א: רְשֻׁיּוֹת    🔗

כמה רשויות איכא!

בשעה שאני בא לכרכי הים, לערים הבנויות על תלן, ורואה את הטירות הנאות, את האוכלוסין המרובים ואשמע שאון החיים, – יעבור גם עלי רוח חיים, והנני נסחף גם אני. מה הם רצים אף אני רץ לבתי משתנה ושמחה, אשר על תכתקין ואוכל באפיקורן ואשתה מיין המשומר; מה הם רצים אף אני אץ לבתי-קרקסאות ולבתי-תיאטראות לשמוע פסוקי-דזמרה ולראות את המשחקים והמשחקים עם כל הקסמים אשר עליהם היום הנני מבקר את גן-החיות, והנני רואה מכל מה שיש בים וביבשה: את הנשר ואת האיל, את הצבי ואת היחמור ואת האריות; ולמחר אני בא אל בית שכיות-החמדה, והנני נהנה מזיו שכינת הפסילים והתמונות. היום הנני נכנס להסב עם אשה, אל מנת לדבר עמה ארוכות וקצרות, ולמחר אקשור כתרים לילדה יפהפיה ביום הולדתה. היום הנני יוצא במחלות, כי חג היום לחברתנו, ולמחר אלבש שחורים ואתעטף שחורים, כדי לנחם אבלים. לזה אני נותן שלום ולזה אני מחזיר שלום; עם זה עלי להזדמן לפונדק אחד, לזה אני חייב מנה וזה חייב לי מאתים, והשלישי מכריע בינינו, וכן חוזר הדבר חלילה. ומדי ערב בערב אני לוקח את מקלי בידי ואת מעילי אשים על כתפי ואצא לטייל במגרשים היפים. הנני רואה את העוברים והשבים שיירות שיירות, הנני חי ונהנה גם אני.

אבל יש אשר נפשי תקוץ בחיים האלה. אני עומד בקרן-זוית, ומשם אקיף את העולם וחללו ואני אומר לעצי: למי ולמה אני עמל? החיים פושטים צורה ולובשים צורה; אבל בכל שלל צבעיהם ובצורותיהם הרבות אינני רואה יסוד ועיקר. הנני מקיים: שיננא, חטוף ואכול, חטוף ושתה! אבל הכי באמת האי עלמא כבי-הילולא דמיא? האומנם טוב באמת לאדם להשתמש יומא חדא בכסא דמוקרא והדר ליתבר? ושאלה גוררת שאלה. מחשבה גוררת מחשבה, ורעיון – רעיון, עד שאני גומר בדעתי, כי כל החיים לא שרירין ולא קיימין ואין כדאי בהם לאדם.

אבל מה הוא האדם?

הנני עוזב את כרכי הים, את שאונם והמונם, והריני שב אל אהלי. אני נזכר בהימים שהייתי בבית אבי, בישבי בארבע-אמות של תורה ותפילה. –אני מניח תפילין כדת, ואני נוטל את ידי למזון. אני לומד את התלמוד ומפרשיו; בערב שבת אני קורא בתורה-שבכתב, ובשבת אני עושה את שבַּתי. – –

אבל גם אז אני שואל את נפשי: למי ולמה אני עמל? הנני מתפלל ומברך, עוסק בתורה ובמצוות, הכל כמסור ומקובל לנו; אבל איזה צורך יש לאלהים שבשמים בכאלה? מה יתן ומה יוסיף לו ילוד-אשה, אם גם כל עצמותיו תאמרנה “מי כמוך באלים”?! נאמר מאל מרומם: בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לבריותי? ובאמת מה לו ולנו? מה לו, אם גם נקיים מצוותיו ונירא את שמו ונעבדהו.

כל הני ארבע אמות של הלכה ותפילה, תורה ומצוות, כולם הן רק אופן החיים שלנו, חוג ידוע נוצר בעדנו; אבל מה היא המטרה והתכלית? גם החיים הדתיים הנם רק צורה אחת, צורה ככל יתר הצורות השונות; אבל לנו דרוש תוך ועיקר.

