א: רְשֻׁיּוֹת

כמה רשויות איכא!

בשעה שאני בא לכרכי הים, לערים הבנויות על תלן, ורואה את הטירות הנאות, את האוכלוסין המרובים ואשמע שאון החיים, – יעבור גם עלי רוח חיים, והנני נסחף גם אני. מה הם רצים אף אני רץ לבתי משתנה ושמחה, אשר על תכתקין ואוכל באפיקורן ואשתה מיין המשומר; מה הם רצים אף אני אץ לבתי-קרקסאות ולבתי-תיאטראות לשמוע פסוקי-דזמרה ולראות את המשחקים והמשחקים עם כל הקסמים אשר עליהם היום הנני מבקר את גן-החיות, והנני רואה מכל מה שיש בים וביבשה: את הנשר ואת האיל, את הצבי ואת היחמור ואת האריות; ולמחר אני בא אל בית שכיות-החמדה, והנני נהנה מזיו שכינת הפסילים והתמונות. היום הנני נכנס להסב עם אשה, אל מנת לדבר עמה ארוכות וקצרות, ולמחר אקשור כתרים לילדה יפהפיה ביום הולדתה. היום הנני יוצא במחלות, כי חג היום לחברתנו, ולמחר אלבש שחורים ואתעטף שחורים, כדי לנחם אבלים. לזה אני נותן שלום ולזה אני מחזיר שלום; עם זה עלי להזדמן לפונדק אחד, לזה אני חייב מנה וזה חייב לי מאתים, והשלישי מכריע בינינו, וכן חוזר הדבר חלילה. ומדי ערב בערב אני לוקח את מקלי בידי ואת מעילי אשים על כתפי ואצא לטייל במגרשים היפים. הנני רואה את העוברים והשבים שיירות שיירות, הנני חי ונהנה גם אני.

אבל יש אשר נפשי תקוץ בחיים האלה. אני עומד בקרן-זוית, ומשם אקיף את העולם וחללו ואני אומר לעצי: למי ולמה אני עמל? החיים פושטים צורה ולובשים צורה; אבל בכל שלל צבעיהם ובצורותיהם הרבות אינני רואה יסוד ועיקר. הנני מקיים: שיננא, חטוף ואכול, חטוף ושתה! אבל הכי באמת האי עלמא כבי-הילולא דמיא? האומנם טוב באמת לאדם להשתמש יומא חדא בכסא דמוקרא והדר ליתבר? ושאלה גוררת שאלה. מחשבה גוררת מחשבה, ורעיון – רעיון, עד שאני גומר בדעתי, כי כל החיים לא שרירין ולא קיימין ואין כדאי בהם לאדם.

אבל מה הוא האדם?

הנני עוזב את כרכי הים, את שאונם והמונם, והריני שב אל אהלי. אני נזכר בהימים שהייתי בבית אבי, בישבי בארבע-אמות של תורה ותפילה. –אני מניח תפילין כדת, ואני נוטל את ידי למזון. אני לומד את התלמוד ומפרשיו; בערב שבת אני קורא בתורה-שבכתב, ובשבת אני עושה את שבַּתי. – –

אבל גם אז אני שואל את נפשי: למי ולמה אני עמל? הנני מתפלל ומברך, עוסק בתורה ובמצוות, הכל כמסור ומקובל לנו; אבל איזה צורך יש לאלהים שבשמים בכאלה? מה יתן ומה יוסיף לו ילוד-אשה, אם גם כל עצמותיו תאמרנה “מי כמוך באלים”?! נאמר מאל מרומם: בריותי אינן צריכין לבריותי, ואני צריך לבריותי? ובאמת מה לו ולנו? מה לו, אם גם נקיים מצוותיו ונירא את שמו ונעבדהו.

כל הני ארבע אמות של הלכה ותפילה, תורה ומצוות, כולם הן רק אופן החיים שלנו, חוג ידוע נוצר בעדנו; אבל מה היא המטרה והתכלית? גם החיים הדתיים הנם רק צורה אחת, צורה ככל יתר הצורות השונות; אבל לנו דרוש תוך ועיקר.

הנני מואס במעשים חמריים ורוחניים ואני פונה לעולם המחשבה. לא נברא האדם אלא למחשבה ועיון, לראות ולדעת מה שעיניו רואות ועל מה רגליו עומדות. נתנה ראש ונשובה למעשה-מרכבה ולעיון בספר-יצירה. נבדוק ואבוקות ההסתכלות את כל העולם ומלואו, נבדוק עד מקום ששכלנו מגיע.

אבל שמא אין ידנו מַגַעַת? – –

אני מוציא לעז גם על השכל והנני כופר בעיקרו… השכל גם הוא איננו רק חלק אחד ממכמני ההויה, ואיך אפשר בידו להשיג את הכל?

