רקע
דן אלמגור
אללה נשאר במשפחה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות

איגרת אויר (מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות)

מכל מדינות ארה“ב, טכסאס היא הלהוטה ביות רלקיים ולהדק את הקשרים עם מדינות ערב. אילי-הנפט-והעסקים שבה משקיעים את מיטב מאמציהם לקנות את ליבם ואת כיסם של בעלי ה”פטרו-דולארים" – ותנועת מיסחר והשקעות דו-סטרית אדירה של הערבים בטכסאס ושל הטכסאנים במיזרח-התיכון, נמצאת אך בראשית הדרך. כמובן, שטקסאס תעשה הכל לסכל את יישום התקנות והחוקים לבלימת שיתוף הפעולה של ההון האמריקני עם מחוללי החרם הערבי נגד ישראל…

ההזמנה שהמתינה לנו בתא המיכתבים באוניברסיטה, נראתה כבר ממבט ראשון הדורה ומפוארת יותר מן ההזמנות הרגילות להרצאות או לישיבות מורים. ואכן, ברגע שפתחנו את המעטפה המלכותית וקראנו את תוכנה של ההזמנה המוזהבת, הסתבר לנו שהפעם אנו מוזמנים למאורע יוצא-דופן. במיוחד לגבי ישראלים.

וכך נאמר בה, באותה הזמנה:

הננו מתכבדים להזמינך לקבלת פנים ולהרמת כוסית לכבוד הוד מעלתו, מר עבדול עזיז רוואס, סגן שר ההסברה של נסיכות עומאן, שתתקיים במועדון המרצים של האוניברסיטה מיד לאחר הרצאתו על ‘תקופה חדשה בנסיכות עומאן’.

בדרך-כלל, איננו נוהגים להידחף למסיבות שכאלה. אבל כשהוד נסיכותו מזמין אותנו באופן אישי ועל נייר משובח כל-כך – כלום נוכל לאכזבו?

הלכנו, איפוא, לשמוע את הרצאתו של האורח מן המפרץ הפרסי, לפני שניפגש להרמת כוסית במועדון המרצים. ציפינו לפגוש גבר כסוף-שיער ואלגנטי, נוסח השאח הפרסי, או מהדורה עומאנית של שייך יאמאני המוכר. אבל ברגע שנכנס הוד מעלתו, סגן-השר, אל האולם הגדוש מפה לפה, לא יכולנו שלא להשמיע גם אנו מעין קריאת “אה” של אפתעה והתפעלות גם יחד.

זוכרים את צילומיו של רודולף ואלנטינו האגדי, בסרטו “בן השייך”? ובכן, כך בערך נראה כבוד סגן השר העומאני, שנכנס לאולם. רק קצת יותר צעיר, קצת יותר יפה וקצת יותר אכזוטי מוואלנטינו. לא במקרה, נותרו כמה מן המרצות והסטודנטיות שבאולם פעורות פה במשך שעה ארוכה למדי.

מר עבדול עזיז רוואס נראה כנער בן שמונה-עשרה לכל היותר, נמוך קומה, כחוש, שחום, עם שפמפם וחיוך נערי, החושף שיניים צחורות. בעצם, הוא הזכיר לנו מיד את המלך חוסיין הצעיר, שעה שעלה לכס המלכות (ראינו את המלך חוסיין לפני ימים מספר בטלוויזיה, במסגרת התוכנית “ששים דקות”, והוא הזכיר לנו יותר את צ’ארלי צ’פלין כסוף השיער בסרט “אורות הבמה”). אולם, בניגוד לחליפות הבריטיות ההדורות או למדי הצבא המגוהצים של חוסיין בן העשרים, הופיע הדיפלומאט העומאני בפני הסגל האקדמי של אוניברסיטת טקסאס כשהוא לובש גלבייה מזרחית בצבע הזהב וחוגר למותניו שאברייה מעוקמת וגדולה, הנתונה תוך נדן כסף, שכולו משובץ אבנים טובות.