הנני מואס במעשים חמריים ורוחניים ואני פונה לעולם המחשבה. לא נברא האדם אלא למחשבה ועיון, לראות ולדעת מה שעיניו רואות ועל מה רגליו עומדות. נתנה ראש ונשובה למעשה-מרכבה ולעיון בספר-יצירה. נבדוק ואבוקות ההסתכלות את כל העולם ומלואו, נבדוק עד מקום ששכלנו מגיע.

אבל שמא אין ידנו מַגַעַת? – –

אני מוציא לעז גם על השכל והנני כופר בעיקרו… השכל גם הוא איננו רק חלק אחד ממכמני ההויה, ואיך אפשר בידו להשיג את הכל?

נצא השדה, נלינה בכרמים. על פרשת דרכים עומד אילן גדול בעל ענפים מרובים, הנה ענף אחד נוטה לצדנו, ועליו עלים ירוקים רבים. שערו נא, כי עָלֶה אחד מאלה אומר להתרחב על אחיו ולכסות את כל האילן; שערו נא, כי העלה ההוא גם יתחיל לחקור חקר מולידיו. – האין אנו לגבי העולם ומלואו כהעלה הזה? מה אנחנו עם כל חושינו לעומת היקום הרב? מה אנו ומה חיינו ומה מחשבותינו ודעותינו לעומת המהות והנצח?

כל מה שאנו יודעים ותופסים, כל דעותינו ומחשבותינו אשר רכשנו בעמל וביגיעה – כל אלה הם רק ילדי שכלנו וכוחות נפשנו ותנאיהם… ולוּ היו אפנים אחרים לנפשנו וצורות אחרות לשכלנו, כי אז ראינו אחרת מאשר אנו רואים עתה, חשקנו אחרת וידענו אחרת…

כל אחד מאתנו, מרַחק היום את אשר קירב אתמול, ולהיפך – שעותינו לא מוחלטות הן, אינן מתאימות להעולם שמחוצה לנו, רק פרי שכלנו הנן… אבל אחרי שגם עולם הדעת אינו אלא צורה ולא עצם, הנה תחזור השאלה למקומה: למה זה אנכי? למה זה אני עמל בדעות וחקירות בעיונים ובמושגים שאין להם תוך ועיקר?

הנני עולה הרים ויורד עמקים; אבל בכל אלה לא אמצא את אשר אבקש ולא אבקש את אשר אמצא.

נתנה ראש ונשובה אל הדרכים אשר עברנו בהם אחד לאחד.

כרכי הים, עומדים הם על תלם, החיים סוערים בהם; שוב אני שותה מהבאר ואני מרגיש כי אדם אנכי. – –

לאידך, הנה בארבע אמות של הדת – חיים של שלוה ומנוחת הדעת, שם מנצחים תמיד אראלים את המצוקים.

שרויים אנו שוב בעולם המחשבה. אמנם כן, השכל הוא רק חלק אחד, חלק יודע רק בעדו; אבל כבר רב הוא הדבר לדעת, כי הוא אומר לתפוס הכל. – –

די לו לאדם להיות עומד על פרשת דרכים בתור עצם מבדיל בין לא-יודעים ליודעים, להיות כגשר הזה המבריח בין הטבע העיור שאינו מכיר את עצמו ואת קונו ובין היוצר.

אחרי מעשה-בראשית לא היה מי שהכיר את המחולל ויוצר כל, עד שבאו בני-אדם ומצאו את האלים במדבר…

גוף ההויה יהדפני ואומר לי: גדל! הוא דוחה אותי מרשות לרשות, מחוג לחוג וממהלך למהלך…

ב: שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁאֹל¹    🔗

ושיודע לשאול לעצמו: מי אנכי? מי הוא ה“אני” שבי? כלומר, מי אני, אם תסירו ממני כל התכונות והנטיות, הקליפות והצורות, שכבואן כך לכתן ואינן שייכות להעצם כלל – מה אתה משיב לו?

הנה בטלן משוגע ואיש-הרוח עומד לפנינו וחוזר ושואל: מי אני?

שמי בישראל, הוא אומר. דוב בן חנה! אבל האם רק דוב בן חנה הוא ותו לא? האם השם הוא העיקר וממלא את כל היש שבו?

