עונג שבת

לא רבים יודעים, שניתן לחצות את כל לונדון הגדולה לרוחבה בסירה, תוך שיוט בתעלות־מים הצרות והציוריות, שנחצבו בה לפני כמאתיים שנה, ובהן ניתן להגיע למרחקים רבים, עד לויילס ולאיזור האגמים שבצפון

שאלה פשוטה בגיאוגרפיה.

איזה נהר חוצה את לונדון לכל רוחבה.

התשובה מוכרת לכל ילד: נהר התמזה ששמו מוכר לא רק למי שביקר בלונדון ועמד על גדותיו או שט על מימיו; אלא גם לכל מי שקרא את ספריו של דיקנס, או חזה באחת מתוכניות הטלוויזיה הבריטית, שהופקו בידי החברה, הנקראת על שמו של אותו נהר.

לא רבים יודעים, שהעיר לונדון ברוכה בעוד נהר אחר לפחות. זהו הנהר לי, הזורם בחלקה המזרחי של העיר, סמוך לרובעים ה"סיטי" ולשכונות שבהן גרו פעם רוב יהודי לונדון.

אולם, כל מי שרוצה לחצות את העיר הגדולה לרוחבה בסירה קטנה, יכול לעשות זאת גם ב"נהר" שלישי, העובר ומתפתל בעיר, וממשיך לזרום גם מאות קילומטרים מחוצה לה.

בניגוד לשני קודמיו, אין זה נהר טבעי, אלא נהר מלאכותי, שאפיקו נחצב לפני כמאתיים שנה. ובמשך זמן לא קצר שימש כעורק־תחבורה חשוב והומה, בעיקר כשהיה מדובר בהעברת מיטענים וסחורות מרובע אחד של העיר לרבעיה האחרים.

מדובר ברשת ה"קאנלים" (התעלות) של לונדון, המוכרת כיום בעולם הרחב הרבה פחות מן ה"תעלה" המפורסמת שבין אנגליה לצרפת; אך כל מי שמבקר בלונדון, וכבר ראה את אתרי־התיירות המוכרים, שאי־אפשר בלעדיהם, יגלה לאורך התעלות המתפתלות והעקלקלות הללו כמה מפינות החמד הפחות מוכרות של העיר, ויצליח להתרשם ממראה “לונדון האחרת”, הרחק מן ההמון הסואן, מחנויות המזכרות וממצלמות התיירים.

המהנדס היה חצי־אנאלפבית

מתי נחצבה תעלת־המים הראשונה, שסללה את הדרך הרטובה לרשת התעלות, הפרושה כיום על פני חלקים ניכרים של האי הבריטי.

זה היה בשנת 1759, פרנסיס אגרטון, נער־שעשועים חובב סוסי־מרוץ, שנשא את תואר האצולה הנכבד הדוכס מברידג’ווטר", התחתן בטקס חגיגי וקולני בלונדון. ביום חתונתו העביר הפרלמנט הבריטי חוק, המתיר לדוכס לחצוב תעלה מלאכותית צרה ממיכרות הפחם המישפחתיים בוורסלי, שבפלך לנקשייר ועד לשוק של מנצ’סטר.

לדברי סטיב הייווד, שפירסם מחקר על תעלותיה של אנגליה, סיכן הדוכס חובב־ההימורים את כספו, שעה שהעניק את זכות התיכנון והחפירה של התעלה החדשה לטוחן לשעבר, אנאלפבית למחצה ושמו ג’יימס ברינדלי. ברינדלי זה תיכנן את תעלת־המים כך, שכיום מוכר שמו כאחד מגדולי המהנדסים שקמו לה, לאנגליה בכל הדורות, והיתרונות שמצא לבעיות של הבדלי־גובה שימשו מקור השראה לכמה מן המיפעלים ההנדסיים הגדולים והמפורסמים ביותר בעולם, כפי שעוד נראה להלן.

כדאי לזכור: מדובר בימים שלפני מסילת־הברזל. אנגליה החלה זה־עתה לטעום את טעמה של “המהפיכה התעשייתית” הגדולה, והורגש צורך חמור במציאת אמצעי תעבורה זול ויעיל, שבעזרתו ניתן יהיה להעביר את הפחם מן המיכרות אל אזורי התעשייה, ואת הסחורות החקלאיות מן השדה לשווקים. תעלת־המים החדשה של הדוכס מברידג’ווטר סייעה להתפתחות המהפיכה התעשייתית לא פחות מהמצאת מכונת־הטווייה או גשרי הברזל. אין פלא, שהיא הלהיבה את דימיונם של בני התקופה, שנהרו מכל רחבי אנגליה לראותה ולשוט עליה. והדוכס לא הזניח את האפשרות להרוויח משהו גם מן התיירים.

תוך כמה עשרות שנים, חצתה רשת של תעלות־מים את אנגליה לאורכה ולרוחבה. בשנת 1790 הגיעו התעלות עד ללונדון, ו"תעלת אוקספורד" התחברה אל נהר התמזה והמשיכה להתקדם בתוך העיר, מרובע לרובע.

נדמה היה, ש"שיגעון התעלות" יהפוך את לונדון לוונציה חדשה, וידביק גם את ארצות הקונטיננט. אבל אז אירע מאורע דרמאטי, שהפך את תעלות־המים בין־לילה לאמצעי־תחבורה מיושן, רצוי פחות;

ג’ורג' סטיבנסון המציא את הקטר ומסילת־הברזל, ואנגליה “נדלקה” מייד ל"צעצוע" החדש.

רק לתימהונים ולחובבי־רומנטיקה

הרכבת כבשה את העולם בסערה, ומסילות־הברזל נמתחו שתי־וערב בכל פינה. זה היה אמצעי הובלה ותעבורה זול יותר, מהיר יותר ונוח יותר מן התעלות, ובני המאה התשע־עשרה ניצבו נפעמים מול הקטרים הללו, שדהרו לא פעם במהירות של יותר ממאה קילומטרים לשעה.

תעלות־המים נשארו פתאום מיותמות. פה ושם עוד השתמשו בהן, בעיקר לשיוט של הנאה, או להובלה למרחקים קצרים. אבל קשה היה להן להתמודד עם מסילות־הברזל המהירות. הגורם המעכב העיקרי שעמד למיכשול בפני המשתמשים בתעלות, היה קשור בהבדלי הגובה בין האזורים השונים. כדי להתגבר על ההבדלים הללו, היה צורך להשתמש בדלתות־סכר, החוסמות את המים בסופה של תעלה אחת, ורק אחרי שמיפלס המים היה עולה לגובה של התעלה הסמוכה ניתן היה להרים את דלתות־הסכר הללו, והסירה היתה שטה בגובה החדש, על פי חוק הכלים השלובים, המוכר לכל. תהליך כזה בסוף כל תעלה וגיבעה חייב את המשייטים לעצור, להוריד את דלתות־הסכר, להמתין, להרים את הדלתות, להורידן שוב ולהפליג עד לדלתות הבאות. ובאותו זמן עצמו גמאה הרכבת עשרות קילומטרים מבלי שהיה עליה להתעכב מול הר גבוה, בזכותן של המינהרות.

היו אזורים שבהם נסתמו בתעלות המוזנחות על־ידי פסולת וצמחיית־נהרות. היו אזורים אחרים, שבהם השתמשו החקלאים בתעלות הזנוחות להשקיית שדותיהם. התעלות היו לא רק איטיות מפסי־הרכבת, אלא גם צרות, וספינת־הובלה או מיכליות לא יכלו לעבור בהן ממילא. נותרו רק הרומאנטיקנים התימהוניים, שהמשיכו לשוט בהן בסופי־שבועף כשהם נוטלים עימם את ילדיהם, המשתעשעים למראה ה"ג’ונגל" הסבוך, שבו היו הסירות עושות את דרכן.

שיוט בסירה לגן־החיות

לתיירים, שהגיעו ללונדון, ציפה – מצד השיוט על התמזה – גם שיוט קצר בתעלות, מן הגשרון הישן ברובע קמדן עד לגן־החיות הגדול שבריג’נט פארק. ספינות־תיירים מצועצעות, שנשאו את שם “ג’ני וורן”, נטלו את התיירים לשיוט זה בחלקה האלגאנטי של התעלה. מן הסירה ניתן היה להבחין בבתים הדורים, יקרים השוכנים על שפת התעלה. השטים בסירה ראו רק את החצר האחורית של אותם בתים, חזיתם פנתה אל הרחובות המקבילים לנהר. פה־ושם עגנה מאחורי הבית סירה קטנה במעגן הפרטי, וזו עוררה את קינאתם של התיירים ובני לונדון גם יחג.

אוהבי ההליכה והספורט יכלו לטייל ברגל לשפת התעלה הזאת, כשהם נושמים מלוא ריאותיהם את אוויר “הריאה הירוקה”. והפארקים היפים, שבתוכם התפתלה התעלה. פה־ושם ניתן היה אף לפגוש בברווזים, השטים במים העכורים מעט, ולהשליך לעברם גרגרים או פרוסות־לחם ישנות.

רק מעטים מן התיירים ומתושבי לונדון הכירו גם את התעלות האחרות, המטופחות והאלגאנטיות הרבה פחות. תעלות אלה מתפתלות באזורי התעשייה של העיר, ולא פעם הם נראו מוזנחות ועזובות, וצחנתן עלתה למרחקים. בתי חרושת רבים הזרימו אל תוכן את הפסולת התעשייתית שלהם. אזרחים חסרי הודעה ציבורית השליכו אליהן רהיטים ישנים, צמיגים, בקבוקים וסתם פסולת. הצמחייה ששהצליחה להתגבר על הרעלים והחומצות שבמים, איימה גם היא לסתום את המעבר בתעלות הללו, אפילו בפני סירות צרות. ונראה היה שהכל רואים בהן מיטרד מיותר, שיש לחסלו.

היו אומנם אנגלים מיטיבי לכת, שהפגינו אומץ־לב, לוקאל פאטריוטיזם או חוסר חוש־ריח, והמשיכו לשוט גם בתעלות העכורות הללו, או לטייל עם כלביהם לשפתן. אבל פרנסי העיר ידעו, שמצבן של התעלות הללו – שגילן מגיע למאתיים שנה ויותר, וזה יותר מיובל שנים לא זכו לניקוז כלשהו – אינו מוסיף כבוד לעיר. משום כך לא עודדו את התיירים והתושבים להתקרב אליהן, וציפו ליום שבו. יוכלו לסתום אותן ולחסל את הפרשה בדרך זו.

מהנדס־הרכבת ו"הסירה הצרה"

הישועה באה דווקא מכיוון בלתי־צפוי: ממסילות־הברזל. כשם שהמצאת הרכבת קיפדה בשעתו באכזריות את הגידול המהיר של תעלות־המים, כך בא בשנת 1930 מהנדס רכבות והציל את התעלות מכלייה איטית ומשפילה.

שמו של המהנדס היה ל. רולט, אחרי שנתקל בכמה תעלות־מים מוזנחות וסתומות למחצה, נחלץ רולט לערוך סקר על מצבן של התעלות בלונדון ובאי הבריטי כולו. בספינתו הקטנה “כריסי” ניסה לעבור מתעלה לתעלה. ולא פעם נחלץ בנס מסכנת מפולת של כתלים המתפוררים. את קורות שיוטיו פירסם בספר “סירה צרה”, שבו קונן בנוסטאלגיה רבה לא רק על אובדנן של תעלות־המים הקטנות, אלא גם על גוויעתה הפאתטית של “אנגליה הכפרית” של הימים־התמימים ההם.

ספרו של רולט זיעזע את האנגלים, האוהבים לקרוא על הטבע והנוף בארצם. עד מהרה קמה תנועה למען שימור התעלות. “האגודה לתעבורה בדרכי־מים”, שנוסדה בשנת 1946, פתחה במערכה ציבורית להצלת רשת תעלות־המים. מדי שנה, בחודש אוגוסט, יוצאים חברי האגודה לשיוט בתעלות באיזור אחד, והם בוחרים דווקא באיזור, שתעלותיו זקוקות לשיפוץ ולניקוז. בשנות החמישים הצליחו להפנות את הזרקורים אל תעלת אותלין־גוהלין שבויילס – אולי היפה בתעלות אנגליה, וללא ספק הפופולרית ביותר. בשנות השישים שיקמו את תעלת סטראטפורד, התעלה המרהיבה בסטוקאון־טרנט, תעלת ליברפול ואחרות. ובתחילת שנות השבעים – לפני עשר שנים בדיוק – שיפצו גם את תעלתו של הדוכס מברידג’ווטר, היא התעלה שנחצבה באנגליה בזמן החדש.

מבנין־הטלוויזיה –למיפלס הנכון

מיספרם של חברי האגודה מגיע כיום לרבבות, ולרובם סירות וספינות קטנות, שבהם הם משייטים בסופי־שבוע ובימי הקיץ לאורכה ולרחבה של אנגליה. גם לתיירים ניתנת אפשרות לשכור סירות לתקופה של שבוע או יותר, ומוכרות לנו עוד כמה מישפחות ישראליות – ביניהן מישפחותיהם של שניים מאנשי הטלוויזיה בירושלים – שהחליטו לבלות את חופשת־הקיץ ב"שיוט תעלות" מסוג זה.

השיוט בתעלות הפך לספורט עממי, השווה לכל נפש. המשייטים לנים בסירותיהם ושמחים לעצור בכל מעגן, שלצידו ניצב “פאב” עליז, כדי לרוקן כמה כוסות בירה ולהחליף מידע עם ה"ספנים" האחרים. השיוט בתעלות אינו מסוכן, כי אין חשש לגלים או למערבולות. אך צריך הרבה סבלנות, בעיקר כשמגיעים מדי פעם לדלת סכר כזו, שצריך להרימה בעזרת השרשרות בזהירות־בזהירות, ולהמתין בסבלנות־בסבלנות עד שיגיע המיפלס לגובה הדרוש.

“דירה צפה” לכל זוג צעיר

בשנות הששים, שנות הפריחה של ה"היפיס", הפכו רבים מתעלות־המים הצרות גם ל"שיכונים עממיים". בדומה ל"שיכוני־הסירות" בהונג –קונג או האמסטרדאם, עגנו גם בצד המעגנים שבתעלות הבריטיות סירות־מגורים, שהפכו לדירות־קבע של צעירים, לא עוד סירת־בילויים לסוף שבוע, אלא דירה של ממש, שילדים מתרוצצים על סיפונה וחיתוליהם תלויים לייבוש על החבלים.

תחילה השתעשו האנגלים למראה הנוף הססגוני הזה. אך עד מהרה החלו כמה מבעלי הבתים היקרים שבאזורי היוקרה להתלונן על ה"היפיס" הללו, הפולשים אל המעגן שבקצה החצר האחורית שלהם. משתמשים בצינורות המים, במיקלחות ואף “מפלחים” פה־ושם חפצים שונים, בעלי־ההשפעה שבהם הזעיקו את נציגיהם בפרלמנט, ואף רמזו רמיזות שונות לגבי “עשן כחלחל”, המיתמר מן הסירות הללו, ומעיד על כך שיושביהן אינם מתנזרים מעישון־סמים.

התוצאות לא איחרו לבוא. המישטרה החלה להתערב ולהרחיק את הסירות הציבעוניות מאזורי היוקרה. עד מהרה יצאו אף חוקים ותקנות, שאסרו על השטים בסירה לבלות בה את הלילה. בכך בא הקץ על ה"שיכונים" הללו, שסייעו לזוגות צעירים רבים להתגבר על יוקר הדיור והמחסור בדירות על פני היבשה, וזאת בצד הרומאנטיקה שבמגורים בתוך “דירה מתנדנדת”. עתה לאור המשבר החברתי והכלכלי, שבו נתונה גם אנגליה, נשמעים שוב קולות, הקוראים להתיר מחדש את המגורים ב"בתים הצפים", ובדרך זו לאפשר לאלפי זוגות צעירים למצוא קורת־גג לעצמם, גם אם יהיה זה “בית”, הקשור בחבל לרציף או למעגן שלשפת התעלה הצרה.

עם הכלב או בלעדיו

השיוט בתעלות־המים קשור גם בהרפתקאות משעשעות יותר ומשעשעות פחות, שרבות מהן תוארו עוד לפני שנים רבות בידי ההומוריסט האנגלי ג’ירום ק. ג’ירום מחבר הספר הבלתי נשכח “שלושה בסירה אחת”, שיצא לאור גם בעברית (בשני תרגומים: של א. אפשטיין, בשנת 1924 ושל יאיר בורלא, לפני שנים אחדות). שלושה החברים, גיבורי הסיפור, וכלבם שטו אומנם בעיקר בנהרות, אך רבות מן ההרפתקאות המצחיקות, שאירעו להם בשעת השיוטים הללו, עשויות ליפול בחלקו של כל שייט טירון, המנסה את כוחו ב"צליחת התעלה".

אך למי שמוכן להסתכן ולהתמודד עם הבלתי־ידוע – גם אם לא שירת מימיו בחיל־הים – צופן טיול כזה בסירה שלל חוויות מיוחדת במינן. מתוך הסירה נגלות לעיניים פינות־חמד כפריות מוריקות שאותן אי אפשר לראות מחלון המכונית. וגם “אחוות־השייטים”, הנוצרת בדרך בין כל השותפים־לגורל, מאפשרת לתייר לפגוש “אנגליה אחרת”, השונה מזו שהוא רואה בסיור בזק בעיר הגדולה.

גם מי שחושש לשוט, יכול ליהנות מכמה מתענוגות התעלות הללו, אם יתכבד וילך בשבילים שעל גדותיהן. כל מי שמבקר בלונדון, או שוהה בה זמן־מה, ואוהב ללכת ברגל, יכול לטייל במשך שעות רבות לאורך התעלות הללו – לא רק ברבעים הירוקים, המהודרים של העיר, אלא גם באזורי התעשיה והספנות. בלב “איסט אנד”, ליד תחנת הרכבת התחתית של ברומלי־ביי־בו, למשל – במרחק של פחות ממיל אחד מרחוב אוקספורד – מצוייה תעלה יפה, שלגדותיה פורחים שיחי מנטה, המפיצים ריח מרענן מיוחד במינו. התעלה עוברת בין כמה ממיבני־התעשייה הישנים והציוריים של לונדון. פה־ושם ניתן לראות לשפת התעלה מיזרנים ישנים, או כיסאות־קש, שבהם מבלים פועלי בתי־החרושת את מנוחת־הצהריים שלהם. וכדאי לנסות את תעלות.“גראנד־יוניון”. ובעצם: כל תעלה, בתנאי שהשביל לגדותיה לא נחסם עדיין. מדי פעם הצטרכו, אולי, לעלות אל הכביש הסמוך, ולעבור מעל לגשר אל המשכו של השביל שלאורך התעלה. אבל מובטחות לכם חוויות מעניינות. ואם עליכם לטייל עם כלב, או – להבדיל – עם ילד מיטיב־לכת, או מיטיב־שבת־בעגלה – מזומנת לכם קורת רוח רבה!

קומקום־חרסינה או תקליט חורק

לפני כשבע שנים פירסם השבועון הלונדוני “טיים אאוט”, המוקדש בעיקר לאירועי הבידור והתרבות בעיר, כתב־האשמה על מצבן המוזנח של תעלות לונדון. בעקבות הסקר הזה, החליטה עיריית לונדון־רבתי להיחלץ לפעולה. הדו"ח הממשלתי, שפורסם לפני כארבע שנים, מציין סכום של כמאה מיליון לי"ש, הדרוש לשיפוץ התעלות ולהקמת מרכזי ספורט ונופש לגדותיהן. ספק אם במצבה הכלכלי הנוכחי של ברטניה יימצא הסכום המתאים.

אבל משהו זז לאחרונה גם בתחום זה. שתיים מהתעלות “ונציה הקטנה” ו"קמדן לוק", הפכו בשנתיים־שלוש האחרונות למרכזים הומים ותוססים, בעיקר בסופי שבוע. לייד דלת־הסכר של ה"קמדן לוק" הוקמו בתי־קפה יפים, ובבתים הישנים ששימשו בעבר לאיחסון סחורות נפתחו בוטיקים ובתי־מלאכה של אמנים ואומנים רבים. בכל סוף־שבוע נערך ברחבה שמסביב יריד עליז והמוני, המקיף עשרות דוכנים. וגם תושבי לונדון נוהרים לשם, להציץ ב"מציאות", לחפש קומקום־חרסינה עתיק וזול, גלויות ישנות, תקליטים־מימי־סבתא, חולצות־שיצאו־מן האופנה וחזרו אליה, כרכי עיתוני־ילדים מתחילת המאה, כרזות תיאטרון מצהיבות, תיקי־עור יפים ומה לא. לעומת מרכז־הבוטיקים הנוצץ והיקר, שנפתח במקום שבו שכן השוק הידוע בקובנט־גארדן, משמש היריד הססגוני של “קמדן־לוק” מקום מיפגש עממי חי וקולני, המרמז כיצד ניתן עוד לנצל את התעלות הללו, וכל מה שמסביבן.

הטוחן הבריטי – ו"תעלת הימים"

ולבסוף: הזכרנו את תרומתו הגדולה של הטוחן האנאלפבית למחצה, שבנה את התעלה הראשונה לאחד ממפעלי ההנדסה הגדולים בעולם. ובכן, לא הגזמנו: מדובר בתעלת פאנאמה, שאורכה יותר מחמישים מילין. גדולי המהנדסים בעולם ניסו בסוף המאה הקודמת למצוא את הדרך היעילה ביותר להפעלת התעלה. בסופו של דבר הגיעו למסקנה, שעקרון “דלתות־הסכר”, שאותו הגה הטוחן־לשעבר לפני כ־220 שנה. היא המתאים והיעיל ביותר.

מובן שמדובר בממדים עצומים פי כמה מאלה של “תעלת ברידג’ווטר” הקטנה. כשביקרנו לא מכבר במרכז־אמריקה, במסגרת הסיור באמריקה הלטינית ובדרום־אמריקה שעליו סיפרנו כאן בהרחבה, לא פסחנו גם על הביקור בתעלה המפורסמת. וכמו כל תייר, התבוננו גם אנו בנשימת עצורה כיצד ננעלות דלתות־הפלדה האדירות ומיכלית־ענק מתרוממת עם מיפלס המים הגואה בתעלה, כאילו היתה צעצוע־לאמבטיה, אך גם שם חזר ועלה בזיכרוננו מראה הסכרים הקטנים הפרימיטיביים, שבקצה התעלות הכפריות הצרות, שנחצבו באנגליה בימים־שלפני־מסילות־הברזל. תעלות, שבהן ניתן להגיע כיום מלבה של לונדון עד לאגמים היפים שב"לייק דיסטריקט" שבצפון, מרחק של מאות מילין. ובלבבנו בירכנו את הטוחן מברידג’ווטר, ג’ימס ברינדלי, שלא ידע קרוא וכתוב. אילו ידע לקרוא – אולי היה הופך למורה, או לכומר, או לסופר. ומי יודע כמה שנים היו חולפות, עד שהיה רעיון התעלה והסכרים עולה במוחו של דמיון אחר.

לפני הבחירות הזרזו להניח אצלנו את אבן־הפינה ל"תעלת הימים". האם שמעו מתכנניה על ה"פאטנט" של ברינדלי?

עונג שבת

במשך יותר מ־400 שנה התעלם התיאטרון העברי מן “המחזה העברי הראשון”, אחרי שהוצג ע"י להקת סטודנטים מירושלים, זוכה מחזה זה לעיבוד השלישי תוך 16 שנה. מיקרה האונס בכרם, העומד במרכז המחזה, מבוסס על מעשה שהיה, שהסעיר את יהדות איטליה וזכה לפסק־דין ב־23 באפריל 1511 – 468 שנה לפני שהוציא ביהמ"ש העליון של ישראל פסק דין על מיקרה דומה

בתיאטרון “הבימה” החלו להציג לפני ימים אחדים את הקומדיה “תעלולי נישואין”. שעובדה על־ידי הבימאי יוסף מילוא על־פי “המחזה העברי הראשון” – הוא המחזה בעל־השם המוזר במיקצת, “צחות בדיחותא דקידושין” (או, בעברית פשוטה, ‘בדיחה צחה’, או קומדיה של קידושין).

על ההצגה עצמה סיפרה במוסף זה ניצה אורן בשבוע שעבר, ויש להניח שגם מבקר־התיאטרון של עיתון זה ידון בה בקרוב. אנו נייחד הפעם את מדורנו בעיקר למחזה המקורי, שלעיתים נידמה, כי כל דמיון בינו לבין הנוסח המוצג ב"הבימה" אינו אלא מיקרי בלבד.

כידוע מדובר במחזה העברי הקדום ביותר שהגיע לידינו, והוא נכתב בעיר מנטובה שבאיטליה עוד לפני אמצע המאה השש־עשרה – כלומר, לפני כ־430 שנה לפחות. מחבר המחזה, יהודה, זוהה על ידי החוקרים כיהודה סומו למישפחת “שער־האריות” – מחזאי, בימאי, שחקן, תפאורן, מפיק, היסטוריון ותיאורטיקן של התיאטרון, שנולד בעיר מנטובה בשנת 1527 וחי בה כמעט עד סוף המאה. סומו היה אחראי על להקת התיאטרון של חצר הדוכסים של מנטובה, ובתוקף תפקידו היה עליו להפיק מדי־פעם הצגות תיאטרון מפוארות בארמון הדוכס – הצגות, ששימען יצא ברחבי אירופה כולה. בצד מחזותיו שלו, שנכתבו באיטלקית, הציג גם מחזות ממיטב הרפרטואר האירופי העתיק ובן־זמנו, ובספרי ההיסטוריה של אמנות־התיאטרון מייחסים לו גם חידושים ואמצאות בתחום התפאורה ולהטוטי־התאורה (ויש לזכור שמדובר עדיין בתאורת־לפידים!).

“הבו לנו מחזה מקורי!”

להקת השחקנים שהופיעה בחצר הדוכס בהדרכתו של איש־אשכולות זה היתה, כנראה, להקה יהודית. הקהילה היהודית במנטובה נדרשה באותם ימים לא רק לשלם מיסים שנתיים גבוהים, אלא גם להפיק עבור חצר־הדוכס מספר הצגות בשנה. מעין “הצגות מילואים” של תיאטרונינו כיום בפני חיילי צה"ל. וכיוון שעמדה לרשותו להקת שחקנים, אין זה מן הנמנע שסומו ניצל באחד מימי־הפורים את ההזדמנות והכין בעזרתה הצגת־תיאטרון עברית בגיטו של מנטובה, שבמרכזה עמדה הקומדיה “צחות בדיחותא דקידושין” אותה כתב לדבריו, בימי נעוריו כשעשוע לימי־הפורים.

הקומדיה העליזה של סומו הכתובה בפרוזה ונחלקת לחמש מערכות – בהתאם לכל דרישות התיאטרון הקלאסי, שאותו העריץ – הוצגה, כנראה, בגיטאות היהודים גם בתקופות מאוחרות קצת יותר. אחד מכתבי־היד שהגיע לידינו, מכיל גם פיזמונים ושינויי־נוסח, שהוכנסו כנראה על־ידי בימאי שוחר חידושים.

על אף העובדה שנמצאו לפחות חמישה כיתבי־יד עתיקים שונים, ובהם נוסח המחזה, נשכח המחזה העברי הראשון מלב, ודבר קיומו נתגלה שוב רק בשנת 1931 – כשלוש מאות ושיבעים שנה אחרי שנכתב (וכנראה גם הוצג) לראשונה. פרופ' חיים שירמן מירושלים הוא שפירסם את גילויו על סף שנות השלושים למאתנו בכתב־עת יהודי חשוב, שיצא בלשון הגרמנית. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1936, חזר ופירסם את מאמרו בלשון העברית בקובץ ‘כנסת’. שיצא בארץ לזיכרו של ביאליק. במאמריו הצביע פרופ' שירמן על העובדה המאלפת, שהמחזה העברי הקדום ביותר שהגיע לידינו אינו מחזה־בוסר מגומגם ונאיבי, אלא מחזה מעניין, הכתוב ובנוי כהלכה בידי איש־תיאטרון מעולה, המכיר את כל רזי המיקצוע.

ניתן היה לשער שהתיאטרון העברי, המכריז תמיד על צימאונו למחזות מקוריים, יקפוץ על המציאה. בשנת 1936 פעלו בארץ תיאטרונים כ"הבימה", “אוהל”, “המטאטא”, ולצידם כחצי־תריסר להקות שונות. בראש כל התיאטרונים הללו עמדו יועצים אמנותיים וועדות רפרטואר, שתפקידן היה לעקוב בדריכות אחרי כל מחזה חדש, הראוי להצגה. כמה מחבריהן ודאי קראו את מאמריו של פרופ' שירמן, שהופיעו בגרמנית ובעברית. אפילו ביאליק עצמו, שקיבל מן החוקר העתק של מחזה, הביע את תדהמתו מן הגילוי, אבל שום תיאטרון עברי לא טרח להשיג את המחזה ולהציגו.

חלפו עוד עשר שנים תמימות, מלחמת־העולם השניה תמה, ובשנת 1946 הוציא פרופ' שירמן את הטקסט המלא, בלווית מבוא והערות. בהוצאת הספרים הירושלמית ‘תרשיש’. חוקר־ספרות מוכר כפרופ' ב. קורצוייל ומבקרי־תיאטרון אחרים בירכו על המאורע עוד באותה שנה עצמה מעל עמודי העתונות היומית. עתה לא יכול היה עוד התיאטרון העברי לטעון, שאין בידיו עותק של המחזה. תמורת סכום פעוט ניתן היה לרכוש את הספר, ובו המחזה כולו, שחור־על־גבי־לבן. אל התיאטרונים שהזכרנו נוסף בינתיים גם תיאטרון חדש, צעיר יותר, שנוסד על־ידי יוסף מילוא, והצגתו הבולטת הראשונה ההיתה דווקא בסיגנון הקומדיה האיטלקית של אותה תקופה – “משרתם של שני האדונים” אבל למחזה העברי הראשון לא פנה עדיין איש.

ושוב חלפו שבע־עשרה שנים תמימות שבהן הציגו התיאטרונים הישראליים מכל הבא ליד. מדי שנה היו מנהליהם האמנותיים חוזרים וטוענים, שהם מחפשים בנרות מחזות עבריים מקוריים, מה עם “צחות בדיחותא דקידושין”? מה זה? מחזה ארמי, רחמנא ליצלן?! הקומדיה העברית הראשונה נותרה כאותה “יד ענוגה” בשיר־אהבה של שניאור, שהיה חביב כל־כך על אבותינו: “איש לא העז געת בה”.

אשרי מי שזכה ל"ששבן"

לפני ימים אחדים קראנו בעיתון זה על חידוש לשוני משעשע של מר אבא אבן – לששבן"; כלומר: לשמש כשושבין. חידוש זה העלה, לדברי העיתון, חיוכים על שפתי כמה מיריביו הפוליטיים של מר אבן, שנזכרו, כנראה, במלה עברית אחרת, בת ארבע אותיות, המסתיימת ב"שבן". אבל לשמחתי יכול אני להצהיר בגאווה, כי זכיתי ל"ששבן" בפרשה זו, שבה אנו עוסקים, ולתרום תרומה צנועה לגאולתו של המחזה העברי הראשון מדפי הספר. היה זה בתחילת שנות הששים. למדתי אז בחוג לספרות עברית באוניברסיטת ירושלים. בסמינר לתולדות הדראמה העברית הקדומה, שאותו שמעתי מפיו של פרופ' שירמן, התוודעתי לראשונה אל “המחזה העברי הראשון”.

באותה תקופה הגיע לירושלים בימאי בריטי צעיר, בן וויילס, ושמו ראובן מורגן. ביוזמתו, התארגנה להקה דרמאטית באוניברסיטה העברית בירושלים, והוא ביים כמה מחזות בביצוע הסטודנטים. כששוחחנו פעם, סיפרתי לו על מחזהו של סומו, והוא נדלק לרעיון. מיד מיהר להציע אותו בפני המשוררת לאה גולדברג, שהיתה אחראית מטעם האוניברסיטה על הרפרטואר של הלהקה. היא הכירה, כמובן את המחזה, ושמחה לשמוע שיש מי שמוכן לנסות ולהציגו על קרשי־הבימה. תוך זמן קצר עיבדה נוסח מקוצר במקצת של המחזה, שבו היו משולבות גם כמה בדיחות עסיסיות בלשון־הסלנג של הסטודנטים. המחזה, שנוסחו המעובד נקרא “ראה חתן אשר מצאת” – השם נלקח מתוך הטקסט שבאחד מכיתבי־היד – הוצג על־ידי להקת־הסטודנטים, שאחדים מהם מוכרים גם כיום בזכות התוכניות הסאטיריות בטלוויזיה, או בזכות פעילותם בתיאטרון ובקולנוע הישראלים: גבי אלדור, עוזי לוי, אריה מארק (איש תיאטרון “פרגוד” הירושלמי, שאף הוציא באותה שנה חוברת בשם “פרגוד”, ובה קטעים מהמחזה וכמה מאמרים אודותיו) ועקיבא ברקין, ממייסדי ה"סינמטק" התל־אביבי. כן, וירון לונדון.

רק אחרי שהצליחה הצגת הסטודנטים בירושלים לעורר הדים חיוביים, ניאות אחד התיאטרונים שלנו – תיאטרון חיפה, שהיה אז צעיר לימים – לנסות את כוחו בהצגה “מיקצועית” של המחזה, וגם הפעם הייתי אני ה"מששבן". התיאטרון אף פירסם ברבים כי הוא עומד להציג את המחזה בעיבודי. יצאתי אז ללימודים בחו"ל, וסמוך לשובי שלחתי לתיאטרון את הטיוטה הראשונה של אותו עיבוד, מתוך כוונה להשלים אותה מיד עם בואי ארצה, אבל כשהגעתי ארצה, חודשים מספר לאחר מכן, הודיע לי הבימאי המיועד, כי הספיק בינתיים, לעבד את המחזה בעצמו. עיבודו הוצג בשנת 1969 בשם “תעלולי נישואין”, ואף נשלח אל מעבר לים – אל פסטיבל התיאטרון הבינלאומי בוונציה. עתה, שמונה שנים לאחר מכן, חזר מילוא ועיבד את המחזה מחדש לתיאטרון “הבימה”.

“בחר לך חפץ אחד”…

עלילתו של “המחזה העברי הראשון” מסובכת במיקצת – כנדרש מקומדיה משובחת – וניתן למצוא בה, למעשה, כארבע עלילות שונות, הארוגות זו בזו ונפגשות רק לקראת הסיום. העלילה המרכזית מספרת על צמד נאהבים, ידידיה וברוריה, המאורשים זה לזו. הורי הכלה ממתינים בתחילת המחזה לבואו של ידידיה, שהוא לא רק יפה, צעיר ומלומד, אלא גם עשיר מאוד. אולם לפתע הם מגלים, שאביו של ידידיה נפטר במרחקים, והוריש את כל רכושו לא לבנו יחידו, אלא לעבדו. לבן איפשר האב בצוואתו לבחור לעצמו רק “חפץ אחד”, כבחירתו.

ברגע שמתגלה להורי־הכלה שהחתן המיועד אינו עשיר עוד, הם משנים את טעמם ואוסרים עליו לראות את בתם. ידידיה הנבוך, שאינו יודע עדיין דבר על פטירת אביו ועל הצוואה המשונה, נעזר בעצותיו של רב חמדן אוהב בצע, וזה מייעץ לו להשיג את הכלה באמצעות “נישואי־ביאה”. ההורים, המנסים להרחיק את הכלה מן החתן, שלחוה אל מחוץ לעיר, אל דודתה, בצאתה לשוח בכרם יתנפל עליה ידידיה, יאנוס אותה – ואז לא תהיה עוד בידי ההורים ברירה. אלא להשיא לו את בתם. שהרי “נישואי־ביאה” תופשים גם הם (בן־גוריון המנוח סיפר מדי פעם בחיוך, שזו היתה דרך הקידושין שבה בחרו הוא ופולה, רעייתו!).

ידידיה הפחדן ממלא אחר עצתו של הרב (וגם זאת, רק אחרי שעבדו ממריץ אותו לפעולה!) ואונס את ברוריה בשדה, על־יד המחנה. היא מופתעת, אך אינה מפריזה בצעקותיה לעזרה. אבל במקום להיות מובל אל בית חותנו מובל ידידיה לבית־המשפט באשמת אונס, שאליה מצטרפת גם אשמת תקיפה (הוא פוגש את העבד, שירש את כל רכושו של אביו, להוציא “חפץ אחד”, ומכה אותו). רק קרוב לסיום המחזה מתגלה המניע לצוואתו התמוהה של האב; זה חשש שעבדו ינצל את העובדה, שהבן נמצא בארץ רחוקה, ומשום כך הוריש לו את כל רכושו, כדי שישמור על הרכוש וידאג לכך, שהבן יוכל לבחור “חפץ אחד” בלבד, כבחירתו. האב סמך על כך, שיימצא תלמיד־חכם כלשהו, שיייעץ לבן לבחור בעבד עצמו, בהסתמך על ההלכה, לפיה “עבד שקנה נכסים – העבד והנכסים של רבו”. וכך זוכה ידידיה גם בכל רכושו של אביו, וגם בכלתו היפה – שהוריה אינם מביעים התנגדות לנישואין, מסיבות מובנות.

מנין שאב סומו את עלילתו? הוא עצמו מעיד כבר בראש המחזה ובדברי ההקדמה והפרולוג שלו, כי נעזר במשל ירושלמי עתיק, הלקוח “מאוצר אגדות החכמים”. בכך לא רק העניק למחזהו ייחוס, אלא אף קיווה לרכך את התנגדות החוגים השמרניים, שלא ראו בעין יפה “תיאטראות וקרקסאות”. ואכן, בהערות למחזה מביא פרופ' שירמן את המשל העתיק, שבו נעזר סומו. וזה לשונו:

"מעשה באחד שהלך למדינת הים והיה לו בן אחד יושב ועוסק בתורה בארץ־ישראל. כיוון שהגיע זמן מיתתו כתב כל נכסיו במתנה לעבדו, וכתב לבנו שיהא בורר לו חפץ אחד מכל נכסיו שנתן במתנה לעבדו. כיוון שמת, כינס העבד את כל הממון ונתן אותו עם כתב המתנה ובא לו לארץ־ישראל ואמר לו: ‘מת אביך, וכתב לי דיאתקי (צוואה) מכל נכסיו, בלבד שתברור לך חפץ אחד מן הכל’.

מה עשה הבן? הלך אצל רבו וסיפר לו את המעשה. אמר ליה רבו: 'אביך חכם גדול היה ובקי בדינין. אמר: אם אניח כל נכסי ביד עבדי, הרי הוא גונב אותן ומפסידן; אלא אני כותבן לו במתנה, כדי שיזהר בהן. ויהיה בני בורר לעצמו חפץ אחד מן הכל. ועכשיו לכשתלך עימו לבית־דין ויוציא אותו דיאתקי, אמור לפני בית־הדין: רבותי, כך ציווה אבי, שאני בורר לעצמי חפץ אחד מכל. איני חפץ בעולם אלא עבד זה – ותיקנה את הנכסים ואת העבד".

עשה כך. מסרו בידו בית־דין הנכסים והעבד, ש"עבד שקנה נכסים – העבד והנכסים של רבו' " (מדרש תנחומא, פרשת לך־לך, ח').

“כשם שנזדווגתם במאכל ובמשתה”…

סיפור זה הוא, כנראה, סיפור יהודי, שנולד בעקבות דיון הלכתי. מ. גאסטר, בהערותיו ל,ספר המעשיות' שלו (ה’אקסמפלה') מביא מראי־מקומות של כמה מקבילות במקורותינו (מספר 399). אולם עד כה לא מצאתי לסיפור זה מקורות ומקבילות בספרויות ובפולקלור של עמים אחרים. לעומת זאת, הבאתי ברשימה שפרסמתי בריבעון ‘במה’ עוד בשנת 1960 (גל' ד') אגדה אחרת ממקורותינו, המזכירה בפרטים רבים את הסיפור על הצוואה; אולם בניגוד לה, התגלגלה גם לשפות ולספרויות אחרות.

זהו, למעשה, אחד מסיפורי־האהבה היפים באגדה שלנו, וטוב עשה שלמה שבא שכינס גם אותו בספרו החדש, ‘אהבה דוחקת את הבשר’, שיצא לאור לפני ימים אחדים (עמ' 38).

"מעשה באחד שנשא אשה ושהה עימה עשר שנים ולא ילדה. באה לפני רבי שמעון בן יוחאי. ביקש לגרשה (כך פוסק הדין היהודי לגבי זוג, שלא הצליח להעמיד ילדים במשך עשר שנים – ד.א). אמר לה: ‘כל חפץ שיש לי בתוך ביתי – טלי אותו לכי לבית אביך’.

אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: 'כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשתה, כך אי אתם פורשים זה מזו, אלא מתוך מאכל ומשתה!.

מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושיכרתו, ורמזה לשפחותיה ואמרה להן: ‘טלו אותו לבית אבא’. בחצות הלילה נינער משנתו. אמר לה: ‘היכן אנו?’ אמרה לו: ‘לא כך אמרת לי, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין לי חפץ טוב ממך!’. וכיוון ששמע רבי שמעון בן־יוחאי, התפלל עליהם וניפקדו בבן" (ילקוט שמעוני, א' ט"ז).

במבט ראשון אין שני הספורים דומים; אולם בעיון שני ניתן להכיר את המוטיב המשותף: בשניהם מתבקש אדם לבחור “חפץ אחד” בלבד. בשניהם בוחר הוא לא בחפץ, אלא באדם (הבן בוחר את העבד, האשה בוחרת בבעלה); ובאמצעות אותו “חפץ” זוכה האדם גם בכל השאר.

שני הסיפורים קשורים בדמותו של רבי שמעון בן־יוחאי, שהיה רב בצידון. עלילת “צחות בדיחותא דקידושין” מתרחשת בצידון. האם הכיר ר' שמעון בן־יוחאי את הסיפור על הצוואה, והקיש ממנו בשעה שבאו אליו בני הזוג האוהבים, שלא רצו להיפרד זה מזה גם לאחר עשר שנות נישואין ללא ילדים? ואולי להיפך? ואולי יחסו חז"ל אחד הסיפורים הללו. לרבי שמעון דווקא משום ההלכה שפסק בענין עבד ורוכושו?

הסיפור על הצוואה והעבד מופיע, כאמור, רק במקורותינו (לאחרונה נכלל באנתולוגיה “אוצר ציטאטות יהודית” שהוציא ליאו רוסטן באנגלית בניו־יורק, 1972. לסיפור על הזוג חשוך־הילדים מביא גאסטר שפע מקבילות משפות שונות (“אקסמפלה”, עמ' 133). חוקר הפולקלור המיזרחי, קלוסטון, מביא מקבילות לסיפור־אהבה יפה זה בספריו “סיפורי־עם” (עמ' 311–327) ו"רומאנסים מזרחיים" (עמ' 549). הסיפור מופיע גם בפולקלור הצועני מזה ובאגדות האחים גרים מזה (מספר 493). המוטיב, לפיו מועבר אדם שיכור בעת שנתו ממקום למקום, מופיע גם באגדות אחרות שלנו וכן ב"אלף לילה ולילה" (עמ' 1940 בתרגום ריבלין). ומעניין, שהמילים “חפץ” ו"תכלית החפץ" מופיעות במחזה העברי של סומו מיספר פעמים, ובין השאר – גם בהקשר לאונס ול"נישואי ביאה".

שועלים גדולים מחבלים כרמים

את רעיון הצוואה, שבה נזכר “חפץ אחד בלבד” נטל, איפוא, סומו מן המדרש שלנו. אך מנין נטל את רעיון האונס בכרם, שבגללו נאלצו ההורים להשיא את בתם לאנס?

בצדק מעיר שירמן במבוא למחזה, כי “בתכסיס כזה השתמש בראשונה המשורר אריאוסטו בקומדיה ‘לנה’ (1529)”. קומדיה זו יצאה לאור בדפוס באיטליה בשנת 1534, בהיות סומו בן שבע שנים, אך הוצגה גם בימי נעוריו של המחזאי העברי, בתקופה שבה כתב, לדבריו, את הקומדיה שלו. ומי שראה בארץ את אחת הגרסות של המחזמר “פנטאסטי!”, המבוסס על מחזהו של אדמונד רוסטאן, מחבר “סיראנו דה־ברז’ראק”, זוכר ודאי את תמונת האונס המבויים בכרם, או בחורש. אלא ששם בויים האונס כדי שהנער האוהב, שלא הורשה לשאת את נערתו, יוכל להתנפל על האנס ולהציל את אהובתו, וכך לזכות בתודת הוריה.

גם במקורותינו מועד טיולה של נערה בכרם לפורענות. אמנם, בפרק ל"ד בבראשית לא מצויין, אם טיילה דינה בת־יעקב בכרמי שכם, שעה שראה אותה שכם בן־חמור ויענה. כתוב רק ש"יצאה לראות בבנות הארץ". האונס שביצע אמנון בתמר אחותו התרחש לא תחת כיפת השמים, אלא בביתו שלו. וגם שם, כמו במחזהו של סומו, לא נולד הרעיון בלבו של האנס, אלא דווקא בלב אחד מידידיו (יהונדב). אולם בפרק האחרון של פרק שופטים מסופר על העצה שניתנה לבני־בנימין המוחרמים, שנותרו ללא כלות: “לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות – ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו”. ובט"ו באב היו "בנות ירושלים יוצאות וחולות (מחוללות) בכרמים. ומה היו אומרות? ‘בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך’ " (תענית י').

במילים אחרות: בשעה שהניצנים נראו בארץ “והגפנים סמדר נתנו ריח” – לא רק שועלים קטנים היו “מחבלים כרמים. וכרמינו סמדר”.

אך מסתבר שסומו לא היה צריך להרחיק לכת לאחור עד לתנ"ך, לרעות בשדות זרים, כדי לקבל השראה לתמונת האונס המבויים בכרם. מספרו של א. ח. פריימן, “סידרי קידושין ונישואין אחרי חתימת התלמוד” מסתבר, כי בתקופתו של סומו “היו השערוריות בקידושין (בקרב יהודי איטליה) בחינת מכת מדינה”, ולא במיקרה משופע המחזה ב"כל סוגי קידושין שנעשו שלא כהוגן" (עמ' ק"נ). בעיקר מצביע פריימן על מיקרה אחד, שאירע באיטליה בשנת 1511 והסעיר במשך שנים את הקהילה היהודית בארץ זו. “עצם התחבולות בעיסקי קידושין היו ידועות לקהל הרחב באיטליה, שבשבילו כתב המחבר את מחזהו”, הוא אומר, “וקהל הקוראים והמסתכלים ראה בדראמה זו בוודאי אספקלריה נאמנה למצב המשפטי, כפי שנתגלה בחיים המעשיים” (שם).

“מקרה נורא” בעיר אורבינו

מה היה אותו “מיקרה נורא” שאירע בשנת 1511 בעיר אורבינו? צעיר וצעירה יהודים, שהוריהם אסרו עליהם להתראות זה עם זו, החליטו להתקדש בעזרת “קידושי ביאה”, ולהעמיד את הוריהם בפני עובדה מוגמרת. הם לא נזקקו לצאת לכרם דווקא. לעזרתם באה הדוכסית של אורבינו, שהעמידה לרשותם את אחד החדרים בארמונה. הפרשה כולה מופיעה בספרות השאלות והתשובות של התקופה, ופריימן מביא את פסק־דינו של הרב עזריאל דאיינה, המתאר בפרוטרוט את שהתרחש באותו ארמון בין האברך ר' עובדיה לבין הבתולה מרת חנה, אחרי שכל מאמציהם לקדש באמצעות “זה החפץ” – שוב “חפץ”! – נכשלו. האברך ר' עובדיה זימן לארמון שני עדים יהודים, הביא אותם “בחצר מעלת דוכוס מאורבינ’ו שיחיה ואמר להם”:

" ‘עמדו וראו, כי אני רוצה לקדש בביאה מרת חנה הנזכרת!’. וראוה, והכירוה היטב. ונכנסה בחדר אחד בחבורת מטרוניתא, והמטרוניתא קראה אחר זה לר' עובדיה הנזכר, והכניסה אותו עמהם. וטרם היכנסו שם אמר להם: ‘היו לעדים ותבינו היטב, כי דעתי לקדשה בביאה!’. וראו שלושתם – היינו המטרוניתא ור' עובדיה הנזכר ומרת חנה הנזכרת יחד בחדר, ולא אחרית אתם. ושמעו כי המטרוניתא ור' עובדיה הנזכר היו מדברים על לבה ממרת חנה לקיים הקורבה, ואחר זה מעט יצאה המטרוניתא לחוץ, ונשארו יחד ר' עובדיה הנזכר ומרת חנה הנזכרת לבדם, והפתח סגור. ועמדו יחד כמו חצי שעה. ואחרי כן יצאה מרת חנה, והעדים הנזכרים הכירוה, ונכנסו העדים תיכף בחדר הנזכר ומצאו שם ר' עובדיה הנזכר לבדו. והראה הצעיף הנזכר, עם כתמי דם מעורבים בלובן, ואמר להם ר' עובדיה הנזכר שקידשה בביאה. וחיפשו בחדר ולא מצאו אדם אחר שם, ולא אשה ולא תינוק ותינוקת. וגם בדקו בכל מקום ולא מצאו צעיף אחר, והכירו בטביעות שהיה אותו צעיף שהראה אליהם קודם" (עמ' קל"ד).

לאור כל העובדות הללו פסקו השופטים, כי “מרת חנה מקודשת אל כמ’ר עובדיה”, וקביעתם זו עוררה בקרב דייני ישראל באיטליה של אז דאגה לא קטנה. “פרשת אורבינו” הפכה לשם דבר, ויתכן מאוד שבאו בעיקבותיה פרשיות נוספות, וכל אלה המריצו את סומו לכלול תמונה דומה בקומדיה שלו. אחרי הכל, השימוש בסקס לשם הגברת סיכויי הצלחתו של מחזה אינה המצאה של מחזאי דורנו!

קוריוז מעניין נוסף: רשימה זו מתפרסמת היום, בתאריך 20 באפריל, התאריך המופיע על פסק־הדין בעניין הזוג מאורבינו: “כ”ג אפריל רע"א " – 23 באפריל 1511. לפני 468 שנה בדיוק!

“הרקע: ריב על כרם”

שנה בלבד אחרי שהוצג המחזה “צחות בדיחותא דקידושין” על ידי להקת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, ב־1.6.64 מצאנו בעיתון"הארץ" כותרת שמשכה את תשומת־ליבנו: “שני אחים נאשמים באונס ארוסה”. בידיעה שמתחת לכותרת סופר על משפטם של שני אחים מהכפר עראבה שבגליל המערבי, שהועמדו לדין בקשר עם אונס ארוסתו של אחד מהם בגלל סירוב אביה להשיאה לו, למרות הסכם קודם שהושג בענין זה". התביעה והנפגעת טענו, “כי האונס בוצע ב־ 7 בפברואר לאור היום על־ידי האח ואפיק, לאחר שעקב אחרי הנערה בחיפוי אחיו שאפיק, בלכתה לחטוב עצים. לדבריהם נעשה הנעשה בפומבי ולעיני אנשים, כדי לאלץ את האב בדרך זו להסכים לנישואים”. ואם חסר לכם הכרם בידיעה זו, באה מיד לאחריה הכותרת “הרקע: ריב על כרם”, המספרת כי “הפרשה החלה בריב אחים על כרם זיתים, שעמד לעבור אליהם בירושה מאביהם”. שני המוטיבים המרכזיים של מחזהו של סומו מצויים, איפוא, גם כאן. “זמן קצר לפני נישואי הבן ואפיק לעלמה, לאחר שכבר נערכו הארוסין, הצליח אבי הבחורים להעביר את הכרם המועבד לבעלותו, בלי שהאח המעבד את הכרם, אבי העלמה, ידע זאת. כתוצאה מכך סירב האב לתת את בתו, למרות כל ההכנות”.