 

קלילות והומור

ההתרגשות באולם היתה רבה. נראה היה, כאילו הגיח המרצה האורח ישר מן המדבר, לאחר שהחנה את הגמל במגרש החנייה של הקאמפוס, או שמדובר באחת המתיחות הטלוויזיוניות של התוכנית השובבה, “המצלמה הנסתרת” – אנו, שהתכבדנו ולבשנו ז’אקט ועניבה לכבוד קבלת הפנים הרשמית להוד מעלתו, הרגשנו לפתע את עצמנו מגוחכים ו“מרובעים”, לנוכח הסנדלים התנ"כיים, הגלבייה והשאברייה של המרצה האורח.

מר עבדול-עזיז רוואס לא הופתע מן האפתעה שנסתמנה על פני כולנו, והגיב בחיוך רחב ולבבי. ניכר היה, שאין זו הרצאתו הראשונה בארה"ב, וכי הוא מודע בהחלט לאפקט התיאטרלי של הופעתו זו. כך הוא מופיע גם לקבלות פנים רשמיות עם אנשי ממשלה ואנשי עסקים, והתדמית האכזוטית הרומאנטית מוצאת חן, כמובן, לא רק בעיניו, אלא גם בעיני מארחיו המשתאים. מסופקני, אם הופיעו קודם לכן במועדון המכובד של המרצים באוניברסיטת טקסאס מרצים אחרים, שחגרו בעת הרצאתם למותניהם סכין חדה ומעוקמת, המשובצת יהלומים.

וכך, עוד לפני שפתח כבוד סגן-השר את פיו, כבר היה הקהל כולו שלו. אי-אפשר היה שלא להידבק מקסם חיוכו הנערי השובב, של “בן-השייך” הצעיר. הוא דיבר באנגלית טובה למדי (אם כי לא הצליח להגות את ה“פ”, והגה אותו כ“ב” דגושה), בקלילות ובהומור, וניכר היה כי מצא מייד שפה משותפת עם הסטודנטים שבאולם.

“רק לפני שבע שנים היו בכל נסיכות עומאן שלושה בתי-ספר בלבד”, סיפר סגן-השר, שעל-פי מראהו נראה כי לפני שבע שנים היה גם הוא עצמו בגיל ביה“ס היסודי. “כיום קיימים בה שלוש מאות בתי”ס, בהם לומדים 65 אלף תלמידים וסטודנטים”. הוא סיפר על המהפכה החברתית והתרבותית הגדולה שהביא עמו השייך השולט בנסיכות, ועל ההישגים המהפכניים תוך פרק-זמן קצר זה: שוויון זכויות לנשים (“יש אצלנו נשים שעובדות כקרייניות בטלוויזיה, כמהנדסות וכשוטרות”), חינוך חינם לכל (“אפילו באוניברסיטה”), שר מיוחד לעניני נוער, ועוד ועוד. רשימה ארוכה של הישגים, התפורה באופן מחוכם לפי האופנה והרוח השוררת כרגע בקאמפוסים האמריקניים. לאחר הרצאת-פתיחה של כחצי-שעה החל להראות לנו שקופיות מעומאן, אותן הציג בהומור ובחופשיות, כמקצוען אמיתי.

האמריקנים היו מוקסמים. מן ההרצאה ומן השקופיות נצטיירה מדינה אידיאלית ומתקדמת, שהריפורמה החברתית והרומאנטיקה מגבירות את קסמה. היחידים שלא גילו התלהבות רבה היו כמה סטודנטים, ערבים-דווקא, ששאלו כמה שאלות מביכות לגבי יחסי עומאן עם שכנותיה ולגבי מלחמת-האזרחים המתחוללת בקרבה. אולם, כבוד המרצה לא נבהל, והשיב במהירות ובחיוך גם על השאלות הללו: “היחסים עם ערב הסעודית? מצויינים… המרד? נסתיים מזמן. עובדה, גם אני הייתי בין המורדים ועתה אני מייצג את הנסיכות בתפקיד רשמי… למה אין חברים בארגון ‘אופק’? ובכן, קודם כל, מפני שאין לנו כרגע אדם מתאים לייצגנו באירגון. ושנית, אם אנחנו יכולים ליהנות מכל ההישגים של ‘אופק’ מבלי לשלם מס-חבר – למה שלא נחסוך לעצמנו קצת כסף?”