נצא השדה, נלינה בכרמים. על פרשת דרכים עומד אילן גדול בעל ענפים מרובים, הנה ענף אחד נוטה לצדנו, ועליו עלים ירוקים רבים. שערו נא, כי עָלֶה אחד מאלה אומר להתרחב על אחיו ולכסות את כל האילן; שערו נא, כי העלה ההוא גם יתחיל לחקור חקר מולידיו. – האין אנו לגבי העולם ומלואו כהעלה הזה? מה אנחנו עם כל חושינו לעומת היקום הרב? מה אנו ומה חיינו ומה מחשבותינו ודעותינו לעומת המהות והנצח?

כל מה שאנו יודעים ותופסים, כל דעותינו ומחשבותינו אשר רכשנו בעמל וביגיעה – כל אלה הם רק ילדי שכלנו וכוחות נפשנו ותנאיהם… ולוּ היו אפנים אחרים לנפשנו וצורות אחרות לשכלנו, כי אז ראינו אחרת מאשר אנו רואים עתה, חשקנו אחרת וידענו אחרת…

כל אחד מאתנו, מרַחק היום את אשר קירב אתמול, ולהיפך – שעותינו לא מוחלטות הן, אינן מתאימות להעולם שמחוצה לנו, רק פרי שכלנו הנן… אבל אחרי שגם עולם הדעת אינו אלא צורה ולא עצם, הנה תחזור השאלה למקומה: למה זה אנכי? למה זה אני עמל בדעות וחקירות בעיונים ובמושגים שאין להם תוך ועיקר?

הנני עולה הרים ויורד עמקים; אבל בכל אלה לא אמצא את אשר אבקש ולא אבקש את אשר אמצא.

נתנה ראש ונשובה אל הדרכים אשר עברנו בהם אחד לאחד.

כרכי הים, עומדים הם על תלם, החיים סוערים בהם; שוב אני שותה מהבאר ואני מרגיש כי אדם אנכי. – –

לאידך, הנה בארבע אמות של הדת – חיים של שלוה ומנוחת הדעת, שם מנצחים תמיד אראלים את המצוקים.

שרויים אנו שוב בעולם המחשבה. אמנם כן, השכל הוא רק חלק אחד, חלק יודע רק בעדו; אבל כבר רב הוא הדבר לדעת, כי הוא אומר לתפוס הכל. – –

די לו לאדם להיות עומד על פרשת דרכים בתור עצם מבדיל בין לא-יודעים ליודעים, להיות כגשר הזה המבריח בין הטבע העיור שאינו מכיר את עצמו ואת קונו ובין היוצר.

אחרי מעשה-בראשית לא היה מי שהכיר את המחולל ויוצר כל, עד שבאו בני-אדם ומצאו את האלים במדבר…

גוף ההויה יהדפני ואומר לי: גדל! הוא דוחה אותי מרשות לרשות, מחוג לחוג וממהלך למהלך…

ב: שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁאֹל¹

ושיודע לשאול לעצמו: מי אנכי? מי הוא ה“אני” שבי? כלומר, מי אני, אם תסירו ממני כל התכונות והנטיות, הקליפות והצורות, שכבואן כך לכתן ואינן שייכות להעצם כלל – מה אתה משיב לו?

הנה בטלן משוגע ואיש-הרוח עומד לפנינו וחוזר ושואל: מי אני?

שמי בישראל, הוא אומר. דוב בן חנה! אבל האם רק דוב בן חנה הוא ותו לא? האם השם הוא העיקר וממלא את כל היש שבו?

אמת הדבר, הוא קורא, שבמחיצתי, בעיר שאני גר בה, יודעים הם כל יושביה, שאנכי דוב בן חנה הנני. אנכי דוב בן חנה, הלן בבית-המדרש; וכיון שיבַטא אחד מהם את שמי, מיד הנני חי בדמיונו, והוא רואה אותי בגלימא קריעא דעל כתפאי ובמסאני חיורי שלי. אבל לו ישמע אחד במקום שאין מכירין אותי את שמי במלואו, היכול להשיג על ידי קריאת שמי את מציאותי ומהותי כאן?

במקומי, אלה קוראים אותי בטלן ואלה קוראים אותי משוגע או חקרן, וכל אחד מסַמן בזה את ישותי; אבל האם הבטלן, המשוגע והחקרן שלושה הם שהם אחד? האם האדם הזה, שיושב ומתעסק בנגלה ובנסתר, הוא הוא הלז, שעולמו חושך בעדו? האם זה, השפל בעיני אחרים, הוא הוא אותו האיש הלן בעומקה של קבלה?

ואם אדם אחר לגמרי הייתי, האם אי אפשר היה ששמי יקרא גם אז בישראל דוב בן חנה על שם אחי אמי?

מי אני? מה אני? הגידו נא לי!

בן-אדם אני! אבל כל בני-אדם בני-אדם הם. עברי אנכי! אבל כל העברים עברים המה. גבר אנכי! אבל גם שאר אנשים גברים הם. אבל מי הוא ה“אני” שבי? מה הוא לבדו כשהוא לעצמו?