עברו עוד ארבע־עשרה שנה, וביום 17.1.78 סיפרו עיתוני ישראל על מיקרה דומה, והפעם בקרב יהודים. צעיר בן 23 חטף בעזרתה של אשה בת 24 נערה בת 14 וחצי, לקחה ליער בן־שמן ואנסה שם. “בעוד המלווים שנטל עמו מצפים לו בצד, תוך שהם אוטמים את אוזניהם לשמע זעקותיה”. כשהובא למישפט, טען כי “בחוגים מסויימים של העדה, שאליה הוא משתייך (העדה הגרוזינית) קיים עדיין הנוהג של חטיפת נערה ובעילתה במטרה לשאתה”. בית המשפט המחוזי בתל־אביב ציין כי ידוע לו, שנוהג כזה קיים עדיין פה ושם, אך הוסיף: “בארצנו זו תועבה, שאותה נוקיע ונגדה נעמוד בפועל בכל חומרת־הדין, כשם שגם בארץ־המוצא של הנאשמים מנסים, זה שישים שנה לפחות, לעקור מהשורש את הנוהג הזה”. פסק הדין? – שש שנות מאסר.

הנאשם עירער על חומרת־הדין. לפני קצת יותר מחודש ימים, ב־15.3.79, הודיעו העיתונים בארץ כי “בית המשפט העליון הפחית שלוש שנים משש שנות המאסר שנגזרו על האנס, אך פסק כי יש לעקור תופעות כאלה מן השורש”. אחד העיתונים אף הכתיר את הידיעה בכותרת: " ‘אני חייבת לאהוב את מי שאנס אותי’, אמרה הנערה". וכמו במחזהו של סומו, שנכתב במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה, כן גם בישראל של 1979, “הודיעה הנערה בינתיים על הסכמתה לנישואין”. ובית־המשפט הפחית מעונשו שלוש שנות מאסר, כיוון שהכיר בעובדה שהאנס “עשה מה שעשה מתוך אהבה ורצון לשאתה לאשה, ולא מתוך תאוות בשרים”.

העיקר שיהיה במזל טוב!

איגרת אוויר

עשרות מיליוני תיירים נוהרים מדי שנה לארצות ים־תיכוניות כספרד או יוון לא רק בגלל אתרי התיירות והחופים, אלא גם מפני שתושבי הארצות הללו מאירים את פניהם לזרים ונותנים להם להרגיש “בבית”. ואצלנו?

התמונה הבאה אינה פרי־הדימיון. היא מתרחשת אצלנו לעיתים תכופות ומוכרת לכל אחד מאיתנו: המקום: רחוב ישראלי אופייני בעיירה או בעיר ישראלית. קבוצת ילדים ישראליים אופיינים משחקים ברחוב, וכמה אמהות ישראליות אופייניות מטיילות על המדרכה, כשהן דוחפות לפניהן עגלות תינוקות ישראליות, אף הן.

לפתע נעצרת ליד חבורת הילדים מכונית, ובתוכה קבוצת אנשים, שאינם נראים כישראלים אופייניים כלל ועיקר. להיפך, כבר ממבט ראשון ניתן להכיר כי הם זרים, תיירים. אחד התיירים הללו משרבב את ראשו החוצה מבעד לחלון המכונית ופונה אל הילדים בעברית מהוססת:

“שלום… אני… לימון…”

נקל לשער את תגובתם הצוהלת של הילדים לשמע הצהרה מוזרה זו.

"מה הוא אומר? מה הוא אומר? " מנסה לברר אחד הילדים,שלא קלט את דברי הזר.

“הוא אומר שהוא לימון!” מסבירים חבריו. והשימחה גוברת:

“שלום לימון. אני קלמנטינה!” מנצל הלץ שבילדים את ההזדמנות.

התיירים אינם נראים מופתעים. נראה שכבר התרגלו לתגובה הישראלית האופיינית לשאלותיהם.

“אני… יש… לימון”, מנסה שוב התייר את מזלו בעברית של ‘מדריך ברליץ לתייר’.

“הוא יש לימון… הוא אומר שהוא יש לימון..” צוהלים הילדים כבר מזמן לא היה השכונה בידור שכזה!

“אולי הוא חולה, וצריך קצת לימון?” מנסה אחת הנשים שעל המידרכה לעזור.

גבר נושא תיק, החוזר מן העבודה, שומע את המהומה וניגש לעזור. קצת אנגלית, קצת צרפתית – ואז יוצאת האמת הפשוטה לאור:

“הוא מתכוון למלון, לבית־מלון. הם תיירים ומחפשים מלון”.

פשוט נתבלבלו לו, למסכן, האותיות.

עכשיו כשיש לבדיחה גם “פואנטה” מגיעה הצהלה לשיאה. ובעוד הגבר בעל התיק מנסה להסביר לתיירים כי אין שום בית־מלון בסביבה, וכי עליהם לנסוע “ישר־ישר־ישר, ואז לשאול”, כבר עוברת השגיאה המצחיקה של הנהג הזר מפה לאוזן והופכת לכינוי־של־ליגלוג. כשעוזבים התיירים את השכונה אין הם מעלים אפילו בדעתם שהספיקו תוך זמן קצרצר זה להיכנס לפולקלור השכונתי. לפני פחות משתי דקות היו עדיין אלמונים. עתה הם כבר מוכרים בשכונה בכינוי, המזכיר שמה של להקת־קצב – “הלימונים”.

אקלים – או אופי

נשמע לכם מוגזם? מופרך? שאלו כל תייר שניסה למצוא בארץ רחוב או כיכר (שאלתם פעם את עצמכם כמה קשה לתייר לבטא שמות כמו “זלטופולסקי” או “לוחמי הגיטאות”?) נכון שתמיד מופיע ברגע האחרון איזה למדוו’ניק, המציל את המצב ומסביר לתייר הנבוך איך להגיע (“תלך ישר־ישר” וגו'). אבל עד אז כבר הספיק התייר שלנו לזכות בכמה מבטי ליגלוג, ציחקוקים וחיוכים ממזריים, שבעליהם לא עשו אפילו ניסיון כלשהו כדי להסתיר את צהלתם.

“יתכן שבטאתי את שם הרחוב בצורה מצחיקה, או שעשיתי שגיאה בעברית הדלה שלי”, מוכן התייר לא־פעם להודות. “אבל בשם אלוהים, האם זה באמת מגוחך עד כדי כך, שבני־נוער או אנשים מבוגרים יתפרצו בצחוק לעיני, או יעניקו לי את התחושה שאני אידיוט? אני מבין שיש לכם חוש־הומור מפותח, וכי הסיגנון העברי של כל ישראלי צח וטהור משגיאות עד כדי כך, שכל שגיאה של זר מעוררת בו צחוק. אולם מדוע אותה שימחה לאיד? ובכלל, האם שמעתם פעם את עצמכם מדברים באנגלית?”

הוא צודק, כמובן. מישרד התיירות יכול להמשיך ולהפיץ את הסיסמא “הסבר פניך לתייר”, ו"מתייר לתייר כוחנו יגבר". אבל היחס שבו נתקל התייר ברחוב הישראלי, בבית המלון, במיסעדה, במונית, באוטובוס – ספק אם עשוי הוא להגביר את חיבתו לארץ. נכון, אנחנו עם עצבני; ויש לנו גם כמה סיבות טובות לכך. אולם תייר המזדמן לכאן לראשונה אינו מבין זאת והוא נדהם לא־פעם למראה חוסר הסבלנות וחוסר הסובלנות שלנו לזרים.

תאמרו: שאלה של אקלים, של טמפרמנט ים־תיכוני? ובכן, לאחר טיול בן שישה שבועות בשתי ארצות ים־תיכוניות אחרות, ספרד ויוון, אנו נאלצים להוציא את התירוץ הזה מן החשבון.

עובדה: מזג־האוויר בשתי הארצות הללו דומה מאוד לזה שלנו. ואף־על־פי־כן לא הרגשנו שם אפילו לשניה אחת מה שמרגיש התייר הממוצע אצלנו כמה וכמה פעמים ביום.

מכאן שאין זו שאלה של מזג־אוויר, אלא של אופי. והאופי שלנו, במחילה, שונה מן התדמית של מכניסי־האורחים, אנשי־העולם־הגדול, שאותה אנו אוהבים לאמץ לעצמנו. ששת השבועות הללו בספרד וביוון – שתי ארצות שאנו, הישראלים אוהבים להסתכל עליהן קצת “מלמעלה” – הוכיחו לנו שוב אמת ידועה ומצערת:

אנחנו פשוט לא נחמדים.

הדחף לכבות את הנרות

כשעמדנו לצאת לספרד אמר לנו אחד מידידינו: מצפה לכם שם הפתעה אמיתית. הספרדים הם אנשים כל־כך נחמדים… קשה לטייל היום בעוד ארץ, שאנשיה נחמדים כל־כך".

זה נשמע לנו מוזר במקצת. ידענו שספרד ארץ יפה ומעניינת, שתושביה אוהבים מוסיקה, מילחמות שוורים וסרנאדות. אבל שהם “כל־כך נחמדים”? והרי בזיכרוננו חיים עדיין הסיפורים על האינקוויזיציה והגירוש, מילחמת האזרחים והרמחים הננעצים בעורפם של פרים…

אבל מרגע שהתחלנו לטייל בספרד, נוכחנו עד כמה צדק ידידנו. למזלנו, לא נאלצנו לעמוד בפני ההחלטה אם לבקר במילחמת־פרים או לא, כיוון שעונת המשחקים טרם התחילה. אבל במשך כל טיולנו בספרד לא פגשנו כמעט ספרדי “לא נחמד” (פרט לאלמוני, שגנב בסביליה ממכוניתנו את המיזוודה הגדולה, שהכילה את מרבית בגדינו. אבל אותו לא פגשנו אישית).

בערים הגדולות ובכפרים הקטנים, במיסעדות הפועלים ובשוק, בתחנות הדלק ובחנויות־המכולת הקטנות – בכל המקומות הללו נתקלנו כמעט תמיד ביחס אדיב, סימפאטי, חם, וברצון אמיתי לעזור. איש לא חייך לשגיאותינו. איש לא פרץ בצחוק לשמע שאלותינו. איש לא ניסה לנצל את העובדה שאנו זרים, עוברי־אורח, ושאין סיכוי גדול לכך שנחזור לחנות שלו בשנית. זקנים וילדים, גברים ונשים, משכילים ופשוטי־עם, עירוניים וכפריים – כולם היו נחמדים אלינו. נחמדים באמת.

נכון: התיירות מהווה כיום את הענף הכלכלי החשוב והמכניס ביותר של ספרד. למעלה מארבעים מיליון (!) תיירים מגיעים לארץ זו מדי שנה, ומהווים את המקור הבולט ביותר להכנסות במטבע חוץ. אלפי בתי המלון, רבי הקומות, המוקמים לאורך החופים, מעידים על כך שממשלת ספרד מקדמת בברכה כל תייר ותייר, ועושה הכל כדי להנעים עליו את שהותו, בתיקווה שיאריך אותה ככל האפשר. אין ספק שעובדה זו עשויה להסביר במידה רבה מדוע אדיבים כל כך פקידי לישכת התיירות, פקידי־הקבלה בבתי־המלון או המלצרים.

אולם במיסגרת מסענו הגענו גם לעיירות קטנות, לכפרים נידחים, לשכונות צדדיות – למקומות שאליהם אין תיירים רבים מגיעים, ואולי לא ראו שם תייר מעולם. גם במקום נידח שכזה, כשעצרנו ליד חבורת ילדים או מבוגרים וביקשנו עזרה – גם שם היינו נענים תמיד באדיבות ובסבלנות. ואיש לא צחק לספרדית שבפינו, אם כי יש להניח שהשמענו כמה שגיאות מצחיקות הרבה יותר מ"בית־לימון".

לפני צאתנו לספרד הפחידונו בסיפורים על הכבישים, הנהגים והשוטרים הספרדים. אולם גם כאן זכינו להפתעות נעימות ביותר. מרבית הכבישים בהם נסענו היו מצויינים או טובים, והמהירות המותרת בהם 90 עד 110 קמ"ש. השילוט מצויין, בדרך כלל, והנהגים אדיבים וזהירים במידה בלתי רגילה. נהגי המשאיות מאפשרים לך ברצון לעקוף אותם, וכל שוטר שאליו אתה ניגש מצדיע לך תחילה באדיבות. במשך ארבעת השבועות שבהם טיילנו בספרד לאורכה ולרוחבה, לא ראינו אף לא תאונת־דרכים אחת או שוטרי־תנועה העוצרים נהגים שנסעו במהירות מופרזת. פשוט, לא היה צורך בכך. וכשפגענו קלות ברכב אחר (משום שבאותה שניה גילינו מצודה יפה על ההר ממול) עצר בעל־הרכב את מכוניתו, ירד מתוכה ובדק את מקום הפגיעה, וכשגילה שלא נגרם כל נזק חייך לעברנו וסימן לנו להמשיך בדרכנו ללא דאגה. ליתר ביטחון עבר הוא עצמו לכביש המקביל…

גם כמה מן השלטים המבקשים לשמור על הניקיון היו כתובים בהומור שקנה את לבנו. במרומי המצודה המרהיבה של אליקנטה מצאנו שלט: “אתה יכול לפצח גרעינים ובוטנים כרצונך. אבל אנא, אל תשליך ניירות!” ובמערה המוארת במאות נרות קראנו: “לכל אדם הרואה נרות דולקים יש דחף פנימי לנשוף בהם ולכבותם. אנא, השתדל להתגבר על הדחף הזה!” הרבה יותר חביב ומשכנע מ"העבריינים יובאו לדין!"

גם ביוון היו ה"ילידים" ידידותיים ואדיבים במידה שאיננו מורגלים לה. בכפרי דייגים קטנים, בשבילים העוברים בין כרמי הזיתים, בשוק הפירות… אנשים שידעו כי לא ירוויחו מאיתנו פרוטה ולא יראו אותנו שנית לעולם – צמד זקנים, היושב ומתחמם בשמש, או כפרית על חמור, החוזרת מן השדה – מיהרו תמיד לברך אותנו לשלום. וכשהיינו פוסעים ברחובו הראשי של כפר קטן היו האנשים שבבתי־הקפה, ברחוב ובחלונות מברכים אותנו בלבביות: “בוקר טוב”, “ערב טוב”, “שלום”. גם בכפרים קטנים ועניים, בהם משמש החמור כלי התחבורה העיקרי, לא חשנו במבטי טינה או קינאה למראה מכוניתנו. האנשים “פירגנו” לנו, חייכו, ברכו לשלום, עזרו ברצון ובסבלנות ושלא על מנת לקבל פרס.

מה יש לדבר? אנשים נחמדים.

“המחירים – בפיקוח”

ארצות כספרד וכיוון, הזקוקות למטבע־זר ומטפחות גם תיירות עממית, מביאות אותך בהכרח להשוואה עם הנעשה אצלנו ועם מה שמחכה אצלנו לתייר ממוצע־האמצעים.

זכור לי עדיין טיולי הראשון לחו"ל, כסטודנט, זמן קצר לאחר מילחמת סיני. במשך שלושה חודשים טיילתי באירופה לאורכה ולרוחבה, כשאני נעזר בטרמפים ובאכסניות־נוער. ככל ישראלי, היוצא לראשונה לעולם הגדול, ניסיתי גם אני להספיק ולבקר מה שיותר ארצות, מה שיותר מקומות. כסף כמעט שלא היה לי, וגם את לשונות רבות מן הארצות שבהן סיירתי לא ידעתי. אבל הסתדרתי, בכל עיר ועיירה מצאתי לשכת־מידע לתיירים, אכסניה ומיסעדה זולה. ולא זכורה לי אפילו פעם אחת שבה הרגשתי את עצמי לפתע תועה, חסר־אונים או נעלב.

לא מכבר נקלעתי ערב אחד לטרמינל של “אל על” ליד תחנת הרכבת בקצה רחוב ארלוזרוב בתל אביב. ה"טרמינל" של הגדולה בערי ישראל (סליחה, של השניה בגדלה בין ערי ישראל), אינו אלא צריף, שאין בו לישכת מודיעין, סניף־בנק או חנות כלשהי. אפילו טלפון ציבורי קשה למצוא בו. ובעודני ממתין לאוטובוס הכחול, המגיע אחת לשעה בערך מנמל התעופה, ראיתי שתי נערות כבנות שבע־עשרה, תיירות, שעמדו שם, תרמילי־הגב הציבעוניים על גבן, ונראו מדוכדכות ואובדות־עצות. היה משהו מעורר רחמים בעמידתן ובמבטיהן והן נראו כילדות שאיבדו את הוריהן בהמולת העיר הגדולה, ואין הן יודעות לאן לפנות.

הסתבר ששתיהן הגיעו אותו ערב לישראל מלונדון במטוס, ואין הן מכירות כאן איש. סתם, באו לטייל כאן, כפי שטיילו יחד בארצות אחרות רבות באירופה. בתמימותן היו סבורות, שגם ישראל היא ארץ תיירות, וכי בהגיען לנמל התעופה לוד תמצאנה בו לישכת מודיעין לתיירים, (בה תוכלנה לקבל מפות, עצות וכתובות של בית־מלון סביר בתל־אביב), וכן בנק, בו תוכלנה להחליף את כספן. אבל בנמל התעופה הישראלי לא מצאו אותו ערב כל לשכת־תיירות או בנק, ובקושי גילו איפה ומתי יוצא האוטובוס ל"טרמינל". לתומן היו סבורות שב"טרמינל" ימצאו, סוף־סוף את מבוקשן, אבל כשעצר האוטובוס ליד הצריף החשוך למחצה שליד תחנת הרכבת ארלוזרוב, והסתבר להן כי זהו הטרמינל – אחזה בהן פאניקה. הן לא ידעו דבר על תל־אביב ולא היה להן מושג כלשהו לאיזה בית מלון לפנות ואיך להגיע אליו. כך עמדו שם, שתיהן במיגרש החניה החשוך, ויש להניח כי מה שחשבו באותם רגעים על שירותי־התיירות שלנו לא היה מחניף לשר התיירות.

ומי מאיתנו לא פגש תייר שהתלונן על כך שגבו ממנו אצלנו מחירים מופרזים במונית מנמל־התעופה, בבית־המלון, במיסעדה, בקיוסק? שיטת ה"חאפ" פועלת. למה לא להפקיע מחיר? הרי ממילא לא נראה אותו שוב, ולא יוכל להשמיץ אותנו ולהזיק לביזנס. אז למה לא לנצל את ההזדמנות ולגבות ממנו עבור בקבוק של משקה קל כפליים מן המחיר שאנו גובים מהישראלים? ואם בגלל התנהגות זו שלנו ושל אנשים כמותנו יקצר התייר את שהותו אצלנו, או יזהיר את חבריו ויציע להם לבלות את חופשתם בארץ אחרת – מה זה איכפת לנו? אנו את שלנו הרווחנו.

ספרד ויוון רגישות מאוד לשאלות אלה. ממשלת יוון הכריזה על הקפאת מחירים, ומשום כך יכול גם התייר הישראלי לבלות בארץ זו במחירים הזולים פי כמה ממחירי בתי המלון והמיסעדות העממיות בארצו־שלו. אין מיסעדה או בית־קפה ביוון שלא תמצא בהם שלט גדול: “המחירים במיסעדה זו נמצאים בפיקוחה של מישטרת־התיירות”. ואוי לו, לבעל המיסעדה, שינסה לגבות מחיר הגבוה בדראכמה אחת מן המצויין בתפריט. האופי הדמוקראטי שלנו מתקומם, כמובן, למראה הצירוף “מישטרת התיירות”. אבל ההרגשה שיש מי שמקפיד ומפקח על המחיר בכל מיסעדה קטנה, מסייעת לתייר ליהנות מן האוכל הטעים, מבלי לחשוש שיופתע מן החשבון בסוף הארוחה.

בספרד הפך גם “ספר התלונות” לשם דבר. כל מלון ומיסעדה חייבים על פי חוק להחזיק אצלם “ספר תלונות” שכזה, וכל לקוח שאינו שבע־רצון, או החושד שגבו ממנו מחיר מופקע, יכול לדרוש שיביאו בפניו את הספר ולכתוב בו את תלונתו. בעל המיסעדה או המלון חייבים להביא את הספר מייד, ולדווח לשלטונות על כל תלונה. פעם אחת בלבד ביקשנו גם אנו שיובא בפנינו ספר זה, שעה שנדרשנו לשלם סכום גבוה מזה שצויין בתפריט. כתבנו בספר את תלונתנו, אך היינו בטוחים שאיש לא יראה אותה מעולם. מאז קיבלנו לביתנו לא פחות משלושה מיכתבים ממישרד התיירות במאדריד, המודיעים לנו על מהלך החקירה ועל תוצאותיה.

נוהג מקובל אחר – הנחשב כמובן מאליו באירופה, אך אינו נהוג אצלנו – קשור בהצבת לוח־המחירים והתפריט בחלון־הראווה, כדי שהלקוח יוכל לבדוק עוד לפני היכנסו למיסעדה אם ברצונו ובאפשרותו לסעוד בה. רבים כתבו כבר על כך והציעו לאמץ שיטה זאת גם בארץ – ולשווא. חבל. הצבת מחירון ותפריט בחלון־הראווה של המיסעדה, בפתח הדלת, היתה עוזרת לא רק לתיירים הבאים לישראל (ונדהמים לעיתים, כשהם מקבלים חשבון שאינו עומד בשום יחס לצורתה החיצונית של המיסעדה) אלא גם לישראלים עצמם. כמה קל ונעים לבחור את המיסעדה שבה תסעד, שעה שכבר מרחוק אתה יכול ללמוד מן השלט אם זוהי מיסעדה בעלת מזלג אחד, שניים, שלושה או ארבעה מזלגות (כל מזלג כזה, בדומה לכוכב בבתי־המלון, מחייב סטנדרטים, שהעמידה בהם נמצאת בפיקוח ממשלתי מתמיד!) יתר על כן: במרבית המיסעדות בארצות הללו ניתן לקבל ארוחה שלמה במחיר קבוע מראש, הכולל גם יין ודמי־שירות. וכך, בהיותך בצרפת, בספרד, ביוון ובארצות אחרות באירופה, אתה יודע עוד לפני שרגלך דורכת במיסעדה כי תוכל לאכול בה ארוחה שלמה תמורת סכום המצויין בספרות בולטות בשלט שבחזית המיסעדה, ואינך צפוי להפתעות בלתי־נעימות כשיוגש החשבון. אם אינך רוצה לאכול ארוחה אחידה זו, תוכל להזמין מאכלים שונים מתוך התפריט. אבל העובדה שהמחירים מוצגים לראווה בחוץ מאפשרת לך לדעת מראש אם ארוחה כזאת היא לפי כיסך.

כמה פשוט, לעזאזל. וכמה נוח ונעים. ומדוע, מדוע באמת אי־אפשר לחייב גם את בעלי המיסעדות ובתי־המלון שלנו להציג בפתח עסקיהם שלט כזה, המודיע מהם מחיריהם ומהי דרגתם?

‘האדם אינו אלא בורג קטן’

הצרפתים ידועים כשונאי־זרים. תיירים רבים אינם אוהבים לבקר בצרפת, משום שהם נפגעים מיחסם המתנשא של הצרפתים, המתעלמים לא־פעם מן התייר הדובר שפה זרה, גם אם הם מבינים בדיוק את כוונתו.

בשנים האחרונות נראה כי גם הצרפתים השתנו מעט בנקודה זו. אולי סייע לכך המשבר הכלכלי, ששיכנע אותם כי יחס זילזול זה אינו מגדיל את מיספר התיירים ואת כמויות המטבע הקשה הזורמות לארצם. מכל מקום, מי שמשווה את יחסם של הצרפתים לתיירים כיום ליחס שרווח אצלם לפני שנים, חש בעליל כי “נתרככו”.

ואנחנו?

לא רק תיירים, אלא גם עולים חדשים רבים מתלוננים על “שנאת הזרים” של הישראלים, ומצביעים עליה כעל אחת הסיבות הכואבות ביותר לקשיי הקליטה כאן. ומי כמונו יודע שאין זה תירוץ סתם. כשמגיע לבית הספר ה"וותיק" ילד חדש, עולה חדש, ומשמיע את שגיאותיו הראשונות בעברית הוא נתקל רק לעיתים רחוקות ביחס סבלני וסובלני מצד בני־גילו הוותיקים. וניסיון דומה יש גם להוריו, העושים את צעדיהם הראשונים בעברית בצאתם מן האולפן.

עד היום מעיק על מצופננו היחס שגילינו אנו, כתלמידים, למורים החדשים שהגיעו לבית הספר התיכון שלנו עם גלי העליה הגדולים לאחר קום המדינה. בין המורים החדשים היו ניצולי השואה מאירופה, שהעברית שבפיהם היתה זו של גמנסיה “תרבות”, או עולים מארצות המזרח, שבאו לביה"ס ישר מן האולפן. אלה ואלה עשו מאמצים כנים לדבר בעברית “שלנו”, של הצברים. אבל אנו, התלמידים, לא חסנו עליהם. כל שגיאה שיצאה מפיהם הצהילה את לבנו והוסיפה כינוי נוסף לאוצר העשיר של הכינויים, שבהם הכתרנו אותם. וכמה מן הכינויים הללו דבקו באותם מורים עד עצם היום הזה.

שנים אחדות לאחר מכן הגיעו רבים מ"צברינו החמודים והעוקצנים" ללמוד בחו"ל, ולפתע מצאו את עצמם בסביבה חדשה, הדוברת לשון שבה לא שלטו הם שליטה מלאה. זכור לנו כמה סבלנות והבנה גילו הפרופסורים והסטודנטים האמריקנים באוניברסיטה בה למדנו לשמע גימגומיהם של הסטודנטים החדשים מישראל, שניסו להתבטא באריכות ובאיטיות באנגלית־צברית, שלא היתה נקיה, כמובן, גם משגיאות מבדחות. איש מן המארחים לא צחק. איש לא האיץ בדובר, איש לא התבונן בו בשימחה לאיד. אמריקה היא ארץ הגירה, הרגילה לזרים, ותושביה יודעים להישאר מנומסים וסבלנים, גם בשעה שהסטודנט הזר מעכב את התקדמות הכיתה בגמגמו נאומים ארוכים באנגלית עילגת.

פעם אחת בלבד ראיתי את האמריקנים מחייכים לשמע שגיאה של זר. היה זה שעה שסטודנט משלנו (התופש כיום מקום־כבוד בבית הטלוויזיה הישראלית) הירצה בפני תלמידי המחלקה ומוריה את התיאוריה המוכרת, לפיה האדם בעולמנו אינו אלא בורג קטן. “מהו האדם? בורג. כולנו ברגים!” הכריז הצבר באנגלית, שבה יש למלה “בורג” משמעות מפולפלת בלשון־הסלנג. הסטודנטים האמריקנים חייכו לעצמם בשקט, והמשיכו להקשיב.

מה היה קורה אצלנו, אילו בא ארכיאולוג אורח, המתמחה בחקר כלי־הנשק במזרח הקדום, והרצה בעברית בפני אולם מלא תלמידים על “כלי־הזין של דוד המלך?”

שיחות חוץ

מחקרים פסיכולוגיים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות ניסו להוכיח שמרבית הישראלים סובלים בארץ מתחושה של קלאוסטרופוביה, של מחנק, של מצור.

בקיצור: תחושה של “אנחנו מוקפים”…

משום־כך הם ששים כל־כך לצאת לחו"ל, לחופש הרחק־הרחק מבעיותיה של ישראל, מן הפנים המוכרים, מן השמות המוכרים. לרחף בעולם הגדול קלילים כפרפרים, ולנשום אל ריאותיהם את תחושת המרחבים והחופש.

ככל הגויים.

וכך קם הישראלי המתפרפר בבקר סתיו נאה בלונדון. ופותח את עתון הבוקר האנגלי, ומוצא בעמוד הראשון והשני שלל ידיעות וכותרות מן הארץ ומסיני וממצריים.

בעצבנות־מה הוא ממהר לדפדף לעמודי המוסף הספרותי. שם מחכות לו בקורות על שני ספרים חדשים, שיצאו זה עתה בלונדון בשפה האנגלית: “בציפייה לשחר” (זכרונותיו של ערבי ישראל) מאת עטאללה מנסור, ו"להיות ערבי בישראל". מאת פאוזי אל־אסמאר.

במדור הבידור והאמנות ניתן למצוא מודעה על קונצרט הנערך בלונדון בניצותו של אבי אוסטרובסקי; על הצגת “אדוארד השני” לברכט בבימויו של דוד מוכתר־סמוראי ועל מחזה המוצג בשעת־צהריים ב"פאב" מקומי, פרי־עטו של מיכאל אלמז. מה עם תאטרון מחוץ לעיר? זהירות! בצ’יצ’סטר חונק טופול את דסדמונה.

ובטלוויזיה – תכנית “לטעמי”, המארחת בחור צעיר, חביב, המספר מה הוא אוהב בחיים. מנין זכורות לנו הפנים האלה? כמובן, אורי. אורי גלר שלנו… עדין בחדשות, והפעם ללא כיפוף מזלגות.

אנו עוברים לערוץ אחר: קומדיה זולה על ריגול וריגול נגדי. הסוכן הבריטי השלומיאל עומד בחדר־אמבטיה במלון, כשרק תחתונים ארוכים בריטיים, לגופו. לחדר נכנסת הסוכנת הזרה, בחורה יפהפיה בכתונת־לילה קצרצרה, רגליים נהדרות! מאין זכורות לנו הרגליים האלה? ברגע שהיא פותחת את פיה אנו מזהים: דליה לביא.

בערוץ השלישי? – סידרת מתח חדשה על בלש בינלאומי צעיר וכל־יכול. משימתו הראשונה – לגלות חוליית־מחבלים המתכננת לחדור לישראל. שעה לאחר־מכן משודרת תכנית נוספת בסידרה מעניינת “על ישראל והערבים”, שהוכנה בידי הישראלי צבי דור־נר ובידי עמיתו שמעבר לגבול.

בקיצור: שוב אנחנו מוקפים…

פותחים את הראדיו. קריין החדשות מתלונן על שביתות ההאטה של התחבורה הציבורית בלונדון, ומספר כי נשקלת ברצינות האפשרות להביא ללונדון שיטה חדשה של תחבורה ציבורית מהירה, בנוסף על הרכבת התחתית והאוטובוסים הדו־קומתיים. “שיטה זו הקרויה ‘מקסי־טקסי’, היא נהוגה בהצלחה באיסטנבול, בטהרן ובתל־אביב”.

במלים אחרות: בקרוב נוכל לראות שורת מוניות שירות עומדת ליד תחנת מארבל־ארץ', והסדרן צועק בקול בקול: “טוטנהאם קורט רוד? טוטנהאם קורט רוד! מקום אחרון טוטנהאם קורט רוד!”

אנו יוצאים לרחוב. לרגע נדמה שניתן לשכוח את הבית. אבל מיד מבחינים על הקיר ממול בדמות־ענק מוכרת, שגובהה כחמישה מטרים: גולדה מאיר שלנו, על רקע מגן־דוד כחול. כרזת פרסום ענקית של העתון, המפרסם את זכרונותיה ב"סאנדיי טלגרף".

אנו מחליטים לצאת לקולנוע. לסרט מתח הגון. “הסנדק ב'”. שם, לפחות, נוכל לשכוח… אמנם, בכניסה לאולם־הקולנוע עורכים חיפוש על גופנו ובארנק השחור (אותו אנו ממשיכים לשאת בגאון) אבל כשמתחיל הסרט נדמה לנו שסוף־סוף תמה “הנקודה הישראלית”. ואז בדיוק היימן רות, הגאנגסטר היהודי ממיאמי־ביץ', להגיע לישראל ולהתיישב בה, בכוח חוק השבות. ממשלת ישראל מגרשת אותו חזרה לארה"ב, ושם מוצאים הוא והסרט את סופם המר. הרמן רות מתואר למעשה לפי הדגם של לאנסקי היהודי שניסה למצוא מקלט בישראל בסרט מופיע רות־לאנסקי בצורה סבירה.

מייקל קורליאונה מוזמן להופיע בפני ועדת־חקירה של הסנאט האמריקאני לענייני הפשע המאורגן. הוא מופיע בפני הוועדה, ומצהיר כי מעולם לא היו לו קשרים כלשהם עם עולם הפשע. הפ. בי. אי. מנסה להזים את עדותו ולהציג בפני הוועדה עד, שיספר את כל האמת על משפחת קורליאונה. אולם ה"דון" השקט מוצא דרך להשקיט את העד לפני שהוא פותח את פיו. אחרי הכל, זה “תחום־ההתמחות” שלו…

ואז, ברגע שנדמה לקורליאנה שהסיכון נעלם, מופיע יועצו המשפטי טום ובפיו בשורה בלתי נעימה:

“היהודי שיצא לישראל ניסה להתיישב שם, בכוח ‘חוק השבות’ הישראלי. אבל ממשלת־ישראל גירשה אותו מן הארץ. הוא הגיע במטוס לדרום אמריקה, ניסה להציע מיליון דולאר לכל ממשלה שתקבל אותו – אך לשווא. מחר הוא מגיע לארה”ב, ואין ספק שייקרא להעיד בפני הוועדה".

“מה מצב־בריאותו?”ממהר “הסנדק ב'” לשאול.

“הוא סובל ממחלת־לב. אבל הוא נוטה למות ממחלה זו כבר יותר מחמישים שנה”. משיב טום באירוניה.

“מוכרחים לחסל אותו לפני שיגיע לוועדה”, פוסק “הדון”.

“בלתי אפשרי! הפ. בי. אי. שומר עליו מכל משמר. לנסות לרצוח אותו זה כאילו לנסות לרצוח את נשיא ארה”ב! "

מייקל קורליאונה מחייך, וכמוהו גם הקהל באולם, תפשנו את הרמז.

“ההסטוריה מלמדת אותנו שדבר כזה אפשרי”. מעיר הסנדק. “קשה, אך לא בלתי־אפשרי”.

היימן רות מגיע לנמל התעופה האמריקאי, כשהוא מוקף שומרים ואנשי הפ. בי. אי. הוא מחייך למצלמות ומדקלם הצהרה מוכנה מראש:

“אני רק משקיע־כספים שפרש לגימלאות וניסה לבלות את שנותיו האחרונות בארץ אבותיו. אבל לצערי לא הניחה לי ממשלת־ישראל להגשים את חלומי”.

ואז מתרחש לפתע על המסך הגדול מחזה אותו ראינו לפני למעלה מעשר שנים על המסך הקטן, עת עמד יהודי־אמריקאני אחר, שגם הוא היה מעורב במעשים מפוקפקים – ג’ק רובי שמו – בפני מצלמות הטלוויזיה.

קצת התפלאתי שברשימת התודות המופיעה בסוף הסרט, לא הודו המפיקים לממשלת ישראל “שבלי עזרתה האדיבה לא יכול היה הסרט להסתיים כפי שהסתיים”.

אומרים שסרטיו של קלוד לאלוש מסייעים ביתר קלות לשכוח את המציאות. אנו קופצים איפוא לסרטו האחרון…

הגיבורה, צעירה יהודיה יפהפיה, בתם של שניים מניצולי השואה, מבקרת עם אביה בישראל. הנה הם שניהם בירושלים, והנה הם ליד הכותל המערבי, והנה ז’ילבר בקו, השר שיר על הגליל…

אבל בזה לא גמרנו. מאוחר יותר מודיעה הנערה לידיד שעמו היא מחלקת את דירתה כי החליטה לעזוב את פאריס ולנסוע. הרחק, לבירת ישראל.

“ירושלים?” שואל הידיד.

“לא, ניו־יורק”, משיבה הצעירה. “אינך יודע שכיום ניו־יורק היא בירת ישראל?”

מן הכתובת בסופו של הסרט ניתן ללמוד שלאלוש השלים את סרטו עוד לפני כשנה בספטמבר 1974.

איך הוא ידע כבר אז?

בדרך חזרה מן הקולנוע אנו מאזינים לראדיו שבמכונית מומחה של ה"סקוטלנד יארד" מזהיר את הקהל מפני מעטפות נפץ. "אם קבלת בדואר חבילה או מעטפה ששם השולח אינו רשום עליה – אל תפתח אותה. הודע מיד למשטרה?

טוב שנסענו לשכוח…

לפתע מהבהב מולנו אור־פנס על הכביש. שלושה שוטרים אנגלים גבוהים עומדים באמצע הכביש ומסמנים לנו לעצור.

מה קרה? שכחנו להעלות את האורות? סינוורנו? שוב נסענו בצד ימין?

אנו עוצרים ליד המדרכה, השמאלית, כמובן, שני שוטרים ניגשים משני צידי המכונית.

לרגע אני נבהל. זכור לי נסיון לא־כל־כך־נעים עם שוטריה של לוס־אנג’לס, לפני שנים, אבל ה"בובי" האנגלי אדיב הרבה יותר.

“ערב טוב”, הוא אומר.

“ערב טוב”, אני משיב. טוב שלקחתי אתי הערב בארנק השחור את הרשיון הבינלאומי…

“נא לצאת מן המכונית. כולכם!”

מופתעים במקצת אנחנו יוצאים. שני השוטרים עורכים חיפוש מדוקדק במכונית. בעוד השלישי נשאר מאחור, לאבטחה. הם פותחים את מגירת הכפפות, הופכים את מושב־הנהג, מאירים ומחטטים במושב האחורי. מציצים מתחת למושבים.

מה הם מחפשים? חשיש? פצצות? כרוזים של המחתרת האירית?

“מנין אתם?”, שואל השוטר המאבטח.

“ישראל”, אני אומר. וברור לי שעתה אתבקש לפתוח מיד את תא־המטען, והם יחטטו אפילו בצינור המפלט, שהרי הקשר בין הישראלים לטרור ידוע לכל.

“ישראל?” מופתע במקצת השוטר. הוא מחליף מבטים עם חבריו.

“סליחה”, הוא מוסיף באדיבות. “תוכלו להיכנס למכונית”.

אכזבת־מה ניכרת בקולו.

את מי הם חיפשו? את קארלוס?

“תוכלו לנסוע. תודה”.

עכשיו הגיע תורי שלי להעלב:

מה זאת אומרת לנסוע? הרי הם לא פתחו בכלל את תא־המטען?

ככה מחפשים?!

אז מה אם הגובה הממוצע שלהם מטר תשעים ושלש? הרי כל פקח הג"א בארץ, שגובהו הממוצע מטר ושלושים, מיטיב לערוך חיפוש מהם!

בתנאים כאלה פחד לקבל מעטפה בדואר. פחד ללכת לקולנוע, פחד לצאת מהבית…

לא במקרה התחלנו להרגיש בימים האחרונים בלונדון תחושה מוזרה של קלאוסטרופוביה, של חנק, של מצור.

אין שום ספק בכך: אנחנו מוקפים…

על מקבילה פרסית לשיר של אברהם אבן־עזרא

דמותו של ה"אנטי־גיבור". ה"לא־יוצלח". ה"שלימזל" הנצחי – השכיחה כל־כל בספרות, בתיאטרון ובקולנוע של הדורות האחרונים – מוצגת לא־פעם כחידוש אופייני של דורנו; חידוש, שיש בו מעין תגובת־מחאה פארודיסטית־דווקאית על גיבורי הדורות שקדמו לנו. אולם מסתבר שגם בתחום זה לא חידשנו דבר. די להזכיר, כדוגמה מקובלת, את “דון־קישוט” – אחד הרומאנים הראשונים בספרות אירופה שנולד, כידוע כפארודיה על רומאני־האבירים של תקופתו, ושגיבורו התחבב על הכל דווקא משום היותו “אנטי־גיבור” ביש־מזל.

השירה העברית התוודעה אל דמותו של ה"לא־יוצלח" כבר באמצע המאה ה־12, בשלהי “תור הזהב” בספרד. היה זה כמובן, המשורר ר' אברהם אבן־עזרא, בן דורו של יהודה הלוי, שהצטייר בשיריו שלו ובדמיון העממי כ"קבצן" ניצחי. כמה משירי־החול שלו, המתארים את מזלו הרע, את מעילו הקרוע ואת קבלות־הפנים הצייקניות, שבהן זכה, מוכרים כמעט לכל. הידוע שבהם הוא אותו שיר קצר, אפיגרמאטי, “אשכים לבית השר”, החותם בקריאה: "אויה לאיש עני נולד בלי כוכב! (שיר שממנו שאל, כמובן, יהודה בורלא את שם הרומאן שלו מחיי־הערבים, “בלי כוכב”).

לא פחות מוכרים שני שירים קצרים אחרים של ראב"ע, המתארים גם הם בהומור ובנעימה של ליגלוג־עצמי את חוסר־מזלו. שניהם כתובים באותו מישקל עצמו (אם כי בחרוז מבריח שונה), ושניהם בנויים בצורה דומה: הבית הראשון פותח בקביעה כללית, בה נזכרים הכוכבים, הגלגל או המזלות. הבית השני פותח בתיבת “לו”, ובעיקבותיה בא ציור היפרבולי הומוריסטי־אבסורדי, שבעזרתו מנסה המשורר להמחיש את אשר אמר בבית הראשון. וכך נאמר בשיר הראשון:

גַלְגַל וּמַזָלוֹת בְמַעְמָדָם   נָטוּ בְּמַהְלָכָם לְמוֹלַדְתִּי.

לוּ יהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי – לֹא יֶחֱשַׁךְ שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי.

ובשיר השני, הדומה לו עד־מאד:

אִיגַע לְהַצְלִיחַ וְלֹא אוּכַל,   כִּי עִוְתוּנִי כוֹכְבֵי שָׁמַי.

לוּ אֶהְיֶה סוֹחֵר בְּתַכְרִיכִין – לֹא יִגְוְעוּן אִישִׁים בְּכָל יָמַי.

אבן־עזרא – ו"תורת פרויד"

שני השירים הקצרים האלה, בדומה ל"אשכים לבית השר", מופיעים ברוב מהדורות שירי־החול של ראב"ע, וכן ברוב האנתולוגיות וספרי הלימוד, העוסקים בשירה העברית בספרד בימי הביניים¹. מאז תורגמו לגרמנית בידי רוזין, בשנת 1885, זכו השירים האלה גם ללבוש אנגלי (חוצנר, 1905 ואחרים), צרפתי, איטלקי, ספרדי ועוד.² בגלל הדמיון הרב ביניהם ובגלל המישקל הזהה הם מובאים לא פעם יחד, כשיר אחד.³ אוזבל ורוסטן ממחישים בעזרתם לקורא האמריקני את פשר המונח היידי “שלימזל”.⁴ יאושזון מצטט מהם בהקשר לנאמר בפרקי־אבות, “ויהיו עניים בני ביתך” (“מאוצרנו הישן”, ב, תשל"ז, 233). וד"ר מ. ברכיהו מביא את שניהם בצוותא בספרו “תורת פרויד”, בפרק העוסק במחלות־רוח ובהפרעות נפשיות שונות, והוא דן בעזרתם ב"חיי הנפש של השלומיאלים" וב"תאוות ההשמדה העצמית" שלהם (עמ' 64–65, שם).

שיריו הקצרים של ראב"ע על חוסר מזלו השפיעו ברבות השנים גם על כמה שירי־עם ביידיש, ועל שירים, סיפורים ופיליטונים שנכתבו בעברית במאה ה־19 ובמאה שלנו. אופייני להם הוא השיר הקצר הבא, שנכתב בתקופת־ההשכלה על־ידי צ. ה. זומרהויזן, בעל המיכתמים, ונדפס בספרו “חיצי־שנונים” (אמשטרדם, 1840):

לָמָה זֶה אִיגַע? להִתְעַשֵׁר הֵן לֹא אוּכַל.

בְּרִית כָּרְתוּ נֶגְדִי הַכּוֹכָבִים בְּמִשְמְרותָם:

לוּ סוחֵר אֶהְיֶה בְּכָל מִינֵי מִשְתֶּה וּמַאֲכָל

גַם זוֹלְלִים גַם סוֹבְאִים יְעַנוּ את נַפְשֹוֹתָם.

(שיר 282, עמ' 76)

הדמיון לראב"ע בולט מיד, וזומרהויזן אף אינו מנסה להסתירו. ברשימתנו הבאה נצביע על השפעה דומה על שני שירי־עם ביידיש על ביאליק, קצלנסון, עגנון ואחרים. הפעם נזכיר עוד רק מחזהו של יצחק באבל, “השקיעה”, שהוצג ב"הבימה" בשנת 1966 בתרגומו העברי של אברהם שלונסקי. כבר בפתיחת מחזה זה – שעלילתו מתרחשת ברוסיה של המאה ה־20 – אומר אריה־לייב, שמש בית־הכנסת של “בעלי־העגלות”, המנסה להיות גם שדכן־לעת־מצוא:

ומיד לאחר־מכן הוא מוסיף:

טיפה מים – ביום גשם

לפני 50 שנה בדיוק, בשנת 1929, פירסם יוסף מרקוס ב"הדואר" הניו־יורקי (גל' כג) שיר נוסף, ארוך יותר, המופיע בכ"י אדלר 4048 ומיוחס לראב"ע. בצד השיר ציין מרקוס את “דמיון הרעיונות” שבין שיר זה לבין שני השירים הקצרים שציטטנו. כשנה לאחר־מכן שב המהדיר ופירסם את השיר “עם אי־אלו תיקונים” בכתב־העת “מזרח ומערב” (תר"ץ, עמ' 288), “בכדי שיהיו שירי ראב”ע מכונסים באסיפה אחת". ועל אף שחלפו חמישים שנה מאז, לא נדפס השיר שוב באנתולוגיות ובקבצים השונים, עד שחזר י. לוין והדפיסו בספרו “אברהם אבן־עזרא” (1970, 1976; עמ' 199–200). וכיוון שהשיר ידוע הרבה פחות מקודמיו, נביאו כאן בשלימותו:

אִלוּ בְּיוֹם גֶשֶׁם בְּיָם גָדוֹל אֲקַו

  לִשְׁאַב מְעַט מַיִם – הֲלֹא אָז יֶחֱרֶב.

לוּ אֵשְׁבָה לִמְכּוֹר אֲבוּקַת נֵר – אֲזַי

  יִגְמוֹר אֱשׁוּן לַיְלָה וְאוֹר לֹא יֶעֲרָב.

לוּ אֶשְׁלְחָה יָדִי בְּכִבְשַׁן אֵשׁ וְאוּד –

  כָּבָה, וְסָר חֻמוֹ וְלֹא נִמְצָא צְרָב.

לוּ הַקְבָרוֹת אֶחְיֶה מֵהֶם – אֲזַי

  אָרְכוּ שְׁנוֹת־אָדָם לְאֵין מִסְפָּר וְרָב.

לוּ אֶמְצְאָה חֵפֶץ בְּמִלְחָמָה – אֲזַי

  כָּל שׂוֹנְאִים שָׁלְמוּ ולֹא נִמְצָא קְרָב.

הדמיון הרב שבין השיר הזה לבין שני השירים הקצרים יותר של ראב"ע בולט גם הוא לעין. לא רק הנושא ונעימת־הדיבור זהים, אלא גם המיבנה והאמצעים השיריים. כל אחד מחמשת הבתים מזכיר מאוד את הבית השני בשני השירים הקצרים. גם הם פותחים בתיבות “אילו”. או “לוּ”, ומתארים ציוד אבסורדי, על דרך ההפלגה. יתר על כן: שניים מתוך חמשת הציורים שבשיר דומים מאוד לאלה המופיעים בשירים הקצרים: סוחר הנרות, שפרנסתו נשללת ממנו, מפני שהשמש אינה שוקעת עוד; והקברן, או סוחר־התכריכים, הנשאר מחוסר־עבודה, אחרי שהפכו בני־אדם לבני־אלמוות.

בדיוק עשרים שנה אחרי שפירסם מרקוס את “אילו ביום גשם” הדפיס נ. בן־מנחם שיר ארוך הרבה יותר, שנמסר לו על־ידי חוקרו המובהק של ראב"ע, י. ל. פליישר. שיר זה, המופיע בכתב־היד כ"מליצה שיסד הראב"ע, ז"ל על רוע מזלו" הוא – לדעת שני החוקרים הללו – שיר מאוחר יותר, שנכתב במתכונת “אילו ביום גשם” ויוחס לראב"ע. השיר הופיע תחילה בכרך כ"ד של “סיני” (תש"ט, עמ' 68–71, והערות ח. ש. קוק שם, עמ' 176), והוא נדפס שוב באוסף מאמרים של בן־מנחם, “ענייני אבן־עזרא”, שהופיע אשתקד (עמ' 132–137 ). בשיר 58 בתים שקולים, ומחציתם פותחים בנוסח “לוּ אהיה”, בהזכירם מקצועות, מצבים ומומים שונים. בין השאר, אנו מוצאים בשיר זה מוטיבים מוכרים רבים כגון:

לוּ אֶהְיֶה חוֹפֵר־קְבָרִים – כָּל יְלוּד-

  אִשָׁה בְּיָמַי יֶחְדַל לִגְווֹעַ…

לוּ אֶהְיֶה מוֹכֵר כְּלֵי־זַיִן – בְּכָל-

  מָקוֹם יְהִי שָׁלוֹם וְאוֹר זָרוּעַ…

לוּ אֶמְכְּרָה מַיִם – בְּכָל חָצֵר יְהִי

  מַעְיָן כְּנַחַל יֶחֱזַק לִשְׁפֹּעַ…

לוּ עַל שְׂפַת־יָם אֶדְרְכָה – חֵיל שׁוֹלְלַי

  כֻּלָם כְּמֹשֶׁה יֵדְעוּ לִבְקֹעַ.

בצד “הלצה” זו מופיעים בכתב־היד הנ"ל גם שירים קצרים, המתייחסים לשיריו הקצרים של ראב"ע על חוסר־מזלו, כ"תשובת הרמב"ם ז"ל על ‘איגע להצליח’" (על המוטיב “לא יגוועון אישים בכל ימי”, עמ' 137), ועוד.

הסוס שפיגר אחרי החמור

האם שיריו של הראב"ע, שאותם ציטטנו, הם שירים מקוריים, או שלפנינו נוסח עברי של שירים ומוטיבים, שהיו מקובלים בשירה הערבית בימיו?

לפני כאחת־עשרה שנה פירסם פרופ' י. רצהבי ב"ספר אוניברסיטת בר־אילן" (כרך ו' תשכ"ח) מאמר בשם השפעות ערביות בספרות תקופת־ספרד", ובו דן בשניים מן השירים הקצרים שהזכרנו. “שירתו של הראב”ע מצויינת במיכתמים משעשעים וחריפים על עיניו ומזלו שלו". כתב רצהבי: “מקובל היה עד עתה לראות בכולם מטבעות מקוריים שרעיונותיהם הם אמצאות חריפות של אבן־עזרא השנון. בדיקת המקורות הערביים מצביעה על השפעות והשאלות, לפחות לגבי חלק מהם” (עמ' 318).

ואכן, תחילה מביא פרופ' רצהבי מקבילה ערבית, מפרי־עטו של משורר ערבי מהמאה ה־9, המזכירה כמה מבתי השיר הקצר “אבוא לבית השר” (“אם אבוא אליו, יאמרו לי: ‘ישן!’. ואם איעדר – אמצאנו גוער בי” וכד'). לאחר־מכן הוא מצביע על הבית השני בשיר “איגע להצליח” ואומר: “(בית זה) אינו משל המשורר. הוא תרגום מדוייק של פיתגם ערבי קדום: 'לו אסחר בתכריכין – לא ימות אדם” (שם).

מקבילה קצרצרה זו היא, עד כמה שידוע לנו, המקבילה היחידה שפורסמה עד כה לבתי ה"לוּ" שבשירי ראב"ע, הדנים בחוסר מזלו.