הקהל התמוגג. וגם אנחנו לא יכולנו שלא להעלות חיוך. הוא באמת נחמד, הצעיר החייכני הזה, בגלבייה המוזהבת – והתלבושת המדברית האכזוטית הולמת אותו יותר מכפי שהולמת המגבעת המכסיקנית הרחבה את שר-התחבורה שלנו, למשל.

“רק שבע שנים עברו מאז החלה התקופה החדשה בעומאן”, סיכם את הרצאתו. “ונסיכות עומאן נושאת כיום את פניה לעתיד, ומוכנה להושיט יד שלום לכל מדינה באיזור המעוניינת בכך”.

ובאמרו זאת, נגע מבלי משים בשאברייה משובצת-היהלומים, החגורה למותניו.

כשסיים את דבריו, זכה האורח הנסיכותי למחיאות-כפיים ממושכות ולבביות. חבר-המרצים הוזמן לחדר-האירוח, כדי ללחוץ את ידו של האורח ולהרים עמו כוסית. החלטנו למחול על הכבוד הזה. בעיקר כדי שלא להביך את ידו, המושטת לשלום.

 

“הפרוטוקולים של צעירי-ערב”

ביקורו החטוף של סגן-השר העומאני באוניברסיטת טקסאס באוסטין, הנערך במסגרת מסע-קאמפוסים מחוף-לחוף, אופייני למיתקפת-ההסברה החדשה של ארצות-ערב ביבשת האמריקנית. גם הלבוש האכזוטי ומחיאות-הכפיים הממושכות אופייניים לפגישות הללו. האמריקנים אדיבים מטבעם, ואינם נוהגים להביך את אורחיהם בשאלות בלתי-נעימות. משום כך, לא קם אף אחד מן הפרופסורים והסטודנטים שבאולם, כדי לשאול את האורח כמה שאלות ענייניות, שהיו עלולות לערער במקצת את התמונה האידיאלית שצייר אודות ארצו. הכל היו מרוצים. האירוע החברתי היה משעשע, פיקאנטי ונעים. כדי למכור אותן כ“סובנירים” בכניסה לאולם, יש להניח שהמלאי היה אוזל תוך דקות ספורות.

מחיאות-הכפיים הלבביות, שהידהדו באולם בתום דבריו של וואלנטינו הצעיר מן המפרץ הפרסי, נשמעו כהד חלוש למחיאות-הכפיים שרעמו לפני חודשים אחדים באולם המהודר של מלון-הפאר רייס-ריטנהאוז בעיר יוסטון שבטקסאס, עת אירחו אנשי-העסקים המכובדים של העיר את הנסיך סואד אל-פייזל, שר החוץ הסעודי. לאור נברשות-הקריסטאל האדירות, המזכירות את הסרט “פאנטום האופרה”, נשא השר הסעודי נאום נמרץ, בו תקף בחריפות את נסיונות ארה"ב להגביל את החרם הערבי על ישראל. “ההרגשה שמדינות-ערב לא תוכלנה להסתדר ללא ידע אמריקני היא אשלייה מסוכנת ומוטעית”, אמר הנסיך. “אם יסרבו האמריקנים לסחור אתנו, ישמחו לעשות זאת במקומם הבריטים, הגרמנים הצרפתים והיאפאנים, הממתינים בתור. הערבים לא יוכלו לוותר על החרם, כי הוא חיוני לבטחונם… ובכלל, חרם כלכלי הוא צורה לגיטימית ומוכרת ביחסים בין עמים, שאינה עומדת בניגוד למשפט הבינלאומי. גם ארצות-הברית אימצה לא פעם אמצעי-לחץ זה, כנגד קובה או רודזיה. ההבדל היחיד בינינו לביניכם הוא רק במטרה שכנגדה מכוון החרם”.

ואיך הגיבו אילי-העסקים הגדולים של טקסאס למשמע הדברים האלה?

הם קמו על רגליהם ומחאו כפיים במשך שבע דקות רצופות.

