה על פני המים, ובתוך האניה יושבות עדת נערות צעירות ורכּות.

ויהי הן באות באניתן עד לפני הנעל, ותראינה אותה ותחזקנה בה, ואחת הנערות הוציאה מספָּרַים מתוך צלחת שמלתה ותכרות את פתיל החבל אשר זבוב-האשפות אסור בו, ויהי בבואן אל החף ותקחנה את זבוב-האשפות ותַּשְׁכֵּבנה אותו על פני הדשא אשר בּאָחוּ.

“רְמֹשׂ אם תּרמשׂ או עוּף אם תּעוּף!” קראה הנערה – “הן חפשה נתּן לך ואין כמוה סגֻלה בכל הארץ!”

וזבוב-האשפות פרשׂ את כנפיו ויעף.

ויהי בעוּפוֹ ויבוא עד המקום אשר שם בִּניה גדולה, והבּניה עשויה אֻרוה, ויעף זבוב-האשפות דרך החלון הפתוח ויבא אל תוך הבּניה פנימה, וידע ויכּר כי בא אל האֻרוה אשר שם מולדתו. אז השפיל וירד וישב על רעמת צוארי הסוס אשר למלך, והיא רכּה ודקה וטובה כמשי הטוב, וישב שם זבוב-האשפות והוא עיף ויגע. ויהי הוא מתחזק בתלתלי הרעמה, וישבות וינפש, ותחי רוחו כמעט.

“הנה פה אשב על הסוס ממעל ואני הנני הרוכב אשר ירכב עליו! אבל מה זה הבל יפצה פי? הלא אחת היא אשר אמצא! אכן מחשבה טובה היא אשר עלתה עתה בלבי, והיא מחשבה נאמנה ונכונה! למה נתנו לסוס הזה פרסות זהב? הן גם החרש שאל אותי כדבר הזה ביום המעשה, ואני הנה מצאתי את החידה: הלא רק למעני נתנו לסוס את פרסות הזהב, למען היטיב עמי!”

וזבוב-האשפות שמח מאד על המחשבה הזאת אשר באה בלבו ויהי עלז וטוב לב.

“אכן יחכם איש מאד ועיניו תפָקחנה ותאורנה אחרי הרבּוֹתוֹ לנסוע בארצות רחוקות!” קרא זבוב-האשפות.

וקרני השמש ירדו עליו להיות לו לתענגים והשמש האירה ברב תפארתה.

“אמנם כן”, דבּר זבוב-האשפות אל לבו – “אם ניטיב להביט, אז נמצא כי לא רעה הארץ ולא נשחת היקום כאשר חשבנו בראשונה, ורק עלינו להשכיל ולדעת איך לנו לראות חיים!”

ובכן טוֹבה הארץ וכל היקום אשר עליה כּלוֹ טוב, יען אשר פרסות זהב נתּנו לסוס המלך למען אשר ירכב עליו זבוב-האשפות.

“ועתה אֵרדה נא ואבוא אל יתר זבובי-האשפות אשר מבני משפחתי ואגיד להם ויָדעו גם הם את כל הטוב אשר נעשה לי. אז אספר באזניהם את פרשת כל התענגות אשר מצאתי בעברי את הארצות הרחוקות, וגם אגיד להם כי במכוני אשב עתה ולא אעזוב עוד את חצרותי עד תּשָחתנה ועד תּכלינה פרסות הזהב אשר ברגלי הסוס”.

על יד מטת בנה הקטן ישבה אשה, ולבה מלא דאגה ופחד פן יגוע וימות. ובנה שוכב על משכבו ופניו הלבינו מאד, ותהיינה עיניו הקטנות סגורות ונשמת אפו הולכת הלוך ושוב בכבדֻת ובדממה, ורק לרגעים חדלה ותּעמק מאד ותהי כאנחה; אז ימלא לב האשה דאגת משנה והיא מבּיטה ברחמים אל בנה מחמד נפשה.

ופתאם והנה קול מתדפק על הדלת ואיש זקן ועני בא הביתה. והאיש מתכסה בשמיכה עבה וארֻכּה, כשמיכה אשר יכסו בה את הסוסים ביום קרה למען יחם להם, והשמיכה טובה מאד גם לאיש הזה, כי גדול החרף אשר על פני חוץ; שלג וקרח כסו את פני הארץ והרוח נשב בחזקה ויהי לשטן לכל עובר ברחוב.

ויהי בראות האשה כי רעדו עצמות האיש הזקן מקר וכי ישן הילד רגע אחד, ותקם ותמהר ותקח שֵׁכר ותּשׂם בסיר ותחמם באש אשר על האח להיות לאיש הזקן לשתות, והאיש הזקן יושב ומניע את ערש הילד אנה ואנה. והאשה באה ותשב אצלו על הכסא, ותבט ותתבונן בפני הילד החולה המַשיב את רוח אפו בכבדֻת, ותאחז בידו הקטנה והרזה.

“האם לא תחשוב גם אתה כי לא ילָקח הנער ממני?” שאלה – “אכן לא יקח אלהים הטוב את בני ממני!”

והאיש – והוא המות – הניד בראשו כמתנכר, עד בלתי דעת אם כן ענה ואם לא, והאשה ישבה ותּוֹרד את ראשה ועיניה נזלו דמעוֹת. אז היה עליה ראשה למעמסה, כי זה שלשה ימים ושלשה לילות לא ראתה שנה בעיניה, ותּאָחזנה שמורות עיניה ותּרדם ותישן, ואולם בעוד רגע ותיקץ ותתעורר והיא רועדת מני קֹר.

“מה זאת!” קראה ותבט אל כל עבר, ואולם האיש הזקן איננו וגם הילד איננו, כי לקח אותו האיש הזקן עמו.

ובפנת החדר תלוי מורה־השעות הישן, והוא נותן את קולו כמתרגז וכמתעבּר, ועוד מעט ומשקל העופרת אשר לו הגיע עד לעפר, ופתאם והנה – בּוּמס! – הגיע משקל העופרת עד לעפר וגם מורה־השעות נאלם וידום.

והאשה האמללה מהרה ותּרץ החוצה ותזעק בקול גדול ותקרא: בני! בני!

ובחוץ בתוך השלג יושבת אשה לבושה שחורים, והאשה ראתה את אֵם הילד ותאמר: “הנה בא המות בחדר ביתך, ואני ראֹה ראיתיו בצאתו משם ואת בּנֵך נשא בזרועותיו! אכן קלוּ מרוח רגליו, ואת אשר לקח אותו לא ישיב עד עולם!”

“הגידי נא לי את הדרך אשר הלך בה המות!” קראה אם הילד – “רק את הדרך הגידי לי, ואני מצֹא אמצאהו!”

“אכן ידעתי את הדרך אשר הלך!” ענתה האשה הלבושה את הבגדים השחורים – “ואולם אנכי טרם אגיד לך עד אם תזמרי באזני את כל זמרותיך אשר זמרתּ כפעם בפעם באזני בנך. אכן אהבתי מאד את זמרותיך, ואותן שמעתי מפיך זה פעמים רבות, כי אנכי אנכי הלילה, וגם את דמעותיך ראיתי כפעם בפעם מדי זמרך!”

“את זמרותי כֻּלנה, כּלנה אזמר באזניך!” ענתה אֵם הילד – “רק אַל נא תעצריני פה, למען אשיגהו ולמען אמלט את בני ממנו!”

ואולם תמונת הלילה ישבה, ותּדוֹם ותּאָלם. אז פֵּרשה אֵם הילד בידיה; ותתן את קולה ותזמר, ותשא את קולה ותבך, ויהי מספר זמרותיה רב מאד, ואולם מספר דמעותיה רב ממנו שבעתים.

אז ענתה תמונת הלילה ותאמר:

“קומי פני לך על ימין ובאת אל תוך היער אשר שם האלונים העבתּים, כי שם ראיתי את המות והוא הולך שמה עם בּנך אשר נשא בזרועותיו!”

ואֵם הילד הלכה ותבוא עד פרשת הדרכים אשר בתוך היער העבוֹת, ותעמוד מלכת, כי לא ידעה אם להימין ואם להשמאיל; ושם הנה אָטד צומח מן הארץ, והוא ערום כלו באין עלה ובאין ציץ, כי גדול החרף אשר על פני האדמה, ורק שכבת כּפוֹר פרושה על פני ענפיו.

“הגידה לי, אטד, האם לא ראו עיניך את המות עובר פּה עם בני מחמדי?”

“כן, ראיתיו!” ענה האטד – “ואולם חלילה ממני להגיד לך את הדרך אשר בא בה, עד אם תחבּקי אותי אל לבך הבוער ותחממיני, כי כמעט קָפָאתי כֻלי מקֹר והייתי לקרח!”

אז חבּקה את האטד אל לבה הבוער ותלחוץ אותו בחזקה ותאַמצהו, עד כי חם לו, וחרולי האטד החדים חדרו אל בשרה ויקרעוהו ויפצעוהו, עד זוב הדם, ויהי לאגלי דם גדולים וכבדים; ואולם האטד התחמם ויגמול פתאם ציץ ויעש עלים רעננים ויפרח בליל החרף הנורא, כי ככה גדול החם אשר בלב אֵם אוהבת – אז הורה אותה האטד את הדרך אשר תלך.

ואֵם הילד קמה ותלך ותבוא עד נחל גדול ורחב ידים, וּבתוך הנחל אין אניה ואין סירת דוגה; והקרח אשר על פני הנחל איננו מוצק, אשר יוכל איש לעבור עליו ברגל, וגם נזֹל לא יזלו המים, אשר יוכל איש לדלוח אותם ברגליו, ואולם לאִשה אין עצה ואין דרך בלתי אם לעבור את הנחל הזה למען תמצא את אשר תבקש. ויהי כאשר גדלה מצוקת לבה, ותכרע ותרבץ ותאמר להגיח אל פיה את מי הנחל עד כי יחרב. אכן אמת נכון הדבר, נפלא מן האדם לעשות כדבר הזה, ואולם אמרה האשה בלבה: רק נפלאות יעשה אלהים עמה!

“לא טוב הדבר אשר אַתּ עֹשָׂה, כי לא יצלח!” אמר אליה הנחל – “ואולם הבי נא ונכרתה ברית יחדו, אולי נמצא עצה! הלא ידעת אם לא שמעת כי אוהב אנכי מאד את הפנינים, ואולם דעי לך כי שתי העינים אשר חנן אותך אלהים פנינים הן, הגדולות והיקרות מכל אשר ראיתי עד היום הזה. קומי אפוא וכלי בדמעות את עיניך ובכית ושפכתּ אותן אֶל תוך חיקי, אז אשא אותך על כּנפי ואביאך מֵעֵבר לחף השני, אשר שם נטע המות את גנו, כי שם ביתו ושם יצמחו ויפרחו אלפי פרחים ועצים, וכל פרח וכל עץ נפש הוא מנפשות בני האדם אשר חתף ולא חמל!”

שאַל את כל אשר תשאל, ורק הביאֵני נא עד המקום אשר שם בני מחמדי!" קראה אֵם הילד ותבך, ותּוֹסף לבכות, ותּוֹסף עוד, עד כי כָלוּ עיניה מתוך חוריהן, ותפולנה המימה ותרדנה עד התהום ותהיינה שם לשתי פנינים גדולות ויקרוֹת.

והנחל אחז בה וישאֶנה, כאשר ינשא איש בתוך קלע, וינף אותה תנופה אחת, ותהי בן־רגע על פני החף אשר מעבר השני; ושם בית גדול ונפלא בתבניתו, אשר אין מדה לאָרכו ואין מדה לרחבו.

והבית אין איש יודע אם מעשה ידי אדם הוא ואם הר גבוה עם יערותיו ועם מערותיו, ואֵם הילד האמללה טרם תראה וטרם תביט אותו, כי על כן הזילה בדמעות את עיניה והיא עַוָּרת.

“איה איפה המות אשר נשא את בני מחמדי ואֵי אמצאנו?” קראה האמללה ותּאָנח.

“לא בא עוד המות מדרכו!” ענתה אותה אשה זקנה, והיא האשה אותה פקד המות להיות לשומרת לשמור את הגן אשר נטע – “אך הלא תגידי לי, אשה, מי הוֹרך את הדרך לבוא עד הלום ומי עזר עמך?”

“אלהים הטוב הוא עזר עמי!” ענתה אֵם הילד – “כי אלהי רחמים וחסד הוא, ולכן גם אַתּ עשֹה תעשי עמי חסד ורחמים! האין אַתּ יודעת להגיד לי את המקום אשר שם בני מחמדי?”

“אין אני יודעת עוד את בּנך ואַתּ הלא את שתי עיניך אַתּ עורת!” ענתה אוֹתה האשה השומרת הזקנה – “הנה פרחים רבים ועצים רבים נבלו בלילה הזה, ועוד מעט ובא המות והצמיח אותם שנית מעפר אחר! ואַתּ הלא ידעת כי כל אדם אשר בארץ, לו עץ או פרח גם במקום הזה, והעץ יהיה לו פה לעץ חיים והפרח יהיה לו פה לפרח חיים. והעצים והפרחים האלה מראיהם כמראה כל צמח וכל נטע אשר בארץ, ורק בזאת יבּדלו מהם, כי לב דופק בקרבם. וככה יהיה גם משפט הילדים, כי גם להם לבּוֹת דופקים! ולכן זה הדבר אשר איעצך: הטי את אזנך והקשיבי היטב, ושמעת את קול הלבּות הדופקים, אולי תכירי את קול לב בּנך מתוך כל הקולות ההם. ואולם מה הדבר אשר תתני לי כי אגיד לך את אשר עליך לעשות עוד?”

“אין לי דבר לתת עוד ואנכי ריקם!” ענתה אֵם הילד ותתעצב אל לבה – “ואולם צוי ואבוא למענך עד קצוי תבל!”

“אין לי ולקצוי תבל דבר!” ענתה האשה, “ואולם זאת עשי: תני נא לי את שערות ראשך השחורות והארֻכּות, ואַתּ הנה נא ידעתּ היטב כי יפות מאד שערות ראשך ואני חשקתי בהן! ולקחת ממני תחתיהן את שערות ראשי הלבנות, ולא תגמליני חנם!”

“אם רק זאת שאַלתּ מעמי, הנני ואתּן בכל מאדי ונפשי!” קראה אֵם הילד, ותתן לאשה הזקנה את שערות ראשה השחורות והארֻכּות ותחתיהן לקחה את שערות ראש הזקנה הלבנות כשלג.

ואחרי כן קמו ותבאנה אל תוך הגן אשר נטע המות, ושם פרחים ועצים צומחים מן הארץ עֵרב רב. הנה שם פרחי יַקִּינְתָּה מתחת לגֻלוֹת זכוכית, והם פרחים רכים מאד, ועל ידיהם פרחי פוּאָה, והם גדולים ורמים כעצים; ועל ידיהם פרחי מים, ויש אשר עליהם לחים ורעננים ויש אשר עליהם נובלים ויבשים, ותנינים רובצים על העלים וסרטנים שחורים נאחזים בגבעוֹלים בחזקה; ועל ידיהם תמרים נחמדים ואֵלוֹנים ושקמים, ועל ידיהם פטרוסילינון, ואחריהם כּמוֹן צומח; כל אלה עצים ופרחים, ואיש איש מהם יקָרא בשם המיֻוחד לו, איש איש חיי אדם הוא, והאדם עודו בחיים והוא בארץ סין או בארץ גרונלנדיה או באחת הארצות האחרות אשר על פני האדמה. ושם הנה גם עצים גדולים נטועים בתוך עציצים קטנים וצרים, עד כי נבלו העצים ועד כי נבקעו העציצים; ויש אשר נראה בכה או בכה פרח קטן ורך והוא נטוע בתוך אדמה דשנה ופוריה ואזוב מכסה אותו מכל עבריו, לנצור אותו ולהיות לו לסתרה ולמגן.

ואֵם הילד האמללה הטתה את ראשה אל כל הפרחים הקטנים והרכים, ותט אֹזן ותשמע ותַּקשב, ותַּאזן את קול כל הלבבות הדופקים אשר בקרבם, וּמבּין רבוא רבבות קולות הכירה את קול לב בנה הדופק.

“הנה הוא!” קראה בקול גדול ותשלח את ידה ותּוֹר על פרח קטן, פרח כּרכֹּם אחד, אשר עינו כעין התכלת, והוא נובל כּלוֹ וראשו נטוי הצדה.

“אַל תגעי בפרח!” קראה אליה האשה הזקנה להזהיר אותה – “ועתה זאת עשי: התיצבי נא וחכּי עמי פה עד בֹּא המות, כי חכּה אחכּה לו זה הרבּה והוא כמעט רגע יבוא, והיה בבֹאו ועמדתּ ולא תתני אותו לעקור את הפרח הזה. וזה הדבר אשר תעשי: אמרי לו כי ברגע אשר יעקור את הפרח, וקמתּ גם אַתּ ועקרתּ את יתר הפרחים אשר בגן, וראִית כי פחד פתאם יפול על המות ונטש את הפרח ולא ישלח בו יד. כי ערב המות את הפרחים לפני האלהים, אשר לא יפול מהם צרור ארצה, ולכן יזָהר לתת להשחית ואלהים לא צוה!”

ופתאם והנה רוח סערה גדולה נושבת בגן, ותדע האשה עורת העינים ותּבן כי בא המות.

“איך מצאת את הדרך לבוא עד הלום?” שאל, “ואיך עצרת כח לקַדם לבוא ממני?”

“אֵם אנכי!” ענתה.

והמות שלח את ידו הארכּה לפגוע בפרח הקטן והרך, ואולם אֵם הילד מהרה ותפרש את כפיה על הפרח ממעל להיות לו למגן, רק הגביהה את כפיה לבלתי נגֹע בו, כי יראָה פן תגע באחד מעליו ושפכה את חייו ארצה. אז נשף המות ברוחו הקרה והעזה על פני כפוֹת ידי האשה, והרוח קרה ועזה מכל סועה ומכל סערה, ותרפינה כפות ידי האשה ותרדנה באין כח.

“מה כּחך כי תאמרי להלחם בי!” אמר המות.

“אבל לאלהים הכּח להלחם בך!” ענתה אותו.

“ואני הלא רק את אשר יצוה אלהים אותה אני עושה!” ענה המות – “לגַנן פקד אותי אלהים לשמור את עציו ואת פרחיו ולעבוד אותם, ולכן אנכי לוקח כפעם בפעם עצים ופרחים מן המקום הזה ואטע אותם בגן הגדול אשר בעדן הנטוע בארץ הפלאות הנפלאה מעין כל אדם; ואולם את משפט הגן ההוא ואת דבר הפרחים והעצים וגורלם שם לא אוּכל להגיד לך!”

“השיבה לי את בני!” קראה אֵם הילד ותבך ותתחנן אליו, ופתאם שלחה את ידיה ותאחז בפרחים שנים אשר מימינה ומשמאלה ותאמר לעקור אותם משרשם בחמת רוח, ואל המות קראה: “את כל פרחיך פה היפים והטובים אעקור משרש, כי מרת נפש אנכי!”

“חדלי לך אַל תגעי בם!” קרא המות – “הנה אַתּ אומרת: אשה אֻמללה אנכי, האָמר תאמרי להפוך עוד אשה אחת לאֵם אֻמללה כמוך –?”

“עוד אֵם אחת!” ענתה האֻמללה אחריו ותרף מן הפרחים כרגע.

“הא לך את שתי עיניך!” הוסיף המות לדבּר אליה – “מן הנחל דליתי אותן, כי האירו והזהירו מתוך המים, ואני טרם ידעתי כי העינים האלה עיניך הן; ועתה קחי נא אותן, כי טהורות וזכּות הן שבעתים מבראשונה. ואַתּ קומי נא והבּטתּ בעינים האלה אל תוך הבאר העמוקה אשר לא רחוקה ממך, ואני אקרא באזניך בשם את שני הפרחים אשר אמרת לעקור, וראִית שם את כל הבאות עליהם ואת עתידותיהם ואת כל אשר יעָשה בהם בימים הבאים עד אחרית הימים, כל אלה דברי ימי חיי אדם עלי אדמות, או אז תראי ותכירי את אשר אמרת לעקור ולהשחית!”

אז הביטה אל תוך הבאר ותרא את הפרח האחד ואת כל קורותיו ואת כל מוצאותיו אשר תבֹאנה, והנה היה לברכה לכל יושב הארץ ומלפניו יצאו שלום ושלוה ועדנים ורב נחת; ואחרי כן הביטה את חיי הפרח השני, והנה צרה ודאגה ויגון ותמרורים עד אין קץ.

“גם זה וגם זה רק רצון אלהים הוא!” אמר המות.

“אבל איזה פרח הרעה ואיזה פרח הברכה?” שאלה האשה.

“את הדבר הזה לא אגיד לך!” ענה אותה המות, “ורק זה אשר אני מגיד לך: הפרח האחד בּנך הוא; את גורל בנך ראו עיניך, את עתידות חיי בנך ראית הפעם!”

אז צעקה האשה בחרדה גדולה: “איזה הוא ומי הוא זה בני? הגידה נא לי את הדבר הזה, פדה נא את בני תמימי, פדה נא את בני מכל יגון ומכל רעה! לוּ תשאהו מזה ותחשב לי זאת לטובה! שאהו נא מזה אל הארץ אשר לאלהים! שכח את דמעותי, שכח את קול תחנוני ואת שאֵלוֹתי ואת כל אשר דברתי ואת כל אשר עשיתי!”

“לא אבין אַתּ אשר את שואלת מעמי!” ענה המות – “התחפצי כי אשיב לך את בנך או כי אשאהו ואביאהו אל המקום אשר משם לא ישוב עוד איש לעולם?”

אז פֵרשה האשה בידיה ותפול על ברכיה ותתפלל לאלהים לאמר: “אַל נא תעשה את רצוני, כי אם את רצונך, כי הוא הטוב ואין אַחר כמוהו! אל נא תשמעני, אלהים, אַל נא תשמעני!”

ואת ראשה הורידה ארצה.

והמות הנה קם ויקח את בנה וישאהו לארץ הפלאות אשר נפלאה מעין כל אדם.

“נורא הדבר!” קראה אחת התרנגולות, והיא אמנם יושבת בקצה הכּפר מעבר השני, בּמקום אשר הדבר הנורא ההוא גם היֹה לא היה וגם קרֹה לא קרה – “נורא הדבר אשר היה ואשר קרה זה עתה שם בבית-התרנגולים! לוּ ישנתי בלילה הזה לבדי, כי עתה יראתי מאד לנפשי! אכן רק חסד הוא כי לנים אנחנו משפחה גדולה יחדו ואנחנו רבים בתוך הלוּל!” ואחרי כן ספרה התרנגלת את אשר ספֵרה, והתרנגולות שמעו ותחרדנה ותסַמֵרנה נוצותיהן, והתרנגל שמע ויחרד ויורד את כַּרְבָּלְתּוֹ. אכן נכון הדבר כנכון היום!

אבל אנחנו פה נחל נא את הדבר מראשיתו, וראשיתו זה מגיע עד לוּל תרנגולים אשר בקצה הכפר מעבר השני. ויהי השמש לבוא, והתרנגולים והתרנגולות עפו, עלו למעלה; ושם תרנגלת אחת, והיא לִבנת נוצות וקִצרת רגלים, ותהי התרנגלת הזאת תרנגלת ישרה ותמימה, צנוּעה וכבודה בכל אשר היא עֹשׂה, והיא מַמלטת את ביציה יום יום ככל המנהג הטוב אשר לתרנגלת נכבדה מדר דר. ויהי כאשר עלתה ותּשב על המעלה אשר לה, ותפן את חרטמה להתגרד בו, ובעשותה כה וכה ותמָרט ותפול נוצה אחת ארצה.

“אכן נפלה, נפלה ארצה!” אמרה התרנגלת – “ואולם אחת מצאתי כי כאשר אוסיף להתגרד, כן אִיף וכן אוסיף חן!” ואת הדברים האלה דבּרה התרנגלת ולא רוחה, כי רק לצון חמדה לה, כי על כן ידעו אותה כל שכניה מסביב אשר אוהבת היא לשמוח ורוחה רוח עליזים, ואולם בקרבה תֻמתה בה והיא ישָרה וצנוּעה, כאשר אמרנו. – אז נרדמה ותישן.

וחשכה כסתה את פני הארץ ותהי עלטה מסביב, והתרנגולות יושבות אשה על יד אחותה, ורק התרנגלת אשר ישבה על יד התרנגלת הצנועה ההיא לא תנום ולא תישן. והיא שומעת ולא תשמע, כי ככה משפט כל חי על פני האדמה בבקשוֹ לראות מנוחה נעמה, אשר אזניו תשמענה והוא לא ישמע; ובכל זאת לא יכלה להתאפק מהגיד לשכנתּה הקרובה אליה כדברים האלה לאמר: “השמעת את אשר הֻגד? הן לא אחטא בשפתי לקרוא את המגדת בשם, ואולם הנה פה בתוכנו תרנגלת הומיה וחללה אשר אמר תאמר למרוט את נוצותיה לבעבור התיפוֹת. חי אלהים, לוּ תרנגול הייתי, כי עתה מאֹס מאסתי תרנגלת אשר כזאת!”

וממעל למוֹשב התרנגולים יושב הינשוף, הוא ואשתו ובניו, והם כלם אזנים להם אשר לא יאבד מהן דבר גם מקרוב וגם מרחוק, ויהי הם שומעים את כל הדברים אשר דבּרה התרנגלת שכנתם, ויעמידו את פניהם, ואשת הינשוף שלחה את כנפיה ותַשב רוח אל מול פניה לבעבור התחזק. – “בשם אלהים, אַל נא תטו אֹזן לשמוע! ואולם הלא שמעתם את כל אשר הֻגד? חי כּלנוּ, אם לא בעצם אזני שמעתי את כל הדברים, כי רבות ונוראות ישמע איש בטרם יזקן וימות! הנה שם תרנגלת, והיא פרעה מוסר ותשכח כל חק ואת הכּשר והישר לתרנגלת כבודה וצנועה לא תדע עוד, ולכן היא יושבת ומורטת את כל נוצותיה לבעבור מצוא חן בעיני התרנגול, והתרנגול יושב ורואה!”

“Prenez garde aux enfants! (השמרי מן הילדים)”, ענה בעלה הינשוף – “אַל לילדים לשמוע דברים זרים כאלה!”

“רק תנני נא ואעבור אל אשת הינשוף שכנתּנוּ היושבת מעבר הרחוב השני!” ענתה אשת הינשוף – “הן נכבדה וישרה היא מאין כמוה, ואין לי חברת טובה ונאמנה ממנה!” ובדבּרה ותקם ותעף משם.

“תקיעה! תרועה!” תקעו והריעו אִשוֹת הינשוף גם שתיהן, והיונים היושבות בארֻבּותיהן שמעו גם הן – “השמעתּן? השמעתּן? תקיעה! תרועה! הנה שם תרנגלת אשת זמה אשר תּחנף כל היום ואשר תּרבה לבקש חן בעיני התרנגל, והנה קמה ותמרוט אל כל נוצותיה! אכן עוד מעט וקפאָה מקר וּמקרחה, ומי יודע אם לא מתה בעוד אני מדבּרת! תקיעה! תרועה!”

“איה איפה היא? איה איפה היא?” הגו היונים אחריה.

“הנה היא שם בחצר אשר בעבר השני! ואני כמעט בעצם עיני ראיתי את כל זאת! אכן לא נכון הדבר לספר ככל זאת, ואולם נכון הדבר כנכון היום!”

“האמינו, האמינו לכל הגה ולכל מילה!” קראו היונים ותּהגֶינה ותָּעוֹפנה בתוך ארֻבּותיהן, והקול נשמע עד לוּל התרנגולים, “הנה פה תרנגלת – ויש אשר אומרים: שתי תרנגולות הן – והן מרטו את נוצותיהן כּלן, אחת מהן לא נשאָרה, קרחה הקריחו את בשרן, גֵז גָזו כלהנה, לבעבור הבָּדל במראיהן מקרב יתר התרנגולות, וראָה אותן התרנגל וחשק בהן. אכן כל עושה אלה רק את נפשו הוא חובל, כי על-נקלה יֻכֶּה איש בקֹר וחלה בקדחת, וגם הן מתו שתיהן!”

“הקיצו! הקיצו!” קרא התרנגל את קריאתו ויעף ויעל על גדר הקרשים, ועוד התנומה נאחזת בתוך עפעפיו, ובכל זאת לא חדל מקרוא – “הנה פה שלוש תרנגולות אשר חשקה נפשן בתרנגל והתרנגל לא שׂם אליהן לב, ויהי כי חזקה האהבה בלבן באין תקוה ובאין תוחלת, ותמותנה שלשתּן ותגוַענה, כי מרטו כלן את נוצותיהן עד בלתי השאיר שׂריד. אכן נורא הדבר הזה, ואני לא אחפוץ לכסות אותו בסתר ולכן ולכן הגדתי לכם, ואַתם העבירו קול בארץ!”

“העבירו קול בארץ!” שרקו העטלפים, והתרנגולות צפצפו והתרנגולים קראו: “העבירו קול בארץ! העבירו קול בארץ!” ויעבור הקול בארץ, וישָמע הדבר בכל אַפסים, ותבוא השמועה מחצר לחצר וּמלוּל תרנגולים ללוּל תרנגולים, עד כי באה עד עצם המקום אשר משם יצאה בראשונה.

“הנה שם חמש תרנגולות”, אמר המגיד, “והן כלן מרטו את נוצותיהן עד בלתי השאיר אף אחת, למען הוכיח עד כמה כחש בּשר כל אחת מרעותה מרב צרה ומרב יגון באהבתן את התרנגל; ואחרי כן התנפלו אשה על אחותה וַתִּקֹּרְנָה בְּחַרְטֻמָּן אשה את בשר רעותה עד שפך דם ועד נפלן חללוֹת מתוֹת; ככה היו לחרפה ולדראון לכל משפחתן ולאָבדן לבעליהן!”

והתרנגלת הראשונה, אשר ממנה אבדה הנוצה הקטנה בְהִתְגָרְדָה בְּחַרְטֻמָּהּ, בשמעה את כל הדברים האלה לא ידעה ולא הכירה אשר המוצאות האלה מוצאותיה הן, והיא בהיותה תרנגלת צנועה וישרה, לכן אמרה גם היא: “הנה תעבתי את התרנגלת ההיא בלבי, ואולם אהה אדוני, והן רבות מאד על פני כל האדמה! אכן לא טוב להסתיר דברים אשר כאלה, ואני גם אני אעשה את כל אשר אוכל, למען יבואו הדברים במכתבי-העתים, וידעו אותם כל יושבי הארץ! רק בצדק נעשה ככל זאת לתרנגולות ההן ולכל משפחתן, כי להן יאָתה!”

והדברים באו במכתבי-העתים ויהיו נקראים שם, והם נכונים כנכון היום: מן הנוצה הקטנה האחת יצאו חמש תרנגולות גדולות!

הלא ידעת את הזכוכית המַּגדלת, אשר תּארה כּתֹאר הזכוכית העגולה בבתי-העינים, ואשר תגדיל את כל דבר מאַת פעמים מכּפי מדתו הנאמנה? כי תקח לך זכוכית אשר כזאת ושמת אותה על עינך וראית על פיה נטף מים ממי הנחל אשר בחוץ, אז תביט אלפי חיות שונות ונפלאות אשר לא ראית ולא ידעת לפנים בתוך המים, והן חיות ונאמנות כלן לפניך לא במראה ולא בחלום כי אם באמת. ויש אשר תחשוב כי קערה מלאה סרטנים לפניך, אשר ירמשו ואשר ישרצו באין מעצור, ואיש את רעהו יאכל ואיש את אחיו יטרוף וחתף ממנו זרוע או רגל, זנב או קדקד, ובכל אלה הם שמחים ועליזים כלם על פי דרכם.

ואיש היה בארץ, וכל יושבי המקום קראו לו רְמַשְׂמָשׂ-שְׁרַצְרָץ, כי זה שמו. ויהי האיש הזה איש מבקש לנפשו רק את הטוב מכל אשר בארץ, ואם קצרה ידו מהשיגו, ועשה האיש הזה בלהטים ובקסמים, לבעבור השיג את אשר אמר להשיג.

ויהי היום והוא יושב ומביט בעד הזכוכית המגדלת אשר לו ומתבונן אל נטף המים אשר שאב מן הבִּצה בתוך הרחוב. הוי אֵל אלהים חיים, מה זה מרבּה הרמש והשרץ לרמוש ולשרוץ הפעם בתוך הנטף! הנה שם אלפי אִינפוּסוֹרִיּוֹת מפזזות ומכרכּרות, מרקדות ומנתּרות, והן טורפות אשה את אחותה ואוכלות אשה את בּשר רעותה, ועיני רמשמש - שרצרץ רואות!

“אכן רק תועבה היא אשר אנכי ראֶה בזה!” קרא רמשמש-שרצרץ הזקן – “האין עצה ואין תחבלה לשום להם שלום, אשר לא ירעו ולא ישחיתו עוד איש את אחיו ואשר בשלום ובמישור יֵשבו יחדו, ואיש על מקומו ועל נחלתו?”

אז חשב מחשבות וירב לדרוש ויעמק לחקור, ובראותו כי לא תשיג ידו, וישם את פניו אל הלהטים ואל הקסמים.

“אָשֵׂם נא להם צבע, למען יֻכּר כל איש מהם!” אמר האיש, ויקם ויקח נטף נוזלים אחד אשר עינו כעין היין האדום ויטף ממנו אל נטף המים, ונטף הנוזלים הזה דם מכשפה הוא, טהור כלו, מן הדם הטוב אשר מחירו פרוטה תמימה עוברת לסוחר. אז האדימו החיות הקטנות כלן, מכף רגלן ועד קדקדן, ומראיהן כמראה עיר גדולה אשר אנשים ערומים ופראים ישתקשקו ברחוֹבותיה.

ושם עוד קוסם זקן מן הקוסמים אשר בעיר, והוא בן בלי שם, ותהי זאת תפארתו אשר בן בלי שם הוא.

“מה זה בידך?” קרא הקוסם השני בן בלי שם הלזה.

“אם תחקרנוּ ותמצאֶנוּ בטרם אגיד, אז נתן אֶתננוּ לך!” ענה אותו רמשמש-שרצרץ – “ואולם דע לך כי לא נקל הדבר להמָצא אם לא נדענוּ!”

והקוסם בן בלי שם לקח את הזכוכית המגדלת בידו ויחל להביט, וירא ויתבונן, והנה אמת נכון הדבר, כמראה עיר גדולה לפניו, אשר אנשיה ירוצו וישתקשקו ברחובות, והם ערומים כלם ואין לבוש על בשרם! אכן נורא המראה הזה, ואולם נורא ממנו שבעתים בראות הרואה את כל אשר הם עושים איש לרעהו! כי הודפים הם איש את רעהו ואיש את אחיו ינגוש, בידיהם יכו ובצפרניהם יקַרצפוּ, בשניהם ישכו ובשפתיהם יטרפו וברגליהם יכרסמו איש איש את הקרוב אליו, והפכו את כל היקום והיו השמים מתחת והארץ מלמעלה. “ראֵה! ראֵה; הנה פה איש ולו רגל הארֻכּה מעט מרגלי! אֲהַם! ומן הרגל לא נותר עוד שריד!” הנה פה איש אשר יבּלת לו מאחורי האֹזן, והיבלת קטנה אין ממנה כל רעה, ואולם יש אשר תכאב, ולכן יחדל נא הכאב לנצח, אז יתנפלו עליו כלם ונקרו אותו בשניהם וסחבו אותו ופרקו אותו, ויאכלוהו, ויפדו אותו מן היבלת לעולם ועד. ושם איש יושב, והוא מחריש ומחשה כנערה בתולה ואין לבו שואל דבר בלתי אם לשבת על מקומו בשלום ובשלוה עד עולם; ואולם איך יסכיל איש לתת לנערה בתולה אשר כזאת לנוח? ולכן סחבו אותה ממקומה וישכוה ויקרעוה ויאכלו אותה כּליל.

“אכן נחמד המראה הזה לשמח את לב כל רואה!” אמר הקוסם.

“ואולם הגידה לי מה אתה ראֶה?” קרא אליו רמשמש-שרצרץ – “הידעת את אשר ראית? אם מצאת את פשר המראה?”

“הלא בהיר הוא כשמש בצהרים!” ענה אותו הקוסם – “אין זאת כי ראיתי את קֹפִּינְהַגֶּן או את וַרְשַׁוָּה או עיר אחרת מן הערים הגדולות אשר על פני האדמה. אנכי רק אחת ראיתי כי עיר גדולה היתה לפני!”

“רק נטף בִּצה היה לפניך!” ענה רמשמש-שרצרץ.

הַנַּעֲרָה הַקְּטַנָּה עִם עֲצֵי הַגָּפְרִית / ה"כ אנדרסן, תרגם מאנגלית דוד פרישמן

(לְחַג הַחֲנֻכָּה)

ויהי חרף על פני האדמה והקֹר חזק מאד מאד; וארֻבּות השמים נפתחו והשלג ירד ולא חדל, והלילה הנה בא, והוא ליל השמיני מלילות חנכּה.

ובהיות הקר החזק הזה בחשכת הלילה, ונערה קטנה ועניה התהלכה ברחוב העיר, והיא חשופת ראש ויחפת רגלים. אכן היו גם לה נעלים בצאתה בבקר מביתה, ואולם מה הועילו לה אלה? כי גדולות היו הנעלים ההן מאד, ואותן הנחילה לה אמה במותה, ותהיינה גדולות מכּפי מדת רגליה, ולכן אבדו נפלו מעל פני כפות רגליה בהיותה נחפזה לעבור את הרחוב בין שתי מרכבות מרקדות אשר עברו על פניה בשצף חפזון נמרץ; אז בקשה את הנעל האחת ולא מצאתָּה, כי אבדה ואיננה, ואת הנעל השנית לקח אחד מן הנערים העוברים בחוץ, באמרו אשר הנעל הזאת תהיה לו לערש להשכיב בה את הילדים אשר יחֹן אלהים אותו בבֹא עתּו.

והנערה הקטנה הלכה ברגליה היחפות והענֻגות, ורגליה הפכו ותהיינה לארגמן ולתכלת מרב קר ומחֹזק קרה. ובלכתה והיא נושאת במטפחתה הבּלה צרורות עצי גפרית למכור, ואת הצרור האחד היא נושאת בידה; ואולם מאז הבקר ועד עתה, יום תמים הוא, ואיש לא קנה עוד מידה דבר וגם מתּנת נדבת כסף טרם נתּנה לה.

והנערה רעבה ללחם ואת חצי בשרה אכל הקר, והיא עוד מתנהלת בכבֵדֻת באין כּח, כֻּלה תמרורים ויגון ונפשה אבלה מאד.

וּפתּי השלג נופלות על שערות ראשה הארכּות והצהובות, ושערות ראשה יורדות תלתלים ועפו כנחשים על ערפה – ואולם לא אליהן שמה את לבה הפעם.

ומתוך חלונות הבּתּים עולים אורים גדולים ויאירו ויזהירו מכל עברים, וריח צלי ומאפה תנור ומעדנים ומטעמים מלא את כל הרחוב, כי חג חנֻכּה הוא לכל בני ישראל במושבותיהם, ורק המחשבות האלה מלאו את לב הנערה הקטנה.

אז רבצה בסתר פנה אשר ראתה בין שני בתים בתוך הרחוב, ותּשב על הארץ ואת רגליה הקטנות אספה תחתיה, ואולם חזק הקר פי שנים בּשבתּה; ובכל זה לא מצאה את לבה לשוב הביתה אל אביה, כי לא מכרה עוֹד מצרורות עצי הגפרית אף צרור אחד וגם מתּנת נדבת כסף לא נִתּנה לה עוד, ואביה אך יַסר ייַסר אותה בשוט בשובה אליו ריקם, והקר גם הוא הן גדול וחזק בבית אביה; כי רק גג נטוי על הבית ההוא ממעל, והרוח סוערת ונושבת בעד הפרצים, אחרי סַתּמם רק את הפרצים הגדולים בתבן ובבלואי סחבות ואת הפרצים הקטנים עזבו. ועצמותיה קפאו כמעט מקר ומקרח.

אכן מה טוב ומה נעים חֹם עץ גפרית ברגע אשר כזה!

לולא יראָה לנפשה, כי עתה הוציאה עץ גפרית מתוך אחד הצרורות והחליקה אותו על פני הקיר להעלות בו אש ולחמם בו את קצות אצבעותיה!

והילדה הוציאה עץ גפרית אחד מצרור ותַּחלק אותו על פני הקיר. „הַבְהָב!" והנה עולה הניצוץ, הנה בוער העץ! והעץ נותן את חֻמוֹ, ויהי ללבּת אש קטנה, ויאֶר כנר קטן, והנערה אוחזת בו וּמחממת בו את כף ידה הקטנה.

והאור אור נפלא במראהו! ויש אשר חשבה הנערה הקטנה בלבה, כי יושבת היא לפני תנור גדול עשוי ברזל, אשר צִפּוי רקֻעי נחֹשת לו ואשר פטורי ציצי נחֹשת לו, והאש מתלקחת ובוערת וזהר לה ויֹפי לה ונעימות לה! אז שלחה הילדה גם את רגליה להחם גם אותן – ופתאם כּבתה הלהבה – כָּלה, אבד התנור – והיא יושבת בחֹשך וגרדוֹם עץ הגפרית אשר לא אֻכּל עודו בין אצבעותיה.

והנערה החליקה עץ גפרית שני על פני הקיר, ויבער העץ ויאֶר, ובמקום שם נפלה לבּת האש ותאֶר את החומה, ושם ראתה הנערה והנה היתה החומה כצעיף דק אשר יֻבּט מבּעד לה, ותּבט הנערה ותּרא את כל הנעשה בחדר הבית פנימה.

ובתוך החדר פנימה ערוך השלחן וּמכסה בד לבן כשלג מכסה אותו, וכלים וקערות עשוים פּוֹרצילאַנה טובה מלאים את פני השלחן. ואוז צלוי באש ממֻלא פגעים ותפוחים נתון על השלחן, והוא נותן את ריחו הטוב עד למרחוק. ופתאם והנה מקרה: שמט האוז מעל פני הקערה עם המזלג והשכין התקועים במפרקתו ויפול ארצה, ובנפלו והנה הוא אוחז דרכו דרך ישרה עד עבר פני המקום אשר שם הנערה העניה יושבת בחוץ. אז כבה פתאם עץ הגפרית ולא נראה דבר בלתי אם החומה החזקה המכֻסה בשלג.

והנערה הבעירה עץ גפרית בשלישית, אז חשבה בנפשה כי יושבת היא אל מול פני נר חנכּה, והיא עוֹדה ילדה קטנה מאד. והנר הבוער לפניה במנורת החנכּה יפה ונחמד שבעתים מכל אשר ראתה, וגם מן האור היוצא ממנורת החנכּה אשר ראו עיניה בבית העשיר הגדול אשר בעיר בבואה לשרת שם לפני אנשי הבית. ויש אשר חשבה כי לא נר אחד בוער לפניה כי אם שמונה נרות, ויש אשר חדלו גם שמונת הנרות ויהיו למאות, ויהיו לאלפים, ויהיו לרבבות, וכל אלה לא במנורה בוערים לפניה כי אם בתוך תהום גדולה אשר אין לה מדה ואין לה גבול, ומראות נחמדים ותמונות לוקחות לב נשקפים אליה, ככל המראות והתמונות אשר ראו עיניה בחניות המוכרים אשר ברחוב הגדולה, והילדה שלחה את ידיה למרום לתפוש את המראות והתמונות ההם ולהחזיק בם – ופתאם כבה עץ הגפרית. אז נתּקו כל הנרות הרבים ויעָלו מעליה מעלה מעלה, ויהי כאשר התבוננה אליהם עתה, ותרא והנה כוכבים הם הזרועים על פני רקיע השמים. ברגע הזה ואחד כּכב נחלץ משמים וירד ויפול, ואחריו נראה נתיב אש ארוך ורב על פני השמים.

„הנה איש מת ברגע הזה!" קראה הילדה, כי זכרה את אִמה זקֶנתה אשר רק היא לבדה אהבה אותה מכל אדם ותדבר אליה תמיד דברים טובים, והיא מתה זה ימים רבים, ואמה זקנתה זאת הגידה לה באחד הימים לאמר: „ברגע אשר יפול ככב משמים ארצה, ועלתה נשמת אדם מת מן הארץ השמימה אל אלהים!"

אז החליקה עוד עץ גפרית אחד על פני החומה, ויהי אור גדול מסביב, ובתוך האור ראתה את פני אמה זקנתה עם כל חִנה ועם נעימות פניה ויפי תארה.

„הוי אמי זקנתי!" קראה הילדה, „קחיני נא עמך, קחיני! הנה נא ידעתי כי בכבות עץ הגפרית וחדלת ואבדת גם אַתּ כאשר אבד התנור הבוער וכאשר אבד האוז הצלוי וכאשר אבדה מנורת החנכּה!"

ובחפזון מהרה ותּחלק את יתר עצי הגפרית אשר נותרו מכל הצרור ותַּבער בם אש כאחד, ותהי כחושבת להחזיק בּזקנתה, ולא תחָלץ עוד ממנה לנצח.

ועצי הגפרית נתנו אור גדול ויאירו שבעתים מאור היום, ותרא הילדה את אמה זקנתה והנה יפה היא ונחמדה ותאוה לעינים שבעתים מכל הימים; והזקנה לקחה את הנערה הקטנה ותשא אותה בזרועותיה, ותעלינה שתיהן השמימה אשר שם אור ושמחה, וקר ורעב ופחד נסו ממנה ויעזבוה – ותבֹאנה עד לפני אלהים.

וממחרת היום בבקר, והנה נערה קטנה יושבת בסתר הפנה אשר בין הבתים השנים, ולחייה אדמו מארגמן ועל שפתיה כמו שחוק יחלוף – והיא מתה, כי קפאה מקרח ותגוע ותמת ביום האחרון מימי חג החנכּה.

והשמש עלה ביום החרף בבקר ויזרח על נבלת גוּפת הילדה.

והילדה עוֹד רובצת על הארץ ואוחזת בצרורות עצי הגפרית, ואחד מן הצרורות אֻכּל כמעט כּלוֹ.

וכל העובר ואמר: “רק אין זאת כי חשבה הנערה להתחמם בעצי הגפרית!”

ואולם איש לא ידע את כל הנפלאות ואת כל הנשגבות אשר ראתה, ואת האור ואת השמחה אשר הביטו עיניה בעלותה עם אמה זקנתה השמימה באחרון מלילות חג החנכּה.

ויהי בימי קדם ואיש סוחר היה בארץ אשר לא יסָפר רב כספו וזהבו, כי אין מספר, ולוּ היה עם לבו כי אז השיגה ידו לרצוֹף בשקלי כספו ובשקלי זהבו את מלוֹא רחוב העיר עם הרחוב הקטנה אשר בּצדה. ואולם כדבר הזה לא עשה האיש, כי ידע האיש לעשות בכספו ובזהבו מעשים אחרים. והיה בהוציאו אגורה אחת לקנות, והביא עדי רגע תחתיה שקל תמים, אגורה הוציא ושקל הביא, כי היה האיש איש חיל ועושה מסחר בתבונה, ויחכם מאד – עד יום מותו.

ובמותו ויקם בנו ויירש את כל אשר לאביו, ויהי לו כל הרכוש לנחלה, ויחל הנער לפזר את כל הכסף כאפר. בערב הוא בא אל בתי המשתה ואל בתי התענֻגות, ובבקר עשה לו תנינים מעופפים לשחק בהם, כאשר יעשו הנערים תנינים מן הניר, והוא תחת הניר לקח שטרי כסף ויעש את התנינים בהם, ואל הנחל השליך פִּתּי לחם עם רצי זהב תחת רצי אבן, להאכיל את דגת המים. ככה יעשה הנער ימים רבים, וככה לא נבצרה ממנו לשלח רזון באוצרותיו, עד כי היה רזון. ויהי מקץ הימים ולא נותר לו עוד מכל רכושו בלתי אם אגורות אחדות, וגם בגדים לא היו לו עוד בלתי אם סנדלים בלים ומעיל אחד בלה מן המעילים אשר ילבש איש בבקר. אז שכחו אותו כל רעיו ואוהביו ויעזבוהו, כי בושו להתרועע עם איש אשר כזה לעיני השמש, ורק האחד מרעיו, והוא איש טוב לב, שלח לו ארגז ישן נושן ויצוהו לאמר: “צֹר בו את צרורך!” והעצה טובה ונאמנה מאד, ורק – את מה יצרור בתוך הארגז ולו אין עוד כל דבר? ולכן קם וישב בנפשו לבדו בתוך הארגז.

והארגז ארגז נפלא מאד במתכֻּנתו, והיה בהעיק איש באצבעו על כף המנעול אשר לו, והחל הארגז לעופף כרגע.

ובן הסוחר רק נַסה נִסה גם הוא להעיק באצבעו, והנה, עוּף! עלה הארגז השמימה, עבר דרך מגדל העשן אשר בבית, ויעף ויֵדֶא עד לעבים, והוא יושב בתוכו. ויש אשר מוט התמוטט קרקע הארגז, והנער יָרא יראָה גדולה פן יהרס הארגז ונפל ארצה והיתה מנת חלקו “קפיצת הדרך” אשר לא שאל ולא בקש – הֱיֵה אלהים מחסו ומצודתו! ואולם לא באתהו רעה ואסון לא קרהו, והוא בא בשלום עד הארץ הרחוקה אשר שם הטורקים יושבים.

אז הסתיר את הארגז בתוך היער תחת אַחד השיחים העבֻתּים, והוא הלך ברגל העירה ולבוֹ לא נגף אותו על בגדיו אשר הוא לבוש, כי הטורקים לובשים כלם גם הם מעילים אשר ילבש איש בבקר וסנדלים ברגליהם. ובלכתו והנה אשה מינקת לקראתו והיא נושאת ילד בזרועותיה.

“שלום לך אישה מינקת מבנות הטורקים!” קרא, “האם לא תגידי לי מה משפט הארמון הגדול אשר אנכי ראֶה בקצה העיר עם חלונותיו הגבוהים והרמים?”

“ארמון המלך הוא ושם בת-המלך יושבת!” ענתה אותו האשה – “הנה נביא היה בחצר המלך והוא נִבּא על בת-המלך רעות אשר תקרינה אותה בבֹא לפניה איש חתן לקחת אותה לאשה, ולכן לא ינתן לאיש לבוא אל תוך הארמון בלתי אם בהיות גם המלך וגם המלכה בחדר בתם!”

“קחי ממני ברכה על כל הדברים הטובים!” קרא בן הסוחר ויפן וילך ממנה.

אז שב היערה וישב אל תוך הארגז אשר לו, ויעף וידא ויעל על גג הארמון אשר ראה, ויעבור דרך החלון ויבוא ויתיצב לפני בת-המלך.

ובת-המלך שוכבת על רפידתה והיא ישנה, ותהי נחמדה ותאוה לעינים, אשר לא יכול בן הסוחר להתאפק, וישתחוה וישק לה. אז התעוררה ותיקץ ותחרד חרדה גדולה, כי יראָה מאד, ובן הסוחר מהר ויגד לה כי אלהי הטורקים הוא אשר על כנפי רוח ירד אליה, ובשמוע בת-המלך את הדברים האלה ותשקוט כרגע.

אז ישבו שניהם יחדו, והנער ספר ספורים באזניה אשר אין נחמדים כמוהם; כי ספר לה על דבר שתי עיניה אשר הן כתהומות ימים עמוקים, ושם רוחצות מחשבותיה כאשר תרחצנה בתולות הים בתוך המים; ועל דבר מצחה ספר לה אשר הוא כמרום הר שׁלג עם זְוִיּוֹתיו ועם הדרוֹ! ועל דבר החסידה ספר לה אשר היא המביאה את הילדים לבני האדם.

אכן מה טובו ומה נעמו הספורים היפים האלה! אז שאל אותה אם יש את נפשה ללכת אחריו ולהיות לו לאשה, והיא ענתה כרגע: הנני!

“אבל אם מצאתי חן בעיני אדוני, יבוא נא אדוני הנה גם ביום השבת הבא, כי ביום ההוא גם המלך וגם אשתו המלכה קרואים אלי אל התֵּי אשר אני נותנת לפניהם. והם רק ישמחו ויגילו בשמעם כי אלהי הטורקים הוא האיש אשר בחר אותי להיות לו לאשה. אכן יעשה נא אדוני בחכמה ונתן את לבו לדעת לספר באזניהם ספור יפה או הגדה נחמדה, כי בזאת יקח את לבם לאהבה אותו. וידעת אדוני, כי אוהבת אמי לשמוע ספורים אשר תוכנם רצוף מוסר ותורה, ואבי אוהב ספורים אשר לצון בהם ואשר ישחק עליהם השומע!”

“כדבריך כן אעשה!” ענה בן הסוחר, “גם מֹהר וגם מתּן לא יביא עבדך ליום שמחת לבו בלתי אם הגדה כאשר שאלה נפשך!”

ויקם בן הסוחר ללכת, ובת-המלך נתנה לו חרב יקרה ממלאָה אבנים יקרות ושקלי זהב – ושקלי הזהב האלה היו לו לדבר בעתו.

אז התעופף ויעבור ויקן לו מעיל חדש מן המעילים אשר ילבש איש בבקר, ואחרי כן בא היערה ויֵשב ויָחל את ההגדה אשר אמר, כי עד יום השבת ישלים את מעשה ההגדה, והוא כבד.

ויהי בהשלימו את מעשה ההגדה, והנה יום השבת זה בא!

והמלך והמלכה וכל שרי החצר יושבים בחדר בת-המלך ואת התּי אינם שותים, כי מחכּים הם אל אלהי הטורקים, ובבֹאו ויחרדו לקראתו וישמחו עליו מאד.

“יספר נא אדוני הגדה באזנינו!” אמרה אליו המלכה, “ואולם אחת שאַלתּי, כי חכמה ותורה ויראת אלהים תהיינה צרורות בהגדה הזאת!”

“ואשר גם לצון יהיה בה למען ישחק עליה השומע!” ענה המלך אחריה.

“הנני!” ענה ויחל לספר – “ועל כן שמעו נא היטב!”