אמת הדבר, הוא קורא, שבמחיצתי, בעיר שאני גר בה, יודעים הם כל יושביה, שאנכי דוב בן חנה הנני. אנכי דוב בן חנה, הלן בבית-המדרש; וכיון שיבַטא אחד מהם את שמי, מיד הנני חי בדמיונו, והוא רואה אותי בגלימא קריעא דעל כתפאי ובמסאני חיורי שלי. אבל לו ישמע אחד במקום שאין מכירין אותי את שמי במלואו, היכול להשיג על ידי קריאת שמי את מציאותי ומהותי כאן?

במקומי, אלה קוראים אותי בטלן ואלה קוראים אותי משוגע או חקרן, וכל אחד מסַמן בזה את ישותי; אבל האם הבטלן, המשוגע והחקרן שלושה הם שהם אחד? האם האדם הזה, שיושב ומתעסק בנגלה ובנסתר, הוא הוא הלז, שעולמו חושך בעדו? האם זה, השפל בעיני אחרים, הוא הוא אותו האיש הלן בעומקה של קבלה?

ואם אדם אחר לגמרי הייתי, האם אי אפשר היה ששמי יקרא גם אז בישראל דוב בן חנה על שם אחי אמי?

מי אני? מה אני? הגידו נא לי!

בן-אדם אני! אבל כל בני-אדם בני-אדם הם. עברי אנכי! אבל כל העברים עברים המה. גבר אנכי! אבל גם שאר אנשים גברים הם. אבל מי הוא ה“אני” שבי? מה הוא לבדו כשהוא לעצמו?

מי אני? אנכי הנני השואל והמשיב, המכיר והניכר; אבל איך יכול המשיג להשיג את עצמו? ואיך אפשר הדבר, שיכול אדם לצאת חוץ ממנו ולהביט על עצמו כעל דבר זר? ומי הוא גם זה שבקרבי, היושב ודן עמי: עשה או לא תעשה, הימֵן או השמאֵל.

אני אוכל ושותה, עומד ויושב, מדבר ומתפלל. אבל מה אני מלבד המעשים הללו? מי הוא זה בי, שלפעמים הוא יושב או שוכב, הולך או עומד, מדבר או שותק, בוכה או שוחק?

הרי אני פונה למעלה ולמטה, לימין ולשמאל, אני מוטה לכאן ולכאן לפי חפצי, אבל מה הוא חפצי? מי יושב בי ופוקד עלי את מצוותיו תמיד?

הנני זוכר, שפעם רעבתי יום אחד, עלתה על לבבי לגנוב ממזונות שמצאתים לפני. כמעט עשיתי זאת, ובת-קול שמעתי בלבבי, לאמור: לא תגנוב! וקול אחר כנגדו: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב! הלז מתיר והלז אוסר; ואחר-כך גבר האוסר על המתיר. מי ישים אסורים על ידינו? – –

אומרים, כי שני יצרים בתוכנו, יצר-הרע ויצר-טוב, ומלאכות שניהם היא להטות אותנו לטוב ולרע. שני מסיתים – אבל מי הם ומי אנכי?

יש אשר אני רוצה לבקר את החולה, או לעשות דבר אחר, הנני נזכר שעדיין לא התפללתי תפילת המנחה ואני עומד על יד הקיר ואשפוך שיחי – המתפלל גָבר. אבל הנה בתוך כך, שאני עומד ומתפלל, הרהורים שונים באים בי להסיח דעתי. אני מתאמץ להרחיקם מעלי והם לא ישמעו לי; אני כורע, והם אינם כורעים… ואני הלא ירא-אלהים מנעורי הנני.

הנני שואל תמיד: מי אני? ואני רואה גם את השואל הזה ואשאל עליו: מי הוא? מי זה היושב בחרכי לבי והא מקָרב גם מרחק! גופי יאמר לא בי הוא, נשמתי גם היא אחרת היא.

מי אני? ומי הוא? ה“אני” שבי הוא דבר שונה מרמ“ח אברי ושס”ה גידי, והוא גם אינו יכול להתקיים בלעדיהם.

אי אפשר לנשמה בלא גוף, אי אפשר לנו לצייר לנו מין עצם מופשט מחומר וצורה, מזמן ומקום. ומה יותר להנפש בהילָקח ממנה החפץ והרצון, המחשבה והדעת? לאידך, אם היא היא עצם הרצונות והתאוות איככה יזדווגו בה שני הפכים? איככה יגורו בלב האדם זאב וכבש גם יחד?