המשפט “הערבים קונים את העולם המערבי” מופיע לאחרונה לעתים קרובות למדי, ויש הטוענים כי הוא מזכיר להם את מסע-הלחישות המוכר כנגד “זקני-ציון” בעבר. בהבדל קטן אחד – שמדינות הנפט אכן קונות לאט-לאט נתחים יפים באנגליה, באיטליה, בארה“ב ובמקומות אחרים. כל העיתונות הבריטית תיארה אשתקד בהרחבה כיצד פתחה חנות-היוקרה “הרודס” את דלתותיה בשעות הערב במיוחד לכבוד השייך ימאני ופמלייתו, ואלה לא איכזבו את החנות בקניותיהם. מאוחר יותר החלו לדווח על רכישת גושי בתים וחנויות בסביבת ה”הרודס" הלונדוני, על טירות עתיקות ובתי-מלון שהחליפו בעלות, על מניות בית-חרושת אדיר למכוניות, ועוד ועוד. נראה שגם כיום משמשת אנגליה כשדה-הפעולה העיקרי של בעלי ה“פטרו-דולארים”, ומצבה הכלכלי רק מקל עליהם את הרכישה. בארה"ב מדברים פחות על “ההשתלטות המדברית”, וכמה מדינות חשובות כאן אף הוציאו תקנות כנגד הכניעה לחרם הערבי. גם הנשיא קארטר יצר את הרושם שהוא עומד להפוך את שיתוף-הפעולה עם החרם הערבי לפעולה בלתי-חוקית, הכרוכה בסאנקציות. אבל יודעי-דבר טוענים, שהגשמת מדיניות מוצהרת זו רחוקה עדיין. קבוצות-הלחץ בוואשינגטון ובבירות אחרות פועלות במרץ רב, והאינטרסים הכלכליים האדירים העומדים מאחוריהן אינם גורם שניתן לזלזל בו.

מכל המדינות בארה"ב אין מדינה הקרובה יותר לערבים מן המדינה שבה אנו נמצאים כרגע זמנית – הלוא היא מדינת טקסאס. עוד לפני שהחלה מגיפת “השפעת האסיאנית” (או “השפעת המזרח-תיכונית”), כבר היתה טקסאס ביחסים הדוקים עם מדינות-ערב. חיפושי-הנפט במרבית ארצות-ערב נעשו בשיתוף מלא עם חברות-הענק הטקסאניות, ועד היום, כשמדברים בארצות-ערב על אמריקנים, מזהים התושבים לרוב את דמותו של האמריקני עם דמות הטקסאני גבה-הקומה ורחב-הכתפיים, במגבעת הגדולה ובהיגוי הדרומי המתנגן. אותו טקסאני, הבא לעסוק בקידוחי-נפט או בהקמת בתי-מלון, נמלי-תעופה ואוניברסיטאות, והוא בעל חיוך רחב ויד רחבה. האקלים המדברי ומגדלי-הקידוח, האופייניים כל-כך לארצות ערב ולמרחבי-טקסאס גם יחד, יצרו כבר לפני שנים תחושה של קירבה ואחווה בין המזרח התיכון לבין המערב הדרומי.

 

ידידות השווה ביליונים

העיר שבה מורגשת קרבת-הלבבות הזאת ביותר היא יוסטון, עיר-הנמל של טקסאס, שהיא גם הגדולה בערי המדינה (למעלה ממיליון וחצי תושבים). אחרי שנמלי מדינות ניו-יורק וקליפורניה הפכו לנמלים “בלתי-רצויים” לחברות, המשתפות פעולה עם החרם הערבי – בשל התקנות שהוציאו שתי מדינות אלה להצרת צעדיהן של חברות אלה – הפך נמל יוסטון לנמל העיקרי, דרכו עוברות האוניות היוצאות אל המזרח הקרוב והשבות ממנו. כל אוניה היוצאת מנמל יוסטון לאחת מארצות-ערב חייבת להצטייד תחילה ב“תעודת-הכשר” של “לשכת-המסחר הערבית-אמריקנית” בעיר, שבראשה עומד ד"ר עאטף גמאל אלדין, ילדי מצריים, שהוא כיום אזרח אמריקני. “תעודת-הכשר” כזו מאשרת, כמובן, שהחברה המייצאת משתפת פעולה עם החרם הערבי.