"ויהי בימי קדם וצרור עצי גפרית היה בארץ, ויתיחשוּ עצי הגופרית האלה ויגבה לבם מאד על גזעם, כי היה גזעם – הוא הבּרוֹש הגבוה – גזע עץ זקן בתוך היער, והם הם השבבים הדקים והקטנים אשר ממנו התפרדו. ויהיו עצי הגופרית שוכבים על פני כַּרְכֹּב התנור בין כלי-האש ובין סיר הברזל הישנה, והם מספרים באזני השומעים האלה את כל המוֹצאות אותם בעודם בנעוריהם. “אמנם כן”, אמרו, “בעוד היינו על כִּפת העץ הרעננה, אז היתה גם כּפתנוּ רעננה! בערב ובבקר נתּן לנו מבחר התּי, הוא הטל הטוב, ויומם היה לנו אור השמש לאָכלה, ועוף השמים וכל צפור כנף היו לנו למספרי ספורים לשׂמח את לבבנו. ואנחנו ידענו גם ידענו כי עשירים אנחנו, אשר השיגה ידנו לעדות עֲדִי ירק גם בקיץ וגם בחרף, תחת אשר יתר העצים לבשו את בגדיהם רק בימי הקיץ ויהיו ערומים בהיות החרף. אכן בא היום, עלו אלינו חוטבי העצים וישליחו בנו מהומה גדולה, אז נפוצו בני משפחתנו ויתבקעו ויתפרדו אל כל עבר; את אבינו, הוא הגזע, לקחו וישימו אותו לתרן בראש אניה נחמדה העוברת בתוך הימים הגדולים מקצה תבל ועד קצה תבל, ואת יתר הענפים לקחו ויתנו גם להם משמרוֹת וּכהֻנוֹת, ואנחנוּ נמכרנו לרקחות ולשפחות, ותהי זאת נחמתנו כי הינו לאור לכל העם אשר מסביב”

“אם אמרתי אספרה, והיו נפלאות גדולות גם בלשוני!” ענתה אחריהם סיר הברזל אשר על ידם – “אנכי כמעט יצאתי לאור באור החיים, ותהי נחלתי לבוא תמיד באש ובמים, אם בשל אבֻשל באש ואם שטף אשֻטף במים; אכן היתי לראש לכל הכלים אשר פה בבית המבשלים, כי אנכי לא את המדרש אהבתי כי אם את המעשה, ועל כן יקרתּי. והיה יום יום בכלוֹת הארוחה מעל השלחן, והיתה זאת שמחתי לבוא כרגע במים ולהטָהר ולשוּב אל מקומי אשר על פני הכּרכּב; אז נהגה ונדבּר יחדו, ואיש יספר דבר באזני רעהו. אמנם בודדים אנחנו פה, אין יוצא ואין בא, ומלבד הדלי היוצא לבקרים אל החצר עד הבאר אין בתוכנו איש יוצא מפתח הבית וחוצה. ורק הסל הוא האחד הבא עד השוק ועד החניוֹת והוא המגיד לנו חדשות יום יום; ואולם מרד וקשר תמיד בפיו על הממשלה ועל העם; והיה באחד הימים בשמוע אותו סיר אחת ישנה בדברו, ותתחלחל ותחרד מאד ותפול ארצה ברב חרדתה ותשבר לאלפי רסיסים, כי נאמנה היתה תמיד לכסא המלך. תהי נשמתה צרורה בצרור החיים!”

“ברב דברים לא ימָנע הבל!” הוכיח כלי-האש את הסיר ובדברו ויך הברזל על האבן עד התמלט ניצוצים – “האין את לבכם, אדוני, להכין לנו שמחה ותענגות לערב הזה?”

“כן דברת! כן דברת!” צעקו עצי הגפרית – “שמחה ותענגות נעשה לנו! התדעו במה נָחל לעשותם? הלא בזאת אשר איש איש יקום להגיד מי הנכבד מכּלנוּ!”

“לא טוב הדבר!” ענתה סיר החרש, כי לא נאוה לי לדבר בי ובנפשי! לכן זאת העצה היעוצה ממני: נספר נא ספורים איש באזני רעהו, ואני הנה אָחל בדבר ואספר את אשר אספר, ואתם תבאו אחרי וספרתם איש איש גם אַתּם. כי אין דבר על פני כל האדמה אשר ישמח לב כדבר הזה! ובכן שמעו היטב והאזינו: על גדות הים הקדמוני הצופה פני ארץ דַּנִּיָה – – –!"

“מה נחמד ומה נאוה ראש-דבר זה!” קראו כל הקערות – “אין זאת כי תשמענה אזנינו כיום הזה ספור אשר ימצא חן בעיני כל!”

" – – – שם חלפו עלי ימי נעורי בּנוֵה אנשים שאננים ושם ראיתי ימים טובים; את כלי-הבית טהרו, את רצפת החדרים שטפו במים, ומקץ שבועים ימים תִּלוּ כפעם בפעם יריעות חדשות בחלונות!"

“מה יקר הסגנון אשר לגברתי!” קרא הַמַּטְאֲטֵא “ולו יקראו המבקרים “סגנון המושך את הלב”! אכן יכיר השומע כרגע כי אשה היא המספרת, כי על כן רוח טהרה ונקיון עובר על פני כל הדברים!”

“כן הוא, רוח טהרה ונקיון!” קרא הדלי אחריו בשמחה גדולה, ויצהל קולו וירקד כעגל, עד השתפך עליו נפשו ויהי למבול על פני הארץ.

והסיר הוסיפה לספר בחן ובדעת, ולא נפלה אחרית הספור מראשיתו.

וכל הקערות השתקשקו מרב גיל, והמטאטא הוציא ירק פטרוסילינון מן החר אשר בחול ויעש ממנו זֵר וישם אותו בראש הסיר, כי ידע אשר כל העם מסביב יראֶה וחרה לו, וגם חשב בלבו לאמר: “שמר-לי ואשמר לך! הנה אנכי נותן היום זר בראשה, ומחר וקמה היא ונתנה זר בראשי אנכי!”

“אבל עתה נקומה נא ונצא במחולות!” קראו המלקחים, ויקומו וירקדו. אכן כסדום היו, זמה עשו, כי פשקו את רגליהם לכל עובר ברקדם! והמעטפה הבּלה אשר על פני הכסא ראתה זאת ותּקָרע, כי צנועה היא מעודה. והמלקחים שאלו לאמר: “תנו גם לנו זר בראשנו!” אז נתּן זר גם בראשם.

“אכן כל אלה רק אנשים מן האספסוף!” ענו עצי הגפרית אשר היו מזרע החורים.

אז נגש כל הקהל ויחלו את פני מכונת-התּי לתת בשיר קולה, ומכונת-התֵּי השיבה את פניהם, עקב אשר הֻכּתה בקֹר והיא לא הסכינה לשורר בלתי אם רֻתחו מעיה; ואולם ידע כל הקהל כי רק מגאוה ומגדל לבב היא דוברת כדברים האלה, כי אוהבת היא לעמוד במקום גדולים ואת זמירותיה תזמר באזני אורחים וקרואים בעמדה על פני השלחן בחדר האכל אשר מעבר למפתן.

ןעל פני החלון ינוח עט סופרים אשר תקח אותו המבשלת כפעם בפעם לכתוב בו, והוא אין לו כּל אשר יקח בו את לב הרואה, בלתי אם הדיו אשר הוא טובל בו את רגלו, ותהי גם זאת לו לגאוה אשר יתגאה בה. “אם אין מכונת-התי חפצה לזמר”, אמר העט, “כי עתה תשים יד לפה ותדום! הנה מחוץ לנו בתוך הכלוב יושב הזמיר, והוא איש יודע נגן, ולכן נקרא לו ונגן לפנינו. אמנם לא למד הזמיר מעודו ולא מפי מורים לקח את תורתו, כי על כן אמרתי: אַל נא נהיה לו בלילה הזה שופטים קשים!”

“לא יתכן הדרך הזה אשר אתם אומרים ללכת עליו!” קראה קלחת-התי, אשר זאת פקודתה מעודה להיות למשוררת בבית-המבשלות, והיא אָחוֹת קרובה למכונת-התי – “איך נעשה כדבר הזה ושמענו שיר נכר מפי עוף נכרי הבּא אלינו מן החוץ? הלזאת יקרא אהבה לארץ מולדת? ישמע נא הסל וישפוט!”

“אכן היטב חרה לי על כל זאת!” ענה הסל, “היטב חרה לי עד מות! הזה דרך ישר אשר אַתם מכלים את הערב הזה לריק ולתהו? אם לא היטבנו לוּ עשינו סדרים נכונים לכל הבית? כי אז איש על מקומו יבוא ואיש על נחלתו, ואני אני אהיה לכם לפקיד ללכת לפניכם ולהורות אתכם את המעשה אשר תעשו!”

“נקומה ונריע תרועה גדולה!” קראו כלם פה אחד.

ופתאם והנה נפתחה הדלת והמבשלת באה החדרה.

אז החרישו כלם פתאם ולא נשמע עוד כל קול וכל הגה, כי לא מצאו את לבם, ורק בקרבם ידעו כלם איש איש כי לגדולות נוצרו וכי כחם ותפארתם עמם. “לוּ רק חפצתי”, חשב כל אחד, “כי אז בראתי שמחה ותענגות לשמח לב כּל בערב הזה!”

והמבשלת לקחה את עצי הגפרית ותעל בהם אש ותַּבער את העצים אשר על האח – הוי, מה התלקחה אשם ומה גדלה לבּתם!

“עתה ירא נא כל איש כי הראשונים אנחנו!” קראו עצי הגפרית – “מה נחמד זהרנוּ ומה גדול אורנו!”

עוד הם מדברים והנה באו עד קצם ויכבּוּ לנצח!

“מה נאוה ההגדה הזאת!” קראה המלכה אחרי כלוֹת הדברים מפי בן הסוחר – “הנה שמעתי את כל הדברים, ומדי שמעי חשבתי בנפשי כי יושבת גם אנכי בבית-המבשלות על יד עצי הגפרית והייתי כאחד מהם – כי על כן תנתן לך בּתנוּ לאשה!”

“כן הוא, את בּתּנוּ תקח לך לאשה!” קרא גם המלך, “מחר וחגֹנוּ את חג חתונתכם, כי בן שעשועים לי אתה!” והמלך חדל מקרוא לו “אדוני” ויקרא לו “אתה”,כי על כן היה גם הוא לאחד ממשפחת בית המלך.

ובכן וייעדו את מועד חג החתונה, ויהי בערב וכל אנשי העיר למקטון ועד גדול שמחו שמחה גדולה, ויאירו נרות בחלונות כל הבתים; ושרי המלך נתנו מנות לכל איש, תופינים ורקיקים וחלות לחם לכלם, והנערים השובבים התאמצו לבוא אל רחוב העיר, ויקראו הידד וישרקו ויחללו על פי ראשי אצבעותיהם, וכל העיר שׂמֵחה וצוהלת.

“אכן בא מועד להוסיף גם מאשר לי על כל נפלאות החג הזה!” אמר בן הסוחר בלבו, וילך ויקן לו אֵש פלדות וכידודי אש ומעשה בזק, וישם את כל אלה בארגז אשר לו, ויֵשב בו ויעף השמימה.

פּוּפ-פַּף! מֶה עלו ומָה רעשו כל אלה במרום השמים!

והטורקים ראו את המראות הגדולים והנפלאים, בהמטיר איש אֵש מן השמים והוא יושב בתוך ארגז מעופף, ויתהוללו ויריעו תרועה גדולה וירקדו למעלה, עד עפו סנדליהם מעל רגליהם ויתעופפו ממעל לאזניהם, כי לא ראו עוד הטורקים מראות נחמדים כאלה. אז הבינו כלם כי אמת נכון הדבר, אלהי הטורקים הוא אשר בא לקחת לו את בת-המלך לאשה!

ובן הסוחר שב אל היער עם הארגז אשר לו, וידבּר אל לבו לאמר: “עתה אשובה נא העירה ואלך ברגל בקרב העם ואשמע את אשר ידבּרו בי ואם מצאו הדברים חן בעיניהם!” – הן מי ישית עליו חטאת כי חשקה נפשו לשמוע כל זאת?

הוי אֵל אלהי כל הארץ! מה הרבו האנשים לספר באזניו ומה רבו הנפלאות והנצורות אשר שמע! לא היה איש אשר לא ראה את המראות, איש איש על פי דרכו, וכולם השתאו, כלם השתוממו יחדיו.

“אנכי ראיתי את אלהי הטורקים פנים אל פנים!” ספר האחד – “הנה עינים לו ככוכבים עפים וזקן לו כקצף אשר על פני המים!”

“אכן לבוש הוא אדרת אש אשר בה יעופף!” ספר השני – “ומלאכים אין מספר יושבים בחיקו ומציצים מתוך מַפְּלֵי האדרת!”

וכל אלה דברים טובים, דברים נחמדים ונעימים, ומחר והיה יום חתונתו.

אז שב היערה לשבת אל תוך הארגז אשר לו – – אבל איה איפה הארגז? הארגז נשרף! כי זיק מזִיקוֹת האש אשר עשה נותר בתוך הארגז ויַבער בו אש ויאכלהו ויעשהו לערמת אֵפר, ולא יכול עוד בן הסוחר להתעופף, ואל מקום רעיתו לא יכול לבוא עוד.

והיא עומדת כל היום על פני הגג וּמחכָּה אליו, כי לא תנָחם אחריו, ולכן תחכּה עוד עד היום הזה; והוא הנה הוא עובר ממדינה למדינה ומעם לעם אשר על פני כל האדמה וּמספר ספורים והגדות, ואולם הספורים וההגדות לא יפיקו עוד רוח שמחה וגיל ככל אשר מצאנו בתוך ההגדה בדבר עצי הגפרית.

כי ימות ילד קטן ותמים, ויָרד מלאך אלהים משמים ארצה ולקח את הילד המת ונשא אותו בזרועותיו ופרש עליו את כנפיו הארֻכּות והלבנות והביא אותו אל על מקוֹם ואל כל פנה אשר יקרוּ בעני הילד בעודו חי, וקטף מלוא כפו פרחים והעלה אותם אֶל אלהים, למען יפרחו שם ויציצו שבעתים מאז היותם על פני האדמה. אז יאַמץ אלהים את הפרחים אל לבו כלם, ורק הפרח אשר ימצא חן בעיניו מכל הפרחים, ונשק את הפרח הזה מנשיקות פיו, ובזאת ישים לו פה וקול, ושר גם הפרו ורִנן בין כל המשוררים והמרננים אשר בצבאות שמי השמים.

הנה זאת תורת הדברים אשר ספּר מלאך אלהים באזני ילד מת בנשאו אותו השמימה, והילד שומע את כל הדברים הנפלאים, ויהי כחולם חלום. אז עפו יחדו אל כל מקום ואל כל פנה אשר שם שִׁעֲשַׁע הילד בעודו חי, והם עוברים בגנות ופרדסים אשר שם פרחים נחמדים.

“מי לך פה מן הפרחים אשר נקח אותו עמנו לנטוע אותו בתוך השמים?” שאל המלאך.

ושם מקל שושנים גדול ורם ותאוה לעינים, ואולם שלח זֵד את ידו בו לגדע את גזעו, ותהיינה פֹארותיו סרוחות על פני הארץ והן מלאות ציצים גדולים ומלאים אשר טרם גמלו ויבולו וימותו.

“אִי לך מקל שושנים אֻמלל!” קרא הילד – “קח נא את זה עמך השמימה, והפריח אותו אלהים ונתן לו נשמת חיים!”

והמלאך לקח את מקל השושנים, ואת הילד נשק למו פיו, ויפקח הילד את עיניו עד החצי. אז קטפו את הפקחים הנחמדים מכל ערגות הגן, ואולם גם את השפלים לא מאסו אשר אין להם מראה ואין להם תֹאר, ויקטפו גם את פרח-הבִּצה ואת פרח שלש-הצבעים הנמאס.

"עתה הנה פרחים לנו! קרא הילד ויצהל, והמלאך הניד בראשו ויאֶר אליו את פניו, ואולם הם טרם עוד התנשאו לעוף השמימה.

והלילה כסה את פני הארץ ויהי חֹשך מסביב, אז עפו יחדו ויעברו חוצות ורחובות רבים, ויבואו עד רחוב צרה ודלה, אשר שם ערמוֹת תבן ואֵפר ודֹמן משתפכים בראש כל פנה, כי היה היום יום מועד לאנשי הרחוב הזאת לעבור ולהחליף משכנותיהם מבית לבית, ויהי שם על פני האדמה חרשי קערות נשברות ובלואי סחבות ושברי פסילים ומסכות ומצנפות בלות, והיו לתועבה בעיני כל רואה.

והמלאך הורה באצבעו ארצה, והנה שברי עציץ-פרחים בתוך האשפה, וגוש עפר שוכב על יד העציץ, כי נפל מתוכו, ורגבי גוש העפר לא התפרדו עוד, כי שרשי פרח גדול מפרחי השדה מאַחזים אותם לבלתי יתפרדו, והפרח פרח נובל ונשבר אשר לא יצלח עוד, כי על כן השליכו אותו החוצה.

“את זה נקח עמנו!” אמר המלאך – "והיה מדי עוּפנו, וספּרתּי לך, וידעת על מה אנכי לוקח אותו עמי!

והם עפו, והמלאך ספר כאשר אָמר.

“ברחוב הצרה והדלה אשר מתחת לרגלינו, שם משכּן עֹני בתוך הבור, ושם ישב נער אמלל וחולה. והנער חלה את חליו וישכב על המטה מאז צאתו מרחם אמו, והיה לרגעים כאשר הוקל חליו מעליו, וקם הנער והתהלך בחדר על משענתו אנה ואנה, ואחרי כן שב למשכבו. וקרני השמש טרם תרדנה אל חדר-הבור הזה, ורק בהיות ימי הקיץ וירדו גם הן לרגעים ותהיינה שם כמחצית השעה. והיה ברדת קרני השמש והאירו את פני הנער הכֹּאֵב וחִממוּ לו והזהירו מבּין אצבעותיו הצחות והדקות, כי סכך בהן את פניו, ואת הדם האדום הביט בהן בהזהירו, אז חשב בלבו לאמר: “היום יצאתי לשוח!” ואת היער עם כל הדרו ותפארתו לא ראה עוד הנער בעיניו, ורק בן השכן הקרוב אליו הביא לו ענף עץ בּרוֹש, ויהי לו זה ליער. ואת הענף נטע מראשותיו בראש המִטה ויהי לו לסוכך על פניו, ויחלום חלומות בהקיץ ויחשוב בלבו כי שוכב הוא תחת הברושים ביער, אשר שם שמש זורחת ואשר כל עוף כנף ירנן שם. ובהיות האביב ויבֵא בן השכן אליו גם פרחים מפרחי השדה, וימצא שם פרח אשר עוד שרשוֹ עמו, ויטע אותו בתוך עציץ וישימהו על יד החלון הקרוב אל המטה. והפרח עשה ציצים, ויגדל ויפרח ויעל למעלה, ויעש פרחים מדי שנה בשנה. ויהי הפרח בעיני הנער לגן נחמד, ויהי לו לסגלה מכל סגלותיו אשר על פני האדמה. ויַשק הנער את הפרח מים ויכלכלהו ויכוננהו, וישם אותו אל מול פני קרני השמש המעטות היורדות בעד החלון הצר, וייניק אותו את כל האור אשר מצא. והפרח עלה ויפרח, והוא עולה ופורח גם בכל החלומות אשר חלם הנער, כי רק לו לבדו פָרח הפרח ורק לו לבדו נתן את ריחו, ויהי לו לחמדת עינים ולמשיב נפש. וביום מוֹת הנער, ותהיינה עיניו תלויות אל הפרח, וירא ויבּט אותו עד רגעו האחרון, ויגוע וימת כי עם אלהים התהלך הנער. – אז היה הנער עם אלהים שנה אחת תמימה, ושנה אחת תמימה חלפה גם על הפרח אשר על יד החלון הצר, והוא נשכח ונעזב, ויקמול ויבּול, וביום מועד לאנשי הרחוב לעבור ולהחליף משכנותיהם מבית לבית, וישליכו אותו עם האשפה החוצה. אלה תולדות הפרח האמלל והיבש, אשר אותו לקחנו מעל פני האדמה לשאת אותו עמנו השמימה, כי הוא אשר נתן שמחה בלב אנוש שבעתים מכל פרח יקר הצומח בגן אשר למלכה”.

“אבל מי הגיד לך את כל הדברים האלה כי תדע?” שאל הילד אשר נשא המלאך השמימה.

“אמנם ידעתי!” ענה אותו המלאך, “כי אנכי אנכי הילד הקטן והחולה אשר התהלך על משענתו! ואנכי את פִרחי הלא אַכּיר!”

והילד פקח את עיניו, ותהיינה פקוחות עתה היטב, וירא את פני המלאך ויבט אל פניו הנחמדים והמאירים. ברגע הזה והם באו השמימה, אשר שם שמחה ונחת ושם גילת עולם. ואלהים אִמץ את הילד המת אל לבו, ותהיינה לו פתאם כּנפים גם הוא ככנפי המלאך הבּא עמו, ויעופו שניהם יחדו איש על יד אחיו. ואלהים אמץ אל לבו את כל הפרחים אשר הביאו, רק את פרח השדה האֻמלל והיבש נשק במו פיו, ויהי לפרח פתאם פה וקול, וירנן הפרח גם הוא בין כל המלאכים המרננים לפני אלהים, והמלאכים כלם מתעופפים אנה ואנה, ויש אשר קרובים לאלהים מאד, ויש אשר רחוקים ממנו, והם מרחיקים בְמַעֲגָלָה איש אחרי איש, איש אחרי איש, עד קצה השמים ועד עולמי עולמים באין גבול ובאין אחרית, וכלם מתענגים ושלֵין כאחד. והמלאכים מרננים כלם, הגדולים עם הקטנים, וירנן גם הילד המת אשר היטיב אלהים אמו, וירנן גם הפרח היבש והאמלל אשר השליכו אותו החוצה עם האשפה בתוך הרחוב הצרה והחשֵׁכה.

ויהי בימי קדם וּבחוּר היה בארץ מן הבחורים אשר מבני הנדיבים, ולא היה לבּחוּר הזה מכֹּל חפצים וּמכּל כּלי-בית בלתי אם סַד עשוי עץ אשר בו יחלוץ איש את נעלו ומסרק אשר בו יסרוק איש את שערוֹ. ואולם תחת אלה חנן אותו אלהים בית-צואר אשר יקשור אל כתּנתּוֹ להיות לעדי לצוארו, ובית-הצואר הזה יפה מכל בתי-הצואר אשר על פני האדמה – ואנחנו פה אין לנו דבר בלתי אם לספר את דברי ימי בית-הצואר הזה ואת המוצאות אותו.

ויהי כאשר גדל בית-הצואר ובמלֹאת לו הימים כימי הבחורים לקחת לו אשה, ויקר המקרה והוא ירד אל בית הכובסים להֻכּבּס¹ שם, הוא עם שרוֹך נעל יחדיו.

“אֵל אלהי אבי!” קרא בית-הצואר כי השתומם – “הן נפש נחמדה ויפה, נפש רכּה וענֻגה כזאת לא ראיתי עוד מעודי! האֶמצא חן בעיניך, עדינה, והגדתּ לי מה שמך?”

“את שמי לא אגיד!” ענתה שרוֹך הנעל.

“אֵי איפה ביתך?” הוסיף בית-הצואר לשאל.

ושרוך הנעל היתה כבתולה נכלמת ומתבוששת, אשר לא נאוה לה לדבּר עם איש זר בחוץ, ולא ענתה דבר.

“אין זאת כי חגורה אַתּ!” הוסיף בית-הצואר על דבריו – “אין זאת כי חגוֹרה כבוּדה אַתּ מן החגורות היושבות פנימה, אשר לא בחוץ תתהלכי כי אם בסתר תשבי מתחת לשמלה! אכן רֹאה אנכי, נערה כבוּדה, כי פי שנים ברוחך, אשר היה תהיי לבעלך גם לעדי תפארת וגם לתועלת יחדיו!”

“אֵיך מְלָאֲךָ לבך לדבּר אלי כן!” קראה שרוך הנעל – “ואני חי נפשי אם מעמי היתה סבּה ואם פתחון פה נתתי לך לעשות לי ככל הדבר הזה!”

“אמנם גם סבּה וגם פתחון פה נתתּ לי” ענה בית הצואר – “כי נעמתּ וכי יפית מאד ולכן עוֹררתִּני!”

“סֹב פנה לך ממני, אַל תגע בי!” קראה שרוך הנעל – “רק אין זאת כי גבר אתה!”

“אמנם מצאת את חידתי!” ענה בית-הצואר כרגע – “בחור אנכי מן הבחורים אשר מבני הנדיבים וגם רכוּש עשיתי לי, כי יש לי סד עץ לחלוץ נעל ומסרק שן לסרוק שער”. ובית-הצואר רק כִּזב לה, כי החפצים האלה לא לו היו כי אם לאדוניו, והוא רק התהלל יתהלל בם.

“סב פנה לך ממני, אַל תגע בי!” קראה שרוך הנעל, “כי לא הסכנתי באלה!”

“רק פתיה מתיפה אָתּ!” קרא אליה בית-הצואר בקול וילעג לה.

אז העלו שניהם מבּית הכובסים, ויַקשוּ אותם בַּעֲמִילָה ויתלוּ אותם על פני כסא לעיני השמש וישימו אותם על פני הקרש להחליק אותם ואת כף הברזל הלוהט הביאו אשר בה יחליקו.

“גברתּי!” היו דברי בית-הצואר הראשונים אשר דבּר אל כף הברזל – “גברתי אלמנה נחמדה! הנה חם לי מאד ובהגיגי תבער אש! ראִי הנה נהפכתי היום לאיש אחר וכמעט לא נותר בי סלף בּחמך אשר שפכתּ בי! צרבת מכוה היא אשר שמתּ עתה בלבי, וכמעט גועתי! אוי לי! הואילי פני בי והיי לי לאשה!”

“סמרטוֹט!” ענתה אותו כף הברזל, כי חרה לה, ותעבור בגאה ובגאון על פני בית-הצואר מן הקצה אל הקצה כי גֵּאָה היא מאד והיא בגאונה ובגבה לבה חשבה תמיד אשר מכונת-קיטור היא ואשר עוד מעט ולקחו אותה אחרי כבוד ורִתּקוּ אותה אל מרכּבוֹת מסלת הברזל ואחריה מרכּבות רבות תמשוכנה.

“רק סמרטוט אתה!” קראה בגאותה.

ובית-הצואר בקצותיו נשחת מעט מרב ימים, ויתפקעו ממנו חוטים, אז הביאו מספָּרַים לגזור ממנו את פקיעי החוטים.

“הוי!” קרא בית-הצואר כמעט ראה את המספרים – “רֹאֶה אנכי אוֹתך (כי דבּר בית-הצואר אל כל דבר ודבר כּדַבּר אל נקבה) כראות פני אחת המחוללות הגדולות המרקדות בבתי התיאטרה! מה תשכילי להרים רגליך וּלפַשּׂק אותן! רק אין כמראה הנחמד הזה בכל המראות אשר ראיתי בימי חיי הבלי! חי השמים אם יש אדם על פני כל האדמה אשר ישכיל לעשות את הדבר הזה כמוך!”

“ידענו את כל זאת, ידענו!” אמרו המספרים.

“רק כתר מלכות נאוה לרֹאשך!” הוסיף בית-הצואר לדבּר – “ואני הנה יש לי בחור מן הבחורים אשר מבני הנדיבים וסד עץ יש לי לחלוץ בו נעל ומסרק יש לי לסרוק בו שער, ועוד לי רק כתר מלוכה כי אז נתתיו בּרֹאשך!”

“האם כדבּר חתן אל כלה תדבּר אלינו?” קראו המספרים, כי חרה אפם מאד בראותם את הנקלה האומר להתחתּן בם, ויהי כחרות אפם והם גוזרים את אשר יגזרו, ויתגעשו ויגזרו גִזרה גדולה ורבּה מאד. אז נשחת בית-הצואר כּלוֹ, אשר לא יצלח עוד לכל מלאכה, ויפסלו אותו מן הכהנה עד עולם.

“אין זאת כי לא נותר לי עוד בלתי אם לבוא אל המסרק!” חשב בית-הצואר בלבו, וילך ויבוא עד לפני המסרק.

“גברתּי!” קרא אל המסרק – “הן כל שִׁנַיך עוד בּפיך והן צחות מחלב! האם לא עלתה עוד מחשבה על לבּך כי באה עתּך עת דודים?”

“אמנם כן!” ענה המסרק – “וגם הנה התחתּן התחתּנתּי זה ימים רבים עם סד העץ אשר בבית!”

“האמנם התחתּנתּ גם אתּ?” קרא בית-הצואר.

ובית-הצואר לא מצא עוד אשה בכל מתי סודו ואנשי ביתו ובכל גבוליו, ויתנכּל ויאמר אשר אין חפץ לו באשה, וישָבע לבלתי קחת לו אשה עד עולם.

ויהי מקץ ימים רבים ובית-הצואר בא עד הטוחן אשר יטחון בלואי סחבות וסמרטוטים לעשות אותם לניר. וימצא שם עדת סמרטוטים ריקים ופוחזים רבים מאד, איש איש על מקומו, הנכבדים לבד ובני האספסף לבד, כי ככה המנהג מדר דר, וכל אלה מספרים איש באזני אחיו גדולות ונפלאות ואת כל אשר עבר עליהם; ואולם בית-הצואר הגדיל מכּלם, כי איש מתהלל היה בית-הצואר מעודו.

“אין מספר לנערוֹת ואין גבול לנשים אשר חשקה נפשן בי!” ספר בית-הצואר באזני שומעיו – “לא היה רגע אשר נתנו מנוח לי! ואני אמנם הייתי בחור נחמד מן הבחורים אשר מבני הנדיבים רק כֻּלִי מִקְשָׁה! וסד עץ היה לי לחלוץ על פיו נעל, ומסרק שן היה לי לסרוק בו שער, ואולם אותם בזיתי בלבי ולא עשיתי בהם מלאכה מעודי! אכן לו רק ראיתם אותי בימים ההם, לוּ רק ראיתם אותי בשכבי ובקומי! – בימים ההם, ותהי לי רעיה נאמנה אשר לנצח לא אשכחנה, היא החגורה היפה והנחמדה, הרכּה והענגה, והיא אֻמללה מאד, כי ראתה אשר אין לה תקוה ממני, ותקם יום אחד ותתנפל המימה את תוך הסיר אשר בבית הכובסים. – ושם הנה גם אשה אלמנה, אשר נפשה להטה גחלים בראותה אותי, ואולם אנכי לא שמתי אליה לב, ואעזוב אותה לנפשה; אז התאבלה אחרי ופניה הלוהטים לא היו לה עוד. – בימים ההם ואֵרא את אחת המחוללות מן המחוללות הראשונות המרקדות בבתי התיאטרא, היא האשה אשר גזרה את לבי לגזרים, ואני לא רֻפאתי עוד מן המכּה הזאת עד היום הזה, כי גזרה על ימין ועל שמאל ולשונה כחרב פיפיות! – ותקטן כל זאת ממני, והנה גם המסרק אשר לי חשקה נפשו בי לאהבה אותי, ובראותו כי לא אשים אליו לב, ותּפּוֹלנה כל שניו מרב יגון ומצוקה. – את כל אלה אני חוללתי ואני פעלתי! ואולם מכּלם דאבה נפשי על שרוך הנעל… לא, אדוני! על החגוֹרה אמרתי, אשר למעני התנפלה המימה אל תוך הסיר אשר בבית הכובסים. – אכן רבות פעלתי אָון בימי חיי הבלי, ולכן לא יפלא הדבר בעיניכם בראותכם אותי יורד אל סל הטוחן, למען נקני מעוני וטהרתי גם אני ונהפכתי והייתי לניר לבן!”

ובית-הצואר היה לניר לבן, וכל הסמרטוטים אשר עמו היו לניר לבן, כי זה דרך הסמרטוטים מעולם, אשר אם כסחי ומאוס יהיו, כשלג ילבינו; ואולם בית-הצואר נהפך ויהי לגליון הניר הלבן אשר אתם רֹאים פה לפניכם ואשר מֻדְפָּס עליו כל דבר ההגדה הזאת. והיה אם ישאלכם איש: מדוע היה כדבר הזה? ועניתם ואמרתם: יען אשר התהלל בית-הצואר כל היום ויספר תמיד דברים אשר לא היו ואשר לא באו, לכן יהיו נא הדברים האלה להזהיר אותנו, ולא נעשה גם אנחנו כמוהו, כי אין אתּנו יודע אם לא יבוא יום וירדנוּ גם אנחנו עד בית הטוחן, ועשה אותנו לניר לבן, ואחרי כן ידפיסוּ עלינו את כל קורותינו ואת כל המוצאות אותנו, דבר לא יחסר, וגם את הנסתר בסתר חדרי לבּנוּ ידפיסו, ובאותיות גדולות ומאירות עינים ידפיסו את כל אלה, ואנחנו בעצמנו ובנפשנו נפיץ את הדברים האלה ברבים והיינו למקרא לכל איש, ככל המקרה אשר קרה את בית-הצואר.

על גג הבית אשר בקצה הכּפר הקטן, שם בנתה משפחת חסידות את קנה. ותהי האֵם רובצת על ארבעת אפרוחיה אשר בתוך הקן, והאפרוחים מוציאים את ראשיהם החוצה עם חרטומיהם הקטנים והשחורים, כי חרטומיהם טרם האדימו עוד. ובחוץ עומד אבי האפרוחים על ראש הגג, קוממיות יעמוד, זקוּף כּלוֹ, כמעשה מקשה הוא, ולא יפיק ולא ינוד. רק את רגלו האחת הרים ויסתירנה תחת כנפיו, באין לו ענין אחר לענות בו ולעשותו, והוא עומד על הרגל האחת מדי עמדוֹ על המשמר, והיה הרואה אותו ואמר: רק תבנית עץ הוא העשוי במעצד, מעשה ידי חרש. ובלבו חשב אבי האפרוחים לאמר: “אכן כמעשה הנדיבים והחורים עושים גם אנחנו, בַּעֲמוֹד משמר לצבּוֹא על פתח הקן אשר לאשתי! הן העובר בחוץ לא ידע כי אנכי הבעל, ורק יחשוב באמת ובתמים כי שרי החיל הפקידו אותי לעמוד פה על המשמר, כי על כן אמרתי: דרך חורים ונדיבים גם לנו, וכל איש רואה!” ויוסף ויעמוד על רגלו האחת, ולא חדל.

וברחוֹב על פני חוץ נאספו קהל נערים קטנים להשתעשע, ויהי בהביטם את עדת החסידות אשר על הגג, ויִגש האחד ויחזק את לבו וישר את השירה הקדמוניה, היא שירת החסידות הנודעת, ובעוד רגע וישירו עמו גם יתר הנערים כלם, איש איש ככל אשר זכר וככל אשר העלה אותה על לבו, לאמר:

עוּפִי, עוּפִי, חֲסִידָה,

פֶּן אֹחֲזֵך, אָז אַשְמִידָה;

עוֹד אִשְׁתֵּךְ רוֹבֶצֶת בְּתוֹךְ הַקֵּן

עֲלֵי אֶפְרוֹחֶיהַ, הַבַּת עִם הַבֵּן:

הָאֶחָד יִמָּלֵק,

הַשּׁנִי יִשּׁלֵק,

הַשְׁלִישִׁי יִשּׂרֵף,

הָרְבִיעִי יִטָּרֵף!

“שמעי נא את אשר הם משוררים!” קראו האפרוחים – “הנה הם אומרים למלוק ולשלוק, לשרוף ולטרוף אותנו!”

“אַל נא תשיתו אליהם לב!” ענתה אותם אֵם החסידות – “אַל תשמעו ואַל תשעו אל דבריהם, כי לא יפול מנוֹצת בּשרכם צרוֹר ארצה!”

ואולם הנערים שָׁנוּ וישלשו את דברי השירה, ולא חדלו, ובאצבעותיהם הורו על החסידה. ורק הנער האחד, ושמו חסדא, לא עשה כמעשיהם, ויצעק אליהם וירב עמם ויגד להם אשר לא טוב הם עושים ללעג לנפשות תמימות ונקיות, ויבָּדל מהם ולא אָרח עמם. ואֵם החסידות נחמה את אפרוחיה בדברים, ותדבר אליהם לאמר: “אל נא תשיתו אליהם לב! שׂאוּ נא עיניכם וּראוּ את אביכם עומד פתח הקן על רגלו האחת, לבטח יעמוד וכלו שלאנן ושלו!”

“הוי מה יָגרנוּ!” ענו הקטנים ויחביאו את ראשיהם בכנפיהם בתוך הקן.

ויהי ביום השני בהתאסף עדת הנערים לשעשועיהם, ויביטו את החסידות על הגג כפעם בפעם, וימהרו וישירו את השירה הקדמוניה לאמר:

"הָאֶחָד יִמָּלֵק,

הַשּׁנִי יִשּׁלֵק –!"

“האמנם כן?” שאלו האפרוחים – “האם המָלק נמָלק וגם השָׁלק נשָׁלק?”

“חלילה לאלהים!” השיבה אותם אִמם – “ראו הנה עוד מעט ואתם החל תּחלוּ לעוּף, כי אני אלַמדכם! אז נצא השדה ונבוא אל נאות הדשא ועד הצפרדעים נגיע, וראִיתם את הצפרדעים משתּחוֹת לנו בתוך המים, וּשמעתּם בזמרן לנו לאמר: “קרקר, קרקר!”, ואחרי זה נבוא ונאכל אותן. אז תדעו מה נחת!”

“ואחרי כן מה יהיה?” שאלו אפרוחי החסידות.

“אחרי כן תּאָספנה כל החסידות אשר בארץ ובאו כלן אל מקום אחד, כי אז יבואו לנו ימי התכונה הגדולה אשר יכין איש איש את נפשו לדרך הרחוקה לימי החרף, וחנך איש את בנו ואשה את אפרוחה ולמדוּ אותם והרגילו אותם ואִמצוּ אותם, למען ייטיבו לעוּף, כי גדול הדבר הזה אלינו מאד, והיה איש ממנו אשר לא ייטיב לעוף, ובא שר הגדוד אשר לנו ונִקֵּר אותו בחרטומו עד המיתוֹ אותו. ולכן שמעו את אשר אני דוברת אליכם: עשׂוּ חיל בלמוּדים בּבֹא ימי התכונה, למען תעופו היטב!”

“אבל הן בחרטום ננֻקר וגם המלק נמלק, ככל הדברים אשר אמרו הנערים, וגם עתה ברגע הזה הנה הם שונים את כל הדברים הנוראים האלה!”

“אַל נא, אפרוחי, אַל נא תשעו להם ולדבריהם!” ענתה אֵם החסידות – “אחרי ימי הלמודים הגדולים, וקמנוּ כלנו ועברנוּ מזה ועַפנוּ אל הארצות הרחוקות אשר שם החֹם, והארצות האלה רחוקות מזה מאד מאד, על הרים וגבעות נדאֶה ויערוֹת גדולים נעבור, ובאנו עד ארץ מצרים, אשר שם בּתּי האבנים הרמים העשוים תבנית משֻׁלשת, והם רחבים מלמטה וראשיהם צרים מלמעלה, ואשר ראשיהם מגיעים עד ממעל לעבים. וזה השם אשר יקראו להם: פִּירָמִידִים, וימיהם ימי עולם על פני האדמה אשר לא תדע חסידה לספור אותם. ושם הנה היאור, והיה בעלוֹת היאור ושטף את כל ארץ מצרים וכסה את הארץ בּצה, ואנחנו נבוא אל תוך הבּצה ואכלנו שם את הצפרדעים!”

“האָח!” קראו כל האפרוחים.

“אמנם יפה ונחמד כל זה מאד מאד! מאז הבקר ועד הבקר אין לנו לעשות דבר בלתי אם לאכול, וּמדי אנחנו מתענגים שם על כל טוב, והנה פה בארצות הקֹר אין עץ ואין עלה ירוק אף אחד; רק חרף על פני חוץ, וקפאוּ העבים בלב השמים והתבקעו מרב קִפּאוֹן והיו לפתּים קטנות ולבנות אשר תפולנה ארצה!”

ואֵם החסידות בּדבּרה את הדברים האלה, ותהי מחשבתה אל פתּי השלג, ורק לא ידעה לבאר את מחשבתה בדברים אחרים.

“הגם הנערים השובבים יקפאוּ אז ויהיו לפתּים גם הם?” שאלו בני החסידה.

“לפתּים לא יהיו”, ענתה אִמם, “ואולם רק כפשע בינם ובין הרעה הזאת, כי על כן עליהם להסָּגר בבתיהם החשכים ולשבת מאחרי התנור. אבל לא כן אתם, כי יכול תוכלו להתעופף באַרצות החֹם, אשר שם פרחים אין מספר ואשר שם השמש זורחת תמיד!”

ויהי מקץ ימים אחדים, והאפרוחים עלו ויגדלו ויעשו חיל עד כי מצאו לעמוד על רגליהם ולהביט על כל אשר מסביב. ואבי החסידות בא יום יום ויבֵא להם צפרדעים רכּוֹת ונחשים קטנים וכל מטעמים אשר תאכל אותם חסידה ואשר ינעמו לחכּה. והשעשועים מה רבּוּ אשר שִעשע אותם לעשות להם צחוק! יש אשר שׂם את ראשו על פני זנבו, ויהי מפליא לעשות מאין כמוהו, ויש אשר קִשקש בחרטומו כאשר יקשקש איש בפעמון, ויש אשר ספר באזניהם ספורים נחמדים, והספורים כּלם נוגעים אל החיים אשר בתוך הבּצה.

ויהי היום ואֵם החסידות דבּרה אל אפרוחיה לאמר: “עתה הנה באה עתּכם, אפרוחי, כי תלמדו לעוּף!”

אז הובאו האפרוחים אַרבּעתּם החוצה, ותּצג אותם על ראש הגג. הוי, מה כשלו רגליהם ומה הנידו בכנפיהם כה וכה לעמוד הכן, ולא יכלוּ, כי לא מצאו את המשקל הנכון לכֹבד בשרם, ויהי עוד מעט והם נופלים ארצה!

“התיצבו והבּיטו אלי!” קראה אליהם אמם – “הנה כזה תשאו את ראשיכם עליכם! כּזה תציגו את כפות רגלכם! אחת ושתים! אחת ושתים! כי בזאת תבֹאו אל הארץ אשר לפניכם!” ובדבּרה ותתעופף לעיניהם למען הורותם את המעשה אשר יעשו, והאפרוחים גם הם נסו לנתּר כמעט רגע מעל פני הגג, והנה בּוּמְס! כּשלו, נפלו כלם, ובאשר עמדו שם נפלוּ.

“אין את נפשי לעוּף!” קרא האפרוח האחד, ויקם ויגיח אל תוך הקן – “אין לבי הולך אחרי הארצות הרחוקות, לבוא שמה לגוּר!”

“ובכן אפוא חשקה נפשך לַחֲרוֹף פה ולגוֹעַ בקֹר? היבֹאוּ הנערים עליך וּמְלָקוּך וּשלקוּך וּשרפוּך וּטרפוּך, ככל אשר הם אומרים? אם כן אפוא אלכה נא ואקרא להם!”

“לא, לא!” קרא האפרוח, ויקם כרגע ויגיח מן הקן וינתּר על הגג עד גשתו אל אֶחיו. – ויהי ביום השלישי, והם מצֹא מצאוּ גם לעוּף הנה והלוֹם כמעט, ולכן חשבו בלבם כי יודעים הם להתעופף גם ברוח אשר מתחת השמים; ויהי הם מתנשאים להתעופף, והנה בּוּמס! כשלו, נפלו כלם, והם מתאמצים כרגע ומתחזקים ומנידים בכנפיהם לבלתי נפל ארצה, ואחרי כן נִסּו ויעופו כמעט, והנערים עודם ברחוב על פני חוץ, והם משוררים את שירתם:

“עוּפִי, עוּפִי, חֲסִידָה!”

“הנרד אליהם וּננקר להם את עיניהם?” שאלו האפרוחים.

“חלילה לכם!” ענתה אותם אמם – “לוּ אתם שומעים לי היום, אז תיטיבו לעשות שבעתים! אחת שתים ושלוש! הנה אנחנו עפים על ימין! אחת שתים ושלוש! הנה אנחנו סובבים את מגדל העשן! – ראו, עתה השׂכּלתּם מאד לעוּף! ניד הכנפים האחרון הזה בחכמה עשיתם אותו וּביתרוֹן תבונה ככל החֻקה והמשפטים, ולכן זה שכרכם כי נתן אתן אתכם מחר ובאתם עמי אל הבִּצּה! הנה שם משפּחוֹת חסידות רבות יוצאות המימה, הן ואפרוחיהן אשר להן, והן מן המשפחות הכבודות אשר בארץ. לכן זאת עֲשוּ, אֶפרוחי הנחמדים, והוֹכחתּם לעיני כל כי אתם הטובים מכל האפרוחים, והלכתם כלכם וּצעַדתּם קוֹממיוּת, כי ככה ילכו בני הנדיבים ומראה כזה נחמד מאד לעינים!”

“אבל למה זה לא נרד להנָּקם את נקמתנו מן הנערים המחָרפים אותנו?” שאלו בני החסידה.

“יחָרפוּ נא ככל הטוב בעיניהם! ואתם הלא תתנשאו עד העבים ותבֹאו אל הארץ הטובה אשר שם הַפִּירָמִידִים, והם כלם יקפאו ויגועוּ באין עלה ירוק ובאין תפוח מתוק!”

“אמנם כן, נקמה נעשה בהם!” דברו האפרוחים בקול דממה איש באזני אחיו, ואחרי כן שבו אל מלאכתם להתאמץ ולהתרגל היטב לעוּף.

ובכל הנערים אשר בחוץ לא היה נער שובב ופרוע כנער השובב והפרוע אשר שר את דברי השירה בראשונה, ולא היה איש מכעיס ומרעים את החסידות כמוהו, כי הוא המסית גם את יתר הנערים בהן, והיה רק כראותו אותן, ויחל לשיר את דברי השירה כרגע, וגם את יתר הנערים שִׁסָּה בהן; והוא עודו נער קטן מאד, וגם שש שנים טרם תּמָּלֶאנה לו, ואולם האפרוחים חשבוהו כבן מאת שנה, עקב אשר גדלה קומתו כזאת וכּזאת גם מקוֹמת אמם וגם מקוֹמת אביהם, והם לא ידעו ולא הבינו להעריך ערך שנים אשר לילדים קטנים ואשר לילדים גדולים. ותהי כל שנאתם וכל נקמתם רק אל הנער הזה, כי הוא המֵּחֵל את שירת החרפה והוא לא חדל ממנה גם עד היום הזה; ויתעבּרו האפרוחים מאד מאד, וכאשר הוסיפו ימים כן הוסיפו לשנוא את הנער וכן נלאו לשמוע את חרפתם; ולא יכלה אמם להשביח עוד את הסערה אשר בלבם ולא מצאה תחבֻלה בלתי אם להגיד להם, אשר נתן תתן להם לעשות נקמה בנער, ואולם חכּה יחכּו נא עד יום עזבם את הארץ הזאת לבוא אל אַרצות החם.

“הלא עלינו לראות בראשונה את חכמתכם ובינתכם בבֹא ימי התכונה הגדולה! והיה ביום ההוא, ואתם מדחה תעשו ולא תפיקו רצון מאת שר גדודנו, ושר גדודנו נקר ינקר אתכם בחרטומו עד המיתוֹ אתכם, אז הן צָדֹק צדקוּ הנערים בכל הדברים אשר הם מחרפים אתכם! ועל כן זה הדבר אשר דברתי: חכּה נחכּה, ואז נראה איך יפול דבר!”

“כן, ראֹה תראי!” ענו האפרוחים. והאפרוחים נתנו את כל לבם למלאכתם, וישקדו על למוּדיהם יום יום, וילכו מחיל אל חיל, ויהי באחרונה ויעופו האפרוחים בחכמה ובתבונה וברב חן והדר אשר ישמח עליהם כל ראֶה.

אז באו ימי החרף.

והחסידות מתלקטות ומתקבצות מכל עברים, ותהיינה נכונות לעוּף אל ארצות החם ולחרוֹף שם, ואולם בטרם עוּפן ויהי דבר שר הגדוד אליהן לנסות בראשונה את כחן ולהראות לעיני כל עד כמה הן מצליחות לעוּף. אז רבתה התכונה מאד ותהי גדולה מאין כמוה! ותהיינה החסידות מעופפות על פני ערים ועל פני כפרים רבים, ואחרי כן שבו אל מקומן הראשון, כי רק להראות את כּחן עפו, ואפרוחינו גם הם עפו וינסו את כחם, והם משכילים מאד לעשות, כי מצאו חן בעיני שר הגדוד מאד מאד, ויתן להם תעודה כתוב עליה: “טוב מאד, וזה אות לכם נחשים וצפרדעים!” והתעודה הזאת היא הטובה מכל התעודות, וגם נחשים וצפרדעים נתּן להם להיות להם לגמוּל, וגם הֻגד להם כי יכול יוכלו לעשות בהם ככל הטוב בעיניהם; והם גם עשֹה עשו כטוב בעיניהם, ויאכלו אותם.

“עתה הנה באה עת הנקמה!” אמרו האפרוחים.

“כן דברתם!” ענתה אִמם – “וזה הדבר אשר יעצתי ואשר אגיד לכם: הנה נא ידעתי את הנחל אשר שם שוכבים בני האדם הקטנים עד בּא אליהם החסידה והביאָה אותם אל אבותיהם¹; והילדים הרכים והנחמדים שוכבים שם, והם חולמים חלומות נעימים אשר כמוהם לא יחלמו עוד כל הימים אשר הם על פני האדמה; וכל אָב וכל אֵם אין להם דבר לשאל מאת אלהים בלתי אם כי יובא להם ילד נחמד אשר כזה, וכל הילדים גם הם אין להם שאֵלה לשאל מאלהים בלתי אם אשר יוּבא להם אָח או אחות אשר כאלה. ולכן זה הדבר אשר יעצתי: נרדה נא כלנו אל הנחל, והבאנוּ משם ילד נחמד לכל נער ישר לב אשר לא שר את שירת החרפה ההיא ואשר לא נתן את לבו לחרף את החסידות וללעוג להן!”

“אבל מה נעשה לנער הרע והפרוע אשר הוא הראשון להחל את שיר החרפה ומה גמוּל נעשה עמו?”

“זה הדבר אשר נעשה: הנה שם בנחל שוכב ילד מת אשר מת על חלומותיו, ואותו נביא אל הנער הרע, ואז יבכה הנער ונפשו תאבל עליו על האָח המת אשר הבאנו אליו, ואולם ראֹה ראיתם בתוך הנערים גם נער טוב ונחמד, ואותו תזכרו ולא שכחתם אותו, הוא הנער אשר צעק אליהם וירב עמם ויגד להם אשר לא טוב הם עושים ללעג לנפשות תמימות ונקיות, ולכן נביא אל הנער הטוב הזה גם אָח אחד וגם אָחות אחת לשמח בהם את לבו! ושם הנער הזה חסדא, לכן יהיה נא גם שמכם כשמו, ונקרא לכם שם חסידות כשם הנער מעתה ועד עולם!”

וכאשר דבּרה החסידה, כן עשו. והיה למן היום ההוא ונקרא לכלן בשם חסידות כשם הנער, וכן יִקָּרא להן עד היום הזה.

מסביב לגן נבנתה גָדֵר, והגדר עשויה משוּכת חדק אשר מַטוֹת אגוזים קטנים משׂגשׂגים עליה, וּמבּחוּץ לגדר תּרָאֶינה ערֻגות השדה הנחמד עם הפּרות ועם הצאן הרֹעים באָחוּ; ואולם בתוך הגן פנימה יעלה מן הארץ מקל שושנים אשר יציץ ויפרח ואשר ישא חן בעיני כל רואיו, ומתחת למקל השושנים רובץ חלזון על הארץ, והחלזון נושא בקרבו הרבּה מאד, כי את נפשו הוא נושא בקרבו.

“חכּו נא עד בֹא עתּי!” אמר החלזון, “אז תראו כי כחי אתי לעשות גדולות ונצורות יתר מעט מהפריח שושנים וּמהצמיח אגוזים וּמתּת חלב, כאשר תעשינה הפּרות והצאן!”

“אכן ממך, אדוני, אקוה רק גדולות ונצורות!" ענה אותו מקל השושנים ברב ענוה – האֶמצא חן בעיניך להגיד לי מתי יהיה היום הזה?"

“אנכי אינני נבהל ברוחי!” ענה החלזון – “עוד המועד רב לפני! ורק אתם הסכנתם לעשות כל דבר בחפזון ובמרוצה בבהלה ובמנוסה! אם ככה אתם עושים, אז רק מרַפים אתם את רוח התקוה אשר בלב כל איש, כי תתנו לו דבר בטרם יוחיל!”

ויהי מקץ שנה אחת תמימה למועד הזה, והחלזון שוכב עוד בּאוֹר פני השמש תחת מקל השושנים, כמעט לא נִתַּק מן המקוֹם אשר היה שם! ומקל השושנים העלה ציצים ויעש פרחים ויתן שושנים, כֻּלם חדשים, כֻּלם רעננים. והחלזון שלח ראשו מן הנרתיק אשר בו הוא יושב ויצא עד החצי, וישלח את קרניו למַשש בהן, ואחרי כן השיב אותן אל נרתיקו.

“עוד כל הדברים כאשר היו בשנה האחרונה! עוד לא שֻׁנו פני הארץ ברב או במעט ולא נעשה צעד לפנים! ומקל השושנים גם הוא לא עשה עוד דבר בלתי שושנים, וגם עד קצוֹ לא יעשה יותר!”

והקיץ הלך והחרף בא, ומקל השושנים עשה את ציציו ואת פרחיו כפעם בפעם, עד נפוֹל השלג מן השמים ורוח סערה עברה על הארץ. אז הֵשַׁח מקל השושנים את ראשו לעפר והחלזון הגיח אל החור אשר בּעפר האדמה.

ושנה חדשה הנה באה, ותהיינה שושנים חדשות, והחלזון גם הוא יצא החוצה.

“עתה הנה זקנת!” אמר החלזון אל מקל השושנים, “ולא ירבו עוד הימים ואתה תגוע ותמות! הן את כל כחך ואת כל קרבּך נתת ליושב הארץ; ואני לא משפט אבקש הפעם לחקור ולהוכיח אם נכבּד כחך זה עד מה ואם יש תועלת בכל אשר בקרבך, כי לא מצאתי עוד מועד לחקור בכל אלה ולהגות בהם, ורק אחת היא אשר ידעתי כי לך ולנפשך לא עשית דבר ולא דאגת להתפתּח ולהשתּלם וללכת מחיל אל חיל, עד כי תמצא לעשוֹת יותר מעט ממעשה שושנים! היש דבר בפיך לצַדק את נפשך בעיני על כל זאת? עוד מעט והיית רק לבוּל עץ להשיק בו את התנור! היש בינה בלבך להבין את כל אשר אני דובר אליך הפעם?”