מי אני? אנכי הנני השואל והמשיב, המכיר והניכר; אבל איך יכול המשיג להשיג את עצמו? ואיך אפשר הדבר, שיכול אדם לצאת חוץ ממנו ולהביט על עצמו כעל דבר זר? ומי הוא גם זה שבקרבי, היושב ודן עמי: עשה או לא תעשה, הימֵן או השמאֵל.

אני אוכל ושותה, עומד ויושב, מדבר ומתפלל. אבל מה אני מלבד המעשים הללו? מי הוא זה בי, שלפעמים הוא יושב או שוכב, הולך או עומד, מדבר או שותק, בוכה או שוחק?

הרי אני פונה למעלה ולמטה, לימין ולשמאל, אני מוטה לכאן ולכאן לפי חפצי, אבל מה הוא חפצי? מי יושב בי ופוקד עלי את מצוותיו תמיד?

הנני זוכר, שפעם רעבתי יום אחד, עלתה על לבבי לגנוב ממזונות שמצאתים לפני. כמעט עשיתי זאת, ובת-קול שמעתי בלבבי, לאמור: לא תגנוב! וקול אחר כנגדו: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב! הלז מתיר והלז אוסר; ואחר-כך גבר האוסר על המתיר. מי ישים אסורים על ידינו? – –

אומרים, כי שני יצרים בתוכנו, יצר-הרע ויצר-טוב, ומלאכות שניהם היא להטות אותנו לטוב ולרע. שני מסיתים – אבל מי הם ומי אנכי?

יש אשר אני רוצה לבקר את החולה, או לעשות דבר אחר, הנני נזכר שעדיין לא התפללתי תפילת המנחה ואני עומד על יד הקיר ואשפוך שיחי – המתפלל גָבר. אבל הנה בתוך כך, שאני עומד ומתפלל, הרהורים שונים באים בי להסיח דעתי. אני מתאמץ להרחיקם מעלי והם לא ישמעו לי; אני כורע, והם אינם כורעים… ואני הלא ירא-אלהים מנעורי הנני.

הנני שואל תמיד: מי אני? ואני רואה גם את השואל הזה ואשאל עליו: מי הוא? מי זה היושב בחרכי לבי והא מקָרב גם מרחק! גופי יאמר לא בי הוא, נשמתי גם היא אחרת היא.

מי אני? ומי הוא? ה“אני” שבי הוא דבר שונה מרמ“ח אברי ושס”ה גידי, והוא גם אינו יכול להתקיים בלעדיהם.

אי אפשר לנשמה בלא גוף, אי אפשר לנו לצייר לנו מין עצם מופשט מחומר וצורה, מזמן ומקום. ומה יותר להנפש בהילָקח ממנה החפץ והרצון, המחשבה והדעת? לאידך, אם היא היא עצם הרצונות והתאוות איככה יזדווגו בה שני הפכים? איככה יגורו בלב האדם זאב וכבש גם יחד?

הנה יושב למולי בבית-המדרש נחמן הסרסור – איש מלא רמאות במעשהו. והוא לומד עתה במסכת טהרות שבמשנה. האם בו שתים שהן אחת? האם זה, היושב ולומד, הוא הוא הרמאי? לא! הוא עתה איש אחר ובו עתה נשמה אחרת… אך גם מי הוא? ומי אני?

אמנם זה יודע לשאול…

ג: חֻרְבָּנוֹ שֶׁל עוֹלָם

ואני עוד נער בימים ההם, תמים הייתי – ונפשי מלאה הד נצח, מבלי אדע, כי יש ראשית ואחרית; ואשמע את מורי מלמדני מתוך ספר עתיק, שעתיד קדוש- ברוך-הוא להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, וכמו ענן גדול בא והחשיך אביב עלומי…

לפנות ערב היה הדבר, ובצאתי מן ה“חדר”, שהיה במדור התחתון של הבית, השמים התאדמו מבוא השמש, לבי נפעם למראה כל אלה, ובקרבי כעין תמהון: למה זה אלהים להחריב עולמו יצא?!

מני אז גדלתי בשנים. הפלגתי בים החיים ונחתי לחוף בתי-מדרשות שונים, ואין אני יודע, מאן מנייהו קודם בתורת חורבן זו: אם חכמי יון או רבנן דקיסרין, כי הן שניהם יחד ניבאו חורבן לעולם.

אבל מי התיר לנו להטיל חורבן במעשי בראשית?

בני-אדם רגילים להביט על העולם ועל החיים מנקודה אחת, מבלי דעת, שהחיים פושטים צורה ולובשים צורה ושהחומר עומד וקיים לעולם…

והארץ היתה תוהו ובוהו, עתידה היא הארץ לחזור לתוהו ובוהו… אבל עוד לפני מעשה-בראשית רוח אלהים היתה מרחפת – רוח אשר לא תכלה עדי עד; וכל זמן שאותה הרוח מנשבת אין כאן לא חורבן ולא הריסה, לא פירוד ולא כליון.