“לשכת המסחר הערבית-אמריקנית” נוסדה ביוסטון רק לפני תשע שנים. בשנת 1970 היו רשומות בה רק 58 חברות אמריקאיות. באמצע שנת 1975 – אחרי שמחירי הנפט עלו כתוצאה ממלחמת יום-הכיפורים ואחרי שהאמבארגו של אופ“ק הטיל על ארה”ב צל מאיים של משבר כלכלי – כבר היו רשומות בלשכה 171 חברות. מאז הוכפל מספרן, וכיום מצויים במשרדו של ד“ר אלדין תיקיהן של 350 חברות אמריקניות, הנכנעות לתכתיבי-החרם. גם מספרן של “תעודות-ההכשר” גדל במשך השנה האחרונה במידה רבה: בשנת 1976 הטביעה הלישכה את חותמתה על ארה”ב צל מאיים של משבר כל מתקרב מספרן ל-7,500, והשנה עדיין במחציתה.

בין החברות הרשומות ב“לשכת המסחר” התמימה ומשלמות דמי-חברות שנתיים גבוהים, נמצאות חברות הדלק הידועות “אקסון”, “של”, “גאלף”, וחברות כ“גאטי”, “אמוקו”, “קונטיננטל”, “אמוקו סטיל”, בנק המסחר של טקסאס ואפילו החברה המייצרת את האורז הפופולארי, “הדוד בן”.

אבל “לשכת המסחר הערבית-אמריקנית” אינה הגוף היחידי, המטפל בענייני החרם הערבי ומנסה להילחם באפשרות של חקיקת חוק חדש בבית-הנבחרים של טקסאס, אשר יקטין את ההוצאות המוכרות במסים של חברות המשתתפות בחרם. ג’והן טוור, הסנאטור הרפובליקני מטקסאס, עושה כל מה שביכולתו כדי להגן על האינטרסים של החברות הגדולות, המעוניינות בהמושך המצב הקיים. כדי להפעיל לחץ על ה“קאפיטול” של טקסאס, הניצב במרכז בירתה, אוסטין, הוקמה לא מכבר באוסטין וביוסטון “האגודה למסחר ארה”ב – המזרח הקרוב" ו“האגודה למסחר עם המזרח הקרוב”, שאף שכרו מומחים ליחסי-ציבור, כדי לשכנע את הציבור האמריקני ש“התערבות בחרם הערבי היא התערבות בחופש-המסחר ובחופש-הפרט”. “כל בעל-עסק חייב להיות חופשי להחליט עם מי הוא רוצה לסחור – כל עוד אין הדבר מפריע לבטחון המדינה”, אומר ה.ב. פיין, מזכירה של האגודה הראשונה. לדברי פיין, “אין החברות באגודה שלנו מועילה לנרשמים, אך ברור שאינה מזיקה. מרבית החברות מעוניינות בשמירת אלמוניותן”, הוא מוסיף, בציינו כי כמאה חברות נרשמו לאחרונה לאגודתו, והשקיעו דמי-חבר גבוהים. האינטרסים של חברי האגודה ברורים לחלוטין. “אם יתקבל החוק – נפסיד ביליונים. אפילו הקטנה בחברותינו תפסיד בין שלושים לחמישים מיליון דולאר לשנה”, מודה פיין.

לפני שבועות אחדים פירסם הירחון “טקסאס מאנתלי” רשימה ארוכה מאת טום קרטיס, הנושאת את השם “אללה נשאר במשפחה” (על משקל שמה של תוכניתו המפורסמת של ארצ’י באנקר, הכל נשאר במשפחה"). מן המאמר ניתן ללמוד נתונים מדהימים על גודל העיסקות שבין ארצות ערב לבין החברות הגדולות ביוסטון. מסתבר שמ“ירח-הדבש” שבין שתי הארצות המדבריות נהנות לא רק חברות הדלק, אלא גם בנקים מוכרים, חברות-בנייה, בתי-חרושת למוצרים שונים, וכמובן – עורכי-דין רבים, המכינים את החוזים שבין החברות האמריקניות לבין ארצות-ערב. משרד עורכי-הדין המבוקש ביותר ביוסטון על-ידי הערבים הוא משרדו של ג’והן קונולי, מי שהיה מושל טקסאס בעת ביקורו האחרון של הנשיא קנדי בדאלאס (קונולי ישב, כזכור, במכונית הפתוחה שהובילה את הנשיא ואת רעייתו, וגם הוא נפצע בהתנקשות). לאחר שהחלים, החל קונולי לשאת את עיניו למשרות רמות יותר מזו של מושל טקסאס. אבל סיכוייו היו מועטים, ואף החלו רינונים שונים אודותיו. עתה הוא מנהל משרד גדול לעו"ד ביוסטון, והוא גורף מיליוני דולארים בשנה מן העיסקות שהוא מנהל עם ארצות-ערב.