“הוי, מה אתה מבהיל אותי, אדוני!” קרא מקל השושנים בדאגה – “ואני אודה ולא אֶכָּלם כי מעולם לא עלה עוד על לבי לחקור לדבר הזה!”

“אמנם לא חדשות אתה מגיד לי אשר אין חלק לך עם חוקרים החוקרים דבר! ידעתי כי לא אתה נסית מעודך לחקור ולדעת! העלה על לבך מעודך לחקור ולדעת על מה אתה פורח ומה המעשה הנעשה עמך מדי עשותך את פרחיך? הידעת על מה היה לך כזה וכזה ולא נעשתה לך כזאת וכזאת?”

“לא”, ענה מקל השושנים, “לא ידעתי! אנכי רק בנחת ובשמחה פרחתּי, מבלתי יכָלתּי עשוֹת אחרת. הנה זה אור השמש חם ומתוק, והרוח צח ומשיב נפש, ואת הטל הטוב שתיתי לרויה ואת המטר הסוחף ינקתי בכל פה, כי נשמה היתה באפי אף חייתי וּפָריתי! מן הארץ עלה כח ויבוא אל קרבי, ומן השמים ירד כח וישבּיעני, ואני ידעתי בנפשי רק נחת ועדנים חדשים יום יום, ועל כן לא יכלתי עשות דבר בלתי אם לפרוח, הלוך וּפָרֹח הלוך וּפרח. אכן רוח הוא בי, ואני לא ידעתי על מה ולמה!”

“אמת היא כי לא ידעת מחסור מנעוריך ועתרת שלוה נתּנה לך כל הימים!” ענה החלזון אחריו.

“כדבריך כן הוא! כל אשר לי רק מתּנה היא אשר נתּנה לי!” ענה מקל השושנים – “ואולם גם אתה הן נתּן לך הרבה מאד וגם יותר ממני! כי על כן אחד היית מן החוקרים החוקרים לכל תכלית ומבעלי המחשבות הגדולים אשר בארץ ומן הפילוסופים האומרים להפליא במעשיהם את כל יושבי הארץ!”

"כזאת לא אמרתי ולא חשבתי מעודי! " ענה החלזון – “אין לי דבר עם יושבי הארץ כי אשים אליהם לב! מה לי וליושבי הארץ? מה יתנו ומה יוסיפו לי יושבי הארץ? הנה רב לי לעשות גם לי ולנפשי, ובי ובנפשי מצאתי רב!”

“אבל האם לא נכון הדבר כי אנחנו כלנו פה על האדמה נִתֵּן לרעינו את מבחר כחנו ואת כל אשר לנו נקריב להם לקרבן? – אמנם אנכי אין לי בלתי אם שושנים – ואולם אתה? אתה אשר הרבה מאד נִתּן לך, מה נתת אתה ליושבי הארץ ומה אתה נותן?”

“מה נתתי אני ליושבי הארץ ומה אני נותן? את רֻקי נתתי להם, כי ירק ארק בפניהם! הנה הארץ לא תצלח לכל מלאכה, ואין לי עמהּ דבר! ואתה עשה לך שושנים כּאַות נפשך, כי לגדולות מאלה לא תגיע עד עולם! וגם מטוֹת האגוזים יעשו נא אגוזים, והפרות והצאן תִּתֵּנָה נא חלב, כי יש לכם עדה אשר לא תשאל מעמכם דבר בלתי אם אֵלה! ואולם אנכי הנה עדתי בקרבי ובנפשי היא יושבת, ועל כן אשובה נא אל תּוֹכי ושם אֵשב. ועם יושבי הארץ אין לי דבר כי אשים אליהם לב!”

והחלזון כּלה לדבּר וילך וישב אל נרתיקו וישב בו ויטיחהו מבית ומחוץ.

“אכן לא טוב הדבר הזה וכל השומע יתעצב אל לבו!” חשב מקל השושנים בנפשו – “הנה אנכי לוּ גם חפצתי לא אוּכל לבוא במחִלוֹת העפר ולהתחבא בתוך אחד החורים, ורק אין לי בלתי אם לפרוח ולשוב לפרוח, לעשות שושנים ולשוב לעשות שושנים. והעלים יבּוֹלוּ וינָדפו, והתעופפו על כנפי הרוח ואל כל עבר יִנָּשֵׂאוּ! ואולם ראֹה ראיתי והנה גם אשה זקנה לקחה את אחת השושנים וַתַּנַּח אותה למשמרת בתוך ספר הזכּרון אשר לה, וגם נערה רכּה ויפה ראיתי כי לקחה את אחת משוֹשני ותּשם לה מקום על פני לבה, וגם ילד רך ותמים ראיתי אשר נשק למו פיו את השושנה ועיניו אורו מרב גיל ושמחה – העל אלה לא ישמח לבי? אז התענגה נפשי מאד ותהי לי כל זאת לברכה ולנחת אשר לא אשכחם לנצח, כי זאת תורת זכרונותי הטובים וזאת תורת חיי!”

ומקל השושנים פרח בּתמוֹ, פָּרֹח והוסף, והחלזון ישן בנרתיקו ואל יושבי הארץ לא שם לב כי אין לו עמהם דבר.

וימים על ימים עברו ושנים על שנים חלפוּ.

והחלזון שב ויהי לעפר מן האדמה, כי מן העפר לֻקח; ומקל השושנים שב ויהי לעפר מן האדמה, כי מן העפר לֻקח; וגם השושנה בתוך ספר הזכרון אשר לאשה הזקנה קמלה, נבלה ולא היתה עוד – – ואולם מקלות שושנים חדשים פרחו בתוך הגן, וחלזוֹנים חדשים גם הם גדלו בתוך הגן! והחלזונים התחבאו בתוך נרתיקיהם, ואת רֻקם ירקוּ בפני כל – ואל יושבי הארץ לא שמו לב כי אין להם עמהם דבר.

ההחל נחל לקרוא את הספור הזה שנית מראשיתו? – והוא טרם יְשֻׁנֶּה ברב או במעט!

(לַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט)

בתוך היער במורד החֹף אשר אל מול פני הים, שם עלתה אֵלה עבֻתּה וזקנה מן הארץ! ויהי שני האֵלה שלש מאות שנה וששים שנה וחמש שנים, ואולם מספר השנים אשר לאֵלה לא יהיה בלתי אם כּמספר ימים אשר לאדם, שנה ליום שנה ליום תּחָשב. ואנחנו יוֹמם אנחנו עֵרים ובלילה נישן ונחלום את חלומותינו, אבל לא כן העץ, כי עֵר הוא שלש תקופות מתקופות השנה, ורק בבֹא התקופה הרביעית הוא החרף, וישן את שנתו. אז יהיה החרף לו לעת מנוחות, כי לילה הוא לו אחרי היום הארוך והגדול, והיום הארוך והגדול הזה יקרא בשם אביב וקיץ וסתו גם יחד.

ויש אשר בחֹם היום ויבוא זבוב מן הזבובים בני יום אחד, ויתעופף על פני צמרת האלה, ויפזז ויכרכר ויתהולל ויתעלס ויהי שלו ושמח, ואחרי כן שבת רגע אחד וינפש על פני עלה מעלי האֵלה הגדולים והרעננים, והיה בראות אותו העץ ויהיו דבריו אליו כפעם בפעם לאמר: “הוי זבוב קטן ואמלל! רק יום אחד יהיה כל חייך, רק מדת חיים קטנה ודלה כזאת אשר כמוה כאפס! מה אמלל אתה!”

“אמלל?” ענה הזבוב כפעם בפעם – “מה הדבר הזה אשר אתה אומר? הן בהיר האור אשר בשמים והרוח חם ומתוק וכל היקום אשר מסביב יפה ונחמד, ואני מה שלו ומה שמח!”

“ואולם כל זה לא יהיה לך בלתי אם יום אחד – ואחרי כן הכל תם ואָין!”

“אָין?” קרא הזבוב – “מה זה אָין?” הגם אתה עוד אָין?"

“לא כן! אנכי אלפי ימים כימיך אחיה ותקופות שלמות תֵּחָשבנה לי ליום! ועת אשר כזאת גדולה וארֻכּה מאד, אשר לא תבין נפש כמוך לחשב אותה בחשבון ולמֹד אותה!”

“כן דברת! לא אבין, כי גם את דבריך לא הבינותי! הנה אלפי ימים לך כְּיָמַי, ואולם גם אני אלפי רגעים לי אשר בם אחיה ובם אהיה שלו ושמח! הגד נא אם ידעת, הֲתִתַּם תפארת כל היקום הזה ביום מותך?”

“לא כן!” ענה העץ – “תפארת היקום הזה לא תתּם במותי, והיא תמָשך עוד שנים רבות מאד מאד, אשר לא אוכל גם אני לחַשב אותן בחשבון ולמֹד אותן!”

“אבל אם ככה הוא, אז משפט חיינו גם שנינו רק משפט אחד הוא, ורק חשבונותינו שונים!”

וזבוב היום האחד התהולל ויפזז ויכרכר בתוך הרוח, וישמח על כנפיו הדקות והענגות ועל רקמתן הרכּה כמשי הטוב ועל הרוחות הטהורות אשר נתנו ריח ניחוח, כי מלא אותן הריח העולה מפרחי שלשת-העלים ומפרחי שושני היער ומפרחי הסַּמְבּוּק ומפרחי שושנת-יריחו מן האַסְפֵּרוּל ומן המִּינְתָא המסֻלסלת, וכל אלה היו לריח ניחוח גדול וחזק מאד, אשר בא באפו וימלא אותו גיל ושׁכּרון, וישכּירהוּ וינא את ראשו, ויהי הזבוב כּשכּור. והיום יום חֹם גדול וארוך מאד, אשר נתן שמחה וצהלה ונעימות ועדנים רבים, ובפנות השמש והיום רפה לערוב, ויהי הזבוב עיף ויגע מאד מכל הטובה הרבּה ומכל הנחת אשר עברה על נפשו, ותרפינה כנפיו ולא יכלו עוד נשוֹא אותו, ויצנח הזבוב וירד לאטו ויגהר בנחת ובדממה על פני עלה דשא, וינד בראשו כה וכה ככל אשר יכל עוד, וירדם ויישן בנחת וּבמתק – כי ישן את שנת המות המתוקה.

“הוי זבוב קטן ואמלל!” קראה האלה – “הן קטנה מאד היתה מדת חייך וכמוה כאפס!”

ובּכל יום מימי הקיץ כהשָׁנוֹת היום כן נשנוּ גם כל המראות האלה עם כל הדברים אשר נדברו ועם התרדמה אשר נרדם הזבוב! וישָׁנוּ כל אלה שנות דֹרות רבים מדרות הזבובים בני יוֹם אחד, וכמשפט האבות כן היה משפט בניהם ונכדיהם וכל צאצאיהם אחריהם, וכלם היו שמחים ועליזים.

והאֵלה עומדת והיא עוד ערה, ותעמוד כל הבקר וכל הצהרים וכל הערב, כי האביב לה בֹקר והקיץ לה צהרים והסתו לה ערב, והנה קרב הלילה גם אליה אשר בו תישן גם היא, כי החרף הלך הלוך וקרב.

והסערות והזוָעות הנה באו גם הן ותקראנה: “לילה לך! לילה לך!” והעלים נִשְּׁלוּ מן העץ ויפלו ארצה איש אחרי אחיו ואיש אחרי רעהו. “הנה אנחנו מרקידות, הנה אנחנו מנידות אותך! תני תנומה לעפעפיך, אֵלה! תני, אֵלה, לעפעפיך תנומה! הנה אנחנו מזמרות לפניך להפיל חבלי שנה על עיניך, ואת ענפיך אנחנו מניעות עד האָחז התנומה בעפעפיך! ואולם הן רק שלום נשפות בזאת לעצמיך ולענפיך רבּי הימים? האם לא יתנו ענפיך קול ועצמיך לא ירעימו מרב נחת אשר באה עליך? תערב עליך שנתך, תמתק עליך שנתך! הנה זה לך הלילה החמישי וששים ושלש מאות, ואולם בעינינו הלא רק ילד קטן אתה! תמתק נא לך שנתך! והעבים אשר ברקיע השמים תַּשְׁלֵגְנָה עליך את שַׁלְגָן, והיה לך למכסה חם ולמסתור לרגליך! רק תערב נא עליך תרדמתך וחלומותיך יתנו נא חלומות טובים ונעימים!”

והאֵלה התנצלה את כל עליה, ותהי ערֻמה כֻלה, והיא נכונה לקראת שנתה אשר תישן כל ימי החרף ולקראת חלומותיה אשר תחלום תחת מקרים בהקיץ, כמשפט החלומות אשר יחלום גם האדם.

אכן גם העץ הגדול והרם הזה היה לפנים עץ קטן ומעט, ילד היה אז, וערשו לא היתה בלתי אם בְּלוֹט קטן מן הבּלוֹטים אשר על פני אלוֹן. והעץ הזה, לפי החשבונות אשר יחשב האדם, זקן הוא מאד, כי זאת לו המאה הרביעית ממאות שנות אדם העוברת עליו, והוא הגדול והטוב מכל העצים אשר בתוך היער, וצמרתּוֹ גבוהה שבעתים מכל עץ, עד כי יראה אותו כל איש מרחוק, וגם האנשים אשר על פני הים יראו אותו מרחוק, ולכן היה לאות לכל המלחים והחובלים, להביט אליו וידעו את המקום אשר הם שם! ואולם העץ טרם ידע כי עיני רבים נשואות אליו. וממעל לו בתוך צמרתו הרעננה בנתה יונת היער את קנה, והקיק גם הוא נתן משם את קולו, ובימי הסתו בהרָאוֹת העלים כמראה לוחות נחֹשת מרֻקעים, אז באו גם כל בעלי הכּנף היוצאים לדרך רחוקה, ויֵשבו שם לנוח ושם הצטידו בטרם קמו לעבור את הימים ואת המדינות הרחוקות. ואולם עתה הנה החרף בא, והעץ ערום כלו, ועיני כל איש רואות את הענפים עם כל רֻכְסֵיהם וּסבכיהם הפּתלתּוֹלים והנעקשים מדי צאתם מן הגזע ועד ראשיהם! והעורבים והקוראים ויתר העוף הנה באים יום יום ויושבים שם ומדבּרים איש לאחיו בדבר הימים הרעים אשר באו, וכי לא נקל לאיש בימי החרף למצוא את טרפו ככל אשר ידרוש.

וערב יום החמשה עשר בשבט הנה בא, הוא ראש השנה אשר לעצי היער, אז חלם העץ את החלום הטוב והיפה מכל חלומותיו.

ובחלומו והנה יודע העץ כי בא יום מועד לכל אשר ביער, ויש אשר תשמענה אזניו כקול קורא אל בתי הכנסת ואל בתי המדרש ואל בתי הקדש, כי חג היום לכל הארץ! ויש אשר יחשוב בנפשו כי יום קיץ הנה בא, והוא בוער כתנור, והרוח אשר מסביב כּלוֹ צח וחם מאד, וצמרתו אשר בראשו רעננה כלה גם היא, וקוי השמש נאחזים בין עליה וענפיה, והרוח מלא כל ריח טוב העולה מן הדשא ומן הציצים! וזבובי קיץ נחמדים בשלל צבעיהם מתעופפים אנה ואנה ורודפים איש אחרי אחיו ומשיגים איש את רעהו, וזבובי יום אחד גם הם מרקדים בתוך הרוח ומפזזים ומכרכרים בכל עז, והיו כחושבים אשר לא נברא כל היקום בלתי אם למענם. כל הדברים אשר ראה העץ בהקיץ ואשר עברו עליו בקרב שנים רבות, אותם ראה עתה גם בחלומו! וירא את כל נפלאות היער עם כל המונו ושאונו, וירא את האבירים מבני חורי הארץ אשר היו לפנים, הם ונשיהם ופלגשיהם, והם רוכבים בסוסים בתוך היער, וציצות הנוצה אשר בראשיהם לצבי ולתפארה מרחפות על כנפי הרוח! אז ישמע קול תרועת הקרן, כי נאספו הצַיָּדים אל מקום אחד, והכלבים נובחים בקול גדול! ואת אנשי המלחמה יראה העץ בחלומו בצאתם למערכה אל תוך היער, והם לבושים שלל צבעים שונים, וכלי מלחמה בידיהם ורמחים וקרדֻמים אִתּם, והם נוטעים אהלים בתוך היער ואחרי כן יסיעו אותם, ואש יציתו לשבת עליה במחנה ואחרי כן יכבו אותה, וזמירות יזמרוּ וּמשׁכּב יציעו להם תחת ענפי העץ הגדול! ובחורים ובתולות ראה העץ בחלומו, אשר נועדו יחדו בלילה לאור הירח, ויבואו העלם והעלמה עד גזע העץ הגדול אשר בתוך היער, ושם שמחו את שמחתם ושם עלזו יחדו, ואת ראשי תבות שמותיהם חטבו בתוך הקליפה הרעננה אשר לעץ האֵלה. אז יזכור העץ את אשר עבר עליו לפני שנוֹת עשרוֹת רבות, כי אנשים צעירים לימים עברו את היער, והם עליזים ושמחים, ויתלו בתוך ענפיו קַתְרוֹס אחד ונבל אחד המנגן בגעת הרוח במיתריו, ועתה ראה אותם העץ בחלומו שנית, והנה קול הקתרוס וקול הנבל עולה באזניו, והקולות מלאים קסמים ונפלאות, וימלא כל היער שירה וזמרה; ויונות היער הוגות כלן, ותהיינה כמספּרות באזני כל את כל רחשי לב האלה, והקיק גם הוא קורא אליו בקול גדול להגיד לו מה מדת ימיו אשר יחיה עוד על פני האדמה.

ופתאם והנה רוח חדשה עברה עליו, ותהי לו כּזִרמת חיים חדשה העוברת בקרבו בִּן רגע אחד עד קצות ראשי שרשיו אשר באדמה מתחת ועד קצות ראשי ענפיו אשר בשמים ממעל ועד קצה כל עלֶה ועלה. והעץ ידע בנפשו כי הוא משׂתּרע ומתמודד ומתרחב ומתגדל, ושרשיו אשר מתחת הגידו לו כי חיים וחם גם באדמה מתחת; וכל ענפיו מלאו פתאם כח גדול ועצום מאד אשר לא היה לו כמוהו מעודו, והכח הזה יגדל מרגע לרגע, ויגדל העץ ויגבה ויעל הלוך ועלה, הלוך ועלה, וגזעו רחב הלוך ורחב, ולא חדל העץ רגע אחד מצמוֹח, וישגשג ויעש פארות וישגה מאד ותהי לו צמרת גדולה ומלֵאָה מאד, וירוֹם, ויגדל – ומדי הֵרוֹמוֹ ומדי גָדְלוֹ, וימלאו כל בדיו שלוה ונחת, אשר כמוה לא ידע העץ מעודו, ויש אשר חשקה נפשו לעלות ולהתרומם ולהוסיף עוד עד אשר יגיע ראשו אל השמש הבוערת אשר בשמים.

והעץ הנה עלה עד ממעל לעבים, ותהיינה העבים בעיניו כהמון בעלי כנף המתנשאים לעוּף, או כצבא אוזים לבנים וגדולים הנוסעים מתחת לענפיו.

וכל העלים אשר לו היו פתאם לעינים, והעינים רֹאות ומביטות עד למרחוק; ויֵרָאוּ הככבים גם יומם, והם גדולים ומאירים מאד; ויהיו הככבים מאירים ומפיקים אור צח ונעים כאור אשר בעיני האדם, ומדי ראוֹת העץ את כל אלה ויזכור את כל העינים המלאות אהבה אשר ראה מעודו, והנה עיני אדם ועיני ילדים רכים ועיני עלם ועלמה אשר ראה אותם העץ בְּהִוָּעֲדָם היערה אל תחת ענפיו.

והרגעים האלה קדושים היו לו ונשגבים ונפלאים גם יחד! ואולם גם ברגעים האלה, ותשוקה גדולה ועזה מאד חלפה את כל משכיותיו, אשר גם יתר העצים בתוך היער יצמחו כלם ויגדלו כמוהו ויעלו עמו השמימה, וכל שיח אשר מתחת וכל עשב וכל דשא וכל חציר אשר לרגליו על פני האדמה וכל פרח וכל ציץ וכל צמח אשר בשפל כלם יצמחו ויגדלו ויתנשאו ויתרוממו כמוהו, לראות גם הם את כל ההדר והתפארת אשר הוא רֹאה ולשבּוֹע גם הם את כּל הנעימות ואת כל הנחת אשר היו לו למנה. כי לא שלמה היתה שמחת האֵלה הגאה והנערצה בלעדיהם, והיא לא תשקוט ולא תנוח כל הימים אשר כלם יחדו, הגדול והקטן, לא יעלו אליה גם הם ולא יהיה גורלם גם הם ככל הגורל אשר לה, והמחשבה הטובה והטהורה הזאת חלפה את כל ענפיה ואת כל עליה ואת קרבּה, כמשפט המחשבה הטובה והטהורה אשר תחלוף לפעמים גם את לב האדם.

וצמרת האֵלה תנוד ותנוע כה וכה, ותהי כמבקשת את האוֹבדים ואת הרחוקים אשר אליהם תערוג נפשה, ויש אשר הֵסַבָּה את ראשה ותּבּט אחור למרחוק. אז יעלה אליה ממרחקים רבים ריח האַסְפֵּרוּל, ואחרי כן יעלה אליה ריח שושנת-יריחו וריח ציצי התכלת הטוב, ויש אשר תהיה כחולם בהקיץ ושמעה ממרחקים רבים את קול הקיק הקורא אליה.

ומבּעד לעבים ראתה האֵלה את הגבנונים הירקרקים מתוך היער ואת יתר העצים אשר בתוך היער לרגליה, והם כלם צומחים מן הארץ ועולים ומתנשאים ומתרוממים, הלוך והתנשא, הלוך והתרומם. ושיח האדמה וכל עשב למינהו שגשגו ויגאו מאד. ויש אשר התפרצו מן הארץ עם שרשיהם גם יחד ויעופו ויעלו השמימה בן-רגע אחד. ועץ הלִּבְנֶה מהר לעלות מכלם, ויהי כברק אור לבן, וגזעו הלבן והחסון מתעופף השמימה, וילָפת בהתעופפו אחת כה ואחת כה, וענפיו מרחפים עליו הנה והנה ויהיו לו כדגלים המרחפים אנה ואנה וכצעיף ירוק אשר בו יתכסה; וכל היקום אשר בתוך היער עולה השמימה, וגם הקנה אשר מראהו אדמדם צומח ועולה, וכל עוף כנף עולה אחריהם, עָלֹה ומזַמר, עלה ומזמר, והאַרבּה יושב על ראש השבולת ומשתעשע בכנפיו אשר עם כּרעיו, והשבלת תּרָאה מרחוק כפתיל משי ארוך וירוק אשר יחרד בתוך הרוח; וזבובי החפושית הומים והדבורים שוקקוֹת וכל עוף כנף מזמר, איש איש כּיד אלהים אשר היתה עליו, ויהי כל היקום שירה וזמרה ושמחה וצהלה מן הארץ ועד רקיע השמים.

“אבל הפרח הקטן והאדמוני אשר על המים איה איפה הוא?” קראה האֵלה – “ופרח הפעמון אשר עינו כעין התכלת ופרח-מרים הנחמד אַים איפה, כי לא עלו גם הם?” – והאֵלה הזקנה חשקה נפשה כי יעלו אליה כלם ולא יחסר אף אחד.

“הננו גם אנחנו! הננו גם אנחנו!” נשמע קול רנה וקול זמרה מן העולם ועד העוֹלם.

“אבל האַסְפֵּרוּל איננו עוד, כי מת בקיץ האחרון! וגם פרחי-אביב הלא רבים היו לנו בשנה אשר עברה! ותפוח היער גם הוא מה נחמד היה ביפיו! וכל צמח היער אשר עלה ואשר צמח מדי שנה בשנה! הוי אלי, אלי! לוּ היו כל אלה עוד על פני הארץ ולוּ נולדו זה עתה, כי עתה גם הם כלם היו פה עמנו עתה!”

“הננו גם אנחנו! הננו גם אנחנו!” נשמע קול רנה וקול זמרה, והקול היה כקול ממרומים, ויש אשר חשבה האֵלה כי כל אלה עברו אותה ויקדמו לעלות ממנה.

“האח! מה יפה ומה נעים כל זה!” הריעה האֵלה הזקנה בקול גדול – “הנה כלם אתי פה! כקטון כגדול אתי פה כלם! אף אחד לא נעדר, אף אחד לא נשכח! מי מלל לי ככל הנפלאות הגדולות האלה אשר לא תהיינה ולא תבאנה!”

“בשמי האלהים תבֹאנה גם הנפלאות ותהיינה!” נשמע הקול המתהלך על כנפי הרוח.

והעץ הזקן עוד לא חדל מצמוח מֵעֲלות, ופתאם והנה כמו נִּתַּק שרשו מקרב האדמה.

“מה טוב חלקי ומה נעים גורלי!” קרא העץ – "עתה אין עוד דבר אשר יקשרני אל האדמה! עתה אוּכל ואעוּפה עד מרומי השמים אשר שם האור ושם הנֹגה! וכל חמדת נפשי אתי היא! קטן וגדול אתי הם! כלם עלו עמי! כלם! כלם!

כֻּלָּם!"

הנה זאת תורת החלום אשר חלמה האֵלה הזקנה בחרף בלילה בערב יום החמשה עשר בשבט – הוא ראש השנה לעצים.

ובעוד היא חולמת את חלומה בחרף בלילה בערב יום החמשה עשר בשבט, והנה רוח סערה גדולה וחזקה עברה על פני האדמה, ותשׂם שַׁמות בים וביבשה. והרוח נשאה גלים גדולים בים ותנפצם אל סלעי החף, והעץ התרגז וירעם ויתן קול, ואחרי כן נשבר וַיֵעָקֵר מן הארץ הוא עם שרשו יחדו, והרגע הזה הוא הרגע אשר ראה גם בחלומו כי נתּק שרשו מקרב האדמה. – אז נפל העץ ארצה, ושלוש מאות וששים וחמש שנות חייו היו עתה רק כיום אחד אשר לזבוב בן יום אחד.

ויהי בבקר ביום החמשה עשר בשבט, והשמש יצאה על הארץ ותשקוט הסערה. והחג אשר לעצים בתוך היער היה חג גם לכל יושב הארץ אשר מסביב, וישָׁמע מסביב קול הקורא אל בתי הכנסת ואל בתי המדרש ואל בתי הקדש, להודות לאלהים ולזמר לו על כל החסד אשר עשה, להציל אדם בלילה הנורא הזה. ומכל ארֻבּוֹת העשן אשר לכל הבתים מסביב ואשר גם לסֻכּוֹת הדלות והקטנות עולה העשן והיה לגלגלי תכלת קטנים, כי חג בכל הבתים והסכּות האלה ויושביהם זבחו זבחיהם ויבשלו את אשר בשלו, ויהי העשן כעשן זבחי תודה אשר על גב המזבח. והים שב גם הוא לאיתנו וישקוט ויָנח מזעפו, ושם אניה גדולה עומדת אל מול פני החף ואנשי האניה נלחמו כל הלילה אל הסערה ויוכלו לה, ויקומו בבקר וישימו דגלים בראש האניה להיות לאות שמחה וצהלה, ויהי חג גם להם.

“נפל העץ ואיננו עוד! נפלה האלה הזקנה אשר היתה לנו לאות נאמן כל הימים!” כדברים האלה דברו המלחים והחובלים איש אל אחיו – “בליל הסערה הגדולה הזה נגדעה גם היא! מי יקום לנו תחתיה? הלא אין כמוה עד עולם!”

כזה וכזה היה המספד אשר ספדו הסופדים לעץ הנופל, והדברים דברים מעטים, ואולם מקרב לב באו; והעץ שוכב על האדמה על פני השלג אשר עם החף. אז עברה הרנה מן הקצה אל הקצה, מירכתי האניה ועד אפסי החוף, וימָלא גם היער את השירה ואת הזמרה לאמר:

"בַּחֲצצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶך אֲדֹנָי!

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ,

תֵּבֵל וְיֹשְבֵי בָהּ;

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ-כָף,

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ;

לִפְנֵי אֲדֹנָי כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ,

יִשְפֹּט-תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים!"

וּבהשמע דברי התּהלה האלה ויהי חג על פני הארץ מסביב, וכל האנשים אשר באניה ואשר בחף ידעו פתאם בנפשם כי לבשה אותם רוח חדשה, ויתגדלו ויתקדשו ויהיו לאנשים חדשים, ככל אשר ידעה בנפשה גם האֵלה הזקנה מדי חָלמה את חלוֹמה האחרון בלילה בחרף בערב יום החמשה עשר בשבט.

הנה פְרָס נחתּך לאיש אשר ימהר לרוץ מרעהו, ולא רק פרס אחד כי אם שני פרסים, אחד גדול ואחד קטן, ואותם יתנו לא בעבור המרוּצה האחת כי אם בעבור המרוצה אשר לאיש בקרב ימי שנה אחת תמימה, איש לפי כחו גם המרבּה וגם הממעיט.

“אכן הפרס הראשון נתּן לי!” קראה הארנבת – “כי במישרים ישפטו השופטים, ובין השופטים ישֹב יָשְׁבוּ רבים מבני משפחתי ורבים מרעי הקרובים; ואולם את הפרס השני נתנו לַחִלָּזוֹן, ולזאת חרה אפי מאד כי כלמה היא לי!”

“אבל!” קרא מַטֵּה העץ אשר ממטוֹת הגדר, והוא היה בין השופטים – “לחנם תצעקי, גברתי, ולחנם יחר אפך, כי עליך לדעת אשר על השופטים לשום לב גם לרצון הטוב וגם ליגיעה אשר לכל רץ ורץ; כדברים האלה דברו אנשים נכבדים רבים מן השופטים, וגם אני שמעתי ואָבן כי צדקו מאד. הן אמת היא, כימי מחצית שנה עברו עד אשר מצא החלזון לעבור את המפתן אשר עם השער, ואולם בהיותו נחפז לעבודתו הכּבדה הזאת אשר לא הסכין מעודו, ותֵּקַע כף רגלו האחת והוא צולע עתה על ירכו. והחלזון לא ידע דבר בכל הימים האלה כי אם במרוצתו היו כל מחשבותיו, והוא גם את ביתו – הוא נרתּיקוֹ – נשא עמו! הלזאת לא ישימו שופטים את לבם? ולכן נתֹן נתנו לו את הפרס השני!”

“אכן חשבתי כי ראויה גם אנכי אשר ישימו שופטים אלי לב!” קראה הדרור – “הן מי כמוני יגביה לעוף ומי ימהר ממני לעבור מקצה השמים ועד קצה השמים? ואני הרחקתי מאד לעוף הפעם הזאת ובאתי עד מרחקים רבים וגדולים ועצומים אשר מדה אין להם!”

“אכן זאת חטאתך אשר חטאת!” ענה אותה מטה העץ – “כי למרחקים תשאפי תמיד, ובִקְרוֹב ימי החרף וחדלה ממך כל מנוחה וּפרשתּ את כנפיך ורק למרחקים תלויות עיניך! אכן אין אהבה לארץ מולדתך נוגעת בלבך, ועל כן לא יכלו השופטים לשום עליך לב!”

“ולוּ באחת הבּצוֹת פה ישנתי כל ימי החרף”, שאלה הדרור ופיה מלא לעג – “השוֹם שמוּ אז השופטים את לבם עלי?”

“לכי והביאי נא מכתב תעודה משומרי הבצה, אשר יעידו עליך כי ישנתּ בתוך הבּצה בארץ מולדתך כל ימי חָרְפֵךְ, וראִית כי ישימו לב גם אליך!”

“ואני חשב חשבתי כי יתנו לי את הפרס הראשוֹן ולא את הפרס השני!” קרא החלזון – “הן נפשי יודעת מאד כי רק מיראה ומרֹך לב רצה הארנבת בחפזון, כי יראָה לנפשה מפני הצַיָדים, ואולם אנכי רצתּי את מרוצתי מאַהבה אשר אהבתי לרוץ, ותהי לי המרוצה לנשמת חיים אשר לא חדלתי ממנה עד היות המוּם בבשרי, והמום הזה משפט אחד לו ולמוּם אשר יהיה לבעל מלחמה בצאתו למערכה. כי על כן אמרתי: לו יש נפש על פני כל האדמה אשר ינתן לה הפרס הראשון, כי עתה אנכי היא הנפש הזאת! ואולם מי אתם כי אריב אליכם על הדבר הזה, והוא תועבה לי!”

ובדברו ירֹק יָרַק בפני כל הנצבים.

“אדבּרה נא באזניכם דבר והיה לכם לערֻבּה כי רק בחכמה ובמישרים נִתּנו הפרסים!” ענה מוֹט העץ הזקן ממוֹטוֹת הגבול אשר ביער, והוא אחד מראשי השופטים נותני הפרסים – “אנכי רק סדרים טובים אהבתי ואת כל דבר ודבר אנכי עושה בחשבון ובדעת. זה לי שבע פעמים אשר נכבֹּד נכבּדתּי להיות מן השופטים היושבים ראשונה בהנָתן הפרסים, ואולם לא השיגה ידי בלתי היום לעשות את אשר היה בלבי לעשות. וזה הדבר אשר עשיתי: אותות שמתי לי בתתּי את הפרסים, ועל פי האותות האלה נתתי אותם; כי הכּל בסדרים יעָשה, ואני בחרתי לי הפעם את סדרי אותיות אלפא-ביתא. ואתם תהיינה נא אזניכם פקוחות וקשובות ושמעתם ואמרתם גם אתם כי רק בחכמה עשיתי. את הפרס הראשון נתתי לארנבת, כי ארנבת היא, ואות “אלפא” היא הראשונה אשר לשמה, ולכן אמרתי כי אין כמוה אשר הפרס הראשון ראוי לתת לה. ואולם את הפרס השני נתתי לחלזון, כי אמרתי: שבע פעמים הייתי בין השופטים, ולכן אות זכּרון אעשה גם לדבר הזה, ואעזוב את שבע האותיות הראשונות, ותצא לי האות השמינית, היא “חית”, ועל כן נתתי את הפרס השני לחלזון, אשר “חית” היא האות הראשונה לשמה. והיה בפעם הקרובה, וראיתם כי החיה אשר האות הראשונה לשמה היא “ביתא” והחיה אשר האות הראשונה לשמה היא “טית”, ונתתי להן את הפרסים עקב אשר יגיע התֹּר אליהן. ועוד ידי נטויה לעשות בחכמה גדולה גם על פי סדרי תשר”ק וגם על פי סדרי אתב“ש, ומי יודע אם ברבות הימים לא אמצא נתיב לי גם על פי אותיות מנצפ”ך. וכן רק בסדרים יצליח איש לעשות דבר! עשה לך אות, ועל פי האות הזה תעשה את כל המלאכה אשר אתה עושה כל ימי חייך!"

“לולא הייתי בין השופטים, כי עתה לקחתי את הפרס לי לבדי!” אמר החמור אשר היה גם הוא בין השופטים נותני הפרסים – “אכן על השופטים לשום לב לא רק אל מרוצת קלי המרוץ כי אם גם אל יתר הכשרונות והיתרונות אשר להם מדי רוּצם, והיה בראותנו למשל את אחד הרצים והוא מדי רוּצוֹ ישא על גבו גם משא רב וכבד, וידענו כי הוא הרץ אשר הגדיל לעשות. ואולם מרב ענוה אשר לי לא הסבֹּתי את לב רעַי השופטים אל הדבר הזה, וגם על ערמת הארנבת לא פקחתי את עיניהם, אשר במרוצתה תּחָפז לפעמים הצדה, לבעבור התעות את רודפיה ולהוליכם שולל; ואנכי רק אל דבר אחד שמתי את לבי בשפטי, הוא דבר היֹפי, ויהי לי הדבר הזה לקו ועל פיו חרצתי את משפטי ונתתי את הפרס. את האזנים היפות והארוכות אשר לארנבת ראיתי, ולא יכלתי עוד להתאפק. מה יפו האזנים האלה ומָה אָרְכוּ! אז חגרה נפשי גיל וכל קרבי בי פצחו רנה – ויש אשר חשבתי כי רֹאה אני את עצמי ואת נפשי בעודי קטן, והאזנים האלה אזני הן אשר היו לי בעודי בתֻמת ילדֻּתי, ואמהר ואחרוץ משפטי ואת הפרס צויתי לתת לארנבת!”

“דֹּמוּ, דֹּמוּ! דֹּמוּ, דֹּמוּ!” קרא הזבוב אשר בא גם הוא אל תוך המחנה – “לא ברב דברים אֶתוַכּח עמכם, ורק את אשר אני חושב בלבי אותה אגיד לכם הפעם. הנה נא ידעתי כי אנכי עברתי את הארנבת לא אחת ושתים ומהרתי ממנה. וגם באחד הימים האחרונים שִׁבּרתי את רגל אחת הארנבות בהחפזה לרוץ כמוני, וזה הדבר: אנכי על פני הקלחת אשר לפני מרכבות מסלת הברזל ישבתי, כי זה משפטי תמיד לשבת שם, ובזאת אנסה את כחי לדעת את מרוצתי הגדולה כפעם בפעם! ושם לפנינו ארנבת צעירה אשר קִדמה לרוץ ממנו, והיא לא ידעה כי גם אנכי בין הרצים. אז רדפנו אחריה עד השיגנוּ אותה, ותרא כי אין עצה ותט מפנינו מן הדרך, ואולם הקלחת אשר לפני המרכבות נגעה אליה ותשַׁבּר את רגלה האחת ביד חזקה, כי אנכי ישבתי על פני הקלחת. אז נפלה הארנבת ולא יספה לקום, ואני עברתי משם והלאה. ובכן יראה כל איש אשר עינים לו כי חזקתי מן הארנבת וכי עליתי עליו. ואולם לא מכּם אבקש כבוד ואין חפץ לי בפרס אשר אתם נותנים!”

“ואני חשבתי למשפט”, אמרה שושנת היער בלבה ולא דברה בשפתיה, כי זה דרכה מעודה לדבּר בלבה ולא בשפתיה, ולוּ דבּרה גם בשפתיה כי עתה היטיבה מאד לעשות – “ואני חשבתי למשפט כי גם הפרס הראשון וגם הפרס השני אינם ראוים לאיש בלתי אם לקרן אור מקרני אור השמש! הן קרן האור תעבור ברגע אחד מן השמש ועד קצה האדמה, והיא דרך רחוקה אשר אין לה מדה ואין לה קצב, וכח לה ועָצמה לה בּרדתּה אשר תחיה את כל היקום על פני הארץ, ויֹפי לה ויפעה לה אשר יאדימו פני כל השושנים בראותן אותה ונתנוּ ריח כּבד וחזק מאד. ואולם יראתי כי ראשי נשיאי השופטים הגדולים לא ראו את האור בשפטם וגם לב לא שמו אליו! אבל לוּ הייתי הקרן מקרני אור השמש, כי עתה הכיתי על ראש כל אחד מראשי השופטים ההם, עד כי התעלפו והשתגעו – ואולם משֻגעים הם גם עתה ואין להם להוסיף עוד. הלא דבר לא דברתי!” קראה שושנת היער בלבה – “שלום לך, היער, שלום לרחוק ולקרוב! ואני מה טוב חלקי כי אפרח ואתן ריח ואשַׂמח לב ואראה חיים גם בשירים וגם בהגדות! אכן קרן אור השמש תאריך ימים מכּלנוּ!”

“אך מה הפרס הראשון הזה ומה משפטו?” שאלה התולעת אשר נרדמה עד כה בתוך החֹר אשר בעפר האדמה ובצאתה ותשמע את השמועה כי היה פרס על פני הארץ.

“מי אשר לו הפרס הראשון והיתה לו הצדקה לבוא אל גן הירק באין שטן ובאין מפריע!” ענה החמור – “את הפרס הזה אנכי יעצתי! וגם לארנבת נתתי אותו, כי יועץ אנכי מן היועצים הראשונים והנאמנים אשר בחברת השופטים, וגם פקחתי את עיני על הטובה היוצאת מן הַיָרָק לנפש אשר לה יהיה, ולכן לארנבת נתתיו, ולא תדע עוד הארנבת מחסור עד קץ הימים! ולחלזוֹן נָתַנּוּ צדקה לשבת על החומה אשר לגן הירק ולהתחמם שם באור פני השמש וללחוֹך את האֵזוב אשר בקיר, ובימים אשר יבֹאו יהיה החלזון גם לשופט בין השופטים הראשונים היושבים למשפט על המרוצה ועל החפזון אשר לקלי המרוץ. אכן טוב מאד כי בימים הבאים ישב עמנו גם “מוּמחה” היודע את משפט המרוצה מבשרוֹ, והיה מעשה “הוַּעַד” שלם! ואני אודה ולא אכּלם כי תקוה גדולה קותה נפשי מן הימים הבאים, יען אשר גם בראשיתנו הנה מצאנו לנו הרבּה מאד”.

צָרַת נֶפֶשׁ / הנס כריסטיאן אנדרסן / דוד פרישמן

בן שני חלקים הספור אשר אנחנו אומרים לספר באזניכם היום, וגם יכֹל יכלנו לגנוז את החלק הראשון – ואולם ממנו יוצאים לנו ראשי ידיעות שונות, ועל כן הותרנו אותו, והיתה לנו גם זאת לתועלת.

אנחנו בבית השדה התגוררנו באחזת הנחלה אשר לאדונֵי הכפר; ויהי היום ואֲדון האחֻזה עם אנשי ביתו יצאו לדרך, והנה אשה נכבדה באה מאַחד הכפרים הקרובים, והיא נושאת כלב קטן על זרועותיה, ותהי שאלתה אשר שאלה ואשר אמרה לבקש את פני אדונֵי האחזה, להשתּתּף גם הוא בשִׁטרי האַקְצִיּוֹת אשר היא מוֹציאה לבית הבורסקי אשר הקימה. והיה בהיות כל הכּתבים וכל החשבונות עמה בצלחת שמלתה, לכן יעצנו אותה לשום את כל אלה בצרור במעטפה ולכתוב עליה את שם אדוני האחזה לאמר: “לאדוני האחזה לראש פקידי שר המלחמה ועוד ועוד”.

והיא שמעה ותקח את העט בידה, ותאמר לכתוב, ואחרי כן עמדה ותְּחַל את פנינו להגיד לה שנית את דבר המעשה אשר עליה לעשות בּכתבה, ובנחת נגיד לה את כל זה, למען תיטיב לשמוע. ואנחנו עשינו את שאלתה, ותָּחֶל לכתוב; ואולם בּבֹאה עד “לראש פקידי…” והיא עוד בּתָּוֶך, ותעמוד פתאם שנית, ותּאָנח, ותאמר: “הלא רק אשה אנכי!” ואת הכלב השכיבה על פני קרקע החדר בכל עת כּתבה, וַיֵרָגֵן הכלב הקטן וינהם, כי לא נסה במעשים רעים כאלה אשר תעשה לו גברתּוֹ, וּגברתו הן לקחה אותו עמה לשפּוֹת לו שלום ותענגים, ועל כן לא לה הצדקה להרביץ אותו על פני קרקע החדר. – והכלב הקטן לא נבדל ברב או במעט מיתר בני גילו בעלי החֹטם הסולד והחֵלב אשר בַּכְּסָלִים.

“אין הכלב הזה נושך!” אמרה האשה, “כי שניו נִתָּעוּ! ואולם אָמוֹן הוא אצלי כאחד מבני משפחתי, והוא נאמן ותמים עמנו, ורק נרגן הוא ונוהם כל היום! אכן לא חטאתו היא כי היה לנרגן לעת זקנה, ורק נכדי אשמים, כי הם התגרו בו; הנה הם משעשעים בשעשועיהם כל היום, ובצחקם יעשו חג חתונה, ואת הכלב הקטן יקחו תמיד להיות להם לאַחד השושבינין אשר על יד הכלה, והדבר הזה יוגיע אותו מאד. הוי, כלבי הנחמד והאֻמלל!”

ואחרי כן נתנה את הכתבים על ידינו, ותקם ותקח את הכלב הקטן על זרועותיה. הנה זאת תורת החלק הראשון – אשר יכֹל יכלנו גם לגנוז אותו.

“והכלב הקטן מת!” הנה זאת תורת החלק השני.

ומקץ ימי שבוע אחד ואנחנו באנו אל הכפר אשר שם האשה יושבת ונשב בבית המלון; וחלונות בית המלון פונים אל החצר, והחצר נֶחֱצָה לשני חלקים כי גדר נבנתה בחֵצי. ושם בחצי החצר האחד תלוים בקיר עורות וקרומי עורות רבים, ויש מהם אשר עֻבּדו ויש אשר לא עבּדו עוד, וכל הכלים הדרושים למלאכת מעשה בורסקי כלם היו בתוך החצר הזאת, וכל אלה מקנת כסף אשר לאִשה האלמנה. – ביום ההוא בבקר מת הכלב הקטן, ויקברו אותו בחצר, ונכדי האלמנה – היא האלמנה בעלת בית הבורסקי, כי הכלב עודו פנוי במותו – ונכדי האלמנה חצבו את הקבר אשר לכלב הקטן, ויַרבו עליו חן ותפארת, ויהי נחמד למראה, והרואה אותו ואמר: רק אין טוב כמקום הזה לנוח בו.

ואת הקבר גָדְרוּ בחרשי סיר ויִזרוּ חול עליו, ויקחו בקבוק מן הבקבוקים אשר יוּשם בהם שֵׁכר, וישימו אותו על פני הקבר וצוארו למעלה – ולא היה להם כל רמז וכל כּונה בעשותם כדבר הזה.

והילדים הקיפו את הקבר עד שבע פעמים ויפזזו ויכרכרו, ושם אִתּם נער בן שבע שנים והוא הגדול והנבון מכלם, ותהי עצת הנער הזה לעשות את קבר הכלב הקטן למקום מִצְפֶּה, אשר יעלו אליו כל נערי הכפר מכל הרחובות לראות בו, ובעלותם ושִׁלמוּ איש איש כסף עֲלִיָה על יד השומר את הקבר, ואולם לא בכסף עובר לסוחר ישלמו את המס הזה, כי אם בכפתורים אשר יתן איש איש מכּפתורי מכנסיו; כי יש כפתורים לכל נער ונער, וגם לנערות הכפר יוכלו לתת מכפתוריהם – ותמצא העצה חן בעיני כל הנערים ויעשו אותה.

וכל הנערים וכל הנערות אשר ברחובות הכפר ואשר גם בחוצותיו באו כלם וישלמו איש איש את כפתורו, כי חשקה נפשם לראות את קבר הכלב המת; ורבים שבו ביום ההוא אחרי הצהרים אל בּתּי אבותיהם וחלק המכנסים האחד סָרַח על הארץ, כי היו המכנסים תלוים רק על כפתור אחד אשר נשאר להם לפליטה, ואולם הנערים קבלו את כל זאת באהבה, כי על כן ראו בעיניהם את קבר הכלב הקטן, והדבר הזה ישוה באָבדן כפתורים אחדים.

אבל מחוץ לחצר אשר לבית מלאכת הבורסקי על יד המפתן אשר עם השער, שם ישבה נערה קטנה על הארץ והיא לבושה קרעים; והילדה ילדה נחמדה אשר אין עֲרוֹך ליפי תלתליה ואשר אין דמוּת ליפעת עיניה המלאות תכלת ואורה ואשר לא ייעף ולא ייגע המביט בהן. והילדה לא דבּרה דבר גם בכֹה לא בכתה, ורק נשאה את עיניה כפעם בפעם אל השער ואל הנערים והנערות היוצאים והבאים בו. והילדה הזאת אין לה כּפתּר לשלם את המס, ועל כן לא באה גם היא אל תוך השער פנימה, ותֵּשב בחוץ עד שוּב כל הנערים והנערות מראוֹת את הקבר ועד לכתּם איש איש אל ביתו. אז שלחה את כפות ידיה השזופות ותּשם אותן על עיניה ותשא את קולה ותבך; כי היא האחת בכל הנערים והנערות בתוך הכפר אשר נמנע ממנה לראות את הקבר. הנה זאת צרת נפשה, צרה גדולה היא מאד, כּצרת רבים מן הגדולים אשר לפעמים לא תעלה ולא תגדל גם היא מצרת הנפש אשר לילדה הקטנה הזאת.

ואנחנו הנה ראינו את הצרה הזאת מחוץ – ואם מחוץ נראה צרה אשר כזאת, אז הן נשחק גם לה וגם לצרות רבות אשר לרבים משכנינו הגדולים יום יום!

הנה זה דבר הספור אשר באנו לספּר היום באזניכם, ומי איש אשר לא יבין את הספור הזה ואת אשר בו, והלך האיש הזה וקנה לו שטרי אקציות לבית מלאכת הבורסקי אשר לאשה האלמנה.

כי יעבור איש על שדה דגן טטרקי אחרי היוֹת קולות וברקים בשמים ואחרי עבוֹר סופה על הארץ, והנה שחור השדה כלו ומראהו שרפת אש. ויש אשר יאמר בלבו כי עמוּד אש ירד מן השמים ויעבור על פני השדה הזה, והאִכּר יענה ויאמר: “רק יד הברק היתה בדגן הטטרקי!” אבל מדוע היתה יד הברק בדגן הטטרקי? – הנה זה אשר אספּר לכם, ואני שמעתיו מפי הדרור, והדרור שמעה אותו מפי ערָבָה זקנה אשר עמדה אל מול שדה דגן טטרקי, ושם היא עומדת עד היום הזה. והערבה מלאה הדרת עז והיא גבוהה ורמה מאד, ורק סִקּוּסים ועִקּוּמים עלו בה מרב ימים, כי זקנה היא מאד, ויהיו לה פרצים ובקיעים רבים, ומן הפרצים והבקיעים יעלה האֵזוב ויצמח העשב, וסנסני זמוֹרוֹת תּוּתים יכסו אותם. אז תט הערבה את ראשה מלפניה, ויָרדו ענפיה והגיעו עד לעפר, והיה מראיהם כמראה תלתלים ירוקים וארוכים.

והשדות אשר מסביב עוטפים דגן וחטה ושעורה ושבלת-שוּעל. ושבלת-השועל מה יפה ומה נחמדה! ויש אשר יראה אותה הרואה אחרי אשר הבשילה, והיה מראיה כמראה המון צפרים קטנות מצפרי הקנריוֹת הצהובות מדי שבתּן על פני ענף עץ, והדגן מלא וכבד והוא נכון להיות לברכה ולמחיה לכל יושב הארץ, וכאשר ימלא וכאשר יכבד, כן ישפיל וכן יוריד את שבּליו ארצה ברב ענוה.

ושם שדה אשר נזרע דגן טטרקי, והוא צפוי אל מול פני הערבה הזקנה. והדגן הטטרקי לא ישפיל ולא יוריד ראשו ככל אשר יעשה יתר הדגן, כי ראשו נשוא למעלה והוא גֵא ורם מאד.

“הן מָלֵאתִי וכָבַדתי גם אני ככל המון הדגן אשר על פני השדה”, אמר הדגן הטטרקי, “ועוד יתרה לי כי יָפִיתִי שבעתים מכל הדגן ומכל השבּלים אשר לי מסביב. הפרחים אשר לי ידמוּ ביפים אל פרחי התפוח, ורק התענג יתענג כל רואה בהביטו אלי ואל כל אשר לי. הלא תגידי, ערבה זקנה, היש איש בכל השדה אשר יעלה ביפיוֹ עלי?”

והערבה הנידה בראשה כה וכה, ותהי כאומרת: “אכן יש יפה ממך!” ואולם הדגן הטטרקי הרים ראשו בגאוה ובגֹדל לבב ויאמר: “הנה העץ הסכל! זקן הוא מאד וחסר טעם, ומבטנו יציץ חציר מרב ימים!”

ופתאם ורוח סערה גדולה וחזקה הנה באה. אז קִבּצו כל פרחי השדה את עליהם, ויש אשר החביאו את ראשיהם ארצה, והסערה עוברת עליהם. רק הדגן הטטרקי עודו עומד קוממיות בגבהו.

“הט נא את ראשך כמונו!” דבּרו אליו הפרחים.

“אין לי חפץ בעצתכם!” ענה אותם הדגן הטטרקי.

“הט נא את ראשך כמוני!” קרא אליו הדגן – “הנה מלאך הסערה בא עתה משמים ומראהו מה נורא, וכנפים לו המגיעות מן העבים ועד פני האדמה, ובכנפיו ינפּץ אותך לרסיסים עוד בטרם ישָׁמע קולך בהתחננך אליו להצילך מן הרעה!”

“אבל אין את נפשי להטות את ראשי ארצה!” ענה הדגן הטטרקי.

“סְגוֹר את פרחיך ואת עליך נְטֵה ארצה!” התחננה אליו גם הערבה הזקנה – “אַל נא תּבּט אל הברק ברגע הִבָקֵעַ הענן! גם האדם אשר על האדמה איננו מביט השמימה ברגע צאת הברק מלפניהם, כי בהביטם וראו ברגע הזה גם את כבוד האלהים, ומתוּ, עקב אשר לא תראֶנוּ נפש וחיתה. ואף כי אנחנו, צמח האדמה, אשר דלים אנחנו שבעתים מן האדם!”

“דלים שבעתים?” ענה אותה הדגן הטטרקי – “כי עתה רק הבּט אביט אל שמי אלהים ויהי מה, כי לא יראתי דבר!” והדגן הטטרקי עשה את אשר אמר בגאונו ובגבה לבו.

ברגע הזה ויהי קולות וברקים בשמים, והשמים כּלם עֲשֵׁנִים, ותהי כלַבּת אש אחת וגדולה על פני כל הארץ.

ויהי אחרי הסערה, ויעמדו הפרחים והדגן כבראשונה בתוך הרוח הצח והטהור, כי נפח בהם הגשם נשמת חיים חדשים; ואולם הדגן הטטרקי לא היה עוד, כי שרף אותו הברק באפו, ויהי לעשב יבש ונובל על פני השדה.

והערבה הזקנה הניעה את ענפיה אנה ואנה, ואגלי מים גדולים ירדוּ מעליה הירוקים ארצה, ותהי הערבה כבוכיה! וצפרי הדרור קרבו אליה וישאלוה לאמר: “למה אתּ בּוֹכָה? שאי עיניך וראי, מה יפה ומה נחמד כל הככר מסביב! ראי, הנה השמש זורחת בשמים! ראי, הנה העננים נוסעים ברקיע! האין ריח הפרחים וצרורות הסבך עולים בּאַפך להיטיב לך? ולמה אַתּ בוכה, ערבה זקנה?”