היה מי שאמר: תנו לי נקודה אחת, אחיזה אחת קטנה מחוץ לעולם, ואניע את הכל; אבל נקודה כזאת אין, אין דבר מחוץ לעולם…

לוּ היה חורבן יוצא לפנים משורת הטבע, לוּ היה דבר שאין לו כל יחס אל הצורות השונות אשר ירהיבו אותנו, אז יכולים היינו לסמן לו מקום בעולם; אבל חוש היופי הנטוע בלבנו מוצא גם בחורבן מעין מציאות.

חורבנה של עיר עם שרידיה העתיקים פועל עלינו לא פחות מעיר שעל תלה בנויה. לא בשני התכלת בלבד יראה האדם את אלהיו, כי אם גם בשמים השחורים, וגם מתוך ענן וערפל ישמע קול אלהים…

זקנה ובחרות, בנין וחורבן, אחת היא לנו. בין הניין לנו בין לא הניין לנו – כולם חיים וקיימים; חיים לעד.

רק בשעה שיחסר לנו הכשרון להקיף את כל תאי החיים בסקירה אחת, אז נראה בהם הרכבה והפרדה, חיים ומות, הויה וכליון. אבל בשעה שנתרומם על, בשעה שנבין לערך מעשי-יה, אז ניוָכח לדעת, כי הכל אחד, שהכל חי, שבּכל שורה רוח אלהים.

חורבנו של עולם! ואני גם באופן אחר ובנוסח אחר שמעתי על-אודותיו, ואת הדבר הזה לעולם לא אשכח. לא אשכח את מלמדי רבי יוחנן הנזוף, שהיה דר בירכתי העיר, נזוף מהחסידים ומהמתנגדים גם יחד. ויהי פעם, כי נפשי צרה עלי, באתי אליו בלילה ושאלתי אותו לפשר חורבן העולם.

“חורבנו של עולם?!” – פנה אלי בתמהון – “חורבנו של עולם?!” קרא שוב – ”תהי אחריתי כמוהו!"…

ד: מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם

גמירי ד“הוי סדר זמנים קודם לכן”. חושבים אנו, שגם המקום קודם להעולם, כלומר – שקודם שנוצר העולם כבר היה אויר המקום מוכן למציאות ולכל צבאיה, ואותו המקום היה, הווה ויהיה עד לבלי סוף.

רואים אנו שהעולם כולו, הנבראים והנמצאים, כל המהות, הכל הכל נתפס רק במציאות מקום, שמקיף הכּל וסובב הכּל. אבל מה הוא המקום? מאיזה מין זה, שהוא נחשב בתור חומר קדום לכל מעשה בראשית?

הכל נמצא במקום, אבל המקום בעצמו מהו? האם הוא כקו או חלל מקיף את העולם? ובמה נבדל הוא משאר המציאות מה טיבו כשהוא לעצמו?

אומרים: המקום הוא הריקות, הריקות המוחלטת, זה הים הגדול שבו יתנועע העולם ומלואו. השמים וכל צבאם; אבל מושג הריקות הוא רק מושג הגיוני, מושג שלילי, השולל א הנמצא.

יכולים אנו לצייר לנו את העולם כולו חוזר לתוהו ובוהו, ורק את מושג ה“מקום” לא נוכל להסיר ממחשבותינו אנו.

מלמדים אותנו לאמור, שכל העולם כולו וכל מה שיש בו נקנים ונתפסים לנו באמצעות חושינו, ולולא הם לא היה לנו שום מושג מהעולם שמחוצה לנו, ושרק על ידי הצינורות האלה הננו באים לידי הכרה. – יודעים אנו גם כן, שלפעמים משמש כל חוש וחוש לבדו ולפעמים הם משמשים בערבוביה והרבה מושגים נקנים לנו על-ידי ההרכבה והשיתוף שביניהם. אבל לא ברור הוא: על ידי איזה חוש או צירוף אנו באים לידי מושג המקום? איפה ראינו אותו? גם מי שלא ראה מאורות מימיו ולא שמע הברות מעולם יודע הוא את מושג המקום.

המקום אינו לא למעלה ולא למטה, לא לפנים ולא לאחור, אחרי שהמושגים האלה כבר תולדות המקום הם. חוזרת השאלה: המקום מה הוא? ואיה הוא?

וזרח השמש ובא השמש, גלגל חמה מנסר ברקיע ביום ומעבר השני בלילה; ואנחנו בני-אדם עומדים ורואים במראה הזה, אנחנו עומדים והם מתנועעים.

בא החכם קופּרניק ולימד אותנו לדעת, שגם האדמה מתחת לרגלינו היא מתנועעת. מעין תורה מהפכת כזו היא גם משנתו של קנט.

כסבורים היינו, שהעולם ומלואו נתון במקום; אבל החכם הזה מוכיח, כי מושג המקום יוצא הוא מתוכנו, – הוא אינו נקנה על ידי נסיונות מחוצה לנו, רק מונח הוא בעצם שכלנו ומהותו.

המקום הוא לפי תורתו מעשה ידי רוח בשר ודם, מין מידה ותכונה שבמוח האדם, שעל ידה הוא מודד דברים מוחשיים ומתיחס להנמצאים שבעולם ולכל אשר מסביבו.

