א אַל תִּרְגְּזוּ    🔗

יצר לב האדם רע כל היום, רק רע יחשוב בעולם ובחיים, רק לקלל יֵדע. תועים אנו, בכל נמצא מכשול, בכל נראה רק רע.

מי יתן אל לבו, שיש דין וחשבון לכל המעשים. שיש הארה לכל חי ונמצא, שיש זיו בכל מעשה, מי יתבונן אל תפארת הדברים אשר תחזינה עיניו? מי יפתח נפשו לכל הדרכים והנמצאים, להחזיונות והמאורעות שבכל נמצא ובכל חי?

חיים אתם בכל יום. השכם והערב הרי אתם מוצאים דברים מוכנים לפניכם. בכד מים ששאבתם מן הבאר הרי יש חיוּת עולמית; בפרי שבידך עתה יש איזה הוד ממעלה. באותו איש שאתה מדבר עמו הרי נפש ורוח. אדם נותן לך את ידו ובמגע – האחוה שבין נמצא לנמצא.

פתחו את עיניכם, עשו את אזנכם כאפרכסת, תנו לנשמתכם המצוי שבכל חי. דעו וראו, הבינו ושמעו.

אתם עדים על נפש העולם. אתם וחייכם עדים אתם לכּל. באהבה נולדתם, כל הגשמה וכל חי נולדו באהבה. בכּל שורר חסד אלהים.

הודו לה' חסדו. אל תרגזו בדרך! כרעו והשתחוו לפני כל נמצא, לפני כל מה שלפניכם; בכל, בכל הנשמה מדברת. – – –

ב הַמִּלָּה הָאַחַת    🔗

אנו מדברים כל ימינו, נדבר בכל לשונות נפשנו, בכל געגועי רוחנו, בכל אשר בנו – ואת המלה האחת, הדבר האחד שרק לנו לאמרו, לגלותו, אין אנו מוצאים לה צביון.

הנך רואה אדם שקרא ושנה, כל הימים שהוא חי רק פעל ועשה ודרש ברבים, ואת המלה האחת, שרק בעדה הוא חי ונולד, שכח להגיד…

לכל אדם ניתנה מתנה מיוחדת, והוא אינו נהנה הימנה. לכל אדם יש זכיה נפשית והוא אינו מוצא אותה. מה אהנית לנו התורה אשר מלמדים אותנו בבטן, כיון שאחר-כך יכָּבה הנר… כיון שהמלאך בא ומשכיח אותה מאתנו… מה יהנו לנו טהרת נפשנו, שיכוך רוחנו, שכלול דעותינו, אם אין אנו יודעים את המלה האחת שעלינו לאמרה, להביעה, לחדשה, לגלותה…

ועצב גדול ימלא אותנו לראות עצמנו תועים כל הימים, מבלי מצוא מנוח, מבלי מצוא פדות, מבלי מצוא אותה המלה החיה הנותנת לנו פדות.

כל העולם יגע בעדנו, כל היקום וארג בעדנו; בעדנו השמש זורחת, ירד הגשם, העמקים יעטפו בר, ומה יש לנו? מה נדע מזה ששייך לנו?

האלהים בעצמו אומר למשה: חזור לאחוריך! אתה לא תעבור! אתה לא תראה!

תורה שחסרה בה אות אחת פסולה היא; ולמי מאתנו לא חסרה התגלות אות אחת, דוקא אותה האות שניתנה לו?

קחו מאתנו את ההרבה ותנו לנו את המעט; קחו מאתנו את המון הדברים ותנו לנו את המלה האחת שניתנה לנו, רק לנו. – –

ג הָעַצְבוּת    🔗

אין השכינה שורה אלא מתוך עצבות. אם אפשר לומר, שהאדם יודע ומכיר מכל אשר מסביב ומרחוק לו, שהחיים והעולם מודיעים לו להאדם מתכנם ומהויתם, – העצבות היא הצינור , שבו ישתפכו הדברים מבחוץ לבפנים, היא ההרגשה הראשונה מהעולם החיצון שמתעוררת בפנימיותו של האדם. – – –

וההיקף הכולל לכל המחשבות והמעשים, החשבונות וההרהורים, הרגשות והגעגועים שבנפש, הוא רגש העצבות; יסוד התוגה, אשר ימלא את כל העולם ומלואו, את כל החי מדומם עד בשר, מעשבי השדה עד כוכבי השמים, מוצא לו נתיב בלב האדם.

מה המה הרהורי תשובה? מה הוא החסד והתענוג, מה המה רגשי התגרא ויסורי האהבה וכל משברי המחשבה ומעשה, אם לא איזה צער שבלב, איזו תוגה חרישית היושבת בנשמתך. מה המה החיים, העבודה ועמל העבודה, אם לא התפשטות של צער, איזו אתערותא דתוגה. אם אנכי לא נתחייבתי שריפה למקום, היה אדם אחר שנתחייב לזאת. אם אנכי לא הפסדתי, הפסידו אחרים בחייהם, נצטערו אחרים וסבלו אחרים. דמעה אחת מנפש עניה, בודדה, לא שמעתיה ולא ראיתיה, משתפכת ללבי ומענה את נפשי. מה המה העננים, מהי יללת הרוח, שאון המים ודכיָם, השתפכות הכנור – אם לא הד הצער שבעולם ובחיים. תוגת הבריאה? – מה היא הבריאה בעצמה, אם לא מין צער, יגון-אלהים נארג בבריותיו… וינָחם ה' על אשר ברא. – – –

העצבות היא הארה, היא שפת הלב ומין געגועים.

אי אפשר לעולם בלי אדם ואי אפשר לאדם בלי עולם. שניהם עומדים זה לעומת זה כתמהים ומחכים, תמהים ומחכים…

תנו לנו כוס הקובעת ונברך עליה. תנו לנו את הצער אשר בהכרה ואת הרחמים אשר בהכרה.

רחמים וצער! אלה הם הקשרים התמידיים אשר יקשרו אותנו, את כל חי ומדַבר, את כל העולם.

ד הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ    🔗

בשעה שלבנו ימוג, בשעה שחושך ימלא את נפשנו, אז נמשש במה שמחוצה לנו ונחפש משען לנו בעולם אחר מזה שלפנינו… הדלקת הנרות אני קורא לכל משאות-הנפש, לכל הרעיונות המאירים.

הנה האהבה בחלום עוזה, הנה הרחמים והחסד, אור המחשבה והדעה.

מה המה ספרי הדורות, אם לא הארת הנשמות. איזה אור מלוה אותנו ומאיר לנו. מה הוא היאוש והרקבון מול ניצוץ אחד של תקוה זורחת.

האור הוא מתן שכרנו, הוא הנשמה אשר בנו והד התפילה אשר בנו.

כל זמן שצדקה מאירה לנו, איזה חסד ואיזה רחמים, רצון ואמונה, כל זמן שלבבנו דובב איזו מלה, איזו הטבה, איזה כוסף וגעגועים, איזו תשוקה להיטיב ולהאיר, הרי האור נדלק, הרי החיים מאירים.

חסד הוא האור. חסד הוא הדלקת הנרות.