והערבה ספּרה את דבר הדגן הטטרקי ואת מעשהו ואת גֹבהּ לבו וגאונו ואת שברו אשר הָשבּר – כי אחרית גאון שבר, משפט הוא לאדם ולצמח גם יחד. ואני, המסַפר לכם את הספור הזה, מפי צפרי הדרור שמעתי אותו, כי ספרוהו לי בנשף בערב יום בגשתי אליהן לבקש אותן אם אין הגדה חדשה בפיהן, ותּסַפרנה לי את הדבר הזה.

בארצות החמות אשר בדרוֹם, שם השמש בוער כתנור אשר לאופה. שם יהָפך עור האדם מרב חֹם עד היות צבעו כצבע עץ הַמַּהְגוֹן האדמדם, ובארצות אשר החם בהן יגדל עוד שבעתים ככה, שם ישזוֹף השמש את העור עד היות האדם לכֻשי.

ומארצות הקֹר אשר לנו בצפוֹן קם אחד החכמים מן המלֻמָּדים, ויסע וילך ויבוא עד המדינות החמות, ועד המדינות אשר יגדל בהן החם עוד שבעתים כּכה לא בא. והאיש הזה השתּבּח בלבו כי יכֹל יוכל להתהלך בחוץ גם שם כאשר התהלך בחוץ בהיותו בארץ מולדתו, ואולם עד מהרה ידע כי שגה מאד מאד והוא לא כן. אז ראה האיש הזה, וכל איש נבון אשר נתן אלהים חכמה בלבו ראה גם הוא כמוהו, כי אין עצה בארץ הזאת בלתי אם לשבת בבית בחדר פנימה. ותהיינה דלתות החלונות ודלתות הפתחים סגורות כל היום מאז הבקר ועד הערב, ומראה הבית מחוץ כמראֵה בֵית אנשים ישנים או כמראה בית עזוב מאדם. והרחוב הצרה עם בּתּיה הצרים, אשר ישב בה האיש המלֻמד, עוד יתר עֹז לה מחם השמש, כי בנויה היתה אל מול פני השמש אשר ינוח עליה החם הלוהט מאז הבקר ועד הלילה, ולא יכול איש להתיצב בפניו אף רגע אחד!

והאיש איש צעיר לימים אשר בא מארצות הקֹר, והוא חכם ומלֻמד וחוקר, ובלבו חשב כי בכבשן אש הוא יושב. ולא יכול האיש נְשׂא את החם, כי אין לשאת אותו! וילך האיש הלוך ודל, וידל וַיֵּרָזֶה ויכּחש, וגם צִלוֹ אשר עמו התקבץ ויקטן, כי היתה יד השמש גם בו. ורק בהיות הערב והשמש באה, ותָּשב אליו רוחו, ויחי הוא וצלו עמו.

אז היתה הרוָחה אשר לא היתה כמוה ואחריה לא תהיה! והיה בהעלוֹת האיש את הנר בחדרו וימהר הצל וישתּרע על פני כל הקיר עד למעלה וגם משם והלאה, כי אמר: אשתּרע נא ואתחזק הפעם והיה בי כח לשאת את עמלי ביוֹם מחר, – והאיש המלֻמד גם הוא יצא אל המעקה אשר לגג ביתו – כי בארצות החם אין בית אשר אין שם מעקה לכל חלון – וישׂתּרע ויתמודד גם הוא ככל אשר יכול. ובהאיר הככבים מן השמים הבהירים, ותּשב אליו רוחו ותּחי ותּהי לו נשמת חיים חדשה.

ועל פני כל המעקות אשר ברחוב נראו פּני אדם, זה מכֹּה וזה מכּה, כי נחפז כל איש לצאת על המעקה לשאף רוח, והרוח דרוש לאדם גם בהיות צבעו כצבע עץ המהגוֹן האדמדם. ותהי התכונה גדולה מאד גם על הגגות ממעל וגם ברחוב מתחת, וההמון הולך הלוך ורב; וגם כל הַכְּרֵתִי וכל הַפְּלֵתִי וכל עצור וכל עזוב וכל ער וכל עונה, כלם יצאו החוצה ויתהלכו ברחובות העיר, ויביאו עמהם החוצה גם כסאות וגם שלחנות; ונרות עולים מכל עברים, ויאירו אלפי נרות את פני הרחוֹב, והאנשים מדבּרים ומשוחחים, מזמרים ומנגנים, יושבים ומתהלכים, והמרכּבוֹת מרַקדות והחמורים והפּרדים עוברים, והנה קול: “צִל-צוּל, צִל-צוּל” עולה מכל עברים, כי היו פעמונים בצוארי החמורים והפרדים. ויש אשר הסיעו את פגרי המתים לקבור אותם, ויקברו אותם בשירים ובזמירות, ונערי האספסוף מריעים תרועה גדולה, והפעמונים אשר בראשי המגדָלים נותנים קולות רבים, ותהי התכונה גדולה מאד וההמון הולך הלוך ורב.

רק הבית אשר אל מול פני בית האיש המלֻמד דממה היתה בו כדממה אשר בקברים, ולא נשמע מתוכו כל קול וכל הגה. ואולם ידע המלמד היטב כי לא ריק הבית הזה מיוֹשב, כי על כן ראו עיניו פרחים על פני המעקה אשר שם, והפרחים עולים ומציצים באור פני השמש הבוער, וזה אות כי יש אדם בבית המשקה את הפרחים מים. והיה לפנות ערב, וירא כי נִפְתֹּחַ נפתחה גם הדלת אשר שם, ואולם חֹשך היה בחדר הקדמוני עד בלתי ראוֹת דבר, ורק מן החדר הפנימי נשמע קול זמרה בכלי-שיר. והמלמד הצעיר אמר בלבו כי אין ערוך לנפלאות הזמרה הזאת; ואולם יש אשר ישגה איש בדבר כזה בבואו מארצות הקר אל ארצות החם, כי בארצות החם יאמר הנכרי על כל דבר ודבר: רק נפלאות אנכי רואה! רק נפלאות אנכי שומע! ולולא החם הבוער אשר שם כי אז תקח הארץ החדשה את כל לבו.

ובעל הבית אשר המלמד יושב שם אמר כי איננו יודע מי הוא זה אשר שכר את הבית אשר מעבר פני הרחוב, וגם לא ירָאֶה שם איש מן הבקר ועד הבקר, וקול הזמרה גם הוא הלא כמוהו כקול הסירים אשר תחת הסיר. אין זה כי שם איש המלמד את אצבעותיו לכלי-שיר לפרוט על פיו את פרק הזמרה אשר הוא חפץ בו, ולכן יפרוט את הפרק האחד הזה יום תמים ולא יחדל, כי יאמר: “יתן אלהים ואוכל לו!” ואולם אלהים לא יתן והוא לא יוכל לו גם אם ינגן מראשית השנה ועד אחרית השנה.

ויהי הלילה והאיש המלמד הֵקיץ פתאם משנתו, והוא ישן אל מול הפתח הפתוח אשר עם המעקה, והיריעה הפרושה על הפתח מתנודדת אנה ואנה ברוח, ומן הבית אשר בעבר הרחוב עולה אליו פתאם אור נֹגה אשר יכּה כּל רואה בסנוֵרים. והפרחים אשר שם מאירים בשלל צבעים נפלאים, ובין הפרחים עומדת נערה נחמדה ויפת תּאר, והיה כאור נגה יוצא גם ממנה.

והאיש המלֻמד היה כמֻכּה בסנורים מן המראה אשר ראה, והוא לא יִפָּלֵא, כי את עיניו פקח הפעם שבעתים מכּפי אשר יכול, ושנתו גם היא עוד נאחזת בעפעפי עיניו. ברגע אחד והוא עזב את מטתו אשר שכב עליה, ויגש בלאט עד היריעה ויצא מלפניה לאִטוֹ, ואולם הנערה נעלמה ולא נראתה עוד, וגם אור הנגה נעלם ולא נראה עוד, וגם הפרחים לא האירו עוד, ורק עלו ויציצו ביפים כמשפטם תמיד, והדלת גם היא לא היתה סגורה כי אם נשענת אל המזֻזה, ומן החדר הפנימי נשמע קול זמרה ערֵב ונחמד אשר ישובב נפש כל איש ואשר יחדש בקרבו רוח נכון, ויהי כל זה כקסמים אשר יעשה הקוסם. מי ומי היושבים בבית הזה? אֵי הפתח אשר יבואו אל הבית פנימה מן החוץ? הלֹא היציע התחתונה מלאה חנֻיות מן הקצה אל הקצה, ולא יתּכן אשר יבואו אנשים דרך החניוֹת תמיד אל הבית פנימה!

ויהי הערב והמלמד יושב על המעקה אשר לו מחוץ לבית, ובחדרו אשר מאחריו נר בוער, ולכן לא יפלא כי הצל אשר לו עלה על קיר הבית אשר ממלוֹ. ובכן וירא את צלו, והנה הוא יושב בין הפרחים אשר על מעקה הבית ממֻלו, וכאשר התנודד המלמד כן התנודד גם הצל אשר שם, כי זה משפט הצל מעודו להתנודד כאשר יתנודד האיש הנותן אותו.

“אין זה כי הצל הוא החי האחד אשר ירָאֶה שם ממלי!” אמר האיש המלמד – “רְאֵה מה נאוה שבתּו בין הפרחים, והדלת איננה סגורה כי אם נשענת על המזזה, ולוּ חכם הצל כי עתה התגנב לבוֹא גם אל החדרים פנימה לראות את כל הבית ואת יושביו וּלְרַגֵּל אותם, והיה אחרי כן בשובו אלי והגיד לי את כל אשר הביט. הוי, צלי, צלי! לוּ באמת חכמתּ, כי עתה הטיבות מאד לוּ שׂמתּ לבך להוֹעיל לבעליך בכל אשר תוכל!” קרא המלמד כי לצון חמד לו – “אמצא נא חן בעיניך, ובאת אל הבית פנימה! הגד נא כי אשאלך, האין עם נפשך לבוא אל הבית פנימה?” והאיש המלמד הניד בראשו אל הצל, והצל הניד בראשו גם הוא. “ובכן אם מצאתי חן בעיניך קום ובֹא, רק אל נא תתנני לחכּות אליך מועד ומועדים!” והמלמד קם, ויקם גם הצל אשר על קיר הבית ממלו, והמלמד הפנה את שכמו ללכת, וַיֶּפֶן גם הצל את שכמו ללכת; ולוּ ראֹה ראָה איש זר את כל המעשה הנעשה, כי אז ראה אשר בא הצל אל הבית מנגד דרך הפתח הפתוח עד החצי, בעצם הרגע אשר בא גם המלמד אל חדרו הוא ואת היריעה הארֻכּה סגר אחריו.

ממחרת בבקר והמלמד יצא אל רחוב העיר כפעם בפעם לשתות קֹפִי ולקרוא במכתבי-העתּים, וילך באור פני השמש.

“מה זה היה לי?” קרא פתאם – “הלא אין לי צל! האֻמנם הלך צלי ממני אתמול בערב כאשר שאלתי, ולא שב אלי? אכן מר הדבר הזה!”

והמלמד התעצב על הצל אשר נדד ממנו, ואולם לֹא אָבדן הצל העציב אותו, כי אם דַּעְתּוֹ אשר ידע כי יש הגדה בפי יושבי ארצות הקר אשר בצפון והם מספרים איש לרעהו דבר בדבר איש אשר לא היה לו צל. והיה בשוב המלמד אל ארץ מולדתו וסִפֵּר את דבר המקרה אשר קרה אותו, ואָמר כל איש כי רק עושה הוא כמעשה האיש עם צלו אשר היה לפניו, והוא לא חפץ להיות מן האנשים השונים את מעשי ההולכים לפניהם. ולכן חרץ בלבו לבלתי הגיד לאיש דבר מכל אשר קרהו, וגם חכמה עשה כי חרץ בלבו כדבר הזה.

ובהיות הערב וישָׁב המלֻמד ויצא אל המעקה ויֵשב, ואת הנר הבוער שם מאחריו, כי ידע אשר זה חפץ הצל להיות בעליו לו למחסה מפני אור הנר, ואולם הצל לא בא ולא נראה. והמלמד עשה את כל אשר יעשה איש להוליד צל, פעם השתוחח ופעם השתרע, פעם התקבץ ופעם התמודד, ואולם לשוא כל עמלו, כי אין הצל נראה ואין הצל נמצא. אז הפטיר בשפתיו: “הה, הוי!” ולא הועיל.

אמנם התאבל המלמד על צלו כי נדד ואיננו, ואולם בּרוּכוֹת הארצות החמות אשר שם ימהר כל דבר לצמוח, ומקץ שמונה ימים וירא המלמד וישמח, כי בלכתו בחוץ באור פני השמש ויבט והנה צל חדש צומח לו מעקבות רגליו, וידע ויבן כי לא נעקר צלו הראשון משרשו, ולכן נתן השרש צמח חדש. – ויהי מקץ שלשת שבועות וירא המלמד והנה הלך הצל הלוך וגדל ותהי לו מדה הגונה מאד, אשר לא יבוש ולא יכּלם בו עוד; והיה בבוא המועד והמלֻמד עזב את ארצות הדרום ויקם לשוב אל ארץ מולדתו אשר בצפון, וירא בהיותו בדרך והנה יגדל הצל וילך הלוך וגדל מיום ליום, עד כי גדל מאד ועד כי ישׂפוק לו גם חציוֹ לכל צרכיו ולכל מחסוריו יום יום.

והמלמד שב אל ביתו ואל נחלתו אשר בארץ מולדתו, ויֵשב ויכתוב ספרים רבים וגדולים, ספר אחרי ספר, על כל דבר אמת אשר מצא בארץ ועל כל דְּבַר יֹפי ועל כל דְּבַר טוב.

וימים עברו ושנים חלפו, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה.

ויהי היום בהיות הערב, והמלמד יושב בחדרו והוגה בספריו, והנה קול מתדפק על הדלת בלאט.

“יבוא!” קרא המלמד, ואולם אין בא ואין עונה. אז קם ויגש אל הדלת ויפתחנה בעצם ידו, והנה איש גְּבַה קומה עומד לפניו, והוא רזה ודל תֹּאר מאין כמוהו, אשר ישוֹם וישתומם עליו כל רוֹאוֹ; והאיש לבוש בגדי חמודות מכף רגלו ועד קדקדו ומראהו כמראה אחד הגדולים אשר מבני הנדיבים.

“מי אתה, אדוני, אשר באת לכבּדני פה?” שאל האיש המלמד.

“הנה מראש כזאת ידעתי!” קרא הזר הבא – “ידעתי וגם נחשתּי כי אדוני לא יכירני! הן הייתי לבשר ועשיתי לי עצמות וקרמתי עליהן עור! חָזקתּי ועָצמתּי, ואתה אדוני לא חשבת ולא עלה על לבך כי אעשה ככל החיל הזה! הטרם תכיר את צלך, אדוני, אשר נדד ממך? ואתה, אדוני, אין זה כי לא קוית ולא חשבת אשר יש יום ואני שוֹב אשוב אליך עוד הפעם! אכן עשיתי חיל וראיתי ברכה בכל אשר עשיתי מיום עזבי אותך, אדוני, ועד היום הזה, ועתה עָשרתּי ונִכבּדתּי מאד! ולוּ אֹמר לתת כּפר פדיון נפשי לבלתי היות עוד עבד לאדונים, כי עתה יש לי רב!” ובדבּרו וישלח יד וישתקשק בכל החפצים הטובים והיקרים התלוים בשרשרת מורה-השעות אשר בצלחת בגדו, ויאחז בשרשרת הזהב הגדולה והארֻכּה אשר בצוארו, וטבּעוֹת שֹהם טובות ויקרוֹת האירו מעל פני אצבעותיו – וכל אלה אבנים טובות ןנאמנות אשר לא מזֻיפוֹת.

“נפשי יצאה בדברך וראשי עלי כגלגל!” קרא המלֻמד – “אבל איך היתה כזאת ואיך בָאוּךָ כל אלה?”

“רק אמת נכון הדבר, נפלאוֹת הקורות אשר קרו אותי!” ענה הצל – “ואולם גם אתה, אדוני, הלא איש נפלא היית מעודך, ואנכי, הן ידעת, כי מעודי אהבתי לצאת בעקבותיך! ולכן כמעט אשר מצאת אותי כשר וטוב כי אעשה לנפשי ולביתי לבדי באין עוזר ותומך ותשלחני מעמך, ואלך אל כל אשר נשאַתני רוחי ואעש לנפשי ולביתי, ובכל אשר פניתי השכלתי. ואלהים ברך את משלח ידי ויהי לי עֹשר ונכסים רבים, ופתאם חשקה נפשי חשק נמרץ לבוא ולראות את פניך בטרם תמות, כי מות תמות, אדוני, גם אתה, אם תּמהר ואם תּאַחר; וגם אל הארץ הזאת חשקה נפשי פתאם, כי אוהב האדם את ארצו ומולדתו. ואני הנה נא ידעתי כי עשית לך, אדוני, צל אחר להתהלך אחריך, ולכן אם מצאתי, אדוני, חן בעיניך והגדת לי: מה כסף הפדיון אשר לי לשלם על ידך או על יד צִלך המשרת תַּחתּי לבעבור אצא לחפשי?”

“הוי, אלי, אלי! האַתּה זה, צלי? אם פיך הוא הדובר אלי? הבחלום אם בהקיץ אראך?” קרא המלמד כי עוד לא האמין – “מה גדלו נפלאותיך, אלהים! ואני מעודי לא ידעתי ולא האמנתי אשר יש כי יהיה הצל לנפש חיה ובא אל האדם אשר לו היה בראשונה!”

“אבל הגידה נא לי, אדוני, מה כסף הפדיון אשר עלי לשקול על ידך?” קרא הצל, “כי לא אחפוץ אשר יהיה איש לי לנושה!”

“איך תדבר אלי כדברים האלה!” ענה המלמד – “מעולם לא הייתי לך לנושה ועד עולם לא אהיה! יהיה לך אשר לך, רעי, והחפשה נתונה לך והיית חפשי לרוחך ככל אשר תּאַוה נפשך! אכן תשמח נפשי מאד על כל הטוב אשר מצאך! ואתה שֵׁב, רעי מנֹער, וספרת באזני את כל המוצאות אותך מאז ועד עתה, ואת דבר בואך אל הבית אשר לשכֵני היושב שם ממולי בארץ הדרום ואת כל אשר ראית בבית ההוא!”

“הנני ואספרה את כל הדברים האלה באזניך!” ענה הצל ויבוא וישב – “ואולם רק בזאת אספר לך, אַדוני, אם תשָׁבע לי אשר לא תגיד לאיש מכל אנשי העיר הזאת דבר על אדותי, וכי אנכי הייתי צלך לפנים; והיה בכל מקום אשר תראני ובכל בית אשר תפגשני, אַל נא תגיד דבר למטוב ועד רע, ולא ידע איש כי צל הייתי לך בראשונה; הן יש את נפשי לקחת לי אשה מבנות העיר הזאת, כי מצאתי הון דַיּי לכלכל אשה והותר עוד!”

“היה סמוך ובטוח בי!” ענה אותו המלֻמד, “לא אגיד לאיש דבר וסודך לא אגלה! ראֵה הנה נשבעתי לך בנפשי ובנשמתי!”

“בנפשי ובצלי!” ענה אחריו הצל, כי כן ידבּר צל בשפתו ובלשונו, והוא לא שונה מן הלשון אשר לבני האדם בלתי אם מעט.

אכן היה הצל לבן אדם לכל משפטיו וחקותיו. והבגדים אשר ילבש בגדי חמודות הם, שחורים למראה ועשוים מן הצמר הטוב, ונעליו אשר ברגליו עשויות מן העור הטוב המשוח בַּלַּכּא השחור, והמגבעת אשר בראשו עשויה להתלכּד ולהתחבר, אשר לֹא ירָאֵה ממנה בלתי אם פניה העליונים ושפתה מסביב; מלבד האבנים הטובות והיקרות ושרשרות הזהב וטבּעות השֹהם הרבּוֹת אשר אמרנו למעלה. אכן היה הצל לבוש כאחד החורים הנכבדים, ולא יפָּלא בעינינו כי הנפש הלובשת בגדי תפארת תהיה לבן אדם.

“הנני עתה אליך ואספרה!” אמר הצל, ובדברו וירקע ברגליו בחזקה על פני הצל החדש אשר לאיש המלמד, והצל החדש פרוש על הארץ והוא שוכב לרגלי אדוניו ככלב נאמן. והצל אשר היה לאדם עשה כדבר הזה מגאוה ומגדל לבב או מחפצוֹ אשר חפץ להַדבּיר את הצל החדשׁ תחת רגליו. והצל החדש לא פצה פה ולא התאונן רע וישכב על הארץ כבראשונה ויקשב ויאזן, ומי יודע אם לא עלה על לבו לשמוע את דברי הצל הבא ואת כל המוצאות אותו למען ידע את המעשה אשר עליו לעשות באמרו גם הוא לצאת חפשי מאדוניו ולהיות לאדון לנפשו.

“האם ידעת, אדוני, מי היושב אשר ישב בּבּית ממלו?” שאל הצל – “הלא כל יקר ראתה עיני בבית ההוא, כי שם ישבה בת השירה! שלשת שבועות ישבתי בבית ההוא גם אני, ושלשת השבועות האלה טובים לי משלשת אלפי שנים למקרא כל השירים וכל הספרים וכל דברי החכמה אשר על פני כל האדמה. את זאת אני מגיד לך, אדוני, והיא אמת וצדק. ואני הנה ראיתי את כֹּל ואת כּל ידעתי!”

“בת השירה!” קרא המלֻמד – “אמנם כן, ידעתי כי יושבת היא וּבוֹדֶדֶת בערים הגדולות! בת השירה! אמנם כן, ראו עיני אותה רגע אחד, ואולם עוד התנומה היתה על עפעפי בראותי אותה! על המעקה עמדה בת השירה, ואור נגה היה לה כאור הצפון. ואתה סַפרה נא, סַפֵּרה! הלא היית שם על פני המעקה, והתגנבת לבוא דרך הפתח הפתוח, ואל הבית פנימה באת, ואחרי כן – – –!”

“ואחרי כן עמדתי בתוך האולם אשר מאחרי המעקה!” קרא הצל – “הנה ישבת תמיד, אדוני, והבטת אל האולם אשר ממוּלך, וּבאוּלם לא היה אור מאיר כי אם כאור אשר בין הערבּים, והבית מלא חדרים, חדר אחרי חדר, למן האוּלם ועד קצה הבית, וכל הדלתות פתוחות לרוחה, ולכן יכלתי לראות את כל החדרים מן האולם, והחדרים מלאים כלם אורים גדולים, ולוּ אמרתי לגשת עד המקום אשר שם הנערה כי אז ידעתי אשר מוֹת מַתִּי מרֹב האור; אבל נזהר הייתי לנפשי ולא מהרתי לגשת, כי אמרתי: עוד המועד גדול לפני, וגם אמנם יצליח תמיד האיש אשר עוד המועד גדול לפניו!”

“ומה ראית עוד?” קרא המלֻמד בחפזוֹ.

“את כּל ראיתי, אדוני, וגם ספר אספר לך את כל, ואולם – – לא מגאוה ומגדל לבב אני מדבּר אליך את הדברים האלה, ורק – – חפשי אנכי עתה מאדונים וחדלתי מהיות עבד, וגם דעת וחכמה אספתי הרבּה מאד, וגם עשיתי לי שם וגם הצבתי לי יד בארץ, מלבד הרכוש ורֹב הזהב והכסף אשר לי – – ולכן – זה חפצי וּתמלאנוּ, אדוני, ולא תאמר עוד אלי “אתה” ולא תדבר עוד אלי כדַבּר אל העבד!”

“סלח נא לי, אדוני, כרב חסדך!” קרא האיש המלמד – “ואני אם עשיתי כדבר הזה, רק מרב הַרְגֵּל עשיתיו אשר הָרגלתּי בו מנעורי! ואתה, אדוֹני, הלא צדקת מאד ואנכי הרשעתי, ולכן סלח לי, אדוני, ולא אשוב עוד לכסלי, רק יספר נא אדוני את כל אשר ראו עיניו!”

“את כֹּל אספרה לך, אדוני!” ענה הצל, “כי את כּל ראיתי ואדע את כּל!”

“מה תורת הבית פנימה?” שאל המלֻמד – “הכמשפט היער הרענן היה משפט הבית? אם היה הבית נהדר בקדשו כּבית אלהים קדוש? הֶהָיוּ החדרים כּשמי הככבים המאירים, בראות אותם איש ממרוֹם הרים רמים?”

“כל יקר נמצא שם!” ענה הצל – “הן לא באתי אל החדרים פנימה, כי עמדתי באוּלם החיצוני אשר שם אור כאור בין הערבּים, אבל מה טוב חלקי כי עמדתי שם, ולכן ראיתי את כֹּל ואת כּל ידעתי. כי על כן הייתי באולם החיצוני בחצר בת השירה!”

“אבל מה ראית שם, אדוני, הֶעָבְרוּ על פניך כל אֵלֵי בני קדם בבואם להמתיק סוד בבית הגדול הזה? אם הגבורים הקדמונים נאספו שם ללחום את מלחמותיהם? הֲבָאוּ שם עדת ילדים תמימים להשתעשע ולספר איש באזני אחיו את חלומותיהם הערֵבים אשר חלמו?”

“הלא הגדתי לך, אדוני, כי הייתי שם, ולכן בִּין תבין היטב כי ראיתי את כל דבר אשר ירָאֵה! לוּ באת שמה גם אתה, אדוני, כי אז חדלת מהיוֹת אדם, ואולם אנכי כי באתי, לכן הייתי לאדם! וכן נפקחו עיני שם לראות ולהבין את עָצמי ואת רוחי ואת טבעי, וכי קרוב אנכי לבת השירה, מגאליה אנכי. אכן כל הימים אשר הייתי עמך, אדוני, לא עלו מחשבות כאלה על לבי, ורק בּעלוֹת השמש וּבבא השמש כפעם בפעם, אז גָּדלתּי מאד מאד; ובזרוח הירח בלילה, אז יש אשר נראיתי והתנכּרתי שבעתים גם ממך, אדוני. ואולם בימים ההם ואני טרם ידעתי וטרם הבינותי את רוחי אשר בי, ורק בבֹאי אל האולם החיצוני אשר לבת השירה, ותּפָּקחנה עיני פתאם ואדע מה אני – ואהי לאדם! אז יצאתי כתפארת אדם מֻשלם וּמתֻקן בּכּל מכף רגלי ועד קדקדי, ואתה אדוני לא היית עוד בארצות הדרום בימים ההם, כי שבתּ אל מולדתך ואל ארצך; ואני בהיותי לאדם נכלמתי להתהלך בחוץ כאשר התהלכתי עד כה, כי לא היו לי נעלים ובגדים וכל הלבושים העושים את האדם לאדם; ואלך ואבקש לי מפלט – ולך אדוני אני מסַפר את הדבר הזה, כי ידעתי אשר לא תגלה את סודי בקהל ולא תכתּבנוּ בספר לעיני עדת קוראים – ואלך ואבקש לי מפלט בכנף השמלה אשר לאשה מוכרת חלות לחם בשוק, ושם התחבֵּאתי, והאשה לא ידעה כי את אַחד הגדולים מגדולי הארץ היא מסתּירה, ואני לא יצאתי להתהלך בחוץ עד בא הערב, ובערב יצאתי וארוץ בשוקים וברחובות ואלך לאור הירח, ואֶשּׂתּרע ואתמודד על פני קיר החומה, ואתגרד בקיר החומה ותחי נפשי! אז רצתּי כה וכה ואַבּט בעד החלונות הרמים אל כל ההיכלות אשר בעיר ואל כל הגגות ואל כל המעקות, ואַבּט את אשר לא יביט איש, וָאֵרֶא את אשר לא יראה איש ואשר טוב לו כי לא יראה. אכן מלאה כל הארץ חמס מן הקצה אל הקצה! ואני חֵי אלהים אם חפצתי ואם חשקתי להיות אדם, ורק כי קַבָּלָה היא מדר דֹר אשר טוב ויפה הוא להיות אדם בארץ! הן אשר לא יֵאָמן ראיתי גם אצל הגברים וגם אצל הנשים, גם אצל האבות וגם אצל הילדים “התמימים והטהורים כּבני שחק”! ראיתי את אשר לא טוב לאדם לדעת אותו ואשר תחשק נפשו תמיד לדעתּוֹ, הוא הָרָע אשר בבית שכנו. לוּ אמרתי לכתוב מכתב-עתי, כי אז מה רבּו קוראיו מכל אַפסָיִם! אבל אנכי לא כן עשיתי, כי אם כתבתי אל האנשים אשר הדבר נוגע בהם, ותפול חרדת אלהים על כל הערים אשר באתי בתוכן. אז יראוּ אותי כל האנשים אשר מסביב, ויהי כל העם מטיב עמי ומחליק אלי בעיניו! וְהַפְּרופיסוֹרים אשר על הַקַתֵּדרוֹת עשו אותי לפרוֹפיסוֹר גם אנכי, והחיָטים נתנו לי בגדים חדשים, ועושי מטבּעוֹת הכסף והזהב נתנו לי מטבּעוֹת כסף וזהב, והנשים קראו לפני בקול גדול כי יפה אנכי ונחמד – וכן הייתי לאיש, כאשר אדוני רֹאה אותי כיום הזה! ועתה אדוני”, קרא פתאם, “הנה אנכי רֹאה כי הרביתי לשבת עמך בזה, ומועד בא לי ללכת! שלום לך, אדוני! הא לך פה את חותמי על פני הכַּרְטִיס אשר אנכי נותן על ידך, וידעת כי ביתי בעבר הרחוב אשר שם מזרח השמש, ובהיות גשם על פני הארץ ומצאתַני אז בביתי!”

וּבכַלוֹת הצל את הדברים האלה ויקם ויצא.

“אכן נפלא הדבר הזה מאד!” דבּר האיש המלֻמד אל לבו.

וימים עברו ושנים חלפו, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, ופתאם והנה הצל בא שנית.

“מה שלומך, אדוני?” שאל.

“הה לשלום!” ענה אותו המלמד – “הנה אנכי כותב ספרים על כל דבר אמת ועל כל דבר יפי ועל כל דבר טוב, ואולם עֲרֵלָה אֹזן האדם משמוע דברים כאלה, ועל כן התעצבתי מאד, כי נוגע הדבר הזה בלבי!”

“ואני אין דבר אשר יגע בלבי!” ענה הצל, “ולכן עָביתי וכָשׂיתי מיום ליום, והדבר הזה הוא אשר על כל איש משכיל לרדוף אחריו עד השיגוֹ אותו! ואולם אתה עודך שוגה בחלומות ובדמיונות כבראשונה, ואת משפט הארץ ובני האדם אשר עליה לא הבינות עוד. אין זה כי חָלה תחלה אם ככה אתה מוסיף לעשות! לכן זה דבר העצה אשר אנכי יועץ אותך: קוּם ושוֹם לדרך פעמיך! הנה אנכי יוצא בדרך רחוקה בימי הקיץ, ואתה היש את נפשך ללכת עמי לשלחני? כי מבקש אנכי לי חבר למסעי, והיה אם ישך נא חפץ, והיית לי אתה לצל ונסעת עמי! ואני שמח אֶשמח מאד על הדבר הזה, ואת כסף ההוצאה לדרך אנכי אתן, אנכי אשלם!”

“אמנם הקשית ממני לשאל!” קרא המלמד.

איש לפי טעמו ואיש על פי דרכו!" ענה אותו הצל – “ראֵה, הנה אתה הולך הלוך ודל, ורק בצאתך לדרך והתחזקתּ והתאַמצתּ ושבתּ לאיתנך, ולכן זה הדבר אשר דברתי אליך: לוּ חפצת להִלָּוֹת אלי ולהיות לי לצל, ושלמתּי אנכי את מכסת כל ההוצאה אשר עליך להוציא לדרך!”

“רק הבל הוא, הכל הבל!” קרא המלמד.

“אבל זה משפט האדם מעולם, וכן יהיה משפטו עד עולם ועד!” ענה אותו הצל.

והצל יצא מאת פני המלמד ויעזבהו.

והמלמד הלך הלוך ודל, ויאכל בעצבון לחמו וירא חסר וכפן ויֵצר לו מאד, ותורתו אשר הוֹרה על אמת ויפי וטוב היתה לרב האדם כשושנה לפני פרה – ולא ארכו הימים והוא חלה מאד.

“הלא כּצל היית וכצל נֶהֱלָכְתָּ!” דבּרו אליו אֹהביו ורעיו בראותם את הרזון אשר שֻלח בבשרו, והמלֻמד בשמעו את הדבר הזה ותרעדנה כל עצמותיו לשִׁמעוֹ.

וגם הצל בא בין הבאים להראות את פני המלמד החולה.

"אין עצה לך בלתי אם לנסוֹע עד ערי המעינות והתרפֵּאת שם! "דבּר אליו הצל – “הנה זאת העצה האחת, ואני הנני לקחת אותך עמי, כי על כן רעים היינו מנֹער! אנכי את כסף כל ההוצאה אתן, ואתה תכתוב ספרים על כל הערים אשׁר נעבור בהן, ושִׁעשׁעתּ אותי בהם בדרך, והיה זה לי לגמול! ואני הנני הולך לבוא לערי המעינות להתרפא גם אני, כי אין זקני מצַמח ככל אשר חפצתי, ותהי לי גם זאת למחלה, יען אשר ידעתי כי לא יסכון איש בלתי אם בהיות לו זקן! ואתה, מחמל נפשי, אל נא תקשה את לבך ואַל נא תתחכם הרבה, ועשית את הדבר אשר אנכי שם לפניך, כי על כן נוסעים אנחנו כרעים מנער!”

ושניהם יצאו לדרך ויסָּעוּ.

והצל היה לאדון ואדונו היה לצל, ויסעו שניהם יחדו, וילכו שניהם יחדו, וירכבו שניהם יחדו, איש בּצד אחיו ומלפניו ומאחריו, פעם בכה ופעם בכה, הכּל עשו לפי אור השמש בנטותו. והצל התאמץ בכל אשר בא להתיצב במקום הכבוד ולהיות ראשון לכל דבר, והמלמד לא שׁת לבו לדבר הזה ולא התעצב עליו, כי לב טוב ברא לו אלהים ויהי חנוּן וטוב וַיִּלְאַט לכל אדם וידבּר רכּות באזני כל. אז ידבר המלמד אל הצל לאמר:

“הנה נא היינו לחברים הנוסעים בדרך יחדו, וגם מנֹער היינו יחדו קשורים איש בנפש אחיו, ולכן אמרתי: הלא טוב נעשה לוּ נקרא איש לאחיו “אתה”, כחק לרעים נאמנים, והיה זה לנו לאוֹת קִרבה ואחוה.”

“אכן בחכמה דבּרת!” ענה הצל, אשר הוא היה עתה האדון – “בלב תמים דברת אלי ושפתך ברורה ואמרתך צרופה, ולכן גם אני אדבר אליך בלב תמים ואגיד לך את כל לבי. הלא איש מלֻמד אתה, ולכן תִּכּנתּ את רוח האדם ואת תכונתו אתה ידעת. יש איש אשר בנגוע ידוֹ אל גליון ניר אשר מראהו אדמדם, ואחז בשרו פלצות והתחלחל וחלה; יש איש אשר בשמעו קול צפרן שוֹרט שרטת על פני לוח זכוכית, ואָחז אותו השבץ; ואני גם אני ירחש לבי כדבר הזה ברגע אשר תשמע אזני אותך בקראך אלי “אתה”, כי תשׁח לעפר נפשי ולבי יאמין אשר עוד עבד אני לך כימי קדם. הנה כן אתה רֹאֶה אשר לא מגאוה ומגֹדל לבב אני מדבּר כדברים האלה, כי אם בהיות רוח באנוש. ולכן לא אוכל לתת אותך לקרוא לי “אתה”, ורק זאת אעשה לך ואמלא את שאֵלתך עד החצי: אתה תקרא לי “אדון”, ואני אקרא אליך “אתה” כאשר חפצת”.

ויהי מאז והלאה, ויקרא הצל ויאמר “אתה” לאיש המלמד אשר היה לו לפנים אדון.

“אכן מרום הדבר הזה ממני כמעט!” חשב המלמד בלבו – “אותי יצוה לקרוא לו “אדון”, והוא יקרא לי “אתה” ככל הטוב בעיניו!” – ואולם לא היה לאיש המלמד דרך לנטות, אם יחפוץ ואם ימָאֵן.

המה נוסעים בדרך ויבואו עד אחת מערי המעינות וישבו שם. ושם אוֹרחים לאלפים אשר באו להתרפא, וביניהם בת-מלך רבּת חן וטובת תֹּאר, אשר זאת מחלתה, כי עיניה מיטיבות לראות שבעתים מכל איש, וגם זאת מחלה רעה מאד.

והיא רק הביטה את האורח החדש וַתַּרְא כרגע אשר שונה הוא מכל איש.

“הנה בא זה לבקש פה מרפא, למען אשר יְצַמַּח זקנו”, אמרה בת-המלך – “כדברים האלה אמרו עליו כל האנשים אשר פה, ואולם אנכי יודעת מאד כי לא זה הדבר ולא זאת המחלה אשר לו, ורק זה האסון אשר קרהו, כי צל אין לו להיות כאחד האדם!”

ובת-המלך ערגה מאד אל האורח החדש, ויהי אחרי הצהרים כצאתה לשוח בככּר המוּעָדָה, ותגש אליו ותבוא עמו בדברים, והיא בת-מלך ולא בקשה לה ענין רב בדבּרה אליו, ותאמר אליו ברגע: “רק צל אין לך להיות כאחד האדם, וזאת כל מחלתך!”

“ראֶה אנכי כי כבוֹד הוד בת-המלך מצאה פה מרפא כמעט כֻּלה!” ענה הצל – “הנה נא ידעתי כי זאת מחלת כּבוֹד הוד בת-המלך, אשר עינים לה המיטיבות לראות שבעתים מכל איש, ואולם המחלה הזאת הנה סרה מעליה, כי הנה יש לי צל, אשר אין כמוהו לאיש! האם לא תראה בת-המלך את הנפש ההולכת עמי בכל עת? והנפש הזאת היא הצל אשר לי, כי לא עשיתי לי צל אשר כמוהו יהיה לכל איש ואיש, כי אם צל אשר אין כמוהו בכל הארץ. הן יש אשר יעשה איש לעבדיו את בגדי השרת מן הצמר הטוב, אשר יהיו בגדיהם טובים ויקרים שבעתים מן הבגדים אשר ילבש אדוניהם, ולכן עשיתי לי אני את צלי בתבנית אדם וּפֵאַרתּיו ותִכּנתּיו ותֵאַרתּיו והיה כאחד האדם. וגם צל נתתי לו, להיות גם צל לצלי – ואף אמנם רב מאד הכסף אשר הוצאתי לכל זה, ואולם זה משפטי מעודי לעשות לי דבר אשר אין כמוהו ליתר האדם!”

“האֻמנם?” חשבה בת-המלך בלבה – “האֻמנם נרפאתי כלה ועיני חדלו מראות היטב? אכן ידעתי כי המעיָנות האלה מַעְינות ישועה הם מאין כמוהם! רק נפלאות גדולות עושים מי המעינות בימים האלה! ואולם את עיר המעינות הזאת לא אעזוב עוד, כי עתה הנה החלותי למצוא פה תענגים ושעשועים לנפשי! הנה בן-המלך הזר – כי רק בן-מלך הוא – מוצא חן בעיני מאד מאד, ולוּ רק לא יצַמח זקנו, כי יראתי פן יצמח זקנו ונסע מזה עד מהרה!”

בערב היום ההוא ובת-המלך יצאה במחל עם הצל בהיכל המחֹלוֹת אשר בעיר המעינות. והיה בהיות בת-המלך קלה ברגליה, ויהי הצל קל ממנה שבעתים, לא היה עוד לה מחֹלֵל כזה מעודה. ובת-המלך ספרה לו את מולדתה ואת אַרצה, והוא ידע את הארץ ההיא, כי היה שמה, ורק בת-המלך לא היתה בארץ בעת ההיא כי יצאה לדרך. והצל בהיותו שם ויעש כמשפטו תמיד, ויבּט בעד החלונות אל תוך ההיכל פּנימה, וירא וידע הרבּה מאד, ולכן ידע עתה לדבּר אליה דבר דָבוּר על אָפניו ולהשיב על כל דבר אשר שאלה, ובת-המלך שמעה ותּשתָּאֵה ותשתומם עליו. אין זה כי חכם הוא מכל האדם אשר על פני האדמה! ותוקירהו ותכבּדהו מאד בלבה על כל הדברים הרבים אשר ידע. ויהי בפעם השנית בצאתם לחֹל, ותחמוד אותו בת-המלך בלבה לאהבה אותו, והצל ידע את אשר בלבה, כי על כן התאמצה בת-המלך להביט ולחקור אותו בעיניה מעבר אל עבר כּלוֹ. ובצאתם לחל בפעם השלישית, ותהי בת-המלך נכונה להגיד לו את דבר אהבתה אשר היא אוהבת, כי לא יכלה עוד להתאפק, ורק בחזקה שמה מחסום לפיה, כי זכרה את ארצה ואת ממשלתה ואת רֹב האדם אשר בהם תמשול.

“אמנם חכם האיש!” אמרה בת-המלך בלבה, “והדבר הזה טוב מאד; וגם מטיב הוא לחל מאין כמוהו, והדבר הזה גם הוא טוב מאד; ואולם עוד דבר אחד אנכי שֹאֶלת מעמו: היש לו גם דעת ותבונות וכל הידיעות הטובות לאדם? אקומה ואנסה אותו ואדע!”

ובת-המלך נסתה את הצל ותּשם לפניו עניינים רבים ותשאל אותו שאֵלות שונות, אשר לא ידעה לענות עליהן גם היא, והצל שמע וַיְעַוֵּה וַיַּעֲמֵד את פניו.

“העל הדברים האלה אין אתה יודע לענות?” שאלה אותו בת-המלך.

“אמנם ידעתי את כל אלה עוד מימי שבתּי בחדרים אשר למלמדי!” ענה הצל – “וגם יש אשר אאמין כי על הדברים האלה יודע אף צלי לענות נכונה, והוא עומד שם בפתח!”

“צלך!” קראה בת-המלך, כי לא האמינה – “אין זה כי רק מצַחק אתה!”

“לא אֶחְלוֹט כדבר הזה בּכל פה!” ענה הצל, “ורק חָשֹׁב אחשוב כי כן הוא, כי על כן נלוה אלי צלי זה מאז ועד כה זה שנים רבות וישמעני תמיד בדבּרי, ולכן חשבתי כי יודע אף הוא לענות נכונה! ואולם אם נא מצאתי חן בעיני הוד כּבוֹד בת-המלך, ופקחתי את עיניה רק על הדבר האחד: הנה צלי זה גא מאד, וזה כל חפצוֹ להיות נחשב בעיני כל רוֹאוֹ כאַחד האדם, ולכן אם חפץ נחפוץ אשר רוח טובה תלבש אותו – כי אין עונה נכונה באין רוח טובה –, אז נדבּר נא אליו כדברנו אל אחד האדם לא יחסר דבר!”

“אכן תשמח נפשי על גֵּא אשר כזה!” ענתה בת-המלך.

וּבכַלוֹתה לדבּר, ותלך ותבוא אל האיש המלֻמד אשר בפתח הדלת, ותדבּר אליו על השמש ועל הירח ועל האדם ואשר בקרבו ואשר מחוץ לו, והאיש המלמד שמע ויען על כל דבר בחכמה ובתבונה גדולה, ותשמע בת-המלך ותּדע.

“מה גדול ומה נכבד האיש אשר צל חכם ונבון כזה לו!” אמרה בת-המלך בלבה – “הלא ברכה וחסד אנכי עֹשָׂה עם ארצי ועם עמי בהיותי לאשה לאיש הזה! – הנני ואעשה כן!”

ובת-המלך והצל כרתו ברית יחדיו, ואולם אחת חרצו לבלתי הגיד לאיש דבר עד שוּב בת-המלך לארץ מולדתה, ושם יחגו את חג חתונתם.

“לא נגיד לאיש דבר וגם לא לצלי!” קרא הצל, והוא ידע על מה הוא מדבר כדברים האלה.

ולא אָרכו הימים והם באו אל הארץ אשר שם מולדת בת-המלך ושם העם אשר תמשול בו בהיותה בארץ.

“שמע נא, רעי הנאמן!” דבּר הצל אל האיש המלמד – “הנה עיניך רואות את כל החיל ואת כל הכבוד אשר עשיתי, כי עָצמתי וכי גָּדלתּי מכל איש אשר בארץ הזאת, ולכן יש את נפשי לעשות עמך חסד ואמת! ואתה הנה תשב בהיכלי תמיד ובמרכבתי תסע עמי, במרכבת המלכות, ומאת אלף כסף אתן לך בשכרך מדי שנה בשנה! רק יקרא נא כל איש אותך בשם “צל” ולא יהיה לך שם אחר בלעדיו; ואתה לא תגיד לאיש דבר מכל המוצאות אותך וכי אדם היית לפנים, ואַחת בשנה בּשבתּי על המעקה באוֹר פני השמש להֵרָאוֹת אל העם אשר ברחוב, ובאת אתה ורבצת על הארץ ושכבת לרגלי כמשפט אַחד הצללים מדר דר – ראֵה צויתיך. ואָתה דע כי את בת-המלך אנכי לוקח לי לאשה, והיה היום בערב וחגֹנוּ את חג חתונתנו!”

“אכן נלאתי נשֹא!” קרא המלמד, כי חרה אפו מאד – “לא אחפוץ בדבר הזה ולא אעשנו! הלא את כל יושבי הארץ אתה אומר להונות, ואת בת-המלך גם היא! ואולם אנכי לא אכַזב ולא אשַקר! עוד היום אנכי מגיד לכל איש כי אנכי האדם ואתה הצל, ורק בבגדי אדם אתה מתחפשׂ!”

“אין איש בכל הארץ אשר יאמין לדבריך!” ענה אותו הצל – “ולכן זה הדבר אשר איעצך: שוּבה אל מנוחתך ואל בינתך פן אקרא לאנשי המשמר!”

“הנני ואלך אל בת-המלך כרגע!” קרא המלֻמד.

“אבל אני אלך בראשונה, ואתה אל בית האסורים תלך!” ענה אותו הצל.

והאיש המלמד הוּשם במשמר בבית האסורים, כי שמעו אנשי המשמר בקול הצל בּצַוֹתוֹ אותם, כי ידעו אשר בת-המלך תהיה לאשה לאיש הזה.

והצל בא עד לפני בת-המלך.

“מה זאת?” קראה בת-המלך בראותה אותו ואת כל החרדה הגדולה אשר חרדו עצמותיו – “מה הצרה אשר מצאַתך פתאם? הוי אֵלי, אֵלי! רק אַל נא תֶּחֱלֶה כיום הזה, כי חג חתונתנו לנו היום בערב!”

“נורא הדבר אשר מצאַני, נורא מכל הנוראות אשר השיגוני עד היום הזה!” קרא הצל; “שמעי נא – אין זה כי רק הלב אשר לצל יוכל לַהֲרוֹת מחשבת תֹּהו אשר כזאת – שמעי נא: הצל אשר לי השתּגע פתאם, והוא מתפאר כי הוא האדם, ואני – שמעי נא – ואני צלוֹ!”

אכן נורא הדבר הזה!" אמרה בת-המלך – “הלא אסרתּם אותו כרגע בבית האסורים? האין זאת?”

“כן הוא! ואולם יראתי כי לא תשוב עוד בינתו אליו עד יום מותו!”

“הוי לצל האֻמלל!” ענתה בת המלך – “אֻמלל הוא מאד, ואני אמרתי בנפשי: רק חסד יעָשּה עמו לוּ יקום עליו איש לכבּוֹת את נר נשמתו! אחת היא אשר חרצתי ואין טובה ממנה: לוּ כרת יכָּרת בסתר, והיתה לו זאת לתשועה!”

“אכן קשה המשפט אשר חרצתּ!” ענה הצל, “כי עבד נאמן היה לי כל הימים!” ובדבּרו ויתן קול ויהי כנאנח בשברון מתנים.

“רק אין כמוך נדיב רוח!” קראה בת-המלך ותּשתָּחוּ.

ביום ההוא בערב וכל העיר לבשה עֲדִי תפארת מן הקצה אל הקצה, ויאירו אורים גדולים בכל עבר ובכל פנה, ויריעו בחצוצרות ובכלי שיר, וּקני-הַמַּפָּץ נתנו קול כי ירוּ בהם, ואנשי הצבא עברו בסך וישתקשקו בחרבותיהם ובכידוניהם, ויחגו את חג החתונה מאין כמוהו! ובת-המלך והצל יצאו על המעקה, להרָאות לעיני כל העם, והעם קרא “הידד!” ולא חדל.

והאיש המלֻמד לא שמע ולא ראה דבר מכל הדברים האלה, כי אותו הרגו בחרב בסתר.

ויהי נר גדול עשוי דוֹנג. והנר הזה ידע את ערכּוֹ היטב.

“מן הדונג נעשיתי ובחֶרט נִסּכתי!” אמר הנר – “שבעתים יגדל אורי מכל נר ושבעתים אאריך להאיר, ולכן ישימו אותי במנורת הזכוכית התלויה בסִפּון או במנורת כסף אשר על פני השלחן!”

“מי ידמה לך ומי יערוך לך!” ענה אחריו נר החֵלב – “אנכי אינני בלתי אם חלב, וגם לא בחרט ניסכתי כי אם ביד נטבלתי, ואולם זאת נחמתי עתה כי עוד גדלתי ועצמתי מן הנר הקטן אשר בפרוטה אחת יקָנה; כי הנר הקטן הזה לא נטבל בחלב בלתי אם פעמים, ואני שמונה פעמים נטבלתי עד היות לי עבְיִי זה אשר בו אתפאר. ועל כן שלותּי ואני שמח בחלקי! הן אמת נכון הדבר, נכבד הנר העשוי דונג וגורלו טוב שבעתים מגורל הנר העשוי חלב. ואולם לא ביד יֻקח הגורל ולא אנחנו הבוחרים לנו מקום בחיים. הנה נרות הדונג מובאים אל החדר הנבחר מכל חדרי הבית, אשר שם ההוד והתפארת, והם מוּצגים במנורות הזכוכית התלויות בספון להיות לחן ולהדר, ואני רק אל בית-המבשלות אֶלָּקח, ואולם גם המקום הזה טוב מאד, כי משם יוּבא אל אנשי הבית כל אָכלם אשר יאכלו!”

“אבל יש דבר הנכבד שבעתים מכל אֹכל אשר יאָכל”, ענה נר הדונג, “והדבר הזה הוא סוד מרֵעים בהוָסדם יחד! אז ירָאוּ פני האנשים אשר יאירו ויגיהו, ואז אאיר ואגיה גם אנכי! הנה להם משתה גדול היום בערב, ועוד מעט וגם אותי וגם את כל בני משפחתי יביאו אל המשתה!”

הדברים עודם על לשונו, והוא וכל יתר נרות הדונג הובאו מן המקום אשר הם שם, כּאשר אמר, וגם נר החלב הובא בתוכם. וּגברת הבית אָחזה את נר החלב בעצם אצבעותיה ותשאהו ותביאהו אל בית-המבשלות. ובבית-המבשלות עומד נער קטן ודל ונושא סל בידו; ותגש אליו הגבירה ותמַלא את סלו בתפוחי אדמה, וגם תפוחים אחדים שמה בו, אין כּל אשר לא נתנה האשה הטובה לנער הדל.

“וגם הנה לך נר, רעי הקטן!” דברה האשה בשפתה הרכּה אל הנער – “הן אמך יושבת ועוֹשָׂה בחפץ כפיה עד מחצית הלילה, ולכן גם הנר ייטב לה מאד”.

ושם עומדת ילדה קטנה על יד גברת הבית, והיא בתּה, ובשמעה את דברי אמה לאמר: “עד מחצית הלילה”, ותפזז ותכרכר ותשמח מאד, ותקרא:

“גם אנכי לא אישן היום עד מחצית הלילה! הלא חג לנו היום, וגם את לֻלְאות הארגמן יצמידו היום אל שמלותי לעת המשתה!”

ופניה מה אוֹרוּ בּדבּרה! ושמחתה מה עצמה ומה רבה! אכן לא יאיר נר דונג לנצח כאשר יאירו שתי העינים אשר לילד!

“מה נשגב המראה הזה!” חשב נר החלב בקרבו – “את המראה הזה לא אשכח לנצח, וכמוהו לא אוסיף עוד לראות עד עולם!”

ואחרי כן הוּשׂם הנר אל תוך הסל מתחת לְכפָּרְתּוֹ, והנער נשא את הסל עמו ויצא וילך.

“מי יודע אנה אנכי מוּבא!” חשב נר החלב בקרבו – “אל בית אנשים דלים נתנו אותי, ומי יודע אם ישימו אותי שם אף במנרת נחשת, בעוד נר הדונג נתון בכסף ורואה את פני השרים והנדיבים. אכן מה טוב גורל הנר אשר לשרים ולנדיבים יאיר! ואני זה גוֹרלי לבלתי היות דוֹנג כי אם חלב!”

והנר הוּבא אל בית אנשים דלים, אשר שם אלמנה יושבת עם שלֹשת ילדיה, והחדר קטן וצר מאד, והוא נשקף על פני בית העשיר אשר מנגד.

“ברוּכה תהיה האשה הטובה מעם אלהים על חסדה ועל לבה הטוב!” אמרה האלמנה – “הלא נחמד הנר אשר שלחה אלי, והוא עד מחצית הלילה יאיר!”

אז העלו את הנר.

“צַח-צַח-צָח – צחנה היא!” אמר הנר, “אכן הבאיש מאד עץ הגפרית אשר על פיו הציתו בי את האש, ונפשי יודעת מאד כי לא בעץ גפרית אשר כזה יציתו אש גם בנר הדונג אשר שם בבית העשיר ממלנו!”

וגם בבית העשיר אשר מנגד העלו את הנרות, ויאירו מן החלונות ויגיהו החוצה, והמרכבות באו אשר נשאו את הקרואים הלבושים עדנים ומחלצות, וקול כלי השיר נשמע עד למרחוק.

“עתה הוּחַל המשתה!” חשב נר החלב בקרבו, ויזכור את פני הילדה הקטנה והעשירה אשר האירו ואשר הזהירו שבעתים מכל נרות הדונג גם יחד. “אכן לא אוסיף עוד לראות מראה כזה עד עולם!”