והנה, באנתולוגיה הדו־לשונית “שנינות והומור מפרס”, שיצאה לאור על־ידי קוקא בבומביי בשנת 1902 (ובמהדורה שניה, מורחבת, 21 שנה לאחר־מכן) מצאו שיר פרסי קדום, המובא שם במקורו ובתרגום לאנגלית, והוא מזכיר במידה לא־מעטה את שיריו של ראב"ע. שיר זה הוא שיר שקול בן ששה בתים, שנכתב בידי משורר יליד נישאפור. לוטף אללה אל־נישאפורי⁶. ותחילה הרי תרגום מילולי של בתיו:

עוד נקב במעיל המחורר

כמה מן הבתים מזכירים מאוד את חרוזיו של ראב"ע. השיר הפרסי פותח בנטילת מים מן הים – ובהפיכת הים לחרבה. וזוהי בדיוק התמונה שבה פותח גם ראב"ע את שירו (אם כי הוא מוסיף לאבסורד ולהומור גם את הגשם!) הבית השני בשיר הפרסי מדבר על נטילת אש מן השאול. גם בשירו של ראב"ע קשור הבית השני בשלהבת (הנר); אולם בבית השלישי מופיעה אצלו תמונה קרובה הרבה יותר לזו שבשיר הפרסי: “לוּ אשלחה ידי בכבשן־אש ואוד”. “כבשן האש” מקביל, כמובן, ל"שאול", והשלהבת הקופאת מקבילה ל"אוד" ש"כבה וסר חומו". גם הבתים האחרים בשירו של ראב"ע קשורים בתמונות שונות (אחת מהן זהה, כאמור, לפיתגם ערבי עתיק, והאחרונה היא בעלת משמעות אקטואלית מאוד דווקא כיום!). בשירו של ראב"ע מצויים חמישה בתים שקולים. בשיר הפרסי – ששה. באחרון שבהם יש מעין תפנית וסיכום ברוח של השלמה עם הגורל מזה, וריאליזם מהול באמונה ובאופטימיות מזה.

סביר, איפוא, מאוד להניח, שבצד השיר הפרסי היה קיים לפחות עוד שיר מקביל נוסף, בערבית, שהיה מוכר לראב"ע. יתכן מאוד שהמוטיבים העממיים המופיעים בשירים אלה, הופיעו גם בשירים ובפיתגמים אחדים בשפות הפרסית והערבית, ואולי גם בפולקלור האירופי של אותה תקופה. לא נתפלא כלל אם ניסתבר, שגם לשיר הפרסי שציטטנו היה מקור קדום יותר; אולי מן המזרח הרחוק – מהודו, או מסביבתה.

כן, צר לנו באמת לגזול את כתר הראשוניות ממשורר חביב כראב"ע, שלא בורך בנכסים גשמיים רבים, ולהוסיף בדרך זו נקב נוסף למעילו, שהיה ממילא “כדמות כברה”. עם זאת, נשארת עדיין על ראשו עטרת הראשונות של הלבוש העברי, שאותו העניק בחן רב כל־כך לשירים ולמוטיבים המזרחיים (אלא אם כן יתגלה בעתיד בידי אחד מאותם “זבובים כדמות זאבים” כתב־יד נשכח נוסף, שיגזול מ"איש עני, נולד בלי כוכב" גם את המעט הזה!).

ברוב מלאכות – מעט ברכות"

ומראב"ע – לעמנואל הרומי, שגם הוא הירבה לכתוב על דלותו ועל נדודיו (כמה מהרפתקאותיו משולבות בתכנית הבאה של “ערוגות החשק”. שתוקרן בטלוויזיה ביום א' הקרוב). המוטיב, המופיע בבית האחרון של השיר הפרסי שציטטנו. מזכיר מעט את המוטיב המרכזי במחברת ט"ו של עמנואל, המכונה “מחברת ההסתפקות”. במחברת אחרת מפרי־עטו מצוי השיר הארוך והמורכב “אני ישן ולבי ער” (“שיר המלאכות”). שבו מונה המדבר בקצב מסחרר למעלה ממאה מקצועות שונים. בניגוד לראב"ע, המונה את העיסוקים השונים כדי להצביע על חוסר מזלו, מתפאר בעל “שיר המלאכות” בהצלחותיו בכל מקצוע (מחברת ט'). שירו של עמנואל נכתב, כידוע, בעקבות שירים לועזיים דומים (הוא עצמו מודה בכך במפורש), ובראשם “אדון כל המלאכות” של אפולייזה. שירו של עמנואל השפיע ישירות גם על שירו של יצחק אלאחדאב (סיציליה, סף המאה ה־15) “האיש החרוץ” (“איש מהיר”), שגם בו מתוארת הצלחה רבתי בעשרות מקצועות שונים (‘השילוח’, כרך י', תרס"ב – תרס"ג, עמ' 350–358); וכן על השיר המאוחר יותר, “עשיר במלאכות ועני בברכות” שפירסם א. מ. הברמן (‘מחברות לספרות’. כרך ב', תש"ב, גל' ג' עמ' 80–85). שיר זה, האחרון, מזכיר גם את שירי ראב"ע והשירים המייחסים לו, כיוון שבו נמנים המקצועות השונים כדי להוכיח את חוסר־מזלו של המדבר.

כדאי להזכיר בהקשר זה גם את ספרי־המקאמות, בדומה ל"ספר המבקש" של שם־טוב פלאקירה, שגיבוריהם עוברים ממקצוע למקצוע, כדי ללמוד את סודותיהם של האומנים השונים.

הפיתגם “ברוב מלאכות – מעט ברכות”, המופיע בספרות התקופה, אופייני לתפישה העממית, שרווחה בארצות המזרח ובקרב עדות ישראל השונות, לפיה מעיד ריבוי־מלאכות על חוסר־מזל דווקא. אפילו עמנואל, מחבר “שיר המלאכות”, כותב במקום אחר: “לא ערכתי מלחמה עם איש רוב חכמות וניצחני / אכן, בעל חכמה אחת – אם נלחם בי. והכריחני”. ברוח זו נאמר גם ב"בן־המלך והנזיר": “אשר יעשה היום מלאכה אחת, ומחר מלאכה אחרת – בידו נפשו הורג”. בספרו החדש של א. שטאל, ‘פיתגמי עדות ישראל’, מצויים פיתגמים רבים ברוח דומה, שהיו רווחים בקרב עדות־ישראל במזרח ובמערב (ערכים 2883–2888; וראה גם י. דוידזון ‘אוצר המשלים והפיתגמים’, עמ' 188). במחקרו על פיתגמי יהודי־בבל מביא ש. חייט גם את הפיתגם “שבעה מקצועות – המזל אבוד”, ולצידו כ־15 מקבילות מתוך אסופות־פיתגמים מארצות המזרח הקרוב וצפון־אפריקה (‘מחקרי המרכז לחקר הפולקולור’, כרך ג', תשל"ג, עמ' קכא; וראה גם: י. רצהבי, ‘ידע עם’ 45–46, תשל"ט, פתגם כג בעמ' 71). כל אלה יוכיחו, שהשירים העבריים, השיר הפרסי והפיתגמים בעברית, בערבית ובשפות אחרות המדוברות באזורנו מעוגנים כולם במסורת עממית וספרותית אחת.

*

ולסיום ולשם שעשוע בלבד, ניסינו לתרגם את השיר הפרסי במשקל ובחרוז שבהם נכתב השיר “אילו ביום גשם” (ניתן להתחיל את השיר גם במלים “ביש־גד אני”, השומרות גם הן על המשקל):

זֶה פָּעֲלִי: לוּ מִבְּלִי־מַיִם דְלִי

  אֶקַח לְיָם – אָז בַּעְיָם הוּא יֶחֱרָב.

לוּ לַשְׁאוֹל אֵרֵד לְבַקֵשׁ אֵשׁ לְנֵר –

  תִּקְפָּא שְׁאוֹל, נִצְבָה כְּנֵד עָצוּם וְרָב,

לוּ אֶחְפְּצָה אֶבֶן – לְהַר אֶגַשׁ. אֲבוֹי,

  אֵי כָּל אֲבָנָיו? נֶחְבְּאוּ אֶל מַאֲרָב.

לוּ אֶל יְדִיד אֶפְנֶה בְּיוֹם צָרָה: “עֲזוֹר” –

  חֵרֵשׁ יְהִי פִּתְאֹם, כְּאִיש בִּשְׁאוֹן־קְרָב.

לוּ אֶעֱלֶה לִרְכּבֹ עֲלֵי סוּס־דְהָרוֹת –

  אָז כַּחֲמוֹר יָרוּץ בְּחִיר סוּסֵי־עֲרָב.

אוּלָם אֲנִי אוֹדֶה לְגַלְגַלִי, לְבַל

  יָרַע מְנַת חֶלְקִי, וְזֶה לֹא יֶעֱרָב.

דן אלמגור על עצמו ועל השטן היושב על הסף ומלטף את הזנב

מפי דן אלמגור כפי שסופר לברכה ניר

“מחברות החשק” היא קומדיה בחרוזים, המבוססת על שירים וסיפורים, שנכתבו בימי הביניים באיטליה, ספרד, צרפת, תימן ותורכיה, על־ידי סופרים ומשוררים עבריים. רובם היו רבנים מלומדים, שכתבו ספרות שעשועים חילונית בצד ספרי לשון וספרי קודש. אלו היו הרומנים הזעירים של התקופה.

הסיפורים היו מושפעים מאד מיצירות הודיות מסוג הקאמה־סוטרה, סיפורים ערביים מסוג “אלף לילה ולילה” וסיפורי דקמרון של בוקצ’יו. יש בהם מומנטים חריפים מאד של עגבים, זימה, אהבה, והרפתקאות. המלה “חשק” מופיעה בספרות התקופה, בתור מה שאנחנו קוראים היום – אהבה.

נכתבו אז שירי אהבה לנשים, ארוטיים יותר מכל שירה אחרת בספרות העברית, ומה שאולי מפליא יותר – גם שירי אהבה לגברים; בעיקר לנערים. מובן, שלכמה מהחוקרים קשה להשלים עם הרושם שנוצר, כי אחדים ממשוררינו הדגולים ביותר היו הטרוסכסואליים, והם טוענים שהיתה זו אפנה ספרותית (הערבים הירבו לכתוב שירי אהבה לנערים, מגישי יין במשתאות וכו'), או שמחפשים סימבוליקה, דוגמת כנסת ישראל ועם ישראל.

הספרות הזאת – כמעט שאינה ידועה לקהל הרחב. בבית־הספר התיכון, כשלומדים על ספרות ימי־הביניים, לומדים את יהודה הלוי וכו'. בסוף, אצל אורינובסקי (עדיין לומדים בו?), יש פרק קטן מאד על יהודה אלחריזי וספרות המקאמה, ובזה מסכמים את הספרות הזאת. וזאת בשעה שמבחינת העניין, הכמות ואפילו האיכות, ספרות השעשועים מכילה מאות ספרים, אלפי שירים וסיפורים שרובם משעשע מאד גם היום ולחלק גדול מן הדברים יש ערך אמונתי רב, יש שירים, שבשורה אחת שלהם טמון יותר פיוט, ליריקה וכישרון מאשר בכל שירת ההשכלה יחד. וזוהי ספרות, שכלל אינה נלמדת בבתי־ספר.

יש לכך גם סיבה; הרבה מורים לספרות היו נבוכים מאד אם היו צריכים לעמוד לפני כיתה וללמד את החומר.

פטנטים בני 800

התוודעתי לראשונה לספרות הזאת לפני כ־15 שנה, כשהתחלתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, אחד המדורים בלימודים אלה היה ספרות ימי הביניים, נושא שכלל לא נמשכתי אליו, זכרתי עוד מבית־הספר התיכון, שהחומר לא קוסם ביותר; אבל הזמן לא הסתדר לי, שעות התנגשו וכמעט בלית ברירה הצטרכתי לבחור בנושא. ונפקחו עיני.

הספרות הזאת היתה בשבילי תגלית. נדהמתי לגלות שכלל לא ידענו עליה. לא שמענו, לא קראנו, אין אנתולוגיות בנמצא, הדברים קסמו לי, בעיקר מפני שהיו, יותר מכל דבר אחר, קרובים לי ולסגנון שלי. עד אותו זמן חשבתי, שאני ובני דורי המצאנו את משחקי המילים הדו־משמעיים, את השימוש בפסוק תנכ"י, כדי לומר משהו על חזה של בחורה וכל שאר החכמות.

בזמנו, כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי בסערה את הקריירה ב"שלושה בסירה אחת". ונדמה היה לי, שאנחנו חדשנים גדולים. פתאום ראיתי ש־800 שנה לפני דן בן־אמוץ והחבורה, היה אחד, עמנואל הרומי, והיו לצים גדולים, שעד היום לא קמו כמוהם. וכל הבדיחות היפות ומשחקי הלשון, שמייחסים לשלונסקי, כבר אמר עמנואל הרומי, למשל – על הבחורה היושבת בדד ומשחקת בדד, ועוד הרבה פטנטים בדוקים מלפני 800 שנה.

בגלל אופיה העגבי של הספרות הזאת, לא הירבו להוציאה לאור. את “מחברות עמנואל” למשל, אוסר ה"שלחן ערוך" לחלוטין. כי הספר מגרה את יצר הרע, רחמנא ליצלן, מחטיא את הרבים ודינו גיהינום. הספרים שיצאו, נדפסו מתחת לשולחן. אחרים נדפסו בעיתונים נידחים, באותיות רש"י, כדי שרק חכמים יוכלו לקרוא בהם.

החומר מצא חן בעיני והנושא הזה, שבחרתי בו כנושא שולי, הפך להיות מרכזי בלימודי. השתלמתי בו, עשיתי עליו את עבודות הגמר ורציתי לכתוב מחזה על־פי המקאמות. הרעיון עלה בי, כשקראתי מחברת (מקאמה) נחמדה בשם “זרח שונא נשים”; רציתי לעבד אותו למחזמר. וזוהי עדיין תכנית שמתבשלת במגרה.

אני, מבחינה מסויימת, מין דוקטור ג’ייקל ומיסטר הייד. רציתי לחלק את זמני בין מחקר והוראה באוניברסיטה לבין כתיבה, אבל הכתיבה אינה מרפה והפיצול הזה לא מאוזן, בכל זאת, מכל הדברים שעשיתי, כתיבת מחזה כמו “מחברות החשק” היתה בשבילי קרובה ביותר למציאת שימוש בשני המקצועות שלי.

סיפורי עגבים משלנו

הרעיון למחזה נולד בקיץ האחרון, כשאגמון ואני היינו בלונדון ובאמסטרם. יחד ראינו מספר הצגות, ביניהן מחזה שנכתב לפי “סיפורי קנטרברי” של צ’וסר, שכתב סיפורי “דקמרון” בחרוזים. שני פרופסורים מאוקספורד עיבדו את הסיפורים הללו למחזמר עליז מאד, המספר בחרוזים את סיפורי הזימה הנחמדים בצבעוניות וברוח תוססת, אגמון הציע, שנעשה משהו כזה בארץ. אמרתי – יש לנו סיפורי עגבים משלנו. סיפרתי לו והתחלנו להתלהב וכך בעצם נולד הרעיון. אני מוכרח להודות, שכאשר הצעתי לו, חשבתי שתהיה לי עבודה הרבה יותר קלה. חשבתי לעשות אנתולוגיה מסוג “חסיד היה”; לקחת כמה סיפורים ושירים ולגמור את העניין תוך חודש ימים. התחלתי בעבודה מרתקת של איסוף סיפורים, שירים, העתקתי אותם מכתבי יד ועיתונים ישנים וניסיתי לעבדם למחזה אחד.

אני חושב, ששלב חשוב במחזה הנוכחי היה תסכית שעשיתי לפני כשנה לגלי צה"ל, אחת ממשימות המילואים שלי היתה לכתוב מחזה רדיו בן שעה. עיבדתי את “מחברות עמנואל”. העברית קשה והיו לי חששות רבים, אבל כששודר התסכית וראיתי שהמאזינים צוחקים ונהנים – רווח לי.

יוסף מילוא נקבע לביים את “מחברות החשק”. את הקריירה שלי התחלתי עם מילוא; כשהשתחררתי מהצבא, פתחו את מועדון התיאטרון ומילוא הזמין אותי. הייתי אז חסר נסיון, טוראי במקצוע. יחד אתו הכנתי כמה מן התכניות המפורסמות של מועדון התיאטרון בת"א וגם בחיפה. גם התחלנו, בשעתו, לעבוד על “צחות בדיחותא דקידושין” (תעלולי הנישואין). כשהראתי לו את החומר ל"מחברות החשק" הציע מילוא שאעבד את זה למחזה של ממש. היו הרבה קשיים, כיוון שכל סיפור ושיר לקוח ממקום אחר, אבל מילוא הכניס את שנינו לאמביציה. מלכתחילה ברור היה שיהיה זה מחזה אנתולוגי, אבל רצינו, שתהיינה שתי דמויות בולטות, שתהייה התפתחות בזמן; התפתחות עלילתית מסויימת; שיהיה סיפור שבתוכו ישולבו השירים.

השטן כבן ברית

מקאמה היא נובלה קצרה הכתובה בחרוזים, אבל פרוזאית, פרוזה מחורזת, לאו־דווקא במשקל. הנובלה מספרת סיפור שבו יש, בדרך כלל, עוקץ והפתעה מסויימת. בתוך הנובלה הזאת משובצים גם שירים שקולים. במקאמות יש, בדרך כלל, גיבור וידידו, לרוב נודדים. הגיבור הוא מישהו כמו תום ג’ונס, דון קישוט, טיל אולנשפיגל וכו'. ברוב המקאמות הגיבור, שהוא המשורר עצמו, נודד עם ידידו והם נקלעים לכל מיני הרפתקאות. הידיד הוא, בדרך־כלל, שר או עשיר. המשוררים העבריים בימי הביניים היו מעין טרובדורים, היפיים קבצנים, שעברו עם קתרוס ממקום למקום וחיפשו פרנסה. הגיעו לעיר – ניגשו אל עשיריה, התחנפו, כתבו עליהם שירי שבח וביקשו עבודה – העתקת כתבי יד, כתיבת אגרות, מצבה לדודה שמתה וחיבור שירי שבח. לפעמים היו באים אל השר ואומרים לו – אני אכתוב עליך ספר, אספר איך שנינו טיילנו בעולם הגדול ואיך אתה כתבת שירים והברקת בכל מיני מקומות.

לקחנו את הפרינציפ של שני הידידים הנודדים. מצאתי שני ספרי מקאמות, בהם בן בריתו של המשורר הוא השטן, וזו מסגרת “מחברות החשק”. סיפורי של עמנואל הרומי, שהיה פרשן המקרא, דקדקן ומשורר ברומא, במאה ה־13. הוא היה איש רנסנס טיפוסי; מצד אחד קיבל חינוך יהודי מקיף, מצד שני היה מאד אירופאי. הוא היה מיודד עם דנטה וגם הושפע ממנו. ידוע לנו שבגיל 35, גיל משבר (לפי תהילים שנות האדם 70), עזב עמנואל את משפחתו ונעלם מביתו. הוא נדד עד שמצא עשיר שיתמוך בו, חי בנעימים וכתב מחברות הרבה.

בסיפורו של עמנואל יש כמה דברים, שבאופן אישי הרגשתי הזדהות אתם. עצם העובדה שיש לנו פזמונאי, חרזן, משורר, לץ בעל חוש הומור יוצא מהכלל, בעל חידודים וכל מיני דברים, שגם אני שייך לז’אנר שלהם, זה מה שקסם לי בו תמיד. לא אומר שהרגשתי קרבה אישית – הוא עשר פעמים משכמו ומעלה, אבל אני חש סימפטיה אישית אל הלץ הזה. ועוד משהו; בפתח המחברות הוא מסביר מדוע בכלל כתב אותן. יום אחד יצא, עם ידידו השר, לטייל. בימים ההם נהוג היה לערוך תחרויות ספרותיות בכיכר העיר. כנראה כל בטלני העיר ישבו בכיכר והתחרו ביניהם בכתיבת שירים על נושא מסויים שהוחלט ביניהם. באותם ימים לא היו “זכויות מחבר”, ועמנואל מספר, שכשהקשיב למשוררים התברר לו, שחלק גדול מהשירים שכתבו, כביכול לתחרות זו, הם שירים שהוא עצמו חיבר בזמנו. הוא קיבל מצב רוח רע ואז אמר לו השר – מדוע לא תוציא ספר עם כל מחברותיך, ואז לא יוכלו לסחוב לך את השירים. הסבר זה הזכיר לי משהו; וחייכתי.

קורס מזורז לתנ"ך

כשגמרנו לאסוף את החומר התברר לנו, בזמן קריאה ראשונה, שיש לנו תכנית לכארבע שעות וחצי. ואז התחילה בעיית הקיצורים.

בינתיים התפתחו היחסים בין השטן למשורר. חיפשנו איך לעשות א־אידישע שטן. ומה יותר יהודי מאנטי־גיבור, משטן שלימזל? השטן, תפקידו לפתות את עמנואל, משום שעמנואל היה פרשן, ואם יפרש הכל, בני ישראל יפסיקו לחטוא. יש לו, לשטן, פיצול אישיות. הוא מרגיש קנאה נוראה בעמנואל. הוא מכניס אותו למיטות של נשים יפות ואילו הוא עצמו צריך לשבת על הסף וללטף את הזנב. מצד אחד הוא אוסף נקודות רעות נגד עמנואל, מצד שני זה מכאיב לו; הוא בכל זאת גבר. אמנם “חתום מטה”, אבל גבר. במשך הזמן נוצרת ביניהם מין חברות נחמדה. השטן אפילו מצליח להמאיס על עמנואל את גן־העדן, כשהוא מתאר לו איך יפגוש שם את כל הנביאים והמלכים, ואיך כל אחד יתפוס אותו בשרוול ויגיד לו: למה לא פירשת את זה, והאם קראת את השיר האחרון שכתבתי, ומה דעתך על הפרק הזה. בקיצור, עשיתי ועידה של אגודת הסופרים וכמובן, שלעמנואל גן העדן נמאס.

את המחזה כתבנו באותו פרינציפ של סופרי המקאמות; הם שיבצו במחברות שלהם שורות וחצאי שורות ומלים מספרות התנ"ך, לא היססו לקחת פסוקים מקודשים ולתאר בהם דברים ארוטיים או ליצניים, ואנחנו לקחנו כ־200 מקורות של ימי הביניים ושיבצנו במחזה.

היה עוזר מאד אילו השחקנים היו זוכרים גירסא דינקותא מ־200 פרקי החובה של בחינות הבגרות. אבל שני השחקנים הראשיים שלנו – גדעון זינגר ואבנר חזקיהו – לא סיימו בית־ספר תיכון בארץ. וחלק גדול מהפסוקים התנ"כים היה בשבילם ממש בבחינת גילוי. לפעמים היו משוכנעים, שפסוק זה או אחר מעשרת הדיברות כתבתי אני. קיבלתי את הקרדיט. ליתר בטחון נתנו להם קורס מזורז, כל התנ"ך על רגל אחת. ועכשיו הם נשמעים כמו עמוס חכם.

בארץ מוכרות המקאמות בעיקר מ"אלוף בצלות" של ביאליק וממה שמכונה מקאמות – טורים סאטיריים בעיתונים, שהם למעשה פרוזה בחרוזים, עם קווים נטויים. החידה הגדולה, שעדיין עומדת לפנינו היא, באיזו מידה ייקלט הסוג המיוחד של הסגנון העברי הזה.

מהחומר שלא עשינו בו שימוש נותר די והותר לארבעה ערבים שלמים. אחרי “איש חסיד היה” באו כעין “בנו־של־איש־חסיד־היה” או “איש־חסיד־היה רוכב שנית” וכו', גל של פסטיבלים והצגות. אשמח מאד אם הצגת “מחברות החשק” תגלה לעם היושב בציון סוג חדש ועשיר של ספרות. ואם לא אתבדה – היכונו בשנה הבאה לפסטיבל החשק בהיכל התרבות.

עונג שבת

במשך שנים רבות הגיב נתן אלתרמן – שבקרוב יימלאו 11 שנה לפטירתו – על האירועים השוטפים בטורו, “הטור השביעי”. השבוע הצצנו בשירים שכתב לפני שנים רבות, וגילינו בהם בתים רבים, הנשמעים כאילו נכתבו על האירועים הפוליטיים האקטואליים של השבוע

בעוד שבועות אחדים, בכ' באדר, ימלאו אחת־עשרה שנה לפטירתו של נתן אלתרמן. מוספי הספרות ידונו, ודאי כדרכם בשירתו, ואולי גם במחזותיו, או בפרוזה שכתב. אבל רבים מאלה שקראו עיתונים עבריים בארץ בשנות הארבעים, ימשיכו לזכור בגעגועים גם את “נתן א.” בעל “הטור השביעי”, שהופיע בעמ' ב' של “דבר” בכל יום ששי בבוקר.

אלתרמן לא היה בעל הטור המחורז הראשון בעיתונות העברית של ערב־שבת. קדמו לו כחצי־תריסר בעלי־טורים עבריים אחרים, בארץ ובחו"ל. אבל הוא היה הראשון בבעלי־הטורים הללו, שטורו הפך ל"מוסד", לגורם בעל מישקל והשפעה במה שנקרא אז “הישוב”. בניגוד לבעלי חרוזים רבים, הנותנים בטוריהם ביטוי לדעה הרווחת ברחוב, ופוזלים לא פעם אל טעמו ודעותיו של הקהל, הגיב לא פעם נתן א. באומץ והשמיע דעות בלתי־פופולאריות, שהיו עלולות לגרום לו נזק. במקום להיות מושפע – ידע להשפיע. ובכל פעם שאירע אז אירוע מסעיר, או שנוי במחלוקת – ואירועים כאלה היו שכיחים למדי – המתינו קוראים רבים ליום ו', לראות “מה יאמר על זה אלתרמן”.

הפוך בהם והפוך בהם…

גם כיום, כאחת־עשרה שנה אחרי פטירתו של אלתרמן, מהרהרים חסידיו מדי פעם: מה היה נתן א. כותב על זה, אילו חי עוד עמנו כיום?

בשבוע שעבר סיפרנו כאן כיצד ניסינו להימלט מן האירועים האקטואליים אל השירה העברית הקלאסית, ומצאנו לפתע גם בה הדים למתרחש אצלנו. השבוע ניסינו לעשות “תרגיל” הפוך: לעיין בפיזמוניו ובטוריו של אלתרמן ולחפש בהם הדים להתרחשויות העכשוויות.

מובן שמדובר בשעשוע ספרותי בלבד, שלמענו הרשינו לעצמנו מדי פעם לעקור שורות ובתים מן ההקשר המקורי, שבו הופיעו, או להעניק להם משמעות חדשה, פארודיסטית, הרחוקה מכוונתו של המחבר.

באמצעי עתיק זה, השיבוץ, השתמשו כל המשוררים־הלצים של ימי הביניים, שהיו אהובים על אלתרמן מאוד. גם הם נטלו פסוקים מן המקורות העתיקים, סילפו ושינו הרשום, והעניקו להם משמעות חדשה, הומוריסטית־פארודיסטית. הוא נטל לא־פעם מהם, ואנחנו הרשינו לעצמנו ליטול הפעם ממנו. שהרי גם על כתביו ניתן לומר עתה מה שאמרו על ספר עתיק הרבה יותר: הפוך בהם והפוך בהם, שכמעט הכל בהם.

כשעסקן לוקח שוחד…

נפתח, למשל, בפרשה הקשורה בעסקן ציבורי, המואשם בלקיחת שוחד.

בפיזמון הידוע, “אני רוצה רק להציץ”, שהושר על־ידי מתתיהו רוזין בתיאטרון “לי־לה־לו” עוד בשנת 1945 – לפני כ־36 שנים!

– כתב אלתרמן:

נכון: מדובר רק בשמונים לא"יים. אבל נא לזכור שמדובר בלא"יים, של שנת 1945!

וכאן בא אז הפיזמון החוזר, שמופיעים בו – לצד העסקן שלקח שוחד – גם רב, וגם שוטר:

עסקן עברי לוקח שוחד? היתכן?

על כך כתב אלתרמן עוד לפני עשרות שנים:

או בפיזמון “עולם הפוך” (1941):

ואגב מיפלגות: בשנותיו האחרונות היה אלתרמן חסיד התנועה לארץ־ישראל השלמה. כמה מן הקנאים של תנועה זו הקימו שנים אחרי מותו את מיפלגת “התחייה”. מה נעשה, ותוך עיון בכתביו לא־מכבר לא יכולנו שלא לחייך, משקראנו בפיליטון הישן שלו על תל־אביב, “עיר ואם”, שורה כמו: “והתחיה היא תמיד אחת, חיוורת, חרדה, עצובה וקרירה כגזר־דין” (“תל־אביב הקטנה”, עמ' 54; והכוונה שם לתחיית־המתים דווקא)? ובספר “המסכה האחרונה”: “מה שאמרנו ‘תחייה’ אולי אינה אלא דלקת מקומית. תאים אחדים שהדלקת מאירה אותם” (עמ' 103).

מיקרה בלבד, כמובן…

גדלות־הבעיות וקטנות־העסקנים

את דעותיו על עסקני־הציבור שלנו הביע אלתרמן בשירים ופיזמונים לא־מעטים:

ובספר מאוחר הרבה יותר, “המסכה האחרונה”:

בספר זה הירבה אלתרמן ללגלג על ה"צמרת" (ואין הכוונה לקצין־המשטרה המפורסם, הנושא שם זה):

צמרת? וכמה מתבקש לפתע לצטט כאן את שורות הסיום של השירי הלירי היפה, “כיפה אדומה”, מתוך “כוכבים בחוץ” (גם אם רבים יראו בכך משום “חילול־הקודש”):

להיות או לא להיות שוטר?

נחזור אל העסקן הציבורי, שהואשם בנטילת שוחד.

כזכור, הוזמן השוטר אל הרב, או מפקד־המישטרה אל השר, לבירור, כמה מלבטיו ההאמלטיים מופיעים בפיזמון “להיות או לא להיות”, שכתב אלתרמן לתיאטרון “המטאטא” עוד בשנת 1934:

מן העיתונים למדנו, שבאותה שיחה בין השניים נרמז משהו על “תיבת פאנדורה”. לתיבה זו הקדיש בעל “ספר התיבה המזמרת” את אחד משירי “המסכה האחרונה”:

“מזכירות”? “ועדת מנגנון”? “ועדה מדינית”? “נוטרי אש־תמיד”? “שומרי הגחלת”?

האומנם היתה המסיכה שעליה כתב אלתרמן “המסיכה האחרונה”?

על “חד־גדיא” ו"עם סגולה"

תוך דיבורים על “תיבת פאנדורה” הוזכרו, כידוע, שם שמות־הסתר של תיקים מסויימים. בשירו “עצי תפוח”, המופיע עוד בכרך הראשון של “הטור השביעי”, כתב אלתרמן על “ענף הפירות הנשירים: התפוח, האגס והשזיף”:

ובשיר “תיירים” (1938):

מישהו הזכיר שם, באותה שיחה, את “המהאטמה”, הוא גאנדי?

כבר ב"רגעים", באפריל 1941, כתב “אגב”, הוא אלתרמן:

שיר אחר מוקדש ל"עיזו של גאנדי" (1942). לאותה עז מפורסמת יש, לדברי בעל־הטור, " ‘מה’ המזכיר את חד־גדיא./ הוא ממש מחייה נפשות".

גאנדי – ו"חד־גדיא"?!

ולנו היה נדמה שהזכירו לא עז וגדי, אלא דווקא בני־בקר!

ומה בקשר לאיומים על פתיחת התיק “עם סגולה”?

בפיזמון ששמו “פתיחה”, שנכתב בידי אלתרמן עוד בשנת 1937, מצאנו גם את “עם סגולה”:

המפכ"ל שפיר הלך. והעיתונים הזכירו דיבורים על “חונטה” ועל “אחוות גנראלים”. והנה מסתבר שעוד בשנת 1942 פירסם אלתרמן טור על “שני גנראלים”. בחזית חרקוב.

גנראל שפירא?!

מדובר בשיר בשני גנראלים יהודים בצבא הרוסי בחזית מלחמת־העולם השניה:

“דורות של שפירים”?!

כבר ב־1942?!

עוד יום…והמשפט הולך!

הדיונים בוועדות המיפלגתיות והממשלתיות נמשכו, כידוע, זמן רב. עד שהוחלט להגיש את העסקן החשוד למישפט.

אחד השירים הראשונים, שאותם כתב אלתרמן לתיאטרון “המטאטא” עוד בשנת 1934, נקרא “בית המישפט”. וכך מכריז שם השמש:

ומה שמות הנאשמים הראשונים, הניקראים לבית־המישפט?

אבל לא רק שמות שאינם אשכנזים מושמעים בפיו של השמש התימני. גם “גברת אברמוביצ’ייב” ו"גברת משברשנייב" מוזמנות להופיע לפני השופט. כדי שלא תישמע, חלילה, כל תלונה על אפלייה עדתית בדין.

והסחבת?

ובמישפט?

תפקיד הסטירה – לטפל בבוץ!

מן התמלילים הקשורים באותו מישפט מסתבר, שלא תמיד שורה אצלנו אהבת ישראל. כנאמר בשירו של אלתרמן, “אסקימו”, שהוצג במחזה “פרוספריטי” עוד בשנת 1934:

כינויי־גנאי בין־עדתיים? הנה, למשל, ב"שיר התימניות", שהושמע מעל בימת “המטאטא” באותה שנה, 1934, מצטטת עובדת הספונז’ה התימניה את דברי אמה:

וכיוון שהזכרנו בוץ, נזכיר גם מה שכתב אלתרמן על הסאטירה עוד בשנת 1938, בפיזמון הנקרא דווקא בשם “חוזרים בתשובה”:

לא רק הבוץ ה"שיכנוזי".

במקום לחשוב בראש…

התמלילים והדרישות שהושמעו סביב העסקן שהואשם בשוחד גרמו לוויכוחים סוערים בציבור:

בהצגת “הנשק הסודי” (1941) הופיע פיזמון בשם “מכונה שכזאת”, ובו מתאר המזמר לעצמו מה היה עושה, אילו מצא מכונה שכזו:

כן, לא תמיד הראש הוא הפועל, גם כשמדובר במעשיהם של אנשים, העומדים בראש:

ההחלטה להגיש את העסקן למישפט היתה בין קני־הקש האחרונים, ששברו את דבשת הצמרת. אבל היו גם סיבות אחרות, שהכריחו את ראש־הממשלה להגיש את התפטרותו.

המורה העברי ו"יורם הבוכהלטר"

למשל, דרישות המורים.

כתב אלתרמן עוד בשנת 1944, ב"טור השביעי", בענין שביתת המורים:

לכאורה, יצאו המורים “עטורי ניצחון”. שר האוצר התפטר. בשיר “האוצר” (1941) מצאנו את השאלות הבאות:

אחרי שהתפטר שר־האוצר הקודם עברה המשרה לידי יורם ארידור הצעיר, שינהל מעתה את חשבונות המדינה.

לפני 41 שנה בדיוק כתב אלתרמן ב"שיר הבוכהלטר":

צריך לדעת איך לעוף

רבים הצביעו על השרים הרבים, שהתפטרו (או התפוטרו) מן הממשלה האחרונה. ביניהם היה גם שר אחד, שקנה את עולמו בתעופה, אך עלה מדי פעם על המטוס־הלא־נכון, או החליט לעוף בשעה הבלתי־נכונה. חבל שלא הכיר את פיזמונו הישן של אלתרמן, “צריך לדעת איך לעוף”, בו נאמר:

כמה מן השרים שהתפטרו מן הממשלה האחרונה לא ידעו לא רק איך לעוף, אלא גם מתי?

איך אומרת נופרית המצרית ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" על שרי יהודה?

אפילו היא לא יכלה להעלות בדעתה, שראשי־הקהל עצמם יגדפו את ראשי־הקהל בגידופים, שיהיו עסיסיים יותר מכל גידופי הנביאים – וגידופיה שלה.

הביתה את עצמי אני מזיז…

הממשלה ההולכת החזיקה מעמד זמן רב. ולאו דווקא בגלל יתר־כוח. וגם על כך ניתן לקרוא בתירגומו של אלתרמן ל"שלמה המלך":

ראש הממשלה, מר בגין, יכול להצביע על סיבות שונות שגרמו לכך, שלא ניתן לו לסיים את הקאדנציה. אבל הימצא לעצמו נאום־הסבר טוב יותר, מזה שרשם אלתרמן כבר בספר “המסיכה האחרונה”:

ואחרי שראש־הממשלה, שהיה לא פעם שיכור־אופוריה, חוזר לביתו מישיבת הממשלה ההיסטורית – מה הוא מוצא שם? גם על כך יש תשובה באחד מפיזמוניו המפורסמים ביותר של אלתרמן – “שיכור”.

האומנם ישתנה עתה הכל, כשמתקרבת הקאדנציה הראשונה של ממשלת “חירות” לסיומה?

התשובה מצוייה, כנראה, בפיזמונו של אלתרמן “מסגרות”:

נראה…

עונג שבת

לכבוד “מבצע חפיף”, הנערך עדיין בכל רחבי ישראל, אנו מביאים “אנתולוגיה זעירה” של שירים עבריים מכל התקופות, העוסקים ברמשים הזעירים למיניהם, ומוכיחים כי מאז ומתמיד ישבו הפייטנים העבריים בתוך עמם צחקו, בכו והתגרדו ביחד עם אחיהם

מבצע חפיף לביעור הכינמת, שעליו הכריזו אנשי “כלבוטק” לפני כשבועיים, כבר זכה לקירצוף ולחפיפה בכל אמצעי־התיקשורת. ואין זה פלא. בעלי הקריקטורות והטורים הסאטיריים וההומוריסטיים מחפשים להם בכל שבוע חרס חדש להתגרד בו, וטבעי הדבר שהתנפלו על הנושא העסיסי כמוצאי שלל רב.

אלה שילדותם עברה עליהם בארץ־ישראל בשנות השלושים או הארבעים נזכרו, ודאי, ב"אגודת הבריאות" הישנה והטובה, שהיתה קיימת בכל בית־ספר, בראשות אחות בית־הספר (שהיתה מוסד בפני עצמו). תורניה של “אגודת הבריאות” היו מסייעים לה, לאחות, שעה שזו היתה עורכת מדי פעם בכיתות “ביקורת כינים”. ומי שנתפס בקלקלתו היה צפוי לגילוח־ראש, לא עלינו, ואף לקירצוף בחומרי־חיטוי, ואפילו בנפט.

זיכרונות נעימים עוד פחות שמורים בלב כל אלה, שהגיעו ארצה עם גלי העלייה הגדולים בשנים הראשונות למדינה, וזכו כבר בכניסה ל"שער העלייה" או למעברה בקבלת־פנים מעליבה ובלתי־צפוייה – ריסוס במכונת די. די. טי. באותן שנים נחשב חיטוי כזה כצעד הכרחי, שבא להגן על בריאות הציבור כולו. אולם נראה, שלא כל מבצעיו בורכו אז בטאקט ובנבונות. עובדה: בעיני רבים, רבים מאוד, הפך אותו חיטוי לסמל שלילי, ליחס הזילזול ולתחושת העליונות של בני הישוב הותיק, ועד היום הוא מוזכר כטראומה. בשיחות עם עולים ותיקים, ואפילו בסיפורים וביומני־זיכרונות הקשורים באותה תקופה.

מחקר ספרותי על הפרעוש

מה לעשות להן, לכינים, ולא עשו עוד במדורים האחרים של העיתונים? אולי אנתולוגיה ספרותית זעירה, המוקדשת ל"מוטיב הכינמת בשירה העברית לדורותיה"? אנתולוגית־בזק כזו עשויה, אולי, לעודד במקצת את כל אלה, שרוחם נפלה לאחרונה, ולהוכיח להם שכבר היו כינים מעולם, ואפילו נכתבו על אודתן שירים בידי כמה מגדולי המשוררים העברים בכל הדורות. וצרת רבים, כידוע, היא חצי נחמה. לפחות לאלה שלא הצליחו עדיין להשיג את התכשירים הדרושים בבתי־המרקחת הסמוכים.

כל מי שסובר שהעיסוק ב"מוטיב הכינה" (להבדיל מן “הקינה”) בשירה העברית מתאים לפורים בלבד, ראוי לו שיילך אצל מחקרים מלומדים, שנדפסו בכתבי־עת מדעיים מכובדים, ויגלה שגם נושאים תמוהים כאלה זוכים מדי־פעם למונוגרפיות ולמאמרים, הנכתבים ברצינות רבה. כך, למשל, ניתן למצוא בכרך הששי של ספר־השנה של אוניברסיטת בר־אילן (תשכ"ח) מאמר ארוך של פרופ' יהודה רצהבי, “השפעות ערביות בספרות תקופת ספרד”, ובראש אחד מפרקיו מופיעה הכותרת: “הפרעוש בפרוזה ובשיר” (עמ' 332–334 ).

יתר על כן: אם נרצה, נוכל להקדיש מונוגרפיה מיוחדת לא רק לכינה או לפרעוש, אלא גם לזבוב, ליתוש, לפשפש, לנמלה ולשאר רמשים ושרצים, ששימשו נושא ליצירותיהם הפיוטיות של כמה מגדולי משוררינו. שכן, משוררי ישראל בתוך עמם הם יושבים, ולרוב לא הצטיינו בעושר מופלג (שלא לדבר על רעמת־השיער הבוהמית ותנאי הנדודים, שהיו כמעט חלק בלתי־נפרד מן התדמית ומן המיקצוע). וכיוון שהשירה העברית לא רק דיברה בלשון בני־אדם, אלא גם עסקה בעיות הקרובות להם – לא פסחה גם על אותם רמשים תאבי־דם, שהיו קרובים לא רק לרוחם של אחינו בני־ישראל, אלא גם לבשרם.

עד כמה שיישמע הדבר מוזר, לא נוכל להביא כאן, ואפילו בקיצור, את כל השירים העבריים, שבהם מופיעים הכינים, הפרעושים ושאר המרעים הבישים. וזאת מחמת קוצר היריעה. נסתפק איפוא הפעם בצרור שירים, הקשורים ביצורים שזכו לאחרונה ל"אקטואליות" בלתי משמחת: אלה ששום מצע אינו קצר מדי עבורם, והם טומנים בשמחה את רגליהם בפדחת. האחרים – הזבובים, היתושים וחבריהם – ייאלצו להמתין להזדמנות אחרת, שוודאי לא תאחר לבוא.

כשהכינה אומרת “כן”…

כל המנסה לחפש את ה"כינים" במילון, או בקונקורדנציה, חייב לדעת תחילה כיצד נקרא יצור יחיד כזה ממין זכר. ובכן, שמו של “בעלה של הכינה” הוא “כן” (בציירה, כמילת־ההסכמה המוכרת), וכמעט מתבקש לשאול את הכינה: “כשאת אומרת ‘כן’ למה את מתכוונת?” בתנ"ך מופיעה רק צורת הרבים, “כינים” או “כינם” – ארבע פעמים בספר שמות (כולם בפרק אחד, פרק ח', הקשור במכת־מצרים השלישית) ופעם אחת בתהלים. ממקורות מאוחרים יותר למדנו כי “הקב’ה יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים” (שבת רצ), ו"עשרה חלקים של כנים בעולם, תשעה בפרסיים (בני מדי) ואחד בכל העולם" (אסתר רבא). ומפרקי דרבי אליעזר למדנו, כי רק דור אחד בישראל “לא משל בהם כל מיני כינים” בחייהם – “כל אותו הדור, ששמעו קולו של הקב”ה בהר סיני".

ברור שהפייטנים הקדמונים, שחיברו פיוטים ופזמונים על פרשיות התורה, הזכירו בפיוטיהם, שהיו קשורים בעשר המכות, או בפסח, גם את המכה השלישית. אופייני לפיוטים רבים אלה הוא שירו של הפייטן האלמוני, המכונה “האנונימוס”, שחי ופעל כאן בארץ, לפני כאלף שנים. וכך מופיעות אצלו (במהד' ע. פליישר, שיר קצ), ארבע המכות הראשונות:

ארבע המכות הראשונות:

הַדָם אוֹתָם הִזְעִים,

וּמָלְאָה אַרְצָם צְפַרְדֵעִים.

בְּכִינִים עֲפָרָם הִפְעִים.

עָרוֹב עֲלֵיהֶם הִרְעִים.

“כי בלי נום – אני דווה!”

כמה מן המשוררים העברים שחיו בספרד בימי־הביניים, הקדישו לרמשים שירים, חידות ומקאמות, וזאת – כפי שמוכיח פרופ' רצהבי ברשימתו הנ"ל – בהשפעת שירי־התיאור הערבים, שהיו מוכרים להם. ר' אברהם אבן־עזרא, משורר קבצן ובעל־הומור, הרבה לכתוב בחיוך על עוניו, על מזלו הרע, על מעילו הקרוע ואף על “שור הזבובים”, המתנפלים על פתו ויינו, רצים על עפעפיו ועיניו ואומרים באוזניו “שירי עגבים”. שירו השקול והיפה פותח במלים:

לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי?

  אֲשַׁוַע מִפְּנֵי שׁוֹד הַזְבוּבִים,

אֲשֶׁר לֹא יִתְנוּ הָשֵׁב לְרוּחִי,

  בְּכָל כֹּחָם יְעִיקוּנִי כְאוֹיְבִים.

את השיר ניתן למצוא, בין השאר, באנתולוגיה “השירה העברית בספרד ובפרובאנס” לשירמן (עמ' 576–577), או בספרו של י. לוין על אברהם אבן־עזרא (תשל"ו, עמ' 208).

לפני כ־16 שנה ראה אור־דפוס לראשונה שיר אחר מספרד המוסלמית, שנתגלה ב"גניזה" הקאהירית. בספרו “שירים חדשים מן הגניזה” (תשכ"ה, עמ' 212) פירסם פרופ' שירמן המנוח שיר שקול מאת ר' יוסף אבן־סהל, שחי בקורדובה על סף המאה ה־12. שירו מזכיר מאוד את “הזבובים” של ראב"ע, אולם הוא עוסק דווקא בפרעושים:

וּפַרְעוֹשִׁים כְּפָרָשִׁים יְרוּצוּן

  וכָעוֹף לֶאֱכוֹל עוֹרִי יְאוּצוּן,

וְכִשְׂעִירִים יְרַקֵדוּן סְבִיבִי

  וְאוֹתִי מִתְנוּּמָתִי יְקִיצוּן.

וְנִלְאֵתִי הֲרוֹג קָטָן וְגָדוֹל

  וּלְהַכְנִיעָם – וְהֵם לֹא יעֲרִיצוּן.

כְּגִבּוֹרִים בְּמִלְחַמְתָּם קְשֵׁי־לֵב,

  אֲשֶׁר בִּנְפוֹל אֲחֵיהֶם יַאֲמִיצוּן.

וְאִם יִהְיו מְעַט בַּיוֹם עֲצֵלִים,

  בְּבֹֹא לַיִל כְּגַנָב יֶחֱרָצוּן.

וְהֵן נַפְשִׁי בְּכָל יוֹם קָצְרָה בָם

  וְיָדַי מֵהֲרוֹג אוֹתָם יְקוּצוּן,

וְהָפַךְ מִנְשִׁיכָתָם בְּשָׂרִי

  חֲבַרְבּוּרוֹת כְֹמוֹ רִמוֹן יְנִיצוּן.

אֱלֹהִים, הַחֲרִימֵם, כִּי בְלִי נוּם

  אֲנִי דָוֶה – וְהֵמָה יַעֲלֹצוּן!

ואחשוב כי נקודת דיו הוא!

הפרעוש זכה ל"טיפול" נוסף גם בספר המקאמות העברי הראשון, שהגיע לידינו בשלימותו – ספרו של ר' יהודה אלחריזי, “תחכמוני”. השער הרביעי בספר זה מספר על תחרות שירה בין שני משוררים, זקן וצעיר. תחילה מספר הקשיש בין השניים בפרוזה מחורזת ובשיר על הנמלה, ואחריו משמיע יריבו הצעיר חרוזי־מקאמה על הפרעוש. וכך הוא מתאר אותו, בין השאר (עמ' 54 במהד' טופורובסקי):

“כושי ולא מבני חם. / שחור כפחם… / יארוב כגנב בביתך, / וישכב בשמלתך, ובחדר משכבך ועל מיטתך. / ובשרך יקח כל לילה לאכלו… / וכנפול תרדמה על אנשים / יבוא בלאט אליך, / להתגולל עליך, ' ולהתנפל עליך… / ואז תאמר::”אחריו ארוצה" – וינס וייצא החוצה. ' ואם תתפשהו פעם ושתיים – / ימלט מבין הידיים, / ועשה ייעשה לו כנפיים, / כנשר יעוף בשמים. / וכמה פעמים יתחבא עם העלמות תחת צבע רקמתיים, / ויבוא ממתניים עד ירכיים, / ויסתתר עמן בין השדיים, / ויקרא שם המקום ההוא מחניים. / וכי ימצא נערה בתולה, / או בעולה – / ידבק בה וישכב אצלה, / עד לרוע מעשיו תיתן קולה, / וצעקה הנערה ואין מושיע לה".

כך נמשכת המקאמה העליזה על הפרעושים, שאינם נרתעים גם משרי־צבא ומן המלכים, ו"אם תהרוג חייליו ונתחיהם תנתח – / יבואו קרוביהם לשפוך דמך ואתה בוטח. / גואל הדם הוא ימית הרוצח!"

ובעקבות הפרוזה החרוזה בא שוב השיר השקול “יליד ליל”, שגיבורו

יְעוֹפֵף רַק בְּכַנְפֵי הָאֲפֵלָה

  וְיִתְגַנֵב, וְלֹא נוֹדַע בְעוּפוֹ…

יְבוֹאֵנִי לְעַרְשִִי בַחֲצוֹת־לֵיל,

  וְלֹֹא יוֹעִיל לְאִיש דֶלֶת יְגִיפוֹ.

יְקַצֵר אֶת תְּנוּמָתִי, וְאַךְ יַאֲרִיךְ

  לֵילִי וְשָם רֹאשוֹ בְּסֹופוֹ…

כּאִלוּ יִמְצָא בִי נַחֲלֵי צוּף,

  בּבוֹא לִי צְמֵא הַלֵב עֲיֵפוֹ.

… וְאֶחְשוֹב כִּי נְקֻדָה מִדְיוֹ הוּא

  וְנִמְלַט מִלְשוֹן הָעֵט בְּנָטְפוֹ.

הבא להרגך – השכם להרגו!

גם בשער האחרון בספרו בן חמישים השערים, שבו מופיעים שירים קצרים רבים על עניינים שונים ומגוונים, הקדיש אלחריזי שיר לפרעוש (עמ' 405 שם). בהקדמה הקצרה הוא מספר על הנסיבות, שבעטיין חיבר שיר זה: "ופעם הקיצותי בליל שבת מפרעושים / נושכים כנחשים. / ואען ואומר:

לִבִּי לְפַרְעוֹשׁ חִלֵל יְצוּעִי

  לִרְווֹת בְּדָמִי כָּל תַּעֲנוּגוֹ.

לֹא אֶשְׁקְטָה עַד אָשִׁיב גְמוּלוֹ

  וּבְיַד עֲווֹנו אֲמוּגוֹ כַּיוֹם.

מוֹעֵד וְשַׁבָּת לֹא יַעֲצָר בִּי

  לַהְפֹך לְאֵבֶל חָדְשׁו וְחַגוֹ.

אָמְרוּ חֲבֵרַי: "הֵן הַחֲכָמִים

  אָסְרוּ בְּיוֹם־הַשַׁבָּת לְהָרְגוֹ".

ואוֹמְרָה: "הֵם אָמְרוּ תְחִלָה

  “הַבָּא לְהָרְגָךְ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ!”

הריגת פרעוש ופשפש היא איפוא בבחינת “פיקוח נפש” ולכן מותרת גם בליל שבת, המיועד בדרך כלל ל"עונג שבת" ממין אחר.