“לערבים יש יחס כבוד מיוחד לדמויות ציבוריות בולטות”, מצטט קרטיס, בנקאי יוסטוני ידוע, המסביר את הצלחתו של קונולי. “כזכור, אפילו ספירו אגניו התקבל בכבוד-מלכים במזרח הקרוב, וזאת אחרי שסרח ונאלץ להתפטר ממישרתו”.

קונולי ועו“ד אחרים בעיר יוסטון מכינים את החוזים, ושווי הסחורות שיצאו אשתקד מנמל יוסטון למזרח-הרחוק הגיע לששה ביליון דולאר. האוניות היו עמוסות פלדה, חמרי בנין, אורז, כלים חשמליים וחמרים פטרוכימיים. בשובן מהמזרח הרחוק הביאו אתן יבוא בשווי חצי-ביליון דולאר בלבד. “אם לשפוט לפי המצב בנמל יוסטון, הרי מאזן-התשלומים של ארה”ב נמצא בכי טוב”, מתלוצץ קרטיס.

 

אפילו ניקוי רחובות

לא רק חומרים ומכשירים יוצאים את יוסטון בדרכם למזרח. עיקר הרווחים נעשה ממכירת ידע ויוזמה. “לערבים יש אימון מוחלט בעליונות הטכניקה האמרקנית וביכולת האמריקנים לבצע דברים כהלכה”, מודה ד“ר אלדין. “האמריקנים מצליחים למצוא נפט במקומות שאחרים נכשלו בהם, ודמותו של הטקסאני רחב-הכתפיים חביבה על אנשינו”. אך אין הוא שוכח להוסיף מיד: “מובן שאין זאת שאין לו תחליף. אם יאלצו אותנו החוקים החדשים להפסיק לעבוד עם ארה”ב – נמצא את הידע הדרוש לנו במקומות אחרים”.

חברות הבנייה הקבלניות של יוסטון קשורות כרגע בפרוייקטים אדירים בארצות ערב, כבניית “הבניין הגדול ביותר בעולם”, שישמש את אוניברסיטת ריאד בערב הסעודית. תקציב הבנייה מגיע ל-3 ביליון דולר, וחלק ניכר מן הסכום הזה יישאר בידי החברה האמריקנית. חברה אחרת מיוסטון עוסקת עתה בבניין “גאלריה קאהיר” במצרים (במתכונת מרכז-הקניות המפואר של יוסטון, ה“גאלריה”) תמורת 200 מיליון דולר. חברות אחרות בונות בתי-חולים, אוניברסיטאות, מרכזי-קניות ושיכונים בארצות המפרץ הפרסי תמורת מאות מיליוני דולארים. חברת-ההליקופטרים הגדולה מפורט-וורט שליד דאלאס משלימה חוזה בן חצי-ביליון דולאר, הכרוך במכירת 500 הליקופטרים צבאיים ואזרחיים למפרץ הפרסי.

האמריקנים אינם בוחלים גם בשירותי-נקיון. לא-מכבר חתמו על חוזי-ענק, לפיהם קיבלו בקבלנות את הפיקוח על ניקוי רחובות ריאד, ניקוי בתי-חולים ואספקת-שירותים לנמל-תעופה חדש במזרח.