הנה יושב למולי בבית-המדרש נחמן הסרסור – איש מלא רמאות במעשהו. והוא לומד עתה במסכת טהרות שבמשנה. האם בו שתים שהן אחת? האם זה, היושב ולומד, הוא הוא הרמאי? לא! הוא עתה איש אחר ובו עתה נשמה אחרת… אך גם מי הוא? ומי אני?

אמנם זה יודע לשאול…

ג: חֻרְבָּנוֹ שֶׁל עוֹלָם    🔗

ואני עוד נער בימים ההם, תמים הייתי – ונפשי מלאה הד נצח, מבלי אדע, כי יש ראשית ואחרית; ואשמע את מורי מלמדני מתוך ספר עתיק, שעתיד קדוש- ברוך-הוא להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, וכמו ענן גדול בא והחשיך אביב עלומי…

לפנות ערב היה הדבר, ובצאתי מן ה“חדר”, שהיה במדור התחתון של הבית, השמים התאדמו מבוא השמש, לבי נפעם למראה כל אלה, ובקרבי כעין תמהון: למה זה אלהים להחריב עולמו יצא?!

מני אז גדלתי בשנים. הפלגתי בים החיים ונחתי לחוף בתי-מדרשות שונים, ואין אני יודע, מאן מנייהו קודם בתורת חורבן זו: אם חכמי יון או רבנן דקיסרין, כי הן שניהם יחד ניבאו חורבן לעולם.

אבל מי התיר לנו להטיל חורבן במעשי בראשית?

בני-אדם רגילים להביט על העולם ועל החיים מנקודה אחת, מבלי דעת, שהחיים פושטים צורה ולובשים צורה ושהחומר עומד וקיים לעולם…

והארץ היתה תוהו ובוהו, עתידה היא הארץ לחזור לתוהו ובוהו… אבל עוד לפני מעשה-בראשית רוח אלהים היתה מרחפת – רוח אשר לא תכלה עדי עד; וכל זמן שאותה הרוח מנשבת אין כאן לא חורבן ולא הריסה, לא פירוד ולא כליון.

היה מי שאמר: תנו לי נקודה אחת, אחיזה אחת קטנה מחוץ לעולם, ואניע את הכל; אבל נקודה כזאת אין, אין דבר מחוץ לעולם…

לוּ היה חורבן יוצא לפנים משורת הטבע, לוּ היה דבר שאין לו כל יחס אל הצורות השונות אשר ירהיבו אותנו, אז יכולים היינו לסמן לו מקום בעולם; אבל חוש היופי הנטוע בלבנו מוצא גם בחורבן מעין מציאות.

חורבנה של עיר עם שרידיה העתיקים פועל עלינו לא פחות מעיר שעל תלה בנויה. לא בשני התכלת בלבד יראה האדם את אלהיו, כי אם גם בשמים השחורים, וגם מתוך ענן וערפל ישמע קול אלהים…

זקנה ובחרות, בנין וחורבן, אחת היא לנו. בין הניין לנו בין לא הניין לנו – כולם חיים וקיימים; חיים לעד.

רק בשעה שיחסר לנו הכשרון להקיף את כל תאי החיים בסקירה אחת, אז נראה בהם הרכבה והפרדה, חיים ומות, הויה וכליון. אבל בשעה שנתרומם על, בשעה שנבין לערך מעשי-יה, אז ניוָכח לדעת, כי הכל אחד, שהכל חי, שבּכל שורה רוח אלהים.

חורבנו של עולם! ואני גם באופן אחר ובנוסח אחר שמעתי על-אודותיו, ואת הדבר הזה לעולם לא אשכח. לא אשכח את מלמדי רבי יוחנן הנזוף, שהיה דר בירכתי העיר, נזוף מהחסידים ומהמתנגדים גם יחד. ויהי פעם, כי נפשי צרה עלי, באתי אליו בלילה ושאלתי אותו לפשר חורבן העולם.