אין אנו רואים את הדברים ב“מקום” כדבר שהוא מחוץ כל החזיונות וההויות, כי אם טובלים אנחנו כל המראות וההשגות בכלי-שכלנו, ב“מקום” השוכן בנו…

ה“מקום” הוא צורה קבועה במהלך שכלנו והשגתנו; ואנו טועים לחשוב שהוא דבר הסובב את העולם ומקיף אותנו. אנחנו מציירים לנו דברים שמלגו כדברים שמלבר.

המקום הוא, לפי דעת אותו חושב, המשקפים שלנו, של שכלנו. – בו ורק בו הננו רואים הכל ומשיגים הכל; הכל משלו, משלנו…

מקומו של עולם וחללו שוכן בעליית קיר קטנה, בקדירת מוח ילוד אשה, האדם נעשה בזה שותף למעשה בראשית. – – –

א אַל תִּרְגְּזוּ

יצר לב האדם רע כל היום, רק רע יחשוב בעולם ובחיים, רק לקלל יֵדע. תועים אנו, בכל נמצא מכשול, בכל נראה רק רע.

מי יתן אל לבו, שיש דין וחשבון לכל המעשים. שיש הארה לכל חי ונמצא, שיש זיו בכל מעשה, מי יתבונן אל תפארת הדברים אשר תחזינה עיניו? מי יפתח נפשו לכל הדרכים והנמצאים, להחזיונות והמאורעות שבכל נמצא ובכל חי?

חיים אתם בכל יום. השכם והערב הרי אתם מוצאים דברים מוכנים לפניכם. בכד מים ששאבתם מן הבאר הרי יש חיוּת עולמית; בפרי שבידך עתה יש איזה הוד ממעלה. באותו איש שאתה מדבר עמו הרי נפש ורוח. אדם נותן לך את ידו ובמגע – האחוה שבין נמצא לנמצא.

פתחו את עיניכם, עשו את אזנכם כאפרכסת, תנו לנשמתכם המצוי שבכל חי. דעו וראו, הבינו ושמעו.

אתם עדים על נפש העולם. אתם וחייכם עדים אתם לכּל. באהבה נולדתם, כל הגשמה וכל חי נולדו באהבה. בכּל שורר חסד אלהים.

הודו לה' חסדו. אל תרגזו בדרך! כרעו והשתחוו לפני כל נמצא, לפני כל מה שלפניכם; בכל, בכל הנשמה מדברת. – – –

ב הַמִּלָּה הָאַחַת

אנו מדברים כל ימינו, נדבר בכל לשונות נפשנו, בכל געגועי רוחנו, בכל אשר בנו – ואת המלה האחת, הדבר האחד שרק לנו לאמרו, לגלותו, אין אנו מוצאים לה צביון.

הנך רואה אדם שקרא ושנה, כל הימים שהוא חי רק פעל ועשה ודרש ברבים, ואת המלה האחת, שרק בעדה הוא חי ונולד, שכח להגיד…

לכל אדם ניתנה מתנה מיוחדת, והוא אינו נהנה הימנה. לכל אדם יש זכיה נפשית והוא אינו מוצא אותה. מה אהנית לנו התורה אשר מלמדים אותנו בבטן, כיון שאחר-כך יכָּבה הנר… כיון שהמלאך בא ומשכיח אותה מאתנו… מה יהנו לנו טהרת נפשנו, שיכוך רוחנו, שכלול דעותינו, אם אין אנו יודעים את המלה האחת שעלינו לאמרה, להביעה, לחדשה, לגלותה…

ועצב גדול ימלא אותנו לראות עצמנו תועים כל הימים, מבלי מצוא מנוח, מבלי מצוא פדות, מבלי מצוא אותה המלה החיה הנותנת לנו פדות.

כל העולם יגע בעדנו, כל היקום וארג בעדנו; בעדנו השמש זורחת, ירד הגשם, העמקים יעטפו בר, ומה יש לנו? מה נדע מזה ששייך לנו?

האלהים בעצמו אומר למשה: חזור לאחוריך! אתה לא תעבור! אתה לא תראה!

תורה שחסרה בה אות אחת פסולה היא; ולמי מאתנו לא חסרה התגלות אות אחת, דוקא אותה האות שניתנה לו?

קחו מאתנו את ההרבה ותנו לנו את המעט; קחו מאתנו את המון הדברים ותנו לנו את המלה האחת שניתנה לנו, רק לנו. – –

ג הָעַצְבוּת

אין השכינה שורה אלא מתוך עצבות. אם אפשר לומר, שהאדם יודע ומכיר מכל אשר מסביב ומרחוק לו, שהחיים והעולם מודיעים לו להאדם מתכנם ומהויתם, – העצבות היא הצינור , שבו ישתפכו הדברים מבחוץ לבפנים, היא ההרגשה הראשונה מהעולם החיצון שמתעוררת בפנימיותו של האדם. – – –

וההיקף הכולל לכל המחשבות והמעשים, החשבונות וההרהורים, הרגשות והגעגועים שבנפש, הוא רגש העצבות; יסוד התוגה, אשר ימלא את כל העולם ומלואו, את כל החי מדומם עד בשר, מעשבי השדה עד כוכבי השמים, מוצא לו נתיב בלב האדם.