מדינות-ערב מנסות לפתות את האמריקנים לבוא אל המזרח. הן מציעות להן משכורות גבוהות, העולות בחמישים ובמאה אחוז על המשכורות המוצעות להם בארה“ב. ואעפ”כ, קטן מספר הקופצים, וכחמישים אחוז מן המתפתים “יורדים” מן המזרח ושבים לארה"ב בתום שנת-עבודתם הראשונה. הסיבות לכך שונות ורבות: החום, הבדידות החברתית, האיסור על משקאות חריפים וסרטים “נועזים”, ובעיקר – היוקר האסטרונומי של הדיור בארצות האלה. לא ייאמן, אבל מסתבר שעבור בית בן שני חדרים בריאד שבסעודיה יש לשלם שכר-דירה של כשלושים אלף דולאר לשנה, ואם תיקחו בחשבון שלא-פעם נדרש הדייר לשלם שכר-דירה לשלוש שנים מראש – תבינו מדוע מעדיפים אמריקנים לא-מעטים לגור באתונה, ולהמריא משם כמה פעמים בחודש למזרח, ובלבד שלא יצטרכו לגור שם באופן קבוע.

כל העבודות הללו סגורות, כמובן, בפני יהודים. “איני חושב שראיתי פעם בעיני רשימה שחורה”, מיתמם מנהל חברת “קירקבי” ביוסטון, שבניין המשרדים הענק שלה נרכש לא מכבר ע"י סוחר מכוויית תמורת אחד-עשר מיליון דולאר. “כשאני רוצה לברר אם חברה כלשהי יכולה לעבוד בארצות-ערב אני מצלצל למנהלה ושואל בפשטות: ‘אם, נאמר, נציב את אחד המחשבים שלכם בכוויית – האם תוכלו לתת לנו שירות שוטף?’ אם יענה בחיוב, סימן שהחברה שלו ‘כשרה’ ויכולה לעבוד במזרח”.

כשנלחץ אל הקיר, הסכים להודות כי אין הוא יכול לשלוח יהודים לאותו איזור, בעיקר בשל הבדיקות הקפדניות והשאלה בקשר לדתו של המבקש, הכלולה בבקשה להיתר-כניסה לסעודיה. “לעתים, כשאין לנו ברירה, אנחנו משתדלים להתגבר על המכשול”, הוסיף בקריצה, ואין לדעת אם התכוון לכך שלעתים עוצמים השלטונות הסעודים עין, או שהחברה מספקת לעובדיה תעודות מזוייפות.

לא מכבר פגשנו כאן, באוסטין, מהנדס לא-יהודי שחזר לארה"ב לאחר שנה בערב הסעודית, ונשבע לא לשוב שנית. אשתו סיפרה לנו, כי בנמל-התעופה הסעודי ערכו במזוודותיה חיפוש מדוקדק והחרימו לה כל מוצרי הקוסמטיקה האישיים שהביאה עמה, רק משום שנשאו שמות של “חברות יהודיות” (כ“הלנה רובינשטיין” ו“רבלון”). “הם פשוט שלפו את הבקבוקים מן המזוודה שלי והשליכו אותם בזעם לפח”, סיפרה. כל מי שיודע כמה עולים כל המוצרים האלה יכול להבין לפשר הדמעות, שצצו בעיניה באותה שעה.

 

העיקר: “פרופיל נמוך”

בניין קירקבי הגדול שביוסטון הוא רק אחד מגורדי-השחקים שניקנו לאחרונה ע“י אנשי-כספים מהמזרח. עדנאן חאסוגי, סוחר-הנשק והבנקאי האיראני הידוע, קנה לא-מכבר, תמורת ששה מיליון דולאר, שטח אדמה נכבד במרכז העיר יוסטון, סמוך ל”גאלריה" המפורסמת. “אני מחפש עבור לקוחותי בניינים ועסקים נוספים”, מספר מנהל חברת “קירקבי”, לא רק בטקסאס, אלא בכל רחבי ארה“ב. אין לי כל הגבלות בקשר למחיר, אבל לקוחותי מעוניינים לשמור על ‘פרופיל נמוך’, ואינם רוצים בפירסום. הם מתרחקים מעסקים שעליהם יש פיקוח צמוד של הממשלה – בנקים, חברות-ביטוח – ומחפשים בעיקר חברות העוסקות בדברים בסיסיים, כקידוחי-נפט, קידוחי-מים, בנייה ומכשירי חשמל”.