לדברי פרופ' רצהבי הושפע אלחריזי מן המשוררים הערביים, ובעיקר מן המשורר אבן־אלשהיד, ששני קטעים מפרי־עטו, המוקדשים לפרעוש מופיעים עוד באנתולוגיה ספרותית שנערכה בראשית המאה ה־12. הקטעים מובאים בלשון המקור ובתרגום לעברית במאמרו הנ"ל של פרופ' רצהבי, והם מחזקים את דבריו בדבר ההשפעה שהיתה למשורר הערבי (בעל “מקאמת התרנגול” המפורסמת). על מחבר ספר־המקאמות העברי הגדול הראשון, שהגיע לידינו בשלמותו.

“תבלה ותחדש כנים ופרעושים!”

בין המשוררים העברים בספרד, שלא צוטטו ברשימה זו של פרופ' רצהבי, נמצא גם ר' טדרוס אבולעאפיה, בן המאה ה־13. בכרך ד' של כתב־העת “מזרח ומערב” תר"ץ, עמ' 97) מופיע בית משל טדרוס, בו נזכרים שלושה רמשים מוכרים: “ובין פרעוש ליתוש וכינים לוהטים שוכבים”. ובשיר תרמ"ט בדיוון שלו (מהד' ד. ילין ניתן לפגוש בהם שוב:

חַיוֹת קְטַנוֹת אֲשֶׁר לֹא נִקְרְאוּ

    עוֹד בְּשֵׁם

מִשְׁתַקְשְׁקִין שָם כְמוֹ

    חוֹשְׁקִין בְעֵת עוֹגְבִים

יִשְׂחַק זְבוּב לִדְבוֹרָה שָׁם

    וְשֵׁן יַחֲרֹק

עַכְבָר, וְיַחְדָו עֲלֵי גוּף וְנֶפֶשׁ

    אוֹרְבִים.

באותה מאה יצאו לאור גם בעברית כמה ספרים, ובהם כללים מחורזים ל"הנהגת גוף הבריא" או “הנהגת הנפש”, ברוח העיבודים המחורזים של הקאנון של אבן־סינא. בספרים אלה מצויות הוראות לשמירת הניקיון (ברוח ספרי ה"עזרה הראשונה" המחורזים של ד"ר א. אלוטין). והמשורר העברי ר' קלונימוס בן קלונימוס, שחי בצרפת ואהב לכתוב פארודיות, כלל בספרו “אבן בוחן” גם פארודיה על ברכה מקובלת בנוסח: “תבלה ותחדש זבובים ויתושים / תבלה ותחדש כנים ופרעושים” (ד. סדן, “קערת אגוזים”, עמ' 311).

"בעלי- השיער מהמאה ה־13

מאמרו של פרופ' רצהבי עוסק במשוררים העברים בספרד בלבד. אולם מסתבר שגם בארצות אחרות סבלו משוררים עברים מן הרמשים והשרצים הללו, ואף טרחו להקדיש להם משיריהם.

באמצע המאה ה־13 חי ברומא המשורר בנימין בן־אברהם ממישפחת הענווים, מחבר הסאטירה החברתית החריפה, “משא גיא חזיון”. בסאטירה זו הוא מתאר בליגלוג רב את בני העשירים הצעירים והמטורזנים, הסובבים בעיר בבגדים יקרים וצרים ובשיער ארוך, השורץ כינים (ח. שירמן, “מבחר השירה העברית באיטליה”, עמ' פט"צ):

(המגבעת) על חצי הראש שומה / אשר שם מלון הכנימה, / ואין חישקם / רק לכסות ניתקם. / אך שערותם גדולים, / קווצותיו תלתים, / וסרח העודף / בציצת ראשם נוטף / על הכתף. / ואם בוהק פרח בצווארונו – / שער ראשו יכסנו. / קצוצי פיאה ובלורית, / והם בעלי ברית / לשעירים, אשר הם / זונים אחריהם.

… ולולי ראיתם לעין / שותים במזרקי־יין / ומטמאים ראש ניזרם / במעשיהם ובמוסרם – / אמרתי עליהם / כי נזירים הם, /… ואולי נשברו המספריים והתער, / או האומנים (הספרים) אחזו שער, / על כן יער שערם גדל וסוער / וחייתו אין די בער. / וכי ירים כיניו / לאחוז בסבך קרניו – / והנה השוורים מלינים עליהם, / כי לקחו קרנותיהם / לעשות להם מסרקים / קשים וחזקים, / כי בסבך שערותם תמיד משתברים, / נבל יוצרים. / ומדוע נחתכה האלה / אשר בה אבשלום נתלה? / אולי תוריד למצער / בעלי השיער?

הורג כינה – כהורג גמל!

עמנואל הרומי, מגדולי המשוררים העברים באיטליה ומגדולי הלצים בשירה העברית, הקדיש סוניט מיוחד לנערה יפה, שלחייה הכחילו מסימני נשיקות החושק ונשיכותיו, והיא ניסתה לתרץ את המראה באמרה: "זבובי מוות נשכוני בצדייה (מחברת שביעית, עמ' 200 במהד' ד. ירדן). אך במחברת השניה של ספרו, המהללת את היפה ומגנה את הכעורה, אומר עמנואל על היפה (עמ' 37):

תמר – על אבני־חן הטבעו אדניה. / בחרתי היות פרעוש ולמות בין צפרניה!

במחברת כ"ב מתאר עמנואל כיצד ניסו הוא וחברו להשיב ל"אנשי־כסלות", שהציגו בפניהם שאלות מטופשות, המבוססות על סירוס פסוקי המיקרא. שאלות תשובות פארודיסטיות כאלה היו חלק מן הטקס הקשור בבחירה של “רב של פורים”. כאן, למשל, סירס השואל את הפסוק “ופותה תמית קינאה” שבספר איוב, בהפכו את “הקינאה” ל"כינה" (עמ' 399):

ויגש החמישי ויאמר: "אמור נא, שר־העדנה, / איך תפרש “ופותה תמית כינה? / כי מה פתיות יש בהריגת הכינים, / המתאכזרים עלינו כיענים?”

ואען ואומר: "דע אדוני הנכבד, / כי שלושה פירושים בדבר.

הראשון הוא פירוש רבנו פנחס מתחפנס, / שפירש כי פותה הוא הממית כינה בפני איסתנס.

והשני – פירוש רבנו יצחק מרבת, / שפירש כי פותה הוא הממית כינה בשבת.

והשלישי – פירוש הגאונים. / שאמרו: ‘פותה הוא מי שהמיתוהו הכינים!’ "

לא במיקרה בחר עמנואל דווקא ברבנו פנחס מ"תחפנס". לבד ממשחק המלים, יש כאן איזכור של העיר המצרית העתיקה, וכך גם של מכות מצרים. אשר לתשובות השונות, גם בהן יש פארודיה על אימרות חז"ל. כל היצורים, קטנים כגדולים, חשובים בעיני הבורא, ו"ההורג כינה בשבת, כאילו הורג גמל" (שבת יב).

כיוון שמדור זה נקרא “עונג שבת”, והוא נקרא לא פעם ביום השבת – אנא, זיכרו את האימרה האחרונה. כדי שלא תואשמו, חלילה, בהרג גמל!

*

מסענו בנתיבה השירה העברית בעקבות הכינים והפרעושים הגיע רק עד לסף המאה הארבע־עשרה. לפנינו עוד כשש מאות שנה של שירה עברית, שגם בהן נכתבו חרוזים חדי־עוקץ על הנושאים הללו ובהם נטפל כאן בשבוע הבא, אך כיוון שהזכרנו את מישחק־הלשון של עמנואל, המחליף “כינה” ב"קינאה". נחתום במיכתם קצר פרי־עטו, שגם בו מופיעים זה בצד זו רמש מוכר – והקינאה (כמ' 200 שם):

הִזָהֵר מִשִׂנְאַת נִקְלֶה

וּרְחַק מִקִנְאַת אִישׁ נָבוּב.

רָאִיתִי לִפְעָמִים רַבּוֹת

אָדָם עֲנָק נחְנַק בִּזְבוּב.

שיחת חוץ

דברים רבים עשויים לקצר חייו של אדם. אחד הבדוקים שבהם הוא, ללא ספק, צלצול בדלת ביום השבת, בשעה שש ועשרה בבוקר.

תחילה ניסיתי להתעלם מן ההפתעה הבלתי נעימה, אבל כשהצלצול חזר ונשנה בעקשנות טורדנית,לא נותרה לי ברירה. ירדתי במדרגות, נים־לא נים, לבוש־לא־לבוש, ופתחתי את הדלת לרווחה. לא היה שם איש! לרגע צבטתי את עצמי (גם זה אינו מן הדברים החביבים עלי ) אבל מיד הבחנתי במעטפה צהובה, שהיתה צמודה אל המשקוף. מברק!

רק זה היה חסר לי! כל מעטפה צהובה כזו, מעבירה בי תמיד צמרמורת, ובעיקר בשבת לפנות בוקר. בקוצר־רוח קרעתי את המעטפה, הוצאתי את הגליון הצהבהב, וכמו תמיד, נשלחו עיני קודם כל אל החתימה שבסוף המברק. מיהו זה השולח לי הודעה, שאינה סובלת דיחוי עד כדי כך?

הסתכלתי בחתימה, ולא נותרה לי ברירה אלא לצבוט את עצמי בשנית, וצביטה חזקה מן הראשונה. בקצה המברק היה חתום שם השולח: אלפרד היצ’קוק.

אלפרד? מה הוא רוצה שוב ממני, בשעת בוקר מוקדמת שכזאת? נכון, אנו גרים באותה עיר זה למעלה משנתיים, ובכל זאת… לאט לאט התחילה התמונה להתבהר. לעזאזל, איך לא ניחשתי זאת מתחילה? צלצול מסתורי בדלת בשעה שש ועשרה בבקר. הדלת נפתחת ואין איש. הרי כך בדיוק נפתחו מרבית סרטיו של היצ' הגדול. אדם קטן ואפור, המוצא את עצמו לפתע בנסיבות בלתי רגילות, כשהוא מעורב ברצח או בפרשת ריגול מסוכנת, ואינו יכול להזעיק אפילו את המשטרה. בזוויות עיני התחלתי לחפש את הגווייה שליד הגדר, ובראשי הזדמזמה לפתע מנגינת “קה סרה סרה”. אה, האיש שידע יותר מדי…

החצר היתה ריקה מגוויות. כמובן, היצ' לא יעשה מלאכה חובבנית. לא הוא. ואולי מכיל המברק הוראה לצאת בשליחות סודית לדרום־אמריקה, או בקשה לטפס על חוטמו הקר של לינקולן, במרומי קלסתר האבן בהר ראשמור המפורסם? ואולי חוזה לשבע שנים? אחרי הכל, קרי גראנט כבר יצא קצת מן האופנה…

חביתה – תמורת שאלה

התחלתי לקרוא את המברק עצמו. והרי הוא, כלשונו?

“מר אלמגור היקר. העלמה ג’ולי אנדריוס ואנכי נשמח מאד אם תצטרף אלינו לארוחת הבוקר שלנו ביום השבת, 10 בפברואר, בשעה 10.00 בבקר, במלון “אמבסדור” שלך בידידות, אלפרד היצ’קוק”.

גל של אהבה הציף מיד את לבי. היצ' הזקן והטוב! ואני העזתי לכעוס עליו, על שהעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. ברור כשמש: ודאי החליט לסעוד הבוקר במלון “אמבסדור”. ולפתע נזכר בידידו הטוב מישראל, הנוהג לסעוד עמו בכל בוקר, מאז ומתמיד. אמנם, לא כל כך ברור לי מה עושה העלמה אנדריוס בכל העסק. ואולי… ואולי החליטו השניים להתחתן ולבלות את ירח הדבש במלון “אמבסדור”, והם מחפשים עתונאי כדי להודיע את ה"סקופ" לעולם. עכשיו, כשהדה הופר נפטרה, וגם לואלה פרסונס אינה מרגישה כל כך טוב – ודאי נטלו השניים המאושרים את הרשימה האלפביתית של כתבי הוליבוד, ושלחו מברק בהול לראשון ברשימה.

הסתכלתי בשעון. השעה היתה שש ועשרים. בית המלון נמצא במרחק שעת נסיעה מביתי. ועלי עוד להתרחץ, להתגלח ולהתלבש כראוי למאורע. אמנם, איני חושש מהיצ'. אבל ג’ולי… בשקט־בשקט, מהלך על קצות אצבעותי (לבל אעיר את בני המשפחה, שגם אינם אוהבים לקום בשעה שש ועשרים בבוקר בשבת) סיימתי את כל ההכנות, ובשעה שש ארבעים ושלוש כבר עמדתי בחוץ. הצצתי שוב במברק, כדי לוודא את השעה. ורק אז נתקלו עיני שנית בתאריך. 19 בפברואר. לכל הרוחות! הרי מדובר בשבת הבאה! לשם מה, לעזאזל, היה אלפרד צריך לשלוח לי מברק שבוע מראש, ועוד בשעת בוקר מוקדמת שכזאת! הרי יכול היה לכתוב לי מכתב בדואר רגיל, ואפילו בדואר ישראל. גם אם היה הולך על ארבע, מביתו שבבוורלי־הילס לדירתי, היה מספיק להודיעני בעוד מועד. אלא מה? הוליבוד! יחי הרושם! אין פלא שמניות חברת “ווסטרן־יוניון” נמצאות כל הזמן בקו עלייה!

בשקט בשקט, על קצות אצבעותי, חמקתי הביתה (מה תאמר בתי הגדולה כשתראה לפתע את אביה הדור כחתן בחופתו בשעה שש ארבעים וחמש בבוקר, ועוד בשבת?!)

שבוע לאחר מכן השכמתי שוב (מה שבטוח בטוח!) ומיהרתי ל"חדר השגרירים" המפואר של מלון “אמבסדור”. ציפיתי לראות שם את שני מיועדי, כשהם יושבים ליד אחד השולחנות הקטנים וממתנים לבואי, כדי שיוכלו להתחיל בסעודה. במקומם מצאתי באולם כמאה וחמישים כתבי־חוץ אחרים, שכולם זכו לקבל מברק אישי דומה בשבת שעברה. היתה זו חבורה מגוונת ביותר. אנשי סרטים רציניים מאנגליה וצרפת, לצד רכלניות עתוני־נשים מדרום־אמריקה. שני תאומים מסקנדינביה, זהים במראיהם (איך מבדילים ביניהם? האחד מצמיד את המונוקל שלו – מונוקל אמיתי! – לעינו השמאלית, והשני לעינו הימנית!) ולידם צעיר כושי מהונדורס הבריטי, היושב כאן ככתב לענייני הוליבוד של שירות השידור הממשלתי בארצו. כתבים יפאניים, וייטנאמיים (דרומיים, כמובן!), יוגוסלבים ומצריים. כתב אחד מברזיל, כתב אחד מאוסטרליה, כתב אחד מצרפת, ושלושים ושניים כתבים מישראל.

בין השולחנות סובב איש יחסי הציבור של חברת “יוניברסל”, שערכה את המסיבה לכבוד מר היצ’קוק והעלמה אנדריוס, לרגל השלמת סרטם החדש, “המסך הקרוע”. מדי פעם בפעם גחן איש יחסי הציבור ולחש משהו באזני אחד הכתבים, ואם הלה הנהן בראשו, זכה לקבל פיסת נייר תכלכלה וגזורה. שמעתם על הסקנדל שהתעורר בוושינגטון, כשנתגלה שעוזר הנשיא לעניני עתונות “שותל” שאלות בין העיתונאים? כאן, בהוליבוד, אין איש מתרגש מ"שתילה" שכזו. אדרבה, היה זה מר היצ’קוק בכבודו ובעצמו שחיבר בליל אמש את השאלות שעליהן הוא מעוניין לענות, ומסר אותן ליד איש יחסי הציבור. כל עיתונאי המעוניין לקרוא שאלה כזו, זוכה למנה נוספת של חביתה.

לפתע נשמעו מחיאות כפיים. אל האולם נכנסה בצעדיים איטיים דמותו המוכרת, ההיפופוטמית, של אמן סרטי המתח. על אף שרזה מאד לאחרונה, כתוצאה מדייטה חריפה, והוריד כחמישים ק"ג ממשקלו, עדיין נותרו על עצמותיו למעלה מ־110 ק"ג, השומרים על עגלגלותו המפורסמת ועל אפייו. ליד היצ’קוק צועדת אשתו, אמה. עליז, בעל לחיים מדושנות, אדומות, ועיניים קטנות ועירניות, פוסע האיש, החוגג עתה ארבעים שנות פעילות קולנועית ויצירת חמישים סרטים, אל השולחן המאורך שבפינה. שם ממתינים לו על הצלחת החביתה והקדלים המעושנים, מזונה הלאומי של מולדתו.

ושוב מחיאות כפיים, ולאולם נכנסת העלמה אנדריוס, משום מה, לאחר הסרט “מרי פופינס”, ציפיתי שתיכנס בטיסה דרך החלון, כשהיא מחזיקה בידיה מטרייה. אבל ג’ולי החביבה נכנסה בעד הדלת, כשהיא צועדת בפסיעות קלות לעבר השולחן עמוס המיקרופונים. רזה, גבוהה, שטוחת חזה, בעלת אף סולד, שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות. אנגליה מארץ האנגליים. נחמדה, אבל לא מסנוורת. בקיצור, בת השכן הטיפוסית.

יותר נחמד להיות עשירה

סוף סוף מסתיימים הצילומים, ועמם ארוחת הבוקר. הגיע תור השאלות. מר בליין, איש יחסי הציבור, סוקר את היושבים באולם, כמנסה לאתר היכן נמצאות השאלות ה"שתולות". בבקשה.

עתונאית דרום־אמריקנית מפורכסת קמה מכסאה, נרגשת כולה. “גב' אנדריוס. יש לי שאלה אישית במקצת”.

ג’ולי מופתעת קצת, אך שומרת על חיוכה. “בבקשה”.

“העלמה אנדריוס”, מגמגמת העתונאית. “סרטך החדש הוא הסרט הראשון שבו את לובשת שמלות מודרניות בנות זמננו. מהי הרגשתך להופיע סוף סוף בשמלה שכזאת?”. נשימתנו נעצרת מרוב מתיחות. הרי זוהי בדיוק השאלה המדירה שינה מעפעפינו זה חדשים…

ג’ולי מחייכת שוב. היא מגלגלת את אישוניה הכחולים כלפי מעלה, כמחפשת ישע במרומים. שקט. חושבים. הכל ממתינים בדריכות. ואז מגיעה התשובה המוחצת: “נחמד מאוד”, אומרת ג’ולי במו פיה. העתונאית הנרגשת מודה על האינפורמציה האכסלוסיבית, ומתיישבת במקומה. הכל ממהרים לרשום את ה"סקופ".

עתונאי ברזילאני קם. "מר היצ’קוק, האם נכונה השמועה שבסרטך החדש אתה… " (הוא מתקשה קצת לקרוא את השאלה שנשתלה בידיו, אולם היצ’קוק מכיר את השאלה, שהרי חיבר אותה בעצמו. “כוונתך לגבי טכניקת התאורה החדשה, בה נקטתי בעת צילום הסרט?” – הוא נחלץ לעזרת הכתב, ומתחיל לענות על השאלה.

עוד שאלה “שתולה”, משולחן אחר: “מה דעתך על סרטי המתח החדשים, המציפים לאחרונה את השוק?”

היצ' מחייך במלוא רוחב מפלי לחייו האדומות. “רוב הבמאים לא תפשו עדיין את העקרון הפשוט, שיש לשתף גם את הקהל בעלילתם. רכבת דוהרת המצולמת ממרחק אינה משאירה כל רושם. אבל אם תצלמו אותה ממרחק שלושה מטר, יקפוץ ממקומו כל צופה באולם. ועוד: מסרטים רבים אפשר לקבל רושם שרצח הוא דבר קל ונעים. בסרטי האחרון אני מוכיח שוב, איזה עסק מזוהם הוא הרצח. כמה דם, לכלוך, אי־נעימות ובחילה כרוכים בפעולה עצמה”. והוא מסיים בחיוך היצ’קוקי: “אני כידוע לכם, איש המוסר”.

שוב הגיע תורן של כתבות עתוני הנשים. “העלמה אנדריוס. תוך שנה הפכת לכוכב בינלאומי. מה הם היתרונות שמעניקה לך ה’כוכבות'?”

ג’ולי מחייכת, מגלגלת אישוניה הכחולים כלפי מעלה, שקט, חושבים. היא איטית־קצת במחשבתה, ג’ולי המתוקה. ואולי שכחה להכין את שיעורי הבית. למרבה המזל, נחלץ היצ' לעזרתה. “תרשו לי לצטט כאן את פאני פרייס”, הוא אומר, בהזכירו את הקומיקאית היהודיה של שנות העשרים, אשתו לשעבר של בילי רוז המנוח. "היא אמרה פעם: “הייתי ענייה, והייתי עשירה. יותר נחמד להיות עשירה!”.

מרי פופינס בביקיני

מסתבר שהיצ' אינו נלהב למראה סרטי ג’יימס בונד, אעפ"י שהוא רואה בסרטו הישן “שלושים ותשע המדרגות” את האב הרוחני לסרטי 007. “איני רואה כל עניין בסרט על הרפתקאותיו של מרגל מקצועי. הרי המתח הוא חלק מעבודתו. בסרט כזה נשאר הקהל אובייקטיבי, מן הצד. גיבורי הסרטים שלי הם כמעט תמיד אנשים רגילים, המוצאים לפתע את עצמם מעורבים ברצח או פרשת ריגול (מברק בהול בשבת, בשש ועשרה בבוקר?). אני יוצר חלום בלהות, ועם סיוט יכול כל צופה להזדהות”.

“שאלה זו מופנית אל העלמה אנדריוס והאדון היצ’קוק גם יחד. האם יש לכם תחביבים כלשהם?”

ג’ולי מחייכת, מגלגלת עיניים. חושבים. היצ' מהיר יותר: “האם את מרמזת בכך שעלינו למצוא לנו תחביב משותף?” צחוק רם באולם. גב' היצ’קוק הממושקפת מביטה בבעלה העגלגל בסלחנות בריטית, פרי שלושים שנות נישואין. אני מתבונן בעתונאית ששאלה את השאלה. בידיה נמצאת פיסת ניר כחולה. היצ', אשמאי זקן שכמותך, תיכננת את הבדיחה כולה עוד בבית.

עתונאי יהודי, בעל מבטא אידי בולט, קם מכסאו: “מר היצ’קוק, שם התפאורן של סרטכם החדש מוכר לי עוד מגרמניה, מימיו של היטלר. האם היה הכרח לקחת דווקא אותו?”

היצ’קוק נרגז במקצת. ניכר ששאלה זו לא נשתלה על ידיו. “עלילת הסרט מתרחשת בברלין המזרחית”, הוא אומר בקצב אטי מן הרגיל. “וקשורה בעריקתו של מדען אמריקני למזרח. העדפנו לקחת תפאורן המכיר את המקומות בהם מתרחשת עלילת הסרט.”

שוב שאלה נשית. “העלמה אנדריוס, מה דעתך, על מר היצ’קוק?”

ג’ולי מחייכת מגלגלת אישונים וכו'. “אני פשוט אוהבת אותו. זה הכל”.

העיניים מופנות, כמובן לגב' היצ’קוק. “איך זה להיות גב' היצ’קוק?”

“נורא ואיום”, לוחש בעלה ישר לתוך המיקרופונים. גב' היצ’קוק נבוכה. "בעלי רוצה שאומר ‘נורא ואיום’ ". היא ממלמלת, “אבל זה לא נכון”. אנחנו נרגעים.

"מה דעתכם על מגיפת סרטי המין? "שואל כתב צרפתי.

לפתע מתעוררת ג’ולי לחיים. “אני בעד!”, היא צועקת בהתלהבות, שלא כדרכה, ומפזרת חיוכים סביב. (עוד שאלה “שתולה”! האולפן החליט לשנות את האימג' המתקתק של גיבורת ‘צלילי המוסיקה’. ולא מכבר הצטלמה ג’ולי לראשונה בבגד־ים. אבל מה לעשות, ועורך ה"פלייבוי" לא התלהב למראה הצילומים. כדי שמרי פופינס החביבה תיהפך לפצצת מין, לא די בחיוך מתוק ועינים תכולות. חסר עוד משהו).

מה אמרה לי ג’ולי?

השאלות רודפות זו את זו. מסתבר ששלום בתה הקטנה של ג’ולי נהדר, והיא נתונה בידיה של אומנת טובה (בריטית, כמובן); שהראשון בחמישים הסרטים של היצ’קוק צולם בגרמניה, בדיוק לפני ארבעים שנה, ושסרטו הבא יקרא “רי’ש כפול חמש”, ויעסוק במשפחה איטלקית המתבצרת במלון ניו־יורקי ומקימה לה ממלכת גנגסטרים פרטית משלה; שג’ולי מעדיפה את אולפן הקולנוע על הבמה, ושהמלחין החביב עליה ביותר הוא פרוקופייב; שבסרט “המסך הקרוע” יופיע היצ’קוק עצמו בתפקיד זעיר, כדרכו, והפעם כ"בייבי־סיטר" במלון קטן בקופנהגן.

סוף סוף מסתיימת הארוחה המשותפת, ואלפרד והעלמה ג’ולי עוברים אל המסדרון הארוך, ומתיישבים ליד שולחן קטן, שעה שכל כתבי החוץ של הוליבוד מסתדרים בשורה ארוכה, ארוכה מאד, כדי להצטלם עם השניים, לפי תור. צלם הפרסומת של הסטודיו מציב את מצלמתו מול השולחן, וכל עתונאי מתיישב לרגע קט ליד שני האורחים, מגיש להם צילום לחתימה, מחייך עמם אל המצלמות, ומפנה את מקומו לבאים אחריו. בשבועות הקרובים יוצפו עתוני הקולנוע בעולם כתבות ברוח “מה סיפרה לי ג’ולי בפגישתנו האחרונה?” מרבית הכתבים ישכחו, משום מה, לספר שיחד עמם סעדו באותו אולם גם מאה וחמישים כתבים אחרים.

כתב אחד מעתוני הקולנוע ביפן נרגש מאד. הוא טרח והביא לפגישה את הגליון האחרון של שבועונו (הנראה כשנתון הממשלה שלנו), כדי להראות לג’ולי את תמונתה הצבעונית בשער העתון. הוא בטוח שהיא תיפול על צוואריו מרוב התרגשות. מענין, כיצד פרחה מראשי העובדה, שאני עומד להיפגש עם ליזה דוליטל האמיתית, שכיכבה ב"גבירתי הנאווה" על בימות ברודויי וניו־יורק. איך זה שכחתי להביא עמי תקליט עברי של המחזמר, למזכרת? מילא לפחות אספר לה על התרגום העברי, ועל ההצגה בארץ. ונראה איך יפשיר הקרחון הבריטי כחול־העיניים מרוב התרגשות.

התור מתקדם לאטו. חסרה רק הגננת שתשיר “כך הולכים השותלים”. מאה וחמישים כתבים מכובדים עומדים כילדים בתור, כדי להצטלם עם המארחים ולזכות באוטוגרף. לפתע אני מבחין בידידי היפאני, חיוור ונרעש כולו. מסתבר שהראה את השער הצבעוני לג’ולי, אבל זו לא נפלה על צווארו מרוב התרגשות, אלא הגיבה בקרירות בריטית טיפוסית: “או!” ופנתה לבא אחריו.

אני מחייך. “חכה, חכה, ידידי. מיד מגיע תורי. תראה איך תגיב הגב' אנדריוס כשיוודע לה שלפניה ניצב אחד ממתרגמי, ‘יופי לי?!’ לעברית!”

סוף סוף מגיע תורי. מי מילל ומי פילל? מרחוב אייזנברג ברחובות – אל שולחנם של אלפרד היצ’קוק וג’ולי אנדריוס. אני מתיישב על הכסא הפנוי, ליד השניים. היצ’קוק מושיט את ידו, כדי לקבל ממני את הצילום עליו יחתום. לכל הרוחות, לגמרי שכחתי! אני שולף מן המעטפה החומה שבידי צילום מבריק, בו נראית הקריקטורה המפורסמת שלו, ומבקש שיחתום עליה.

“אבל הרי חתימתי מופיעה כאן בדפוס!” הוא אומר לי בטון יבש (נראה ששכח כבר איך העיר אותי בשבת שעברה, בשעה שש ועשרה בבוקר!). ואכן, מתחת לקריקטורה מודפסת חתימתו, במלואה. מה עושים עכשיו?

“אני רוצה לבדוק אם זו באמת חתימתך”, אני מנסה לצאת מן הסבך (ומה עוד יכולתי לומר? ובכלל, מי אוסף אוטוגרפים, מי?) עיניו של היצ' מבריקות. יש לו הברקה. הוא נוטל את עטו, ורושם מתחת לחתימה המודפסת: “”מאשר . א. ה." אחד אפס לטובתו.

עכשיו הגיע הרגע הגדול שלי. “מיס אנדריוס, ודאי יעניין אותך לדעת שלפניך יושב אחד משני המתרגמים של ‘גבירתי הנאווה’ לעברית! ודאי שמעת שהמחזה הוצג בישראל בהצלחה רבה!” אני מכחכח בגרוני, ועומד להדגים לה קטע קצר מ"ברד ירד". אלהים, רק שהיא לא תתרגש יותר מדי.

ג’ולי מתבוננת בי בעיניה הכחולות, חושבת רגע, ואז היא אומרת בקולה השווה מיליונים: “או!”

וכבר היא מחייכת אל הכתב מאורוגווי, הניצב מאחורי ומסלק אותי מן השולחן. עכשיו הגיע תורו להצטלם.

אני ממתין שג’ולי תקרא לי ותשאל איך שרים “הלילה טוב לרקוד” בעברית. אבל היא כבר חותמת אוטוגרף לכתב מאורוגווי. למה, למה לא נתנו את ה"אוסקר" אשתקד לאודרי הפבורן הנהדרת?

עונג שבת

בימים אלה – שבהם דנים, בין השאר, גם במינוי מפקח חדש למישטרת־ישראל – התכנסו ב"בית הגדודים העבריים'. במושב אביחיל ותיקי ה’גדודאים', שנחלצו בימי מילחמת העולם הראשונה לקריאה: “אריה, אריה, קום התנדב לגדוד העברי!” מי היה אותו אריה, שעליו נכתב והושר השיר? ומה הקשר בין גורלו – לבין המאבק על מעמד הבכורה במישטרה?

ב"בית הגדודים העבריים" במושב אביחיל, ליד נתניה, נערך בשבוע שעבר הכנס השנתי המסורתי של “הגדודאים” – מתנדבי הגדודים העבריים במילחמת העולם הראשונה.

באי הכנס שמעו את דבריו של יצחק רבין, שהציג את עצמו בגאווה כ"בנו של גדודאי", וחזו בסרט על הימים הרחוקים והיפים ההם. הסרט נערך בידי אחד מצעירי ה"הגדודאים", ששמו מוכר לכל צופה־קולנוע בארץ עוד מן הימים, שבהם היה התרגום מוקרן לא בגוף הסרט, אלא בצד התמונה – הלא הוא “ירושלים סגל תל־אביב”.

האימרה האנגלו־סאכסית הידועה אומרת, כי “חיילים ותיקים אינם מתים לעולם”. כמו הרבה אמרות ידועות אחרות, המצלצלות יפה, אין גם האימרה הזאת עומדת, לצערנו, בפני המציאות. מ"כנס גדודאים" שנתי אחד למישנהו, מתמעט מיספר המשתתפים הוותיקים, והשורות מידלדלות והולכות. אל נישכח: מדובר באנשים שהתגייסו לדגל לפני יותר משישים ושתיים שנה!

על “הגדודאים העבריים”, פרי חזונם של טרומפלדור ושל ז’בוטינסקי, כבר נכתב הרבה. מעניין לציין, שבין פיקודיהם של השניים היו גם סוציאליסטים צעירים רבים, שמצאו את עצמם אחר־כך בעימות פוליטי עם ז’בוטינסקי, ובעיקר עם תלמידיו, שאימצו לתנועתם את שמו של המפקד השני, טרומפלדור. כאלה היו “הגדודאים” דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, וכן “ארבעת הגיסים” מגימנסיה “הרצליה”: משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור.

על הרוח ה"שמאלנית" ששררה בקרב רבים מחיילי אותם גדודים יעידו גם השירים, שהושרו בפיהם. בחוברת “שירי הגדוד”, שיצאה על־ידי הגדוד העברי מאמריקה" ונדפסה דווקא במנצ’סטר שבאנגליה לפני 61 שנה (העותק המקורי נמצא בארכיון "בית הגדודים " באביחיל), מצויים השירים העבריים, שהושרו בפי חיילי הגדוד באותם ימים. החוברת נפתחת, כמובן, במלים של “התקווה”, וניתן למצוא בה גם כמה שירים אחרים מסוף תקופת ההשכלה ומימי “חיבת ציון” – “משמר הירדן” לאימבר, “בנערינו ובזקינינו נלך” ליל"ג, “שאו ציונה נס ודגל” לרוזנבלום ועוד. כמוכן מצויים בחוברת כמה שירים, שחוברו כבר בארץ־ישראל, והיו מוכרים לתלמידי הגימנסיה העברית “הרצליה”, שבוגריה היו בין ראשוני המתנדבים. כאלה הם השירים “פה בארץ חמדת אבות” (שהושר בחו"ל בנוסח “שם בארץ חמדת אבות”). וכן “שירו נא המשוררים שירים רק מעוררים” (סיסמה שאותה מנסים כיום תלמידי ז’בוטינסקי להחיות, ובעיקר כשמדובר בכלי־התיקשורת להמונים).

אולם מהם השירים, המופיעים בחוברת “שירי הגדוד” מיד אחרי ההימנון הלאומי “התקווה? שירים “שמאלניים”, רחמנא ליצלן! הראשון שבהם הוא “שיר עבודה” ("יה חי לי, לי הה עמלי!) שנכתב בארץ בימי העלייה הראשונה בידי “בר־נש”, הוא נוח שפירא. מיד לאחריו, מופיע השיר “ברכת־עם” (“תחזקנה”), שהפך אחר־כך ל”הימנון תנועת הפועלים". ואם לא די בכך, בא בחוברת גם השיר “די שבועה”, הימנונם של “פועלי ציון”, במקורו, בלשון האידית.

אין זה השיר האידי היחידי בשירון של “הגדוד העברי מאמריקה”. לידו ניתן למצוא גם את השיר “ציון מארטש”. שפיזמונו החוזר פותח בקריאה הנלהבת: “הורראה! הורראה! פיר ציון’ס נהייע פאהן!”. זהו, למעשה, תרגום לאידיש של השיר שכתבה נינה סאלמאן באנגלית (“שיר הלכת של ה’יהודאים'”), שגם נוסחו המקורי מופיע בשירון הקטן. לידו נמצא השיר "בשרו שם! " (“העברים באים, העברים באים”), שאינו אלא נוסח עברי חופשי, של אחד השירים המפורסמים ביותר של חיילי הצבא האמריקני בימי מילחמת העולם הראשונה: “היינקים באים! הינקים באים!”.

מיכתבו של רמטכ"ל בן 10

למרבה ההפתעה, לא מצאנו בחוברת “שירי הגדוד” את כל המילים של הימנון “הגדוד הראשון ליהודה”, שהיה מוכר מאוד בארץ ובחו"ל באותם ימים, והפותח בשורות הניצחיות הבאות:

יהודה, זין קח! זין קח!

להילחם צא חיש, אח!

לאור וחופש צר אורב

קום אתה להילחם באויב!

כפי שציינו במדור זה לא מכבר, ניתן לאתר בשיר זה כמה מוטיבים לאומיים־ביטחוניים, שהופיעו כבר קודם לכן בשיר־לכת עברי אחר (“הו ערש מולדת”), וכן ב"הימנון" הצבאי, שנכתב בשנת 1905 על־ידי “הילד העברי הראשון”, איתמר בן־אב"י. במיכתבו לבארון רוטשילד מפריז הציע איתמר בן־העשר לבארון להקים בארץ־ישראל "צבא עברי, אשר יגן על מושבות הוד־מעלתו. הצבא הזה, כצבא הצרפתי, יהיה מורכב מיהודים ומערבים. אלה, האחרונים, בשם ‘ליגיון הזרים’ ייקראו: ושם חיילינו – ‘רוטשילדים’. כפי המשל העברי: ‘הכסף יענה את הכל’ ".

“ידע אדע היטב”, כתב איתמר לבארון, “כי לצבא כזה נדרש כסף. לכן אין אני חושב, כי נתחיל בגדולות. מאה אנשים יספיקו לעת עתה. שמונים יהודים ועשרים ערבים. לפי חשבוני יספיקו לכך בשנה הראשונה מאה לירות לחודש, מלבד הכסף הנצרך לביגדי־שרד ולזין (לתשומת־לב שר־הביטחון הנוכחי, המתלונן על קיצוצים בתקציב! – ד.א.). וכדי שהוד־מעלתו לא יחשוב, כי אנו מתכוונים לקבל את כל הכסף הזה בהקדם, נשמח מאוד אם נקבל בדואר החוזר את מאת ה’נאפוליונים' הראשונים לקניית ביגדי־השרד לשרי־הצבא. כבר בחרנו בצבע המדים: ירוק, ככרמינו. וכבר הלכנו לחייט ההונגארי אשר בשערי העיר, והוא הודיעני, כי מאה ‘נאפוליונים’ יספיקו בהחלט”.

ומי יהיו מפקדיו של הצבא העברי, צהר"ל ("צבא הרוטשילדים לישראל)? גם על נקודה זו לא פסח איתמר הקטן: “דודי אוניה, בן שמונה, יהיה שר־מאה, אחותי ימימה ודודתי פנינה תהיינה שרות חמישים, ושארית חברי יהיו שרי־עשרה”,

בסוף המיכתב, המופיע בספרו “עם שחר עצמאותנו”, מודיע איתמר לבארון: “הוד מעלתו ישמח גם לדעת, כי תרגמתי לשם צבא זה כשיר־לכת את הבית הראשון ל’מרסייז' הצרפתית” וזה נוסח תרגומו:

הבה נקום, בני האבייה,

יום הגבורה הנה כבר בא!

נגדנו – הערבייה

נס דמים תרים, תצבע.

אל זין, אזרחים!

סדרו הלגיונות

נלשון, נלשון

בשפה עברית –

ולנו אזי ציון!

כשגדל איתמר, לא היה לרמטכ"ל. במקום זה המשיך “ללשון בשפה העברית”, וערך עיתון יומי עברי, ‘דואר היום’. כמוהו עשה באותה תקופה גם ז’בוטינסקי. ובהימנון שכתב ז’בוטינסקי. ל"ברית טרומפלדור", הקרוייה על שם חברו לנשק מידי ה"גדודים", מופיע שוב המוטיב המוכר לנו:

נזדיין־נא, לב וזרוע,

ונקום, אחי,

לילחם, לשאוף, לנטוע

וליצור תל־חי!

(‘החבר’, לוח שנתי לנוער, תר"ץ, עמ' 141)

מוזר. אך אף אחד – גם לא ההיסטוריון, ד"ר מאיר פעיל! – לא קם עד היום ואמר לכמה מן המנפנפים בכל הזדמנות בשמו של מחבר שיר זה: “מורכם ורבכם הנערץ כתב לכם הימנון? אז אנא, מלאו את בקשתו המפורשת, והזדיינו־נא!”

“שמאלנים” צועדים בדרך ליריחו

הזכרנו אחדים מן השירים העבריים, שהושרו על־ידי מתנדבי “הגדודים העבריים”; אבל לא הזכרנו עדיין את כולם.

בספר ‘זכרונות’, שהוציאו בני מישפחת יפה לפני כחמש שנים לזכר אביהם, ירמיהו יפה, שהיה בין ה"הגדודאים", ניתן לקרוא זיכרונות משעשעים וספוגי־הומור על הווי אותם ימים. בתו של ירמיהו יפה, יעל דגני, ששלחה אלי את הספר, אף טרחה וסימנה בו את כל המקומות, הקשורים בפיזמונים ובשירים. כך מצאנו בעמ' 71 את שירו של עמיהוד גור, מחיילי “הגדוד הראשון ליהודה”, הנקרא “שמאל, ימין, שמאל”:

שמאל… שמאל…

שמאל, ימין, שמאל…

נצעד, נצעד, נצעד ליריחו.

קולונל לנו די־אס־או,

די־אס־או ליריחו.

שמאל, שמאל…

האומנם מיקרית העובדה, שהשיר נפתח ב"שמאל" דווקא? ואולי היא מצביעה על כך, שכבר בימים ההם – ותוך כדי צעידה ליריחו דווקא! – החלה ה"מאפיה השמאלנית" בפעולותיה החתרניות, ישר מתחת לעיניו הפקוחות של ז’בוטינסקי?!

בספרו של ירמיהו יפה מצאנו עוד שיר נשכח מאותם ימים:

כשהמתנדבים באים

עוברים ברחובות־אות

פותחות הבחורות

את החלונות־אות. (עמ' 69)

היש קשר כלשהו בין שיר זה, מימי מילחמת־העולם הראשונה, לבין ה"שלאגר" הגדול של ימי מילחמת־העולם השנייה, שירו של יחיאל חגיז “צאינה צאינה, הבנות, וראינה / חיילים במושבה!”? או שזהו פשוט נוהגו של עולם, שבבוא החיילים הצעירים למושבה או לעיר, פותחות הבחורות־אות את החלונות־אות ויוצאות־אות לקראתם?

תהלוכת ה"ג’ואיש בויס" בפורט־סעיד

רוב השירים שציטטנו כאן נשכחו כבר מזמן. אולם קיים עוד שיר אחד מאותה תקופה, המזוהה יותר מכל שיר אחר עם ימי ההנדבות ל"גדודים העבריים". הלא הוא השיר “אריה, אריה, קום התנדב לגדוד העברי!” שמלותיו מובאות בסוף המאמר.

מתי נולד השיר הזה? מי כתבו? האם הוקדש לבחור בשם אריה, או שנועד לשמש רק שיר תעמולה להתנדבות לאותם גדודים?

רק לשווא תחפשו את התשובה בין 335 העמודים של סיפרו של יגאל עילם, “הגדודים העבריים”, שיצא לאור בהוצאת ‘מערכות’ לפני כשש שנים. מחבר הספר – שגם הוא במואשמים ע"י מנהל רשות־השידור בשמאלניות", לא כלל את שמו של אותו אריה ב"מפתח הכללי" המפורט, הבא בסוף סיפרו. אולי מטעמי קונספירציה?…

יצאתי, איפוא לאביחיל, ביקרתי ב"בית הגדודים" ובבתיהם של כמה מוותיקי החיל ביניהם: “סבא משה” נלסון החביב ורעייתו, המוכרת לכל בכפר כ"סבתא גניה". “גדודאי” ותיק אחר, שגם בביתו שמענו פרטים רבים על ימי ה"הגדודים" הוא ד"ר משה ריגאי, המפיץ זה שנים את אהבת התנ"ך בכל עמק־חפר (רעייתו, יונה ספרדית־ריגאי, היא סופרת מחוננת, ולא מכבר פירסמה בשם־העט שלה, “תרזה אור”, מחזה מעניין, הקשור בימי קציר־חיטים וברות המואביה. הפסנתרן המוכר עמירם ריגאי, שערך לא מכבר סיבוב קונצרטים נוסף בארץ, הוא בנם).

שאלתי, ונסתבר לי, שאכן, לא זו בלבד שהיה ב"גדוד הראשון ליהודה" חייל בשם אריה, אלא שהוא עצמו כתב את השיר והפיצו. שמו המלא היה אריה רובינשטיין, והוא היה בן לאחת המישפחות הראשונות בתל־אביב החדשה. “נער חמד, יפה־תואר, מוכשר, תוסס, שפע הומור, אהוב – ואוהב לשיר”, סיפרו עליו בנוסטאליה.

בספר “סיפורה של גימנסיה הרצליה” מזכיר גם אורי קיסרי את אריה בחיבה רבה: “כן, הוא היה המגייס מיספר 1 לצבא הישראלי. הוא עצמו לבש מדים והיה, אולי המפואר בסרג’נטים שלנו” (עמ' 513). ירמיהו יפה, הקדיש ל"מפואר בסרג’נטים שלנו" פרק שלם בזיכרונותיו, וציין בראשו: "מוקדש לאריה, הטרובאדור של “הגדוד הראשון ליהודה” (עמ' 67). בפרק זה הוא מספר בנעימה לבבית על תעלוליו של “אריה, הסרג’נט הצנום, אשר פניו חטובים יפה” ועל שיריו:

“אריה, אל תהיה נאד. שב ונשיר עוד פעם!”

נהרת צחוק עברה על פניו. מבלי חכות ישב על המזרן ומיד פרץ שירו של אריה. שיר אירוני, אך יפה. שיר ספוג שאיפה לחיים הירואיים – וגומר בהפקר.

כולם שרו את שירי־ההפקר של אריה, השירים שליוו אותם בכל הדרכים והתחנות במידבר, בערבה, בהר ובעמק, בערי מצרים ובערי הארץ, בשעת ששון ובשעת דיכאון. (עמ' 68).

את השיר “אריה, אריה” כתב אריה רובינשטיין ברכבת, שהובילה את המתנדבים לקנטארה, בדרכם מצרימה. הוא גם שחיבר את השיר “כשהמתנדבים באים”, וכשפתחו הבחורות־אות את החלונות־אות ראו את הצעיר היפה, השובב, כובש־הלבבות צועד בראש החיילים, ומנצח על השירה. וכך מתאר זאת ירמיהו יפה בזיכרונותיו:

אריה צעד בראש, כששלושת תווי הסרג’נט שלו, נתונים במיצחת הקאסקט המנומר של איכר מדרום־קנט, החבוש לראשו, ומכנסי ג’וקיי צרים מתוחים עליו עד להתפקע. מצב הרוח היה: לצפצף על הכל.

“רק מפני הצ’ומבללסה, צ’ומבללסה, סה סה סה!”

תהלוכה מוזרה זו, שצעדה לעיני הקצינים הבריטים, שישבו בבית הקפה ההדור של פורט־סעיד, עוררה תדהמה מובנת: “מיהם אנשי השבט הפרא הזה, אשר כמוהו לא נראה בעיר התעלה, החולשת על דרך שלוש היבשות? פיראטים מסינגאפור? אנשי גיניאה החדשה?” רק אז נתגלה לקצינים הבריטים המשתאים, שחבורת ה"צ’ומבללסה" היא חבורה של ג’ואיש בויס" מ"פלסטין".

עורך־דין – או מורה לעברית?

סיפורו של ה"פליי־בוי" התל־אביבי, “מלך הפיזמונים” של “הגדודים העבריים”, קיבל תפנית דרמאטית עם תום המילחמה ועם פירוק הגדודים, זמן־מה לאחר־מכן. כשהוחלט על הקמת תחנת מישטרה עצמאית בתל־אביב ראה אריה את עצמו כמועמד הטיבעי ביותר לתפקיד המיוחל של “מפקד המשטרה בעיר העברית הראשונה”. רבים הסכימו איתו: הוא היה תל־אביבי מלידה, מוכשר, אהוד, אתלטי, ובעל־ניסיון צבאי (סרג’נט!). הוא אהב מדים, ונראה בהם טוב. ואין צורך לומר שרבות מבנות תל־אביב היו בעדו!

רק מאיר דיזנגוף, ראש העיר, חשב אחרת, והעדיף על פניו מועמד אחר – את חיים אלפרין.

אריה ההמום לא השלים עם האכזבה. עליצותו נתחלפה במרירות. אחותו, שהיתה מזכירתו של פנחס רוטנברג בחברת חשמל, עשתה הכל כדי שאחיה יתגבר על דיכדוכו – אך לשווא. זמן־מה “הסתובב ברחובות תל־אביב בטל ובלי עבודה”, ככתוב בבית הראשון של שירו הידוע. בסופו של דבר החליט אריה לעזוב את הארץ ויצא לאנגליה, כימעט בהיחבא. סיפרו שלמד מישפטים בלונדון, סיים את לימודיו – ונשאר שם, כעורך־דין.

לפני כארבע שנים סיפרתי את הפרטים הללו בתוכנית “שרתי לך, ארצי”, שנקראה: “קום, התנדב לגדוד העברי!” בינואר 1975 קיבלתי מיכתב מעו"ד אברהם־יוסף שפט, היועץ המישפטי של מישרד הפנים, ובו הפרטים הבאים:

אריה לא התיישב בלונדון, כפי שנאמר בתוכנית האחרונה, כי אם בפרסטוויץ' שליד מאנצ’סטר־סאלפורד ולימד עד סוף ימיו עברית.

זכיתי ללמוד מפיו עברית ב’מרכז הלימוד' בסאלפורד בשנת 1948 . הוא אף לימדנו את השיר “אריה, אריה”. בתקופת לימודי במרכז התיידדנו מאוד, ופעם – בחוצפתי – אפילו שאלתי מדוע לא חזר ארצה מאז סוף מילחמת העולם הראשונה.

חייך אך לא ענה,

תלמידיו הרבים נפוצים היום בקיבוץ לביא ובכל הארץ.

באוקטובר 1942, בימים שרומל וצבאו התקרבו למצרים ולארץ־ישראל, כתב בוגר אחר של גימנסיה “הרצליה” – הלא הוא נתן אלתרמן! – שיר־המשך לשירו של אריה. השיר, “אריה מן הגדוד העברי”, נכלל בתוכנית ס"א של תיאטרון “המטאטא” (בהצגה “חזית שניה”), והוא מודפס בכרך הראשון של הספר “פזמונים ושירי זמר” לאלתרמן (עמ' 256–259). זהו שיר על “הגדודניק הוותיק, הישן”, החוזר ומתגייס לצבא הבריטי גם בימי מלחמת העולם השנייה, כימעט עשרים שנה אחרי הגיוס ההוא. וכך סיים אלתרמן את שירו:

ובשובך – לא תשוב אל ביצות ומאלריה, וצרות אחרות – הן תכלין בעשן! והיתה זו הארץ שלך ושל אריה.

וטובה היא הארץ, אחי הקטן!

אריה רובינשטיין “נער השעשועים” של תל־אביב הצעירה ושל “הגדודים העבריים”, לא חזר אפילו פעם אחת אל הארץ, שאותה עזב. תחושת הקיפוח המרירות והבושה שבליבו היו, כנראה, חזקים מדי. הוא נפטר לפני שנים אחדות במרחקים, ואחריו נותר רק השיר התמים והקונדסי, שאותו חיבר ברכבת היורדת מצרימה.

וכך סיים אורי קיסרי, גם הוא בוגר הגימנסיה, את דבריו

זהו ליקוי החמה המוזר ביותר שנתקלתי בו אי־פעם. השמש הארץ־ישראלית נסתתרה מאחורי הערפל הלונדוני. מי יבין?

אריה שתק, ולא הסביר.

מילות השיר: אריה, אריה, קום התנדב לגדוד העברי!

לפני הרבה הרבה שנים,

הסתובבתי ברחובות תל־אביב

בטל ובלי עבודה.

כל ימי היו לי אך ליל.

  אריה, אריה,

  קום התנדב ל"גדוד העברי".

  אריה, אריה,

  קום התנדב לגדוד, לגדוד!

התנדבתי וארד מצרימה

ברכבת מלאה פחם.

מלאה פחם ופיח.

סוף־סוף הגענו לשם, לשם.

  אריה, אריה…

בערב נתנו לנו בשר.

באמת שלא היה טרי.

התלוננו בפני מרגולין השר.

אמר: “אכול ותהיה בריא!”

  אריה, אריה…

בבקר הגענו לבאר־יעקב

נטינו גם שם אהלים.

בערב ירד קצת גשם.

בכל זאת נשארנו חיים, חיים.

  אריה, אריה…

פעם באתי לתל־אביב

פגשתי בחבר שפרינצק.

אמרתי: "אתה בחור חביב.

אז תן לי סיגריה אנגליה, צ’ודאק!".

  אריה, אריה…

ועוד שאלתי: "חבריא,

היכן נמצאת יהודית?"