מה המה הרהורי תשובה? מה הוא החסד והתענוג, מה המה רגשי התגרא ויסורי האהבה וכל משברי המחשבה ומעשה, אם לא איזה צער שבלב, איזו תוגה חרישית היושבת בנשמתך. מה המה החיים, העבודה ועמל העבודה, אם לא התפשטות של צער, איזו אתערותא דתוגה. אם אנכי לא נתחייבתי שריפה למקום, היה אדם אחר שנתחייב לזאת. אם אנכי לא הפסדתי, הפסידו אחרים בחייהם, נצטערו אחרים וסבלו אחרים. דמעה אחת מנפש עניה, בודדה, לא שמעתיה ולא ראיתיה, משתפכת ללבי ומענה את נפשי. מה המה העננים, מהי יללת הרוח, שאון המים ודכיָם, השתפכות הכנור – אם לא הד הצער שבעולם ובחיים. תוגת הבריאה? – מה היא הבריאה בעצמה, אם לא מין צער, יגון-אלהים נארג בבריותיו… וינָחם ה' על אשר ברא. – – –

העצבות היא הארה, היא שפת הלב ומין געגועים.

אי אפשר לעולם בלי אדם ואי אפשר לאדם בלי עולם. שניהם עומדים זה לעומת זה כתמהים ומחכים, תמהים ומחכים…

תנו לנו כוס הקובעת ונברך עליה. תנו לנו את הצער אשר בהכרה ואת הרחמים אשר בהכרה.

רחמים וצער! אלה הם הקשרים התמידיים אשר יקשרו אותנו, את כל חי ומדַבר, את כל העולם.

ד הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ

בשעה שלבנו ימוג, בשעה שחושך ימלא את נפשנו, אז נמשש במה שמחוצה לנו ונחפש משען לנו בעולם אחר מזה שלפנינו… הדלקת הנרות אני קורא לכל משאות-הנפש, לכל הרעיונות המאירים.

הנה האהבה בחלום עוזה, הנה הרחמים והחסד, אור המחשבה והדעה.

מה המה ספרי הדורות, אם לא הארת הנשמות. איזה אור מלוה אותנו ומאיר לנו. מה הוא היאוש והרקבון מול ניצוץ אחד של תקוה זורחת.

האור הוא מתן שכרנו, הוא הנשמה אשר בנו והד התפילה אשר בנו.

כל זמן שצדקה מאירה לנו, איזה חסד ואיזה רחמים, רצון ואמונה, כל זמן שלבבנו דובב איזו מלה, איזו הטבה, איזה כוסף וגעגועים, איזו תשוקה להיטיב ולהאיר, הרי האור נדלק, הרי החיים מאירים.

חסד הוא האור. חסד הוא הדלקת הנרות.

חִידוֹת / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

א: דּוּ פַּרְצוּפִים

חטא גדול הוא להאמין ברע מוחלט, ביסוד רע מוחלט, יסוד קיים בעד עצמו.

בהבריאה כשהיא לעצמה אין רע כלל. הדבר נקרא רע ובא לידי פעולה רעה רק בספירה השניה של הבריאה, בספירה התולדתית. וגם באותה ספירה אין רע ממש כי אם בצורה; אין דבר רע בעצם, והוא נעשה רק על ידי אפנים ותנאים ידועים. חמור הוא עוון שפיכת-דמים, והנה ניתנה להחברה מיתת בית-דין! גדולה היא עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה.

זה הדבר: אין טוב ואין רע יסודי. כל דבר הוא בעל דו-פרצופים: זכה אדם, הרי זה נעשה לו סם-חיים, לא זכה, הרי זה נעשה לו לסם-מות.

ב: הַכְרָעָה

מה אתה ומה מעשיך, בן-אדם, לעומת רחבי הבריאה, מה אתה לעומת רבבות המעשים והנמצאים בעולם? מה האדם היחיד לעומת הרבים? גאות גדולה היא, לחשוב אותנו לעיקר, לחשוב את המעשים שאנו עושים לעיקר.

אבל הנה הנצח רק סכום כמותי הוא, מעין קו ארוך הוא, שכל נקודה ונקודה בו שוה לחברתה. חיי, מעשי, חייך, מעשיך, כל רגע ורגע מחיינו היום, מאתמול וממחר הרי זה חלק מן הנצח. חייב אדם לראות את עצמו בכל שעה ושעה כאילו כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. – אתה, רק אתה הנך מכריע את כל העולם באותה שעה, מכריע הנך את כל החיים ואת כל הדורות. גם דומם וצומח, כל אבן ואבן, כל עץ עושה פרי ואינו עושה פרי, כל כברת אדמה, גבעה, עמק וכל חיה, בהמה ועוף, אותו מין, אותו סוג, אותו פרט, נשימתו באותה שעה, הרי הוא עיקר – הרי הוא העולם.