כדי לחזר אחר אילי-ההון הבאים מן המזרח, מוכנים המתווכים, הבנקאים ועורכי-הדין הטקסאניים לערוך בבתיהם או במלונות-הפאר שבעריהם קבלות-פנים מפוארות למנהיגי ארצות ערב, המזדמנים לטקסאס. כשביקר כאן הנשיא סאדאת לפני כשנתיים ערך אחד מגדולי ידידיו הטקסאנים לכבודו “באר-ב-קיו” ענק ורודיאו מיוחד בחוות הסוסים הערביים שלו ליד יוסטון. סאדאת נהנה מן האוכל וממירוצי-הסוסים, אבל כשהחל הרודיאו – שכלל גם פארודיה על “שוד-מרכבות” בנוסח המערב הפרוע – גווע לפתע חיוכו. כשהחלו חילופי-היריות בין “השודדים” לבין “אנשי-החוק” נראה היה שהנשיא המצרי אינו נהנה מן ההצגה. אנשי-הבטחון, שנילוו אליו, מיהרו לבדוק את מחסניות-הכדורים של המשתתפים בהצגה, ולדבריהם מצאו בין כדורי-הסרק גם כדור “חי” אחד. כשתמה ההצגה, העניקו אנשי העסקים הטקסאניים לנשיא המצרי אקדח 45 מכוסה בכסף ובידית שן. “זהו נשק-הגנה הניתן על-ידינו למצרים, כדי שתדחה את פעולות-האיבה האלימות כנגדה”, אמר נשיא החברה האמריקנית, במסרו את האקדח לסאדאת. “לדעתנו, מדיניות המאפשרת למדינה אחת לתפוש בכוח הנשק שטחים ממדינה אחרת אינה הוגנת”, הוסיף. והקהל השבע הגיב בתשואות ממושכות.

אפילו בתחום החיים האקדמיים, הרחוק כביכול מחיי-העסקים, ניתן להרגיש בהשפעה הולכת וגוברת של הערבים. אם לפני כעשר שנים ניתן היה למצוא במרבית האוניברסיטאות האמריקניות מרצים יהודים, ואף ישראלים, במחלקות לערבית ולשפות המזרח-התיכון, כיום נצטמצם מאוד מספר האוניברסיטאות, המוכנות להעסיק יהודי – ובעיקר ישראלי – בהוראת הערבית. חלק ניכר מראשי-המחלקות כיום הם ערביים, וגם האחרים מנסים להשתמט מהעסקת ישראלים ויהודים בכל מיני תירוצים. “תבינו אותי”, הודה בפנינו לא מכבר ראש-מחלקה יהודי, המגלה יחס חם לישראל. “אם אעסיק ישראלי במחלקה לערבית – יעורר הדבר את זעמם של המרצים הערבים האחרים, ובעיקר את זעמן של ממשלות-ערב, שאנחנו זקוקים להן כיום מאוד”. וכששאלתי מדוע זקוקה אוניברסיטת-מדינה אמריקנית לממשלות ערב, לא היסס מלהסביר: “קודם-כל, אנחנו מקבלים מהן כספים ומילגות וקרנות-מחקר. שנית, אם יתערערו היחסים בינינו – לא נוכל אנחנו לשלוח לשם את חוקרינו, או לקבל ספרים מספריותיהם”.

ובינתיים גדל מיום ליום מספר החברות והמוסדות, הנרשמים כחברים ב“לשכות המסחר” וב“אגודות לידידות”. הנשיא קארטר מאיים, אומנם, בחוקים שיענישו את המשתתפים בחרם הערבי. אבל אנשי-העסקים בטקסאס, המכירים את כוחם במסדרנות וואשינגטון, משוכנעים שהמלה האחרונה בשאלה זו לא תהיה זו של הנשיא. ואולי לא במקרה הם מזכירים שוב ושוב מה היה גורלו של נשיא אמריקני אחר, שהשקפותיו לא עלו בקנה אחד עם אלו של אילי-הנפט הטקסאנים, שעה שהגיע לביקור ידידותי בדאלאס, טקסאס

המלצות קוראים
תגיות