אמרו לי: "לפני שבועיים

נסעה באנייה איטלקית, איטלקית…

  אריה, אריה…

וגם אמרו לי: "חבריא,

לא בא קץ ליסורים"

אמרו לי גם: "סטנא שוויה

עד אלף תשע מאות ועשרים"

  אריה, אריה…

      אריה רובינשטיין

הסברים: “מרגולין השר” – קולונל אליעזר מרגולין, המפקד; “החבר שפרינצק” – יוסף שפרינצק, לימים יו"ר הכנסת, אז איש “הפועל הצעיר”, בין מתנגדיו החריפים של רעיון ה"גדוד".

עונג שבת

מתי נולד החרוז המוכר על האשה הנעלה, שנעלה את הדלת בפני בעלה? ומה בין אסומינו ל"סמל". בין “קלאס” ל"ארץ"? מהם המונחים העבריים שהציעו ביאליק לקארוסלה ולסביבון. שלונסקי ל"אסומינו" ואבינרי ל"דודעס", ל"ג’ולות" ול"פורפירה"? ומה כתב רש"י על מישחק ה"קלאס"?

חרוזי הילדים האנונימיים, שאותם זימרו ודיקלמו ילדי הארץ עוד לפני דור, ואפילו שניים, הונצחו בשנים האחרונות בספרים ובתקליטים. צרור שירים פולקלוריסטיים כאלה הופיע עוד במערכון המחורז “כנסת הילדים”, שנכלל בתוכנית “שלושה בסירה אחת” לפני 22 שנה,והופיע גם בספר. ספר אחר, “ילדות קלה”, בעריכת אורי סלע, הביא מיבחר גדול יותר של שירים כאלה. בשנות השישים הקליטה דרורה חבקין “שירים ממזריים” רבים, ולפני שבועות אחדים יצא לאור התקליט “זלמן יש לו מכנסיים”, בביצוע הרביעייה שניצחה ב"פסטיבל הזמר" האחרון – “האחים והאחיות”.

בתקליט, שנערך והופק בידי גידי קורן. (מחבר השיר שזכה בפסטיבל) והמפיק־הזמר, דודו אלהרר, מובאים שוב רבים מן השירים המוכרים (“בחצות הלילה בצאת הכוכבים” “אבא מגרש את אמא”, “אני מנגן”, “הצופים והצופות”, “ברל’ה ברל’ה צא החוצה”) ועוד. כך יוכלו חוקרי הפולקלור בעתיד לדעת לא רק את המלים, אלא גם את המנגינות של השירים הללו, שהיו פעם מוכרים לכל ילד.

אשה רזה – ובעל בעל־כרס

בימים אלה הופיע גם ספר שירים לילדים, המבוסס על שירים כאלה. זהו הספר " מה? מה? תפוח אדמה!" שהוציא אוריאל אופק בהוצאת “עופר”. המלקט אסף צרור חרוזים אנונימיים מפולקלור הילדים הארץ־ישראלי, ושזר אותם סביב “חרוזי־מיסגרת”, שגיבוריהם הם אורי וגורי, הספר מאויר בציורים ציבעוניים, שאינם חתומים.

ניתן למצוא בספר את השיר “עולם הפוך” (בקיץ קר, בחורף חם"); את “מאחורי ההר, אחת־שתים־שלוש”; את “פתי מאמין לכל דבר”; “פעם הייתי, פעם הייתי בתימן” ועוד. בסוף הספר הביא העורך צרור שירים “משברי־שיניים”, נוסח “אץ קוצץ בן קוצץ”, “גנן גידל דגן בגן”, “פיטר פייק פקפק עד פיק ברכיים” ועוד. בין אלה לא נעדר, כמובן, מקומו של מישחק־הלשון המוכר הבא:

אשה נעלה נעלה נעלה,

נעלה את הדלת בפני בעלה.

והציור¹ אפילו ממחיש את המסופר: עקרת־הבית הרזה, חגורת הסינר, עומדת להטיח את הדלת בפני בעלה הכרסתני והממושקף, הניצב על הסף, (הסיבות אינן ברורות. אחרי הכל, זהו ספר לילדים!),

מי ינעל – ומי לא ינעל?

מנין בא מישחק־הלשון הזה, שבו מופיעה התיבה “נעלה” ארבע פעמים רצופות ובכל פעם – במשמעות אחרת (אשה מכובדת נעלה את נעלה ונעלה את הדלת בפני בעלה)?

נחזור, כדרכנו, לשירת ימי־הביניים, ונחפש שם.

המשוררים העבריים בימי הביניים אהבו להשתמש ב"צימודים" – חריזת שתי מלים הזהות בצורתן או בצלילן, אך נושאות משמעות שונה. אחד מספרי הצימודים הנודעים ביותר הוא ספר “התרשיש”, שנכתב בידי ר' משה אבן עזרא (ספרד המוסלמית, המאה ה 12), ובו מצוי שימוש בצימוד “ינעל”: תחילה במשמעות “ינעל נעל” (כמו ואנעלך תחש" שביחזקאל), ואחר במשמעות “ונעל את הדלת” (שמואל ב'):

אל נא תשאל מבן־עפר

כי כמוך ארץ ינעל.

ושאל ממי פתח חסדו

בפני שואל עוד לא ינעל.

(מהד' צ. גינצבורג, 1886, עמ' 81)

משורר עברי אחר בספרד, שגם הוא הירבה לכתוב שירי צימודים, היה טדרוס אבולעאפיה. וגם אצלו מופיעים לא פעם חרוזים, הקושרים “נעלה” (בן־מעלה) ל"נעל". בשיר “לבנה או לבי זבולה” מופיעות “נעלה ו”מעלה":

יאוה להיות מידרך לנעלה

… ונפשך מעלה לה.

(“גן המשלים והחידות”, כרך א', חלק ב, שיר תרי)

שיחרור הבעל מ"תחת לנעל"

השימוש בצימודים אהוב מאוד גם על חנניה רייכמן, בן תקופתנו, שאף הוציא ספר שלם של “צימודים וצימוקים” (1975). כבר בספרו “בדיחות בחרוזים” (1956) ניתן למצוא את מישחק־הלשון הקשור ב"נעל" וב"בעל":

מה בין אשה צנועה לבלתי־צנועה?

זו רוצה נעלים

וזו רוצה בעלים.

(עמ' 214)

ובספר “צימודים וצימוקים” מופיע הצימוד שלנו פעמיים – בשירים העוסקים בנשים שתלטניות, ובגברים הנמצאים “מתחת לנעליהן”. וכך שרים הגברים המדוכאים:

בגאון דגלנו נעל.

לא נחיה עוד “תחת נעל”.

נעפיל ונעלה

אל שיא־גבר נעלה!

(עמ' 448)

כאן מופיעות, למעשה, שלוש מתוך ארבע המשמעויות שבחרוז “אשה נעלה” כפועל ו"נעלה" בשם תואר גם יחד.

ובמקום אחר באותו ספר שוב מנצל חנניה רייכמן את הדימיון שבין “נעל” לבין “נעלה” (נשגב):

תוך משחק־של־מלים

התבדח אפרים:

"שני אישים נעלים

קיצורם – ‘נעלים’".

(עמ' 452)

הבעל החליט ללכת לפילגש

החרוז האנונימי “אשה נעלה” התגלגל לפני כ־16 שנים גם לנוסח העברי של הקומדיה השקספרירית המוקדמת, “קומדיה של טעויות”, שהוצג ב"הבימה" (ולפני שנים אחדות שוב ב"קאמרי") בעיבודו של כותב טורים אלה. כשחוזר אנטיפולוס לביתו עם החבורה מסרבת אשתו הנעלבת, אדריאנה, לפתוח בפניו את הדלת הנעולה, ואף מרוקנת על ראשו קיתון של שופכים. המשרת דרומיו נהנה מן המראה ואומר:

הוא שאמרו:

"אשה נעלה נעלה נעלה,

נעלה את הדלת בפני בעלה".

(עמ' 35)

מובן ששורה זו אינה נמצאת במקור השקספירי, והיא באה רק בנוסח העברי.

בסוף אותה תמונה (תמונה א' של מערכה ג') מחליט אוטיפולוס הנפגע לנקום באשתו על העלבון, והוא מודיע לכל, שהוא הולך אל הקורטיזנה, שדלתה פתוחה תמיד לפניו. וכך נחתמת התמונה בנוסח העברי:

ואם אשתי הדלת נעלה –

עוד יש דלתות פתוחות לבעלה. (עמ' 37)

הבעל, הנעל ומיצעד הפיזמונים

החרוז האנונימי הופיע שוב בעברית לפני קצת יותר משנה, בתרגומו של יוסי גמזו לשיר “סעודת מלך” לאיציק מאנגער (ידיעות אחרונות" 9.3.1979):

המלכה הנעלה

את דלתה נעלה

בפני בעלה

על שבעה בריחים.

מתרגם שירו של מאנגער הירבה לכתוב שירים, שבהם עשה שימוש חופשי בחרוזי־הילדים העבריים, וביניהם “גנן גידל דגן בגן” ועוד.

פיזמון אחר, שגם הוא מנציח רבים ממישחקי־הלשון שבחרוזי הילדים האנונימיים, הוא שירו של דידי מנוסי “נחש נשך נחש”, שגם בו מופיע “האשה הנעלה”, הנועלת את הדלת בפני בעלה.

“חיי המין של הנעל”

הפטישיסטים, הסוגדים לחפץ לאביזר־לבוש או לאיבר כלשהו, לא פסחו, כמובן, גם על הנעליים. לפני שנים אחדות יצא לאור בארצות־הברית ספר בשם “חיי־המין של הנעל”, המשתרע על פני למעלה מ־300 עמוד. ומעניין שגם בספרו של דן בן־אמוץ, “זיונים זה לא הכל”, שיצא לאור אשתקד, ניתן למצוא קטע ארוך שכולו יחס ארוטי לנעליה של אשה. קטע זה מופיע בפרק, המספר על מסיבות־סמים והשפעת הסמים על המשתמש בהם:

ערב אחד בירושלים, בביתו של חבר… אחרי השתתפות בשניים שלושה פגזים בריאים שמתי לב לפתע לרגליה של שחקנית קולנוע קנדית יפה מאוד, שנכנסה ליומיים לבוהמה הירושלמית בשערי הסוטול. היא חלצה את נעליה כדי לשבת לידנו על מירבץ המזרונים ועל רקע תקליט (פח־אשפה) של קט סטיבנס נגנבתי פתאום על־ידי נעליה. אלו היו נעליים ללא רצועה ובעלי עקבים בינוניים, וכשלקחתי נעל אחת ליד היא נראתה לי כיצירת מופת פלאסטית. הפרופורציות בין גובה הנעל לאורכה היוו שלמות הרמונית. קוויה הנקיים והזורמים בפשטות וברכות ועורה העדין והחלק שיוו לנעל איכות של פסל מישושי אירוטי. אילו הגישו שם שמפניה במקום תה עם נענע הייתי שותה בתאווה שמפניה מבעבעת מתוך הנעל היפה ההיא.

(עמ' 318)

אשה נעלה נעה לה

לאט־לאט מתחילים גם שאר יושבי החדר “להידלק על הנעליים של השחקנית”, “יצירות המופת האלה” והם יושבים זמן ניכר כמהופנטים:

רבע שעה, חצי שעה ואולי שעתיים לא יכולנו להסיט את העיניים מהפסלים הנפלאים האלה… ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את נשמת הנעל שבנעל. אחרי דממה ממושכת מישהו אמר בחצי קול: “תראו את הנעליות הזו – אפשר למות מהנעליים שלה!” ובאותו רגע פג הקסם המהפנט ואחת בשם דינה חדד התחילה לדקלם את “אשה נעלה, נעלה נעלה, נעה לה מפתח ביתה”. וכשהדליקו שוב את האורות התחלנו להציג הצגות, שבכל אחת מהן שיחקה הנעל את התפקיד הראשי.

הדיקלום שדיקלמה אותה נערה בחדר לא היה זהה בכל לדיקלום המוכר, אך היה בו מישחק־לשון נוסף: “נעה לה”. ובזכותו ניתן להעשיר את הפסוק המוכר בצימוד חמישי: “אשה נעלה נעה לה, נעלה נעלה, נעלה את הדלת בפני בעלה.” אולי התוספת פוגמת קצת במישקל. אבל אחרי “שניים שלושה פגזים בריאים” יראה גם המישקל החדש יפה מקודמו.

מי זוכר? מי יודע?

החידוד הלשוני שבו אנו עוסקים עשה, איפוא, דרך ארוכה: ממישחקי הלשון על דרך הדרש במידרש ובאגדה, דרך שירת ימי־הביניים, ועד לספרי בדיחות מחורזות, תרגומי קומדיות ושירה, פיזמונים ורומאנים בני תקופתנו.

דבר אחד לא הצלחנו לגלות עדיין: מי חיבר את החרוז המוכר לכל ילד, ומתי הופיע לראשונה בפולקלור העברי?

אם יש קוראים ותיקים, הזוכרים מתי שמעו לראשונה את המלים “אשה נעלה נעלה נעלה” וכד' או יודעים מיהו שחיבר את החרוז הפמיניסטי הזה – נשמח לשמוע מהם, ולהעביר את הפרטים שנקבל לידיעת קוראינו כולם.

מישחק ילדים

“סוס ארוך” ו"אסומינו"

לפני שבועות אחדים הבאנו במדור זה ציטטה מתוך רשימתו המרגשת של המחנך עמנואל יפה על ימי ילדותו במושבה רחובות, בה שימשו הוריו כמנהלי בית־הספר המקומי בימים שלפני פרוץ מילחמת העולם הראשונה. ברשימה זו, שכונתה בספר –"במעגלי חינוך", שיצא לא מכבר לזכרו, מופיע גם פרק קצר בשם “משחקי ילדים”, המתאר את המישחקים שהיו חביבים על ילדי המושבה הדרומית בתחילת העשור השני למאה. וכל המתעניין במישחקי ילדים בכלל, ובהווי הארץ־ישראלי בפרט, ימצא עניין בזיכרונות מסוג זה. וכך סיפר בעל הרשימה, בין השאר:

צעצועים ממש לא היו לנו, אף כי הרבה מן הילדות זכו לטפל בבובות של חרסינה או של בד. הבנות היו משחקות גם ב"קלאס" מסוגים שונים, והבנים היו משחקים גם ב"חמור ארוך", שדרש זריזות וקלות־תנועה וגם ידיעה על־פה של חרוזים משובשים בערבית:

אסומינו ואסומינו,

אסומינו ועבודינו,

עבודינו והיליון,

היליון ושקשיקן

שקשיקן ובגרה,

בגרה ועג’ליה

וכו' וכו' וכו'.

(עמ' 6)

כל המתעניין מה מסתתר מאחורי ה"כו' וכו'" יוכל ללכת אל “ילקוט הכזבים” המפורסם שם מובאים כל החרוזים המוכרים בשער הפרק “לשון הקודש בחיי יום־יום” (עמ' 31 במהדורה הראשונה).

עמנואל כינה את מישחק ה"אסומינו ועבודינו" בשם חמור ארוך" יובל שנים אחר־כך שיחקנו באותה מושבה עצמה מישחק בשם “סוס ארוך”. האם גם במקומות אחרים הפך החמור לסוס?

שלונסקי הציע: “דהרהורת”

סיפרנו כאן לא מכבר גם על פרקי יומנו של אברהם שלונסקי, המתפרסמים עתה בהמשכים בדף הספרותי של “על המשמר”. ובהם חידודי־לשון וחידושים שונים, שאותם רשם לעצמו המשורר ביומנו, לשעת הצורך. בפרק שנתפרסם ביום 21.3.1980 – שמתוכו ציטטנו כבר כמה מחידודי ה"שיגלולים" – מופיעים כמה חידושי־לשון של שלונסקי, שנותרו בכתובים. ביניהם: “הסקול” (משתיק־קול, על מישקל “רמקול”) ו"דהרהורת". בצד המלה “דהרהורת” רשם שלונסקי באותיות עבריות את המילה הרוסית “צ’חארדה”. מהערתו של המבלה"ד, אריה אהרוני, למדנו ש"צ’חארדה" הוא "מישחק ילדים אשר בו אחד המשתתפים עומד כפוף והשאר מדלגים מעליו בהישענם בידיהם על גבו. נקרא בארץ “‘אסומניה’ או ‘סמל’”.

יודעי ח"ן יוכלו להבדיל, כמובן, בין “סוס ארוך” לבין “אסומניה” ו"סמל". באחד קופצים בכל פעם מעל לגבו של ילד אחד, ואילו בשני יש לקפוץ מעל שורת ילדים, העומדים זה בצד זה, כשהם רכונים קדימה.

“דהרהורת”? קשה להבטיח שחידוש זה יקלט. הוא בנוי, כמובן, על מישקל “סחרחורת” בה משתמשים כיום כש"הראש מסתובב". בספר שירי הילדים של ביאליק, “שירים ופזמונות לילדים”, מופיע שיר בשם “סחרחורת”. כשהכוונה לקארוסלה (עמ' מו). גם חידוש זה לא נתקבל, כשם שלא נתקבלה הצעה אחרת של ביאליק, שגם היא מופיעה באותו ספר וקשורה במישחק ילדים: “כירכר” (הוי כרכרי, בן־בדיל, צא במחול, רוץ בגיל!" עמ' קט). את מקומו ירש ה"סביבון".

“דודעס” – “מקליל”, על מישקל “דחליל”

חידושי המלים של ביאליק זכו למחקר מקיף, פרי־עטו של הבלשן יצחק אבינרי. עוד לפני 37 שנה הציע אבינרי שלא לזנוח לחלוטין את ה"כרכר" של ביאליק, ולייחד אותו ל"פורפירה" (“יד הלשון” עמ' 365), ועד־הלשון, לעומת זאת, העניק ל"פורפירה" את השם “פרפרה”, והמלה אף הופיעה במילון של גור. היא לא נקלטה, ולשווא תחפשוה במילונו של אבן־שושן.

וכיוון שהזכרנו הצעות לשמות עבריים למישחקי־ילדים: במאמרו הנ"ל הציע אבינרי גם שם עברי למישחק ה"דודעס". המוכר לכל:

במקום “דודעס” הריני מציע “מקליל” (על משקל “דחליל”), לשון הקטנה של מקל. ואם תרצו – יש כאן מעין צירוף ראשי תיבות של “מקל לילדים”. בדרך זו הלכתי גם ביצירת התפוז, והניסיון הצליח. הלוואי והיה גורל המקליל כגורל התפוז.

(שם)

במקום “בנדורות” או ג’ולים" הציע אבינרי “גולים”, בגימל קשה. והיחיד? – “גול”, בחולם מלא (כמו “גול” בכדורגל!) על המשקל “דב – דובים״. ואילו ל”רוגאטקא" הציע לקרוא “קלע”, או “כף הקלע”.

רש"י כתב על מישחק ה"קלאס"

אשר למישחק “קלאס” (או “ארץ”, כפי שהוא נקרא בישובים שונים) – גם כאן הציע אבינרי מונח עברי מחודש:

במקום “פסיפס” (מלה יוונית) יש בתלמוד הרבה פעמים “פיספס” וגם “פספס”: “פיספסים”, “פספסים”. לענין מוזאיקה יש להשאיר את “פסיפס”, כנהוג. אך לעניין אבן למישחק מוטב לומר “פספס”, במשל “גלגל”, וייראה לנו השם כעברי. חז"ל הביאו “פספסין”כפירוש לקוביא ולפי זה יאה הוא למישחק הנקרא דומינו בלעז. לפי הבלעז maralles שהביא רש"י בפירושו (קדושין כא; סנהדרין כה) יאה הוא למישחק שילדינו משחקים בו עד היום ונקרא בפיהם “קלאס”. יפה כתב בעל “מרפא לשון”: “שעשוע יונק לדלג על רגל אחת ולגלול בה אבן או עץ להעבירו עד למטרה ידועה”. מובטחני שילדינו יקבלו בחיבה “פספס” במקום “קלאס”. מכל מקום יש להחיות את ה"פספס" במובן זה או אחר. במילונים לא ראיתי “פספסים” כלל.

(שם, עמ' 467)

ובכן מסתבר שמישחק ה"קלאס" או ה"ארץ" היה מוכר לילדי ארץ־ישראל עוד בימי התלמוד, ורש"י אף תיארו בפירושו, ה"פספס" (בפ"א דגודה ושני פת"חים) לא נקלט עדיין. אך בעגה של ילדי הארץ מצוי, כמובן, הפועל “לפספס” (בפ"א רפה), שפירושו להחטיא את המטרה. בכדורגל אפשר “לפספס” את ה"גול" (כל עוד ה"גול משמש כמשמעותו בשפה האנגלית ממנה נלקח, ואינו משמש כמונח העברי, המייחד בלורה או ג’ולה אחת).

ככה סתם

פגישה בסאמארה

בימים אלה יצא לאור בהוצאת זמורה־ביתן־מודן ספרו הידוע של ג’ון או’הרה האמריקני, “פגישה בסאמארה”, בתרגומה הבהיר של רונית לנטין.

בפתח הספר מביא או’הרה, כמוטו, משל מיזרחי מוכר, כפי שסופר על־ידי סומרסט מוהם. מן המשל הזה נטל את השם לספרו!

סיפר המוות: היה סוחר בבגדאד והוא שלח את משרתו לשוק לקנות מזון.

כעבור שעה קלה חזר משרתו והוא חיוור ורועד.

“בי, אדוני”, אמר, “זה עתה, בכיכר השוק, הדפתני אשה בהמון, ובפנותי ראיתי שהיה זה המוות, והוא אשר הדפני. ניבט היה בי, מחווה בזרועו דרך איום; אנא, אדוני, השאילני נא סוסך וארכב הרחק מכאן ואמלט ממר גורלי, אל סאמארה אשים פני, ושם לא ימצאני המוות.”

הסוחר השאיל לו את סוסו, והמשרת עלה ורכב, נעץ דורבנותיו בצלעות הסוס ודהר מהר ככל שיכול. האדון ירד אל כיכר־השוק, ראני עומד בהמון, בא אלי ואמר: “מדוע החווית בזרועך כלפי משרתי דרך איום בראותך אותו הבקר?”

“לא החוויתי בזרועי דרך איום”, אמרתי, “ידי ניתרה מאליה, בשל ההפתעה. נדהם הייתי לראותו בבגדאד, שהרי פגישה לי עמו הלילה בסאמארה”.

“בן־קוהלת” – או אורפיאו נגרו"

חובבי הקולנוע עשויים להיזכר למקרא סיפור מעביר־צמרמורת זה, בפגישה עם מלאך־המוות ברחובות ההומים מסאמבה בסרט “אורפיאו נגרו”. ואילו חובבי השירה עברית של ימי־הביניים יזכרו אולי בשיר קצר מתוך “בן קהלת” לר' שמואל הנגיד, שנכתב בספרד המוסלמית לפני יותר מ- 900 שנה. גם בשיר עברי עתיק זה – שהושפע, קרוב לוודאי, משיר או פיתגם ערבי – מופיע אותו רעיון עצמו, המומחש בסיפור־המוטו של “פגישה בסאמארה”:

מקום קבר ויום מות גזורים

והאדם אלי יומו משחר.

ומי נגזר לקברו בערב – מן

ספרד אל ערב רץ לא יאחר!

עונג שבת

במלאות 100 שנים להולדת זאב ז’בוטינסקי, צרור סיפורים, לכבוד החג על “ז’בוטינסקי בנעלי־בית”; מדוע סירב לרקוד עם נשים? ומדוע הירבה לנשק את ידיהן? האם ידע גם לגדף? מה אמר על מצביאים נמוכי־קומה, ועל סיכוייו להיבחר לנשיא ארצות־הברית?

כולם מדברים, נואמים ומספרים כיום על ז’בוטינסקי.

כבר קשרו לראשו כל כתר אפשרי. וכבר פירסמו גם מכתבים עוקצניים למערכת, המלגלגים על אלה, שייחסו לו זכות־ראשונים בכל, בהתעלמם ממעשיהם של רבים אחרים, טובים וחשובים לא פחות ממנו.

כיוון שאיש אינו רוצה לפגר אחרי האופנה, פנינו גם אנו למדף הספרים על “ז’אבו” – מדף, ההולך ונגדש עתה מיום ליום, מסיבות מובנות – וחיפשנו כמה סיפורים אישיים בלתי־מוכרים, שמהם נוכל ללמוד מעט על האיש שמאחורי האגדות.

בעיקר מצאנו את מבוקשנו בספר “ז’אבו” (שירטוטים לדמותו)“, שהוציא אחד מגדולי מעריציו של ז’בוטינסקי – תלמידו, ד”ר יעקב ויינשל. המהדורה הראשונה יצאה לאור בהוצאת “המתמיד” בתל־אביב בתאריך בלתי ידוע. השנייה הופיעה תחת שם אחר לחלוטין, “אחרון הענקים”, על־ידי הוצאת “מסדה” בתל־אביב בשנת 1961. ואם יזדמן הספר לידיכם בשם זה או אחר, עיינו בו!

לנשק ידיים כקאבאלייר פולני

מסיבות מובנות בהחלט, משך את עינינו הפרק, הנושא את הכותרת: “ז’אבו והנשים”.

“בשביל ז’אבו היתה האשה הטיפוס העליון של הגזע האנושי”, נאמר שם. “הוא העריץ חברת נשים. העולם שלהן וחוקיו המיוחדים שיעשעוהו מאוד”

אך מסתבר, ש"מעולם לא הלך עם אשה ברחוב על־יד הממש, אלא תמיד נסוג לרבע צעד, כפי שהנימוס מחייב כל גבר מחונך יפה. לעולם לא שכח את כללי האדיבות. גם נשים באות בימים הרגישו את עצמן בנוכחותו צעירות יותר. התנהגותו אל המין היפה לא היתה כדי לצאת ידי חובה: הוא ידע את כל ההלכה הזאת על בורייה. כן, הוא ידע הכל: כיצד ללחוץ את היד, להגיש כיסא, לשאול על שלום הגברת, להבחין בפרטי החליפה החדשה ובאלפי דברים קטנים אחרים, הממלאים את עולם הנשים".

“עימו הן לא השתעממו אף פעם. לא הרגישו, כיצד עובר הזמן”, ממשיך ויינשל. "הוא יכול היה להעסיק ולשעשע אותן במשך שעות, בלי שיחזור על דבריו. כשהאשימו אותו, בדרך הלצה, באדיבות מופרזת, היה אומר:

“האדיבות היא דבר גדול; ראו נא את הפולנים. למרות כל חסרונותיהם רכשו את אהדת העולם הודות לאדיבות המקסימה שלהם…” והוא ידע לנשק ידיים כקאבאלייר וורשאי" (עמ' 59).

כדאי לחזור ולקרוא את השורות האחרונות. לא רק משום שניתן ללמוד מהן, מהי סוד הצלחתם הגדולה של הפולנים כיום (כן, כן! האפיפיור, פרס נובל לספרות, בז’ז’ינסקי, מאסקי…) אלא בעיקר בגלל הפיסקה האחרונה:

“הוא ידע לנשק ידיים כקאבאלייר וורשאי”.

אשרי הרב שתלמידיו ממשיכים בתורתו בדביקות שכזאת!

גבר נמוך ואשה גבוהה

מספרו של ד"ר ויינשל מסתבר, שז’בוטינסקי “לעולם לא התהדר לפני נשים. להיפך, לעיתם קרובות היה מדבר בנוכחותן על חסרונותיו, שכפי הנראה העסיקוהו תכופות”. ומהם חסרונות אלה? “קומתו הנמוכה ופניו המכוערים, כביכול”.

כשאני מתגלח, ואחר הגילוח נעשים פני אדומים, הרי אני דומה לגמרי לאוראנג־אוטאנג", נהג ז’בו לומר על עצמו. וארתור קסטלר, שהכירו מקרוב, הגדיר את צחוקו כ"צחוק של בולדוג" (שם, עמ' 63).

בעיקר סבל ז’בוטינסקי מקומתו הנמוכה. וכיוון שחשש כל ימיו להיראות מגוחך, נמנע מלעמוד, ובעיקר מלרקוד, במחיצת נשים גבוהות.

“לאשה נעים יותר לעמוד על־יד גבר גבה־קומה”, אמר. “אז היא מרגישה את עצמה כאילו היא עומדת תחת עץ גבוה ונהדר”.

“אין אני רוקד”, הוסיף, “כשגברים נמוכי־קומה רוקדים, הרי הם נראים מגוחכים מאוד… יותר מכל ירא אני להיות מגוחך”.

משום כך, בחר ז’בוטינסקי נשים הנמוכות ממנו. פעם צילצל בפעמון דירה של מכרים. ועוד לפני שנפתחה הדלת פקד בקול:

“גבירתי, חלצי תיכף ומיד את סנדלייך ועמדי איתי על־יד המראה! נמדוד את קומותינו ונראה, מי יותר גבוה! אני מוכן להתערב, שאני הגבוה!”

ואחרי שנערכה “מדידה” זו, הריע בנצחון:

“כמובן, אני גבוה יותר!”

“אצבעות ידיו הדקות והיפות”

זוכרים את הפרק בספרו של אלכס אנסקי, “”מכירת הליכוד", בו סיפר על הדגש ששם מנחם בגין על תנועות ידיו, בשעת ההופעה בקולנוע ובטלוויזיה, משום שהאמין ביופיין של ידיים אלו?

ובכן, גם כאן המשיך ראש־הממשלה דהיום במסורת של רבו ומורו.

“הוא (ז’אבו) ידע יפה, כיצד הוא צריך להתנהג באצבעות ידיו הדקות והיפות”, מספר י. ויינשל, “הוא ידע לעשות תנועה מפוארת בכף ידו על עיניו. תנועה, שכאילו מגרשת מחשבה טרדנית”.

וכשניסו ידידיו לנחמו על מראה פניו ועל קומתו הנמוכה, ואמרו לו שגם טולסטוי היה מכוער בנעוריו, ואילו נפוליון נמוך־הקומה נחל תמיד הצלחה רבה אצל נשים, השיב ז’בוטינסקי:

“אל תשוו אותי לנפוליון. הוא היה עריץ, בהמה גסה, הוא לא נשא חן בעיני נשים. הוא היה פשוט משתלט עליהם. כיצד יכול אדם רגיש כמוני, שאינו מוצא שום יופי באלימות, להשתוות אל נפוליון?”

הנה, אנו שבים אל נפוליון ואל בני־זוג־לריקוד זה השבוע השני ברציפות.

כשפסע פעם ברחוב ולידו בית"רי צעיר, פקד עליו לפתע קשות לפנות את הדרך לגברת, ההולכת מאחוריו. וכשטען הצעיר להגנתו, שלא יכול היה לראות את הגברת ההולכת מאחוריו, פסק ז’בוטינסקי:

“גם זהו מסימני ההדר! את האשה צריך להרגיש ולפנות לה דרך עוד לפני שתראה אותה בעיניך!”

שלושה קילו רומאנים בלשיים

הוא אהב לעשן, ופעם אף שרף באפר הסיגריה את הדגל הנאה, שאותו הביאו למישרדו שתי בית"ריות צעירות (וכדרכו, מצא מיד משמעות סימלית לנקב החרוך, שנתהווה בדגל!).

לא פחות אהב סרטים, וגם אחרי יום־עבודה מייגע היה מתגנב לאולם הראינוע הסמוך, כדי לצפות שם גם בסרטים, שלא היו משובחים.

בעיקר אהב רומאנים בלשיים. אותם היה “בולע לתיאבון”, ובצאתו לסיור הרצאות היה מצטייד בעשרות רומאנים כאלה, ומבקש מעוזריו: “קנו לי שנים־שלושה קילוגרמים של רומאנים בלשיים לדרך”. ספרייתו הבלשית הכילה אלפי ספרים, והוא היה מעודכן בספרות זו לחלוטין. “אפשר שהיה הקורא הרציני ביותר של ספרות בלתי־רצינית זו בעולם”, מעיר ויינשל. בשבתו בכלא עכו תירגם ז’בוטינסקי לעברית את…. סיפורי שרלוק הולמס!

פעם, “בשעה שקיבל מיסדר עם תזמורת באחת מערי־השדה בפולין”, הרגיש לפתע שהוא מחזיק בידו רומאן בלשי גם על בימת־הכבוד. ברגע שהיה עליו להצדיע לצועדים נעשה הדבר בלתי־אפשרי לחלוטין. ושתי הבית"ריות – שוב שתי בית"ריות! – שניצבו לפניו דום, אימצו את כל כוח ראייתן כדי לתפוש את שם הספר, שמנהיגן הדגול החשיבו עד כדי כך, שהופיע עמו אפילו למיסדר הצבאי" (עמ' 82).

מנהיג צריך לצאת ולהתעקם!

האם החשיב ז’בוטינסקי גינונים צבאיים, כהצדעה ונקישת־עקבים?

על ההצדעה העיד כבר הסיפור על הספר הבלשי, לצידו מביא ויינשל מעשה בבא־כוח של ה"ארגון", שהופיע מארץ־ישראל לחדרו של המנהיג והציג את עצמו: “ירשה לי להציג את עצמי. קצין יחידה פולנית”. ואז קפץ לעמידת דום וחיכה לפקודת “נוח”.

איך הגיב ז’אבו?

הוא "עיקם את רגליו בצורה מצחיקה, בירך את הבא בשלום, ולאו דווקא בדרך צבאית, חיקה את תנועותיה של אשת־חצר מחונכת ואמר:

‘ירשה לי גם הוא להציג את עצמי. ז’בוטינסקי, המפקד…’" (עמ' 79)

ופעם, כשהפצירו בו לצאת אל הגזוזטרה ולנאום בפני ההמון, אשר ציפה לו ברחבה בקוצר רוח, עיקם את שפתיו ואמר: “לא יועיל דבר. צריך לצאת ולהתעקם”.

וכיוון שלא מכבר דובר רבות באפשרות של פגישת תלמידו, מנחם בגין, עם נשיא ארצות־הברית, כדאי להביא גם סיפור קצר נוסף מספרו של ויינשל, הקשור בז’אבו ובנשיאות ארצות־הברית.

"פעם אמרו לו שינהג לפי דוגמת הנשיא האמריקאי, וירכיב בעצמו את הוועד המרכזי, מבלי לבקש את הסכמתו של מישהו. הוא סירב:

'איני יכול להסכים לכך, הואיל ומעולם לא הסכמתי להציג את מועמדותי לכהונת נשיא ארצות־הברית".

סיפור זה מופיע, כמובן, בפרק “ההומור של ז’אבו”

גם הגידוף יפה לבריאות

האם ידע ז’בוטינסקי לקלל?

השאלה עצמה נשמעת כחילול־הקודש כמעט. איש ה"הדר" – וקללות?!

אך מסתבר שגם בנקודה זאת היה ז’בוטינסקי רק בשר־ודם. על כך יעיד גם פרק מיוחד בספרו של ד"ר ויינשל, המוקדש לנושא זה.

“ז’אבו ידע גם לחרף ולגדף”, קראנו שם. “בשעת ריתחה אף כתב פעם, 'דיסטרציה מדעית, היתולית למחצה, על התועלת ועל הסגולות הרפואיות של גידוף בלתי מנומס”.

שלום־עליכם קבע, ש"הצחוק יפה לבריאות". ומסתבר שז’בוטינסקי הוסיף – בצחוק, כמובן! – גם את הגידוף ה"בלתי־מנומס" (איזו הגדרה מנומסת!) לגורמים, המאריכים חייו של אדם.

“אני שוכב עם פאטייה תחת העץ, ופינו פולט מלים שהציפורים מסמיקות לשמען”, מצטט ויינשל את אחד ממכתביו של מורו הנערץ. ומוסיף ומספר איך נפטר פעם ז’אבו ממעריץ צעיר שהלך אחריו אחרי יום ישיבות מפרך ו"נידנד" לו ללא הרף. כשפקעה סבלנותו של מפקד בית"ר עצר לפתע, השמיע פקודת “דום!” והוסיף:

“אחורה סוב! ולך לכל הרוחות!”

קללה גלותית וגידוף חפשי

לא פעם, “בשבתו בחוג האנשים הקרובים לו” היה ז’בוטינסקי נוהג לבטל שאלה שלא מצאה חן בעיניו, או להדגיש את אקטואליותה על־ידי “קריאה שהצטיינה בכנות, אך גם בגסות”.

“לא היה זה מישחק באווירת קסרקטין חיילי, אלא צורך נפשי”. קובע המחבר. “ז’אבו החזיק עצמו תמיד במתיחות עצומה”, ובחן וחזר ובחן כל מלה וכל תנועה שלו. “אך מזמן לזמן היתה נפשו הכלואה מנתקת מוסרותיה, ולוא רק לשעה קלה בלבד”. ואז היה משמיע כמה מלים “מצלצלות”, שהיו מעלות סומק לא רק על לחיי הציפורים, אלא גם על לחייהם של מלחים וותיקים.

לדברי י. ויינשל, יתכן שהיו מאחורי ה"מלים הגסות" שהשמיע ז’בוטינסקי מדי פעם בחוג מקורביו גם מניע אידיאולוגי מובהק:

“יהודי הגלות שכחו לגמרי את תורת הגידוף. במקום לגדף הם מקללים. אך קללה וגידוף אינם היינו הך. החלש מקלל, ואילו בן־החורין מגדף”.

כמו שנאמר: “השתא מקללין לשנה הבאה מגדפין…”

הטעם המיוחד של מלה רוסית

על הפורקן שנגרם לז’בוטינסקי עם השמעת מלים מסויימות, שאין נוהגים בדרך ככ להשמיען בחברה מהוגנת, למדנו גם מרשימתו של ד"ר יעקב שביט, “בעקבות גיבורי ז’בוטינסקי”, שהופיע לפני חודשים אחדים בירחון “עת־מול”, המוקדש לתולדות ארץ־ישראל ועם ישראל.

ברשימה, שהופיעה בגליון 6 השנה (יולי 1980) מסופר על ביקורו הראשון של ז’בוטינסקי בארץ, בשנת 1908 – ביקור, שאותו הנציח שלוש שנים אחר־כך בסיפורו “בעל־בית כזית”, המספר על טיול שערך מכפר־תבור להר־תבור בחברת נער בשם איתמר, “המדבר עברית גמישה, פשוטה וטבעית” והמכיר “כל קפל קרקע של האיזור”. מסתבר, שהנער שהוביל את ז’בוטינסקי לפיסגת התבור היה שמאי אלטשולר, בן הגליל, שסיפר כעבור שנים בזכרונותיו כיצד התנדב לקחת את התייר האמיץ “לראות את זריחת השמש מהתבור”:

איור – “אין מראה מגוחך מזה…” מדברי ז’בוטינסקי

"יצאנו בחצות מכפר־תבור, והתחלנו מטפסים על ההר. זה היה בסתיו. סופה יללה, העשב קמל, והשביל אבד לנו. היינו צועדים ומועדים על העשב היבש. אמר לי (ז’בוטינסקי): ‘יש לי מלה רוסית, שהיתה מעלה אותנו אל ראש ההר ברגע אחד…’ ‘נו אמור’. אמר לי: "קיבלתי עלי נדר שלא להוציא מלה זו בארץ־ישראל'. אמרתי לו: ‘אולי אלמד אותך מלה דומה בערבית או בעברית, שתיתן לך את הפורקן המבוקש’. אמר: ‘אינך יודע את הטעם המיוחד שיש לזה ברוסית’ (עמ' 20).

מעניין לאיזו מלה רוסית התכוון? היש קשר בינה לבין הקריאה, שיוחסה כעבור שנים ליוסף טרומפלדור, שעל שמו נקראה תנועת בית"ר? ואולי דומה היא למלה הבוטה, אותה השמיע פעם תלמידו הנאמן, מנחם בגין, כלפי ראש האופוזיציה, שמעון פרס?

כשהם קטנים

על ז’בוטינסקי – ועל חנוכה

בפרק “אני וז’בוטינסקי” המופיע בספריו הנ"ל, כותב י. ויינשל:

“היתה זו מכת מדינה ממש. רבים רבים היו אלה אשר הכניסו לתוך דבריהם בלא שירגישו בכך, ולפעמים מתוך הדגשה, את המשפט ‘אני וז’בוטינסקי’” (עמ' 102).

לפני חודשים מעטים יצא לאור בהוצאת “הדר” ספר חדש, ששמו אינו “אני וז’בוטינסקי”, אלא דווקא " ז’בוטינסקי ואני". המחבר, המספר יצחק אורן, היה מוכר בעשור הראשון למדינה לקוראי “עתון המגן” הירושלמי ו"ידיעות אחרונות" כ"ל. דני" – מחבר הטורים המחורזים, שהופיעו בעיתון זה מדי שבוע, וכונסו על ידיו אחר־כך בספר “עשור בחרוזים” (הוצאת “אחיעזר, תשי”ח). שם־העט “ל. דני” נגזר מהאותיות “י. נדל” – יצחק נדל – שמו ה"אזרחי" של י. אורן דהיום.

על ז’בוטינסקי כתב ל. דני כבר אז: “אז לפני שנים מתלמידיו הייתי. / מאז הרבה דברים חלפו, זרמו, עברו” (עמ' 77). ואילו בספרו החדש, ז’בוטינסקי ואני", הוא כותב:

פיסית אינני יליד הארץ. רוחנית חי אני בה אלפי שנים. נולדתי בסביר, במחוז מאוכלס על־ידי שבטי עם מונגולים, הנושאים את השם ‘בודיאטים’, וגדלתי בסין. הורי הוגלו לסיביר מארץ באלטית, ומשם היגרו לסין. מימי לא שייכתי את עצמי לשום עם, אלא לעם ישראל בלבד. עברית לימדני אבי מילדותי ובגיל י"ח הייתי תלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים"

(עמ' 128).

כך כותב יצחק אורן בשנת 1980. ומה כתב בשנת 1932, לפני כחמישים שנה?

עץ־אשוח בחג־החנוכה

במוסף־לילדים של “דבר” (עוד בטרם היות “דבר לילדים”) מיום ט' ניסן תרצ"ב (1932) מצאנו מכתב ארוך “מן הגולה”, שנשלח ארצה לעיתון בידי ילד יהודי בן שלוש־עשרה, שגר בחרבין הרחוקה שבמנג’וריה. יצחק נדל שמו. וכך פתח:

ערב חנוכה. אני יושב לפני השולחן ואוכל בחפזון פת ערבית למען לא אאחר אל הקולנוע. נרות חנוכה מפיצים אור כהה, כמעט שכבו כליל… גמרתי לאכול.

– אמא! שואל אני – הנלך אם לא? הן סרט נפלא היום בקולנוע.

– נלך, נלך, בני – משיבה אמי – ובאי־רצון מכינה את עצמה ללכת.

בדרכו לקולנוע נכנס המחבר הצעיר אל חברו, שנלווה גם הוא אליהם בדרכם לקולנוע.

הרחוב לא רק שאינו צוהל לכבוד נצחונם של החשמונאים. להיפך, נראה לי עגום עוד יותר מבכל ערב. מטיילים בודדים עוברים הנה ושוב ושוטרים עגומי פנים מטיילים עם אקדחיהם וחרבותיהם. חלונות הראווה של החנויות מכוסות (כך!) בציורי שלג.

בדרכם משוחחים הילדים על חג־החנוכה. הילד השני, בן למשפחה מתבוללת, אינו יודע כמעט דבר על החג, ועל החשמונאים.

אז הבנתי הכל. הבנתי שחברי הוא אחד מן היהודים המתבוללים, מאלה האלפים והרבבות שאינם יודעים מכל חג ומועד יהודי. לא התאפקתי, התחלתי להסביר לחברי את תוכן חגנו זה, דיברתי על אודות כל היהדות כולה…

כשנכנסים השניים לביתו של החבר הם מגלים שם “אשוח ניצב בתוך החדר, מקושט בכל מיני קישוטים”. כותב המכתב נדהם ושוב מוכיח את חברו, בתארו “את חיי עמנו וסבלותם”. וסופו שהוא נוטל את מעילו וכובעו ומסתלק מן הבית, שבו העזו יהודים להדליק “אשוח חנוכה”.

זכור לטוב

חוזה המדינה ו"אשוח־חנוכה"

המושג “אשוח־חנוכה” (באנגלית Chanukka Tree" " ) – או “סבא מתתיהו”, כפי שכינוהו בעלי חנות דיזנגופית המנסים למשוך לקוחות בחג החנוכה – מוכר כיום לכל יהודי בארצות־הברית, ולא תמיד הוא מושמע שם כבדיחה.

בספרו “הומור ושנינה יהודיים” מביא ביל אדלר, בעל האנתולוגיות, את הספור האופייני הבא:

" אז ילד קטן טיפס ועלה לברכיו של ‘סנטה קלאוס’, שישב בחנות כל־בו גדולה בערב חג־המולד.

‘מה תרצה לחג־המולד?’

שאל אותו ‘סנטה’.

‘כלום’, השיב הילד.

‘אנחנו חוגגים את חנוכה’.

‘אני מבין’, אמר בעל־הזקן.

‘אם כך, מה תרצה לחנוכה?’

‘עץ חג־המולד’, השיב הפעוט" (עמ' 131).

האם המונח “אילן־חנוכה” הוא המצאה של בני הדור הצעיר, המתבולל־למחצה, בארצות־הברית?

מספרו של עמוס אילון על הרצל מסתבר שלא. כבר הרצל קרא לאשוח בשם “אילן־חנוכה” (שם עמ' 198).

הרצל?!

ז’בוטינסקי לא היה אומר דבר שכזה!

ככה סתם

“ישנו חמור הרץ על שתיים”

חלק ממדורנו בשבוע שעבר הוקדש ל"הליכה על ארבע", כנגד “הליכה על שתיים”. הבאנו ציטטות מעיתונים ישנים ומחדשים, ומספרי קריקטורות. ביום שבו הופיעה הרשימה הצצנו, ככה סתם – “עונג שבת”, או לא “עונג שבת”? – בכמה מספרי אלתרמן ועמיחי, והופתענו לגלות בהם שורות מוכרות, שקיבלו לפתע משמעות חדשה.

צילום כריכת הספר של יצחק אורן “ז’בוטינסקי ואני” בהוצאת “הדר”

אלתרמן, שתיאר ב"חגיגת קיץ" כיצד “רצים על שתיים השמים והים” (עמ' 34), והקדיש שירים “לאדם ההולך כציפור על שתיים” (עמ' 163 שם) כתב בנוסח העברי של “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” (עמ' 32):

ישנו חמור הרץ על שתיים,

אבל על כמה רץ חמור־חמורותיים?

ויהודה עמיחי, באחד משירי ספרו “עכשיו ברעש”, שיצא לאור לפני כתריסר שנים כותב:

“אדם נוצר ללכת זקוף על שתיים אך נפשו בו רוצה לפעמים לפשוט ארבע…”

ואם לא די בכך, הרי שבעמ' 60 שם מצאנו שתי שורות אחרות, שגם הן הזכירו לנו – מבלי שהמשורר התכוון לכך, חלילה – את התנהגותם של כמה מהפוליטיקנים שלנו לא מכבר, בעת הבחירות לנשיאות ארצות־הברית:

אני מכריז על נשיא ארצות־הברית כעל אבי".

איך תיאר מנהיגו־לשעבר של עזר, מנחם בגין, את הנשיא קרטר, אחרי פגישתם הראשונה?

זה לא היה משהו שקשור בז’בוטינסקי?

פרסום ראשון מכתב־יד של ארבעה שירים מהמאה ה־16 על פירות

ארבעה השירים העבריים, המובאים כאן לכבוד חג־האילנות, החל בשבוע הבא, לקוחים מתוך אוסף שיריו של המשורר יוסף צרפתי, שחי ברומא ובפירנצ’ה בסוף המאה ה־15 ובתחילת המאה ה־16 ונפטר במגיפת הדבר של 1527, לפני 450 שנה. השירים, הרואים כאן אור־דפוס לראשונה, מצויים בכתב־יד מס' 554 בספריה הבודליאנית באוקספורד, המכיל כ־230 משיריו העבריים של יוסף צרפתי. רק כששית מן השירים הללו פורסמה עד כה בדפוס (על־ידי הפרופ' קאסוטו ושירמן ועל־ידי כותב טורים אלה). שירי־האהבה של יוסף צרפתי, שכמה מהם פורסמו עוד בשנת 1934 באנתולוגיה של פרופ' ח. שירמן. “מבחר השירה העברית באיטליה”. הלהיבו משוררים ומבקרים אניני־טעם כיעקב פיכמן ולאה גולדברג, שהקדישו למשורר רשימות נרגשות, וכיום הוא מוכר כאחד המשוררים הליריים החשובים שקמו לספרות העברית באיטליה בימי הרנסאנס.

ארבעת השירים המופיעים כאן לקוחים ממקומות שונים בכתב יד, וכל אחד מהם עוסק בעניין אחר. באוסף שיריו של יוסף צרפתי מופיעים עוד שמונה שירי־צימוד קצרים על אילנות נושאי־פרי. המופיעים כקבוצה אחת (שירים ר, רי"ט–רכ"ו).

בשירים המובאים כאן משתקפת מציאות חברתית, המוכרת לנו גם משיריו האחרים של יוסף צרפתי ומשירי משוררים עבריים אחרים שקדמו לו ושחיו בזמנו. כבר בתקופת ספרד היו מרבית המשוררים העבריים תלויים בחסדיהם של נדיבים וגבירים וכדי לזכות בחסדים אלה היה עליהם לכתוב שירי הלל וחנופה, לא רק בשבח הגבירים הללו, אלא גם בשבח עצמם – כדי לרומם ולפאר את מרכולתם. יוסף צרפתי, שהיה רופא ידוע ושירת, כאביו לפניו, כרופא־החצר של האפיפיורים ברומא וכרופאם של הגמונים ונכבדים בפירנצי, לא היה זקוק רוב ימיו לחסדים שכאלה. אבל בשנים האחרונות לחייו הורע עד מאוד מצבו הכלכלי, אחרי שעבד־המשפחה נמלט לאיסטנבול, כשהוא נוטל עמו את רוב אוצרותיה של משפחת צרפתי. וכשיצא המשורר בעקבותיו והצליח למצאו באיסטנבול, העליל עליו העבד עלילות בפני השלטונות, ורק בקושי ניצל בעליו ממאסר ממושך והצליח לחזור לאיטליה כל עוד נפשו בו, ובחוסר כל. זמן קצר לאחר מכן מת יוסף צרפתי מן המגיפה בביקתה בודדת בשדה מחוץ לפירנצי.

השיר הראשון בקבוצת השירים המובאת כאן הוא שיר שבח עצמי, ובו מהלל המשורר את שירתו ואת סגנונו, כשהוא נעזר בדימויים הקשורים בפירות (רימון, תאנה, אגסים, אשכול וכד'). השיר משופע במשחקי לשון, הרודפים זה את זה. כמעט כל שתי מלים רצופות בשיר מהוות צימוד, או קרובות זו לזו בצליליהן.

בשירים השני והשלישי מלגלג המשורר על ידידיו וקרוביו, השולחים לו “משאת־מגנות” – סלסלת פירות – ובה פירות קטנים. שנשקלו בקמצנות. בשיר “קחה גס אגסים” הוא עוקץ את יחיאל העשיר – הוא כנראה יחיאל מריאטי, הנזכר בשירים רבים של יוסף צרפתי ושל בני דורו – על ששלח לו פירות ב"כילות ונכלות". במקום שי נאה יותר – אולי שי כספי – לו ציפה המשורר. משום כך הוא שולח לו אגס גדול ומובחר – בתקווה שיבין את הרמז…

גם השיר “אחרי רפאני אלוהי” קשור במשלוח פירות. שיר זה מופיע בתוך קבוצה של שירים, שבהם מתאר המשורר מחלה קשה שעבר. הפעם מופנים חיציו אל קרובי משפחתו ואל ידידיו, ה"מונעים ממנו פירות הטובים והערבים". ושולחים לו מזון במשורה ובמשקל.