החיים עצם החיים, היא ההכרעה; ההכרעה עושה את הדבר היחידי לעיקר, לעיקר הכל.

ג: נִיצוֹצוֹת

כשאתה בא לבתי-שכיות החמדה, לבתי-אוצרות של כלים יקרים, בם ניצבים מעשי ידי האדם בעץ ובאבן, בשיש ובמתכת יקרה, במשי ובארגמן ועיניך רואות כל יפעת הדברים ויקרם, שאינם נצרכים כלל להחיים בני יומם, אז יבואו הרהורים מוסריים על כך ואתה חושב: אלה למה הם? – אבל עולים הם על דברים מועילים דברים שאינם מועילים. האור השפוך על כל דבר מתגעגע לבוא עם האדם באיזו נגיעה. כל דבר וכל נמצא ימלא את מלאכותו רק במה שמשפיע, במה שבא במגע עם דבר אחר. הנה על יד הבריאה הראשונה בימי היצירה עוד מערכת של זיווּג זיווּגים, של יחוּד דבר בדבר ושל מגע דבר בדבר.

הנך מתכסה בשמיכה של צמר, לכאורה נעשה זה רק לחמם גופך; אבל הנה השיות הגזוזות נתנו מנפשן לגוזז, הגוזז נתן מנפשו למטוה, המטוה לאורג והאורג נותן מנפשו לך. גלגולי הנפשות מנפש לנפש הוא העושר העולמי.

אין מספר המצוות רק תרי"ג, כי אם הרבה יותר; רבות הן לאלפים ולרבבות, כמספר השימושים בדברים נמצאים, כמספר כל היחסים שבין הדומם לצומח, לחי ולמדַבר…

זאת היא גם סיבת חשק הקריאה בספרים. אנו מתגעגעים להרבות יחסינו לדברים שלא נוכל בעצמנו להשיגם. ההרים שבמספרי-מסעות הם כאותם שעיני בעצמם ראו אותם; כל המעשים והמקרים, שאני שומע אותם מפי אחר ואורה אותם בחזון, כאילו מעשי ומקרי אני הם.

ובחרתם בחיים, בכל החיים.

ד: תְּפִלָּה שֶׁבַּלֵּב

לא רק בני-אדם מתפללים , כי אם כל נמצא מתפלל – הכל ישפוך שיחו. בכל דבר יש מעין תפילה שבלב, מעין רחשי תפילה. השמים מתפללים, הארץ מתפללת, כל יצור מתפלל, רחמים וגעגועים פנימיים בכל דבר, בכל חי ובכל נמצא. היצירה גופה מין רחמים היא, מין תפילה של ההויה.

האלהים מתפלל, האדם מתפלל, הבריאה מתפללת, כל יצור וכל נמצא מתפלל. לוּ ניתּנה רשות לכל החושים להקשיב, כי אז היתה כל נשמה טובעת בים של שירה ובעצב התפילה.

קיום העולם דורש, שהתפילה תהיה בלב, בהסתר, ולא תתגלה רק למעטים השרידים. רחמנא ליבא בעי. הלב הוא סיכּוּם התפילה, התפילה היא אם כל חי והד כל חי. – –

א

מִלְחֶמֶת-עוֹלָם

ויאמר ע' האלהים, הן האדם היה כאחד ממנו… וישלחהו לעבוד את האדמה. – –

והאדם ידע את חוה אשתו. ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש…

ותּוֹסף ללדת את אחיו, את הבל רוֹעה צאן, וקין היה עובד אדמה ושומע בקול האדמה.

ומקץ הימים הביא קין מנחה מפרי האדמה, והבל גם הוא עשה כמעשהו… ויחר לקין. ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.

ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת-עדן.

וידע קין את אשתו. ותהר ותלד את חנוך. ויוָלד לחנוך את עירד, ועירד ילד את מחויאל, ומחויאל ילד את מתושאל, ומתושאל ילד את למך.

וללמך שתי נשים, שם האחד עדה ושם השנית צילה; וצילה ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל…

ומאז בן-אדם על חרבו יחיה, בחרבו ובקשתו כובש לו את הארץ וחי בארץ.

ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה… ויחָצו בני האדם לשני מחנות, ויבנו להם אלה אהלים לשבת ואלה הברזל מעשה ידם.

ומלחמה לברזל עם האוהל משנות דור ודור. – – –

ב

הָאָדָם וְהַמַּקֵּל

לפנים בישראל היו אומרים: הככר והמקל ירדו כרוכים מן השמים. ושיודע לשאול: למה? פתרו לו: בזמן שבני-אדם עושים רצונו של מקום, הרי ככר לאכול, ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום, הרי מקל ללקות בו…

ככר לאכול ומקל ללקות בו! והיו לאותות לעושי רצונו ולשאינם עושים רצונו. אבל העולם לא כן הוא נוהג, בו הככר והמקל באים בערבוביה. – יושבי אור וצלמות אנו; הננו אוכלים ולוקים, לוקים ואוכלים.