ברגע הזה והנערה הקטנה מכל הנערות אשר בבית האשה האלמנה באה אל החדר הצר, והיא דלה ועניה מאד, ותגש אל אחותה הקטנה ואל אחיה הקטן ותחבקם – כי דבר סתר לה אליהם אשר רק מפה לאזן יֻגַּד, והוא גדול ונכבד מאד! “היום בערב – הלא תשמעו ותשׂמחו – היום בערב ינתנו לנו תפוחי אדמה חמים, והיו לנו לאכלה!”

ופני הילדים מה אוֹרוּ בדבּרה, ויזהירו מרב שמחה ויצהירו מרב נחת, והנר פרש עליהם את אורו וירא את שמחתם ואת עליצוּתם, ככל אשר ראה בבית האיש העשיר בּרגע קְרֹא הילדה הקטנה את קריאתה לאמר: “חג לנו היום, וגם את ללאות הארגמן יצמידו היום אל שמלותי לעת המשתה!”

“האֻמנם תגדל השמחה ותרבּה הגילה ככל זאת גם בהיות תפּוחי אדמה חמים לאכול?” שאל הנר את לבו – “אכן ישמחו הילדים גם פה בכל נפשם ובכל מאֹדם!” והנר נתן קול מצהלותיו גם הוא, לאמר: הִזָה גם הוא מחלבו על כל סביביו, כי זה כל הדבר אשר יוּכל נר לעשותו מדי שׂמחו את שמחתו.

והשלחן ערוך, ותפוחי האדמה נֶאֱכָלִים. האח, מה ערבו אלה לחך אוכליהם! ויהי משתה גדול אשר לא נעשה כמוהו לילדים האלו זה ימים רבים, ואחרי כן נתּנו גם התפוחים האדומים, תפוח לאיש, תפוח לאיש, והקטנה מכל הילדים קמה אחרי אכלה ותשא את כפיה עם ברכתה:

"אֶלהֵינו מֶּלֶךְ העוֹלָם!

בּוֹרֵא נְפָשוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן

עַל כָּל מַה-שֶּבָּרָא

לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל-חָי

בָּרוּךְ חֵי הָעוֹלָמִים!"

“האם לא הטיבותי לברך, אמי?” שאלה הקטנה.

“אַל לך לדבר דברים כאלה, בתי!” ענתה אותה האשה, “רק את אלהים זכרי בלבך על כל החסד אשר עשה עמך להאכילך ולהשׂבּיעך!”

והאשה השכיבה את ילדיה, ותִּשּׁקם מנשיקות פיה, נשיקה לילד, נשיקה לילד, ויישנו כרגע; אז ישבה האשה ותקח את המחט ותתפור את אשר תתפור, ולא חדלה עד מחצית הלילה, כי בזאת תביא האשה האלמנה את לחם חקה לפיה ולפי ילדיה. – ומן הבית אשר לאיש העשיר מנגד האירו הנרות עד לַחוּץ וקול כלי השיר נשמע. והככבים אשר בשמים האירו גם הם ויתלקחו ויציצו מעל פני כל הבּתּים יחדו, אין מַפְלֶה בין הבית אשר לעשיר ובין הבית אשר לדל, וישפכו אור מתוק וטוב על כלם יחדו, חלק כחלק.

“אכן מצאתי אשר טוב ויפה היה הערב הזה גם פה!” חשב נר החלב בקרבו – “הבאמת מצאו נרות הדונג אשר שם במנורות הכסף נחת יוֹתר ממני? מי יתן וידעתי את הדבר הזה בטרם אבוֹא עד קצי ואֶדְעָך!”

ונר החלב פקד את שתי הילדות אשר היו שלֵוֹת ומאֻשרות גם יחד, כי שלֵוה ומאֻשרת היתה הילדה האחת לאור נרות הדונג, ושלוה ומאֻשרת היתה הילדה השנית לאור נר החלב.

וזה כל הספור!

זבוב־האביב חשקה נפשו לקחת לו אשה, וכל משכיל יבין כי רק שושנה קטנה ונחמדה, אותה יקח לו זבוב־האביב לאשה. ויקם זבוב־האביב ויסע בארץ לארכה ולרחבה, לראות בבנות הארץ ולבחור את אשר יבחר. והשושנים והפרחים יושבים על גבעוליהם בנחת ובשֶׁקט, כחק לבתולות תמימות אשר לא היו עוד לאיש. וזבוב־האביב לא ידע לבחור, כי מצא הרבּה מאד, ולכן אמר: אעופה נא אל חבצלת־הזהב, היא “שושנת־מרים”, כי היא אשה נביאה היודעת לנַבּא ולחוש עתידות, ואשאלה את פיה אל האשה אשר לי לקחת ואדע. וחבצלת־הזהב היא הפרח אשר יקרא לו פרח־מרים או שושנת־מרים, והצרפתים יקראו לה “מַרְגָרִיטֵי”, ואמרו עליה אשר יודעת היא להתנבא ולהגיד את אשר יהיה, והיה אם יגש אליה חתן או כלה וקטפו את עליה, אחד אחר האחד, ושאלו את פיה מדי קָטפם את כל עלה על דבר האהבה ועל דבר מדתה, לאמור: “הבלב תמים? – אם כל הימים? – הרק מעט? – אם לאַט, לאַט? – הטוב מיין? – אם גם כּאָין?” וענתה שושנת־מרים זאת על כל דבר ודבר. וכל איש שֹׁאֵל את פיה בשפתו ובלשונו. וגם זבוב־האביב בא בין הבאים לשאל את פיה, ואולם זבוב־האביב לא קטף את עליה כאשר יעשו יתר האנשים, כי אם נשק למו פיו את כל עלה ועלה, באמרו בלבו: אשאל נא בשפה רכּה, כי בזאת יבוא איש עד מהרה למחוז חפצו.

“חבצַלתי היקרה! מרים הישרה!” דבּר זבוב־האביב אל הפרח המתנבא – “הנה נא ידעתי כי אשה חכָמה אַתּ מכל השושנים ומכל הפרחים אשר על פני השדה, כי יודעת אַתּ להתנבא ודבריך יהיו כדברי האורים והתֻּמים! הלא תגידי לי, מי האשה אשר הוכיח לי אלהים? הזאת היא אִם זאת? והיה אם ידעתי, וקמתי כרגע ובאתי עד הפרח אשר תגידי לי ולקחתיו לי לאשה, ולא אתע עוד בארץ”.

ואולם שושנת־מרים לא ענתה אותו דבר, כי חרה לה מאד על קָרְאוֹ לה “אשה”, והיא עודה נערה בתולה, וזה משפּט הנשים מדר דר לבלתי תת לאיש לקרוא להן בעודן בנעוריהן בלתי אם “נערה בתולה”. וזבוב־האביב שאל בפעם השנית, וישאל בפעם השלישית, ובראותו כי אין עונה, ולא הוסיף עוד לשאל, ויקם ויתעופף ויעבור בארץ לבקש לו את האשה אשר הוכיח לו אלהים.

והימים ימי ראשית האביב, ופרחי כַרכֹּם ופעמוני־שלג רבים מאד על פני השדה, אשר לא יסָפרו מרב. “אכן יפות הנשים האלה ונחמדות למראה!” אמר זבוב־האביב בחרצו משפט – “רק אין כקטנות הנחמדות האלה אשר זה עתה הגיעו לפרקן! ואולם לא טובה האשה אשר עוד טל הילדות פָּרוּש על מצחה!” והוא דרך הגברים בחר לו לקחת לו אשה מן הבוגרות.

אז התעופף ויבוא עד לפני הָאֲנִימוֹנוֹת, הן שושנות־הרוח, ויבט אותן וירא – והנה עזות הן עד בלי די; ועד לפני החבצָלות בא – והנה הוֹזוֹת הן עד בלי די; ועד הַטּוּלְפִּיוֹת – והנה מתהדרות הן עד בלי די; ועד הַנַּרְקוֹסִים – והנה פשוטות הן עד בלי די; ועד ציצי הַטִּילִיָּה – והנה קטנים הם מדי, וגם קרובים להם וגֹאלים להם רבים מאד בכל מקום. אז בא עד לפני ציצי התפוח, והנה אמת נכון הדבר, מראה להם כמראה השושנים, ואולם היום יציצו ומחר יבּלוּ. ומי יקח לו אשה אשר לא יוכל לשמוח עליה בלתי יום אחד? – ויעזוב זבוב־האביב גם אותם ויבוא עד ציצי העדשה, וימצא ציץ העדשה חן בעיניו מכל הנערות אשר ראה, כי אדום הוא וגם לבן, טהור הוא וגם דק, והוא מן הנערות אשר להן גם חן ויפי, והן גם בבית־המבשלות לא יפקד מקומן. וזבוב־האביב עושה כה וכה לגשת אל ציץ העדשה ולהגיד לו את לבו, ופתאם ותראינה עיניו קְצִיצַת עדשים אשר ציצה נובל כּלו, והיא קרובה אל ציץ העדשה אשר נשא חן לפניו, וימהר וישאל: "בת מי היא זאת היושבת על ידך? "– “אחותי היא!” ענה ציץ העדשה.

“אוי לי, נדמיתי! הככה יהיה מראיך בבֹא עליך ימי הזקנה?” וזבוב־האביב חרד חרדה גדולה וימהר ויעבור משם הרחק כמטחוי קשת.

ויהי בדרך וירא שושנות־יריחו רבות מאד והן נאחזות בסבָך בגָדר, ועוד בתולות רבות ואחרות עולות על פני הגדר; ואולם פני כלן פנים ארוכות ועורן עור צהוב, ואלה לא היו לפי טעמו.

אבל מה טעמו כי תמצא נערה חן בעיניו? – שאלו נא את פיו, אולי יגיד לכם!

והאביב הלך והקיץ חלף והסתו בא, וזבוב־האביב עוד טרם מצא אשה אשר תּיטב בעיניו. והפרחים אשר היו בימי הסתו לבשו את בגדי תפארתם ואת כל חמודותיהם, ואולם מה יועילו כל אלה לזבוב־האביב, ןהם לא נתנו ריח באַפוֹ; ריח נעורים בקש לשובב נפשו, והוא איננו עוד נער, כי בא בימים, והימים ימי זקנה אשר הריח יקר ללב מכל סגלה, וריח בקרב גֵּיאֹרְגִינוֹת ושושנות־הקִפָּאון לא נמצא למכביר.

לכן חדל זבוב־האביב מהתהלך בגדולות ובנפלאות, ויעזוב את בנות העלִיה וירד ויבוא עד הַמִּנְתָּא הַמְּסֻלְסֶלֶת.

“הן אמת נכון הדבר, אין למינתּא המסלסלת כל פרח, ואולם פרח היא כלה מראשה ועד שרשה, וגם ריח לה מן הראש ועד השרש, וכל עליה מלאים ריח, אכן אותה אקח לי לאשה!”

וזבוב־האביב ניגש אל המינתּא המסלסלת ויגד לה את לבו וכי מצאה חן בעיניו לקחת אותה לו לאשה.

והמינתא המסלסלת עומדת קוממיות, מֻקשה כֻלה מכף שרשה ועד ראשה, ואחרי כן תאמר: “את בריתי שלום אתן לך, אבל לא יותר! הנה זקנתי וגם אתה זקנת! ולכן יכל נוכל להיות רעים נאמנים איש לאחיו עד בא יומנו האחרון, ואולם להתחתּן איש באחיו – אותה לא נוּכל ולא נעשה! למה זה נהיה לכסילים לעיני השמש ואנחנו זקנים!”

ובכן לא מצא זבוב־האביב עזר כנגדו ולא לקח לו אשה, כי הרבּה לבקש עד בלי די, והדרך הזה לא יתָּכן, ויהי זבוב־האביב לבחור זקן עד יום מותו.

והסתו בא עד קצו גם הוא, ויהי גשם על פני הארץ. והרוח באה ותעבור על עצי הערבה הזקנים ותשתָּער על ענפיהם ותניע אותם בחזקה, וירעשוּ. אכן באו הימים אשר איש לא יתהלך וזבוב לא יתעופף עוד בחוץ בבגדי הקיץ אשר לו; וגם זבוב־האביב לא התעופף עוד בחוץ, כי קרה מקרהו והוא מתעופף כה וכה ויבוא אל אַחד הבתים פנימה אשר שם תנור בוער באש. אז התענג על החם מאד מאד ויהי לו כחם קיץ ערב ומתוק לנפש, ותָּשב אליו רוחו ויחי. ואולם “לא על החיים לבד ישמח איש” אמר זבוב־האביב בלבו, “כי אם בהיות לו גם אור שמש וגם חפשה וגם פרח קטן אשר ישב עליו!”

וזבוב־האביב התעופף אל מול פני לוח־הזכוכית אשר בחלון, ויראו אותו אנשי הבית ויקחוהו וישתוממו עליו ויתקעוהו בראש מַחַט, ואחרי כן הביאו אותו אל בית האֹסף אשר זבובי־האביב בעלי הצבעים הנחמדים אסופים שם. את אלה עשו לו אנשי הבית באהבתם אותו!

“הנה נא ישבתי גם אני בראש גבעול ככל הפרחים והשושנים!” אמר זבוב־האביב, “ואולם לא אדע נחת בנפשי בְשִׁבְתִּי! אין זאת כי ככה ירחש גם לב האיש אשר לקח לו אשה, כי אָחוז הוא במקום אחד ולא יִסַּח עוד משם!” ואת הדברים האלה דבר זבוב־האביב בלעגו, למען הנחם.

“רק תַּנְחֻמּוֹת שוא הַתַּנְחֻמּוֹת האלה!” ענו הפרחים אשר בתוך העציצים על פני החלונות.

“אבל יפלא ממנו להאמין אמונה גדולה לדברי פרחים אשר בתוך עָציץ!” ענה זבוב־האביב, “כי מגע ומשא להם הרבה מאד עם בני האדם!”

דג היה בים מן הדגים הקטנים, והוא ממשפחה נכבדה, ושמו לא אזכור עוד; יבואו נא החכמים המלֻמדים, והגידו לך המה. ויהי לדג הקטן הזה אלף ושמונה מאות אחים, כלם יום אחד נולדוּ; את אביהם לא ידעו ואת אמם לא הכירו, ויהיו מראשיתם משֻלחים לנפשם, וישוטו במים אל כל אשר היה רוחם לשוט, ותהי זאת כל שמחתם. מים לא חסרו לשתות, כי כל מי הים הגדול לפניהם, ולטרף לא דאגו, כי ידעו אשר המָצא ימָצא להם; ויהי הם מבקשים תענגות במים, דג דג על פי דרכו, והקורות אותם והמוצאות אותם שונות גם הן – ואולם גם את הדבר הזה לא זכרו ולא העלו אותו על לב.

והשמש שלחה אליהם את אוֹרה מבּעד למים, ויהי להם נֹגה ואור והמים בהירים מימינם ומשמאלם, ויראו את כל אשר מסביב, והנה חיות קטנות עם גדולות, נוראות ונפלאות, ויש אשר גדולות החיות האלה מאד מאד, ולהן גרון גדול ופתוח אשר יבלע את האלף ושמונה מאות בפעם אחת ולא יִוָּדע כי בלע אותם; ואולם גם את הדבר הזה לא זכרו ולא העלו אותו על לב, כי לא נבלע עוד מהם אף אחד עד היום הזה.

והקטנים שָׁטוּ יחדיו, והם נלחצים איש אל אחיו כגדודי הַחִילָקִים וְהָעֲפֵיאָנִים. ויהי בהיותם שׁטים כלם יחדיו שלֵוים ושאננים ולא חשבו דבר, ופתאם וקול רעש גדול נשמע, וּדבר־מה ארוך וכבד מאד הוּרד אליהם מלמעלה, והוא נתקע ביניהם בּתָּוך, והדבר ההוא קץ אין לו ומדה אין לו וקצב אין לו, ורק ישׂתּרֵע מתחת להם, הלוך והשׂתּרע, הלוך והשׂתּרע; וכל דג מן הדגים הקטנים אשר פגע אותו הדבר הארוך והכּבד ההוא, ויהי הדג הזה מעוּך וכתוּת כּלוֹ אשר לא במהרה יֵרָפא. והדגים הקטנים וגם הגדולים אשר ממעל ואשר מתחת למן פני הים ועד התהום, כלם התחלחלו ויחרדו חרדה גדולה מאד, והדבר העצום והכּבד עודנו יורד הלוך וירוד ועודנו מעמיק הלוך והעמיק ועודנו מאריך הלוך והאריך, וימָשך דרך אלפי מיל מתחת למים מקצה הים ועד קצה הים.

וכל הדגה וכל החלזון וכל אשר ישרוץ במים ממעל ומתחת וכל אשר ישוט במים מלמעלה ועל פני התהום, כלם ראו את הדבר הגדול והנורא ההוא, את הצְּלוּבָח הדק והארוך אשר כמוהו לא היה עוד בים, למיום בּרֹא אלוהים את המים, ויחרדו חרדה גדולה מאד, כי פתאם היה הדבר ובפעם אחת הוּרד.

אבל מה היה הדבר הזה?

אכן אנחנו ידענו אותו! הלא הוא חבל הַטֶּלֶגְרַף אשר אלפי מיל אָרכּוֹ ואשר השכיבו אותו בני האדם בתוך הים הגדול, הוא ים אוֹקִיָּנוֹס, לקַשר את אֵירוֹפָּה ואת אמריקה יחדיו.

והחרדה אשר בים גדולה מאד, ותהי מהפכה ומהומה רבּה, כי יושבי הים, הם האזרחים היושבים בים מדר דר, השתערו על המקום אשר שם הוּרד החבל; והדגים המעופפים עפו עד פני הים ויגביהו בעלותם ככל אשר יכלו להגביה, ותרנגל־המים דִלֵּג גם מפני הים ולמעלה, כי זה כחו לדלג כּמדת מטחוי קשת גם מפני המים ולמעלה. ויתר הדגים הגדולים והקטנים שטו בחפזון עד קרקע הים, ויגיעו עד התהום עוד בטרם הגיע חבל הטלגרף שמה, ויחרידו את דג־הפעמון ואת דג־הָרָגָב בעודם שלֵוים ושמחים ואוכלים את אחיהם הקרובים אליהם.

ורבים מדגי הַנַּקְנִיקִים חרדו חרדה גדולה, וברב חרדתם הקיאו את מעיהם מקרבם, ולא מתו, כי זה כחם להקיא את מעיהם מקרבם וכל רע לא יאֻנה להם. ורבים מדגי העקרבּים ומן הסרטנים הגדולים נחפזו לברוח וַיֵצאו מנרתיקיהם ואת רגליהם השאירו שם, כי נלחצו ותּכָּרתנה.

ובהיות המהומה והמהפכה הגדולה, ותהי יד אלהים גם באלף ושמונה מאות הדגים הקטנים להחָלץ איש מאחיו ולהתפרד, ויחלצו ויתפרדו אל כל עבר, ולא מצאו עוד איש את אחיו, ואיש את רעהו לא הכיר לנצח. רק כשלשים נותרו במקום אחד, והם התחבאו עד עָבַר הזעם, וישקטו וידומו, ומקץ שעות אחדות כּשוב רוחם אליהם אחרי הרעש, ויתחזקו כלם ויתרפאו מן החרדה אשר עברה עליהם, ויתאוו תאוה גדולה לדעת את כל המעשה אשר נעשה.

אז פנו כה וכה, ויביטו למעלה ויראו למטה, ויש אשר האמינו לראות על פני התהום את הדבר הנורא והעצום אשר החריד אותם ואשר החריד גם את כל גדול וכל קטן אשר בים. והדבר הנורא והעצום ההוא מתוח על פי התהום לאָרְכּוֹ, ואין לו ראשית ואין לו אחרית, ככל אשר עיניהם רואות, והוא דק מאד, ואולם מי יודע אם אין לאל ידו ללכת הלוך ועָבֹה כרגע, ואם לא אַמיץ הוא מכל דגת הים; הן שקט לו ודממה, ואולם מי יודע אם לא רק עָרֹם יערים והוא מתנקש בנפשם – ככה אמרו הדגים הקטנים בלבם.

“ישכב נא לו באשר הוא שם, אין לנו ולו דבר!” אמר הדג הנזהר בכל דרכיו מכל הדגים הקטנים. ואולם הקטן בהם לא ידע השקט, ותאותו בוערת בו לדעת את משפט הדבר החדש הזה ואת כל אשר עמו; הן מלמעלה הוא בא, ולכן יש תקוה כי דגי הים אשר מלמעלה יודעים היטב את הנעשה ומהם יהיו פתרונים. אז שָׁטוּ כלם ויעלו למעלה עד פני הים – והרוח רוח שוקטת מסביב.

ויהי בעלותם עד פני הים, וימצאוּ שם דּוּלפָּן. והדוּלפּן הוא מן הדגים הפוחזים והריקים אשר בים, אשר לא יעשה דבר כל היום בלתי אם ירקד ויפזז ויתהולל וישובב משובות גדולות; ולו עינים, ולכן אין זה כי ראה גם הוא את כל המעשה אשר נעשה, ויקרבו אליו, וישאלו את פיו; ואולם הדוּלפן לא עשה כל היום דבר בלתי אם רִקֵּד וּפִזֵז ועשה את משוּבוֹתיו הגדולות אל מול פני המים, ואל יתר הדברים אשר נעשו במים לא שת לב ולא ידע, ועל כן לא ידע לענות אותם דבר, ויחרש! ואת פניו העמיד בגאה וגאון ויהי כמסתיר סוד.

אז פנו אל כלב־המים אשר בא גם הוא אל המקום הזה, אחרי שבתו על פני הים, והוא האיר את פניו אליהם יותר מן הדוּלפן, אף כי אוהב הוא לאכול את הדגים הקטנים; ואולם ביום ההוא והוא אכל לשׂבע ולא בקש עוד לאכול, וגם ידע שבעתיים מן הדג המרקד.

“לילות רבים ישבתי על פני הסלע היוצא מן הים”, אמר כלב־המים – “ואַבּט אל היבּשה, ואַרחק מאד להביט. אכן יפות ונחמדות הנפשות אשר שם, ובשפתן יקרא להן אדם. ובני האדם האלה יארבו לנו כל היום ויצפנו לנפשותינו, ואנחנו המָלט נמָלט מידם כפעם בפעם; וגם אני נמלטתי מידם, וגם הצלוּבח הגדול אשר אתם אומרים רק נמלֹט נמלָט מידם. הצלוּבח הזה היה בארץ על פני היבּשה משׁנוֹת דר ודר, כי לכדו אותו בני האדם בראש קַדְמוֹת ימי עולם ויאחזוהו שם עד היום הזה; ועתה השכיבו אותו על פני עגלה חדשה ויביאו אותו עד הלום, כי אמרו להביא אותו אל ארץ רחוקה אשר מעבר לים. ואני ראיתי את הדבר הזה בעצם עיני, ואת כל העמל אשר עמלו בו עד יָכְלָם לוֹ; והם אמנם יכלו לו, כי רפה הצְּלוּבָח מאד בכל הימים אשר היה על פני היבשה. והם גללוּ אותו היטב על פי גבּוֹ סביב, ואני שמעתי את קול הרעש בהחליצו את עצמותיו מדי הִגֹּלוֹ; אבל פתאם נשמט מידם וימלט ויחפז על נפשו וירד המימה עד המצולות ועד התהום. והם עודם מחזיקים בו בכל כּחם ובכל אונם, וּמספר הידים המחזיקות בו רב מאד אשר לא תסָפרנה, ואולם נשמט הצלוּבח באשר נשמט וימלט מהם לעולם, והוא שוכב עתה על פני התהום לנוח – וזה כל הדבר”.

“אכן דק הוא מאד!” אמרו הדגים הקטנים.

“רק הַרעיב הִרעיבוּ אותו!” ענה כלב־המים, “אבל עוד מעט והתחזק ושב אל כחו ואל עביוֹ ואל גדלוֹ הראשונים. הנה דמות לו כדמות צלוּבח, ארוך ודק הוא כאשר אתם אומרים, ואולם אנכי לא כן אחשוב, ולכן אמרתי כי הוא “התנין הגדול” אשר אותו יראים בני האדם מאד מאד ואשר בו ישוחחו תמיד מדר דר. והחכמים והחוקרים אשר בבני האדם מתעשקים איש עם אחיו על אֹדות “התנין הגדול” עד היום הזה, כי יש אשר אומרים: יש תנין כזה, ויש אשר אומרים: רק משל הוא והוא לא נברא ולא היה. וגם יקראו לו לפעמים שם “הִדְרִינָה” על דבר המים, וגם יש אשר יקראו לו “נְחַש המים”, הוא “נחש בריח” או “נחש עקלתון”. ואני גם אני מעוֹדי לא ראיתיו, וגם לא האמנתי כי ישנו בארץ או במים; ואולם עתה האמנתי כי הצלוּבח אשר אמרתם הוא התנין הגדול אשר היה למשל!”

ובכלותו לדבּר וירד ויטבול במים ויעָלם.

“מה רבּוּ הדברים אשר ידע ומה הרבּה להגיד לנו!” קראו הדגים הקטנים – “אכן לא חָכַמנוּ ולא השׂכּלנוּ עוד מעודנו כאשר חכמנוּ וכאשר השכּלנו עתה! – לוּ רק לא כִזֵב ולא שִקֵּר לנו!”

נשוּטה נא עד התּהום ונחקור את הדבר עד חקרוֹ!" ענה הדג הקטן מכּלם – “וגם בהיותנו בדרך מדי עברנוּ, ושמענוּ את אשר ישׂיחו בו!”

“איש ממנו לא ירים סנפיר ולא יניע קשׂקשׂת!” ענו אותו יתר הדגים ויפנו ממנו ויעזבוהו.

“אבל אני את סנפירי אָרים וגם את קשׂקשׁתּי אניע עד בֹּאי אל התהום!” קרא הדג הקטן וַיָּשָׁט ויחתור ויעמק לרדת ופניו מועדות אל התהום; ואולם רב הדרך מאד בינו ובין המקום אשר שם “הדבר הארוך אשר הוּרד”, והדג הקטן מביט כה וכה, והוא יורד, הלוך וירוד לתהום הים.

אכן לא ידע עוד הדג הקטן מעודו כי ככה יגדל וככה ירחב עולמו אשר בו יחיה. הנה עדת חִילָקִים נוסעים יחדו, גדודים גדודים, והם נוצצים ומזהירים מרחוק כדמוּת רצוּעת כסף גדולה וארֻכּה, וְהָעֲפֵיאָנִים נוסעים גם הם יחדו גדודים גדודים, ומראיהם נחמד שבעתים פעמים ככה. והדגים שטים בתוך הים אנה ואנה, דגים גדולים הם וגם דגים קטנים, ותמונותיהם ותבניתם וצביונם שונה מאד איש מאחיו, אשר לא יחקרוּ ולא יספרוּ. ודגי הַחֲרוּלים, הם המֵּדוּזוֹת, נִשָּׂאִים בזרם המים, ועינם כעין הפרחים אשר צַחו מאד, עד כי נשקיף בעדם מעבר אל עבר. וְטַרְפֵּי צמח גדולים ועצומים עולים מן התהום אשר בים, ועשב גדול ורם כארזים עולה גם הוא, ועל פני עליהם הגדולים והרחבים יושבת כל דגה וכל חיה אשר קליפה לה, והן נוצצות עד למרחוק.

אז הביט הדג הקטן למרחוק וירא כדמוּת חוט ארוך וכהה, וירד ויחתור אליו; ואולם גם דג וגם חבל לא היה החוט, כי אם חלק מחלקי אחת האניות הגדולות אשר צללה במצולה, וּמכסה האניה וקרקע האניה גם שניהם נשברו מכֹּבֶד המים. והדג הקטן חתר ויבוא אל תוך האניה פנימה; והמים העזים שטפוּ משם את כל האנשים הרבים אשר היו בתוך האניה בצללה, ולא נותר מהם בלתי שנים: אשה רכּה ובנה הקטן אשר היא אוחזת בזרועותיה, והמים אשר מסביב מנשאים את הפגרים ומורידים אותם, מנשאים ומורידים, ומניעים אותם בנחת ובדממה. והדג הקטן חרד חרדה גדולה, כי לא ידע אשר לא יקומו המתים האלה ולא יקיצו. וטרפי צמח מצמח המים עולים ומכסים את פני האניה והיו עליה כשריגי עלים, וַיִנָטוּ משם ויסכּו על שני הפגרים הנחמדים. מה נחמד המקום הזה ומה נוראה דממת קדשוֹ! והדג הקטן נחפז ככל אשר יכול, ויעזוב את המקום ההוא, וימהר החוצה, אשר שם המים בהירים מימינו ומשמאלו ואשר שם יראוּ הדגים. ויהי הוא משוֹטט, עוד לא האריך, והנה לויתן רך לקראתו, והוא גדול ונורא מאין כמוהו.

“בּי אדוני לויתן, אל נא תבלעני!” התחנן אליו הדג הקטן, “הלא קטן אנכי מאד, כמוני כמעט רְקָק אשר לא יוּשם אליו לב, ואני מה אהבתי את החיים ואין את נפשי למות עוד!”

“מה לך אפוא ומי לך אפוא פה במעמקים, כי ירדת עד הלום אשר לא ירדו אבותיך ואחיך מעולם?” שאל אותו לויתן.

והדג הקטן ספר את דבר הצלוּבח הארוך והנפלא, או את דבר הנפש הנפלאה אשר לא ידע איש מה היא, ואת אשר החריד את כל אֵלֵי המים ברגע אשר ירד.

“האֻמנם!” קרא לויתן ויגיח את הים אל פיו, אשר לוּ בא עתה אל פני המים ונשף ברוחו, כי עתה המטיר מְטַר זרם גדול וחזק מפיו. “האֻמנם!” קרא – “ובכן אפוא זה הוא הדבר אשר התגרד לפנים בּגבּי ברגע אשר פניתי מעבר אל עבר; ואני חשבתי: רק תֹּרן הוא מתָּרני אחת האניות אשר נמצא לי להתגרד בו. – ואולם לא פה מקום הדבר הנפלא ההוא כי אם מזה והלאה; ואני ארדה נא אליו ואחקור אותו, כי אין לי עתה ענין אחר לענות בו”.

אז עבר לויתן משם והלאה, והדג הקטן עובר אחריו; ואולם לא קרב הדג הקטן אליו עד מאד, כי זרם מים עזים שוטף בחזקה בכל מקום אשר לויתן הגדול עובר שם.

הם שטים בדרך, והנה חַרְדָּן וּכְסִפְתִּיאַס זקן לקראתם; והם גם הם שמעו את דבר הצלוּבח הנפלא אשר ארוך הוא ודק מאד. ורק ראֹה לא ראו אותו בעיניהם, ונפשם גם הם חשקה לראותו.

אז קרבה אליהם גם חֲתוּל־המים.

“הנני גם אני אִתּכם!” אמרה ותהי נכונה לשוּט עמם באשר ישוּטוּ גם הם. “לוּ התנין הגדול אשר אמרתם לא ירבּה בעביו מעֲבִי החבל אשר לאניה, כי עתה בשִׁנַּי אֶקֹּב אותו לשנים, בפעם אחת אֶקב אותו ולא אֶשנה לו!” ובדבּרה ותפתח את לועה וירָאו ששת חרוזי שנֶיה. הלא הסכנתי מעודי לשום את שני בּחבל או בָּעוֹגֵן אשר לאניה עד נקבי אותם, ולא התיצבו עוד חבלים ועוגנים בּפני עד היום הזה!"

“הנה הוא!” קרא לויתן הגדול, “את התנין אשר אמרתם אנכי רֹאה!” והוא חשב בלבו כי מטיב הוא לראות יותר מכּלם – “ראו נא מה יִלָּפֵת התנין כה וכה ומה יתנשא ומה ירד ומה יתהפך מצד אל צד!”

ואולם לא את התנין ראה, כי אם צלוּבח גדול ועצום מאד אשר אַמות אחדות אָרכּו, והצלובח נוסע הלוך וקרב אליהם.

“לא כן, אַחי! את זה כבר ידעתי, וגם אין זה כי ראֹה ראיתיו במקום אחר!” ענה הכּספתּיאַס, “לא זאת הנפש ולא זה הדג אשר יָהם את כל הים ואת כל אשר בו, ואף כי החריד חריד את הדגים הגדולים!”

אז ספרו באזני הבּא את דבר הצלובח החדש אשר נראה בים, וישאלו את פיו אם אין את נפשו להיות מן החוקרים, אשר ישוּט עמם יחדו וחקר גם הוא עמם את הדג החדש.

“אם ארוך הצלובח הזה ממני”, אמר הצלובח הבא, “אז יאכל נא את בכור מות את בדיו!”

“אמנם כן, בכור מות יאכל אותו!” ענו אחריו גם הם, “הלא רבים אנחנו פה, ולמה נתּן אותו להאָחז בתוכנו?” ובדברם ויחתרו משם הלאה.

המה עודם חותרים, והנה חיה גדולה ונוראה מאד לקראתם, והיא גדולה שבעתים מכּלם יחד.

וּמראֶה כמראֵה אִי נֻטָּשׁ אשר נִתּק ממקומו והוא שט במצולה בתוך הים.

אז הביטו ויראו והנה חרדן הוא, והוא זקן מאד ובא בימים, אשר טרפי צמח מצמח הים יכסו פני ראשו וחיות קטנות ורמש אין מספר ירמשו על גבּוֹ וקוֹנְכיּוֹת ובעלי־קליפות יעלו על כל בשרו, והפך עורו השחור והיה לעור חברבֻּרוֹת לבן למראה.

“בֹּא עמנו, זקן, גם אתה!” קראו אליו כלם – “הנה דג חדש נראה בים אשר חלילה לנו לתת אותו להאָחז בתוכנו!”

“ואני פה אשכב באשר אשכב, ולא אבוא עמכם!” ענה החרדן הזקן – “זקן אנכי, ואתם הניחו לי ואשכב פה! הוי אלי, אלי, אלי! חולה אנכי עד מאד, ולא אמצא רְוָחָה בלתי אם בּהשיגי לעלות עד פני הים מלמעלה ולהפוך את גבי על פני המים מחוץ; אז יבוא כל כּנף וכל עוף, הגדולים והעצומים, ועשוּ עמי חסד ואכלו את הרמש אשר על גבּי ולקטו שם וּפָלוּ אותי, להקל מעלי את עֻלי כמעט; ולוּ רק לא יעמיקו לתקוע את חרטֻמיהם בּחלבּי! כי יש אשר יעמיקו את חרטמיהם בחלבי עד בלי די, ראו נא, והנה פגר נבלת אחד מעוף השמים עוד נאחז בעורי אשר על גבּי, כּי נוֹאָל העוף הזה לתקוע את צפורניו בחלבּי עמוק מאד, ויאָחז בו ולא יכול עוד להמלט, ואני לקחתיו עמי בשובי לרדת עד התהום. ראו נא עד מה נִקְרוּ אותו הדגים הקטנים ומה מראהו עתה ומה מראַי גם אני! אכן חולה אנכי מאד!”

“רק בדמיונות ובחלומות אתה שוגה!” ענה אותו החרדן הצעיר – “אני לא חליתי מעודי! אין דג במים אשר יחלה!”

“שא נא לי ואנכי אדבּר!” ענה החרדן הזקן – “הן הַקּוּפָד יֻכה בנגע צרעת, ועל הצלובח יאמרו כי יחלה בשחין רע הפורח אבעבּעות, ואנחנו כלנו הלא תולעים לנו במעינוּ!”

“רק הבל הוא ורעות רוח!” ענה לויתן ולא הוסיף עוד לשמוע, כי ידע אשר ענין אחר וטוב מזה לפניו ולפני רעיו לענות בו.

אז באו עד המקום אשר שם חבל הטלגרף. והחבל ארוך מאד, מקצה אירוֹפה ועד אמריקה, והוא מתוח על פני גבעוֹת חול והרי בצה ועל שִׁנֵּי סלעים ועל יערות צמח ועל ערבוֹת אלמֻגים אשר לא יסופו ולא יתָּמוּ, ושם זרמוֹת מים יהלכו ושבּלת סופות תתהפך, והדגים באים גדודים גדולים ועצומים מאד, והם גדולים ועצומים שבעתים מגדודי עוף השמים אשר יראה אותם האדם בהתקבצם יחד לפרוש כנפיהם לתימן. ושם קול רעש וקול המֻלה וקול המון וקול שאון, והיה אם נקח לנו את אחת מקליפות הקוֹנכיוֹת ונט אליה אֹזן, ושמענו עד היום הזה כקול הֲמוֹת מן הקולות הרבים ההם.

“הנה החיה הגדולה!” קראו הדגים הגדולים, וגם הדג הקטן אשר נלוה עמם קרא את הקריאה הזאת, והם משתוממים וּמשתָּאִים כלם אל החבל הגדול והארוך אשר גם ראשיתו וגם אחריתו נעלמו מהם ולא יכלו לראותם.

וּפַטְרִיוֹת וּמַרבּי־רגלים וגוֹרגֹונֹות מתנשאים ויורדים, מתנשאים ויורדים, והם עולים מן התהום ומכסים לפעמים את החבל על פני כלוֹ, ונעלם החבל רגע אחד ולא ירָאֶה עוד ורגע משנהו ישוב ויראֶה. וחזיר־המים והחלזון וכל תולעת שורצת ורומשת על פני החבל, ובני עכּביש גדולים ועצומים מאד מתהלכים עליו כה וכה, אשר בקוּריהם נאחזים רמש אשר לא יספר מרב, וְנַקִינִקִים וכל רמה אשר לא נקרא להן בשמות – ואשר פה אין להן והן אוכלות בכל בּשרן – כלם רובצים על פני החיה החדשה הזאת לָמוּש אותה ולהריח בה ולדעת מי היא ומה היא, אשר באה עד הלום להיות רובצת על פני התהום מתחת. ודגי־הרגב ודגי־הפעמון פנו כה וכה, לבעבור יאזינו מכל עברים: ודג־הכוכב הרובץ בתוך הבצה ולא יוציא החוצה בלתי את שתּי ידוֹתיו ואת עיניו, והוא בא גם הוא וירבץ על פני החבל ויבּט ויחרש ויחכּה לדעת את אשר יצא מבטן החיה הנפלאה הזאת.

וחבל הטלגרף רובץ על פני התהום ולא ינוד ולא ינוע. ואולם בקרבו גם חיים וגם מחשבות בו, כי מחשבות אדם עוברות בו מאֵירפה ועד אמריקה!

“אַל נא נבטח בחיה הגדולה והנפלאה הזאת!” קרא לויתן – “מי יודע אם אין כח בדג הזה להתעורר פתאם ולקרוץ לי בשרירי בטני, ואותה לא אוּכל שאת!”

“נָמוּשׁ נא אותו בראשונה!” ענה גם מַרְבֵּה־הרגלים חלקוֹ – “הן זרוֹעוֹת ארוכות לי ואצבעותי אצבּעות כפופות! וגם הנה מששתי אותו מעט בראשונה, ואולם עתה אשוב ואמַשש אותו היטב היטב ולא יסתר עוד ממני דבר!”

ובדבּרו וישלח את זרועותיו הארוכות והכפופות וימשש את החבל מסביב וינס את כל כליו ואת כל אשר לו.

“אין לו קשׂקשׂים!” קרא מרבה־הרגלים, “וגם עור אין לו! ולכן זה הדבר אשר אדבר: לא יראה הדג הזה זרע ולא יוליד כדמותו בצלמו!”

והצלובח נגשׁ גם הוא וישכב ויגהר על המקום אשר על יד חבל הטלגרף, ויתמודד וישׂתּרע לארכו, וימתּח את בּדיו לעמת החבל ככל אשר יכול.

“ארוך הוא ממני!” אמר הצלובח – ואולם לא לפי אָרכּוֹ לבדו יהֻלל דג, כי אם בהיות לו גם עור וגם מעַים וגם תנוּעה ותנוּדה!"

ולויתן הרך והחזק העמיק לרדת גם הוא ככל אשר לא העמיק עוד עד היום הזה.

“הדג אתה אִם צמח?” שאל, “או אולי מעשֵׂה־יד אתה אשר עשו אותך בידים ואשר לא תצליח ולא תעשה חיל בתוכנו עד עולם?”

ואולם חבל הטלגרף לא ענה דבר, כי זה משפטו מימים ימימה לבלתי ענוֹת; אבל בקרבו היו מחשבוֹת בו, מחשבוֹת אדם הן, אשר שלח אותן האדם לעבוֹר ברגע אחד מקצה הארץ האחת ועד קצה הארץ השנית, דרך רחוקה מאד אשר אלפי מיל תּכיל.

“הֶעָנֹה תענה או יד נשלח בך ונכּה אותך לרסיסים?” קרא החרדן הגדול, ויתר הדגים הגדולים שאלו כלם גם הם ככל הדבר הזה לאמר: “הענֹה תענה או יד נשלח בך ונכּה אותך לרסיסים?”

והחבל לא נע ולא זע, ותהי לו מחשבה בקרבו על דבר המעשה אשר הוא עושה, ואיש לא ישתומם על הדבר כי תהיה מחשבה לבעל מחשבות אשר כזה.

“ישלחו נא בי יד ויכּו אותי לרסיסים!” חשב החבל בלבו – “כי אז יבֹאו בני האדם וּמָשׁוּ אותי מן המים ותקנוּ אותי ורפּאוּני, ושבתּי לאיתני ולעבודתי כבראשונה. הן כזה וכזה עשו הדגים לחבלים אשר השכיבו בני האדם בנחלים, ולא יכלו הדגים לכלות אותם ולהשמידם, כי שבו בני האדם לרפא את החבלים כפעם בפעם”,

ולכן לא ענה חבל הטלגרף דבר, כי ענין אחר היה לפניו לענות בו, והוא את מלאכתו עשה וַיָּבֵא ברגע הזה דברים ושמועות מאירפה ועד אמריקה.

בעת ההיא ויהי מועד בֹּא השמש, כאשר יאמרו האדם אשר על פני האדמה, אז היתה השמש כלבּת אש בוערת, וכל העבים אשר בשמים האירו כנגה אש, ויהי אור אדמדם אשר אין נחמד כמוהו.

“הנה האור האדום, הנה זה בא!” קראו מרבּי־הרגלים – “כי על כן נוּכל לראות עתה את החיה הנפלאה בּזרוֹח עליה האוֹר הזה, ואז אולי נדע מה היא!”

“נעלה בה ונשמידנה, נעלה בה!” קראה חתוּל־המים וַתַּרְאֶה את כל שׁניה אשר בפיה ותּחרוק אותן.

“נעלה בה, נעלה בה!” קראו גם הכּספתּיאַס וגם לויתן וגם הצלובח.

אז השתערו בחמה גדולה על החבל, וחתוּל־המים בראשם. ויהי בשלוח חתול־המים את פיה בַּעֲבִי החבל לנקוב אותו בשניה, והכּספתּיאַס מהר וירד על חתול־המים בחמה שפוכה ובאש קנאה וַיְבַתֵּק אותה בחרבו אשר עמו, כי שגה בחפזו, ולא היה עוד כח בּחתוּל־המים לבַצע את אשר החלה ולנקוב את אשר תּקֹּוב.

אז היתה מהומה גדולה על פני התהום מתחת, והדגים הגדולים והדגים הקטנים והנקניקים ובני החלזון, כלם התעוררו ויתנפלו איש על אחיו ויאכלו איש את אחיו ויתעללו ויתגוללו איש על רעהו. וחבל הטלגרף עודו רובץ על התהום ועושה את מלאכתו – והוא ענין טוב אשר איש איש יעשה את מלאכתו.

והלילה פרש את כנפיו על פני כל היקום אשר ממעל, ואולם במים מתחת היה אור גדול, כי רבּוֹא רבבות חיות קטנות אשר בתוך הים האירו את המים; וסרטנים קטנים אשר לא יגדלו ממדת ראש מחט האירו גם הם; והדבר הזה יפּלא מאד בעיני כל אדם, ואולם גם זה אמת ונכון.

“מה אפוא החיה הנפלאה ההיא? ומה אפוא איננה?”

אכן זאת היתה לשאֵלה!

ושם אִתּם פּרת־המים אשר באה גם היא, ובני האדם יקראו לה“בּתוּלת הים” או “סירֵנֵי”, והיא פרה זקנה ובאה בימים; ולה זנב וּשתּי זרוֹעוֹת קצרות אשר בהן תשוט, ושָׁדַיִם נטויות לה, וראשה חבוש בסוּף ובכל רמש הרומש במים, וּפרת־המים גבה לבּהּ מאד על פּאֵרה זה אשר על ראשה.

“הפתרוֹנים אַתּם מבקשים?” קראה, “כי אז רק אנכי לבדי אוּכל תת לכם פתרונים ואין זולתי! ואנכי לא אשאל מכּם דבר בשׂכרי, בלתי אם מעט עשב ומעט חציר על פני התהום לי ולכל עוּלַי, ואתם הלא ידעתם היטב כי דג אנכי כמוכם וגם חיה אנכי השורצת במים ועל פני המים ממעל, ואנכי ערוּמה מכל חית הים, לדעת כל ענין וכל דבר אשר יֵעָשֵֶׂה ממעל לנו על פני הים ומחוץ לו. ולכן זה הדבר אשר אדבּר באזניכם ואַתּם האזינו וּשְׁמָעוּ: הנה הדבר אשר לפניכם פה ואשר נלאיתם לבוא עד חקרוֹ ממעל הוא בא, וכל הדבר הבּא ממעל או אשר יפול אלינו מלמעלה, אין נשמה באפו והוא מת ולא יחיה עוד לנצח ולא יעשה קטנה או גדולה ולא ירע ולא ישחית עוד. הניחו לו אפוא ועזבוהו, כי רק מעשה ידי אדם הוא!”

“ואני אחשוב למשפט כי לא קטן הדבר הזה אלינו כאשר אַתּ אומרת!” ענה אחריה אחד הדגִים הקטנים מדגת הים.

דֹם, נפל טמון!" ענתה פרת־המים הגדולה.

“ירח בן יומו!” קראו אחריו גם יתר הדגים, ותהי החרפה הזאת אשר נשאו עליו גדולה מן החרפה אשר חֵרְפָה אותו פרת המים.

וּפרת־המים פתחה את פיה בחכמה ותאַלף אותם לדעת כי המפלצת אשר לפניהם ואשר גם קול אין לה בלתי אם כקול הֲמות דקה וחלושה לענות “הִים!”, לא מפלצת היא אשר עליה יתפלצו דגים עצומים ונוראים כמוהם, כי אם מעשֵׂה־יד היא, ערמה היא, תחבּלה היא אשר שֻׁלחה אליהם מלמעלה, כי שִלַּח אותה האדם הערום אשר על פני האדמה.

“אין האדם אשר על פני האדמה עושה דבר בלתי אם מבקש תחבלות ללכוד אותנו וּלצוּדֵנוּ”, אמרה פרת־המים – “יש אשר יפרשו רשת ויש אשר יציבו מלכּדת ויש אשר יבואו עלינו באַגמוֹנים וּבחַכּים ובכל דבר אשר יצוד. וגם הדבר הזה אשר לפניכם פה איננו בלתי אם חוּט מָשְׁזָר, והם אוילים ופתאים אשר יחשבו כּי נגֹע נִגַּע אל החוט הזה ונלכדנו בו, ואולם חכמים אנחנו מהם! אַל נא, אחי, אַל נא נגע בו! הן כּקורי עכביש הוא אשר עוד מעט באו המים ורכּכוּ אותו וְהִתְפַּקָּע כּלוֹ והיה לפקיעים ולנימים אשר יבלוּ ולא יִוָּתר מהם שריד. אכן ידעתי כי כל הבא מלמעלה חֵטא בו, מום בו, ולא יצלח לכל מלאכה!”

“חטא בו, מום בו, ולא יצלח לכל מלאכה!” קראו אחריה גם יתר כל החיה אשר במים, ויאמרו גם הם ככל אשר אמרה פרת־המים הַחֲכָמָה והיו חכמים גם הם.

ורק הדג הקטן אשר נסה לענות את פרת־המים לא דבּר את אשר דבּרוּ הם ותהי לו מחשבה לו לבדו לאמר: “מי יודע אם הנחש הדק והארוך הזה איננו הדג הנפלא מכל הדגים אשר בים. רוח הוא בקרבי ולבי מגיד לי כדבר הזה!”

“הנפלא מכֹּל!” וגם אנחנו בני האדם מדבּרים כדברים האלה על החבל ההוא, באמרנוּ כי נפלא הוא מכל הנפלאות, ובדעת ובחכמה אנחנו אומרים עליו כדבר הזה.

התּנין הגדול הזה הוא הנפלא מכל הנפלאות – ככל אשר נבּאו עליו עוד בטרם נעשה וככל המשלים וההגדות והחידות אשר הרבּו עליו חכמי ימי קדם בקראם לו גם “תּנין” וגם “הִדְרִינָה”, גם “נְחַש המים” וגם “נחש בּריח” או “נחש עקלתוֹן”, ויספרו עליו אלפי ספורים נפלאים. ועתה הנה באו נפלאות רבות, ואף כי שונות הן מאד מכל אשר סִפֵּרוּ!

אכן נראה “התנין הגדול” בימינו, אשר לא קווּ עוד לראותו!

מלב האדם בא התנין ואל תהום הים ירד, רוחו הרה אותו וידיו יְצָרוּהוּ, והוא משתּרע מקצה העולם ועד קצה העולם, מקצוֹת אדמת המזרח ועד קצוֹת אדמת המערב, ודברים בפיו אשר יביא ואשר ישיב מן האדם אל האדם, וחפזוֹן לו כחפזוֹן אשר לקרן אור היורדת מן השמש ועד האדמה. והתנין הולך הלוך וגדל, מיום ליום ומשנה לשנה, והאריך והשתּרע, הלוֹך והאריך, הלוך והשתּרע, ועבר את כל הַיַּמִּים וסבב את פני כל האדמה, ורבץ בתוך משבּרי הים הסוערים וגם בתוך המים הזכּים כבדולח אשר יבּיט המַלח אל תוכם כאשר יביט איש אל תוך הרוח הצח, והביט שם את הדגים, גדודים גדודים, והם נוצצים באלפי צבעיהם השונים והנפלאים.

במעמקי התהום רובץ התנין הגדול, סובב סובב הולך התנין על פני כל האדמה, וזנבו בין שניו, ככל המשל אשר מָשְׁלוּ עליו המושלים ובעלי החזיונות והדמיונות הקדמונים –; וכל הדגה וכל החיה וכל הרמש וכל השרץ משתוממים ומשתאים אליו, ואינם יודעים את פשר הדבר אשר ממעל בא ואשר ישמע לדבר את כל לשון ולשון, ובכל אלה אין לו קול בלתי אם כקול דממה דקה – הוא התנין אשר עשה האדם, הוא הנחש המביא לאדם דעת טוב ורע, הוא הנפלא מכל נפלאות הימים החדשים, ואשר נקרא לו שם: התּנין הגדוֹל אשר בים.

הימים ימי ראשית האביב, והרוח עוד צרר קֹר בכנפיו, ואולם הזמיר הנה זה בא, והשיחים והעצים והשדות והכּרים קראו כלם את הקריאה הזאת בקול. והציצים הֵנֵצוּ ויגדל מספרם מאד מאד, ותהי ראשית להם על פני משוּכת הסירים אשר עם הגדר מלמעלה. שם גבר האביב ושם שפך את ממשלתו ביד חזקה ובזרוע נטויה ותהי רוחו בעץ תפוח קטן אשר שם, וַיָּצֵץ התפוח ציץ ויוֹצא ענף אחד יפה ונחמד מאין כמוהו, והענף מלא ציצים אדֻמים כשושנים אשר אין חקר ליפים. ועץ התפוח הקטן ידע כי יפה הוא ונחמד מאד למראה, כי כלב האדם לאדם כן הֶעָלֶה לעץ להגיד לו את כל אשר בו; ובכן ידע עץ התפוח כי יפה הוא ונחמד מאד למראה, כי עלהוּ הגיד לו. ולכן לא השתומם עץ התפוח בראותו מרכבה מרַקדה עוברת עליו, והיא עומדת פתאם לפניו, והגבירה הצעירה היושבת בה מדבּרת כדברים האלו לאמר: “רק אין כעץ התפוח הנחמד הזה בכל הארץ! רק נשמת האביב הוא אשר עיני רֹאוֹת בּתּפוּח הזה!” והענף נכרת, והגבירה החזיקה בו בידיה הענגות ותּסוֹכך עליו בּמחסה העשוי משי אשר היה לה, ואחרי כן עברו משם ויסעו במרכבה ויבֹאו עד ההיכל אשר לגבירה. וההיכל עשוי יציעות ואולמים וחדרי תפארת, ויריעות יקרות מרחפות על פני החלונות הפתוחים, ופרחים יפים ונחמדים מוּשמים בתוך אַגָּנוֹת יקרים וזכּים, ובתוך אַחד האגנות היקרים והזכּים אשר עינם כעין השלג הלבן ואשר יאמין הרואה כי מן השלג הלבן חֻטבוּ, שם הוּשם גם הענף הרך הנכרת מעץ התפוח הקטן, ויהי הענף בין ענפי הַפִּיגְנָא אשר שם, וייף מאד וישא חן וחסד לפני כל רואיו.

אז גבה לב הענף ועיניו רמו עד מאד – כי ככה יהיה גם משפט האדם לגֹבה לב ולרום עינים אחרי נשאוֹ חן וחסד.

ואנשים רבים ושונים מאד למיניהם עברו את האולמים יום יום, איש לפי ערכו ואיש לפי כבודו, וכאשר יהיה ערכּם וכאשר יהיה כבודם, כן ינתן להם וכן יוכלו להשתומם איש איש על יפי הענף, האחד ירבּה והשני ימעיט. ויש אשר עברו על פני הענף ולא דבּרו דבר, ויש אשר עברו וידברו עד בלי די; והענף ראה ויבן כי גם האנשים נבדלים למיניהם איש מאחיו כאשר יבּדל צמח השדה למינהו. “יש אשר יהיו רק לתפארת ולחן, ויש אשר יהיו לאָכלה, ויש גם אשר לא יצלחו לכל דבר והם רק למותר!” כדברים האלה חשב הענף בלבו, והוא בהיותו נתון אל פני החלון הפתוח, לכן יכוֹל להביט משם גם אל תוך הגן וגם על פני השדה, ושם פרחים וציצים וטרפי צמח לרב, אשר יכל יוּכל ענף התפוח להתבונן אליהם היטב ולחקור אותם בתבונה ובדעת, ויבּט וירא והנה שם גם גדולים וגם קטנים, גם אלה אשר יקָרא להם עשירים וגם אלה אשר יקרא להם דלים, ויש אשר קָטְנוּ ויש אשר דַּלּוּ במאד מאד עד אין להגיד.