בשיר האחרון (“דודי, עבדי בער מונים”) אין הוא ממתין עוד לפירות שיישלחו לביתו על־ידי ידידיו, אלא הוא שולח את עבדו, כדי שיקנה או יביא לו ערמונים. הסוחרים בשוק – או ידידי המשורר, שאליהם נשלח העבד – מנצלים את העובדה שזה אינו יודע לספור ומרמים אותו. מן הכותרת שבראש השיר מסתבר שנכתב בשעה שמצבו הכלכלי של המשורר איפשר לו להחזיק בביתו עבד, או משרת. גם בכמה שירים אחרים באוסף – וביניהם השיר קצ"ז, הבא מיד אחרי השיר הקצר שהבאנו – מתלונן יוסף צרפתי על עבדו העצל והמזוהם (נושא ספרותי, שהיה חביב גם על עמנואל הרומי ועל אחרים). יתכן שהכוונה בכל השירים הללו לאותו עבד עצמו; ואולי זהו גם העבד שברח מאיטליה עם כספי־המשפחה; אם כי יתכן גם שהשירים מושפעים מאפנה ספרותית מקובלת. ידוע לנו, שבאותה תקופה עדיין החזיקו יהודים באיטליה בעבדים ובשפחות; אך גם משרתים נקראו לעתים בשם “עבדים”.

כמה מהשירים המובאים כאן כתובים במרירות ובכאב. אבל גם בהם ניתן להכיר באירוניה הדקה ובהומור של המשורר, המאפיינים רבים משיריו, וכן, בשליטתו בלשון ובטכניקה של מלאכת־השיר.

כְּרִמוֹן יְרוֹמוּן אֲמִירֵי אֲמָרֵי

וְצָף צוּף בְּצִפְצוּף שְׂפָתַי, וּמֵאֵין

תְּאֵנָה תְאוּנָה לְשַׁנֵן לְשׁוֹנִי,

וְנִיבַי יְנובוּן כְּגַסֵי אֲגָסִים

וְשִׁירֵי יְשׁוּרוּן יְשׁוּרוּן בְּמוֹרָא.

מְגָדִים הֲלֹא הֵם בְּתוֹךְ מַהֲמוֹרָא

וְלִי חֵיךְ יְלַחֵךְ כְּתַעַר וּמוֹרָא.

וְאֶשְׁקֹל זְמִירָה כְּאֶשְׁכֹּל זְמוֹרָה.

הערות: שיר ל"א באוסף שירי יוסף צרפתי. המשקל: המתקרב. שיר התרברבות ושבח עצמי, הרצוף כולו לשון נופל על לשון ודימויים הקשורים בפירות. “ירומון” – יתרוממו, יתנשאו (עפ"י ישע', מ"ט יא). “אמירי אמרי” – המובחרים שבדברי, צמרות דברי. “ושירי ישורון” – וישירו את שירי־ישורון, שירי האל, במורא, ברתת (השווה “ירומון יקומון זמירי ושירי” למשה בן־יואב, ידידו של המשורר. צימוד משולש של “ישורון” מופיע גם בשיר קמ"א באוסף צרפתי (“שיר ישורון”, ב"ממשלתם ישורון", “עם ישורון”. וראה שירמן, “השירה העברית באיטליה”, עמ' רכז). “בצפצוף שפתי” – השווה “צפצוף הפה”. רסע"ג, “בארבנו דם” ועוד. “הם” – אמרי, הנישאים אל־על, יפלו לתוך השוחה, מהמורה, באין בהם מגדים. “תאונה” – מוכנה, מסוגלת (ראה יחז', כ"ד יא ועוד). “לשנן” – ראה “שננו כחרב לשונם”, תהל', ס"ד ג, קמ"ד: לשוני מסוגלת לדקור כחץ שנון, וחכי ילחך כמו תער ומורא של גלבים. “ינובון” – יניבו (עפ"י תהל', צ"ב טו); “כגסי אגסים” – כאגסים מובחרים וגדולים. ראה “תאנים וערמונים… בין דקה ובין גסה”. תוספ' תרומ'. ג' ה ועוד. וכן “גם אגסים” בשיר ל"ב של צרפתי, להלן. לדברי ז. מונטנר, מופיעים בספרות ימי־הביניים לעתים אגסים במקום שזיפים (בהקדמתו ל"הנהגת הבריאות" לרמב"ם, עמ' 88). “זמירה” – שיר, זמר. שירי שקול כאשכול ענבים מובחר.

*

שיר אל יחיאל אשר עם היותו כלי / משאת מגנות שלח אלי, / וביודעי כי על טבעו התגבר, / ועל מדתו חמק עבר, / – כי הכילות הבלו / והנכלות גורלו / ושניהם בכל עמלו / בהר לנחלה לו – / ואשא משלי, וזה החלי:

קְחָה גַס אֲגָסִים, בּשׁוּק עִיר קְנִיתִים

וְהוּא אוֹת הֲכִי לֵב מְלָכִים לְבָבִי,

לְךָ הִיא, יְחִיאֵל, לְמִנְחָה שְלוּחָה.

וְיָדְךָ קְמוּצָה, וְיָדי פְתוּחָה.

הערות: שיר ל"ב באוסף. המשקל: המתקרב. שיר לידידו יחיאל מריאטי, שלקמצנותו הקדיש המשורר כמה משיריו. “הכילות והנכלות” – ראה “ומנכלות ומכילות פשוטה”, בשיר ל' באוסף זה, שגם הוא מוקדש לקמצנותו של יחיאל. “וזה החלי” – וכך אני מתחיל (פתיחה מקובלת במקאמות לפני שיר שקול). “גס אגסים” – המובחר והגדול באגסים. “הכי” – כי. “קמוצה… פתוחה” – השווה: “עינו האחת פתוחה ועינו האחת קמוצה”. שהש"ר “ברח דודי” ועוד.

*

שיר מוכיח המשורר האוהבים והקרובים / מונעים ממנו פרות הטובים והערבים, / אחרי הקימו האלהים מחליו חלי רע / אשר כמעט נפל כרע.

אַחְרֵי רְפָאָנִי אֱלוֹהַי – זֶה

יִתְחַכְּמוּ כֻּלָם עֲדֵי שָׁקְלָם

אֵין אִישׁ פְרִי יָבִיא לְאָכְלָה, אוֹ

אֶקְרָא עֲלֵי עַרְשִי לְכָל יוֹדְעַי,

"אַל תַּעְזְבוּנִי, אִם רְפָאָנִי

הֵימָן וְזֶה דַרְדַע וְזֶה כַּלְכֹּל,

אָכְלִי בְּמֹאזְנַַיִם וּבַמִשְקֹל.

יִקְרַב כְּגַרְגָר עִנְבֵֵי אֶשְכֹּל.

עֵת אֶחֱזֵֵם אוֹכְלִים וְאָרִים כֹּל:

צוּרִי! הֲבוּ לִי, אֹכְלָה מִכֹּל!"

הערות: שיר קנ"ה באוסף צרפתי, המשקל: המהיר ב. המשורר מתלונן על קרוביו וידידיו, הקופצים ידם מלשלוח לו פירות טובים. אחרי שהחלים ממחלתו. “הימן דרדע יכלכל” – אישים מקראיים הידועים בחכמתם (דבה"א ב' ו). יתחכמו" – קרוביו מתחכמים כהימן ודרדע, ושוקלים במאזניים כל מזון הניתן לו. “וארים כלי” – מלקטים ואוספים, כדבורים האוגרות דבש.

*

נשא המשורר לשיר ידו / על המונים, / וענבים הערמונים / מאת עבדו. / כי תחת אשר לא ידע מנינם / יצאו לחפשי חנם, / ולא תבע, בנפשם גהגם.

דוֹדַי, עַבְדִי

גִנְבוּם גָנֹב!

בַּעַר מוֹנִים.

כִּי תַחַת זֹאת

אֵין לוֹ מִסְפָּר

הַתֹּפֶת לֹא

בָּעַרְמוֹנִים

תִבְעַר, מוֹנִים!

הערות: שיר קצ"ו באוסף. שיר צמוד מורכב. משקל התנועות. המונים – הרמאים, מלשון הונאה. “כי תחת אשר” – מפני שהעבד אינו יודע למנות מאשימים אותו באבדן הערמונים, ואלה שרימו אותו ניצלים מעונש. “בער מונים” – בור ובער, ואינו הבער שבמונים (בכתב־היד כתוב “בערמונים”). “אין לו מספר” – אינו יודע למנות. “גנבום גנוב!” – לשון אירוניה כמו בשיר ל"ה באוסף: “וקחו משוש עיני ומלאו כיסכם!” וכד'. “תחת זאת” – על זאת. “מונים” – רמאים. הערמון נחשב כדבר שאינו יקר ראה: “אין כל אשר חשב שווה חצי ערמון” ב"תורת האמת" לזכריה כהן (“מונאטסשריפט” 1894 עמ' 413).

שיחת חוץ

(לונדון)

הראה לי את מכוניתך – ואומר לך מה חושבים עליך שכניך", אומר פתגם עתיק, הנכון תמיד.

ואמנם הצצה במכוניתו של אדם מאפשרת לרוב להכיר מיד לא רק את מצבו הפינאנסי, אלא גם את מצבו הנפשי. הפסיכולגים אוהבים לנתח את הקשר שבין אופי האדם לבין צורת מכוניתו. “הגבר האלגנטי” יכול, אולי, להרשים הדיוטות במכונית ספורט ארוכה ומחודדת, הפורצת קדימה בסערה. אבל הפסיכולוגים יודעים בדיוק מדוע בחר הג’נטלמן דווקא במכונית כזאת (הא־הא).

הישראלי החו"לה (כלומר: זה הנמצא בחו"ל רק לתקופה קצרה, בניגוד ל"ישראלי הגולה") נוסע בדרך־כלל במכונית מטיפוס ומודל המוכרים בעולם הגדול בשם המדעי הקצר “טראנטה”. הסיבות מובנות (ראה תקנות הקצבת מטבע זר). לנו אישית לא הפריעה מעולם העובדה שאנו מבלים את רוב נסיעותינו בחו"ל בתוך טראנטה. אבל לשכנינו ולידידינו שם הפריעה עובדה זו לא פעם מאד־מאד.

בשנים שבהן גרנו בלוס –אנג’לס היתה לנו תחילה “טראנטה מבית טוב” מכונית “וולוו” זעירה מן המודל הישן, שכמותו אין השוודים מייצרים זה שנים. קנינו אותה עם בואנו לארה"ב במגרש גרוטאות תמורת 180 דולאר (היא היתה בת שבע) ומכרנו אותה ארבע שנים וחמישים אלף ק"מ מאוחר יותר תמורת 210 דולאר, כשהתקרבה כבר לבת־המצוה שלה. אמנם צורה מרשימה לא היתה לה, אבל היא נסעה בלי בעיות על כפית דלק בשבוע, ומעולם לא נזקקה לתיקונים כלשהם. היו ימים שבהם הקפידו השוודים קצת יותר על שמם הטוב כייצרני מכוניות…

כשהיתה העוזרת הכושית באה לביתנו שבלוס־אנג’לס פעם בשבוע למשך מספר שעות, היתה מחנה את מכונית הקאדילאק האדומה החדשה שלה בפתח ביתנו. כל מי שראה את שתי המכוניות החונות לפני הבית היה משוכנע, כמובן, שהמכונית האפורה והמאובקת היא של העוזרת (טוב תמיד אמרנו שהם לא יודעים לשמור על רכוש!), ואילו הקאדילאק החדשה והמצוחצחת היא של בעלי־הבית. שאלה אחת נשארה בכל זאת ללא מענה: אם כך הדבר, מדוע זה מגיע בעל־הבית לביתו רק פעם בשבוע, ולמשך כמה שעות בלבד?

ה"טראנטה" הקטנה שלנו עוררה לא־פעם את חמת השכנים האמריקאים כשהיינו מחנים אותה במקרה מצידו השני של הכביש, לפני הבית שממול, היה השכן הגר באותו בית ממהר לצלצל בדלתנו, כדי לבקש מאתנו שנזיז את “הדבר הזה” מפתח ביתו. לא היה איכפת לו כל כך שמכוניתנו תעמוד לפני ביתו במשך היום (אולי מפני שלא היה במשך היום בבית, או מפני שהיה בטוח שיחשבו שזוהי מכוניתו של הגנן היאפאני). אבל ברגע שירד הערב היה מזכיר לנו בנזיפה לסלק את המכונית מפתח ביתו ולהעבירה אל הצד שלנו – לפני שיגיע אחד מידידיו לבקרו במשך הערב ויחשוב, חלילה, שזוהי מכוניתו שלו.

פעמיים אף גרמה ה"טראנטה" החביבה שלנו לכך שנעצרנו על ידי משטרת לוס־אנג’לס ובוורלי־הילס על לא עוול בכפינו. זה היה כשמכונית־הסיור המשטרתית הבחינה במכוניתנו הנוסעת בשעות הערב בלב השכונה העשירה והמיוחסת, ומיד אותתו לנו השוטרים לעצור, הם אף הודו בפה מלא כי עצרו אותנו לא משום שביצענו עבירת־תנועה כלשהי, אלא פשוט משום שהמכונית שבה נהגנו לא “התאימה לסביבה”.

עם בואנו לאנגליה, לפני חודשים אחדים, חיפשנו לנו שוב, “טראנטה” מתאימה, שבעזרתה נוכל לבלות את חופשתנו ביתר הנאה. ואמנם, בעזרתם של כמה ידידים מקרב הילידים מצאנו עד מהרה גרוטה מהלכת, שתאמה את מצב המטבע הזר שברשותנו, והתחלנו לנהוג בה בצד השמאלי של הכביש (אחרי כמה נסיונות בלתי מוצלחים לנהוג בצידו הימני, כנהוג בארץ).

אנשי השכונה הלונדונית שבה אנו גרים נתגלו כרגישים משכינינו בקאליפורניה לגבי שנת־הייצור של הרכב החונה ברחובם. אולי משום שרבים מהם משתייכים למעמד העובד, ולא זו בלבד שאין להם מכונית חדשה – אפילו טלפון עדיין אין בדירת רבים מהם (עובדה: מרגע שהגענו לשכונה לא ראינו את תא־הטלפון הציבורי שמול חלוננו ריק אפילו פעם אחת!

אין זאת אומרת חלילה, שאין למצוא גם באנגליה מכוניות הדורות, או סנוביזם של “אנטי־טארנטה” עצם העובדה שיש לאדם מוסך פרטי לפני ביתו מעניקה לו חשיבות מיוחדת, ובעיקר בבוקר שלמחרת ליל כפור וברד, עת יוצא הוא לכביש במכוניתו הנקייה והיבשה, שעה שאנו – חוני חוצות חסרי גג – נאלצים לגרד בבוקר את שכבת הכפור מן הזגוגיות בעזרת איזמל, מים רותחים או "ספריי מיוחד נגד קרח, בשעה שקניית מכונית חדשה ונאה באמריקה היא מעמסה שגם פועל יכול לעמוד בה – אם רק ישנה את סולם־העדיפויות שלו, כבמקרה הקאדילאק האדום שהזכרנו – הרי באנגליה משמשת מכונית־פאר סימן היכר לא רק לאדם עשיר, אלא גם לבעל ייחוס.

בראש סולם־היוחסין עומדים, כמובן, בעלי המכוניות הכהות והמרובעות מדגם “רולס־רויס” או “בנטלי”, ובעיקר אלה מהם שאינם נוהגים את מכוניותיהם בעצמם, אלא נעזרים בשירותו הקבוע של נהג “שופר” במדים. מכוניות כאלה אפשר לראות כאן בפתח חנויות־הפאר, מלונות־הפאר, מסעדות־הפאר ואולמות התיאטרון שבמרכז לונדון, ובעיקר ברובע “מייפר” העשיר. בעלי המכונית ההדורים מבלים זה שעות שם, בפנים, שעה שהנהג הפרטי המצוחצח במדי־השרר שלו ממתין בחוץ לפני המכונית, כשהוא מנצל כל שנייה פנוייה כדי לנגב עוד גרגר־אבק שדבק ללכה המבריקה, או כדי לצחצח שוב את פסלון המתכת היוקרתי המתנוסס בראש ה"שפיץ" שבחזית המכונית.

קשה לתאר במלים את מבט הבוז שופע־הרחמים המופיע לא רק בעיני בעל ה"רולס" אלא גם בעיני הנהג שלו, שעה שעליו לעצור בצומת, כדי לאפשר ל"טראנטה" שלנו לעבור. לרוב מתבוננים בנו השניים כאילו היינו שקופים – במין הבעה סונטת, שיש בה מן הסלידה, החמלה והאדישות גם יחד.

עד שהחלו הפצצות…

לפני מספר חודשים התפוצצה פצצה מתחת למכוניתו ההדורה של חבר־פרלמנט עשיר. ימים מספר אחרי כן התפוצצה פצצה נוספת מתחת למכונית הדורה של עורך־דין, והמשטרה שיערה שהיא הונחה שם בטעות, כיוון שמכוניתו היתה דומה למכונית־הפאר של חבר־פרלמנט אחר, שגר זמן־מה קודם לכן באותה סביבה.

אבל אז הודיעה המחתרת האירית: “לא התכוונו לעורך־דין או לחבר־הפרלמנט באופן אישי. הנחנו את הפצצות מתחת למכוניות רק משום שהיו אלה מכוניות הדורות ויקרות, שנראו לנו כשייכות ל”מישהו חשוב".

מאותו רגע – כך מרכלים בעיר – ירדו מחיריהן של מכוניות־הפאר, ובעליהן של ה"רולס־רויס’ים" החלו להתבונן בנו במבט חדש. לא עוד אותו מבט זגוגי מתנשא, שכולו לגלוג דקיק מהול ברחמים. להיפך: לא פעם נדמה לנו עתה כי הם מסתכלים ב"טראנטה" שלנו ביותר מקורטוב־של־קנאה. ובעצם, אלמלא התביישו, היו בוודאי פונים אלינו בבקשת תחנונים: “אנא, עשו לנו טובה. בואו, נתחלף במכוניות”.

אשר לנו – אנו נשמנו לרווחה לשמע הצהרתה של המחתרת האירית. בנו לא יפגעו. אשרינו! יש לנו “טראנטה”.

מנצ’סטר

לכל ישראלי הנמצא בלונדון ניתן לפגוש כאן שני ערבים. או לפחות שניים הנראים במבט ראשון כשכנינו שמעבר לגבול.

אתה נכנס לקרון הרכבת התחתית, לחנות, למונית, לקולנוע – ומיד אתה נתקל בזוג צעירים שחרחרים, בעלי קלסתר פנים מוכר. ומיד מתחילה לנקר השאלה: הם כן, או הם לא?

גם בעל המכולת הקטנה בשכונה הלונדונית, בה אנו נמצאים כעת נראה לי לראשונה כבן אחת מארצות ערב. מה גם שבחנותו ניתן למצוא מאכלים מזרחיים לרוב. רק מאוחר יותר נתברר לי שהוא אמנם מהמזרח: אבל מהמזרח הרחוק יותר – בן בנגלדש, הארץ שעלתה לאחרונה שוב לכותרות.

לפני כשבוע נכנסתי לחנותו והוא קיבל את פני בחמימות גדולה מן הרגיל.

“אמש ראיתי את הסרט בטלוויזיה, ובכיתי”, הפתיע אותי. “לא ידעתי שגם אתם סבלתם כל־כך”.

היה זה סרט על אושוויץ – “הפתרון הסופי”, שחלקו הראשון הוקרן בטלוויזיה העצמאית בכל רחבי אנגליה, לפני כשבוע.

אמש צפינו בחלקו השני של הסרט, שגם הוא הוקרן במשך שעה וחצי בכל רחבי האיים הברטיים. הופיעו בו מרואיינים ישראליים, שדיברו עברית – אברהם כוכבי, נגן־המפוחית שמואל גוגול, דב פנחסוביץ ועוד. ושוב הראו בסרט את תמונות־הזוועה שצולמו בידי החיילים הגרמנים עצמם – גופות דקים, עור ועצמות, המועמסות על גבי מריצות וגולשות לבור המוות בזו אחר זו.

למה צילמו החיילים הגרמנים את המראות הנוראים? למה הנציחו את המעשים, המוקיעים אותם לדראון־עולם?

האמנם רק חוש הסדר הגרמני המפורסם, הרצון לתייק, להכניס לארכיון? שיהיה סדר!

נראה שלא רק זה. סיפר אחד החיילים, שצילמו את הקטעים:

“צילמנו אותם כדי להראות אותם בבית, לבני המשפחה, בבואנו לחופש”. כלומר: זה היה מצחיק אותם…

אפשר לדמיין את התמונה: איש הס. ס. חוזר מאושוויץ לסוף־שבוע בבית, ומראה להם “סרטים מצחיקים” שהביא מן העבודה.

כמה פשוט וזול: יש מסיבת יום־הולדת לילד? אורחים הגיעו לשבת? אין צורך לשכור סרט של צ’רלי צ’פלין או “השמן והרזה”. אפשר תמיד להראות שלדים יהודים מחליקים במגלשה אל קבר־אחים.

בין המרואיינים שדיברו בסרט אמש היו גם כמה מן הגרמנים הללו ששירתו בס.ס. גברים ונשים בשנות הששים שלהם, מטופחים, הדורי־לבוש, שבעי־רצון מעצמם. אותו עורף־הפר המוכר, הסנטר הכפול, העיניים המימיות… הנס ואלזה הקלאסיים… נראים כיום טוב. שבעים, רגועים. מדברים ברצון על התקופה. נוסטאלגיה היא עכשיו ענין שבאופנה…

בכל פעם שאני רואה עתון ישראלי המתמוגג בכותרת צוהלת: “צמד שחקנים מישראל מעורר רעמי צחוק בדיסלדורף” אינני יכול שלא לחשוב: את מי הם מצחיקים?

מיהם הצופים בתיאטרון, אותם צופים דשנים, הדורים, שוחרי־תרבות, הצוהלים למראה מאמציהם של השחקנים והזמרים שלנו?

הערב ראינו כמה מהם על המסך.

כן. למעלה משלושים שנה עברו מאז, ואנחנו ממשיכים להצחיק אותם.

אז מה הפלא שהם צוחקים?

שיחת חוץ

דן אלמגור מדווח על בקורו הקצר של “טייס השלום” הישראלי בלוס אנג’לס, על הופעותיו באוניברסיטאות הגדולות של קליפורניה, ועל פגישותיו עם עשרות סטודנטים מארצות־ערב, שקיבלו את פניו במחיאות־כפיים ובלחיצת־יד

הרעיון להביא את בעל “קליפורניה” לקליפורניה האמתית נולד מיד לאחר המיפגש ה"שקט" הראשון בין סטודנטים ערביים וישראלים, שנערך בימים אלה. כמעט כל הסטודנטים הערבים דיברו בהערכה על אייבי נתן וניכר היה ש"טיסת השלום" שלו השאירה עליהם רושם רב. וכך צצה ההצעה להתקשר עם אייבי, שהיה אז בניו־יורק, ולהזמינו ללוס אנג’לס, כדי שייפגש עם הסטודנטים הערבים והישראלים בעיר.

אייבי הסכים מיד. אולם זמנו דחק, ולא היה בידו להקציב לביקור מעין זה אלא יום אחד בלבד: הוא יגיע ללוס אנג’לס בשעה 10.45 בבוקר, ויעזוב אחרי חצות. אף־על־פי־כן, ועל־אף העובדה שנותר יום אחד בלבד עד לביקורו, נרתמו שלושת הסטודנטים שהתנדבו למיבצע – שניים מהם ישראלים, ואחד יהודי אמריקני – לארגן את ביקורו של “דון קישוט” הישראלי בעיר־הסרטים.

הוחלט להפגיש את אייבי עם הסטודנטים של שתי האוניברסיטאות הגדולות בעיר, וכן עם הסטודנטים הישראלים והיהודים, תלמידי המכללה למדעי־היהדות. עתון מקומי התנדב לכסות את הוצאות הטיסה מניו־יורק, וארגוני הסטודנטים גילו נכונות רבה, כדי לאפשר את ביקורו של אייבי במוסדותיהם. תוך כמה שעות התנוססו על לוחות המודעות באוניברסיטאות מודעות לבנות, המכריזות על ביקורו של “טייס השלום” הישראלי, ועל סיסמת הרצאתו: “שלום פירושו סלאם”. שתי המילים, העברית והערבית, שימשו גם כמסגרת לכרוז זה. ובמהרה פשטה השמועה על ביקורו של אייבי בקרב קהל הסטודנטים הישראליים והערביים כאחד.

עם ערב התקשר עם הסטודנטים המחזאי ההוליבודי חליל הרשווי, בן למשפחה ערבית, ומחבר הקומדיה “נאת מדבר בלב מנהטן”, המספרת על נישואי צעירה ערביה לצעיר יהודי. הרשווי, שמחזהו יועלה בקרוב גם על קרשי ברודווי, חולם זה מכבר על הצגת בכורה סימולטאנית בתל־אביב ובאחת מבירות ערב. “התלהבתי לשמע סיפור טיסתו של אייבי”, הודיע, “ואני מוכן לתמוך בו ככל יכולתי. ברצון רב אבוא לנמל התעופה, בכדי לקדם שם את פניו בברכת ‘סלאם עליכום’”.

שעות אחדות לפני בואו של אייבי התקשר המחזאי הלבנוני שוב, ושאל בהתלהבות: “מדוע לא נקים בלוס אנג’לס חוג של סופרים ואנשי־רוח ממוצא יהודי וערבי, שיעסוק בחיפוש דרכים נאותות לקידום השלום במזרח התיכון?”. מיד צלצלו הטלפונים. תוך שעתיים הודיעו כמה סופרים ופרופסורים על הצטרפותם לחוג זה. ביניהם: המחזאי היהודי שמעון וינסלברג (מחבר “חתול בגטו”) והסופר הכושי המפורסם לואי לומאקס (ספרו יצא לא מכבר בתרגום עברי), שהסכים לעמוד בראש הוועדה.

“הבלדה של אייבי”

כשירד אייבי בנמל־התעופה הבינלאומי של לוס אנג’לס קידמה את פניו משלחת, ובראשה חליל הרשווי, שהיה נרגש לא פחות מן האורח. “שלום”, קרא בנו של המהגר הלבנוני לטייס התל־אביבי. “סלאם עליכום”, ענה אייבי בחיוך, והשניים התחבקו בלבביות.

בחוץ המתין קאדילאק שחור ומפואר, ובו נהג בבגדים מהודרים. שניהם, הקאדילק ונהגו, הועמדו לרשותו של אייבי על ידי אחד מנכבדי העיר. בפתח מועדון העיתונאים המתינו לאורח לואי לומאקס ושמעון וינסלברג, שברכוהו בלבביות. המשורר האמריקני הרברט ברין מסר לידיו של אייבי את גליון העתון, שבשערו נדפס השיר “הבלאדה של אייבי נתן”, פרי עטו. רוב העתונים היהודים הופיעו אותו בוקר בכותרות בולטות: “אייבי נתן הגיע!”

במועדון העתונים של לוס אנג’לס רבתי חיכו לאייבי שש מצלמות טלביזיה, ושורת מיקרופונים. בין הנוכחים היו כמה מן המפורסמים בעתונאי העיר, וכמובן, גם כמה עתונאיות צעירות יותר ופחות, ששימעו של הטייס הישראלי הגיע אליהן זה מכבר.

להודות על האמת, חששתי במקצת. ראשית, מעולם לא תיארתי את אייבי כמדינאי במסיבת עתונאים. ושנית, הוא היה עייף וסחוט למדי, ומאוכזב מעשרת הימים הראשונים לביקורו בארה"ב. באותו בוקר שמע לראשונה גם על על הגזירה שניתנה לעובדי “קול ישראל”, שלא להזכיר עוד את שמו, גזירה שצויינה בהבלטה ובתמיהה בכמה מעתוני לוס אנג’לס. ראיתי לפני כמה מן העיתונאים השנונים בעיר, וחששתי שמא יערכו באייבי טבח של ממש.

ההפתעה היתה נעימה. אייבי התיישב ליד השולחן העמוס מיקרופונים כדיפלומט וותיק ומנוסה, והחל להשיב תשובות ענייניות, ברורות, קולעות ומנוסחות כהלכה. לא פעם הותקף ב"אש צולבת" מכל האגפים, אך השיב לכל ללא התרגשות, וללא כל גמגומים. “אח, אילו רק היו כל הדוברים שלכם כמוהו”, לחש לי צלם טלביזיה לא־יהודי, שצילם את אייבי ללא הרף.

השאלות היו רבות ומגוונות, פרט לפרטי הטיסה עצמה, התעניינו העתונאים לדעת מי מממן את הנסיעה, וכמה זמן יוכל אייבי להחזיק מעמד מבחינה כספית (“בזה אני סומך על ‘קליפורניה’”, ענה). אחד העתונאים ניסה לנגח אותו, והזכיר לו שוב את גרי דייויס, “אזרח העולם” (מסתבר שדייויס צלצל אל אייבי בהיותו בפאריס, והציע לו “דרכון כל־עולמי”). כולם התעניינו לדעת אם ממשלת־ישראל מסייעת לאייבי במסעו. תשובתו היתה מאופקת למדי: “להיפך. אינה מתערבת, אבל גם אינה עוזרת, אילו עזרה, אולי הייתי משיג בארה”ב הרבה יותר משהשגתי".

אייבי חזר בקיצור על ה"אני מאמין" הקצר והפשטני שלו: שתי הממשלות, משני הצדדים, לא עשו די כדי לקרב את השלום באיזור. המעצמות הגדולות מתעלמות מן המצב, כל עוד אין שפיכות דמים באיזור. יש אנשים חכמים משני צידי הגבול, אך עליהם לשבת ולהידבר יחד, ולשם כך יש צורך ב"קוסיגין של העולם המערבי", שיפגיש את שני הצדדים ליד שולחן אחד. מיהו המועמד הטוב ביותר לכך? הנשיא דה־גול! (זו היתה הצהרה נועזת ביותר בשבוע שבו אין דה־גול פופולארי במיוחד בארה"ב, לאחר הקרע בנאט"ו).

“אייבי רציני מדי!”

מסיבת העתונאים נמשכה כשעה, ולאחר ראיון ראדיו נוסף מיהר הקאדילאק השחור לאוניברסיטת קליפורניה, הגדולה באוניברסיטאות העיר. שם התכנס באולם בניין הסטודנטים קהל של כארבע מאות סטודנטים, אף־על־פי שהיה זה יום הלימודים האחרון לפני פגרת חג הפסחא, וברוב הכיתות התנהלו עדיין בחינות מחצית הסמסטר. בין הסטודנטים בלט חלקם של הסטודנטים הישראלים והיהודים, אך באולם ניתן היה להבחין לפחות בשלושים סטודנטים ערבים, וביניהם כמה מן הסטודנטים הפעילים ביותר באגודות האנטי־ישראליות השונות. רבים חששו ל"התפוצצות".

מנחה האסיפה היה סטודנט הודי חייכני, שהתרגש כשנודע לו שאייבי קיבל את חינוכו בהודו, וקיבל את פניו בברכה הודית מצלצלת. “עלי לומר שאני גאה בך”, אמר הצעיר השחום והממושקף. “ובעצם, איפה עוד יכול להיוולד אדם החותר לשלום, אם לא בהודו?” (הוא שכח, כנראה, איפה נולד האיש שהשכין שלום זמני בין ההודיים לבין שכניהם).

על הבמה הוצבו מספר מיקרופונים. אבל אייבי העדיף את הגישה האישית, חסרת הפורמאליות. הוא התיישב על שפת הבמה שילב רגל על רגל, והחל לשוחח ישירות עם הסטודנטים. הוא צדק. מן הרגע הראשון החלו החיוכים, וכעבור כמה דקות פרצו גם הסטודנטים הערבים בצחוק לשמע בדיחותיו, ומאותו רגע ואילך התנהלה הפגישה באווירה חמה, לבבית ושופעת הומור.

אייבי סיפר את קורות טיסתו כמספר־סיפורים עממי, המספר צ’יזבאט מימי “אלף לילה ולילה”. הוא סיפר בהרחבה וללא בושה כיצד הגיע לרעיון הטיסה, כיצד נכשל בבחירות, כיצד ארגן את הפטיציה, וכיצד המריא בוקר אחד לדרך. דריכות־מה הורגשה על כסאות הסטודנטים מארצות ערב, כשהגיע לתיאור קבלת הפנים בפורט־סעיד. אבל מיד נשמו הללו לרווחה, וחזרו לצחוק עם האחרים. אפילו כשאייבי התחיל לתאר בפרוטרוט ובהגזמה איך הצליח לעכב את הטיפול במטוס, ולהשאר למשך הלילה, על אדמת מצריים, נראו סימנים של קורת־רוח על פניהם של הסטודנטים המצרים. אייבי סיפר על הפיג’מה שקנו לו, על משחק הקלפים, על המתנות שקיבל, על הסיור בעיר ועל הביקור במועדון הלילה, שלא יצא אל הפועל (“לא נוכל לקחת אותך למועדון לילה, קפטן נתן. אתה רציני מדי!' אמר מפקד שדה־התעופה”). אבל בין בדיחה לבדיחה חזר אייבי וסיפר קצת יותר ברצינות על שיחותיו החטופות עם המצרים השונים שפגש ועל יחסם לשלום.

לאחר שסיפר על קבלת הפנים שנערכה לו בישראל, עבור אייבי לתיאור מסעיו באירופה. גם כאן תיאר בצורה הומוריסטית איך התגלגל אל האפיפיור, וכיצד קיבל אותו הלה. הוא החל לחקות את אורח־דיבורו של האפיפיור, ולרגע חששתי לתגובות הסטודנטים הקאתוליים. אבל הוא עשה זאת בחן ובטאקט, והכל צחקו בהנאה. הוא סיפר על ספר התנ"ך היקר שנתן לאפיפיור (“כשלקחתי אותו עמי הודעתי לחנות שאשלם עבורו רק אם יסכים האפיפיור לקבלו. הוא הסכים, וזה עלה לי מאה וחמישים דולאר”). על הפגישות עם סארטר ומוריאק, ועל נסיונותיו לראות את דה־גול (“חשבתי שאחרי שראיתי את האפיפיור אוכל לראות את דה־גול. מסתבר שהאפיפיור הוא האפיפיור, אבל דה־גול הוא אלהים!”). אין פלא שהקהל פרץ כאן במחיאות כפיים סוערות.

אייבי לא התבייש לספר על אי־הצלחותיו בניו־יורק. “במשך עשרה ימים צלצלתי לכל המזכירות בוושינגטון, וכולן אמרו לי: ‘תמשיך לצלצל, מר נתן. תמשיך לצלצל’. אתמול נמאס לי. עליתי על האווירון, וטסתי לוושינגטון. גם הפעם קיבלתי אותן התשובות בדיוק. אבל הפעם ראיתי, לפחות, את המזכירות”.

החרם של “קול ישראל”

הצ’יזבאט הגדול תם. הגיע תור שאלות. סטודנט ערבי קם, ושואל את השאלה המובנת מאליה: “מה עם הפליטים?”.

אייבי מוכן לשאלה זו ועונה את תשובתו הרגילה. “אני מאמין שגם בעייה זו ניתנת לפתרון, אם רק נשב יחד. כל עוד אומר צד אחד ‘החזירו את כל הפליטים’ והשני עונה ‘גם לא פליט אחד’ נמשיך להישאר באותו מצב ממש”.

סטודנט ערבי שני קם, וגם הוא מציג שאלה שניתן היה לצפות לה: “ומה עם פצצת האטום?”

“אתה שואל אותי בדיוק מה ששאל אותי מפקד שדה־התעופה בקאהיר”, מחייך אייבי. “אתם בטוחם שאנו מכינים פצצה כזו, ואנחנו משוכנעים שהמומחים הגרמנים מכינים בדיוק אותה פצצה אצלכם. חבל על המאמצים. ממילא, אם נטיל אנחנו ראשונים את הפצצה, תוטלנה תוך זמן קצר כמה פצצות גם עלינו. מוטב שנשקיע את כל המרץ הזה באפיק אחר”.

ושוב שאלה: “מדוע כותבים העתונים היהודיים בארה”ב דברים מכוערים כל כך עלינו?".

אייבי: “להודות על האמת, לא ידעתי זאת עד כה. ראיתי השבוע מאמר על בעיית הפליטים בעתון אמריקני, אבל הוא היה דווקא פרו־ערבי ובכלל, האם הדברים שכותבים בעתונים שלכם עלינו יפים יותר?”.

הסטודנטים הערבים אינם מתפרצים גם כשאייבי מדבר ביתר חריפות על הצעתו של ד"ר מהדי, על כמה מן הדעות המוסכמות שבין הערבים, ועל השאלה האם יש מקום לדון בזכות קיומה של ישראל. על־אף שהוא תקיף בכמה מדיעותיו, מקבלים הסטודנטים הערביים את דבריו ברוח טובה. ולאחר תום השאלות מצטרפים גם הם למחיאות הכפיים. כמה מהם ניגשים ללחוץ את ידו, ולהחליף עמו כמה מלים נוספות. אבל השעון “רץ”, ויש להגיע לקצה השני של העיר, לפגישה עם תלמידי האוניברסיטה של דרום־קליפורניה, מבצר הסטודנטים הערבים במערב ארה"ב.

בבואנו לקריית האוניברסיטה ממתינים לנו באולם כשבעים סטודנטים, מכל ארצות ערב. האווירה מתוחה קצת יותר מאשר באוניברסיטה האחרת. כאן אין כמעט סטודנטים יהודים וישראלים, והכל ממתינים בדריכות למוצא פיו של האורח. ושוב מתיישב אייבי על שפת הבמה, ומתחיל לספר את סיפורו. ושוב נסחפים הכל באווירת הצ’יזבאט מזה, ומאזינים בשקט ל"ציונות" שבה הוא ספוג. וכשמסיים האורח את סיפורו מגיבים שבעים הסטודנטים הערבים במחיאות כפיים. ונדמה לי לרגע שבעיניו של הטייס שלנו מנצנצת דמעה.

ושוב: שאלות. אותן השאלות. ושוב מספר אייבי על ה"סולחה" שהשכין בין שתי החמולות בכפר קנה. ונראה שהאווירה אוהדת, והכל רוחשים לו אימון.

סטודנט מצרי שואל: “אתה מנסה לתאר את ישראל כדמוקרטיה. קראתי אתמול בעתון, ששירות השידור הישראלי נצטווה לחדול מלהזכיר את שמך. האם חרם מעין זה, שאינו קיים אלא בארצות טוטאליטאריות, עומד בקנה אחד עם המסורת הדמוקראטית?”

גם לאחר שתם תור השאלות, אין הקהל מתפזר. הכל מצטופפים סביב אייבי וסביב שני הישראלים שעמו, וממשיכים בשיחה ברוח טובה, ואפילו בהומור. שליח מחברת הטלויזיה אי.בי.סי. מופיע לפתע, כדי לקחת את אייבי לשידור טלביזיה פופולרי, המוקרן מחוף אל חוף. אבל אייבי, איש הפרסומת, מוותר הפעם על ההופעה. לא בכל יום מזדמן לו לשוחח עם שבעים סטודנטים מארצות ערב.

עוגות של ה"ציונים"

השיחה נמשכת כחצי שעה. וכבר בא תורה של קבלת הפנים החגיגים במלון “שרתון”, אליה הוזמנו עורכי העתונים המקומיים, סופרים ונכבדי הקהילה. אייבי מחליט על “טיסת יחיד” נוספת. הוא מודיע לכל הסטודנטים הערבים על קבלת הפנים, ומזמין אותם אליה. “אני מזהיר אתכם, שיהיו שם הרבה ציונים. אבל יהיה גם קפה. ועוגות. ותתקבלו יפה. אני מבטיח”.

בבית המלון כבר ממתינים לו העורכים והצלמים. האווירה חגיגית, מהודרת. לפתע מופיע בדלת צעיר שחרחר, בחולצה ספורטיבית, פתוחה. אייבי חש אליו! זהו הסטודנט מערב־הסעודית שתקף קודם בחריפות את זכות קיומה של מדינת ישראל. הוא נענה להזמנתו של אייבי והופיע לקבלת הפנים במלון!

הצעיר אינו נבוך. הכל מטפלים בו כבאורח הכבוד, כמנסים להתחרות בקבלת הפנים לה זכה אייבי בפורט־סעיד. עסקני הארגונים היהודיים שבעיר ניגשים ללחוץ את ידיו של הצעיר הסעודי ולכבדו בקפה ועוגות, בעוד אייבי מספר שוב את סיפורו לתוך המיקרופונים של צלם הטלביזיה, שהגיע זה עתה.

הזמן דוחק. בשעה 9:30 בלילה מתכנסים כל הסטודנטים הישראלים בעיר לבנין המכללה למדעי היהדות. אייבי מציע לצעיר מערב־הסעודית להצטרף לפמלייה, ולבוא עמו לבנין האוניברסיטה היהודית. למרבה ההפתעה, מסכים הצעיר גם לזה. וכך, לראשונה בתולדות המכללה היהודית של לוס אנג’לס, בא בשעריה סטודנט מארץ ערבית.

אולם־המכללה הומה מפה לפה, וכמאה אנשים עומדים ליד הקירות, מחוסר מקום. הכל נרגשים. אייבי סחוט מעייפות, אך משתדל לחייך אל כל הידידים החדשים והישנים. בין הנוכחים נמצאים גם כמה סופרים הוליבודיים, וביניהם מיכאל בלנקרופט, מחבר הספר על ניל"י, שיצא לא מכבר בעברית.

המארחים מברכים את הסטודנט הערבי שהעז “לנחות” באוניברסיטה, ומציגים בפני הקהל את המחזאי חליל הרשווי, הקורן מאושר. הרשווי נושא נאום קצר ועליז, ומברך שוב את “טייס השלום”. הקהל הישראלי והיהודי מגיב על דברי המחזאי הלבנוני במחיאות כפיים סוערות. ושוב פותח אייבי בסיפורו, ושוב רועמים גלי הצחוק. הפעם יותר מתמיד.

אייבי אינו שוכח את המטרה שלשמה בא. הוא משביע את הסטודנטים הישראלים להמשיך במאמצים והתקשרויות עם הסטודנטים הערבים בעיר, ולאחר שהוא מקליט ראיון רדיו אחרון, קרוב לחצות, הוא “טס” לשדה התעופה. בשעה 12:45 בלילה הוא ממריא מלוס־אנג’לס, בדרכו לקליוולנד. כעבור חמש שעות ינחת בקליוולנד, שם מצפה לו יום עמוס באותה מידה. ביקורו של בעל “קליפורניה” בקליפורניה תם, שלוש עשרה שעות לאחר שהתחיל. שלוש אוניברסיטאות, שתי מסיבות עתונאים, קבלת פנים רשמית, וחמישה ראיונות רדיו וטלויזיה – לעומת כל אלה נחשבת אפילו הטיסה לפורט־סעיד כמשחק ילדים ממש.

איגרת אויר: ספרד

מה קורה לתייר המגיע לספרד בשעות אחר־הצהריים כשהוא רעב, והוא מאמין לספרי התיירות, לפיהם לא יוכל לקבל ארוחה במיסעדה ספרדית לפני עשר וחצי בלילה

“מה, לספרד?!” – תמהו ידידי, שעה ששמעו שאנו עומדים לנסוע לארץ זו לטיול.

“דווקא עכשיו, כשיש שם מהומות?”

“ושביתות… והפגנות… ואי־שקט…”

“חוץ מזה – זו ארץ פרימיטיבית. כבישים גרועים, נהגים פראיים ומישטרה חסרת־רחמים… אם אתה מעורב בתאונת דרכים הכי־קטנה – מיד מחרימים לך את המכונית ומכניסים אותך לכלא לתקופה בלתי ידועה”.

להודות על האמת: התחלתי לחשוב פעמיים. אולי באמת כדאי לנסות ארץ תרבותית ושקטה יותר?

אבל כיוון שמעולם לא הייתי בספרד, וכיוון שמאוד־מאוד רציתי לבקר בה פעם – החלטתי להסתכן.

“לפחות חכה עד הקיץ”, יעצו לי ידידי. “אתה צריך גשם כל הטיול? חוץ מזה, אל תשכח שמאדריד היא עיר־הבירה הגבוהה ביותר באירופה, והקור שם נורא!”

אם כך – אולי אסע רק לדרום־ספרד? שם חם ודאי גם בחורף. אנדלוסיה… גראנאדה, מאלאגה, סביליה, קורדובה… שם בדרום, יהיה ודאי מזג־אוויר נוח יותר מאשר במאדריד.

“לדרום־ספר?”, לא הירפו ממני. “בחורף? כבר שכחת את השורה המפורסמת: ‘ברד ירד בדרום־ספרד הערב’?”

לך, תסביר להם שדרום־ספרד נכנסה למישפט רק בגלל המישקל והרי"ש…

החלטנו, איפוא: יוצאים לדרום.

“קח אתך הרבה כסף מזומן”, יעץ לי מנהל הבנק. “יש שם שביתת בנקים, ולא תוכל לפרוט צ’קים”.

“אל תיקח אתך כסף מזומן!”, יעץ לי ידיד קרוב. “יש שם המון גנבים וכייסים, ויכייסו אותך ברגע שתגיע לנמל־התעופה!”

מה עושים?

חלקתי את הכסף לשניים – חציו במזומנים, למיקרה של שביתת־בנקים, וחציו בהמחאות נוסעים, סגולה כנגד כייסים – ויצאנו לדרך. מישפחה בת ארבע נפשות, מצויידת בשלל חוברות ססגוניות של לישכת התיירות הספרדית, בכמה ספרי־הדרכה עבי־כרס ובמדריך החיוני “ספרד בעשרה דולאר ליום” (מהדורה מעודכנת של “ספרד בחמישה דולאר ליום”. כיום עולה הספר עצמו כמעט עשרה דולאר).

נוף חיפאי מוכר

מטוס “איבריה”, חברת התעופה הספרדית, שהוביל אותנו לברצלונה היה ריק כמעט לחלוטין.

“אתה רואה?” אמרה אחת הבנות. “מי נוסע בימים כאלה לספרד?”

ניצלנו את זמן הטיסה, כדי לעבור על ההקדמות לספרי־התיירות שקנינו, כדי שנדע, לפחות, משהו בסיסי על אורח־החיים הספרדי.

“הספרדים רגילים לאכול ארוחת־ערב בשעה מאוחרת בלילה”, נאמר בספר. “אל תעז להיכנס למסעדה ספרדית לפני עשר וחצי או אחת־עשרה בלילה, כי יצחקו לך בפניך. לא פעם הומים הרחובות מאדם גם בשעה שתיים ושלוש בלילה”

חזרתי וקראתי את הקטע האמור בקול רם, לידיעת כל בנות המישפחה. הוא לא הלהיב אותן כלל וכלל.

היתה לכך סיבה פרוזאית ביותר: חברת־התעופה הספרדית, שנוכחה שעליה להטיס מטוס סילון לברצלונה בגלל תריסר נוסעים בלבד החליטה, כנראה, לנקום בנו על המשבר הכלכלי הקשה, שפקד באחרונה את אירופה. כך אירע שהארוחה הקלה שהוגשה במטוס בשעת הטיסה היתה קלה באמת. וכיוון שלפני עלותנו למטוס לא אכלנו ארוחת־צהריים, מתוך תקווה שארוחה כזאת תוגש לנו, ודאי, בעת הטיסה – התנחמנו עד לאותו רגע במחשבה שעם בואנו לברצלונה נסור למיסעדה הראשונה ונאכל משהו. עתה, למקרא הקטע האמור בספר, נסתבר לנו שעלינו להמתין עד שעה עשר וחצי או אחת־עשרה בלילה, כדי שנוכל לקבל במיסעדה ספרדית ארוחה כלשהי.

והשעה היתה שלוש ורבע אחרי־הצהריים!

“אולי נמצא איזה פיצרייה פתוחה?”, ניסתה הבת הקטנה להביע מישאלה.

“פיצרייה? בספרד?!”

“לא תהיה ברירה”, פסקנו. “נצטרך לחכות עד עשר וחצי בלילה. בספרד עלינו לנהוג כספרדים. אחרי הכל, איננו רוצים שיצחקו לנו בפנים כבר ביום הראשון לבואנו!”

אמרתי זאת בטון משכנע, אבל דברי לא נתקבלו באהדה רבה.

בינתיים החל המטוס לחוג מעל ל ברצלונה. מבעד לחלון נראתה עיר יפה, מתוכננת, וסביבה הרים, מיפרץ, חוף וים כחול. נוף חיפאי מוכר.

מן הרגע שבו יצאנו מדלת המטוס הרגשנו בבית. וזאת בעיקר בזכות האור – אותו אור ים־תיכוני חזק, המחמם את הלב, והשונה כל כך מן הסגריר העכור, המאפיין ארצות אירופאיות צפוניות יותר בעונה זו של השנה.

הפסקת צהריים

באולם ההמתנה מצאנו את מזוודותינו במהירות רבה. לפעמים יש יתרונות כלשהם בכך שאתה טס במטוס שיש בו שנים־עשר נוסעים בלבד!

עיניהן של הבנות תרו סביב אחר קיוסק כלשהו. אבל אני ניגשתי ישר לדוכן לישכת־התיירות שבאולם־הנוסעים, כדי לברר באיזה בית מלון כדאי להתאכסן ומה כדאי לראות בעיר, וכיוצא בזה.

הדוכן היה ריק. איש לא עמד מאחורי הדלפק, שמעליו התנוסס השלט": “ברוכים הבאים לספרד!”

תחילה חשבנו שהדייל או הדיילת האחראים לדוכן ניגשו רגע לשירותים. אבל כשחלפה עוד רבע שעה ואיש לא ניגש למקום פנינו אל פקידה שישבה מאחורי דוכן אחר, שהיה שייך לחברה להשכרת־רכב, ושאלנו איפה איש לישכת התיירות.

“נח!” היתה התשובה.

השעה היתה ארבע פחות חמישה אחרי הצהריים.

“סייסטה?”, שאלנו, גאים בבקיאותנו בפולקלור הספרדי.

“לא סייסטה”, נעלבה משכירת־המכוניות. “הפסקת־צהריים”.

חיכינו עוד כרבע שעה, ואז התייאשנו והחלטנו לגלות בכוחות עצמנו איזה מלון. הצצנו בספר “ספרד בעשרה דולאר ליום”, ואחרי שקראנו שם על מלון זול במרכז העיר נכנסנו למונית ונקבנו בשמו.

“אולי ניגש קודם לאכול משהו?”, הציעה הבת הקטנה בחצי־קול. אבל נאלמה דום ברגע שראתה את מבטי התוכחה שבעינינו.

הנסיעה ברחובות ברצלונה גילתה לנו שאנו נמצאים בעיר מיוחדת במינה. כל הרחובות שבהם נסענו ושאותם חצינו היו רחובות רחבים, מרווחים, המקבילים זה לזה ומצטלבים זה עם זה בדיוק סרגלי. בכל הצטלבות בנויות חזיתות כל ארבעת הבתים באלכסון, כך שנוצרת ככר בת שמונה צלעות, המעניקה לא רק הרגשה של רחבות ואיוורור, אלא גם מקומות־חנייה נוחים לנהגים. רוב הבתים מתנשאים לגובה של חמש או שש קומות, וכל אחד מהם שונה מחברו ומעוצב בחן ובאלגנטיות. הגיוון בולט גם במירפסות הים־תיכוניות העגלגלות, המזכירות במקצת את מירפסות בתיה של תל־אביב הקטנה. ניכר שהעיר החדשה נבנתה לפי תיכנון קפדני ומתוך ראייה לטווח ארוך. ניכר גם שאדריכליה השכילו לשלב סיגנון אירופי מודרני עם אווירה ים־תכונית סימפאטית. חלונות־הראווה של חנויות הרהיטים והבגדים העידו ממבט ראשון על כך שזו עיר שתושביה עשירים, מסודרים ואניני־טעם.

אבל אנחנו היינו רעבים.

כמו חממות זכוכית

פרקנו את המיזוודות בבית־המלון, והצצנו בשעון: רק חמש.

“עוד חמש וחצי שעות”, אמרה הבת הקטנה, סתם כך. אבל כולנו ידענו למה בדיוק היא מתכוונת.

מה עושים עד אז?

יצאנו ברגל לסיור ראשון ברחובות העיר.