ואכלת ושבעת וברכת, ואחר-כך תימתח על העמוד… אלהים כופת ואליהו רוצע; זה החוזה שאינו בא אלא לקרב רחוקים ולרחק קרובים בזרוע.

התקרבות ודחיה! ככר ומקל!

ואת העורבים ציויתי לכלכלך ואת המקל להלקותך. ואז יקום אליהו ועילה בסערה השמימה… ואנחנו תועים אנו בארץ. הנה הככר מצד זה והמקל מצד זה: בכּל שתי רשויות, ומלכות אחת נוגעת בחברתה. – ויש אשר ישַנו סדריהם, הככר תלקה והמקל ישביע…

הננו אוכלים ולוקים, לוקים ושבעים…

הככר והמקל בדיבור אחד נאמרו, ומה רחוקים המה זה מזה! הראשונה היא מדרס לכל חי, כולם אוכלים ושבעים, מביצי כינים עד קרני ראמים, על ידי הזן ומפרנס לכל; – והמקל לא בא אלא בעבור בחיר היצורים, בעד האדם.

האדם יודע הוא להילָקות ואוהב הוא להילָקות; אפשר לו לאדם לבכר את המקל על הככר.

הככר היא פשוטם של החיים, המהלך הפשוט של הטבע הפשוט, אבל המקל מכה את האדם ואומר לו: גדל!

ג

בָּרִי וְשָמָּא

לא הרי העולם כהרי האדם, ולא הרי האדם כהרי העולם, עולם כמנהגו נוהג ואי אפשר לו לשנות את תפקידו, והאדם פושט צורה ולובש צורה ומהפך מידותיו לכמה גונים.

מי משניהם קודם? אלה אומרים העולם קודם להאדם; ואלה אומרים האדם קודם להעולם, גדולים מעשי צדיקים משמים וארץ.

שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מנין שאין כותבין תפילין על גבי עור בהמה טמאה? דכתיב, למען תהיה תורה ה' בפיך – מדבר המותר בפיך. אלא מעתה, על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו? אמר לו: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני-אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגוֹ מלך ואחד הרגוֹ איספקלטור, איזה מהם משובח? הוה אומר זה שהרגוֹ מלך – כלומר, “אלו שלקו על ידי בוראן”.

ואתם הלא יודעים הנכם את רבי פינחס בן יאיר!

אמרו עליו, שמימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. והימים האלה ימים קשים הם לבני-אדם. כל בני-אדם חצים עבדים וחצים בני-חורין, כל דאלים גבר.

הלנצח יעבוד האדם באדם?

והחסידים ואנשי המעשה, זעיר שם זעיר שם, שאינם יכולים לעקור את העבדות כולה בבת אחת, עוסקים בפדיון-שבויים. אז קם גם הרב הגדול הזה וילכו הוא וחמורו, הלוך ונסוע, לפדות שבוי אחד מאדונו.

אבל הנה מפליג לפניהם נהר גדול, ובכל הככר ההיא גם אניה גם מַלח אין.

זכר הרב, כי ניצבו מי ים סוף כמו נד נוזלים ומי הירדן נכרתו, וכאינש שנפיש חיליה בלכתו לעשות רצון קונו, התאזר ויקרב אל הנהר ויקרא לאמור:

גינאי, חלוק לי מימיך ואעבור בך!

אתה הולך לעשות רצון קונך – השיבהו הנהר – ואני הול לעשות רצון קוני; אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה… אני ודאי עושה.

בשעה שביקש הקדוש-ברוך-הוא לברוא את העולם, גזר על העליונים שיהיו למעלה ועל התחתונים שיהיו למטה; כשנתן משה את התורה, בטל גזירה ראשונה ואמר: העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים. יצאה בת-קול והכריזה: אוי להם לבנים מעלבונו של עולם, דוחים המה ודאיות ופני ספקות. – – –

ד

יְצִיאָה

חכם אחד היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם, הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו, אור קשה מים מכבים אותו, מים קשים עבים סובלים אותם, עבים קשים רוח מפזרתם, רוח קשה גוף סובלתו, גוף קשה פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו, יין קשה שינה מפכחתו ומיתה קשה מכולם.

ויש אומרים מיתה קלה מכולם, טובה שבכולם; וכן ברור הוא אומר: נסתכל ביום המיתה ואמר שירה…

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר! אמר להו: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן…

רבי יוחנן, כי הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי: סוף אדם למות וסוף ברמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים.

הכל למיתה הם עומדים, אבל מה הם מפסידים בזה? כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות, כמי שאומר, כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו; וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות, כלומר – לא נחלתי מן העולם הזה כלום… ולפיכך כד הוו פליגי בית שמאי ובית הלל, אם נוח לו לאדם שנברא משלא נברא, או שלא נברא משנברא, נמנו וגמרו, שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא.

ועכשיו שנברא האדם יפשפש במעשיו; אבל מעשים לא מעלים ולא מורידים, אין בהם קרן-קיימת ואין שלטון אחרי יום המות. – –