“הוי טרפי עשב דלים ואֻמללים!” קרא ענף התפוח – “אכן הבדיל אלהים בינכם וביני! אין זה כי תחוּשוּ גם אתם עד מה אֻמללים אתם ודלים, לוּ רק יש חוּש ורגש לבני אספסוף כמוכם, ככל הרגש והחוש אשר לי ולבני גילי. אכן הבדיל אלוהים בינכם ובינינו! אכן נבדלנו! ואם לא נבדלנו עוד היטב עד היום הזה, אז עלינו להִבָּדל כרגע למן היום הזה והלאה, כי יראתי פן נִשְׁוֶה עוד והיינו לאחדים!”

וענף התפוח הביט אליהם בחמלה ובוּז גם יחד, ויותר אשר הביט אליהם שם את לבו אל מיני הפרחים הקטנים אשר יצמחו כעשב השדה על פני השדות הזרוּעים ועל יד כל גּוּמָץ וכל תּעלה, וּמספרם רב ועצום מאד אשר לא יספרוּ מרב. אין איש לוקח מן הפרחים הדלים האלה לצרור אותם בצרור, כי דלים הם גם לצרור, ויש אשר יעלו ויצמחו גם מבּין מִרְצֶפֶת האבנים אשר ברחוב, ועלו כצנינים וצמחו כקמשונים. ועוד גם זֹאת להם כי קראו להם בני האדם בשם הנורא “פרחי השטן” או “פרחי הרקק”.

“הוי צמח נמאס ונבזה!” קרא אליהם ענף התפוח – “חי אלהים כי לא אתם אשמים בהיותכם את אשר הייתם, וכי דלים אתם ונמאסים, וכי פניכם כפני בני האספסוף, וכי קֹרָא לכם גם השם הנורא אשר לשמעו נאחז פלצות! אבל משפט הצמח כמשפט האדם, גורל אחד לשניהם, יש פּדוּת ויש הבדל, אשר נבדלו הגדולים מן הקטנים, והעשירים מן הדלים!”

“נבדלו?!” קראה קרן אור השמש ותּשק למו פיה את ענף התפוח הפורח, ותּשק גם את הפרח אשר לשטן, הוא “פרח הרקק” אשר על פני השדה, וכל בּנוֹת אור השמש נשקו את הפרחים גם הן, את העשירים ואת הדלים גם יחד.

וענף התפוח לא נתן את לבו מעודו להתבונן אל האהבה הגדולה אשר יאהב אלהים לכל היקום יחדו ולכל אשר בו ממעל ומתחת, במרום ובשפל, ולא נתן את לבו מעודו להתבונן אל כל היפה ואל כל הטוב אשר יסתר במסתרים ואשר לא ישָׁכח ולא יעַזב גם שם – ואולם ככה יהיה גם משפט האדם לבלתי תת לב ולבלתי התבונן.

וקרן אור השמש, הבּאה מן השמים, יודעת את הדברים האלה יותר מן הענף, ולכן אמרה: “רק קצר עינים אתה! רק טחו עיניך מראות! – הגד נא לי, אל תּכחד: מי הוא זה הצמח הנבזה בעיניך מכל צמח השדה?”

“פרח השטן הוא אשר יקָרא לו פרח הרקק!” ענה ענף התפוח – “אין איש אשר ילקט אותם לצֹר מהם צרור, והם ברגלים ירָמסוּ, ומספרם רב ועצום מאד, ובהיות להם זרע, ועלה הזרע מהם והיה לפתּים קטנות כּפתּי הצמר והתעופף אל עבר פני הרחובות ודבק אל האנשים העוברים ברחוב או בדרך והתלכּד בבגדיהם. צנינים הם! קמשונים הם! ואולם מה נשאל מצמח אשר כזה, והוא רק לצנינים וקמשונים נברא! אכן שבע ביום אברך את אלהים כי לא הייתי גם אני לפרח מן הפרחים האלה!”

וּגְדוּד ילדים הנה זה בא פתאם מן העיר לשוח בשדה, והילד הרך מִכֻּלָּם עודו קטן מאד, אשר לא יוכל ללכת עוד ברגליו והם נושאים אותו על ידיהם, והיה בבואם עד השדה ויורידו אותו ויושיבוהו על פני הדשא בין הפרחים הצהובים. והילד בראותו את הפרחים הצהובים, ותשמח נפשו מאד, וישחק מרב גיל, וירקע ברגליו, ויתגולל על פני הארץ, ויקטוף רק את הפרחים הצהובים, וישק להם ברב תֻּמוֹ. והילדים הגדולים ממנו נִקְּפוּ את הפרחים מעל ראשי גבעוליהם, ויעשו להם טבּעות מן הפרחים, חָח על פני חח, חח על פני חח, עד היותם לשרשרת גדולה; וישימו בראשונה שרשרת על צוארם, ואחרי כן שמו שרשרת מעל ערפם ועד בטנם, ואחרי כן – שרשרת על קדקֹד ראשם, להיות להם לזֵר; והשרשרת והקִשּׁוּרים עם מוסרותיהם הירוקות נחמדו מאד למראה ויהיו תאוה לעינים. והילדים הגדולים לקחו להם את הפרחים הנובלים, ויהיו נזהרים מאד בקחתם אותם לבלתי יפָּזרו עֲלֵיהם לכל רוח, ואת גבעוליהם לקחו, אשר בהם גביעי הזרע המחֻבּרים מחבּרת פִּתִּים, והפתּים כפתּי צמר דק וקל אשר בנשוב בהן הרוח והתעופפו אל כל עבר וכלו כקצף אשר על פני המים, מעשה נוצות הן אשר אין קלוֹת כמוהן. והילדים שמוּ את הפרחים אל מול פיהם, לנשוב בהם ברוחם בפעם אחת ולא ישנוּ, כי זה הדבר אשר דבּרה אליהם אִמם זקנתּם לאמר: מי הנער אשר יצליח להַשֵּׁב את עלי הפרח הזה אל כל רוח בפעם אחת ולא ישנה, ולא יוָּתר מן העלים אף אחד, ועשׂוּ אבות הנער לנער הזה בגדים חדשים עוד בטרם כּלוֹת השנה.

אכן נביא היה הפרח הנקלה הזה לכל הילדים, והם ישאלו בו כפעם בפעם כאשר ישאל איש בּאוּרים וּבתֻּמים.

“הראית?” שאלה קרן אור השמש – “הראית את יְפִי הפרח הנקלה הזה ואת כל כחו ואת כל חילוֹ?”

“הלא רק בעיני ילדים!” ענה ענף התפוח.

אז באה אשה זקנה ורבּת ימים, והיא הולכת כפופה על משענתה, ותצא השדה ותקח את השכּין הקהה אשר הביאה עמה וְנִצָּב אין לו, ותחפור בו את האדמה ותּשָׁרש את הפרחים הצהובים, ותקח אותם עמה; ויש אשר לקחה מהם להיות לה לְתַעֲרֹבֶת להוסיף על הקֹפִי אשר היא מבשלת, ויש אשר לקחה ותבֵא אל בית המרקחת ותמכור לרוֹקח להיות לו לסמים.

“אכן טוב היֹפי מכל סגֻלה!” אמר ענף התפוח – “רק לבּחירים אשר בחר אלהים לו נִתַּן היפי! כי יש פדוּת ויש הבדל בין צמח לצמח, כאשר יש פדוּת ויש הבדל בין אדם לאדם! רק האלהים הבדילנו! אכן נבדלנו!”

וקרן אור השמש דבּרה את דבריה על דבר אלהים ועל דבר אהבתו הגדולה עד לאין חקר, לאהבה את כל הנברא ואת כל אשר נשמת חיים בו, וכי מעולם עד עולם חִלֵּק אלהים את אהבתו בקו לאהבה את כל נברא חלק כחלק יחדו.

“רק את חזון לבּך אַתּ מדבּרת!” קרא ענף התפוח.

ואנשים הנה באו אל תוך האולם אשר שם ענף התפוח, והגבירה הצעירה באה גם היא, אשר שמה את ענף התפוח אל תוך האַגָּן הזך למען יזרח עליו אור השמש, והיא מביאה עתה דבר מה אשר הסתירה אותו בין שלושה וארבעה עלים גדולים להיות לו לכַפֹּרת ולמחסה מסביב, אשר לא תגע בו רוח נושבת פן יְבֻלע לו. והגבירה נושאת את הדבר ההוא ברחמים ובדאגה גדולה, והיא נשמרת ונזהרת מאד בנשאה אותו לבלתי פָגֹעַ בו, אשר לא עשתה כן אף לענף התפוח הנחמד. אז תעביר בדאגה גדולה את העלים הגדולים מלפניו אשר בהם הֶחְבִּיאַתּוּ – וירָאֶה המראה פתאם, והנה הוא גביע הזרע העשוי פתּים אשר לפרח הרקק הצהוב, הנבזה והנקלה! את הפרח הזה קטפה הגבירה בעצם ידיה ברחמים ובדאגה גדולה, ותשאהו ברחמים ובדאגה גדולה מן השדה ועד הנה, כי יראה פן יִשֹׁב הרוח ויַשב את הנוצות הדקות והקלות אשר היו לו כּחתֻלת ערפל מסביב. וכל רע לא אֻנה לו והוא בשלום הוּבא מן השדה ועד כּה! אז שמחה עליו הגבירה שמחה גדולה ותשתומם ותּשתּאֶה ליפי מראהו ולחמדת תּארוֹ ולתבניתו הזכּה וּלמחבּרת חלקיו הנפלאה וּלחנוֹ הטוב אשר ירָאֶה עליו ברגע אשר יבוא הרוח לנשוב בו וּלהַשיב את גביע הזרע אשר לו, לפַזר אותו אל כל רוח.

“מה הפליא אלהים הטוב לעשות את הפרח הזה ומה הגדיל את יפיוֹ!” קראה הגבירה הצעירה – “הנני וַאֲצַיֵּר בצבעים על לוח את דמוּת שניהם גם יחד, את ענף התפוח ואת פרח הרקק, והיו שניהם לתמונה אחת. אכן ידעתי כי יפה ענף התפוח שבעתים ממנו; ואולם גם לפרח הדל הזה נתן אלהים חן ויפי אשר אין כמוהם לֶעָנָף, כי תאוה הוא לעינים. הן נבדלים הם איש מאחיו במאד מאד, ואולם בּנים הם גם שניהם לאלהים, בּחירים הם לו גם יחדו, אשר להם נִתּן היֹפי!”

וקרן אור השמש נשקה מנשיקות פיה את הפרח הדל וגם את ענף התפוח הפורח, ויתאדמו עלי הענף בנשיקתה.

אין איש בכל הארץ יודע ספוּרים יפים לספר אותם כמפיל־חבלי־שנה, הוא מלאַך החלומות. אכן יודע בעל החלומות הזה לספר ספורים מאין כמוהו.

מדי יום ביומו בערב בעוד הילדים יושבים בנחת ובשלום אל השלחן או על הֲדוֹם קטן אשר על פני הארץ, אז יבוא מפיל־חבלי־שנה מלאך החלומות. בדממה יבוא וּבלָּאט יעלה במעלות הבית, כי סנדלי משי ברגליו אשר לא יתנו ולא ישמיעו קול, ובדממה ובלאט יפתח את הדלת ויעבור את המפתן, והנה עוּף! פתח המלאך את נֹאדו וַיִז ממנו זרם חלב מתוק ודק אל תוך עיני הילדים, והזרם דק מאד, דק מאד, ואולם רב הוא אשר יכל יוּכל לסגור את עיני הילדים עד בלתי יכלת לראות עוד דבר, ולכן גם אותו לא יראו. אז יתגנב לבוא עד מאחוֹריהם ונשף בנחת רוח פיו על ערפם, והיה בנָשְׁפוֹ, וכבד עליהם קדקד ראשם והיה להם למשא אשר לא יוכלו לשאת עוד. ככה יעשה להם מפיל־חבלי־שנה כל הימים! ואולם לא יכאב להם עד מה בעשותו, כי אוהב מפיל־חבלי־שנה את הילדים מאד, והוא רק את טובתם ואת שלומם ידרוש, אשר יְרָגְעוּ ואשר יִדּוֹמוּ, והם לא ירגעו ולא ידוֹמו היטב עד אם ישכיבו אותם על משכבם, ולכן יעשה להם המלאך ככל הדבר הזה, למען ינוחו בשלום על משכבם, והוא יבוא אליהם לספר להם את כל ספוריו הנחמדים.

והילדים כּמעט ירָדמוּ ויישנו, ונגש מפיל־חבלי־שנה וישב על ראש מטתם. והוא לבוש בגדי חמודות מכף רגלו ועד קדקדו, וּמעילוֹ עשוי משי, ורק אין איש מגיד את משפט הצבע אשר למעיל הזה, כי יש אשר נגה לו כעין היָרק, ויש אשר נגה לו כעין הארגמן, ויש אשר כעין התכלת, בּהשתּנוֹת הצבעים לפי העבר אשר אליו יפנה. ושני מחסוֹת ממטר תחת שתי זרועותיו: המחסה האחד מצֻייר כּלוֹ ציורים נחמדים ונפלאים, ואותו יפרוש על הילדים הישנים, ואז יחלמו הילדים את חלומותיהם היפים להיות להם לספורים נחמדים ונפלאים, והמחסה השני אין עליו כל ציור וכל מראה, ואותו יפרוש על הילדים אשר פרעו מוסר, ולא יראו דבר ולא יחלמו דבר ובהקיצם לא ידעו לספר דבר מכל אשר ראו בחלום הלילה.

ועתה נשמע נא את דבר מפיל־חבלי־שנה ואת כל מעשהו אשר עשה בבואו ימי שבוע אחד תמים מדי לילה בלילה אל נער קטן ושמו הִיאַלְמָר, ואת כל אשר הראה אותו ואת כל אשר ספר לו בחלום הלילה. שבעה ספורים הם אשר ספר לו, כי שבעת ימים הם לשבוע אחד תמים!

יוֹם הָרִאשׁוֹן.

“הבה נא!” אמר מפיל־חבלי־שנה אל היאלמר בערב אחרי אשר הפיל חבלי שנה על עיניו וישכיבהו בשלום על משכבו – “הבה ואַרְאֲךָ עתה את כל תפארתי!”

ופתאם השתּנוּ כל הפרחים אשר בתוך העציצים על יד החלונות ויהיו לעצים גבוהים, וענפיהם הארוכים נטוים מעל פני הספוּן ויורדים על פני הקירות מסביב, ויהי כל החדר לפרדס נחמד. והענפים כלם מלאים פרחים, והפרחים כלם יפים למראה ממראה השושנים, וריח להם כריח הבֹּשׂם הטוב, וּבהאָכלם והיה טעמם מתוק לחך מכּל ממתקים. ופרי העצים נוצץ כמראה הזהב, ושם אִתּם גם תופינים אשר יתבקעו מרב צִמּוּקִים המושמים אל תוכם – וכל אלה נחמדים למראה ותאוה לעינים! ופתאם והנה קול רעש גדול עולה מן הארון אשר ספרי היאלמר טמונים שם, הם ספרי הלמוּדים והלוחות והמגלות והמחבּרות והקונטרסים אשר ילמוד ואשר יקרא ואשר יכתוב היאלמר בבית־ הספר יום יום.

“מה קול החרדה הזאת?” שאל מפיל־חבלי־שנה ויקם ויגש אל הארון ויפתחהו. אז ראה והנה הוא הלוח אשר עליו יכתוב היאלמר את תורת החשבונות, ותהי בו כל החרדה הזאת וכל הרעש ההוא, כי מספר שוא התגנב לבוא אל בּין המספרים, ויאמרו המספרים לנוס על נפשם איש לעבר פניו. והחרט הקשור אל הלוח מדלג וּמקפץ אנה ואנה ככלב קטן, והוא אומר להושיע את החשבונות מכל צרתם ולא יוכל, כי אין לאֵל ידו להושיע. וגם בקונטרס הכתוב ביד היאלמר היתה החרדה, ותעל הזעקה משם עד לב השמים. כי שם על פני כל דף ממעל בשורה הראשונה כתובות האותיות אשר כתב אותן המורה לדוגמא, אות אחת גדולה ואות קטנה בצדה, אשה אחר אחותה; ועל ידיהן כתובות האותיות אשר יד היאלמר כתבה אותן, והן מתגדלות ומנשאות את לבּן לאמר, אשר לא נופלות הן בּיפין מן האותיות הראשונות, עקב אשר יד היאלמר כתבה אותן. ואולם אהה! מראה להן כמראה אובדות ונדחות, אשר נדחו ואשר נדחפו ממעל לְשִׁכְבַת הקו, עד כי כשלוּ ונפלו.

“צאינה וראינה!” קרא הדוגמא בקול גדול – “הנה כן תעמודנה וכן תהיינה: מְשֻׁפָּעוֹת תהיינה מעט, ורק עֹז תּתאַזרנה!”

“הננו לעשות כדבריך!” ענו האותיות אשר כתב היאלמר, “ואולם אין לאֵל ידינו, כי רעות אנחנו וגם נבערוֹת מאד מדעת!”

“כי אז אַשקה אתכן את נטפי המרפא עם סמי המרקחת!” קרא מפיל־חבלי־שנה גם הוא.

“לא, לא! רק לא נטפי המרפא עם סמי המרקחת!” קראו האותיות, ופתאם והנה הן נצבוֹת הָכֵן כמשפט, אשר ישמח עליהן כל רואה.

“היום הזה לא אספר לך ספורים!” דבּר מפיל־חבלי־שנה אל היאלמר – “עתה הנני אליהן ואַצבּיא אותן! אחת ושתים! אחת ושתים!” ובדבּרו וַיַּצְבֵּא את האותיות להיות להן סדרים כאנשים אשר בצבא, ותעמודנה כלן הכן ומלאות וטובות, ותהיינה ככל האותיות אשר על פני הדוגמא. אז קם מפיל־חבלי־שנה ויפן וילך, ויהי בבקר וימהר היאלמר אל הארון לראות את שלום האותיות, וירא והנה בלהה, עוד האותיות רעות ורפות כבראשונה.

יוֹם הַשֵּׁנִי.

כמעט שכב היאלמר על מיטתו, ומפיל־חבלי־שנה הנה זה בא ובידו מזרק קטן העשוי בכשפים, ויט את המזרק ויזרוק ממנו על כל הכלים אשר בבית, ויהי פתאם פה לכל הכלים יחדו, וידברו וישיחו איש אל רעהו ואיש באחיו, וכלם מדבּרים רק בנפשם ובעצמם, מלבד סיר הרֹק אשר בפנת החדר; כי החרישה סיר הרֹק ולא דבּרה דבר, ויחר לה מאד על כל הכלים יחדו, אשר כלם נואלו לדבר רק בנפשם ובעצמם, ויחשבו ויהגו רק בבשרם המה, ולא זכרו אף רגע אחד את סיר הרק העוֹמדת בענוה גדולה בפנת החדר ואת פניה לא תסתיר מֵרֹק.

וממעל למקוֹם אשר המלתָּחה עומדת שם, שם תלויה תמונה גדולה על פני הקיר, והיא נתונה בתוך מסגרת מצֻפה זהב רב, והתמונה תמונת פני חלקת שדה, ועצים זקנים ורמים ירָאוּ על פני התמונה, ופרחים עולים מן העשב, ונחל מים עובר שם, וסובב וְנִלְפָּת דרך עקלתון מסביב ליער, אשר שם ארמונות והיכלים רבים, ומשם ישָפך אל הים הגדול אשר מרחוק.

ומפיל־חבלי־שנה הִזָה ממזרק הכשפים אשר לו על פני התמונה, ותּחי התמונה כרגע. והצפרים אשר על פני התמונה פצחו רנה, וענפי העצים אשר על התמונה נעו אנה ואנה, והעבים אשר ממעל נסעו ברקיע, וגם צלם נראה על פני התמונה בנוּדם.

אז נשא מפיל־חבלי־שנה את היאלמר וירימהו עד מקום התמונה, להיות רגליו עומדות בתוך המסגרת במקום אשר שם העשב. שם עמד היאלמר הקטן ושם זרחה עליו השמש מבּין הענפים. ופתאם התעורר וימהר ויבוא עד הנחל, וישב באנית שיט קטנה אשר על פני הנחל. ואנית השיט הקטנה משוחה בצבעים, אדֻמים ולבנים גם יחד, וְהַמִּפְרָשִׂים מזהירים ומאירים ככסף, ושם ששה אוזי־בר יפים ונחמדים מאין כמוהם, ועטרות זהב בראשיהם ויורדות על צואריהם, ואיש איש כּכב תכלת לו על ראשו אשר יאיר ואשר יזהיר; וששת אוזי־הבר מושכים את אנית השיט על פני הנחל ממול היער הרענן, אשר שם ישיחו העצים ויספרוּ נפלאות בּדבר שודדים וּמכשפות, והפרחים משיחים גם הם ומספרים בּדבר בנות־אֵלים קטנות ונחמדות ואת כל הנפלאות אשר שמעו מפי זבובי־האביב בעברם על פניהם.

ובתוך מי הנחל מאחרי אנית השיט שטים דגים נחמדים אשר קשׂקשׂיהם כסף וזהב, ויש אשר התנשאו מתוך המים ויקַפצו מן המים ולמעלה ויכּו גלים סביב, ותּהי המֻלה; ובעלי כנף אשר עינם כעין הארגמן וכעין התכלת, גדולים וקטנים, נוסעים אחריהם בשני מחנות, מחנה הארגמן בעבר האחד ומחנה התכלת בּעבר השני, והיַתּוּשִׁים מרקדים והחַפּוּשים הומים “הִים! הִים!” ונוסעים אחריהם, וכלם באו לנסוע אחרי היאלמר הקטן באשר הוא נוסע ולספר לו איש איש ספורים ונפלאות.

הנה ככה יהיה מסע אשר תחמוד כל נפש! ויש אשר עֻבּתוּ עצי היער ויהי חשׁך מסביב, ויש אשר נחשפו היערות ויהי אור גדול כאור פני השמש, ויש אשר נראו ארמונות והיכלות גדולים ורמים והם עשויים זכוכית ושיש. ועל פני המעקות עמדו בנוֹת־מלכים, וכלן נערות קטנות מן הנערות אשר ידע אותן היאלמר היטב, כי שעשע לפנים את שעשועיו עמהן יחדיו. אז שלחו את ידיהן, וכלן אוחזות בידיהן ממתּקים אשר אין כמוהם ואשר לא תמכור כמוהם כל אשה מוכרת בשוק, והיאלמר בעברו על פניהן באנית השיט על פני המים וישלח את ידו גם הוא ויאחז בְּגֶזֶר הממתקים בקצהו האחד ובת־המלך אוחזת בו בקצהו השני בכל כּחה, עד השבר גזר הממתקים לשנים, ויהי החלק הקטן לבת־המלך והחלק הגדול היה להיאלמר. ולפני הארמונות וההיכלות עומדים בני־מלכים קטנים להיות שם לשומרים, והם מַגִּיפִים את חרבותיהם, כחק לאנשי צבא, בראותם את היאלמר עובר על פניהם, וחרבותיהם עשויות זהב, וכלם ממטירים עליו צמוּקים ופסילי אנשי חיל עשויים עופרת. אכן התנכרו כרגע כי בני־מלכים המה באמת!

והיאלמר עובר פעם ביערות ופעם באולמים גדולים ופעם בעיר גדולה ורחבת ידים. והוא בא גם עד העיר אשר שם אוֹמַנְתּוֹ יושבת, היא האומנת הטובה והנחמדה אשר נשאה אותו על כּפיה בעודו ילד קטן מאד ואשר אָהבה אותו מכל סגלה ומזהב ומכסף ומאֶבן יקרה. והנערה האומנת הנידה אליו בראשה ותקרוץ אליו בעיניה ותּשׁר באזניו את השירה הנחמדה אשר כתבה בעצם ידיה ואשר שלחה אותה אליו, לאמר:

יוֹמָם אֱזְכָּרְךָ, אֱזְכָּרְךָ בַּלַּיְלָה

וּבֹקֶר וָעֶרֶב – בַּר־נִדְרִי לָנֶצָח!

אֶרְחָמְךָ, אֶשָׁקְךָ עַד מֵאָה וָמָעְלָה

עַל פִּיךָ, עַל עֵינְךָ, עַל עֵינְךָ וָמֶצַח!

קוֹל דְּבָרְךָ הָרִאשׁוֹן אָנֹכִי הֶאֱזָנְתִּי –

אַךְ הַרְחֵק הִרְחַקְתִּי, מַלְאָכִי, מִמֶּךָּ!

הוֹי אֵלִי! נְצָר־לִי אֶת נַעֲרִי אָמַנְתִּי

יַחֲזִיקְךָ נָא אֵלִי, בְּנִי, וִיבָרְכֶךָּ!

וכל בעלי־הכנף שרו גם הם את השירה הזאת, והפרחים רקדו על גבעוליהם והעצים הזקנים הנידו בענפיהם, והיו כשומעים גם הם ספורים ונפלאות אשר יספר באזניהם מפיל־חבלי־שנה!

יוֹם הַשְׁלִישִׁי.

הוי, מה נתּך המטר ארצה! והיאלמר שמע את קול המטר בִּשְנָתוֹ, ומפיל־חבלי־שנה הנה זה בא ויפתח את החלון, וּמֵי המטר אשר בחוץ הגיעו עד מזֻזת החלון, ויהיו המים לנחל גדול ושוטף, ואניה גדולה ותאוה לעינים עוברת על פני הנחל והיא עומדת אל מול פני החלון.

“התחפוץ לעבור עמנו את הים, היאלמר הקטן?” שאל מפיל־חבלי־שנה – “כי עתה תעבור עמנו הלילה הזה אל ארצות רחוקות ובבקר והית פה בבית!”

ובעוד רגע והיאלמר לבוש את בגדי החמודות אשר לו, הם בגדי השבּת, והוא עומד בתוך האניה הגדולה והנחמדה, וסערת הגשם קמה לדממה ויהי רוח צח מסביב. והאניה חוֹתרת הלוך וחתור, ויעברו את רחובות העיר ויקיפו את בית־הכנסת ויסֹבּוּ מבּית־הספר והלאה, והנחל חדל מהיות נחל ויהי לים גדול וזועף. ויהי הם חותרים בּים הלוך וחתוֹר, הלוך וחתור, עד אשר לא נראתה עוד היבשה, וירָאוּ המים מן העולם ועד העולם, והם נשאו את עיניהם ויראו והנה עדת חסידות נוסעות גם הן בשמים, כי עזבו את מולדתן ואת ארצן לנסוע אל המדינות אשר שם החֹם. והחסידות מתעופפות אשה אחרי רעותה, ואשה אחרי אחותה, והן הרחיקו ממולדתן הרחק הרחק מאד, ותהי אחת מן החסידות והיא עָיְפָה מאד בדרך, ולא יכלו עוד כנפיה לשאת אותה, ותּהי החסידה הזאת אחרונה לכל המחנה, ותִּוָתֵר מאחרי אחיותיה מקום רב, והיא צוללת הלוך וצלול, הלוך וצלול, וכנפיה פרושות היטב, ותְּנַס פעמים אחדות עוד להניד כנפים, ולא יכלה, כי לא היה בה כּח עוד. אז נגעה ברגליה את חבלי האניה, ומן החבלים נשמטה ותּרד על פני המפרש, ומן המפרש והנה חֲלָף! עומדת היא על פני מכסה האניה.

אז נגש אחד מנערי המלחים ויקחנה ויסגרנה בתוך הלוּל אשר התרנגולים ובני־האוזים והברבורים עצורים שם, ותחרד החסידה חרדה גדולה ותּירא מאד מאד.

“הביטו נא וּראוּ את הבתולה החדשה הזאת!” קראו התרנגולים יחדו.

והבּרבֻּר ההודי נפח את בשרו ויתמלא כנֹאד נפוח וישאל לשמה ולמולדתה, ובני־האוזים הלכו אחרנית וילָחצו איש לאחיו ויקראו: “עוּשׁוּ, עוּשׁוּ! חוּשׁוּ, חוּשׁוּ!”

והחסידה ספרה את נפלאוֹת אפריקה החמה ואת נפלאות הַפִּירָמִידִים ואת נפלאות בת־היענה העוברת במרוצה את המדבר הנורא כסוס שוטף, ואולם בני־האוזים לא הבינו דבר מכל אשר ספרה, ולכן נלחצו איש לאחיו ויצפצפו: “הלא כלנו פה נחשוב כי הומיה היא ופתיה!”

“כן הוא, נערה פתיה היא מעין כמוה!” ענה הברבר ההודי ואחרי כן פנה ויגַרגר בגַרְגַרְתּוֹ. אז החרישה החסידה ולא דברה עוד דבר וכל מחשבותיה היו בארצה הנחמדה לה, באפריקה.

“מה־יפוּ רגליך הדקוֹת, גברתי!” קרא הברבר ההודי בלעגו – “הלא תגידי לי כי אֶֶשאָלך: מה מחיר האַמה האחת?”

“האָח, האָח! האָח, האָח!” צפצפו בני האוזים כלם, ואולם החסידה הורידה את ראשה והיתה כלא שומעת.

“שלחי נא בצחוק פיך גם אַתּ!” דבר הברבר ההודי אל החסידה, “כי אמנם לצון רב טמון בּדבַרי – ואולם מי יודע אם הבינות אותם היטב! אכן מראש ידעתי כי אין לך טעם ושכל טוב! ולכן נחשוך נא את דברינו ואת חכמתנו לנו לבדנו!” ואחרי כן קראו התרנגולים ובני־האוזים צפצפו “קש! קש! קש!” וישתוממו וישתאו כלם אל חכמתם ואל בינתם אשר להם לבדם.

ואולם היאלמר קם ויגש אל הלוּל ויפתח את דלתּוֹ ויקרא אל החסידה, והחסידה שמעה את קולו ותּנתּר על הקרקע ותצא אליו על פני מכסה האניה. והחסידה אחרי שָׁבתה ואחרי הנפשה, ותּחי רוחה ותּשב לאיתנה הראשון, ותּגש עד לפני היאלמר ותּנד אליו בּראשה, ותהי כמברכת אותו על כל החסד אשר עשה עמה. ואחרי כן פרשה את כנפיה ותעל ותתעופף ותמהר אחרי אחיותיה לבוא גם היא אל ארצות החם, ואולם התרנגולים קראו ובני־האוזים צפצפו והברבּר ההודי הפך אדום כּלוֹ בקדקד ראשו.

“מחר ונבשל אתכם והייתם לנו למרק!” אמר היאלמר, ואחרי כן הקיץ משנתו וירא והנה הוא שוכב על מטתוֹ הקטנה. אכן הדרך אשר העביר אותו מפיל־חבלי־שנה בלילה הזה דרך נפלאה מאד!

יוֹם הָרְבִיעִי.

“הידעת את אשר אגיד לך?” קרא מפיל־חבלי־שנה. “רק אל נא תירא! הנה הבאתי לך בזה עכבר קטן ונחמד למראה!” ובדבּרו וישלח את ידו, והנה עכבר קטן ונחמד מאד בכפּו. “והעכבר הנה זה בא לקרוא לך לבוא עמו לחג את חג חתונתו! כי מתחתּן הוא היום בערב את אחת מבּנוֹת העכברים אשר מצאה חן בעיניו, והם עשו להם מִשְׁכָּן מִתַּחַת לְרִצְפַּת הבית אשר לַחֲדַר המזון אשר לאִמך, ושם הם מתגוררים יחדיו!”

“אבל איך אוּכל ואעבור את החֹר הקטן אשר לעכברים, לבוא אל מתּחת לרצפּה, ואנכי גדול?” שאל היאלמר.

“השלך עלי את דאגתך ואנכי אעשה!” ענה אותו מפיל־חבלי־שנה, “עוד לך רגע ואני אַקטינך והיית קטן במאד מאד!”

אז הִזָה ממזרק הכּשָׁפים אשר לו על היאלמר, וַיִּקְטַן היאלמר מרגע לרגע עד כי קטן מאד, ותהי מדת קומתו כמדת אצבע.

“ועתה הנה לך פסל מסכת איש צבא העשוי מן העופרת, ובאת אל הפסל הזה ושאַלתָּ ממנו את בגדיו, כי מקבּילים יהיו הבגדים האלה עתה לפי בשׂרך ולפי מדתך, וגם טוב אשר בבֹא איש בקהל מרֵעים והיו בגדי כהֻנה על בשרו, כי כבוד הוא!”

“כן דברת!” ענה היאלמר, ובעוד רגע והנה הוא לבוש כּאחד מפסילי אנשי צבא העופרת, נחמד וטוב למראה.

“ועתה אדוני”, דבּר אליו העכבר הקטן, “הנה תִיק־האצבּע אשר לאמך אשר בו תתפור, ובאת וישבת בתיק־האצבע הזה, ואני אִכָּבְדָה נא לעיני זקני כל עמי ואסיע אותך ואת עגלתך זאת, עד הביאי אותך אל המקום אשר אנחנו יושבים שם!”

“רק קטנתי מכל החסד אשר אדוני עושה עמי, ואדוני חָתָן ואני נער!” ענה היאלמר, ואחרי כן קמו ויסעו אל חתונת העכברים.

אז באו אל תוך יציע ארֻכה אשר מתחת לרצפת הבית, והיציע איננה גבוהה בלתי אם לפי מדת תּיק־האצבע אשר לא ינגף בנסעו, ועץ רקבון מאיר את כל היציע והיה לה אור.

“הלא עולה גם באפך, אדוני, הריח הטוב אשר לנו במקום הזה!” קרא העכבר הַמַּסִּיעַ – “כי מרחנו על פני כל היציע חלב משרידי פתּי החלב הכסלים אשר היו לנו! חי אדוני אם יש על פני כל הארץ ריח טוב מזה!”

ואחרי כן באו עד האולם אשר שם החג, והנה בתולות עדינות מבתולות העכברים עומדות על ימין ומתלחשות ומצפצפות בקול דממה דקה, והיו כהולכות רכיל ומגלות סוד, ועל שמאל עומדים כל הבחוּרים מבּחוּרי העכברים ומוחים בכף־רגלם איש איש את שפמוֹ, ובעוד רגע וירָאוּ גם החתן והכלה בַּתָּוֶך; והחתן והכלה עומדים בתוך קליפת גבינה מְחֻלְחֶלֶת, והם מנשקים ומחבּקים איש את אחיו לעיני כל ולא יתבוששו, כי על כן היו שניהם חתן וכלה.

ומספר האורחים והקרואים הלך הלוך ורב, עד אפס מקום עוד, ויהיו העכברים נִגָּשִׁים ונלחצים איש אל אחיו, אשר עוד מעט ונרמסו איש ברגלי אחיו; ותקטן כל זאת מהם, ויבואו החתן והכלה ויתיצבו בפתח המבוא, ולא היה עוד יוצא ובא. ואוּלַם ההיכל הזה משוח גם הוא כלוֹ בחלב משרידי פתּי חלב הכסלים, ותהי זאת כל הארֻחה אשר נִתּנה לקרואים ולאורחים. ואחרי כן הביאו גם את האפיקומן ואת הפּרפּראות, והנה עדשה יפה ונחמדה אשר אחת מבנות העכברים ממשפחת החתן נקבה בה בשִׁניה את האותיות הראשונות אשר לשמות החתן והכלה, ויהי הדבר הזה לפלא, וישתוממו עליו כל האורחים וכל הקרוּאים.

והעכברים הגידו כלם פה אחד כי היה חג החתונה טוב ונחמד מאד וכי השתעשעו איש ברעהו בנעימים רבים.

ואחרי כן שב היאלמר אל ביתו ואל מטתו, וידע כי אָרח הלילה עם נכבּדים ובני חורים, ואולם מה יסכון לו כל זה והוא לא מצא עצה בלתי אם להתלכּד וּלְהִכָּוֵץ עד כי קטן מאד וגם לבש את בגדי הכהנה אשר שאל מאיש־הצבא העשוי עופרת.

יוֹם הַחֲמִישִׁי.

“אכן רבּוּ מאד האנשים גם בין הגדולים”, אמר מפיל־חבלי־שנה, “אשר בכל נפשם ובכל מאֹדם יחפצו בי ומבקשים אותי לבא אליהם; והאנשים האלה כרֻבם כן חטאו וכן עשו רעות ביום, ולכן בלילה ידרשו אותי. “מַ פּ י ל טוב, מ פּ י ל נחמד!” יקראו אלי – “אין אנחנו רואים שנה בעינינו כל הלילה ואנחנו שוכבים עד הבקר ורואים את מעשינו הרעים אשר עשינו, ומעשינו הרעים באים אלינו, ודמוּת להם כדמות שֵדים או לצים קטנים, והם יושבים על שפת מטתנוּ וזורקים עלינו מים רותחים, בֹא נא אלינו אתה והפיצם, למען נישן גם אנחנו את שנתנוּ!” כדברים האלו ידבּרו ואחרי כן יאָנחוּ ואחרי כן יוסיפוּ על דבריהם לאמר: “ואנחנו במיטב כספנו נשלם לך תחת החסד אשר תעשה עמנוּ. שלום, שלום, מפיל־חבלי־שנה, שלום, שלום בלילה הזה! הנה הכסף אשר אמרנו צָרוּר בצרור ואותו שׂמנו לפניך על יד החלון!” – כדברים האלה ידבּרו אלי, ואולם לא בכסף תִּקָנה אהבתי ולא בשִׁלוּמים אעשה את מעשי!”

“מה אנחנו עושים בלילה הזה?” שאל היאלמר.

“לוּ יש את לבבך ובאנו גם הלילה הזה לשמוח עם חתן וכלה, כי חג חתוּנה גם הלילה הזה. ואולם שונה מאד חג החתונה היום מן החג אשר חַגֹּנוּ אתמול. הנה יש לאחותך פסל־עץ גדול עשוי בתבנית אדם לצחק בו, ומראהו איש ושמו הֶרְמָן, ופסל־עץ שני לה העשוי בתבנית אשה ושמה בֶּרְתָּא, ושני הפסילים האלו התחתנו איש את אחיו, וגם יום חג הולדת אותם הנה זה בא, ולכן יובילו אליהם היום מתּנוֹת וּמגדנוֹת רבים!”

“אָכן ידעתי היטב את כל זה, והוא איננוּ חדש עוֹד!” קרא היאלמר הקטן – “מימים ימימה כּבא מועד לפסילי־עץ אלה לעשות להם בגדים חדשים, וקמה אחותי, ואָמרה להם כי חג יום הולדת אותם הגיע! או נתן תתן אותם להתחתּן איש באחיו, ואף אין זאת כי עשתה כדבר הזה מאה פעמים!”

“אבל בלילה הזה והיתה הפעם המאה ואחת! ואתה ידעת היטב כי הפעם המאה ואחת היא האחרונה, ולכן יגדל החג האחרוֹן הזה מכל החגים אשר היו לפניו, אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יהיה. שׂא עיניך וּראֵה!”

והיאלמר נשא את עיניו ויבּט אל השלחן וירא והנה הבית הקטן העשוי לוחות ניר עומד על השלחן והנרות מאירים את חלונותיו, ופסילי אנשי הצבא העשוים עופרת עומדים כלם לפני פתח הבּית וּמָגִּיפִים את כלי נשקם להיות לכבוֹד. והחתן והכלה יושבים, איש איש נשען במפרקתו אל רגל מרגלי השלחן, והם היו כחושבים מחשבות רבות, כי יש מחשבות רבות בלב אנשים האומרים להתחתּן איש איש באחיו. ומפיל־חבלי־שנה הנה זה בא, והוא לבוש שמלת משי שחורה, והיאלמר ראה וַיַּכֵּר כי היא השמלה אשר תלבש אמו־זקנתּוֹ; ויהי מפיל־חבלי־שנה לָרַב כאַחד הרבנים אשר בארץ, והוא עומד לפני החֻפה וּמסַדר את הקדושין. ואחרי כן פתחו כל כלי־הבית את פיהם וישירו ויזמרו ואחרי־כן שרו גם את השירה אשר שר עט־העופרת, כי הוא הבדחן, ואת הנגינה לשירה הזאת חִבֵּר אחד החזנים אשר היה גם הוא בין הקרואים, וישירו כלם לאמר:

יַעֲלֶה רֻנֵּנוּ מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר

לַזוּג שֶׁאָהַבְנוּ כֻלָּנוּ וַנּוֹקֶר:

הֶחָתָן עֵץ יָבֵש, הַכַּלָּה בוּל עֵץ –

אַךְ שַׁדְכָן לִשְׁנֵיהֶם הֵן הָיָה הַלֵּץ!

הֶחָתָן כְּבַד שָׂפָה, הַכַּלָה עַוֶּרֶת –

וִיהִי־נָא גַם זוּג זֶה לִצְבִי וּלְתִפְאֶרֶת!

ואחרי כן נתנו להם מתּנוֹת וּמגדנוֹת – ואולם ממיני המזוֹן לא קבלו דבר, כי אמרו: רב להם באהבתם אשר הם אוהבים איש את אחיו.

“הנבוא אחרי חתונתנו לשבת בנאות שדה ואם לדרך נצא לנסוע למרחקים?” שאל החתן, כי זה מנהג חורי הארץ מעולם לצאת אחרי חתונתם לגוּר בנאות שדה או לצאת בדרך רחוקה ולראות פני ארצות נכריות. אז אמרו לשאל בעצת הדרור, אשר עברה בארצות רחוֹקוֹת מאד, ובעצת התרנגלת היושבת בחצר, אשר המליטה אפרוחים ותחמם אותם זה חמש פעמים. והדרור ספרה את נפלאוֹת כל ארצות הרחוקות והנחמדות, אשר שם הענבים גדולים וכבדים מאד והם תלוים על בדיהם בתוך הכרמים, ואשר שם הרוח צח וחם, ואשר שם ההרים עוטפים צבעים נפלאים אשר לא יראה כמוהם איש בשבתו בביתו ובחומותיו.

“אבל אין שם כל יָרָק!” ענתה התרנגלת – “ואני הנה ישבתי ימי קיץ אחד תמים בנאות השדה, ואפרוחי כלם אתי, ושם אתּנו גבעת חל אשר יכולנו להתהלך עליה וּלְנַקֵּר אותה ככל אשר היה עם לבבנו. וגם חֻפשה נתּנה לנו לבוא אל גן היָרק אשר שם! הוי אלי, אלי, מה ירוק היה הירק הזה; הלא אין על פני כל האדמה כסגלה הזאת!”

“אבל בארץ הזאת יום הולך ויום בא”, אמרה הדרור, “ופני הירק האחד כפני הירק השני, באין כל חדש, וגם יש אשר הרוח על פני חוץ איננו צח וטוב והוא יהיה לרוח סערה”.

“הן אנחנו פה נסינו בכל אלה זה מאז!” ענתה התרנגלת.

“ואולם גם הקר יחזק פה לפעמים עד מאד!”

“רק לברכה יהיה הקר לכל הירק להחזיקו ולהחיותו!” ענתה התרנגלת – “ואולם יש אשר גם חם גדול יהיה לנו פה ואתם הלא זָכֹר תזכרו כלכם את חם הקיץ אשר היה לנו פה זה ארבע שנים, ולא חדל חמשה שבועות תמימים, עד בלתי היוֹת עוד נשמה באפנוּ מרב חם. ואף גם זאת בהיותנו בארץ הזאת אין לנו פה חיות רעות וטורפות ואין לנו פה נחשים ועקרבים, ככל אשר ימָצא בארצות הנכריות ההן, וגם חפשים אנחנו פה משודדים ומרצחים! לכן אמרתי: רק איש רשע האיש אשר ארצנו זאת לא תמצא חן בעיניו לדעת כי היא היפה והנחמדה מכל הארצות! ועל איש אשר כזה אקרא את הקריאה: ארור מַקְלֶה ארצו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה!” והתרנגלת החרישה, כי נפעמה מאד ולא יכלה דבּר, ותשא את קולה ותּבך, כי נכמרו נִחֻמֶּיהָ על ארצה ועל מולדתה, ואחרי כן הוסיפה ותאמר: “גם אנכי הרביתי לנסוע בדרך! דרך שנים עשר מיל נסעתי פעם אחת, כי הושיבוני בתוך הסל ויסיעוני! אכן נשבעתי בנפשי כי רק את נפשו יענה הנוסע בדרך ואף רגע לא יתענג!”

“אכן אשה חכמה התרנגלת!” ענתה בֵרְתָּא הכלה – “וגם אני כמוֹה אין לבי הולך אחרי ההרים, כי כמעט יעלה איש בָּהָר מעבר האחד, וירד ממנו מהרה מן העבר השני! לכן אחת חרצתי ולא אסור ממנה: אל גבעת החל אסע אני ובעלי יחדו, ושם נתהלך בגן הירק!”

וכן עשו!

יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

“התספּר ספּורים באזני היום?” שאל היאלמר הקטן את מפיל־חבלי־שנה כמעט ראה אותו.

“אין לי מועד היום לספר ספורים!” ענה אותו מפיל־חבלי־שנה וימתח עליו את המחסה היפה והנחמד אשר תחת זרוע ידו – “שׂא עיניך וּרְאֵה את הסינים האלה!”

ופני המחסה כּלו כפני סֵפֶל גדול מן הספלים אשר לאנשים סינים, ועליו מְצֻיָּרִים עצים אשר עינם כעין התכלת וגשָׁרים מהֻקצעים בקצותיהם ובני סינים קטנים אשר לא יעשו דבר בלתי אם ינידו בראשיהם.

“הלא ידעת כי מחר שבת”, ענה מפיל־חבלי־שנה – “ולכן גדולה המלאכה אשר לפני היום לעשותה, לבעבור הכין את כל אשר יוּכָן ליום הקדוש הבא, כי עלי לנקות ולטהר, לכבּס את פני האדמה בנתר ולטאטא את פני רקיע השמים. ראֵה הנה אנכי הולך אל בית־הכנסת ואבוא אל ארון־הקדש ואראה אם באו המלאכים הקטנים וטהרוּ את ספרי־התורה וְגִהֲצוּ את האותיות עד כי תָאֵרנה ותַזְהֵרנה; וגם אצא השדה ואראה אם באו הרוחות ומחו את האבק בכנפיהם מעל פני העשׂב והעלים; ואחרי כן אבוא ואעשה את המלאכה הכבדה מכל המלאכות, כי אקח את הסֻלם אשר לי ואעלה השמימה ואוריד משם את הככבים, למען אטַהר אותם היטב ונוצצו והיה להם ברק. בכנף בגדי אשׂים אותם, אחד אחר האחד, ואולם בראשונה אסַמן את כל אחד במספר, וגם את החֹר אשר הוא יושב בו אסמן במספר, למען מָצְאִי אחרי כן את המקום הנכון אשר לכל ככב וככב, וישבו כלם הכן ולא ינועו ולא יסחו משם, פן יתפרצו ונפלו, והיו לנו רשפי־ככבים נופלים רב יתר מן המדה!”

“אבל אדוני מפיל־חבלי־שנה!” קרא צִיּוּר ישן מן הציוּרים התלוים על הקיר אשר בחדר מטת היאלמר – “ראֵה הנה אנכי אָב לַאֲבִי אֲבִי היאלמר הקטן, ולכן לי הצדקה לדבּר אליך גם אָני. אכן ברוך אתה לי על כל החסד אשר אתה עושה עם הנער בספֶּרך לו ספוּרים, ואולם חלילה לך מהשחיתו ומספר לו דברים אשר יטרפו את דעתו. הן הככבים לא יֻקחו לנצח מתוך השמים וגם לא יְנֻקוּ ולא יטָהרו! גְּרָּמִים הם בשמים, ומשפט אחד וחקה אחת להם ולכדור האדמה אשר עליו אנחנו יושבים, וזה כל הטוב אשר אנחנו מוצאים בהם!”

“חן חן לך על כל הדברים האלה, אדוני האב לאבי אבי נערי!” ענה אותו מפיל־חבלי־שנה – “חן חן לך! הן זקן אתה ואָב אתה לאבי אבות כל המשפחה הזאת, וגם צדקה לך לדבּר, ואולם זקן אנכי ממך! זקן אנכי כימי עולם וכשנים קדמניות! עוד אבותיך במצרים ידעו אותי, וגם בגֹשן הייתי, ועם פרעה החולם ועם נבוכדנאצר החולם הייתי, וכל הרומים וכל היונים התפארו בי, ואל בתי כל השרים והגדולים באתי ואבוא שם עד היום הזה, והשכלתי וחָכַמתי תמיד לדבר גם באזני גדולים וגם באזני קטנים, ולא נחר בי איש מעודי, ועתה הנה אתה בא להוכיח אותי ולהורותני את המעשה אשר עלי לעשות! אם ככה אתה עושה, ספר נא אתה ספוּרים לנער ואנכי לא אהיה לך עוד למוקש!”

ומפיל־חבלי‏־שנה כלה את הדברים האלה, ויקח את המחסה אשר לו, ויקם ויצא מן החדר.

“מה זאת?” קרא הציור הישן אשר על פני הקיר – “האם חטאתי כי נסיתי להגיד את אשר בלבי גם אָני? המתג הוּשם בפי, אם מחסום יש עליו?”

אז הֵקִיץ הילמר משנתו.

יוֹם הַשַּׁבַּת.

“ברוך אתה בלילה!” דבּר מפיל־חבלי‏־שנה בבואו החדרה, והיאלמר ברך אותו גם הוא לשלום, ואחרי כן התעורר ויקם וימהר אל ציור אֲבי אֲבי אָביו הזקן התלוי על הקיר, ויהפכהו על פניו, לבלתי יוסיף עוד לדבּר גם הוא, כִּדְבַר אתמול.

“עתה הלא מצאתי חן בעיניך, וספרתּ לי ספורים!” קרא היאלמר הקטן – “ספר נא בדבר בּת־המלך על העדשה ובדבר המלאך ובדבר הארגז המעופף, ובדבר חלום האֵלה הזקנה אשר נעקרה משרשה ותעל השמימה!”

“דבר דבר לפי מדתו!” ענה מפיל־חבלי־שנה, “וגם הטוב יהיה עלינו למשא אם נרבּה לקחת ממנו עד בלי די! הלא ידעת כי אוהב אני להעביר על פניך מראות שונים, ולכן אעביר נא היום על פניך את אָחי! גם לאחי יקָרא שם מפיל־חבלי־שנה, ואולם אחי לא יבוא אל איש בלתי אם פעם אחת בחייו, ולא יִשְׁנֶה; והיה בבֹאו אל איש, ולקח אותו עמו, והרכיב אותו על סוסו, וספר באזניו ספוּרים. והספוּרים אשר הוא יודע, שנים הם, הספור האחד יפה ונחמד עד להפליא, והספור השני נתעב ונמאס מאד אשר אין כמוהו לָרֹעַ!”

ואחרי כן נשא מפיל־חבלי־שנה את היאלמר הקטן וירימהו עד מול פני החלון ויור באצבעו ויאמר:

“שא עיניך וּראֵה, הנה מפיל־חבלי־שנה השני רוכב שם על סוסו, ויש אשר יקראו לו גם שם אחר, כי יקראו לו “מָוֶת”, ואתה תראה כי לא נורא מראהו ולא נתעב תּארוֹ ככל אשר יאמרו עליו אנשים רעים וככל אשר יְצַיְּרוּ אותו בּציורים ובספרים, בשימם לו דמוּת שֶׁלֶד עצמוֹת אדם! והוא לא כן! הנה בגדו עשוי רקמת כסף, והוא לבוש כאחד משרי הצבאות, ואַדרתּוֹ אַדרת משי שחור ושוּליה מכסים גם את פני הסוס! ראֵה נא אותו בשבתּו על סוסו והוא כחץ יעוף!”

והיאלמר נשא את עיניו וירא את מפיל־חבלי־שנה השני, והוא רוכב על סוסו בחפזון ולוקח עמו גם נערים וגם זקנים, גם קטנים וגם גדולים, ורכבו עמוֹ; ויש אשר יקח את האנשים והרכיב אותם על הסוס מלפניו, ויש אשר יקח והרכיב אותם על הסוס מאחוריו. והיה כפעם בפעם ושאל את כֹל איש ואיש אשר לקח ואמר אליו לאמר: “בַּמֶה עסקתּ?” וכל איש ואיש יענה אותו “בתורה!” ואולם מפיל־חבלי־שנה זה ישאל אותו: “בּמה אֵדע כי יש נכונה בפיך? הראֵני נא את ספרך אשר בו כתבת בעצם ידך באצבעך בלילה בלילה את כל אשר למדת ואת דבר כל מעשה אשר עשית, וידעתי כי נכונים דבריך!” והיה כל איש אשר כתוב בספרו “טוב!” או “טוב מאוד!” או “טוב עד להפליא!” והושיב אותו מפיל־חבלי־שנה על הסוס מלפניו וספר באזניו את הספור היפה והנחמד אשר לו, ואולם האיש אשר כתוב בספרו “רע!” או “רע וטוב יחדיו!” או “מחשבה טובה ומעשה רע!” או “מעשה טוב ומחשבה רעה!” והושיב אותו על הסוס מאחוריו וספר באזניו את הספור הנתעב והנמאס! והשומעים את הספור הנורא הזה, וחרדו כל עצמותיהם, ונשאו את קולם ובכו, והתאמצו לרדת מעל הסוס ולנוס על נפשם, ולא יוכלו, כי דבֵקים הם בעור הסוס בדבק טוב, ולא ימָלטוּ עוד.

“אכן המות הוא הנחמד מכל מפיל־חבלי־שנה אשר ראיתי עד היום!” קרא היאלמר – “ואני לא אירא מפניו אף מה!”

“וגם צדקת כי לא תירא מפניו!” ענה אותו מפיל־חבלי־שנה – “רק השמר נא לנפשך והיה כל דבר אשר בספרך כתוב לטובה, כי זה כל החיים!”

“הנה לזאת יִקָּרֵא תורת מוסר!” דבר הציור אשר לאבי אבוֹת הנער התלוי בקיר, ודבריו היו בקול מלחשים – “אכן רֹאה אנכי כי טוב מאד לפעמים אשר אגיד את לבי גם אני, כי הועיל יועיל!”

והציור אשר על פני הקיר שמח שמחה גדולה.

הנה זה משפט הספור בדבר מפיל־חבלי־שנה! ועתה יבוא נא מפיל־חבלי־שנה בנפשו ובעצמו וסִפֵּר לך בלילה הזה שבעתים מכל אשר ספרתּי אנכי.