הרושם הראשון, אותו קיבלנו שעה שהצצנו מבעד לחלונות המונית, לא היטעה. ברצלונה היא באמת עיר יפה ומסודרת, וההליכה על מידרכותיה מרחיבה את הדעת לא פחות מהנסיעה בכבישיה הרחבים. חלונות־הראווה נראו משופעים בכל טוב, והאנשים ברחוב אלגנטיים בלבושם ובליכותיהם. ממול הבחנו בבית־דירות בעל צורה מיוחדת במינה, שכל מירפסותיו בנויות כמין בליטות בטנוניות מקומרת. הבית משך מיד את העין. לא ידענו עדיין שזהו אחד הבתים המפורסמים ביותר בתולדות הארכיטקטורה המודרנית; אולי מפני שראשנו לא היה פנוי אותו רגע לארכיטקטורה.

“אולי נמצא איזה המבורגר”, העירה הבת הגדולה, כאילו לעצמה.

עד־מהרה הגענו לכיכר יפה ורחבת־ידיים – הכיכר המרכזית של ברצלונה, הקרויה על שם מחוז קטאלוניה, שברצלונה היא בירתו. שתי מיזרקות יפות, וביניהן רחבה גדולה, שדמות כוכב ענק משובצת בין מירצפותיה. מכאן יוצאים האוטובוסים לכל קצווי העיר. כאן מתחילות גם ה"ראמבלס" – אותן שדרות מפורסמות, המוליכות אל חוף־הים. פעם עבר כאן אפיקו של נהר, כפי שמעיר השם “ראמבלס”. האפיק היבש הפך ברבות הימים לשדרה רחבה ויפה, המשמשת מקור גאווה לברצלונה. כאן הוא ליבה של העיר. על הרחבה המרוצפת בנויים כמה בתי קפה, הנראים כחממות זכוכית. ובתוך החממות יושבים האזרחים, לוגמים קפה ומתבוננים בעוברים ושבים על המידרכה.

לאורך כל השדרות המרוצפות, הנטועות עצי תמרים ועצים אחרים, פזורים קיוסקים גדולים וססגוניים בהם עתונים, ספרים ופרחים. מעולם לא ידעתי שיש בשפה הספרדית כל־כך הרבה עתונים. הנערות החשופות, הקורצות מעל שערי השבועונים, הפתיעו אותנו במקצת. לתומנו חשבנו שבארץ קאתולית זו לא תוצג סחורה כזאת בראש־חוצות. אבל איש מלבדנו אינו מופתע.

דוכני הפרחים הרבים מקשטים את ה"ראמבלס" ומדיפים ריחות נעימים. אל הריחות הללו נלווים ציוציהן של אלפי קנריות המצייצות ומזמרות בתוך הכלובים הרבים, הפזורים לכל אורך השדרות. בכל פינה ניתן לראות קיוסק למכירת קנריות. הספרדים אוהבים את ציפורי־השיר, ותולים כלובים מזמרים כאלה על מירפסותיהם. וכך אתה פוסע לך להנאתך בתוך השדרה הרחבה, מריח את ריחות הפרחים ומאזין לזמרת הקנריות. ואתה כמעט שוכח שאתה נמצא בליבה של עיר גדולה ומודרנית.

ספינתו של קולומבוס

בקצה השדרה, לחוף הים, ניצב עמוד שגבהו כחמישים מטר, ובראשו פסל. זוהי האנדרטה לזכרו של קולומבוס, שהגיע לברצלונה בתום מסעו הגדול הראשון. מעלית מובילה אותך בתוך העמוד למירפסת קטנה בראשו, וכך ניתן גם לך לראות מה שרואה קולומבוס ממרומי האנדרטה: נוף יפה של הנמל ושל השדרות. למטה, ליד הרציף, עוגנת “סאנטה־מאריה”, ספינתו המפורסמת של קולומבוס. לא הספינה המקורית, כמובן, אלא ספינה שנבנתה על־ידי לישכת התיירות לזכרה של הספינה ההיא, לשמחתם של תיירים וילדי העיר.

“הביטו!”, אומרת הבת הקטנה, ומצביעה על דמות העומדת למרגלות האנדרטה.

בתנאים רגילים לא היתה דמות זו מושכת תשומת־לב. אבל בנסיבות אלה היא מעוררת בכולנו התרגשות. ליד האנדרטה, בצד כמה צלמי־רחוב – הניצבים עדיין ליד המצלמות הישנות, הזכורות לנו משדרות רוטשילד – ניצב מוכר גרעינים, ותיבתו לפניו.

השעה שש. נראה שההשגחה שלחה אותו לכאן, כדי לסייע לנו להחזיק מעמד עוד ארבע וחצי שעות.

אנו ניגשים אליו. המיבחר עשיר: אגוזים, שקדים, פיסטוק חלבי.

“חמישים גרם מזה”, אנו אומרים, ומצביעים על האגוזים, “וחמישים מזה”. כלומר: הפיסטוק.

“מצטער”, אומר המוכר מבלי להניד עפעף. “פחות מרבע קילו אני לא מוכר”.

“רבע קילו?!”

אני מנסה לחשב במהירות ובעל־פה כמה פזטות עלי להוציא, בזכרי כמה עולים חמישים גרם כאלה בארץ.

אבל יד הרעב כבדה, ומבטי התחנונים המישפחתיים מכרעים את הכף.

"שיהיה רבע קילו, אני נכנע. “אבל מעורבב. אגושים, שקדים, פיסטאצ’יוס”.

“אין מעורבב”, אומר המוכר. “אתה רוצה גם זה וגם זה? קח רבע קילו מזה, ורבע קילו מזה!”

זה כבר נראה לנו מוגזם. ומה עוד, שהמשפחה נחלקת באופן חריף בין חסידי האגוזים לבין חסידי הפיסטוקים. וכיוון שאין לנו תקציב במטבע זר לחצי קילו או שלושת־רבעי קילו, אני מציע שנוותר על כל העסק ונמשיך לטייל בשדרות (טוב, איך יכולתי לדעת שחצי קילו של העגולים הללו עולה בספרד פחות משעולים חמישים גראם אצלנו?)

מיסעדה סינית קטנה

הטיול נמשך בעצלתיים. החנויות פתוחות, והמוני אנשים נכנסים ויוצאים בהן. סטודנטים צעירים ונערות גימנסיה עוברים חבוקים ומחייכים. כנראה אכלו טוב בצהריים… ככלל, רק עכשיו אתה תופש מדוע נחשבים הספרדים כעם רומאנטי. פה ושם אתה מבחין בבחור העומד ומציץ בשעונו, כשהוא מחזיק בידיו צרור פרחים קטן, או בנערה היושבת על הספסל וממתינה לבחור. וכשהוא מגיע הוא מתנצל על איחורו והשניים יוצאים שלובי־זרוע לקולנוע. כמו בסרטים היפים של שנות הארבעים…

על אחד הספסלים שבשדרה יושבת זונה, ומנסה לעשות עיניים למלחים הצעירים, שיצאו לחופשה קצרה מן האונייה העוגנת בנמל. גבר קשיש מתיישב לידה, ומתחיל להטיף לה מוסר.

והשעון אינו זז, לעזאזל.

אנו פונים מהשדרה המרכזית לסימטאות הצרות והציוריות, ומוצאים את עצמנו בלבו של רובע, המזכיר את “הרובע הסיני” של סאן־פאנציסקו. רחובות צרים מאוד, פתלתלים. זהו “הרובע הגותי” – חלקה העתיק של העיר לשפת־הים, שבמרכזו מתנוססת הקתדרלה הגדולה. בשעה שהחליטו בני ברצלונה, לפני כמאה שנה, להרוס את חומות העיר ולהקים את העיר החדשה מישבצות־מישבצות הותירו את הרובע העתיק כמות שהוא. ואכן, הרחובות הקטנים האלה משובבים את הנפש לא פחות מהכבישים הרחבים שבעיר המודרנית. מרבית חלונות הראווה הן של חנויות לחפצי עור: נעליים, ארנקים, מזוודות. לשם מה זקוקים הספרדים לכל כך הרבה חפצי־עור? אכן יין, כמובן, גם מיסעדות. סיניות ואחרות. בעיקר מושכת את העין מיסעדה סינית קטנה שריחות מגרים עולים ממנה. אלא שהיא סגורה, כידוע, ותיפתח רק בעוד שעות רבות, רבות מאוד…

אנו תועים בין הסימטאות, ולפתע מגיעים לאוזנינו צלילים מוכרים – צליליו של שיר ערבי מסתלסל. מבט חפוז מגלה לנו שאנו נמצאים לפתע בלב ה"קאסבה", וכי השפה השלטת באותו רחוב היא ערבית. מן הבארים הקטנים עולים הצלילים המוכרים, וכמעט באורח אינטסטינקטיבי אנו מנמיכים את טון שיחתנו.

לא מים ולא אורות

עוד כמה צעדים – ואנו בלב עכו. זוהי ה"פלאזה ריאל" – רחבה מרובעת גדולה, המוקפת בתים בעלי קשתות ומזכירה מאוד את ה"חאן" של עכו. במרכזה עצי תמרים ודקלים. פנסים יפים, עשויים מתכת, מזכירים את פנסי הגאז של המאה שעברה. הככר גדושה אנשים. מלחים היושבים עם נערותיהם הקבועות ועם נערות שפגשו זה עתה. חלפן מטבעות, היושב על שרפרף קטן ומציג לראווה כמה מטבעות, ביניהן לירה ישראלית. לידו יושב סוחר בולים. הערב כבר ירד, והאורות עולים בפנסים המסוגננים. לרגע נדמה לנו שאנו בלב יפו.

אלא שביפו יש מיסעדות הפתוחות כבר בשעה שמונה בערב.

רגלינו מוליכות אותנו כאילו מעצמן לתוך שוק גדול, מכוסה תיקרה, הנראה כבאזאר מזרחי.

איזה יופי! דוכנים ססגוניים של פירות וירקות וגבינות. שום דוכן אינו נקרא, אומנם, “בוטיק הגבינה” – אבל המיבחר שבו עולה על זה שבכל “הבוטיקים החלביים” שהיכרנו. והכל מסודר ונקי ושקט. איש אינו מכריז על סחורתו. איש אינו מבשר ש"רק היום!" מרחוב הפירות והגבינות אנו עושים את דרכנו בשוק המואר לתוך רחובות נוספים, והפעם עוברת בנו צמרמורת. מכל עבר מציצים לעברנו סרטני־ענק, צבטנים, תמנונים, דיונונים, מדוזות וכרישים וכל מיני יצורי־ים אחרים משופמים ומעוקמי צבתות, ועקרות־הבית האלגנטיות פוסעות מדוכן לדוכן ובוחרות את המיפלצת המתאימה, שאינה חדלה לנענע בזרועותיה הוורודות.

אנו נמלטים משם במהירות החוצה, לאוויר החופשי.

“אולי נקנה לפחות גבינה רזה?”, מיתממת אחת הבנות.

“לא לפני האוכל!… עוד מעט אוכלים ארוחת ערב!”

נותרה לנו עוד שעה תמימה עד לפתיחת המיסעדות. אנו מחליטים לשנות מזל על ידי שינוי מקום ונכנסים לרכבת התחתית של ברצלונה, כדי להגיע אל “כיכר ספרד”, שבה מצויה – לדברי חוברת התיירות הצבעונית – מיזרקה נהדרת, המוארת בשלל צבעים.

“נראה את המיזרקה, ונחזור לכאן בדיוק לשעת פתיחת המיסעדות”, אני מבטיח.

קרונות הרכבת התחתית של ברצלונה מיוחדים במינם. אלה הם קרונות רחבים מאוד, שבהם ניתן לעמוד בלבד. מרחקי הנסיעה אינם ארוכים, ואנו עומדים ומתבוננים בקהל הנוסעים. מי מהם רעב כמונו?

סוף־סוף אנו מגיעים לכיכר הנזכרת, יצאים מן הרכבת התחתית ומשוכנעים שברגע שנצא לרחוב נסתנוור למראה שלל האורות של המיזרקה הנהדרת.

אבל בחוץ אין זכר למיזרקה כלשהי. לא מים ולא אורות.

אולי ירדנו בתחנה הלא־נכונה?

אנו ניגשים לשוטר. הוא מצדיע לעברנו בכל הרצינות ומוכן לעזור בכל ליבו.

“המיזרקה? הריהי לפניכם!”

אנו ממצמצים בעינינו. נכון, באמצע הכיכר עומדת מיזרקה. אלא שסילוני המים המובטחים אינם מוארים בשלל האורות, כמו בצילום. קודם־כל, משום שאין אורות. שנית, משום שאין סילוני מים. המיזרקה חרבה, והנקבים שמהם אמורים המים לזנק החוצה בששון נראים לנו חלודים למדי.

אנו מראים לשוטר את פרוספקט לישכת התיירות, הממליץ לבקר את סילוני האור העליזים.

“זה בקיץ, בעונה!”, אומר השוטר. “חוץ מזה- כבר מאוחר!” והוא מצביע על שעונו.

"מה מאוחר? המיסעדות לא נפתחו עדיין, ואצלו כבר מאוחר מדי!

הרכבת התחתית מחזירה אותנו לכיכר קטאלוניה. השעה כבר עשר ועשרה, ועד שנגיע למיסעדה הקאטלונית היפה, שעליה קראנו בספר ייפתחו דלתותיה לקהל הרחב. בקרון הרכבת מתנהל בינינו ויכוח אם לגשת למיסעדה הקטאלונית או למיסעדה הבאסקית. אנחנו מחליטים לתחיל בקטאלונית. מחר ניגש לבאסקית.

בעד המיעוט הבאסקי

סוף־סוף, בעשר וחצי בדיוק נמרץ, אנו עומדים בפתח המיסעדה, כשאנו מוכנים ומזומנים להיכנס פנימה מבלי שאיש יוכל ללגלג על “התיירים האלה, שאינם יכולים לחכות”.

המלצר האלגנטי מקבל את פנינו במבט תמה. “מקווים שלא הקדמנו”, אנו מגמגמים בטון מתנצל.

“מצטער”, אומר המלצר. “אנחנו סוגרים”.

“סוגרים?!”

“כן. אנחנו פתוחים בין תשע לעשר וחצי”.

“אבל בספר־התיירות כתוב שלא לפני עשר וחצי…”

“בספר התיירות כתובים הרבה דברים”, משתדל המלצר לשמור על אדיבותו. “אבל אנחנו פתוחים עד עשר וחצי”.

אין דבר. נלך לבאסקים. מאז ומתמיד היינו בעד המיעוט הבאסקי.

אנו חוצים את הראמבלה ומגיעים למיסעדה הבאסקית בדיוק ברגע שבעל־המיסעדה מוריד את סורג הברזל המתקפל כדי לנעול את המיסעדה.

“אין דבר”, אני מרגיע את המשפחה. “לא רחוק מכאן נמצאת המיסעדה הסינית הזאת, שקודם עברנו על ידה. היא בטח פתוחה”.

טעיתי.

בעצבנות־מה אני פותח את “ספרד בעשרה דולאר ליום”, ומחפש שם של מיסעדה נוספת. מצאתי: מיסעדה עממית נחמדה. מומלצת. “פתוחה עד שעות מאוחרות”.

אני עוצר מונית. כולנו נכנסים פנימה במהירות, ואני משמיע את שם המיסעדה. הנהג מתבונן בי במבט מוזר במקצת, אך עד מהרה הוא מושך בכתפיו. מה אין עושים למען התיירות?

המונית זזה ממקומה, נוסעת כעשרים מטר ונעצרת.

“זהו זה”, אומר הנהג.

“איפה המיסעדה?”

“שם, איפה שחושך”, הוא אומר.

“אתה מכיר מיסעדה אחרת שיש בה עדיין אור?”

“כן”

עוד מאתיים מטר, ואנחנו נעצרים לפני מיסעדה המוארת עדיין. השעה כבר קרוב לאחת־עשרה. אני משלם לנהג וכולנו מזנקים לתוך המיסעדה.

פועלת־הנקיון הופכת את הכסאות על השולחנות.

“אולי את יודעת איפה אפשר לאכול משהו?”

“עכשיו?!”, היא מסתכלת בנו כאילו יצאנו מדעתנו.

השעה אחת־עשרה וחמישה בסך־הכל.

אנו חוזרים ברגל לכיכר קטאלוניה. למזלנו נותר עוד מוכר בודד של נקניקיות, הנקראות כאן פרנקפורטר (מה זה מזכיר לי, לעזאזל?).

אבל גם הוא נותר ללא לחמניות.

שיהיה בלי.

וכך אנחנו חוזרים לנו ברגל למלון בערב בראשון לביקורנו בספרד, כשאנו לועסים פרנקפורטר־בלי וחושבים מה היינו עושים למחבר ספר־התיירות הפופולארי, אילו פגשנו בו כעת ובידינו מזלג…

להבא, אם יספרו לכם שהספרדים אוהבים לחיות בלילה, ושהם מתחילים את ארוחת־הערב שלהם רק בשעה עשר וחצי בלילה – אתם יכולים לצטט אותנו:

הם לא!

שני יהודים במינזר

לא הרחק מברצלונה, במרומי הר גבוה, נמצא המינזר מונסארה, המפורסם בעולם כולו.

כל ספרי־התיירות על ספרד ממליצים בכל לב על ביקור במינזר זה.

ואומנם, בימי הקיץ, בשיא עונת התיירות, אי אפשר להתקרב במכונית אפילו לתחילתו של ההר הגבוה, שבמרומיו בנוי המינזר. אבל אנו, שהגענו מחוץ לעונה הבוערת, יכולנו לטפס במכונית במעלה התלול והמרהיב ישר אל המינזר, ולהכנס דרך השער ולעצור במיגרש־החנייה הריק ממש לפני הדלת.

עוד לפני שנכנסנו פנימה, למינזר עצמו, הבנו מדוע זכה להמלצות חמות כל־כך בספרי־התיירות. כמו במינזר סאנטה קתרינה בסיני בנוי גם הוא בצל צוקים גדולים ולבנים, הנראים למרחוק כפסלי־עץ. וכך, בגובה של 1,250 מ' מעל לפני הים, הוא מתנשא מבין הצוקים ומשרה מיד על כל הבאים בשעריו תחושה של קירבה אל השמים.

במרכז המינזר, בלב הכנסייה, מצוי פסל “המאדונה השחורה” – פסל מוזהב, עשוי עץ, שנתגלה במקום לפני כתשע־מאות בשנה. פניה של המאדונה שחורים כפחם, והיא מחזיקה בחיקה את בנה המושיע ובידה כדור־זהב. מאדונה זו היא פטרוניתה של ברצלונה.

תכונה מוזרה

היתה זו חוויה מעניינת – לסייר בשעות אחר־הצהריים במינזר הריק כמעט מאדם; להביט בתמונות שבמוזיאון; ולקרוא את מכתבי החסידים שעל הקיר, המספרים על הנסים ועל הנפלאות שארעו להם לאחר שנשקו למאדונה השחורה.

אבל כשקרבנו אל מכוניתנו, שחנתה מיותמת כמעט במיגרש־החנייה הגדול והריק, הבחנו לפתע בתכונה מוזרה סביב השער. על אחד הגגות נראה שוטר, מחזיק בידו תת־מקלע ועיניו צופות למרחקים. בנקודה אחרת, שגם היא חולשת על הפתח, עמד שוטר נוסף. גם הוא עם תת־מקלע. פה ושם גילינו בין השיחים שוטרים נוספים, חמושים גם הם. וכולם צופים אל עבר הכניסה ואל עבר מגרש־החנייה.

מה קורה פה?

רק זה חסר לנו עכשוי להיקלע לתוך מרד מזויין נגד המלך!

לרגע היססנו אם לגשת אל המכונית אולי כדאי להמתין ולראות איך יפול דבר?

“אולי מחכים לאיזה אורח חשוב העומד להגיע?”, הביעה אחת הבנות סברה.

“עכשיו? הרי בעוד חמש דקות נסגר המינזר למבקרים!”

“דווקא משום כך. אולי מעוניינים להראות לו את המינזר, ובחרו בשעה כזאת שאין בה מבקרים?”

זה נשמע די הגיוני. אבל מי יכול להגיע למינזר המבודד בשעה כזאת? המלך? הרמטכ"ל? ראש הפלך?

“אולי נישאר ונראה”, הציעה הקטנה.

“מה פתאום? ממילא לא נכיר מי הבא. בואי, נסתלק מכאן לפני שיתחילו לירות!”

ניגשנו למכונית. השוטר שעל הגג הביט בנו בעצבנות ובחשד. לפתע החל לאותת בידיו לשוטר שממול, וזה סימן לו משהו.

אל השער קרב אופנוע, ועליו שוטר. אחריו נכנסה מכונית הדורה, שחלפה על פנינו ונעצרה ליד דלת הכנסייה.

חששנו להתקרב. אבל הספקנו לראות גבר ממושקף ומתולתל־שיער היוצא במהירות ונבלע בתוך הכנסייה, כשהוא מוקף בשומרי ראש.

דבר אחד בטוח: אין זה המלך חואן קארלוס!

העמידה המתוחה של השוטר על הגג נתחלפה ב"עמוד נוח". ניגשנו אל המכונית, התנענו אותה ויצאנו מבעד לשער.

עשר דקות לאחר מכן, כשהגענו למרגלות ההר, אמרה לפתע בתנו הצעירה:

“קיסינג’ר”.

“מה?” שאלנו.

“זה היה קיסינג’ר, במינזר”, חזרה בשקט.

“שטויות”, אמרנו. מה עושה קיסינג’ר בספרד? חסרות לו צרות?"

המשכנו לנסוע בכיוון לברצלונה. אבל כל הדרך לא הפסקנו להשתעשע במחשבה: אילו באמת היה זה קיסינג’ר – הרי יכולנו לגשת ממש עד אליו, להציג את עצמנו כעתונאים מישראל, ואולי לקבל ראיון אכסקלוסיבי. ככה, במינזר…

מי יודע איזה מצב־רוח היה נח עליו שם, במרומי המינזר, בשעת בין־ערביים זו? אולי היתה נפשו מתעטפת לפתע בצורך נורא להתוודות באזני נפש קרובה אחרת, גם היא יהודיה, גם היא ממושקפת, גם היא מתולתלת־שיער?

“היזהר שלא תרד לוואדי!”, החזירה אותי הערה מן המושב האחורי למציאות.

המקור הבכיר ביותר

עד שהגענו למלון בברצלונה כבר הצלחתי להתנער מהזיותיו של וולטר מיטי ולשכוח את כל הפרשה.

אבל ברגע שנכנסנו למלון וחלפנו על פני מכשיר־הטלוויזיה שבסאלון שמעתי שוב את בתי הקטנה ממלמלת כאילו לעצמה:

“קיסינג’ר”.

ואכן, על מסך הטלוויזיה נראה הפרצוף המוכר, כשהוא מחייך מעל גבי שיקופית.

“שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג’ר, המבקר בספרד, ביקר הערב במינזר מונסארה”, אמרה הקריינית.

איש מאורחי המלון, שישבו אותה שעה לנוכח המקלט, לא הבין מדוע זה נתקף לפתע האורח הישראלי בדיכאון למשמע חדשות בלתי דראמטיות כל־כך.

לזה קוראים מזל של עתונאי: כל החיים אתה ממתין לאיזה סקופ קטן, וברגע שיש לך הזדמנות לראיין באופן אינטימי את המקור הבכיר ביותר בעולם – אתה מפספס אותה במו ידיך!

“אל תצטער”, ניחמה אותי הבת הבכירה. “ואם היית מראיין אותו ומודיע למערכת בארץ שהשגת ראיון אכסקלוסיבי עם הנרי קיסינג’ר בתוך מינזר ספרדי מבודד בראש הר קרח – היו מאמינים לך?”

לפעמים יש משהו שפוי בנוער של היום…

אתם מכירים את הבדיחה על האם היהודיה? היא קנתה לבנה שתי חולצות, חיכתה עד שלבש אחת מהן ואחר הפטירה בקול רווי עלבון: “ככה, זאת אומרת, שהשניה אינה מוצאת חן בעיניך”…

סופר יהודי אמריקני צעיר, ליקט את כל הסיפורים המהלכים על האם היהודיה, הוסיף משלו ופירסמם בספר שזכה להד נרחב בארה"ב. עתה הוא יופיע גם בעברית, בתרגומו של דן אלמגור ובעיטוריו של דוש בהוצאת “המכון להוצאה לאור”. מסתבר כי ה"יידישע מאמע" אחת היא, בארה"ב, בישראל ובכל אתר ואתר.

כמה הנחות יסוד

כדי להיות “אם יהודיה”, אין זה די להיות רק אם ויהודיה. רק לאחר אמונים ותרגולים מתאימים, הופכת האמהות היהודית לאמנות של ממש – למערכת מורכבת ומסובכת של טכניקות עדינות ביותר.

אם תצליחי להשתלט על כל הטכניקות הללו, תזכי מיד בהצלחה שאין דומה לה, ותהפכי לנושא קנאתם של כל ידידיך ולעמוד השדרה של משפחתך. אם תיכשלי, חס וחלילה, ולא תצליחי לרכוש את הטכניקות הבאות – הרי את מחישה בזה במו ידייך את היום המר והשחור, בו תגלי לפתע שילדיך יכולים להסתדר יפה מאד גם בלעדיך.

ניצול רגשות אשם

מתחת לכל הטכניקות של האמהות היהודית מצוייה היכולת הנפלאה לשתול, לטפח ולקצור בלב הילד רגשות אשם כלפי אמו. אם תצליחי לטעת רגשות כאלה בלבו – הרי הוא בידייך!

פתגם עתיק אומר: “הכה את הילד יום יום. גם אם אתה אינך יודע מדוע הוא ראוי למכות – הוא כבר יידע!”. בשינוי קל נוכל לנסח את חוק היסוד של האם היהודיה:

“הניחי לבנך לשמוע אותך נאנחת יום יום. אפילו אם את עצמך אינך יודעת איזה דבר־ראוי־לגניחה הוא עשה – הוא כבר יידע זאת ללא כל קושי!”.

זכרי תמיד שהילד הוא יצור רגיש, בלתי מגובש, בלתי יציב מבחינה רגשית, ובכלל – מה כבר הוא יודע? כדי להעניק לו קצת בטחון עצמי עליך להזכיר לו שוב ושוב את כל הדברים הרבים שהקרבת למענו. בעיקר רצוי להזכיר לו כל זאת בנוכחות זרים.

מדריך לבידור אורחים

גם לאחר שאורחייך הולעטו במידה מספקת, עדיין לא תם תפקידך כמארחת. עליך לדאוג גם לכך שהם יזכו לבידור המתאים. הנה כמה הצעות מצויינות לבידור־שאחרי־הארוחה:

8.30 בערב: בקשי מבנך לנגן קצת לאורחים בכינור. (אם אין לכם כינור, תוכלי להסתפק גם באקורדיון, מנדולינה או חליל).

9.00 בערב: בקשי מבתך לנגן להם קצת על הפסנתר.

9.30 בערב: בקשי מבתך שתראה לאורחים מה למדה בשיעורי הבאלט שלה.

9.45 בערב: בקשי מבנך לקרוא את החיבור־שהיה־צריך־לקבל־ציון־יותר־טוב־ולא־קיבל.

10.00 בערב: ספרי לאורחים בדיחה.

איך לקנות בגדים חדשים?

רק לאחר שכלו כל הקצים, ואין לך כל אפשרות להשיג בגדים משומשים מקרובי המשפחה, תהיי נאלצת לחשוב על קניית בגדים חדשים בחנות. אם אין במשפחתך שום קרוב העוסק בטכסטיל, בקשי את הרוקח או הירקן שלך שימליצו לפניך על איזו חנות בגדים המוכרת להם אישית. אחרי הכל, הרי אין שום טעם ללכת לחנות שאיש לא המליץ עליה באופן אישי.

הדרך היעילה ביותר לקניית בגדים לילד מתחת לגיל עשרים ואחת היא לנהוג בו כאילו היה בובת־אימום למדידת בגדים, ולהפנות את כל השאלות ישר אל המוכר.

“תגיד לי, איך המכנסיים האלה? לא לוחצים קצת?”

“מה את מדברת, גברת? זה מונח עליו – משהו יוצא מן הכלל!”

אם, חס וחלילה, יתנגד הילד לבגד כלשהו שבחרת עבורו – שאלי מיד את הזבן אם גם הוא דיבר ככה אל אמא שלו כשהיה הוא ילד. אל תחששי. הזבן לא יאכזב אותך לעולם.

האם היהודיה ובעיות החינוך

כשיתקרב בנך לסיום בית הספר התיכון, גשי אליו, הניחי את שתי ידייך על כתפיו, חייכי בגאווה ואמרי לו:

“מארווין?”

“כן?”

“אבא ואני שוחחנו קצת בינינו”.

“כן?”

“והגענו להחלטה חשובה מאוד”.

“כן?”

“החלטנו שאינך תינוק עוד. כוונתי, אחרי הכל אתה עומד לסיים בקרוב את בית הספר התיכון, ותצטרך להחליט מה תעשה בעתיד”.

“כן?”

“רציתי רק שתדע שאבא ואני החלטנו לא להתערב. החלטנו להרשות לך לעשות כל מה שאתה רוצה, אם רק אתה רוצה בזה באמת. כל מה שתחליט לעשות נקבל באהבה, כל זמן שזה גורם לך אושר. מצדנו, אתה יכול להיות אפילו נפח, אם זה מה שיגרום לך אושר. (בישראל: “אתה יכול אפילו ללכת לקיבוץ”..). הדבר היחידי שחשוב הוא, אחרי הכל, שתעשה מה שיגרום לך אושר”.

“בסדר”.

“אז אבא ואני חושבים, בכל זאת, שמה שיגרום לך אושר יותר מהכל הוא שתלמד רפואה, או משפטים, או הנדסה, או הנהלת חשבונות”.

מדריך לבעיות הנישואין

לעולם אין זה מוקדם מדי להכין את בנך לנישואין. כבר בגיל שמונה או תשע שנים התחילי לפתח בו יחס של הערכה להרגלי טיפוח החן והגוף, שיסייעו לו לזכות בידה של בחורה מוכשרת ומסודרת ממשפחה טובה!

“פה! הסתכל באזניים שלך! איזו ילדה הגונה תסכים להתחתן עם ילד, שיש לו שעווה באזניים?”

גם את עמידתו תוכלי לפתח בדרך דומה:

“עמוד ישר! ישר, אמרתי! איזו ילדה הגונה תסכים להתחתן עם גיבן?”

בגיל שתים־עשרה או שלש־עשרה מוכן הילד לפגישה החברתית הראשונה עם המין שכנגד. ארגני בביתך מסיבה קטנה לצעירים ועקבי אחר התנהגותו של בנך. אם ייראה כמהסס לפגוש כמה מן הגבירות הצעירות במסיבה, דחפי אותו לעברן והפצירי בו בלחש הניתן לקליטה ממרחק כמה צעדים בלבד, שיציג את עצמו לפניהן. אם הוא ימשיך לעמוד מבלי להוציא הגה, עזרי לו להתגבר על רגעי המבוכה הראשונים הללו על ידי כך שתציגי אותו בעצמך לפני הילדות:

“זהו בני, מארווין, שעומד כפוף כמו גיבן”.

כשהבת “מתעסקת” בחדר־האורחים

חכי עד שהבחור ילך הביתה, ואז לכי לחדרה של בתך ואמרי לה כדלקמן:

“מרים”.

“או, כן, אמא!”

“מרים, ראיתי. ראיתי מה עשיתם שם”.

“או”.

“מרים, מי לימד אותך את כל זה?”

“או, בשם אלוהים, אמא. אני כבר בחורה גדולה עכשיו”.

“מרים, אנחנו אנשים הגונים. תמיד ניסינו ללמד אותך רק דברים הגונים. איך יכולת לעשות לנו דבר שכזה?”

“אמא, בשם אלוהים. רק התנשקנו…”

“את יודעת מה יעשה אבא שלך כשאספר לו? את מתארת לעצמך מה הוא יעשה?”

“לא, אבל –”

“הוא יקבל התקפת לב, זה מה שהוא יעשה. אני מבטיחה לך”.

“תראי, אמא. את לא מוכרחה לספר –”

“לא רק זה. והשכנים? חשבי על השכנים. מה היו הם אומרים, אילו ידעו…”

“אמא –”

“ובשביל זה יישרתי לך את כל השיניים? ובשביל זה קניתי לך משקפי־מגע בשלש מאות דולאר? ובשביל זה הוצאתי כסף כדי שילמדו אותך צרפתית?”

“אמא –”

“אח, פשוט אינני יודעת מה לעשות אתך!”

כשהבן מתארס סוף־סוף

יום אחד, לפתע וללא כל אזהרה מוקדמת, יביא בנך הביתה נערה זרה, ויציג אותה לפנייך כארושתו.

מה תעשי אז?

ברכי אותה לשלום. שאלי אותה מה מזג האויר בחוץ, התנצלי באדיבות, הובילי את בנך לפינת החדר, התחילי לתפור לו כפתור על שרוול המעיל שהוא לובש, ואמרי לו כדלקמן:

“מארווין, אתה באמת מתכונן לשאת את הנערה הזאת?”

“כן. ששש… אמא, לא בקול רם”.

“היא יפה מאוד, מארווין”.

“כן. תראי, אמא. זה לא כל כך יפה ל־”

“בעצם, היא אולי יותר מדי יפה. אתה יודע למה אני מתכוונת?”

"אמא, תראי – "

"באמת שאיני יודעת מה לומר לך. (הפסקה. סיימי את תפירת הכפתור. התחילי לנתק את החוט בשינייך. חדלי. הסתכלי ישר בפניו).

“בעצם, הרי אתה עוד ילד. אתה יודע למה אני מתכוונת. אז לשם מה כל החפזון הזה, להתחתן ככה סתם, פתאם?”

איך להיות סבתא יהודיה

מחקר מפורט בתחום זה נמצא עדיין בשלבי הכנה. עד שיושלם ועד שיסוכמו המימצאים, הרי כמה הערות־בסיסיות־לידידים־בקשר־לנכד, שיסייעו לך להתגבר על החדשים הגורליים הראשונים של הסבתאות:

1) “הם פשוט לא נותנים לו מספיק אוכל”.

2) “הוא נראה בדיוק כמו שנראתה מרים, כשהיתה בגילו”.

3) “הם פשוט לא נותנים לו מספיק אוויר צח”.

4) “הוא נראה בדיוק כמו דודה גרטרוד”.

5) “הם פשוט לא נותנים לו מספיק מנוחה”.

6) “הוא נראה בדיוק כמו פינקלשטיין הזקן”.

7) “הם פשוט לא מקדישים לו מספיק תשומת־לב”.

8) “נשבעתי לעצמי שלא להתערב. אחרי הכל, זה התינוק שלהם. והם זוג צעיר ואינטליגנטי. טוב, אז הם עושים כמה שגיאות. הם עוד ילמדו. (הפסקה דרמאטית) אני רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי”.

שיחת חוץ

ספר הומוריסטי חדש, פרי עטו של הסופר היהודי דן גרינברג. שיצא לא מכבר בארה"ב והפך לרב־מכר בלתי רגיל, הוא הספר “איך להיות א־יידישע־מאמע בעשרה שיעורים?” המנציח בהומור ואהבה את דמותה הנצחית של אמו של דנה’לה, הרצה אחריו עם הבננה’לה – אם יהודיה רגילה מברונקס או מבורקלין, שאינה שונה בעצם מדמותה של האם הישראלית.

ספרי הלימוד האמריקניים “איך להצליח ב־” קנו כבר שם עולם לעצמם. בכל חנות ספרים ובית־מרקחת תמצא כאן ספרים רבים, מסוג זה – איך להצליח בעסקים, בחברה, בדיג, בהימורי סוסים, במשחק הרולטה, במשחק הפוקר, ובמשחק האהבה. וכולם כתובים בצורה בהירה, מובנת, עם סיכומים ברורים בסוף כל פרק, דיאגרמות, ציורים, ו"עשרת הדברות לתלמיד".

מובן שבמשך הזמן נכתבו גם פארודיות רבות על ספרי “איך להצליח ב־”. אחד הידועים בהם הוא סיפרו של שפרד מיד, “איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ”, ששימש יסוד למחזמר המוכר, שלא הצדיק בארץ את שמו. ספרים דומים שיצאו בשנים האחרונות כאן הם “איך לחיות בשלום עם כלב עצבני”, “איך להיראות כמו מנהל חשוב במשכורת של פקיד ממשלתי נמוך”, וכד'.

לפני שבועות אחדים יצא לאור ספר חדש באותה סידרה, שהפך בן־לילה לרב־מכר, וזכה להיכנס מיד לאוצר הפולקלור האמריקני. זהו ספרון כחלחל לא גדול, הנושא על שערו את השם המיוחד במינו: “איך להיות א אידישע־מאמע, בעשרה שיעורים”.

השניה אינה מוצאת חן בעיניך, הא?

לפני חדשים מעטים פירסם הומוריסט יהודי צעיר בשם דן גרינברג רשימה בשם זה בעיתון ה־—–¹ “פליי־בוי”. התגובה היתה נלהבת כל כך, עד שבמהרה הרחיב דן את היריעה, והוציא את חיבורו לאור בספר מצוייר. תוך שבועות מעטים נדפס הספר בשש מהדורות. מחברו, צעיר צנום וממושקף בעל סנטר בולט, הוזמן להופיע בתוכניות הטלוויזיה הפופולריות מחוף לחוף, וכל הופעה כזו הגבירה את קצב מכירת הספר. וכרגיל, החלו רבים לצטט את הספר, ולהוסיף בדיחות חדשות על אלו המצויות בו. ולא רק בחוגים יהודיים, חלילה. הספר קנה לו פופולריות עצומה בכל חוגי הציבור. לא רק משום שה"אידישע מאמע" היא מסד מוכר לכל אמריקני, אלא בעיקר משום שקווי־האופי שמנה דן באם היהודיה מברונקס מתאימים, בעצם, גם לאמהות שאינן יהודיות ולא רק לאמהות. כדברי דן; “כדי להיות א אידישע־מאמע אין צורך להיות אם, או להיות יהודי. גם מלצרית אירלנדית או ספר איטלקי יכולים להיות א אידישע־מאמע מבלי להתאמץ”.

האם היהודית מברונקס, בעלת המבטא המתנגן, הדאגה המופרזת לבן והמנטליות העיירתית הפכה כבר מזמן לנכס צאן ברזל של ההומור האמריקאי, בעיקר מפני שלמעלה משמונים אחוז מהקומיקאים האמריקאיים נולדו לאמהות יהודיות שכאלה, אי־שם בברוקלין או בברונקס.

על אופיו המיוחד של הספר ניתן לעמוד מייד, תוך הצצה חטופה בצילום המחבר על גב העטיפה. למעשה, נמצא שם שני צילומים. האחד – משנת 1938: אמא גרינברג תוחבת כפית גדושת דייסה לדנה’לה גרינברג בן השנתיים. השניה – אמא גרינברג תוחבת כפית גדושת דייסה לדנה’לה גרינברג בן ה־28. מתחת לתמונות – ביוגראפיה קצרה של המחבר, הכתובה ברוח א אידישע־מאמע: מסתבר, כי דן, שגדל בשיקאגו וסיים את חוק־לימודיו במחלקה לעיצוב המוצר באוניברסיטת קליפורניה, “הזניח קאריירה נפלאה של רופא, מהנדס, או עורך־דין, כדי לבזבז את כשרונו על שטויות ככתיבת ספרים”. בעיקר כתב לעתונים סאטיריים “נועזים”, כ־"פליי־בוי", ו"ארוס" (עתון פורנוגרפי למחצה, שעורכו היהודי, רלף גינצבורג, נידון לא מכבר למאסר ממושך בשל הפצת “דברי תועבה”. דן שימש כעורך־משנה). הביוגרפיה של דן, העובד כיום בחברה לפרסום ויחסי־ציבור בניו־יורק, מסתיימת במשפט קצר ומוכר: “על אף העובדה שהוא כיום בן עשרים ושמונה שנה, הוא עדיין רווק, ועדיין אינו יודע איך לשבת זקוף ולאכול כמו שצריך”.

זה מזכיר לכם משהו?

בפתח הספר, הקדמת האם: “כל מה שאני רוצה לומר הוא, שספר זה נכתב על־ידי בני, שהוא כמובן צעיר מוכשר מאוד מאוד. לא קראתי עדיין את הספר, אבל אם בני כתב אותו, אין לי ספק שהוא נחמד באמת. אפשר היה לחשוב שבחור צעיר כזה, הכותב כל כך נחמד, יטרח לכתוב מדי פעם בפעם גם מכתב כלשהו לאמו הזקנה והאוהבת אותו כל כך; אבל נראה שלבחורים הצעירים יש כיום דברי חשובים יותר בעולמם, מאשר לכתוב מכתב לאמם הזקנה והדואגת, שהקריבה כל כך הרבה למענם”.

דן מחלק את ספר הלימוד המעשי שלו לפרקים שונים, וכל אחד מהם דן בנושא אחר. הפרק הראשון קרוי “הטכניקה היסודית של ‘א אידישע מאמע’” – ומראה בעזרת ציורים והנחיות ברורות איך בדיוק צריכה האם היהודיה להיאנח, ואיך עליה לשים יד על גבי יד, ולגלגל עיניה לתקרה, ולשוות למבטה הבעה עצובה ככל האפשר, ואיך לומר בצורה הטראגית ביותר לבן הצעיר, היוצא לבלות בערב ומשאיר את אמו בבית: “תצא תצא. אין דבר, העיקר שתיהנה קצת. אחרי הכל, מגיע לך. אין דבר. באמת שלא איכפת לי להישאר קצת בבית. עוד תהיה לך ההזדמנות להרגיש מה שאני מרגישה כעת, כשיגיע יומך, והילדים שלך יצאו בערב לבלות וישאירו אותך לבד בבית. אין דבר, תצא תצא”.

ויש דרך אחרת להתעלל בבן. למשל, לקנות לו שתי חולצות חדשות. וברגע שהוא לובש אחת מהן (ולא חשוב איזו!) לומר בגניחה עמוקה וטראגית: “ככה? זאת אומרת שהשניה אינה מוצאת חן בעיניך, הא?”

בגד גדול “לשנה הבאה”

וכדי להגביר עוד יותר את רגש האשמה שלו, מציע דן לאם כמה כללים נוספים: הישארי ערה במשך כל הלילה, כדי להכין לו את ארוחת־הבוקר כמו שהוא אוהב; אל תאכלי ארוחת־צהריים, כדי שתוכלי להרשות לעצמך לתת לילד עוד תפוח אחד לבית־הספר; אל תאכלי כלום במשך שבועיים, כדי שלא יהיה פיך מלא בשעה שהוא יטלפן אליך, אם יטלפן; אל תספרי לו שהתעלפת פעמיים בסופרמארקט מרוב עייפות (אבל דאגי היטב לכך שידע כמה דאגת לבל יוודע לו הדבר!).

הפרק השני מוקדש, כמובן, ל"תזונה". איך לתחוב לילד כפית נוספת, ואיך לשכנע אותו לאכול עוד מנה של דייסה, ואיך בדיוק להזכיר לו את הילדים הרעבים בעולם כולו, שהיו מאושרים אילו יכלו לנגוס מעט מתפוח האדמה שנשאר על הצלחת (אחרי שכבר בלע, המסכן, שלוש צלחות גדושות). ואיך להתלונן בפני כל אורח ש"דני שלי אינו אוהב את המאכלים שלי".

פרק מיוחד מקדיש דן גרינברג ל"בידור" – איך מבדרת אם יהודיה את אורחיה. קודם כל היא מפצירה, כמובן, בדני’לה לנגן לדודים משהו על הכינור. אחרי הכל, הוא “לומד כינור” כבר חודשיים (וכאן אל תשכחי, אמא, לספר מה בדיוק זה עולה לך כל חודש!). אחר־כך באה הדרכה: איך מספרת אם יהודיה בדיחה. ואיך מחלקת אם יהודיה מחמאות. למשל:

“פלורנס?! מה זה עשית לשערך, בשם אלהים?! הרי הוא נראה בדיוק כמו פאה נכרית, ישמור האל!”

"אבל דודה אידה, מסבירה פלורנס בחיוך. “זוהי באמת פאה נכרית!”

“מה את אומרת? פאה נכרית? אף פעם לא הייתי מתארת לעצמי דבר שכזה. הרי זה נראה כל כך טבעי. כאילו היו שערותייך שלך!”

ואיך “חולבת” אם יהודיה מחמאה על הבישול מעשה־ידיה?

“נו, איך מוצא חן בעיניך הכבד הקצוץ שלי?”

“מממממ…” מגיב, כמובן האורח. “כבד כזה לא אכלתי מעולם!”

מה אתה אומר? ולחשוב על זה, שדווקא הפעם נתן לי הקצב כבד לא־טרי, ושהתנור התקלקל בדיוק באמצע הבישול, ושממש ברגע האחרון גיליתי שנשארתי בלי בצל ושהייתי מוכרחה להוציא את הכל מהאש כמה דקות לפני הזמן משום שהתנור התמלא פיח… נו, אז מה כבר יכול להיות פה טוב, אני שואלת אותך?"

מציאות מוכרת עוד יותר מתגלית בפרק “איך לקנות בגדים לילדיך?”. תחילה, כמובן, יש לערוך רשימת הקרובים והמכרים, שיש להם ילדים באותו גיל. אולי תוכלי למצוא כמה בגדים משומשים. ורק אם אפסה כל תקווה, יש ללכת ולקנות בגדים חדשים. גם אז אין להיכנס לחנות־בגדים סתם ככה. חלילה. אם אין במשפחה אף קרוב העוסק בטריקוטאז', שאלי קודם את החנווני או הירקן, ובקשי מהם להמליץ על חנות הגונה. לעולם אל תיכנסי לחנות שאיש לא המליץ עליה בפניך באופן אישי!

בשעת קניית הבגד, זיכרי כלל זהב אחד: לעולם אל תקני צבע כזה, שייראה בו הלכלוך. ועוד: לעולם אל תקני לבנך בגד במידתו. תמיד קני לו בגדים הגדולים ממנו בכמה מספרים, כדי שיספיקו לו גם לשנה הבאה!

פרק מיוחד מוקדש, כמובן ל"ארון המציאות" של האם היהודיה. לעולם אל תשליכי לפח שום דבר שיום אחד עשויה להיות בו תועלת! שקיות המכולת הישנות, חבלים שהוסרו מחבילת הדואר, סמרטוטים ישנים, בקבוקים ריקים של אספירין (אחרי הכל, מי יודע? יתכן שדווקא מחר תזדקקי לאספירין, ובדיוק באותו יום יאזלו בבית החרושת לאספירין הבקבוקים!). ואז מגיע תור ה"סדר" אחת לשנה, וכל האוצרות מושלכים לפח האשפה.

פרק אחר מוקדש לנושא “איך לנוח?”. האם היהודיה אינה מאלה המרבות לנוח, גם כשהיא מחליטה פעם לא לבשל ארוחת־ערב, וללכת לאכול אצל ידידים, לא תנוח ולא תשקוט עד שתביא עמה שפע צלחות מלאות תבשילים בשקיות פלסטיק, ועד שתסיים את שטיפת הכלים של שתי המשפחות. רחצה בים? גם כאן הצליח דן גרינברג לקלוע בדיוק למטרה, ותיאור האם היהודיה, המשכשכת במים על שפת הים, במקום בו בונים הזאטוטים את ארמונות החול שלהם, ומעבירה את מרבית זמנה בעטיפת והתרת הכריכים שהכינה.

ובחירת המקצוע לבן? במשך שנים מנדנדת האם לבנה שלא ללכת בדרכי אביו, בעל חנות קטנה לכפתורים, אלא ללמוד מקצוע של ממש (רופא־מהנדס־עורך־דין). וכשמגיע היום המאושר, והנער המסכן ששמע בעצת אמו הצליח לסיים סוף סוף את חוק־לימודיו, ולקבל את הדיפלומה, רוכנת אליו אמו, הקורנת מאושר, ולוחשת לו באזניו:

“אני רוצה שתדע עד כמה אנו גאים בך היום, דני, אבא ואני. הדבר היחידי שרציתי לומר לך הוא, שהגיע הזמן שתבין עד כמה פגעת ברגשותיו של אבא, כשסירבת להיכנס לענף רוכלות הכפתורים, ולהמשיך את מפעל חייו בחנות, יחד אתו!”

דחליל ושמו פרנק סינטרה

אם יוצא הבן מן הבית למחנה הקיץ או לאוניברסיטה – תוכל האם ללמוד בפרק מיוחד איך לבקר אותו ולהביא לו את הסוודר החם והעוף הקר (“הוא בוודאי מת שם מרעב, בלעדי הבישול שלי!”), ואיך להביך אותו לעיני כל חבריו. ואם זכה סוף סוף הבן היחיד למקום עבודה – דעי איך לגשת ישר אל המנהל הראשי ולהסביר לו, שהילד רגיש במיוחד, ורצוי שלא להעמיס עליו עבודה יתרה.

מגיל צעיר מאד מחנכת האם היהודיה את ילדיה לקראת הנישואין. “פוי! הביטו אלו אוזניים מלוכלכות! איזו ילדה נורמאלית תסכים להתחתן עם ילד, שיש לו אוזניים מלוכלכות שכאלה?” וכשעבר הילד את גיל השלוש, מופיע הפזמון החדש: “שב ישר, בשם אלוהים. איזו ילדה נורמאלית תסכים להתחתן עם גיבן?”

וכשמגיע תור הבן לצאת עם נערה, והאם אינה יכולה עוד להילוות אליו, עליה לשאול מיד את שלוש השאלות המובנות מאליהן, בעיקר כאן, בקרב יהדות אמריקה:

– הבחורה הזו שאתה יוצא אתה, היא יהודיה?

– מה שם משפחתה?

– מה היה שם משפחתה קודם לכן?

ואם דני’לה הקטן הוא כבר בן עשרים ומעלה, ועדיין אינו נשוי – מתחילה דאגה חדשה. וכיוון שיתכן מאד שהוא רווק עדיין פשוט מפני ששכח שעליו להתחתן, כדאי להזכיר לו זאת יום יום ושעה שעה, ולהצביע אל ילדי השכנים, הצעירים ממנו בשלוש שנים, ובכל זאת כבר התחתנו, ויש להם תינוק, ואפילו “סטיישן־וואגון”. וכשמגיע הרגע הגדול, והוא מודיע על אירושיו, משתנה הפזמון:

“כבר להתחתן? הרי אתם עוד כל כך צעירים. מה כל החפזון הזה? כבר אי־אפשר לחכות מעט?”

שונה לחלוין הוא המצב, אם יש לך בת, ולא בן. כאן ידריך אותך הספר כיצד לנהוג במחזרים הראשונים של בתך המתבגרת (“אתה יהודי? מה שם משפחתך? מה היה שם משפחתך קודם לכן? אתה יודע לנהוג? באיזו מהירות אתה נוהג בדרך כלל? אבא שלך יודע שאתה יוצא עם בחורות?”). ואם חלילה, נתפשת הבת בשעה שהיא מעניקה נשיקה למחזר הצעיר על הספה שבסלון – אוהו, ישמור אלהים!

אם הבת אינה יפהפיה, בעוונותינו, תמצאי בספר הדרכה נכונה כיצד “להלביש” אותה, בכל זאת, על צעירים מבוקשים. איך לדבר בפניהם עליה כל העת, ולהצביע בעיקר על שיניה הישרות (ולציין במדוייק כמה עלה לך יישורן ומי היה הרופא!), וכן על מעלותיה כמבשלת ועקרת־בית ממדרגה ראשונה. אל תשכחי לציין שבגיל חמש נבחרה כ"מלכת אסתר" בגן הילדים. אמנם מאז לא התפתחה הרבה, אבל מלכה אסתר פעם – מלכה אסתר לעולם. וחוץ מזה היא למדה באלט, ונגינה על פסנתר, וצרפתית.

מה דעותיה של האם היהודיה על כמה מהאישים המפורסמים של תקופתנו?

פידל קאסטרו? “אדם מבוגר שאין לו זמן להתגלח ולהסתפר וללבוש כתונת עם צווארון נקי לא יזכה לקבל את הקול שלי בבחירות. בזה אתם יכולים להיות בטוחים!”