“חורבנו של עולם?!” – פנה אלי בתמהון – “חורבנו של עולם?!” קרא שוב – ”תהי אחריתי כמוהו!"…

ד: מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם    🔗

גמירי ד“הוי סדר זמנים קודם לכן”. חושבים אנו, שגם המקום קודם להעולם, כלומר – שקודם שנוצר העולם כבר היה אויר המקום מוכן למציאות ולכל צבאיה, ואותו המקום היה, הווה ויהיה עד לבלי סוף.

רואים אנו שהעולם כולו, הנבראים והנמצאים, כל המהות, הכל הכל נתפס רק במציאות מקום, שמקיף הכּל וסובב הכּל. אבל מה הוא המקום? מאיזה מין זה, שהוא נחשב בתור חומר קדום לכל מעשה בראשית?

הכל נמצא במקום, אבל המקום בעצמו מהו? האם הוא כקו או חלל מקיף את העולם? ובמה נבדל הוא משאר המציאות מה טיבו כשהוא לעצמו?

אומרים: המקום הוא הריקות, הריקות המוחלטת, זה הים הגדול שבו יתנועע העולם ומלואו. השמים וכל צבאם; אבל מושג הריקות הוא רק מושג הגיוני, מושג שלילי, השולל א הנמצא.

יכולים אנו לצייר לנו את העולם כולו חוזר לתוהו ובוהו, ורק את מושג ה“מקום” לא נוכל להסיר ממחשבותינו אנו.

מלמדים אותנו לאמור, שכל העולם כולו וכל מה שיש בו נקנים ונתפסים לנו באמצעות חושינו, ולולא הם לא היה לנו שום מושג מהעולם שמחוצה לנו, ושרק על ידי הצינורות האלה הננו באים לידי הכרה. – יודעים אנו גם כן, שלפעמים משמש כל חוש וחוש לבדו ולפעמים הם משמשים בערבוביה והרבה מושגים נקנים לנו על-ידי ההרכבה והשיתוף שביניהם. אבל לא ברור הוא: על ידי איזה חוש או צירוף אנו באים לידי מושג המקום? איפה ראינו אותו? גם מי שלא ראה מאורות מימיו ולא שמע הברות מעולם יודע הוא את מושג המקום.

המקום אינו לא למעלה ולא למטה, לא לפנים ולא לאחור, אחרי שהמושגים האלה כבר תולדות המקום הם. חוזרת השאלה: המקום מה הוא? ואיה הוא?

וזרח השמש ובא השמש, גלגל חמה מנסר ברקיע ביום ומעבר השני בלילה; ואנחנו בני-אדם עומדים ורואים במראה הזה, אנחנו עומדים והם מתנועעים.

בא החכם קופּרניק ולימד אותנו לדעת, שגם האדמה מתחת לרגלינו היא מתנועעת. מעין תורה מהפכת כזו היא גם משנתו של קנט.

כסבורים היינו, שהעולם ומלואו נתון במקום; אבל החכם הזה מוכיח, כי מושג המקום יוצא הוא מתוכנו, – הוא אינו נקנה על ידי נסיונות מחוצה לנו, רק מונח הוא בעצם שכלנו ומהותו.

המקום הוא לפי תורתו מעשה ידי רוח בשר ודם, מין מידה ותכונה שבמוח האדם, שעל ידה הוא מודד דברים מוחשיים ומתיחס להנמצאים שבעולם ולכל אשר מסביבו.

אין אנו רואים את הדברים ב“מקום” כדבר שהוא מחוץ כל החזיונות וההויות, כי אם טובלים אנחנו כל המראות וההשגות בכלי-שכלנו, ב“מקום” השוכן בנו…

ה“מקום” הוא צורה קבועה במהלך שכלנו והשגתנו; ואנו טועים לחשוב שהוא דבר הסובב את העולם ומקיף אותנו. אנחנו מציירים לנו דברים שמלגו כדברים שמלבר.

המקום הוא, לפי דעת אותו חושב, המשקפים שלנו, של שכלנו. – בו ורק בו הננו רואים הכל ומשיגים הכל; הכל משלו, משלנו…

מקומו של עולם וחללו שוכן בעליית קיר קטנה, בקדירת מוח ילוד אשה, האדם נעשה בזה שותף למעשה בראשית. – – –