מן העלים הגדולים והירוקים גדול ונכבד עֲלֵה־הַקּוֹץ בארצותינו, כי גדול הוא במדתו עד מאד. ויש אשר יחגור איש את העלה הזה, והיה לו לחגוֹרה לכסוֹת את בטנו, ויש אשר ישים אותו על ראשו, והיה לו למחסה משמש או למחסה ממטר, כי גדול הוא במדתו מאד מאד. ועלה־הקוֹץ בכל מקום אשר יצמח, לא יצמח אחד לבדו, כי אם רבים מאד, ויש אשר יכסו העלים האלה פני שדה רחב־ידים והיו לתפארת על פני כל המקום. ואולם לא למקום לבדו יהיו לתפארת, כי אם גם לכל חִלָּזוֹן, כי את העלים האלה יאכלו בני החלזון בתאות נפש, והמאכל הזה יהיה להם לראשית מטעמים אשר אליהם ישאו את נפשם. – והשרים והחורים אשר בארצותינו אכלו לפנים את בני החלזון הגדולים והלבנים, ויהיו להם לראש כל מאכל תאוה, ובארצות איטליה אוכלים החורים והסגנים את החלזון עד היום הזה; והחלזון גם הוא בחר לו מאכל תאוה את עלי־הקוֹץ, ויהי הוא אוכל אותם בכל פה וקורא גם הוא כפעם בפעם: “מה נחמד המאכל הזה! מה טובים המטעמים האלה!” כי על פי המסורה איש מפי איש חשבו בני החלזון את עלי־הקוץ למאכל נחמד ולמטעמים טובים, ויושבי הארץ זרעו את אדמתם קוֹצים רק לבעבור היות מאכל לפי החלזון.

ושם על פני השדה אחֻזת הנחלה אשר לאחד מחורי הארץ, ויושבי אחזת הנחלה הזאת לא אכלו את החלזון, כי חדלו מאכֹל אותו זה דרות רבים; וימעטו בני החלזון מדר לדר ומשנה לשנה עד כי מתו כלם ויתַּמוּ מן הארץ. ואולם הקוצים לא מתו ולא תַמּוּ מן הארץ, ויהי הם צומחים על כל דרך ועל כל ערוגה, ולא יכול איש לעצור אותם עוד, ויהיו ליער גדול ואיתן. ויש אשר נראה גם עץ תפוח אחד או עץ פָּגָע אחד, והיו לאות לדעת כי יש גן במקום הזה, ולולא הַמַּטָּעִים האלה כי אז יחשוב כל הראה ואמר רק מדבר גדול ונורא הוא; כי כסוּ הקוצים את פני כל הכּכּר. – ובין הקוצים יושבים שני בני חלזון זקנים, והם השרידים אשר נותרו בארץ.

ושני בני החלזון לא ידעו מרב זקנה כמה ימי שני חייהם, ורק זכֹר זכרוּ אשר היו ימים ומספרם היה גדול יתר ועצום יתר מאשר הם כיום הזה, וגם זכרו כי אבותיהם מארץ נכריה באו לגור פה, ותהי משפחתם נכבדה מאד במשפחות החלזון, וגם ידעו כי יערוֹת כל הקוצים האלה מסביב לא נזרעו בלתי אם בעבורם. והם מעודם לא עברו מגבול היער וחוצה, ורק ידֹע ידעוּ כי יש מקום גם מחוץ ליער אשר אשר לו יקרא “אחזת הנחלה”, ושם הארמון, וכי בָשֵׁל יבֻשלו שם, וכי בזאת יהפך צבעם והיה מראיהם שחור, וכי שוֹם יוּשמוּ אחרי כן על פני קערת כסף – ואולם את אשר יהיה אחרי כל הדברים האלה לא ידעו; וגם לא ידעו מה משפט הדבר אשר לו יקָרא “בָשֵׁל” ומה זה “היות מוּשם על פני קערת כסף”, ורק לבם הגיד להם כי נעלה הדבר הזה מאד וכי כבוֹד נדיבים הוא אשר אין כמוהו. וגם את חַפּוּשֵׁי האביב שאלו, וגם את הסרטנים ואת התולעים, ואולם איש מהם לא ידע פתרונים להגיד להם מה משפט הדברים האלה, כי לא היה בהם איש אשר נכבֹד נכבַּד עד היום הזה להיות מבשל או להיות מוּשם על פני קערת כסף.

ובכן ידעו בני החלזון הלבנים והזקנים כי הם הנכבדים מכל נכבדי הארץ, וכי לא נִטָע היער בלתי אם בעבורם, וכי נבנה הארמון אשר באחזת הנחלה רק לבעבור בַשֵּׁל ולבעבור שים אותם על פני קערת כסף.

ושני בני החלזון ישבוּ עתה לבדד, האיש והאשה יחדו, ויהיו שלוים ושאננים במגוריהם, ובאין להם בנים, וילכו ויקחו להם חלזון קטן מבני האספסוף אשר בארץ, לאַמץ אותו כבן להם. ואולם הקטן לא עלה ולא גדל, כי היה ממשפחת שפלים, ורק הזקנים התברכו בלבם כי גדל הקטן כמעט, והזקנה, היא האֵם, והיא הגידה כדבר הזה כל היום, ויש אשר פנתה אל הזקן, הוא האָב, ותאמר אליו לאמר: אם אינך מאמין בדבר הזה, מבלתי יכלתּך לראות אותו בעיניך, כי עתה צא נא כמעט רגע וּמִשַּׁשתּ את ביתו, הוא הנרתיק אשר לו, וראית כי כדברי כן הוא. והזקן יצא וימַשש את הנרתיק, וידע כי אמת נכון הדבר, גדל החלזון הקטן כמעט.

ויהי היום וירד הגשם על פני הארץ.

“שמעי נא את קול הגשם הגדול והחזק הזה!” קרא החלזון הזקן באזני אשתו הזקנה – “הנה הוא מטיף אל עלי הקוצים: טיף, טיף, טיף! טיף, טיף, טיף!”

“אכן גשם הוא אשר אין כמוהו!” ענתה הזקנה גם היא – “וגם הנה הוא יורד לעינינו מן הגבעול ארצה! עוד מעט וראית כי מבּוּל יהיה על פני האדמה! אמנם תשמח נפשי בקרבי כי עשה אלהים לנו בתּים לשבת בהם, וכי יש בית גם לבננו מחמל עינינו! הלא זה הדבר אשר דברתי מאז: עם סגלה אנחנו אשר בחר אלהים בנו להיטיב עמנו מכל היקום אשר עשה, כי על כן עשה לנו נרתיקים ביום הִוָּלדנוּ, וזה האות כי לנו הממשלה בארץ! ביום הִוָּלדנו נבנו לנו הבתים, וגם היער לא נִטָּע בלתי אם בעבורנו –! רק מי יתן וידעתי עד כמה יארך היער הזה ומה מדתו ומה משפט הארץ אשר ממנו וחוצה לו?”

“מן היער וחוצה לו אין עוד דבר!” ענה החלזון הזקן – “אין מקום על פני כל האדמה אשר ייטב מן המקום הזה, ואני מעם אלהים לא אשאל דבר!”

“אמנם כן!” ענתה הזקנה – “ורק אחת בּקשתי אשר יביאו גם אותי את תוך הארמון ואשר יבשלו אותי ואשר ישימוני על פני קערת כסף, כי זה גורל כל אבותינו אשר היו לפנינו, ואתה הלא תאמין לי כי כבוד הוא אשר אין כמוהו!”

“אין זה כי נפל הארמון ואיננו עוד!” ענה הזקן – “או עלה עליו יער הקוצים ויכסהו על פני כלוֹ ועל היושבים בו, ולא יוכלו עוד לצאת. וגם לא אַשׂכּיל ולא אבין לך, זקנה, על מה אַתּ ככה נחפזה תמיד? ואולם זה דרכּך מאז להיות נחפזה בכל מעשיך, ותקטן ממני כל זאת, והנה זה החל גם הקטן לעשות כמעשיך ולהיות נחפז תמיד לדרכו! האם לא בשלושת ימים עלה עד ראש הגבעול? אכן ראשי סובב עלי כגלגל ברגע נְסוֹתִי להרים אליו ראש ולהביט אל מרוֹם גבהוֹ!”

“רק אַל נא תתאַנף בו!” קראה אֵם החלזון – “הן בדעת יזחול ובמחשבות יעלה, ואתה תראה כי יבוא יום והיה לנו בננו הנחמד הזה לששון ולשעשועים! כי אין לנו כֹל, בלתי בננו זה, ועל מה ועל מי נתענג זולתו? אבל הגידה לי, אישי, וְאֵדָעָה: הֲשׂוֹם שמתּ לבך גם לדבר הזה וידעת כי בא מועד לבקש לו אשה? האינך חושב גם אתה כי אם הרחק נרחיק לצאת היערה ומצאנו עוד שם אשה ממשפחת החלזון?”

“אין זה כי מן השחורים עוד מצֹא נמצא אנשי חלזון למכביר!” ענה הזקן – “ואולם השחורים האלה אין להם נרתיק! והם גאִים ורמי עינים, אף כי מבני האספסוף המה! ולכן זה הדבר אשר יעצתי: הנה פה לפנינו עם הנמלים, והם ירוצו כל היום אנה ואנה להיות כאנשים סוחרים אשר ענין רב לפניהם לעשותו, והיה בדבּרנו אליהם, והגידו לנו הם אם יש אשה במרחקים לבננו הקטן!”

“אכן יש אשה והיא יפה מאד!” ענתה הנמלה – “ורק יראתי אשר לא יקום הדבר ולא יהיה, כי מלכּה היא בארץ!”

“אין דבר!” ענו הזקנים, “גם מן הַמְּלָכוֹת נכונים אנחנו לקחת אשה לבננו! רק אחת הגידי לנו: היש לה בית?”

“לא בית ולא נרתיק כי אם ארמון לה!” ענתה הנמלה – “הוא הארמון היפה מכל ארמנות הנמלים, ולו שבע מאות מבוֹאים!”

“לכי לשלום, נמלה!” ענתה הזקנה – “לא ירד בננו עמך אל גבעת נמלים! אם אין אַתּ יודעת אשה טובה ממנה לבננו, כי עתה נפן נא אל הַיַּתּוּשים הלבנים! הן העם הזה גם ביום הגשם וגם ביום החמה מתעופפים עד למרחקים, והם יודעים את יער הקוצים מן הקצה עד הקצה, וגם עד מחוץ ליער הם באים, ומי כמוהם יודע אשה אשר הוכיח אלהים לבננו!”

“יש ויש!” ענו היתושים – “רק כּמאַת צעדי אדם מזה יושבת בתולת חלזון קטנה על פני שִׂיחַ משיחי הקוצים, והיא בתולה אשר לה נרתיק ואיש אין לה, וגם מלאו ימיה להיות לאיש, ולכן אמרנו: היא האשה אשר הוכיח אלהים לבנכם! הלא רק כמאת צעדי אדם היא מן המקום הזה!”

"תבוא נא אלינו הלום! "ענו הזקנים – “הן לבננו יער כּלוֹ, ולה רק שיח אחד!”

והיתושים הביאו את בתולת החלזון הקטנה, והיא הולכת שמונה ימים תמימים למן המקום אשר ישבה שם ועד המקום החדש, וביום השמיני באה, ובזאת מצאה חן בעיני הזקנים, כי היה להם הדבר הזה לאות כי בת חלזון היא באמת.

ואחרי כן חגו את חג החתונה, ויהיו שבעת תולעי־אור מאירים מסביב בהיות החג, ויתר כל המעשים נעשו בדממה ובלאט, כי לא יכלו אנשי החלזון הזקנים כַּלְכֵּל כל רעש וכל המלה גדולה, ורק אשת החלזון הזקנה נשאה משא לכבוד היום, תחת אישה אשר לא יכול לפתוח פה, כי נפעם מאד ביום הזה; ואחרי כן נתנו להם את יער הקוצים כּלוֹ להיות להם לנחלה אחריהם, ויגידו גם לבניהם את אשר הגידו זה מאז לאמר: כי נבחר היער הזה מכל המקומות אשר על פני האדמה, וכי יתן אלהים והם ובניהם וזרעיהם אשר אחריתם יעשו את כל הטוב ואת כל הישר בעיניו, אז יבואו הימים הטובים והוּבאוּ בניהם וזרעיהם אחריהם אל תוך הארמון, ושם יבֻשלו והיו שחורים למראה, ושם יוּשמוּ על פני קערת כסף –

ובכלוֹת המשא הגדול הזה, ויקומו הזקנים ללכת ויבואו אל תוך נרתיקיהם ולא יצאו משם עד עוֹלם, כי נרדמו ויישָׁנו. ואנשי החלזון הצעירים היו למושלים בכל היער, ויראו זרע ויולידו בנים ובנות ודור שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים נולדו על ברכיהם, ורק בשל לא בֻשלו וגם על קערת כסף לא הוּשמוּ עד עולם, ולכן שפטו על פי הדבר הזה כי נפל הארמון ויהי לגלים וכי תמו כל בני אדם אשר על האדמה למות, ובאין איש אשר יכחיש את הדברים האלה, לכן היו להם הדברים האלה לתורת אמת אשר לא תמוט. והגשם ירד על פני עלי הקוצים רק לבעבור היות להם לקול שיר, והשמש האיר את פני הארץ רק לבעבור היות יערם לים אורות, והם היו שלֵוים ושאננים, וכל אנשי המשפחה למקטון ועד גדול היו שלוים ושאננים, ולא חדלו כלם מהיות שלוים ושאננים עד נצח נצחים.

זאת תורת משפחה נכבדה וּשלֵוה!

לפנות בּקר בטרם האִיר היום, ונראָה בשמים כּכב גדול ומזהיר אשר אין כמוֹהו גדול ומזהיר בכל ככבי השמים, כי הוא הוא השחר. ועלה הככב הזה ואורו ירחף על פני הקיר הלבן, והיה ככותב על פני הקיר הלבן את כל אשר ראו עיניו זה אַלפי שנים גם בּכֹה וגם בּכֹה על פני האדמה הַנָּדָה אשר לנו, לבעבור סַפּר לנו את הדברים ההם.

ואת אשר כתב השחר על פני הקיר ואת אשר ספּר, אותה אשים לפניכם היום!

עוד זה מקרוֹב – והקרוב לו הלא רחוק לנו בני האדם זה מאות בשנים – עוד זה מקרוֹב וקרני אוֹרי הלכו אחרי איש צעיר לימים לשַׁלחו, והוא איש חָרָשׁ חושב מן החרשים החושבים אשר בעיר האפפיור הקדושה והגדולה, היא עיר רומא. ופני העיר הקדושה והגדולה הזאת השתּנוּ ברבוֹת השנים הרבּה מאד, ואולם לא רבּוּ עוד הַשִּׁנוּיִים ככל השנוּיִים אשר יהיו לתבנית האדם מדי עברוֹ מן הילדוּת ועד הזקנה. בימים ההם ומצודת הַקֵּיסָרִים היתה למעי מפלה, כאשר היא עד היום הזה, והתּאֵנה וְהַדֹּפֶן עלו מבּקיעי עמוּדי השיש הנופלים וּמחֲרַכּי חדרי הרחצה הנהרסים, ולא נותר מהם בלתי צִפּוּי הזהב אשר על הקירות, והיה לעדה על כל הכבוד וכל התפארת אשר היו לפנים. ובית הַקּוֹלוֹסֵיאוּם היה גם הוא לחָרבּה; ולא נשמע דבר בלתי קול הפעמונים אשר בבתי המקדש, ולא נראה דבר בלתי עתר ענני הקטרת העולה מן הלבונה, וכהנים נושאי אֵפוד וכהנים גדולים עוברים ברחובות מתחת לאפריון ובידיהם נרות בוערים באש. כי ידעו הכהנים לקחת את לב העם במעשיהם אשר עשו, לבעבור הגדיל את כּבוֹד שמם ואת תפארת אלהיהם. בימים ההם וכל מלאכת מחשבת היתה גם היא גדולה וקדושה בעיני כל יושבי רומא, ויהי כבוד החרשים והחושבים על פני כל העם מסביב, כי בכבודם גם להם כבוד. וּרְפָאֵל, הוא הַצַיָּר הגדול מכל הציָרים אשר על פני האדמה, והוא יושב בימים ההם ברומא גם הוא; וּמִיכָאֵל אַנְגִילוֹ, הוא חרשׁ הפסל הגדול מכל החרשים אשר מקצה תבל ועד קצה תבל, והוא יושב בימים ההם ברומא גם הוא. והאפפיור גם הוא נתן כבוד לשני האנשים האלה, ויבוא אל ביתם ואל משכנם וידרוש להם לשלום כפעם בפעם; כי היתה כל מלאכת מחשבת נכבּדה בימים ההם על פני כל העם, ולאנשים החרשים והחושבים נתּן גם כבוד וגם שם טוב וגם כסף וזהב למכביר. ואולם יש אשר במסתּרים היה חרש או חושב גם בימים ההם, ואיש לא ידעהוּ ואיש לא שׁמע את שמעוֹ!

בעת ההיא ויהי בית ישן ודל ברחוב צרה וקטנה מרחובות רומא, ויהי הבית הזה לפנים היכל, ועתה איש חרש ישב בו, והוא צעיר לימים. והחרש הצעיר איש דל ועני, לא ידע איש את שמו ולא שמע איש את שִׁמעו, אין לו מַכָּר ואין לו מודע זולתי רֵעיו הצעירים אשר היו גם הם אנשים חרשים עושי מלאכת מחשבת, והאנשים האלה אנשים שמחים וטובי לב אשר רוחם כנחל שלהבת ואשר תקותם הולכת לפניהם. ויהי האנשים האלה מדבּרים אליו יום יום ומגידים לו אשר רק לגדולות נוצר, כי כשרוֹן לו ויתרוֹן לו שכם אחד על כל אֶחיו, ואולם לא הועילו כל הדברים האלה לאיש ההוא, כי לא האמין בכחו ולא בטח בכשרונו, ויהי בעשותו תבנית כל פסל בַּחֵמָר, וימהר ויתֹּץ את הפסל אשר עשה ויכהו לרסיסים, כי לא מצא חן בעיניו, ולא כלה מעודו את הדבר אשר עשה. ואולם לא ישכיל ולא יצליח לנצח איש חרש וחושב אשר לא יכלה את מלאכתו, לבעבור הרָאוֹת ולבעבור הִוָּדע, כי רק בזאת יעשה עשר.

“רק חולם חלומות אתה!” דבּרו אליו רעיו כפעם בפעם – “ולכן בָּאַתְךָ כל הרעה! אכן רק לזאת חלמת חלומות בהקיץ, יען אשר לא ידעת את החיים ולא באת בין אנשים ולא ראית את כל שאונם והמונם. סגור אתה ומסֻגר בביתך כנזיר אשר במדבּר, שחוק צעירים לא ידעת ואחרי שמחה לא הלכת, ויהיו לך לתועבה הוללות ותענגים. ואולם ראֵה את אדוננו רפאל הגדול וַחֲכָם! אשר נכנע מפניו כל אדם ואשר לא ימנע גם האפפיור כבוד ממנו, והוא שולח את ידו גם אל הלחם וגם אל היין ולא יחַסר את נפשו מכל טוב!”

“וגם לא לנפשו לבדו יקח את הלחם ואת היין!” קרא אנגילו והוא הטוב והעלז מכל רעיו הצעירים – “כי יתן מהם גם לאֵשת האופה היפה והנחמדה, היא פוֹרְנָרִינָה!”

ורעיו דבּרו אליו יום יום ככל אשר נתן אלהים בלבם וככל אשר שמה חמדת ימי עלֻמיהם על לשונם, כי אמרו למשוך אחריהם את החרש הצעיר לאחוז בשמחה גם הוא ולעשות בִּפְרִיצוּת כמוהם, גם מעשי הוללות וגם מעשי שׂכלוּת ואת כל תעתועיהם אשר הם עושים מטוב לב. ויש אשר החרש הצעיר חשקה נפשו גם הוא לרגעים ללכת בנתיבותיהם, כי לבו חם בקרבו ורוח דמיונו חזק ועצום, ויש אשר בדבּרם וידבר גם הוא דברי בלע ועגבים, וישחק בקול גדול גם הוא, ויהי כאחד מהם! ואולם כל הדברים האלה, אשר קראו להם “תענגות אדוננו רפאֵל”, כּענן בקר חלפו ממנו והיו לאין ברגע ראוֹתוֹ את אחת התמונות אשר עשה הַצַּיָר הגדול הזה ועיניו הביטו את כבוד אלהים באמת המרחף על פני כל התמונות ההן. והיה בעמדו בהיכל הַוַּטִּיקָן ועיניו רואות את מפלאוֹת הפסילים אשר עשו החרשים הגדולים והנפלאים מן השיש עוד לפני אלפי שנים, אז רחב לבו בקרבו ואז רחש לבו כל נשגב וכל קדוש, כל נעלה וכל גדול, כל טוב וכל טהור, ותהי בנפשו ברגע הזה לעשות גם הוא בשיש ולברוא וִלִיצוֹר פסילים אשר כאלה גם הוא, ותבער כאש תשוקתו לעשות תבנית כל מחשבת לבו, אשר כנחל מים תתפרץ מקרבו ואשר עד שמים תעלה ועד עולמי נצח. ואולם מה יהיה משפט הפסל אשר יעשה ומה הדמוּת אשר יתן לו? – הנה הַחֵמָר הרך מתבוסס בין אצבעותיו, וגם דמוּת מוּשֶׂמֶת לו וגם צוּרה מוּשׂמת לו, וחן להן ויפי להן – ואולם ממחרת בבקר והוא שב לנתּשׁ ולנתּץ את אשר עשה, כמשפטו מימים ימימה.

ויהי היום והוא עובר ברחוב על פני אחד ההיכלים הגדולים והנחמדים, אשר רבים הם בעיר רומא. אז עמד לפני פתח השער הגדול ויבט ויתבונן אל ציוּרי הַשִּׂיד המצֻיָּרים על פני הכִּפּוֹת הקמורות אשר מסביב לגן שושנים; ומתוך הגן עולים פרחי הַדְּרַכּוֹן עם עליהם הירוקים והרעננים, והם מציצים מחרכי ברֵכת מים אשר נבנתה שיש. ומן הברכה מפכּים מים חיים אשר עינם כעין הבדולח. ובעודו עומד ומביט בתפארת המראה הזה, והנה תמונת נערה עוברת על הברֵכה, והיא בת אדוני ההיכל הזה, והנערה נערה צעירה ונחמדה ויפה וקלת רגלים, אשר לא ראה עוד אשה נחמדה כמוה מעולם. ואולם גם ראֹה ראה כמוה לפנים! על פני אחת התמונות מתמונות רפאֵל אשר באחד ההיכלים הגדולים ראה אותה, והיא מצֻיָּרה שם בדמות תבנית “פְּסִיכֵי”, היא הנפש, כפי דמיון היונים ודמוּתם אשר דִּמּוּ להם את הנפש במשלי אליליהם. ואולם רק מצֻיָּרה היא שם בציור, ופה חיה היא ושלֵמה!

ותמונת הנערה היתה בקרב מחשבותיו ובקרב לבו, ובשובו אל חדרו הדל, וימהר ויעש בחמר וייצר את תבנית פסל פסיכי, היא הנפש. ותבנית התמונה אשר עשה תבנית הנערה הרומית היא בכל הדרה ובכל תפארתה, וירא את אשר עשה, וימצא מעשהו חן בעיניו בפעם הרִאשונה. אכן יש עז ומחשבה ותפארת לתבנית התמונה הזאת, והנערה חיה לפניו בכל נפשה ובכל מאֹדה! ורעיו באו ויראו את אשר עשה וישתאו וישתוממו ויריעו בקול גדול מרב שמחה ומרב צהלה. רק אלהים עשה את היום הזה להראות את כל הנפלאות הטמונות בלב החרש הצעיר, והנפלאות האלה הלא מראש נִבְּאוּ אותן המה, והמה ידעו כי יש יום והתברכו באיש הזה כל יושבי הארץ מן הקצה אל הקצה!

והחמר נותן לתבנית תמונה גם צורת הבשר וגם חיים, ואולם טוב ממנו השיש, אשר הוא הנותן לה את לִבנת המראה ואת הכח לעמוד לימים רבים. ולכן אמר החרש לחצוב את פסלו מן השיש, כי אז יהיה לפסל פסיכי אשר לו גם יפי וגם כח וגם חיים ככל אשר חשקה נפשו. וגם הנה יש אתו גִּזְרַת השיש היקרה הזאת, כי אותה הנחילוֹ אביו אחריו זה שנים רבות, והיא טמונה בתוך החצר באדמה; ושברי בקבוקים ושרידי טרפי ירק וגללים מכסים אותה ומתַעבים את פניה, ואולם בקרבו טהור השיש ומראהו כשלג אשר בראשי ההרים. ומן השיש הזה יעשה את פסלו, פסל תבנית הנפש, היא פסיכי!

ויהי היום ויקר מקרה – והשחר לא יספר את הדבר, כי לא ראה אותו, ורק אנחנו ידענו – וחברת אנשים נכבדים מן החורים והרוזנים אשר ברומא באה עד הרחוב הצרה והקטנה, ותּהי המרכבה אשר להם מחכּה אליהם בקצה הרחוב עד שוּבם, והם הלכו ברגל ויבואו עד בית החרש הצעיר לראות את המלאכה אשר הוא עושה, כי גֻנָּב דבר גם אליהם בדבר המלאכה ההיא. ומי היו האנשים הבאים? הוי עלם צעיר ודל! הוי עלם צעיר ומצליח! הלא הנערה הצעירה באה אליו עד חדרו ועד מעונו הצר, והיא עומדת עתה לפניו, ומי יערוך דמות לשחוק פיה ברגע אשר קרא אביה לאמר: “הלא אַתּ היא זו, בתּי, בכל עצמך ובכל בשׂרך!” כי אין ערוֹך לשחוק פיה ואין דמוּת לנֹגה עיניה, הוא נֹגה העינים הנפלאות אשר שמה רגע אחד בפני החרש הצעיר, ונגה עינים אשר כזה הוא ירים נפש איש וישפוך עליה נדיבוֹת ויפצפצנה.

“רק מן השיש תֵּחָצֵב תבנית פסיכי אשר כזאת!” אמר האיש העשיר, והדברים האלה היו לדברי גאֻלה לחמר המת ולשיש הכּבד אשר בחצר, וגם לחרש הצעיר! והחרש הצעיר עומד ולבו התפעם בקרבו, והאיש מוסיף לדבּר עוד: “בּכלוֹת המלאכה, והיתה לי למקנה, כי אנכי אֶקננה!”

ביום ההוא ותקופת חיים חדשה באה על הבית הדל אשר לחרש הצעיר, ותהי בו כרוח חדשה על פני כל קצותיו. וששון ושמחה מלאו את הבית, וידים אמונות עשו בו מלאכה; והשחר המאיר ראה יום יום את המלאכה בְהֵעָשׂוֹתה, ואת כל אשר הלך החרש מחיל אל חיל. והחמר גם הוא היה לאחר, כי נהפך ותהי בו רוח כרוח נשמת חיים, והחרש עושה בו את התמונה אשר ידע היטב, והיא יפה שבעתיים מבראשונה.

“עתה ידעתי מה חיים ומה משפטם!” קרא החרש הצעיר ויריע תרועה גדולה – “אהבה היא, התנשאוּת היא אשר תתנשא הנפש עד כל נעלה, התחבּרוּת היא אשר תתחבר הנפש עם כל נשגב! והחיים אשר בשמם ידגלו רעי, והתענגות אשר הם אומרים ואָכל ושתֹה אשר הם מבקשים, כל אלה רוח הם, אבעבֻּעות הם על פני מחמצת השׁמָרים, והם לא יהיו ליין הטהור אשר ממנו ישתה האדם ונפקחו עיניו והיה קדוש ומקֻדש!”

וגזרת השיש הוּבְאָה מן החצר, ויקם אותה ויפסול בְּמִפְסֶלֶת, וַיַּפֵּל ממנה רב, וימֹד אותה בּקנה מדה, ונקדות ואותות עשה בה וְתָוים תִּוָּה עליה, ויעש את כל ראשית המלאכה אשר יעשה הפועל בְּהַחִילֹו, עד לכתּו מחיל אל חיל ועד היות האבן לתמונה, והתמונה היתה לסמל יפי, והסמל היה לתבנית פסל פסיכי, היא הנפש, והיא נחמדה כצלם אלהים אשר בו עשה את הנערה הנחמדה והנפלאה. אז היתה האבן הכבדה לנערה קלה ברגליה, ותהי כמרחפת על כנפי רוח או כמחוֹללת בין השמים ובין הארץ, תבנית תמונת פסיכי היא הלוקחת כל לב ביפיה, ושחוק פיה כשחוק מלאך תמים אשר אין כמוהו על פני העפר, ככל אשר ראה היוצר הצעיר את תמונתה בחלומותיו ובדמיונותיו וּבַחֲזוֹן לבו.

והשחר אשר בבקר השקיף משמים וירא וידע את כל המעשה אשר נעשה בלב האיש הצעיר ואת הרוח החדשה אשר לבשה אותו, ויבן על מה האדימו לחייו רגע אחד ועל מה הלבינו רגע משנהו, וידע על מה האירו עיניו ברגע אשר יצר את פסלו ויעש ויברא שנית את אשר ברא אלהים לפניו.

“אָדון אתה לחרשים ככל החרשים וככל היוצרים הגדולים והקדמונים אשר היו בימי היונים!” קראו רעיו באזניו והם משתאים ומשתוממים על הפסל אשר עשה – “עוד מעט ויצא שמך בגוים וכל יושבי תבל מן הקצה אל הקצה ידעו את אשר עשית ויוקירו את פסיכי אשר לך!”

“פסיכי אשר לי!” ענה אחריהם החרש הצעיר – “אשר לי! כן דברתם, לי היא, כי מלבי עשיתיה! הנה חרש גם אנכי כאחד מהם אשר מן הגדולים אשר מתו! רק אלהים עשה עמי את החסד הגדול הזה, וירוממני וינשאני מאַשפוֹת, להיות כאחד הנדיבים!”

ובדברו ויכרע על ברכיו וישא את קולו ויבך, ותהיינה דמעותיו דמעוֹת תודה להודות לאלהים את החסד אשר עשה לו; אולם גם את אלהים שכח בעוד רגע, ולא זכר בלתי את תמונת הנערה ואת תבנית פִּסְלָהּ, היא תבנית פסל פסיכי, אשר מראיה כמראה תבנית נחצבת מן הקרח והיא עוטה ארגמן מן הארגמן אשר יפרש עליה שמש הבקר.

ביום ההוא והוא לא רק בחלומות ובחזיונות יראה את פניה, כי גם בהקיץ, בּעוֹדה חיה לנגד עיניו וּבעוֹדה מדבּרת אליו בהוד קולה – כי עוֹד ביום ההוא והוא בֹא יבוא אל תוך ההיכל אשר לאיש העשיר לבעבור הגיד כי שלמה המלאכה ופסל פסיכי נכון עמו בביתו. אז עבר את שער הבית ויבוא אל החצר הפנימית, אשר שם המים מְפַכִּים מבּרכת השיש מפיוֹת פסילי התנינים, ואשר שם יציצו פרחי הדרכּון והשושנים הנחמדות, והיו גם הם כּמפכּים מתוך הבּרכה. ויעבור את החצר ויבוא אל האולם הגדול והרם אשר לפני הבית, וקירות האולם מכֻסים בתמונות שִׁלְטֵי אותות הבית לצבעיהם השונים ובציורים יקרים ותאוה לעינים, ועבדים ומשרתים עושים כה וכה והם לבושים בגדי שרת לתפארת; והאנשים האלה גאִים מאד, והיו כסוסים רתומים לעגלות החֹרף אשר יתגאו גם הם בפעמוניהם התלוים בצואריהם; ויש מהם אשר עלו ויגהרו ברוָחה ובגאון על ספסלי העץ העשוים מקלעות פטורי ציצים, ויהיו כאדונים אשר בבית. אז הגיד את שאֵלתו אשר הוא שואל, וילכו ויעלו אותו במעלות השיש הנוצצות, אשר מרבדים רכים פרושים עליהן, ושם פסלי אבן מֻצבים משני העברים, מעבר מזה ומעבר מזה, ויעבירו אותו דרך חדרים יקרים, אש שם ציורים ותמונות יקרות ואשר רצפת הבית מְמֻלָּאָה מִלֻּאַת אבן; ויהי כל החן וכל התפארת הזאת להניא ראש ולהכביד נשמת כל איש אשר לא נסה בהם. ואולם בעוד רגע ותחדל גם המועקה הזאת, כי בא עד לפני אדוני הבית, ואדוני הבית האיר את פניו אליו וידבּר אליו דברים טובים ונעימים, וידבּר אליו באהבה וברצון, ובכלותו לדבר, טרם יצא האיש הצעיר מלפניו, ויצוהו גם אל בתו הַסִּיגְנוֹרָה הצעירה, כי חשקה נפשה גם היא לראות את פניו. אז יעבירו אותו העבדים והמשרתים דרך חדרים יקרים ואולמים רבים להביא אותו עד האולם אשר לה, והאולם נחמד מכל אשר ראו עיניו בבית הזה, ורק גברת האולם היושבת שם היא הנחמדה מכל מחמד אשר מסביב.

וגברת האולם פתחה את פיה ותדבר אליו –

אכן אין תּפלה ואין תּחנה ואין שירה משירות מקדש אלהים אשר המסוּ את לבו ואשר נִשאוּ את נפשו יותר מן הקול הזה! אז החזיק בידה וַיַּגֵּשׁ אותה אל פיו ויאַמץ אותה אל שפתיו, והנה רכּה כף ידה מכל שושנה; ואולם אש יצאה מן השושנה הזאת ותאכל אותו ותבער בו כשלהבת. אז נזלו מפיו דברים והוא לא ידע, וַיַכְבֵר מלים והוא לא התבונן – היודע הר האש כי נחל שוטף אש הוא מקיא? ואת לבו הגיד לה ואת דבר אהבתו אשר הוא אוהב אותה!

והנערה עומדת ותהי כנבהלה כי לא האמינה למשמע אזנה, והיא גֵאָה וּמִנֹּאָצָה ועל שפתיה בוז ולעג ופניה פני איש אשר נגעה ידו פתאם אל עור צפרדע קר ורטוב. אז האדימו לחייה ושפתיה הלבינו, ועיניה גם הן הִלְּכוּ כידודי אש, ואולם שחורות הן כּחשכּת הלילה.

“משֻׁגע!” קראה –“גש הלאה, רד!” ואחרי כן הפנתה אליו את שכמה, ומראֵה פניה כמראֵה תבנית המפלצת אשר פניה אבן ושערותיה נחשים.

והחרש בא החוצה עד הרחוב, והוא כאיש אשר אין נשמה באפו ואשר בשרו נמס, אז התהלך כצל ברחובות העיר ויבוא עד ביתו וישב ויהי כחולם חלום, ואחרי כן הקיץ מתרדמתו אשר נרדם בעינים פקוחות, והוא מתהולל ומשתגע פתאם. – אז לקח את הפטיש וירם אותו ויהי עם לבו לְנַפֵּץ את תבנית פסל השיש לאלפי רסיסים, והוא לא ראה ולא ידע כי רעוֹ אנגילו בא ברגע הזה אל ביתו, ורעו זה אחז בזרוע ידו ברגע אשר הרים אותה ואת הפטיש יחדו, ויחזק בה בכח ובגבורה.

“הוי אֻמלל! מה אתה אומר לעשות?” קרא אליו אנגילו.

ויהי הם נֶאֱבָקִים איש עם אחיו רגעים אחדים, ואנגילו הוא החזק, ויגבר מרעהו ויכניעהו, והחרש הצעיר התנפל על הכסא אשר לפניו והוא עיף ויגע.

“מה האסון אשר קרך?” שאל אנגילו – “שובה נא למנוחתך! פתח פיך ודבּר!”

אבל מה ידבר אליו ומה יאמר לו? מה האסון אשר קרהו ומה יגיד לו? – ואנגילו רק לשוא יפצר בו, כי אין בפיו דברים.

“רק את נפשך אתה חומס מרב חלומות ומרב דמיונות! ואתה לוּ היית לאדם כאַחד ממנו ולוּ חדלת מרדוֹף אחרי רוח, כי אז ידך הושיעה לך! הבעצם ידך אתה אומר להכות את נפשך חֵרם? קום וֶהֱיֵה לאיש! שתה בלב טוב את יינך, ומצאת כי גם שנתך תּערב עליך! תּהי נא נערה יפת תּאר רֹפְאֲךָ, וראית כי מרפא היא! הנה גם הנערה מנערוֹת שדוֹת קַמְפַּגְנִיָה יפה ונחמדה כלה כבת־המלך אשר בהיכל השיש, כי אֵם חַוָּה לשתיהן, והיה בעודן בגן העדן בטרם תּפרוּ להם עלי־תאֵנים, וראית כי לא תדע להבדיל בין שתיהן! לכן זה הדבר אשר דברתי: לך נא אחרי אנגילו, כי הוא רעך הנאמן! מלאך אנכי לך אשר אלך לפניך, והייתי לך למלאך החיים! כי הנה ימים באים, ואתה תזקן ותחלש, ובשׂרך אשר עליך יכלה וימס, והיה ביום צח בזרוח השמש בשמים וכל היקום ישמח וירנן, ושכבת אתה כקנה נובל, אשר לא יצמח ואשר לא יפרח עוד, אכן לא אאמין לדברים אשר ידברו הכהנים יום יום, באמרם כי יש חיים גם מעבר לקבר! רק דמיון הוא אשר יכָּזב, רק משל הוא לפני ילדים, וכל זה נעים ונחמד מאד לאיש אשר לבו הולך אחרי דמיונות, ואולם אנכי לא חמדתי דמיונות, כי אם את החיים באמת. ולכן זה הדבר אשר דברתי: לך אחרי והיה לאיש!”

ואנגילו משך את היוצר הצעיר אחריו, וילך אחריו ולא הֵניא אותו. כי אש בּערה בקרבו פתאם, ולבו נהפך ויהי לאחר, ותלבש אותו רוח חדשה פתאם לפתע, לחַלֵּץ את נפשו מכל דבר אשר הסכין עמו לפנים ולהנתק מכל מעשיו ומכל מנהגיו אשר עשה ואשר היו לו עד היום הזה ולהיות לאיש אחר – ולכן הלך אחרי מוליכו.

ובאחת מרחובות רומא הרחוקות בנוי בית־היין אשר חרשים וחושבים יבואו בו, והבית בנוי בתוך שרידי העיים אשר לבית מרחץ ישן, וְצִיטְרוֹנִים גדולים וצהובים עולים מבּין העלים הכּהים והנוצצים והם מכסים חלק מן החומות הקדמוניות אשר מראיהן אדמדם. ובית־היין עשוי מעשה כִפָּה, והיה כחֹר נקוּב בתוך העיים; ונר תמיד בוער בבית לפני הפסל הקדוש, ועל פני הכּירים בוערת אש גדולה, אשר שם יצלו צלי ואשר שם יבשלו את אשר יבשלו, ובחוץ לפני הבית ערוכים השלחנות תחת הציטרוֹנים ותחת הַדֹּפֶן.

אז באו השנים עד בית־היין, ויחרדו כל רעיהם לקראתם וישמחו על החרש הצעיר שמחה גדולה. וכל האנשים אשר באו רק מעט אכלו והרבּה שתו, כי טוב היין לשמח לב; וישירו בשירים וינגנו בְקַתְרוֹס, וישָׁמע קול מחול ממחולות הארץ אשר יקרא להם סַלְטָרִילוֹ, ובהשָׁמע קול המחול המשׂמח הזה, ותבאנה גם שתי נערות רומיות מן הנערות אשר ישבו לפני החרשים הצעירים להיות להם לסמל לתבנית כל תמונה אשר הם עושים, ותצאנה גם הן במחול וַתְּפַזֵזְנָה וַתְּכַרְכֵּרְנָה, ותּבּקע הארץ לקולן, ותהי השמחה גדולה מאד; והנערות נערות פוחזות ועליזות, מתהוללות וקדֵשות! אכן לא מראֵה תמונות פסיכי היה מראיהן ולא שושנים יפות ורכּוֹת היו, כי אם פרחי־אֲהָלוֹת מלאים ורעננים ובוערים באש!

והיום יום בוער אשר לא חדל חמוֹ גם אחרי בֹא השמש! ותהי אש בכל לב פנימה ואש בתוך הרוח אשר בחוץ ואש בתוך כל עין! והרוח אשר בחוץ מלא זהב ושושנים, והחיים גם הם מלאים זהב ושושנים!

“אלהים עשה את היום הזה כי נתתּ אל לבך ובאת הנה גם אתה! רק הנשא נא על דָּכְיֵי הזרם השוטף בקרב לבך פנימה ומחוצה לך על כל סביבך!”

“מעודי לא הייתי בריא ואולם ושמֵח וטוב לב כאשר אנכי כיום הזה!” ענה החרש הצעיר – “אכן צדקת! כּלכם צדקתם, אַחי! הן כסיל הייתי וחולם חלומות, ורק עתה ידעתי כי לא לדמיונות נברא האדם, כי אם לחיים אשר באמת!”

והאנשים הצעירים יצאו מבית־היין, וקול השירים וקול הקתרוֹס עולים אִתּם לשַׁלחם, ויהי הם עוברים ברחובות העיר בהמון גדול, וכוכבי הלילה נוצצים מן השמים ומאירים להם, ושני פרחי־האהלות הבוערים, הם הנערות מנערות בנות קמפגניה, הולכים אִתּם גם הם.

ובחדר אנגילו לא חדל השאון גם שם; ועל פני קרקע החדר זרוּעים ומפֻזרים גליונות ורשימות, עלים ולוּחוֹת, ויש אשר תמונות משוחות עליהם בצבעים, ויש אשר רק החלה המלאכה אשר בתמונות ולא שלמה עוד, וכל אלה מפֻזרים וּמְפֹרָדִים על פני הרצפה כה וכה. ובין התמונות אשר על פני הרשימות והלוחות השונים נראו גם תמונות הנערות אשר מבּנוֹת קמפגניה, והנערות מצֻיָּרוֹת על פני התמונות חליפות, פעם בכה ופעם בכה, ותהי להן כל יפעתן וכל עצמת כּחן, ואולם הנערות החיות יָפוּ מן התמונות שבעתים. ואור גדול יצא מן המנורה אשר ששת קנים לה, וגם מקרב תמונת האדם החי יצא אור גדול, וירָאֵה מעט מכּבוֹד אלהים אשר בקרב האדם פנימה.

“הוי אַפּוֹלוֹן! הוי יֻפִּיטֵר!” קרא החרש הצעיר – “עד השמים ועד התפארת אשר לכם התנשאה נפשי רגע אחד, ותּהי כמו יפַתּח פרח החיים בלבי זה עתה ופרח והֵציץ ציצים!”

ופרח החיים פִתַּח ויפרח ויצץ ציצים – – – ויבּוֹל ויקמול, וייבש ויפול, ויעל ממנו אֵד נתעב, ויך את הלב בתמהון ואת העינים בסנורים, וַַשְׁכֵּר את המחשבות מצחנתוֹ ואת רחשי הלב מבָּאְשׁוֹ, ויכַבה את האש הזרה הבוערת בּחוּשים, ויהי חֹשך מסביב.

ובבֹאו אל ביתו, וישב על מטתו, ויתחזק ויהי כמֵקיץ מתרדמה. “הוי שקץ וגעל נפש!” קרא ויעקם את שפתיו, והקריאה אשר קרא יצאה ממעמקי לבו – הוי אמלל! גש הלאה! רד!"

אז נאנח אנחה גדולה.

“גֵּשׁ הלאה! רד!” – את הדברים האלה שמעה אזנו מפי פסיכי החיה, והם בערו כאש בלבו ויהמו ויתנו קול, ועל שפתיו בערו כאש ויהיו לקול דברים גם עליהן, ויט את ראשו על פני הכּר ומחשבותיו נבוכו ולא ידע עוד את נפשו וירָדם ויישן.

ולפנות בקר הקיץ פתאם ויתאמץ ויתחזק לדעת את אשר עמו. מה זאת? הַחַלוֹם חלם? הגם הדברים אשר שמע מפיה וגם בואו אל בית־היין וגם התהלכוֹ עם פרחי האהלוֹת האדֻמים אשר מבּנוֹת קמפגניה, הרק בחלום הלילה ראה את כל אלה? – הוי אֵל אלהים גדולים! הלא בהָקיץ שמע את כל אלה ובהקיץ ראה ובהקיץ עשה, וכל אלה אמת ואמונה!

ומן השמים הלבושים ארגמן השקיף השחר וישפוך את אורו עליו ועל תבנית פסל פסיכי אשר עשה, והיוצר הצעיר חרד חרדה גדולה בראותו את הפסל אשר נוצר לעמוד לנצח, והוא טְמֵא עינים אשר לא לו להביט מראה אשר כזה. אז שלח ידו ויקח שמיכה וישלך אותה על פני הפסל; ויהי כי חפץ להסיר את השמיכה ולהביט שנית את מפעלוֹ, ולא יכול עוד לעשות את חפצו, כי לא נתן אותו לבו לנגוע אליו באצבעו.

והוא דוּמם וקודר, שָׁח ומשתולל, ומאז הבקר ועד הלילה ישב על מקומו תחתיו. ולא ראה ולא שמע דבר מכל הנעשה בחוץ, ואיש לא ידע את אשר יעָשה בקרב לב האיש הזה.

וימים עברו, ושבועות חלפו, ורק הלילות ארכו מכל מדה.

והשחר השקיף משמים וירא את האיש יום אחד בבקר בקומו מעל משכבו, והוא עיף ויגע ופניו הלבינו מאד ואש הקדחת בוערת בעצמותיו! והאיש נִגָּשׁ אל פסל השיש ויסר את השמיכה מעל פניו ויתבונן אליו רגעים אחדים במכאובים גדולים ובמחשבות רבות, ואחרי כן הסיע את האבן בּרב כּח ובגבורה גדולה ויוֹצא אותה החוצה אל תוך החצר; ובאר בתוך החצר אשר יבשו מימיה, ותהי הבאר לחֹר גדול ועמוק! שם הוריד האיש את תבנית פסל פסיכי אשר עשה ושם קִבֵּר אותה, וישפוך עליה עפר מלמעלה ויכַס בנצָרים ובזלזלי עץ ובקוצים ובשרשי עשב ולא נראה כי בא דבר אל קרב הבוֹר.

“גש הלאה! רד!” – את הדברים האלה קרא החרש בּקַבְּרוֹ את הפסל, ויהיו לו הדברים המעטים האלה למשא ולמספד אשר נשא על פני הקבר הזה.

והשחר ראה מתוך הארגמן אשר בשמים, ויחרד אורו בתוך הדמעוֹת השתים הגדולות והכבדות אשר ירדו מעל לחיי האיש הצעיר; והאיש הצעיר עוד אש הקדחת בוערת בעצמותיו, והוא חולה ואָנוּש ומתעלף ונוטה למוּת, ויפול למשכב ויגדל חליוֹ עד מאד.

והרופא אשר יבוא אליו יום יום הוא רעוֹ מקדם, והוא אִיגְנַצִּיּוּס הנזיר מן הנזירים אשר בּמקלט הכֹהנים, והיה בבואו וידבר אליו יום יום על האלהים ועל התורה אשר נתן, על השלום ועל הטוב אשר באמונה המסורה, על החטא ועל יצר לב האדם הרע, על החסד ועל החנינה אשר באלהים אלהי הרחמים, וכי טוב אדני לכֹּל ונושא עון ועובר על פשע – –

וכקרני אש שמש על אדמת שדה לחה ושוקקה, כן ירדו הדברים על לב האיש החולה, וכן היו לו גם הוא לענני ערפל העולים לפניו; ובתוך הערפל מראות, ובתוך המראות חיים, והחיים האלה גם אמת וגם אמונה בהם. אז ראה מתוך הערפל הזה את חיי האדם וישפוט אותם משם, וירא והנה הם מלאים שגיאות ותעתועים, מקסם כזב ותרמית עינים, וכן היו בעיניו חייו גם הוא. וכל מלאכת מחשבת גם היא איננה בלתי אם קוסמת, אשר בקסמיה ובכשפיה הרבים תַּט את האדם אחרי ההבל ואחרי כל תאוה. כי שקר אנחנו עושים בנפשנו, שקר אנחנו עושים ברעינוּ ושקר אנחנו עושים באלהינו, והנחש אשר בקרבנו לא יחדל אף רגע מהשׁיא אותנו לאמר: “אֱכול והיית כאלהים!”

והחָרש התברך בלבו כי לא ידע ולא הבין את נפשו בלתי היום, וכי עתה מצא את הדרך העולה אל האמת ואל השלום. במקדש אלהים שם האור ובאמונתו שם האמת, ובמקלט הכהנים שם המנוחה ובחדרם הסגור שם המרגעה ושם הדממה ושם השַׁלוה, כי שם יצמח עץ האדם ועלה ופרח לנצח.

ואיגנציוס הנזיר בשמעו את הדברים האלה, וישמח עליהם בסתר, ויוֹסף אש לעצים וירב דברים על דברים; ויהי בשוּב החולה לאיתנוֹ, ויקם ויבָּדל מקרב אֶחיו, ויבוא אל מקלט הכהנים. אז היה החָרש לנזיר וישב לבדו בחדרו הצר ואת אֶחיו לא ידע ואת הארץ אשר מחוץ לו לא הכיר עוד.

והכהנים והכמרים והנזירים חרדו לקראתו וישמחו עליו שמחה גדולה. ויש אשר הביט הנזיר החדש על האור אשר בתוך המקדש, ויהי כרֹאֶה את כבוד אלהים בתוך האור, וגם בכל התמונות ובכל הפסילים הקדושים ראה מראות אלהים, כי כן התברך בלבו, ויש אשר עמד בחדרו הצר בנטות השמש לבוא והיום רד, ויפתח את חלונו, וירא את רומא הקדושה לפניו ואת חרבוֹתיה ואת עִייֶהָ הרבים, את היכליה הנשַׁמים ואת בית הַקּוֹלוֹסֵיאוּם הגדול אשר נחרב; ויש אשר עמד ביום קיץ וירא את אור האביב הפרוש על בית הקוֹלוֹסיאוּם, ויבּט את הַשִּׁטָּה הפורחת ואת ירק־התּמיד המאיר, את השושנים המֵצִיצוֹת ואת התּמרים המשַׂגשׂגים, את הציטרוֹנים המזהירים ואת תפוחי הזהב הנוצצים, אז מלא לבו חרדת קֹדש אשר לא ידע כמוה עד היום הזה, וּשׂדה קמפּגניה אשר מאחרי רומא שקט ושאנן כּלוֹ, והוא מגיע עד הרי התכלת אשר עליהם רובץ השלג, והיו כל אלה כמראה תמונה המצֻיָּרָה על פני רקיע השמים, וכל אלה ידֻבּקוּ יחדו והיו לאחדים, אשר רוח אחד להם מן הקצה אל הקצה, והם מלאים שלוה ויפי, נעם ומנוחה, והיו כמתעופפים בין השמים ובין הארץ וכחלומות אשר יחלום איש – – כי הַכֹּל חֲלוֹם!

אכן חלוֹם כל החיים, הכּל חלוֹם! וחלומות אשר יחלום איש, רק לרגעים יחלום אותם או לשעוֹת; ואולם חיי מקלט הכהנים לאֹרך ימים, וברב שנים לא יתּמוּ חיי נזיר אשר מן הנזירים!

וּבֶאֱרֹך הימים ובִרְבוֹת השנים, ותקצר נפשו גם הוא בקרבו, ויש אשר התעורר יצר לבו הרע כבראשונה ויש אשר בא גם השטן לנסותו.

ויש אשר אֵש אָכלה אותו ואת קרבו, והוא לא ידע מה היא, ויצר לבו הרע גם הוא לא חדל ממנו! למה ירדוף הרע אחריו, והוא את נתיבותיו לא בּקשׁ? וגם בהרבותו לענוֹת את בשׂרו ולצוּם לילה ויום, והוא לא הועיל ולא עשה חיל, כי בקרבו יושב הרע ומקרב לבו הוא בא! רק על בשרוֹ ממעל יעטה ההאדם את מעיל הנזירים ובסתר לבו פנימה יושב הרע והוא כנחש יזחול ועל סביביו יפריש! האם לא תֻמַּת נעוּריו הביאתהו עד הלום? ואם לא נחפז היה כמים בעזבו את חמדת הארץ וּבְהִנָּזְרוֹ לאלהים?

ויהי מקץ שנים רבּות, והוא הולך ברחוב העיר, וימצא אותו אנגילו רעהו ויכירהו.

"בן אדם! " קרא אנגילו – “האַתּה הוא זה? הבאת עתה עד תכלית חקר וגם שלותּ וגם שקטתּ? – אכן חטאת חטאה גדולה לאלהים, כי מתּנה טובה נתן אלהים בלבך ואתה השלכת אותה אחרי גוך ככלי אין בו חפץ! הלא ידעת את משׁל החכמים: “עבד מוֹזֵג כּוֹס לרַבּוֹ, בא רבּוֹ ושופך על פניו!” וגם לא עבד, כי אלהים הוא אשר מזג לך את כוסך! ומה מצאת עתה ומה השׂגתּ? האם לא בראת לך גם עתה רק חיי חלומות? האם לא עשית לך אמונה רק לפי דמיונותיך ולפי הגיון לבך, ככל אשר יעשו גם רבים כמוך? ומה תעשה וגם כל אלה לא יהיו בלתי אם חלום ודמיונות ומחשבות יפות?”

“בּרח לך, שטן!” קרא הנזיר ויפן לאנגילו ערף ויעזוב אותו.

“אכן יש שטן בארץ! יש שטן אשר לו חֹמֶר ובשר, ואני בעיני ראיתי אותו היום!” דבּר הנזיר אל לבו – “אצבע נתתי לשטן הזה לפני שנים הרבּה, ויֹאחז את ידי כלה – –”

ופתאם החריש ויחקור ויחשוב מחשבות.

“לא!” קרא – “לא בחוץ יתהלך השטן, כי אם בלבי בקרבי הוא יושב! וגם בלב האיש הזה בקרבו הוא יושב! ורק האיש הזה לא יֵעָנֶה מפניו ולא יתענה תחת ידו, ולכן ירים ראש ולבו בקרבו שׂמח, תחת אשר אנכי נעניתי מפניו והתעניתי תחת ידו, ולכן שַׁחֹתִי ונדכּיתי! ואולם גם אנכי אין לי עצה להיות שלו ושלאנן בלתי אם בבקשי תנחמוֹת אֵל וּברדפי אחרי אמונה – – – אבל לוּ רק היו תּנחמוֹת בָּאֵל ולוּ רק היתה אמונה באמוּנה! מי יגיד לי אם לא רק מחשבות יפות גם פֹה, ככל המחשבות היפות במלוא רחב הארץ אשר עזבתי ואשר נִזַרְתּי ממנה? מי יגיד לי אם לא מקסם כזב ותרמית עינים אנכי רואה, כּמקסם הכזב וכתרמית העינים אשר בּיפי ענני הערב האדֻמים ואשר בּיפי התכלת על ראשי ההרים? הן לוּ מקרוב נראה את כל אלה ומצאנו כי לא כן מראיהם! – הוי נצח עולמים! אל הים הגדול דמית אשר ישקוט ואשר ינוח, אשר יקרוץ אלינו בעיניו ואשר יקרא לנו, אשר ידבּר אלינו נפלאות ואשר ימלא אותנו חרדת קֹדש, וברדתּנוּ אליו כי בטחנו בו, אז נרד, נכלה, – נמות, – ונחדל מהיות! – תרמית עינים הוא ומקסם כזב! גש הלאה! רד!”

והוא יושב על מטתו בחדרו הצר אשר בבית המקלט, ואין מים בעיניו ואין דמעה בעפעפיו לבַכּוֹת את עֱנוּתוֹ ואת שברוֹ, והוא כורע על ברכיו – אֶל מי הוא כורע? הלפסל הקדוש אשר בתוך החומה? לא! ורק מאשר הסכין בּרבוֹת הימים לעשות כן, לכן יעשׂנוּ!

וכרבוֹתוֹ להביט אל לבו פנימה וּכהוֹסיפוֹ לחקור את נפשו בקרבו, כן רבתה החשׁכה וכן גדלה העלטה אשר מלאו את תּוֹכוֹ! מבַּית אין דבר, ואין דבר מחוץ! כּלוּ בעשן ימיו, כּלוּ חייו בעשן! ומחשבת לבו זאת היתה ככדור השלג אשר יתגלגל ויגאה וירבה ויגדל ואחרי כן יתפוצץ – ובהתפוצצו והכּה גם אותו חרם!

“רק לא אגיד לאיש דבר בּדבר התולעת הנוקרת בלבי ומוצצת את דמי! אַסיר יהיה לי סודי כל הימים אשר הוא בקרבי, וביום התמלטוֹ ממני והייתי אנכי לאַסיר לו!”

ויראת אלהים אשר בלבו כשלה, והיא מתאַמצת להתעוֹדד ולהתחזק!

“אלהים! אלהים!” קרא במר נפשו – “חנני אלהים ותן אמונה בלבי! – את המתנה הטובה אשר נתת לי בחסדך הגדול השלכתי אחרי גוי, כי בתתך אותה לי לא נתת לעבדך גם את הכח ואת העז לכלכל אותה! ורעיון אַל־מַוֶת אשר בלבי, הוא פּסיכי, הוא הנפש – גש הלאה! רד! – ונקברת גם אתה עם הנפש, היא פסיכי, אשר עשיתי ואשר היתה לי למאור רגע אחד בימי שני חיי ואשר קברתיה! – והיא לא תקום מקברה עד נצח!”

והשחר אשר ברקיע השמים האיר על הארץ – וגם הוא יומו יבוא ויכבּה ויגוע ויתּם, בעוד הנפשות תהיינה ותחיינה ותָאוֹרנה! וקרן אור השחר חרדה ותעל ותּרחף על פני הקיר הלבן, ואולם לא כתבה על פני הקיר הלבן דבר מכל הכבוד והתפארת והרחמים והחנינה אשר באלהים ואשר יאמין בהם המאמין בכל לבו ובכל מאֹדוֹ!

“הנפש, היא פּסיכי, אשר בקרבי לנצח לא תמות! – היש חיים בדעת? – הַאֲשֶׁר לא ישיג אדם ולא יבין לנצח הוא יבוא ויהיה? – אמנם כן! נכחד עצמי ממני ולא אַשִּׂיגֶנוּ ולא אבינהו! נכחד אתה ממני, אדני ואלֹהי, ולא אבינך ולא אשיגך! נכחד כל היקום ממני וכל הארץ ומלוא תבל ולא אבין ולא אשיג – נפלאוֹת אלהים הם אשר עשה בכח ובתפארת, בחנינה וברחמים – – ובאהבה!”

והדברים האלה היו דבריו האחרונים, והוא חולה שוכב על המטה אשר לא ירד עוד מעליה.

ועיניו אורו, ועיניו סֻגָּרוּ. וקול הפעמונים אשר במקדש הולך הלוך וחזק, ויהי הקול הקדוש הזה קול אחרון אשר שמעו אזניו, ויגוע וימת. – ויקברו אותו באדמה בתוך העפר אשר הובא מירושלים עיר הקֹדש, ויוסיפו עליו גם מן העפר אשר בקברים מקברוֹת הקדושים.

ויהי מקץ שנים אחדות, ויעשו לו כאשר יעשו לכל הנזירים המתים, ויקחו את שִׁלְדוֹ ואת עצמותיו, וילבישו אותו את המעיל האדום אשר ילבשו הנזירים, ויתנו בידו את פּתיל הקֹדש, ויציגו אותו אל תוך המשקוֹף אשר בקיר החומה, מקוֹם הנזירים המתים מֻצָּגים שם. והשמש זורח בחוץ, והלבונה נותנת קטוֹרה בבית, והכהנים נושאים תּפלות לְמַעֲלֵה הנשמה.

ושנים על שנים חלפו.

ועצמוֹת וגרָמים התפרדו, ויפלו והיו לאבק, וראשי גלגלת אנשים מתים הובאו אל תוך המשקוף ויוּצָגוּ שם, ותּמָלא כל החומה הפנימית אותם. וגלגלתּו גם היא מוּצגת שם, ואור השמש זורח עליה. הוי אֵל אלהים גדולים! מה רבּוּ המתים אשר פה ומה עצום מספּרם! ואין איש יודע עוד את שמם, וגם את שמוֹ אין איש יודע! אבל מה זאת? הנה דבר אשר נשמת חיים באפו נראה רגע אחד בַּחֲרַכֵּי עיני הגלגלת בנפול אור השמש עליה! ומה הדבר הזה? לְטָאָה היא אשר באה אל תוך הגלגלת הריקה להתהלך בה רגע אחד. והיא יוצאת ובאה הנה והלום דרך חרכּי העינים הגדולים והריקים. אכן חיים הם אשר נראו עתה רגע אחד בתוך הגלגלת, היא הגלגלת אשר שם קִננו לפני שׁנים רבות גם מחשבות גדולות וגם חלומות נעימים, ואשר עיניה הטיפו דמעות חמוֹת ואשר שם האירה התקוה לחיוֹת לימים רבים ולהיות לבן אַל־מות. והלטאה רצה הנה והלום, והלטאה אָבדה וַתֵּעָלֵם גם היא; והגלגלת היתה למק ולרקב ולאָבק פורח, ואחרי כן היתה לעפר מן העפר אשר באדמה.

ומאות שנים חלפו, עברו.

והשחר אשר ברקיע השמים עודנו מזהיר ועודנו גדול כבראשונה כימי היותו לפני אלפי שנים, והרוח צח מסביב ואדום כשושנים וחם כדם.

והכּכּר, אשר היתה לפנים רחוב צרה וקטנה, שם התנשא עתה בית מקלט לנזירות אשר הנזירות יושבות בו. ויהי היום ואחת הנזירות מתה, והמקַבּרים באו לפנות בקר ויחפרו באדמה אשר בּחצר בית המקלט ויכרו את הקבר אשר יהיה לנזירה המתה. ויהי הם תוקעים את הַמַּעֲדֵר באדמה, והנה נגע המעדר באבן גדולה. והאבן אבן לבָנה והיא נוצצת מתוך האדמה וַיֵרָאֵה שיש טהור לבן כשלג, והשיש התגלה ויהי לתבנית שֶׁכֶם, והשֶׁכֶם התנשאה, והמקבּרים נזהרים מאד בּחפרם, והנה תבנית ראש אשה, וראש האשה התנשא והנה כנפים לתבנית האשה ככנפי זבוב־האביב. ומן הקבר אשר יהיה לנזירה הוציאו לאוֹר הבקר הצח והמזהיר את תבנית פסל פּסיכי העשוי שיש טהור לבן, והוא יפה ונחמד עד מאד. " מה יפה ומה נפלאה תבנית פסל פסיכי זאת! רק אין זאת כי מלאכת מחשבת היא אשר נעשתה בימי החרשים והחושבים הגדולים!" כדברים האלה דבּרו האנשים – אבל מי יצר את הפסל הזה? מה שם החרש הגדול והנפלא? ואיש לא ידע את שמו, ואיש לא ידע מי הוא, זולתי השחר ברקיע השמים אשר יגיה אורו זה אלפי שנים. רק הוא ידע את החרש ואת דרכו בחיים ואת הַמַּסָּה אשר נִסה בה ואת הכִּשָּׁלוֹן אשר נכשל ואת כל חלק האדם אשר היה בו באשר הוא אדם – ואולם כל אלה ספוּ, תּמוּ, גועוּ ומתוּ, כחק לעפר אשר מן העפר בא ואל העפר ישוב; אבל הנותר מכל אלה, והוא הנחמד מכל הסגֻלות אשר רדפה נפשו אחריו וגם השׂיגוֹ, כי חלק אלהים הוא אשר בו, נפש הוא, פּסיכי הוא, והיא הנפש, היא פסיכי, אשר לנצח לא תמות ואשר תקום לדר אחרון ואשר תאריך ימים גם מן השם וגם מן הכבוד וכל התהלה – והנותר הזה נותר גם אחרי החרש הזה, ואותו ראו פה ואותו הכּירוּ, אותו חמדו ואליו השתָּאוּ וישתוממו עליו.

והשחר אשר ברקיע השמים שלח את אורו וישפוך אותו על תבנית פסל פסיכי ועל האנשים המביטים אל תבנית הפסל בחרדת קֹדש ושחוק נעימות בשפתיהם ובעיניהם, כי הכירו את הנפש אשר שפך היוצר בתוך האבן הזאת, והיא הנפש אשר נותרה אחריו.

כל אשר עפר בו ישוב אל העפר וירקב וישָׁכח, ולא יֵדע אותו איש, זולתי השחר אשר ברקיע השמים. ואולם כל אשר חלק משמים בו, הוא לעולם יאיר וְיִנּוֹן גם בכל תהלה אשר יהֻלל עד דור אחרוֹן, ובתֹם התהלה גם היא – וחיתה עוד הנפש, היא פְּסִיכֵי.

בימים מקדם, בהיות עוד אֲבִי אָבִי נער קטון מאד גם הוא, והוא לבוש מכנסים אדֻמים ומעיל אדום וחגוֹרה במתניו ונוֹצה במצנפתו, כי כן ילבשו הנערים הקטנים אשר היו בימיו, אז נראו מראות על פני חוּץ השונים מאד מן המראות אשר כיום הזה, והתּכוּנה אשר בחוץ היתה גדולה ורבּה מאד, והכּבוּדה אשר ברחובות העיר היתה עצוּמה וגדולה מאד, והתפארת אשר בשוָקים ואשר לאדם לא היתה לה קֵצֶה, ועינינו לא תראינה עוד כמוהן, כי השמדנוּ אותן מקרב הארץ ואמרנו עליהן: קדמוניות הן אשר נוציא מפני החדשות – ואולם לא תמָלא אֹזן משמוע בסַפר הזקן את דברי כל הנפלאות האלה אשר היו מקדם.

אכן גדולה היתה התכונה והכבודה והתפארת וכל המראה אשר נראה על פני חוץ ברחוב העיר ביוֹם הִקָּבֵץ חברת הרצענים כלם יחד לעשות חג ולהעביר את הַצּיוּן אשר להם מן הבית הישן אשר היה להם לבית-מועד ולהביאו אל הבית החדש אשר בנו להיות להם לבית-מועד חדש. אז נשאו את דגלם העשוי משי, והוא מתנוסס אנה ואנה בין השמים ובין הארץ, ותמונת האות אשר להם מרֻקמת על פני הדגל, תמונת סנדל היא גדול במדתו ועליו מרחף הנשר אשר לו שני ראשים; ועוזריהם הקטנים נושאים את הגביעים אשר מהם ישתו בבואם אל הבית החדש, וגם את הארון ישָׂאו; וְקִשּוּרִים אדֻמים ולבנים יורדים מזרועות כָּתְנוֹתיהם ומתנוֹססים על כנפי הרוח; והגדולים עוברים חלוצים לפני המסע וחרבותיהם שלופות בידיהם, ופרי תפוח תקוע בראש כל חרב. והמנגנים והמזמרים הולכים גם הם בתפים ובמצלתים, והנבחר מכּלי-השיר אשר להם הוא “הצפור”, כי כן יקרא אֲבי אָבי לבּד העשוי עץ, והוא גבוה מאד וראשו עשוי גֻלַּת כותרת עגֻלה, ושם תלוים כל כלי-שיר ופעמונים ומצלתים וצלצלי שמע, והיה כאשר ירימו וכאשר יניפו את הבּד, ונשמע קול הפעמונים וקול המצלתים וקול הצלצלים וקול המנענעים, עד אשר תחרשנה האזנים משמוע, וגם העינים תֻּכֶּינָה בסנורים מרב הזהב והכסף והנחֹשת הנוצצים באור פני השמש.

ולפני המחנה ירוץ הַלֵּץ, והוא לבוש בגדים אשר תּפר לו מכל סמרטוּט ומכל מטלית אשר שלל צבעים להם, ופניו משוחים בפיח ועל ראשו פעמונים וצלצלים, והיה כראש הסוס הרתום לעגלת חרף. והלץ מכּה בשוט אשר בידו, והשוט לא ימחץ ולא יכאיב, ורק ישמיע קול רעש והמֻלה; והעם אשר ברחוב העיר רב מאד, והוא הולך הלוך ורב עוד; ונערים קטנים ונערות קטנות רצים הנה והלום, והם נדחפים ונכשלים ונופלים אל תוך הבִּיבים אשר לפני הבתים; ונשים זקנות נִגָּשׁוֹת בכתף, והן סרות וזועפות מאד; ואנשים הולכים ויש אשר ישחקו בקול גדול, ויש אשר ישיחו איש באחיו; ועל המעלות אשר לפני הבּתים וגם בחלונות הבתים ועל הגגות יֵרָאֶה עם רב אשר התאסף לראות בנסוע המחנה; והשמש שולח אור גדול, ואחרי כן יבוא הגשם, וגם הוא יהיה לטובה, כי עליו ישמח האִכּר, ותחת הבגדים הרטובים ממים תעלה הברכה והיתה למחיה לכל יושב הארץ.

ומה הפליא הזקן לספר ומה השכיל לשפוך קסם וכשפים על פני כל הדברים האלה! והוא עודו נער קטון מאד בראותו את כל התפארת הזאת. אז יביאו את הציוּן עד הבית החדש אשר בנו, ותִלוּ אותו בראש הכּן אשר עשו, ואחד מזקני הפועלים אשר לרצענים עולה על הבמה והוא נושא משא באזני העם, והמשא כתוב לפניו בחרוזים ובשירים, כי כתב אותו אחד המשוררים החוזים חזון ומשא. ושלשת אנשים מן הרצענים באו וישימו לפני העם את מִבחַר המעשה אשר עשו בסנדלים כי בזאת יקרא לאיש ואיש מהם שם הכבוד “מוֹרֵנוּ”, והם שתו בראשונה את הנֶסך אשר נסכו, כּי רק בזאת הצליחו ויעלו למעלה. והעם הריע תרועה גדולה ויקרא “הידד!” בּכלוֹת המשא מפי המטיף, ואולם שבעתים שמחו על הלץ בעלותו גם הוא על הבמה, ויעש גם הוא ככל המעשה אשר ראה את המטיף עושה וידבר גם הוא ככל הדבר אשר שמע את המטיף מדבּר. והלץ השכיל מאד לְהָלִיץ, ויהי המשֻׁגע למשגע כיד אלהים הטובה עליו, וישת שׁכר בבקבוקים גדולים, ואחרי כן השליך את הבקבוקים הריקים אל תוך העם, והעם נחפזים ותופסים את הבקבוקים בידים אמונות בטרם יפלו ובטרם יִשָּׁבָרוּ; ויהי בקבוק כזה גם לאֲבי אָבי עד היום הזה, כי נְתָנוֹ לו אחד מרעיו בּתפשוֹ אותו; והשמחה היתה גדולה מאד, והציוּן תלוי לפני פתח בית המועד החדש אשר לחברת הרצענים ופרחים ושושנים עוטרים אותו מסביב.

ואם שנים הרבּה יחיה האדם לא ישכח שמחה אשר כזאת – אמר אֲבי אָבי כפעם בפעם; והוא גם הוא לא שכח אותה כל הימים, וגם בהרבותו שנים והוּא ראה תפארת הרבּה ותכונה גדולה וכבוּדה רבּה גם בכל המקומות אשר עבר בהם, וגם אותם ספר לנו יום יום, ואולם נחמד מכלם היה ספוּרוֹ אשר יספר תמיד בדבר הציוּן אשר הסיעו הרצענים בעיר הגדולה מבּית המועד הישן להביא אותו אל בית המועד החדש אשר הקימו להם.

ואבי אָבי בעודו נער קטן, ויקחו אותו אבותיו עמם בצאתם לדרך. בימים ההם והזקן טרם ראה וטרם ידע עוד את העיר הגדולה מכל ערי ארצו, ולכן לקחו אותו אבותיו עמם. ויהי בבואו אל העיר הגדולה והחדשה, וישתאה מאד וישתומם עליה ועיניו לא שׂבעו מֵרְאוֹת. אז ראה המון אדם רב על פני חוץ, אשר לא ראה עוד עם רב כזה על פני מקום אחד, ויאמן ויחשוב כי רק ציוּן הם אומרים להעביר מן הבית האחד אל הבית השני. והציֻנים גם הם מה רבּו בעיר הזאת ומה עצמו מספוֹר אותם! והיה איש כי יבוא ואסף את כל הציּנים האלה אל מקום אחד, ומצא לו למלא בהם מאה בתּים, להיות תלוים שם איש על יד אחיו על ארבעת הקירות, תחת תְּלוֹתָם על החומות החיצוניות אשר בחוצות העיר; כי אין בית אשר אין עליו ציוּן ממעל לפתח או ממעל לשער או על יד החלונות בחוץ או בקיר החומה. והיה הבית אשר החַיָט יושב בו, ונראָה ציוּן מחוץ לבית הזה על פני השער ממעל למשקוף, תבנית לוח הוא עשוי, ועליו מְצֻיָּר ציוּרי בגדים ושמלות ומעילים ואֵפוֹדים, להודיע את כל עובר כי חיט יושב בבית הזה; והבית אשר שם חנוּת לממכּר טבּק, ונראָה ציוּן עשוי לוּח רִקּוּעַ פח, ועליו ציורי נערים קטנים ונחמדים אשר צִיגַרוֹת בוערות באש בפיהם. ויש אשר נראוּ ציוּנים ממעל לחניוֹת אשר למוכרי חמאה או למוכרי דגים מלוחים או למוכרי ארונות למתים או לעושי מצנפות ומגבעוֹת וחריטים ובגדי כהֻנה; מלבד המוֹדעוֹת וכתבי הפֵּרְסוּמִים וכל דברי הבּשוֹרוֹת אשר על כל עבר ואצל כל פנה. והיה כּי יעבור איש כל היום ברחובות, וראה את הציֻּנים אשר על הבּתּים ועינו לא תשבע מראוֹת, כי בהתבוננו אל הציֻּנים והבין וידע גם את משפט האנשים היושבים בתוך הבּתּים; וגם טוב ונכון מאד – אמר אֲבי אָבי תמיד – לדעת את האנשים היושבים בתוך הבּתּים בערים הגדולות ולהבין את משפטם ואת כל אשר אִתּם.

אבל גדולות ונפלאות נעשוּ עם הציֻּנים ביום ההוא בּבֹא אֲבי אָבי אל העיר הגדולה, והוא במו פיו ספר את כל הגדולות והנפלאות ההן, ולא התֻלים היו עמו בסַפּרו – כאשר ענתה בו אִמי – כי בתמים וברוח אמונים דבּר אלי את הדברים, ויהי כאיש המדבּר לתֻמּוֹ, ולא יאמין לבי כי הֵתַל בי.

בלילה ההוא אחרי בואו אל העיר, ורוח סערה גדולה וחזקה עברה פתאם על פני הארץ, אשר לפנים לא היתה כמוה מיום זְכוֹר איש ואשר אָבות לבנים יספּרו כמוה להיות לזכּרון לדור אחרון. לְבֵנִים הסיעה הרוח מעל פני ראשי הגגוֹת ועצים עקרה משֹׁרש; קירות בּתּים הפילה וגדרוֹת קרשים הרסה לארץ; ועגלת יד אשר לאחד מנושאי סַבָּל נסעה לבדה באין מַסִּיעַ אותה ותּרץ ותעבור את הרחוב בחפזון ובמרוצה, כי נמלטה על נפשה. וקול שאון וקול שריקה וקול רעש עולה השמימה, כי תקע הרוח תקיעה גדולה, ותּהי לחרדת אלהים. והמים אשר בתוך התּעלות עלו ויגאו ויפרצו החוצה, והם טרם ידעו מקום אשר ינוסו שמה; והסערה עברה על העיר, ותּנַהג עמה את מגדלי ארֻבּוֹת העשן ואת ראשי המגדלים אשר לארמונות ולבתּי מקדש, ואת ראשי הפסגות הַגֵאוֹת וְהַנִּשָּׂאוֹת הֵשַּׁחָה לעפר, ולא יספוּ עוד להרים ראש עד עולם.

ושם הפָּקיד אשר לחברת מכבּי אֵש, הוא הפָּקיד אשר בהיות בְּעֵרָה בעיר בלילה לא ייקץ ולא יקום משנתו בלתי אחרי אשר כִּבּוּ את האש, והוא איש מכֻבּד על פני כל העם ועל יד שער ביתו מֻצָּב בית-מצפה קטן להיות לו לאות כבוד ותפארת, והיה בהיות הסערה הגדולה, וַתַּסַּע הסערה את בית-המצפה הקטן עם המפתּן ועם המזזוֹת אשר לו ותשליכנו משם והלאה, ובית-המצפה הקטן נוסע בחפזון וברעש גדול דרך רחובות העיר ולא יחדל ולא יעמוד, ופתאם והנה פלא! עמד בית-המצפה הקטן ויתעודד ויתיצב, ויעמוד לפני פתח הבית אשר שם יושב חרשׁ עץ, הוא חרש העץ הדל והסכל אשר בהיות השרפה האחרונה ויקם הוא וישלך את נפשו מנגד ויצל שלש נפשות אדם מן האש; ואולם בית-המצפה הקטן לא עשה את הדבר הזה בחשבון ודעת, ורק מקרה הוא!

ובפתח בית הַגַּלָב תלוי ציוּן, קערת נחשׁת קלל הוא, כי הוא הציוּן אשר ישימו כל הגלָבים בפתחי בתּיהם, ובהיות הסערה, ותֵּעָקֵר גם הקערה הזאת, והרוח נשא אותה וישליכנה אל תוך החלון אשר בחלונות נשיא השופטים; וכל השכנים אמרו: בזדון עשה הרוח בפעם הזאת, כי אשה לנשיא השופטים ולה תקראנה גם רעוֹתיה הטובות והנאמנות שם “התּער המלֻטש” או “תּער הגלבים”; כי האשה אשה חכמה מאד, אשר תדע את הנעשה בבית כל איש שכם אחד על האנשים יושבי הבתּים ההם בנפשם, ובדבּרה בהם, והיה לשונה כתער מלטש אשר לגלבים.

ולפני פתח בית איש עושה שקים תלוי הציוּן, ותמונת נֵס לציוּן הזה אשר יתנוסס אנה ואנה, פעם בכה ופעם בכה, ותבוא הסערה ותגזול את הנס ותעבירהו משם וַתִּתְקָעֵהוּ בפתח בית איש רֵידַקְטוֹר למכתּב-עתּי, ואולם מקרה הוא, ולא בזדון עשה הרוח את התועבה הזאת, כי יודע גם הרוח אשר לא ינָקה כל מְהַתֵּל אשר יזיד להתל באיש רידקטוֹר; כי מלך הרידקטור על כל מכתב העתּי אשר לו ומלך הוא גם על כל מחשבותיו ומשפטיו ואין עוד מלבדו.

וציורי מטבּעות כסף וזהב ושטרות אשר היו לציוּן לפתח בית איש חַלְפָן התנשאו גם גם ויתעופפו בסערה וידבקו אל פתח איש דל אשר אין לו לאכול ואין לו לשתות – וידע כל העם כי בא הרוח להיות לועג לרש, וכן לא יעָשה.

וְהֶחָבִית אשר לאיש עושה חביוֹת התנשאה מן המקום אשר היא שם ותבוא עד לפני חנוּת אשר “תכשיטי נשים” ימכרו בה, וַתִּוָּתֵר שם – וידעו האנשים כי בזדון עשה הרוח להזכיר את דבר הנשים אשר תלבשנה שמלה רחבה להיות כּחבית מסביב להן.

ולפני פתח בית המזון תלויה רשימת המאכלים בתוך מסגרת גדולה וכבדה, ויבוא הרוח ויַסע אותה משם וידביקנה אל פתח שער בית-הכנסת לעדת המשכילים, אשר איש לא יבוא שמה כל ימי השבוע. והרשימה רשימה טובה מאד, לאמר: “בּרבֻּרים צלוים ובני-אוזים מְמֻלָּאִים וּמרק ירק”, ועתה הנה באו אנשים אל בית-הכנסת כחול אשר על שפת הים.

ואַדרת שַעֲרַת שועל תלויה לפני פתח בית איש עוֹשה אַדרות שער, להיות לו לציוּן על משלח ידו, ותבוא הסערה וַתַּעֲבֵר את אדרת השועלים משם וַתִּתְּלֶה אותה על כפות המנעוּל אשר לאיש צעיר לימים המתקדש והמִטַּהֵר יום יום, והוא מתענה וצם ויושב לפני אלהים כל היום ומאריך להתפלל והולך שחוח וכפוף כאגמון; ודודתו אומרת עליו כי הוא צדיק תמים.

והציוּן אשר כתוב עליו: “בית ספר לגדולים” התעופף מן המקום אשר הוא שם ויתָּלה על היתד אשר לפני בית משתה לשותי שכר ולמצחקים בקלפים.

ובית הספר לגדולים קבּל מיד הרוח ציוּן אחר אשר הביא לו, ועליו כתוב: “פה נכונים בקבוקים להיניק את הילדים”.

והדברים האלה לא בחכמה נעשו ולא בלצון, כי אם לשים דפי ולהשליך שקוּצים, ואולם הרוח עשה אותם, ולפניו אין חקים אשר על פיהם יעשה את מלאכתו.

והליל היה ליל נורא מאין כמוהו, ובבקר והנה בלָהה! אין ציוּן אשר לא העתיק אותו הרוח ממקומו ואשר לא שׂם לו מקום אחר, ויש אשר החליף הרוח את הציֻנים בזדון גדול אשר אין כמוהו, עד כי לא ערב גם אֲבי-אָבי את לבו לספר לנו את הדברים אשר היו, ורק בקרבו צחק – ואני ראיתי את הצחוק הזה היטב – ומי יודע אם לא אמת הדבר, ואבי אָבי הזקן רק הָתֵל הֵתַל, כאשר חשבתי בראשונה.

והאנשים הדלים אשר בעיר הגדולה וכל הגרים אשר באו מערים אחרות, שגוּ כל היום שגיאות על פני שגיאות ולא ידעו למצוא נכונה, והם לא אשמים בדבר הזה, כי רק אל הצינים שָּעוּ, ולכן שגוּ בכל אשר באו. ויהי בהם אנשים אשר עלו לבוא אל בית האספה אשר לזקני העיר, להוָּעץ ולהמתיק סוד על כל דבר הנוגע אל הקהל, והנה אסון! באו אל בית ספר לילדים קטנים, והילדים מכרכרים ומפזזים, באין המלַמד בבית, והם מרקדים על הספסלים ועל השלחנות.

ואף היו אנשים אשר שגו מאד מאד ממחרת הלילה אחרי הסערה, ויחליפו את בית-הכנסת בבית- הַתֵּיאַטְרָא, והדבר הזה הלא נורא הוא מאין כמוהו!

ובימינו ובדורותינו לא היתה סערה כזאת, ולכן נודה אֵל, ורק אבי אָבי ראה אותה, וגם הוא רק בימי ילדותו ראה את הסערה הגדולה והנוראה ההיא. אכן לא תהיה עוד סערה כזאת בימינו ובדורותינו, ואולי רק נכדינו אחרינו יראו אותה. ולכן נקוה נא לאלהים ואליו נתפלל, אשר בהיות סערה גדולה ונוראה כזאת בימים הבאים אחרינו, להפוך את הציֻנים ולהעתיק אותם ממקום למקום, אז ישבו נא נכדינו כלם בחדרי ביתם ואיש מהם לא יצא החוצה.

"חשקה נפשי להיות “דבר”! אמר האחד והוא הבכור בחמשת אַחים – “חשקה נפשי להועיל לבני אדם ברב או במעט; ויהי נא הדבר אשר אעשה קטון ומצער מאד, ולוּ רק טוב יהיה, והיה גם זה לי לנחת וידעתי כי עשיתי “דבר”; ולכן אמרתי: אֶלְבְּנָה נא לבֵנים – הן יש לבני האדם חפץ בלבנים ובלעדיהן לא יסכנו בארץ, ובזאת אדע כי עשיתי “דבר”!”

“אבל הדבר הזה מעט מאד וקטון הוא ומצער הוא!” ענה אחיו השני – “הדבר אשר אתה אומר לעשות, הלא כמוהו כאין; רק מלאכת עבד היא, אשר גם על פי המכוֹנה נעשה אותה. ולכן אמרתי: טוב מזה הבּוֹנֶה! כי עולה איש בונה בתּים על איש לוֹבֵן לבנים; והיה בהיותי איש בּוֹנה, וראיתי כי יבוא יום ואני הָיֹה אהיה גם לחבר בחברת בני גילי הבונים, והייתי לאזרח בקרב בני עירי, וחלק יהיה לי גם בדגל אשר לבני החברה, ומקום ללין ינתן לי מטעם בני חברתי בכל מקום אשר אבוא; ובהצליח אלהים את מעשי בידי, והיו לי גם פועלים ועוזרים, ואני אהיה להם לרב אָמָן ואשתי תהיה להם לאֵשת רב האָמן – והדבר הזה הלא “דבר” הוא!”

“גם הדבר הזה כמוהו כאין!” ענה השלישי – “הן גם בהיותך לאיש בּוֹנה וגם בהיותך לרב אָמָן לעוזריך ולמשרתיך לא עלית עוד במעלה מן המעלות אשר לאנשי שם בעיר! וזה השם אשר יקָרא לך “בעל מלאכה”, ולוּ גם איש אמוּנים תהיה ולוּ גם תעשה את הישר בעיני כל, והיתה מלאכתך לך למעצור מבֹּא בין נדיבים. ולכן אמרתי: הנה נא ידעתי דבר טוב מזה! אלכה נא ואהיה לאיש אַרְדִיכָל, והוא הראש לכל הבּוֹנים. חרש וחושב אהיה, ומלאכתי לא תהיה מלאכת יד לבדה כי גם מלאכת רוח אשר בתבונה ובדעת תֵּעָשֵׂה. הן אמת נכון הדבר כי ראשית המלאכה הזאת מצער מאד, וּבְהַחִלי אותה והיתה ראשיתי על פני המעלה התחתונה, והדרך אשר מן המעלה התחתונה ועד המעלה העליונה דרך רחוקה וארֻכּה מאד; וגם ידעתי כי בראשית הימים לא אהיה בלתי אם נער משרת לבעל מלאכתי, ומצנפת אֶצְנוֹף לראשי כמצנפות בעלי המלאכה, תחת מגבעת המשי אשר על ראשי עתה, וגם שלֹח ישלחוּני הפועלים והעוזרים להביא להם שׁכר ויין מבית המשתה, כי משרת אהיה להם, ובדברם אלי וקראו לי “אתה”; וכל הדברים האלה לא טובים ולא נעימים; ואולם בימים הראשונים האלה ואני אביט ואראה את כל הדברים ההם כּראות דבר לצון אשר יחמוד לו איש בימי הפּוּרים בהתחפשוֹ וּבלבשוֹ בגדים אחרים. וממחרת היום אחרי צאתי לחפשי מבית בעל מלאכתי, והייתי לאחר ולא אוסיף לדעת ולהכּיר איש מכל העדה ההיא. אז אבוא אל בית האַקַּדֵמִיָה, ושם אלַמד אצבעותי לתָאֵר בשׂרד ולעשות במחוּגה, ואחרי כן אהיה לארדיכל, וזה שמי אשר יקרא לי: אַרְכִיטֶקְטוֹס – והוא “דבר”! ומי יודע אם לא יבוא יום וגדל כבודי מאד, וקראוּ לי שם תפארת כאַחד הנדיבים אשר בעיר, ואמרו לי “אָדון ושוֹע!”, ואני אָקים בתּים ואֶעשה גשרים ואָסֹל מסלוֹת ככל האַרדיכלים הגדולים אשר היו לפני – והדבר הזה הלא “דבר” גדול הוא!”

“והדבר הגדול הזה לא ימצא חן בעיני עד מה!” ענה הרביעי – “מלאכה היא ולא חכמה, ואני מה לי ולמלאכה, ולבי הוֹלך אחרי חכמה? רוח הוא בי, והרוח הזה אלהים נְתָנוֹ בלבי, והוא לא יתנני לעשות דבר אשר עשו אחרים לפני וללכת בדרך אשר הלכו לפני אנשים אחרים גם הם! לחדשות תערוג נפשי, רק לנצורות ולנפלאות חדשות אשאף, אשר יגדל דברי מן הדברים אשר לכלכם גם יחד! את מעשה הבִּנְיָה אבחר לי גם אני, ואולם סגנוֹן חדש אברא לה, רעיונות חדשים אֶטע בה, מחשבות חדשות ודרכים חדשים אתן לה, אשר יקבילו אל האַקלימה ואל התכוּנה אשר לארץ הזאת ואשר יתאימו עם רוח העם היושב בה ואשר ישאו בד בבד עם רוח הזמן אשר לימינוּ ולדורותינו, והבנינים אשר אֶבנה, ואָשים להם עֲלִיָּה חדשה אשר תִּבָּנה על פי טעמי ועל פי דרכּי המיֻחד, וראו כל עם הארץ כי רוח אלהים בי ובכל המעשים אשר אני עושה!”

“אבל שוא האַקלימה והתכוּנה הבל!” ענה החמישי – "יש אשר גם אַקלימת הארץ וגם תכונתה לא תצלחנה לכל מלאכה, ולכן לשוא יעמלו חכמי הבּניה; וגם רוח העם ורוח הזמן אשר אמרת רק מוּשָׂגִים הם אשר אין להם גבוּל מוּצק, ועל כן יש אשר יעשה החכם רק מעשה תעתועים, כי ידמה בנפשו לעשות מלאכת מחשבת והוא רק מעשה ילדים עשה – ומה אפוא הטיח אשר טַחְתָּ? לכן אמרתי: גם כּלכם אין בכם מועיל ולא תצליחו ולא תעשו דבר! ואולם עשוּ נא איש איש את כל אשר אמרתם לעשות, ואני לבדי אעמוד מרחוק ולא אעשה דבר, רק הבּיט אַבּיט אל כל המעשים אשר תעשו ואהיה לכם לשופט לשפוט את מעשיכם אם לחסד ואם לשבט. הן ידעתי כי יש מחסור בכל דבר, וכל מעשה אשר יעשה איש והיה בה חסרוֹן ותהפּוּכוֹת רבּוֹת, ולכן אנכי אתיצבה נא מרחוק ואגיד את דבר כל מחסור ואת התּהפּוּכוֹת, כי “מְבַקֵּר” אנכי, ואתם תשמעו וידעתם, והיה גם זה “דבר”!

והוא עשה כאשר דבּר.

וכל האנשים אשר מסביב אמרו על האיש הזה: “עשה אלהים אותו ישר, והוא שלח יד בנפשו ויעש בה מום! הן לבו לב מתנה ורוחו רוח כביר, ורק זה דבר הרעה כי לא יעשה דבר!” והם לא ידעו כי זה כל הדבר אשר על פיו היה האיש הזה ל“דבר”.

ואַתם ראוּ, הנה קטון הספור הזה מאד, ובכל זה אין לו קץ ואין לו אחרית, וכימי השמים על הארץ כן יהיו ימי הספור הזה, ולא יָסוּף לעולם!

אבל מה אחרית חמשת האַחים? האם לא נעשה עמם דבר? ואולם שמעו נא היטב, כי עוד דברים בפי, והם יהיו להגדה שלמה אשר תּוּשַׂם לפניכם!

הנה הבכור בחמשת האַחים, והוא לָבַן לבנים ויעש אבנים, ותהי לו פרוּטה מכל אבן! רק פּרוּטה אחת נחֹשת הביאה לו כל לבנה וכל אבן, ואולם כל פרוטה ופרוטה הצטרפו ותהיינה לשקל כסף, וכל שקל ושקל הצטרפו ויהיו לשקל זהב, והוא בבואו אל בית האופה או אל הטבּח או אל החיט, והיו דלתות בתיהם פתוחות לפניו תמיד וכל אשר שאל נתנו לו, כי בכספו יקנה. את אלה עשו לו הלבנים והאבנים; ויש מן הלבנים והאבנים אשר התפוררו ואשר נשברו, ואולם גם אותן לא השליך מלפניו, כי מצא חפץ גם בהן.

וּמַרְגְרֵתִּי אשה עניה ואלמנה, והיא יושבת בּכפר מחוץ לעיר, ותחשק נפש האשה הזאת מאד לבנות בית קטן אשר יהיה לה לשבת בו. אז יביא אליה בּכוֹר האַחים את כל הלבנים והאבנים אשר התפוררו ואשר נשברו, וגם לבנים שלמות ואבנים תמימות יביא אליה לפעמים, כי לב טוב נתן אלהים לאיש הזה, ואף כי רק לוֹבן לבנים הוא. והאשה העניה בנתה לה בית במו ידיה; והבית בית צר, והחלון קטון, והדלת כפופה, וגג התבן גם הוא איננו עשוי כמשפט, ואולם בית הוא אשר יהיה למחסה ולמסתור לאִשה הזקנה בשבתּה בּוֹ, והוא נשקף על פני הים עד למרחוק, ומשבּרי הים באים עד הנֵּד בסערה גדולה ומשם ישובו, ונטפי המים המלוחים יעלו מן הים והשתפכו על פני הבית הקטן, והבית הקטן הזה עומד הכן, וגם אחרי מוֹת האשה הזקנה לא ימוט עוד. – את אלה עשו הלבנים והאבנים.

והשני מחמשת האַחים בּצע את אשר זמם, כי היה בונה בתּים, והבּתים אשר בנה נכוֹנוּ שבעתים מן הבית אשר בנתה הזקנה, כי על כן למד האיש הזה את ידיו לבנות בחכמה, והוא הולך ממדרגה למדרגה ומחיל לחיל, ובכלותו את ימי למוּדיו בבית בעל מלאכתו, ויהי לפועל גם הוא, וילך ויסע למסעיו, כי כן יעשו הפועלים, והוא שמח וטוב לב; ובשובו אל עירו אחרי ימי מסעיו, ויהי לבעל מלאכה; והוא בונה בּתים בעיר, בית על פני בית, ותמלא כל הרחוב אותם, ותּיף העיר על פיהם ותשא חן וחסד מלפני כל רואיה; והבתים האלה בנו בית גם לו לנפשו – אבל איך יהיה כדבר הזה אשר יבנו בתים בית? אם ככה אתה שואל, שאַל נא את הבתים, והיה אם לא יענו אותך דבר, ופנית אל האנשים אשר ברחוב, והם יגידו לך לאמר: “אמת נכון הדבר! הבּתים אשר בנה האיש הביאו לו כסף למכביר, אשר בו יבנה לו האיש בית לשבת בו גם הוא, ולכן אמת הדבר כי הבתים בנו לו בית לשבת בו!” והבית בית קטן, ורצפת הבית רצפת חמר, ואולם כּבֹא האיש, הוא ואשתו הצעירה אשר לקח אל הבית הזה בפעם הראשונה, ותהי רצפת הבית משֻּטפה ומטֹהָרה, וכל אבן בקיר עָדְתָה עֲדִי פרחים אשר יקרו מכל יריעה יקרה, ויהי הבית בית נחמד מאד למראה וגם האנשים החדשים היושבים היו אנשים נחמדים ועליזים וּשלֵוים! ודגל חברת הבונים התנוסס על פני הגג, והפועלים והעוזרים קראו: הידד! האח! והדבר הזה הלא “דבר”הוא!

ואחרי כן מת האיש, וגם זה “דבר”.

והשלישי מחמשת האַחים, הוא האַרכיטקטוֹס, והוא עשה כאשר דבּר, ויהי בראשונה נער משרת בבית בעל מלאכתו ויצנוף מצנפת כאשר יצנפו נערי בעלי המלאכות ויהי שליח לשרת לכל פועל ולכל עוזר אשר בבית, ואחרי כן עלה משם ויבוא אל בית הָאַקַּדֵמִיָה, ויהי שם לאַרדיכל אָמָן, ויצא משם וִיהי לארכיטקטוס, ויקרא לו בין נדיבים “אדוֹן ושוֹע!”, והוא לא בידו יבנה את הבתים כי אם פקיד יהיה לבעלי המלאכה הבונים לצַוֹּת לעשות כזאת או כזאת, ועל פי פקודתו ובמצותו נבנתה גם הרחוב אשר בנה אחיו הבונה במו ידיו, והרחוב הזאת נקראה עתה בשם כשמו, להיות לו לזכרוֹן עולם, וביתו אשר ברחוב הזאת הוא הבית היפה והנחמד מכל הבתים אשר בעיר – והדבר הזה “דבר” הוא, וגם הוא היה “דבר” – וּשמוֹת כבוד וּשמוֹת תפארת רבים לו בפי כל איש ואיש. ובניו היו בני נדיב, וכן נקראו בשם, ובמותו ותהי אשתו האלמנה אשת נדיב אשר בכבוד בּעלה גם לה כבוד – וגם זה “דבר”. ושמו חרוּת על הלוח אשר היה לציוּן בקצה הרחוב, וכל העם קוראים יום יום בשמו בקראם בשם הרחוב – וכל זה הלא “דבר” הוא!

ועתה הנה הרביעי, הוא האיש אשר רוח אלהים היתה בו ונפשו ערגה לעשות חדשות ונפלאות אשר לא היו כמוהן לפניו, והוא המחדש אשר אשר אמר לחדש דבר ולהקים עֲלִיָּה חדשה ונפלאה על פני הבנינים, והעליה תִּבָּנֶה על פי טעמו ועל פי דרכו המיֻחד; ואולם נפלה העליה ביום הבּנוֹתה, ואיש הרוח המנַצח על המלאכה עומד על הַגְזוּזְטְרָה ויפול גם הוא ותשָׁבר מפרקתו וימת – אבל במותו, ויעשו לו כל בני העיר כבוד גדול אשר לא נעשה עוד כמוהו לאיש. אז נאספו כל אנשי חברוֹת האמָנים, כלם נושאי דגלים, ומנגנים רבים הולכים אחרי הארון, ואנשים ונשים משליכים פרחים על פני כל הדרך, ומכתבי-העתים כלם כותבים עליו מאמרים גדולים, ושלשה מטיפים באו וישאו משאות ויטיפו על פני קברו, ויגדל המשא אשר נשא האחד מן המשא אשר נשא רעהו לפניו, והאחרון הגדיל מכּלם, ולוּ שמע המת את כל הדברים הרבים האלה כי אז שמח עליהם מאד, כי אהב האיש לשמוע דברים אשר נגעו אל נפשו; וגם מצבת אבן גדולה הקימו על קברו, ורק עליה חדשה מלמעלה לא הוסיפו עליה, ואולם גם זה “דבר” הוא!

והאיש הנה מת, כאשר מתו שׁלשת אֶחיו לפניו, ולא נותר מכּלם בלתי אם החמישי, הוא “המבקר”, אשר היה לשופט לכלם לשפוט את כל המעשה אשר עשו; וַיִוָּתר הוא לבדו, והדבר הזה טוב מאד, כי לא טוב למבקר להיות גם אחרים על פניו אשר יתוַכּחו עמו יום יום ואשר לא ישמעו לו; והוא הלא איש אשר אמרו עליו: “לבו לב מתנה ורוחו רוח כביר!” – ואולם יוֹמו בא גם הוא, והוא מת. ויהי במותו, ויעל ויבוא עד לפני שער השמים ויחכה שם עד אשר יפתחו לו. ושער השמים, רק שנים שנים יבואו בו, כי לא יפתח השער בלתי אם לשנים יחדו. והמבקר הביט כה וכה וירא והנה עוד נשמה עומדת לפני שער השמים ומחכּה עד להִפָּתְחוֹ, והנשמה נשמת מרגרתּי האשה הזקנה יושבת החֹף.

“הלא רק לבעבור היות שני הֲפָכִים במקום אחד נקרֹה נקריתי פה עם הנשמה הדַלה והָרָזָה הזאת יחדו!” אמר המבקר הגדול בלבו – “שמעי, יפתי, הלא תגידי לי: בת מי אתּ ומה חפצךְ? הגם אַתּ חשקה נפשך לבוא השמימה?”

והאשה הזקנה התעוררה ותשתחוה ככל אשר יכלה לכף את גֵּוָהּ, כי הֶאֱמִינָה אשר גבריאל המלאך הוא האיש הדובר אליה, ותען ותאמר: “אשה עניה ופתַיה אנכי ובנים ובנות אין לי; הלא אנכי מרגרתּי הזקנה היושבת על החֹף!”

“והמעשים מה הם אשר עשית ואשר פעלתּ בעודך על פני האדמה?” שאל המבקר.

“צר לי, אדוני הגדול, צר לי מאד להגיד לך כי לא עשיתי ולא פעלתי דבר אשר אֹמר עליו כי בשכרוֹ אני באה השמימה. והיה אם ינתן לי מדרך כף רגל בשער הזה לבוא השמימה, ואדע כי רק חסד ורחמים גדולים עושה אלהים עמי מחמלתוֹ עלי!”

“הלא תגידי לי” הוסיף המבקר לדבּר אליה, כי קצרה נפשו מחכּוֹת, ולכן אמר לְהָשִׂיחַ בה עד עבוֹר העת – “מה קרה אותך ומה עברה על נפשך כי עזבתּ את האדמה?”

“מה קרה אותי ומה עברה על נפשי? חי אלהים אם ידעתי! חולה ודלה הייתי בשנים האחרונות, ולא יכלתי לקום ממשכּבי ולהתהלך בחוץ, כי גדל הקר אשר בחוץ. הלא ידעת, אדוני הגדול, עד מה גבר החרף בשנה הזאת, ואני אודה אֵל כי באתי עד הלום ולא עלי תהיה יד החרף עוד! והקרח אשר על פני הארץ היה גם על פני הים, ותהי שכבת הקרח גדולה ורחבת ידים, וכל אנשי העיר למגדול ועד קטן יצאו אל הים, כי חג להם, ויצאו לחֹל שם במחולות ולהחליק על הקרח, וישָׁמע קוֹל מנגנים וקול מזמרים, וסכּוֹת בנו להם שם למכור כל מעדנים וכל מטעמים. ואני שמעתי את קול הרעש ואת המהומה, כי עלו הקולות עד חדרי הדל, ובזרוח הירח בלילה ואני שוכבת על מטתי, ואַבּט משם ואֵרא את כל הנעשה על פני הים. ופתאם והנה עב קטנה ולבנה נראתה במקום אשר שם השמים והים נפגשים, ואני מבּיטה ורֹאָה והנה בהרת קטנה ושחורה בתוך העב, והבהרת הקטנה והשחורה הולכת הלוך וגדול. אז אָחז בשרי פּלצוּת פתאם, כי ידעתי את האות הנורא הזה. הן זקנתּי ושבתי, ואת האות הזה ראיתי זה פעמַים מדי עֲלוֹתוֹ על פני הרקיע, ולכן ידעתי גם הפעם את הבּאוֹת. אז ידעתי כי הסוּפה הנוראה הנה באה, והיא כמבּול תבוא לשחת את כל בשר ולא יִוָּתר איש מכל האנשים אשר על הים, והם חוגגים ושמחים ושותים כּלם בנעריהם ובזקניהם ואת הרעה לא יזכרו ולא יעלו על לב. אכן אין איש אשר יזהיר אותם, והם אינם רואים את כל אשר ראיתי אנכי. ואימה חשכה וגדולה נפלה עלי, והיא הלבישה אותי כח חדש אשר לא היה לי כמותו זה ימים רבים. ואנכי מתאַמצת ומתחזקת, ותעמוד ידי לי לקום מעל המטה וּלְקָרְבָה עד החלון, וגם מצאתי כח עוד לפתוח את החלון, ויותר לא יכלתי לעשות. אז תראינה עיני את כל האנשים מרחוק והם מפזזים ומכרכרים, וגם את הנס הנחמד אראה אשר נשאו על פני הקרח, ואזני תשמענה את קול הנערים הקוראים הידד ואת קול הבתולות והבחורים המחוללים, כי שמח העם שמחה גדולה; והעב הלבנה הולכת הלוך וגדול, והבהרת השחורה אשר בתוכה הולכת גם היא הלוך וגדול, ותהי כשק שחור בּתָּוֶך, אז הרימותי את קולי ואצעק צעקה גדולה, אבל אין איש שומע את קולי, כי רחוקה אנכי מהם יותר מן המדה; ועוד מעט ועלתה הסוּפה פתאם, ונשברה שכבת הקרח ברגע אחד, וכל האנשים אשר עליה יפלו חיים אל תוך הים, ולא ינצל אף אחד, והם את קולי לא יוכלו לשמוע, כי רחוק הוא, ואני לא אוכל לבוא אליהם כי אין בי כח, ואין עצה ואין תבונה למשוך אותם אל היבשה! אז נתן אלהים פתאם מחשבה טובה בלבי, ותּהי עצתי להבעיר את ביתי באש, כי טוב שָׂרְפִי באש את ביתי מראוֹת את כל העם הרב הזה יורד חיים שאולה, והיה בראות העם את מַשְׂאַת העשן ואת הלהבה, ועזבוּ את שכבת הקרח וָבָאוּ עד הלום וְנִצָּלוּ. ואלהים נתן לי כח עוד, ואַבער את האש וגם את לשון הלהבה האדֻמה ראיתי וגם עד לפני פתח ביתי התמלטתי, ואולם רגלי לא מצאו כח לשאת אותי עוד ואפול מלוא קומתי ארצה ואשכב שם. והלהבה התלקחה כמעט עזבתי את הבית, ותעל השמימה ותתפרץ החוצה בעד החלון, ויהי המראה נורא מאד. והאנשים אשר על הקרח ראו כרגע את האש, וימהרו כלם וירוצו ויבואו, ולא נותר שם איש, כי באו כלם להציל נפש אשה פתיה ודלה כמוני – זכרה להם אלהים לטובה! ואני שמעתי אותם בבואם, וגם את קול הסופה שמעתי עוד בבואה גם היא, ויהי ענן וערפל וקולות וברקים ורעם גדול ונורא מאד, ופתאם נבקע הקרח ויהי המבול הגדול. והאנשים באו כלם ויתמלטו אל החף בטרם בֹּא הסופה עוד, ויגיעו עד המקום אשר אני שוכבת שם וניצוצי האש נופלים עלי – ולא היה איש אשר לא נִצָּל ואשר לא בא. אבל אין זאת כי אנכי לא יכלתי נשוא את כל החרדה ואת הקר אשר באו עלי פתאם, ואגוע ואמות שם, ועל כן באתי עתה עד לפני שער השמים. אולי יפתח השער גם לאשת לא בינוֹת ודלה כמוני; וגם אמנם אין לי עתה עוד בית על פני האדמה לשבת בו, ואולם ידעתי כי לא בזאת יש לי צדקה לבוא אל השמים פנימה”.

אז נפתחו שערי השמים ומלאַך אלהים יצא ויקח את האשה הזקנה ויבא אותה השמימה. והאשה בלכתּה, ותֹאבד ממנה שבּלת קש מן הקש אשר היה במטתה ואשר בו הבעירה את האש לבעבור הַציל את האדם הרב, ותהי שבלת הקש הזאת פתאם לשבּלת זהב טהור, ושבלת הזהב הטהור הזאת עלתה ותגדל ותפרח ותעש פרחים גדולים ונחמדים.

“את אלה עשתה האשה הזקנה והדלה!” אמר המלאך – “ואתה מה עשית? אמנם ידעתי היטב כי אתה לא עשית דבר, ואף לא לבנים לָבַנְתָּ! לוּ יכלתּ לשוב עוד אל האדמה ולוּ אף לבנה אחת וקטנה הבאֵת, ותּחָשב לך גם זאת לצדקה! ואני הנה ידעתי כי גם ללבּוֹן לבנה אחת וקטנה לא תצלח, ורק ברצון ובלב תמים לוּ לבנתּ אותה ונחשבה לך גם זאת לצדקה! אכן איש לא יוּכל לשוב עוד אל האדמה אחרי עזבוֹ אותה, ועל כן לא אוכל לעשות לך דבר!”

ונשמת האשה הזקנה והעניה שמעה ותתחנן אל המלאך ותאמר: " הן אחיו הביא אלי את כל שברי הלבנים והאבנים אשר בהם בניתי את ביתי הדל, כי נתן אותם לי מתּנה, ואני העניה והדלה קטנתי מכל החסד הזה אשר עשה עמדי. האם אפוא לא נוכל לחַשב את שברי כל הלבנים והאבנים ההם לאבן אחת שלמה ולתת אותה לאיש הזה? הלא רק חסד תעשו עמו בזאת, והאיש הזה חסד ישאל מעמכם באין לו דבר, והמקום הזה הלא מקור החסד הוא!"

“הנה אָחיך אשר בָּזִיתָ מכל אַחיך” אמר המלאך – “ואשר עשה את מלאכת ידו באמונה ובצדקה, ואתה מאסת אותו ואת מלאכתו מכל מלאכה, ועתה הנה בא אָחיך זה ויתן לך חלק מן החלק אשר לו בשמים. ולכן חלילה ממני לגרש אותך מעל פני השמים, ורק זאת אעשה לך: פה על יד השער עמֹד תעמוד למן היום הזה ומעלה, וחקרת היטב ונתת אל לבך ודרשת והתבוננת, אולי תמצא צדקה לעשות ולרפא את שבר חייך אשר חִבַּלְתָּ על פּני האדמה; ואולם אל השמים פנימה לא תבוא עד אם לא תמצא ידך לעשות דבר מן המעשים ומן הדברים הטובים, ואף לוּ – דבר!”

“לוּ דברתי אנכי את הדברים האלה, כי אז היטבתי שבעתים ממנו לדבּר אותם!” חשב המבקר הגדול בלבו, ואולם את הדברים האלה לא דבּר בקול כי אם בלבו חשב אותם, וגם זה “דבר”.