עדלי סטיבנסון? "נחמד מאד. אבל הוא יכול מדי פעם בפעם לפתוח את פיו ולומר משהו טוב על ישראל. הוא לא ימות מזה!?

עבדול נאצר? “רק אל תזכיר לי את השם הזה, טוב?!”

ד"ר ספוק? – “ספוק־שפוק. כל זה סתם שטויות. שום אדם אינו יכול לדעת איך לגדל ילדים כל זמן שאיננו אם”.

פרנק סינטרה? – “פעם היה נראה כמו דחליל. אבל עכשיו, תראה תראה כמה יפה הוא אוכל!”

ונסיים בכמה הגדרות מ"מילון האם היהודיה" שליקט דן גרינברג:

בזבוז: לזרוק שקיקית־תה לאחר שהשתמשת בה לכוס אחת בלבד.

בחור טוב: בחור צעיר הבא לקחת את הבת לבילוי, ומדבר קצת גם עם האם.

בחור יוצא מן הכלל: בחור צעיר הבא לקחת את הבת לבילוי, מדבר קצת גם עם האם, ולומד רפואה, הנדסה או משפטים.

פרחח: בחור צעיר היוצא עם הבת, אך אינו בא לקחת אותה מן הבית ולשוחח קצת גם עם האם, אלא קובע אתה מיפגש אי־שם מחוץ לבית.

מוכשרת (כמו במשפט “היא מוכשרת מאוד”): מבשלת נפלא, אבל מכוערת.

תרבות: לנגן על כלי מוסיקלי, לכתוב מחזה, לדבר שפה זרה (פרט לאידיש).

דחליל: כל ילד שמשקלו פחות מתשעים ושמונה ק"ג.

וכן הלאה, וכן הלאה. האם לא הגיעה השעה לחבר ספר בסגנון דומה – “כיצד להיות אם ישראלית?” ואולי?… ואולי אפשר להשתמש באותו הספר עצמו?

שיחת חוץ 3.9.65

עם בוא הקיץ יוצאים 50 מליון אמריקאים לטיולים ובלויים בשמורות־הטבע המרהיבות של ארצם. הם אינם שוכחים לקחת אתם לחיק היער גם מקלט טלביזיה, פריג’ידר, ואפילו שוטף־צלחות אוטומטי.

“למה לכם לצאת הקיץ לחו”ל, ולבזבז דולארים¹ יקרים, הנחוצים כל כך למדינתנו? האם לא מוטב שתקדישו את הקיץ כדי לטייל קצת בארצנו שלנו, היפה בארצות תבל?"

מי אמר את הדברים הללו? שר האוצר הישראלי, החרד כל כך לגורל השטרות הירקרקים? שר התיירות, החפץ לעודד “תיירות פנים”? איש “שמורות הטבע”? – תתפלאו, אבל הדברים נאמרו לא מכבר על ידי נשיאה של מדינה, שאינה ידועה דווקא במחסור הדולארים שלה. למעשה, הפך הדולאר זה מכבר, למוצר הייצוא מספר אחד של אותה מדינה, ארצות־הברית, כמובן.

נראה שהנשיא ג’ונסון החליט באמת ובתמים להיכנס להיסטוריה כגדול נשיאי ארצו. וכדי שלא יטילו ספק חלילה, במידת האהבה שהוא רוחש למולדתו, הוא יוצא מדי פעם בהכרזה פאטריוטית “ציונית” נוסח “אמריקה הנפלאה שלנו”. לא מכבר דרש משגריריו בכל ארצות תבל להגיש במסיבות הקוקטייל הדיפלומטיות שלהם יינות אמריקאיים בלבד, ועורר בכך את חמתם של אניני החיך (ואת התלהבותם של סוחרי היין המקומיים). ולאחר שתרם את חלקו לעידוד “תוצרת הארץ”, יצא ג’ונסון בקריאה לאזרחיו להישאר הקיץ ב"בית", כדי לחסוך קצת דולארים לממשלה (המוציאה אותם למיליארדים על “סיוע טכני” לוייטנאם). וכדרכו, לא הסתפק ג’ונסון בדרישה, אלא מיהר לשמש כדוגמא אישית: והוא שלח את לינדה־בירד הצעירה במכוניתה החדשה לבלות את הקיץ בפארק הלאומי בילוסטון.

לא כל האמריקאים נשמעו לקריאה הדרמאטית. מספר האמריקנים שיצאו הקיץ לחו"ל עולה על מספרי תריסר השנים האחרונות, ובעלי בתי המלון וחנויות המזכרות בקופנהאגן, פאריס, רומא וירושלים נרגעו זה מכבר, אחרי שנחרדו תחילה לשמע הצהרת הנשיא מטכסאס. אף־על־פי־כן, נמצאו שבעה־עשר מיליון אמריקנים, שמיהרו למלא אחר עצת נשיאם, ויצאו לטייל קצת בארצם שלהם. אם נוסיף לכך את חמישים מיליון האחרים, המבלים הקיץ את חופשתם במחנות וביערות ברחבי המדינה, נמצא שיותר מרבע האוכלוסייה האמריקנים מקיימת אחר דרישתו הלוקאל־פאטריוטי של הנשיא.

אל תרחמו על המסכנים. אם גם הגזים ג’ונסון מעט, שעה שהעז להשוות את יינות קליפורניה ליינות אירופה, הרי שלא הגזים כלל בשעה שדיבר על יפי ארצו. למעשה, יכול בן אמריקה לראות את הריה של ספרד, אגמיה של שוויץ, חופיה של איטליה, נהרותיה של סקנדינביה, יערותיה של גרמניה ומכתשיה של ישראל מבלי שיצא כלל מגבולות ארצו. מי שראה כאן את יפי הפארקים הלאומיים בילוסטון ויוסמיטי, את מפלי הניאגרה ונהרות הדרום, את הקניונים של אריזונה, הגבעות השחורות של קולוראדו, היערות האדומים של קליפורניה, את חופיה של אוראגון, את אגמי טאהו, קרייטר וושינגטון – מי שראה כל אלה יודע, כי “יש מה לראות באמריקה”. ויצדק ג’ונסון אם ישתמש באותה כתובת אגדית מפורסמת מנמל נאפולי, ויסנוט באזרחיו בנוסח: “סנוב, וביילוסטון כבר היית?”

צוללת על גלגלים

עם בוא הקיץ תוקפת גם את האמריקנים “קדחת התזוזה”. תושבי הערים הגדולות במזרח, נסים מן החום הנורא, ואפילו תושבי קליפורניה, הגרים לשפת־הים, מוכרחים לעזוב את הבית ולנדוד כמה מילין צפונה או דרומה, רק כדי “לא להשאר בבית”. המיליונרים יוצאים לבתי המלון האכסקלוסיביים והקרים, או מפליגים ביאכטה מפוארת. אבל גם ממוצעי־ההכנסות יודעים לבלות, וגם הם מתחלים לתכנן את חופשתם עוד באמצע החורף.

אמריקנים רבים הצליחו לרכוש לעצמם “מעונות קיץ”. ואין הכוונה לארמונות מפוארים, העולים מליונים (אם כי יש, כמובן, גם כאלה). “מעון הקיץ” הממוצע הוא בית קטן, או בקתת־עץ צנועה הניצבת לחופו של אגם קטן או לחופו של האוקיינוס. רכישת בית קיץ כזה היא בתחום השגת ידו של אדם בעל הכנסה בינונית, ומה עוד שהוא ניתן בתשלומים זעירים למשך שלושים שנה ויותר. כאן מבלה המשפחה את סופי־השבוע הארוכים. בסקי, דיג, שייט, שחייה או השתזפות. המשפחה האמריקנית ספורטיבית הרבה יותר מן המשפחה הישראלית, ואינה מבלה את השבת בהאזנה לראדיו, קריאת מוספי השבת, משחק בקלפים או פיצוח זרעונים על המרפסת. איש אינו לוקח ספרים לבלוי סוף־השבוע, במקומם לוקחים חכות, מגלשים ומחבטי טניס.

אלה שאינם רוצים לרכוש לעצמם מעון קיץ כזה, יכולים לשכור אותו, תמורת שכר חדשי או שבועי לא גדול. למעלה מאלף חוות חקלאיות משכירות לחדשי הקיץ בקתות כפריות צנועות, למשפחות עירוניות הרוצות להראות לילדיהם תרנגולת או פרה אמיתית. ביערות ולחופי האגמים והים ניתן לשכור בקתה משפחתית חמודה או דירה קטנה, ולבלות בה חודש בנעימים.

אלה שאינם רוצים בבנין קבע או בקתת־קורות, יכולים להסתפק בבית־על־גלגלים, ה"טריילר". עוד לפני שנים אחדות היה ה"טריילר" בגדר קוריוז ומותרות. כיום מצויים בכל רחבי ארה"ב למעלה מ־33 אלף חניוני טריילרים, וכשני מיליון “בתים־על־גלגלים” נעים על הכבישים בחודשי הקיץ.

פופולרי ונוח הרבה יותר הוא ה"טריילר" הקטן, המכיל חדר שינה אחד (לשמונה נפשות!) וחדרוני שירותים. תמורת כמה אלפי דולארים ניתן לקנות ביתן נייד כזה, המצוייד בכל טוב (ואפילו בגנרטור עצמי), לקשור אותו בכבל למכוניתך, ולצאת עמו לדרך. יש כאלה הגוררים “טריילרים” מאלומיניום, הדומים לצוללות או ספינות־חלל. יש כאלה המכשירים אוטובוס ישן, או משתמשים ב"אוטובוס־זוטא", שלאורך כתליו צמודות מיטות מתקפלות. אבל יש גם דרך פשוטה וזולה עוד יותר: תמורת 500–2,500, דולאר אתה יכול להרכיב את מכונית הטנדר שלך לחדר שלם, מרווח למדי, עם עלייה קטנה למיטה, המורכבת מעל גגון תא הנהג. “ארגז” כזה ניתן להרכבה תוך שעה, ואפשר לשכור אותו למשך שבוע, או למשך כל הקיץ. וכך אתה נוהג בטנדר שהורגלת לו (או שקנית, תמורת 2,450 דולאר נוספים), בשעה ששאר בני המשפחה נחים בחדר מאחוריך, מתבונים בטלביזיה, מעיינים ב"קומיקס" או מנמנמים ללא פחד מעל לראשך.

ליקוק של דב

אלו שאינם רוצים במעון קיץ או בית נע, יכולים לישון בבית מלון או ב"מוטל". ה"מוטל" הוא אחת ההמצאות הנפלאות ביותר של המאה העשרים. אין לך פינה שאין בה מוטלים, ותמורת 6–12 דולאר ללילה אתה יכול להחנות את מכוניתך ליד דלת החדר, לפרוק את המטען והנוסעים, ולצאת עם שחר מבלי שתראה איש. כל מה שעליך לעשות הוא למלא טופס קטן (ובו רק שמך ומספר מכוניתך), לשלם שכר חדר (מראש! כדי שלא תתחמק עם בוקר מבלי לשלם), ולהיכנס לחדר באין רואה. מה פלא שהומברט־הומברט הידוע הצליח לראות כך את כל אמריקה, עם לוליטה שלו?

אם רצונך לחסוך גם בדמי ה"מוטל", אתה יכול להצטייד באוהל, ולפרוש אותו בכל מקום שתרצה. תמורת 50–200 דולאר תוכל לקנות כל אוהל שתרצה, ואפילו אוהל ענק בן שלושה חדרים, מחיצות ורשתות. האוהל מתקפל במהירות ומוטען על גגון המכונית או על קרון־גרר מאחריה. בכל פארק ובכל נקודה יפה לשפת אגם או בראש הר תמצא חניוני אהלים, ובהם מקלחות חמות, דוכן מזון וכיריים ל"פיקניק". ואין מחזה מרנין ממראה משפחה אמריקנית העוצרת את מכוניתה בחניון, ותוך שניות מעטות נפלטים החוצה האב, האם וששת הילדים הבלונדיניים. בעוד האם מטפלת בצליית הבשר ליד האש מקימים האב והזאטוטים את האוהל במהירות מטורפת, ומבלי להוציא הגה. כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו. ולמחרת הבוקר מקפלת המשפחה את האוהל תוך דקות ספורות, מנקה היטב את השטח, ויוצאת שוב לדרך.

אם גם האוהל נראה לך כדבר מותרות וכמחיצה המפרידה בינך לבין הטבע, תוכל תמיד לישון תחת כיפת השמים. שקי שינה, מזרוני־אויר ועששיות עולים כאן בפרוטות. אבל אל תופתע אם תתעורר באמצע הלילה למגע לשון לחה וחמה על לחייך, ותגלה דב ענק העומד לידך ומרחרח אותך בסקרנות. בפארקים הלאומיים של ילוסטון ויוסמיטי מצויים דובים לרוב, המתהלכים חופשיים ומהווים אטרקציה מיוחדת למטיילים. אם תתנהג יפה, ימשיך הדב ללקק אותך, עד שיימאס לו ואז ילך ללקק קצת את שכניך. אם תתחיל לצעוק – לא תאריך לצעוק. לזה ידאגו כבר הדובים.

מהו “פארק לאומי”? אזרחי רמת־גן, הרגילים לבלות את ערבי השבת שלהם בפארק הלאומי, עשויים לקבל דעה מוטעית על מוסד אמריקני נפלא זה. הפארקים הלאומים בארה"ב, שמספרם מגיע לעשרות רבות, אינם אלא שמורות טבע עצומות, ששטח כמה מהן עולה על שטחו של הגליל, או על מחצית שטחה של מדינת ישראל. בפארקים תמצאו הרים, יערות, אגמים, נהרות, קניונים ומפלי מים. ולעתים תוכלו לנהוג במשך שעות מבלי שתגיעו לסופם. על הפארקים שומרים אנשי מחלקת היערות, בתלבושת המזכירה מפקד־צופים שטרם התבגר. בכניסה לפארק אתה משלם סכום זעיר לכל מכונית, ויכול לשהות בפארק כל כמה שתרצה. בתוך הפארק תמצא חניוני טריילרים, חניוני אוהלים, ושכונות של בקתות עץ, המרוכזות סביב “סופרמארקט” קטן, מקלחות חמות, ואמפיתיאטרון שמושביו עשויים קורות עץ, ושבו מוקרנים סרטים צבעוניים על הסביבה, נערכות הרצאות על החי והצומח, או ריקודים עליזים בצוותא.

לא כל אלה הבאים לפארק כדי לברוח מעשן העיר ורעשה מוכנים לוותר על הנוחיות שהורגלו לה, ורבים מביאים אתם גם לחיק הטבע את הטרנזיסטור, הטלביזיה, הפריג’ידר, הכיריים, קולה הצנימים ומזגן האוויר ושוטף הצלחות החשמלי. אבל יש כאלה המתרחקים ממוראות הציוויליזציה, ומתבודדים ביער, ליד חכת־הדייג או רשת הפרפרים. רבים מנצלים את הקיץ כדי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואחרים מסתפקים בשהייה במקום אחד, ונוסעים בכל קיץ לפארק לאומי אחר למשך כמה שבועות. שם הם דגים, שטים, מטפסים על הרים, רוכבים על סוסים וחמורים, מחפשים חרקים, ונהנים מן החיים.

רק לא “טרמפיסטים”!

האמריקנים אוהבים לבלות בחיק המשפחה. תנאי החיים הנוחים, שבוע העבודה הקצר וגילם הצעיר יחסית של ההורים יוצרים כאן הווי משפחתי שאינו מוכר כמעט בארץ. אם במשך כל ימי השבוע אין האב העסוק מרבה לראות את ילדיו, ואלו צמודים למקלט הטלביזיה ולדוכן ה"המבורגר", הרי עם בוא סוף השבוע מוציאה המשפחה מן המוסך את מגלשי־הסקי או סירת המוטור הקטנה, מרכיבה אותם על גגון המכונית, ויוצאת לדרך. כמעט שלא תפגוש בחניונים צעירים וצעירות ללא הוריהם, וזאת על אף שהנהיגה מותרת כאן מגיל 16, ולבני נוער רבים מכוניות משלהם. בדרך כלל יוצא הצעיר האמריקני לבלות את הקיץ עם משפחתו, ולא פעם קשה להבחין בין בת לאמה או בין בן לאביו, כשהללו לבושים בבגדי הג’ינס המרופטים, מכנסי־ברמודה בני שלושה הרבעים או בבגד־הים הדו־חלקי. צעירים וצעירות ללא הוריהם תראה בעיקר לחופי הים, והללו שורצים בני נוער תמירים ושזופים, המחליקים על הגלים במגלשי ה"סרף" שלהם.

מי שלא שמע על המקרה הנורא שארע לא מכבר בניו־יורק כשצעירה עירומה נדקרה למוות, בעוד שלושים ושבעה שכנים צופים במקרה מחלונותיהם, מבלי שיעלה על דעת איש להבריח את הרוצח או להזעיק את המשטרה? מקרים כאלה קורים כאן לעתים קרובות. האמריקני אינו רוצה “להסתבך”, ומעדיף להעלים עין. דווקא בני העם הזה, הלבבי והחביב כל כך לזרים (לבנים), יודע היטב כיצד להתבצר בביתו־מבצרו. אתה יכול לגור בבית דירות קטן במשך שנים, מבלי שתדע מיהם שכניך, מה עיסוקם, מה שמם ואפילו מראם. תינוק נולד לך, אסון קורה במשפחתך – איש מהם לא יגש לברך אותך, או להשתתף בצערך. החיוך האמריקני המפורסם הוא רחב מאד, אבל גם מקצועי וחיצוני מאד־מאד.

אבל כשמגיע הקיץ נהפכים האנשים לאחרים. לפתע פתאום נושרת מחיצת ההתנכרות, והם מחפשים זה את זה, מוכנים להתידד, לעזור, לשפוך את לבם. בחניוני ה"טריילרים" והאוהלים נוצר הווי חדש, ואם תשכח את שעון הזהב שלך במקלחת המשותפת, כמעט ודאי הוא שיוחזר לך. ביום עסקים רגיל יכולה מכוניתך לעלות באש על הכביש העמוס, מבלי שאיש ייעצר כדי לעזור לך. אבל בבוא הקיץ ייעצר מיד כל נהג למראה מכונית מקולקלת, ולא פעם יסע למרחק רב כדי להביא לך חלק חסר, או מיכל מים. בקיצור: “אחוות נופשים” נעימה מאין כמוה.

אבל גם לאחווה זו יש גבול. הישראלים יופתעו בוודאי למראה המספר הזעום של “טרמפיסטים” לצידי הדרך. למעשה, בכל טיולי בשנתיים האחרונות לא ראיתי כאן יותר מחצי תריסר טרמפיסטים שכאלה. לא רק מפני שלכל אחד יש כאן מכונית, ומפני שהעצירה והעמידה בשולי ה"פרי־וויי" אסורות. אלא בעיקר מחמת כמה מקרי רצח, שוד ואונס שארעו כאן על הכבישים, והמרתיעים כל נהג (ובעיקר נהגת) מלאסוף ביטניקים בלתי־מוכרים לצידי הדרך. אפילו “מועדון המכוניות” מזהיר רשמית בפתח ספרונו שלא לאסוף אנשים בלתי מוכרים. מה שבטוח – בטוח.

למטיילים הישראליים המושבעים יחסר כאן גם מוסד אחר – ה"מסע". האמריקאים טרם שמעו על מסעות ברגל אל המדבר, עם תרמיל כבד על שכם ו"משמעת מים" חמורה. פה ושם הם עשויים לצאת לטיול רגלי של כמה שעות או יום באחד הפראקים, אך נסו לחפש בכל ארה"ב תרמיל־גב אמיתי, נוסח ישראל ונסו לחפש שיירה מזיעה ומוכת שרב ב"עמק המוות" הידוע, או במדבריות נבאדה, או ליד “מכתשי” אריזונה. אפילו האנדיאנים אינם יוצאים כיום ל"מסעות" שכאלה.

אין טיול ללא מכונית בארה"ב, ואין דבר קל מטיול במכונית. כבר סיפרנו בשבחו של “מועדון המכוניות” המופלא, המתכנן לך כל טיול, מצייד אותך במפות מפורטות וספרוני הדרכה, ומזמין עבורך מקומות לינה לאורך כל הדרך. יתר על כן, אם נעצרה מכוניתך לפתע באמצע המדבר או בלב היער, כל מה שעליך לעשות הוא להגיע לטלפון הקרוב, לצלצל לסניף המקומי של המועדון, המצוי בכל פינה. תוך דקות תגיע אליך מכונית העזר והגרר, תמלא את מיכלך בדלק, תחליף את צמיגך הנקוב, או תגרור אותך למוסך הקרוב. וכל זה: חינם אין כסף, תמורת דמי חבר של 15 דולאר בשנה.

תשומת־לב רבה מוקדשת לבעיית השריפות. מישהו בעל דמיון המציא את דמותו של “סמוקי הדב”, דובון שעיר וחייכני, המציץ אליך מן השלטים שלצידי הדרך ומקופסות הגפרורים, ומזהיר אותך לכבות את גפרוריך ומדורותיך, לא להשליך בדל סיגריה בוער בשולי הדרך. “סמוקי” (“המעלה עשן”) הפך לדמותה אהובה על ילדי ארה"ב לא פחות ממיקי־מאוס ודונאלד־דאק, ובכל חדר ילדים תמצא בובה חביבה בדמותו.

תעמולה רבה מוקדשת בארה"ב לשמירת הנקיון בדרכים ובגנים. אין לי מושג מדוע יש צורך בתעמולה שכזו, כי בכל נסיעותי לא ראיתי נהג שישליך החוצה חפיסת סיגריות ריקה, בקבוק משקה ריק ואפילו קליפה של בננה, ולאו דווקא משום שקנס כבד צפוי לכל המזהם את הנוף. “אל תהיה חיפושית זבל!” מזהירים אותך שלטים לצידי הדרך, והמעניין בשלטים מודיע: “פח אשפה בעוד רבע מייל”. ובכניסה לכל פארק מציידים אותך בשקית־אשפה גדולה, ולתוכה אתה תוחב בזמן הנסיעה את קליפות הפירות וממחטות הנייר, וכל זוהמה שהיא. בכל כמה מיליון ניצבת לצד הדרך חבית גדולה, וכל מה שעליך לעשות הוא להתקרב אליה, להוציא את ידיך מן החלון, ולהשליך את שקית האשפה לתוך החבית. מחלת הנקיון מדבקת כל כך, עד שלא פעם תפשתי את עצמי כשאני מחזיק בכפי גלעיני ענבים או שזיף מבלי שאשליכם החוצה (על אף שנסענו בלב יער עבות), ומחזיר אותם לשקית האשפה, עד לחבית הקרובה.

רעיון מצויין שכדאי ל"אמץ"? – כמובן. אם כי, בתנאי שמירת הנקיון בכבישי הארץ, חוששני שגם אם יציבו חביות שכאלה הן תישארנה ריקות לחלוטין במשך תקופה ארוכה…

**ידיעות אחרונות, י' באדר תשל"ט – (9.3.1979)

רשימה זו עומדת בסימן חג־הפורים. ראשיתה – “מצוות שמחת פורים”. עיקרה – פארודיה עליזה, ברוח “מסכת פורים”. סופה – סוף עצוב במקצת, אולם גם הוא ברוח פיוט פורימי עתיק.

עם תחילת החזרות על ההצגה “סיפור פשוט”, המוצגת עתה בתיאטרון “הבימה”, פנו אלי השחקן שלמה ניצן, ממעבדי סיפורו של עגנון לבמה, והבמאי יוסף יזרעאלי, בבקשה לסייע להם במציאת פיזמון מתאים לאחת התמונות החשובות ביותר בהצגה – הסעודה בביתה של סופיה בליל “זאת חנוכה”, היא הסעודה שבמהלכה מאורש הירשל, גיבור הסיפור, בעל־כורחו למינה, הכלה שאותה יעדו לו הוריו.

עוד בהיותו ילד בן עשר אהב עגנון להשתעשע בכתיבת חרוזים ושירים. ברומאן “הכנסת כלה” ניתן למצוא לא רק קטעי פרוזה מחורזת, בסיגנון המקאמה והבדחנים (עמ' שמט, שנא ועוד, במהדורת תשי"ג); אלא גם שפע שירים קצרים וארוכים, וביניהם שירו הארוך ביותר של עגנון (“שירת האותיות”, עמ' תיח־תסז). פעמים רבות נזכרים בספר “משוררי בראד” ובדחניה, שהירבו לשיר ולאלתר פארודיות, ובעיקר בימי כלולות ובחג הפורים (עמ' שגב־שעח). גם בכרך “על כפות המנעול”, שבו מופיע “סיפור פשוט”, משובצים כמה שירים (עמ' רצד־רצה, שיח, שלא־שלג, תיא, תלה ועוד), וביניהם השיר “ליל כי אצא מן הבית” (עמ' תמ), שהולחן לפני שנים וכבר מצא את מקומו בספרי הזמר הישראלי. אולם דווקא בתיאור סעודת־האירושין של הירשל אין עגנון מביא את נוסח השירים שהושרו, אלא מסתפק בהערה הבאה: “אחרי שמילאו המסובים את כרסם במאכל ובמשתה התחילו שרים שירים של ליצנות בניגון חד גדיא ובניגון אחד מי יודע” (עמ' קי).

יצאנו, איפוא, לחפש שיר שיהלום את דרישותיהם של במאי ההצגה ומעבדה.

שיר “לנותן ליבו לבתולה”

אילתור פארודיות על פיוטים ושירי־חג, ובעיקר בסעודות־חתונה ובימי הפורים, היה מקובל, כידוע, עוד בימי־הביניים. ישראל דוידזון הקדיש למחקר הפארודיה העברית ספר שלם, שיצא לאור באנגלית (ניו־יורק, 1907, ושוב 1966). גם שני שירי־ה"סדר" הנזכרים, “חד גדיא” ו"אחד מי יודע", זכו למחקרים רבים, ובראשם ספרו של צ. זיברט (פראג, 1928)¹. טבעי הדבר, ששירים אהובים אלה, החותמים את סעודת ה’סדר', יזכו לשפע של פארודיות. דוידזון מזכיר כמה מהן בסוף הכרך הרביעי של ‘אוצר השירה והפיוט’ (עמ' 497), ובספרו על הפארודיה (ערכים 2, 36, 38, 200–202, 307 ברשימתו). בין המאוחרות שבהן ניתן למצוא גם פארודיה ברוח “סוציאליסטית” משנת 1888 (ערך 2 ברשימה), ופארודיות סאטיריות על חיי היהודים ברוסיה (‘המליץ’ 1867) ועל “מס־הבשר” באותה ארץ (‘הבקר אור’ 1880).

הפארודיות העבריות המוקדמות ביותר על “אחד מי יודע” ועל “חד־גדיא” הן, כנראה, אלו המופיעות ב"הגדה לליל שיכורים", שנדפסה כבר במאה השש־עשרה (ראה ‘שחוק פינו’ לא. דוידזון, רמת גן 1951, עמ' 94–96). בפארודיה זו, שיוחסה למשורר קלונימוס בן קלונימוס, איש פרובאנס (תחילת המאה הי"ד) – הוא קלונימוס, בעל “מסכת פורים” המפורסמת – מופיע הפיוט “אחד מי יודע” בתחפושת פורימית: “אחד מי יודע? אחד אני יודע. אחד הוא היין, המשמח אלוהים ואנשים בשמים ובארץ… שני ימי פורים… שלוש סעודות בשבת” וכד'. ברוח זו חוברו בתקופת ההשכלה כמה פארודיות נוספות, בידי צ. ה. זומרהויזן (“הגדה לליל־שיכורים”, בריסל 1842; אמשטרדם, 1849) וי. ל. בן־זאב, שאליו עוד נחזור. פארודיות נוספות מביא א. מ. הברמן במאמרו “חד־גדיא כפארודיה”, שבספרו ‘עיונים בשירה ובפיוט’ (ירושלים, 1972, עמ' 315–329)².

אילו נזקקנו ל"שיר שיכורים" בלבד, היו כמה מן הפארודיות הללו עשויות לענות על דרישותינו. אולם הבמאי חזר והזכיר לנו, שמדובר בסעודת־אירושין, ומשום כך הוא מעדיף להשתמש בשיר בעל אופי ארוטי, ברוח “שירי האפיריון” הדו־משמעיים, שזומרו בפי בדחנים בחתונות³. גם עגנון עצמו מזכיר בתחילת אותו פרק, המתאר את סעודת האירושין, “שכל המשוררים לא שרו אלא לנותן לבו לבתולה” (עמ' קט). יצאנו, איפוא, לחפש “שירים של ליצנות בניגון חד גדיא ובניגון אחד מי יודע”, שהושרו בחתונות.

“שניים הם חתן־כלה”

מסתבר שמצויות גם פארודיות כאלה. החוקר דב הלר מביא במאמריו על “אחד מי יודע”, שנתפרסמו בהונגריה ערב מלחמת־העולם השניה, מקבילה הונגרית עממית לפיזמון זה, שגם היא אינה אלא “שיר חתונה”. בספר־היובל לכבודו של הלר, שיצא לאור בבודפשט בשנת 1941(!), מצטט צבי טסלר פארודיה עברית על שיר־פסח זה, שפורסמה לראשונה בידי יצחק ריבקינד עוד בשנת 1935 (בדו־ירחון ‘מימים ראשונים’, כרך ב').. לדברי ריבקינד, שמע את השיר מפי אביו, “מתנגד” בן־ליטא, ושיר זה הושר בעיקר “בשעת הילולא, זאת אומרת בחתונה”, או בשמחת־תורה: "אחד מי יודע? אחד החופר בור, שיח ומערה… שניים אוחזין בטלית… שלושה שאכלו כאחד… ארבעה אבות נזיקין' וכד', ברוח הגמרא.

גם באנתולוגיות של פולקלור ושירי־עם ביידיש ניתן למצוא פארודיות על שני הפיוטים הללו דווקא במדורים המוקדשים ל"שירי חתונה". ע. אולסוונגר כלל פארודיה כזו בספרו ‘ראזשינקעס מיט מאנדלען’ (באזל, 1920ת עמ' 266–267), חיים קטלניסקי מביא בספרו ‘פאלקס געזאנגען’ (ניו־יורק, 1931) פארודיה דו־לשונית על “אחד מי יודע”, שהושרה בפי בדחנים בחתונות, ובה: “אחד מי יודע? אחד הקב”ה, המזווג זיווגים בכל מקום שהוא" וכד' (עמ' 128). בפרק “חתן־כלה ושירי חתונה” שבספרו של י. ל. כהן, ‘יידישע פאלקסלידער’ (ניו־יורק, 1957), מצויה פארודיה שהושרה בפודוליה, והיא נפתחת בתיאור אולם־החתונות עצמו: “אחד הוא בית־החתונות. / שם אוכלים, שם שותים. / שם רוקדים ושם קופצים” וכד'. ובבתים שלאחריו: “שניים הם חתן־כלה… שלושה הם המחותנים… ארבעה מוטות יש לחופה… חמישה הם הכליזמרים” וכ' (עמ' 276). וראה גם בקובץ ‘שירי־עם יהודיים מגאליציה’, שפירסמו דב ומאיר נוי בכרך השני של "מחקרי המרכז לחקר הפולקלור' (ירושלים, 1972; שיר מס. 64, והערותיהם בעמ' 310, 324).

כל השירים הללו, ודומיהם, לא הניחו את דעתם של במאי ההצגה ומעבדה. “אני מחפש משהו נועז יותר, שיסעיר את רוחו של הירשל”. הסביר לי יוסי יזרעאלי. “פיזמון יותר תיאטרלי, קברטיסטי. מעין בלאדה, או שאנסון, והעיקר – שיהיה ארוטי!”.

“יבוא דודי לגנו…”

היה לה, לדרישתו של הבמאי, על מה לסמוך. לא במקרה נתפרסם אחד הניתוחים הראשונים של “סיפור פשוט” דווקא בספרו של מ. ברכיהו, ‘תורת פרויד’ (1944, עמ' 12–14). אותו ידיד־משפחה, המצהיר בתחילת מסיבת־האירושין של הירשל “שכל המשוררים לא שרו אלא לנותן לבו לבתולה”, לוחש באוזניו של הירשל, בעת פיגשתו הראשונה עם בלומה, כלתו המיועדת, חרוז דו־משמעי, בעל אופי ארוטי מובהק. וכך מתאר זאת עגנון בלשונו:

“עד שהוא (הירשל – ד.א.) מביא כנגדו בא קורץ ותקע לו כפו ולחש לו חרוז שייסד הפייטן על בחור יפה עינים שמטייל עם בחורה נאה בגן, שלא יהא מן המתמיהים(!) ויאכל פרי מגדיו. מתוך קריצת עיניו של קורץ ניכרת היתה כוונתו, שהבחור הוא הירשל ופרי הגן היא מינה, ושלא יהא מן המתמיהים וכו'” (עמ' קז).

מאז “יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו” שבשיר־השירים הירבו הפייטנים והפארודיסטים העבריים להשתמש בסמלים הללו בשירי־החשק ובשירי האפיריון שכתבו, וכן בפיוטים האלגוריים, שגם מהם אין הארוס נעדר⁴. ניתן היה, כמובן, למצוא פיוט או שיר־חתונה מימי־הביניים או מתקופת הרנסנס – רבים מן הפיוטים הללו נכתבו, כידוע, לפי לחנים של “שירי־עגבים” לועזיים פופולאריים – ולהתאימו להצגה. אולם כיוון שדובר על פיזמון ארוך, תיאטרלי, קברטיסטי, שביצועו יתמשך על פני תמונה מוסיקאלית שלמה, החלטתי לפנות לפיזמון מאוחר הרבה יותר, שנכתב בעברית בסוף המאה הי"ח, או בעשור הראשון למאה הי"ט, והיה מוכר ומושמע גם באותה סביבה, שבה מתרחשת עלילת “סיפור פשוט”.

“אין כמוהו ליופי – ולרוע…”

שירי- החשק העבריים הקדומים עוררו, כידוע, גם תגובות מסוייגות או נזעמות. גם משורר בעל הומור כר' אברהם אבן־עזרא ציין, באחד משיריו הקצרים: “הישמעאלים שיריהם באהבים ועגבים… / והישראלים – בשירות ובתשבוחות לה' צבאות”. בעל ה’שולחן ערוך' איים בחרם על כל המדפיס או הקורא את “מחברות עמנואל הרומי”. כשקמה תנועת ההשכלה, בסוף המאה הי"ח, ניתן היה לחשוב שחלוציה יאמצו בהתלהבות את רוחה השובבה של ספרות־השעשועים העברית שקדמה להם, וימשיכו גם בכתיבת שירי־חשק חצופים. רבים מראשוני תנועת ההשכלה הכירו ספרות זו, והיו גם ביניהם כאלה שכתבו סיפורים ומשלים בפרוזה מחורזת, בסיגנון המקאמה⁵. אולם להוציא כמה מן המשוררים העברים באיטליה, שהיו מתירנים יותר, גילו דווקא חלוצי תנועת ההשכלה, שהניפו את דגל החילוניות והמאבק בקלריקליות, פורטאניות רבה בכל הקשור לכתיבה על נושאים ארוטיים. נפתלי הרץ וייזל, חלוץ המשכילים, גינה “שירי חשק ועגבים” דווקא מעל עמודי ‘המאסף’, הוא כתב־העת שבעזרתו ניסו להפיץ ברבים את בשורת ההשכלה והזמנים החדשים: “שירי החשק והעגבים פיגול המה. לא יירצו”, כתב. “אל תשימו בכליכם שירי חשק, דברי עגבים ואהבה, כמו מקצת שירי עמנואל ורבים משירי משוררי דורנו בכל העמים. הסירו מכם שירים ומליצות, או סיפורים שתוכם רצוף אהבה, האהובה ליצר־הלב ושנואת השכל הטוב!” (1784).

נראה שרוב סופרי־ההשכלה הראשונים במרכז אירופה ובמזרחה נענו לקריאתו של וייזל. אולם היה ביניהם לפחות אחד, שלא השלים עם הגזירה. זה היה יהודה לייב בן־זאב (1764–1811), חלוץ חוקרי־הלשון העברית בתקופת ההשכלה, מחבר הספרים ‘אוצר השרשים’, ‘תלמוד לשון עברי’ (שיצא ב־12 מהדורות!), ‘מבוא אל מקראי קודש’, ‘תפילה זכה’, מתרגם משלי בן־סירא מגרמנית לעברית (שנים רבות לפני שנתגלה הנוסח העברי של המשלים) ומהדיר ספרו של ר' סעדיה גאון, ‘אמונות ודעות’. בן־זאב, שחי בשנותיו האחרונות בברסלאו ובווינה, חיבר גם פארודיה עליזה לפורים, ברוח “מסכת פורים” ו"הגדה לליל־שיכורים" (‘שחוק פינו’, 1951, עמ' 208–210). אולם מכל השירים והמיכתמים הקצרים שפירסם בחייו היה קרוב לליבו “שיר עגבים” ארוך, בן 21 בתים (שכל אחד מהם בן שש שורות), שלא ראה אור דפוס בימיו, וגם לא מאה ומאה וחמישים שנה לאחר מותו. ולא במיקרה.

שמו של בן־זאב היה מוכר עוד בחייו לרבים, אך לא תמיד לחיוב. “המשכילים ראו בו את סמל ההשכלה, והאדוקים – את סמל הכפירה”, כתב עליו מ. רוזן. “המשכילים העריצו אותו והחרדים רדפו אותו ואת ספריו, וקראו לו ‘בן זאב לכלב’ על פי המאמר בתלמוד ‘משיכיר אדם בין זאב לכלב’” (‘בעיות לשון ותרבות’, גל' ח, תש"ח, עמ' טז). סופרים אחדים מזכירים אותו בזיכרונות־הילדות שלהם. כך, למשל, מספר ש"י הורוויץ בזכרונותיו: “אבי יעץ, אמנם, ללמוד את כללי הדקדוק מ’תלמוד לשון עברי'; אבל החרדים נזהרו אז מפני ספר תלמוד זה, מפני שמסורת היתה בידם – זה נודע לי כשגדלתי קצת בשנים – שבן זאב זה… כתב את ספרו, להכעיס, בימי שבתות. אף היה מחבר שירי עגבים וניבול פה, כשיר ‘למנצח על עלמות’. ולפיכך בחר לי ה’רבי' ב’מסלול', שמחברו היה יהודי כשר” (שם).

שיר־העגבים נזכר גם בזיכרונותיו של ההיסטוריון שמעון ברנפלד ‘דור חכם’ (1896): "המשכילים הראשונים ידעו על פי הרוב את שפת עברית, והשתמשו בה פעמים רבות לצרכם המגונה, לבזות כל קודש. בשפה קדושה כזאת כתבו לפעמים שירי עגבים, אשר אמנם לא נתפרסמו בדפוס, אבל חלפו מיד ליד בחשאי. שיר כזה מר' יהודא ליב בן־זאב ראיתי בילדותי בעיני, כמוהו לא ראיתי ליופי בצחות המליצה – ולרוע בניבול־פה (עמ' 76).

“אחד השירים הפרוצים ביותר”

מסתבר שלא רק המשכילים, אלא גם החסידים הכירו “שיר מחתרת” זה, שלא נדפס, אך עבר מיד ליד. על כך מעיר אפרים דיינארד בזכרונותיו ‘זכרונות בת עמי’: “בין צעירי החסידים בצ’ערנאוו שמעתי בפעם הראשונה שיר־עגבים מגואל, אשר ייחסוהו לבן־זאב” (כרך ב', 1920, עמ' 31). יוסף קלוזנר ציין: “אחד־העם סיפר לי שקרא שיר זה בכתב־יד ונדהם לפורנוגרפיה הקיצונית שלו”. קלוזנר ניסה, אומנם, לסנגר מעט על המחבר, בהשתמשו באותם נימוקים אפולוגטיים, שבעזרתם תירצו גם כמה ממשוררי־החשק הקדומים את העזתם: “היתה אז שאיפה להראות העמים והשרים יפייה של העברית הזקנה, שאפשר לכתוב בה כל מיני דברים חדשים. לשם כך, כנראה, כתב (בן־זאב – ד.א.) אחד השירים הפרוצים ביותר, שהוא סובב בקהל העברי בכתב־יד עד היום. הוא פורנוגרפי כל כך, עד שאי־אפשר להדפיסו” (‘היסטוריה של הספרות העברית’, מהד' ב', כרך א, עמ' 157).

יש עדויות לכך שביאליק ידע את שירו הארוך של בן־זאב בעל־פה. כמה מכתבי־היד ה"פסולים" נתגלגלו גם לידיהם של דניאל פרסקי בארה"ב, דב סדן וג. קרסל בישראל, ואפילו לספרייה הלאומית בירושלים, אולם איש לא העז להוציא את השיר לאור.

בשנת 1971 הועלה על קרשי תיאטרון ‘בימות’ המחזה ‘מחברות החשק’, מפרי־עטו של כותב שורות אלה. זמן קצר לאחר מכן פרסם ג. קרסל ב’דבר' רשימה בשם “‘שיר עגבים’ לסופר נשכח”, שנסתיימה כך: “צר לי לאכזב את הקוראים בכך, שלא אביא אף שורה מיצירה זו. אולם כדאי לדעתי להוציאה לאור ולהפסיק נדודיה במשך הדורות האחרונים” (11.6.71, עמ' 5). למקרא רשימה זו כתבתי למר קרסל, שאני שוקד על כינוס אנתולוגיה של ‘ארוטיקה הבראיקה’ (“מישכב לצים”), והודעתי לו כי אשמח לכלול בה את השיר שתיאר. בתשובתו מיום 24.3.75 ענה לי בעל המאמר: “לא רציתי, וגם עתה אין רצוני להדפיס שיר זה באנתולוגיה, שם ‘ייבלע’ בכלל חומר אחר, שכן זה כמאה וחמישים שנה ‘מתהלך’ הוא בכתב־יד. לעומת זאת אני מציע לך, אם יש לך עניין בכך, להוציא זאת בחוברת מיוחדת עם קצת אילוסטרציות, כנהוג וכמקובל בעולם כולו, שדברים כגון אלה מוציאים ב’הוצאה פרטית.'.. אם יש לך עניין בכך תוכל לראות את השיר אצלי, שאיני מוציאו החוצה. ואעתיק לפניך את הבית הראשון: ‘בערך הלוך הלכתי פעם / בנשף חשקי לטעום טעם. / באתי אל עמק השווה, / והנה הוא כגן רווה. / עלמות ובתולות הנה והנה / בכל עבר ובכל פינה’”.

צריך להודות שהבית הראשון של השיר נראה צנוע למדי, ואינו אופייני כלל לבתים הבאים אחריו.

כשנתיים לאחר־מכן הוציא קרסל עצמו את החוברת המובטחת, במהדורה ביבליופילית מיוחדת בת 300 עותקים ממוספרים (הוצאת מ. רובינזון, ת"א), ואף הקדים לשיר הקדמה קצרה, שממנה שאבתי כמה מן המובאות שציטטתי. אולם עד־מהרה נדפסו השיר וההקדמה בשניה, והפעם במיספר אותקים גדול פי־כמה – בגליון ‘דבר השבוע’, שיצא לכבוד חג הפורים (25.2.77, עמ' 23).

“אץ קוצץ בן־קוצץ…”

עיון בשיר יוכיח מיד כי זהו אומנם “אחד השירים הפרוצים ביותר” בשירה העברית, ואולי באמת ה"פרוץ" שבכולם. אין ספק שמחברו הכיר את שירי־החשק הקדומים, ואף נטל מהם מישחקי־לשון דו־משמעיים מקובלים מלוא חופניים (“השוק והחזה לך יהיו למנה”, “את כל כליה מיששתי”, “אחזתי בזה וגם בזה”, “השדיים ממעל והתהום מתחת”, “ולא יכול דודי להתאפק”, “קמה אלומתי וגם ניצבה” ועוד ועוד). אולם בחריפות תיאוריו עלה אפילו על עמנואל הרומי. 13 מתוך 21 בתי השיר מתארים בריאליזם חסר־מעצור אקט מיני, לכל פרטיו ודיקדוקיו, והם משופעים לא רק בתיאורים אנאטומיים עסיסיים של אברי־המין של שני בני־הזוג, אלא גם בגניחות־התאווה של העלמה (“עמוק, עמוק!”… “עוד מעט! עתה! עתה!”… “אוי, אוי, חייך כי התאוויתי. / הא, הא, הא! הרף, אוייה כי נדמיתי”); עד אשר “ישקוט הזעף ותקם סערה לדממה” (אגב, אשתו של בן־זאב היתה ידועה בכיעורה דווקא. וראה “שחוק פינו”, 1951ת עמ' 208).

האם הכירו עגנון וגיבוריו את שירו של בן־זאב, שכבר בפתיחתו מופיעים “גן רווה” ו"עלמות ובתולות בעמק השווה"? זאת לא אדע. (תשובה מוסמכת לכך יוכל לתת, ודאי, רק פרופ' דב סדן!). אולם ידוע לנו שהשיר הושמע ועבר מיד ליד “בין צעירי החסידים” ו"בייחוד התמוגגו מקריאתו המשכילים העבריים", שחיו גם בסביבתו של הירשל, גיבור “סיפור פשוט”. וכיוון שהשיר ענה מבחינות רבות על דרישותיו של במאי־ההצגה – אך היה ארוך מדי ונועז מדי – החלטתי לקצץ בו ללא רחם. עשרים ואחד הבתים קוצצו לתשעה בלבד. המלחין יוסי־מר־חיים התאים לחרוזים לחן חדש, והבמאי העמיד בעת החזרות תמונה מוסיקאלית מסוגננת וחריפה, הממחישה את הסערה הארוטית בליבו של גיבור ההצגה.

לכאורה: “סוף שמח” ברוח פורים, למעלה ממאה וששים, או מאה ושמונים שנה אחרי שנכתב, זכה, סוף־סוף, אותו “שיר־מחתרת” מפולפל לראות אור־דפוס פעמיים תוך שנה אחת, ואף להגיע – בצורה מעובדת אומנם – לבימת התיאטרון העברי הלאומי, בהצגה המבוססת על סיפורו של הסופר העברי הראשון, שזכה בפרס־נובל לספרות.

אולם, לא כך רצה הפעם שר־ההיסטוריה. בעת החזרות האחרונות על ההצגה נוכחו הבמאי והמעבדים, כי היא ארוכה מדי, והחליטו לקצץ מתוכה כמה תמונות עוד לפני הצגת־הבכורה. בין ה"קורבנות" שנפלו היו גם ששה מתוך תשעת בתי השיר, המקוצץ בלאו־הכי.

וכך, ברוח פיוטו המוכר של אלעזר הקליר לחג־הפורים, שוב “אץ קוצץ בן־קוצץ” (הלא הוא הבמאי) “קצוציי לקצץ (לקצץ בנוסח המקוצץ של השיר)… בדיבור מפוצץ”. והפעם – הצליח.

מילא לא כל יום פורים…

פגישה עם הבמאי והקומיקאי הצרפתי ז’אק טאטי (“מסייה הולו”, “הדוד שלי”) לאחר הקרנת סרטו החדש – “חגיגה”.

*

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז ראינו לראשונה את “חופשתו של מסייה הולו”, ועדיין לא שכחנו את העליצות שאחזה בנו למראה הרפתקאותיו השלומיאליות של האיש ארך הרגליים, המדדה ללא־אומר בתנועות גמלוניות מן הפח אל הפחת.

חמש שנים לאחר מכן, בסוף שנות החמישים, ראינו בארץ את “הדוד שלי” – סרט שהפך לקלאסיקה בקרב בני דורנו והציג בחוש נבואי ובהומור שאין לעמוד בפניו את “החברה הממוכנת”, שאליה נקלענו כולנו בשנות השישים והשבעים. מזרקת־הדג הפולטת מים נהפכה לסמל משעשע לא פחות מזרוע “מכונת האכילה” של צ’אפלין ב"זמנים מודרניים", שהיתה מקנחת את פיו של הגיבור האילם לאחר שטעם מן המרק ומן התירס.

תשע שנים חלפו מאז “הדוד שלי” עד שיצא לאור סרט נוסף של ז’אק טאטי, “שעת משחק”. סרט זה לא זכינו לראות עד היום. שוב חלפו שלוש שנים, ובתחילת שנות השבעים סיים טאטי את סרטו “תחבורה”, שבו נקלע מסייה הולו, המוכר שלו, לפקקי־התנועה בכבישים הסואנים של שנות השבעים.

בתוך אולם קרקס

עתה, תשע עשרה שנה לאחר “חופשתו של מסייה הולו” סיים ז’אק טאטי את סרטו הששי, “תהלוכה” (או “חגיגה”). סרט זה נעשה בשביל הטלוויזיה השוודית ולא הוקרן עד כה באולמות קולנוע מסחריים. וכששמענו שהסרט יוקרן באופן חד־פעמי במסגרת פסטיבל הסרטים הלונדוני מיהרנו לשם, ומה עוד שהובטח לנו כי ז’אק טאטי בכבודו ובעצמו יהיה נוכח בעת ההקרנה ונוכל להיפגש ולשוחח עמו לאחריה.

“חגיגה” הוא סרט בן כשעה וחצי שצולם בצבע על־ידי ארבע מצלמות טלוויזיה בתוך אולם קרקס ישן בשטוקהולם. טאטי בחר להקת לוליינים מוקיוני קרקס צעירים וביקש מהם לשנות כמה מן ה"מספרים" הקבועים שלהם לצורך תסריטו. לאחר שנסתיימו החזרות עם הלהקה זימן לאולם הקרקס הקטן כמאה ילדים, ובמשך יומיים צילם במצלמות הטלווזיה את להטוטי הלוליינים ואת תגובותיהם של הילדים שבאולם. “אילו היינו מצלמים סרט זה במצלמות קולנוע ובשיטות המקובלות היינו זקוקים לשלושה שבועות צילום, והילדים לא היו מחזיקים מעמד זמן כה ממושך”, סיפר. “העדפתי לצלם את הסרט כסרט טלוויזיה ‘חי’, גם אם מעולם לא ביימתי קודם לכן סרט טלוויזיה. ברגע שהתחלנו לצלם נתקפתי בהלה איומה, אבל עד־מהרה הצלחתי להתגבר על פחדי. אחרי כן נאלצתי לצלם כמה קטעי־קישור בעזרת מצלמת קולנוע, והעריכה כולה נמשכה פחות מחמישים שעות. כך סיימתי תוך פחות משבוע סרט, שלצילומו ולעריכתו הייתי מקדיש בדרך כלל כשנה תמימה”.

לצבוע את התפאורה

טאטי לא רק כתב, ביים וערך את הסרט, אלא אף השתתף בו, כדרכו. הפעם הופיע בתפקיד המנחה בקרקס, כשהוא לבוש בחליפה לבנה ומהודרת ומבצע להנאת הילדים קטעי פנטומימה שונים מעולם הספורט: שוער כדורגל, שחקן טניס מתחילת המאה, דייג ועוד. קטעים אלה חביבים עליו במיוחד, שכן בהם התחיל את הקאריירה שלו כשחקן עוד בתחילת שנות הארבעים, כשהופיע באולמות ה"מיוזיקול" הקטנים בפאריס כבדרן ופנטומימאי מתחיל. עולם הספורט אינו זר לו גם הוא. בסוף שנות העשרים, לפני שהיה שחקן, היה טאטי שחקן רוגבי מעולה וחבר הנבחרת הלאומית הצרפתית.

ואלה סייעו לו לקדם את סיפור־המעשה שלו ולגרות את הילדים התמימים היושבים סביבם לתגובות משעשעות ביותר.

את הלוליינים והמוקיונים שבקרקס חילק טאטי לשתי קבוצות. הקבוצה האחת מופיעה בתלבושות של ליצנים, אקרובטים וקוסמים ומבצעת את להטוטיה על הבמה. בני הקבוצה השניה לבושים בסרבלים מוכתמים ומופיעים כפועלי־במה, הממשיכים לצבוע את התפאורה ולהזיז את החפצים הדרושים על הבמה גם בעת ההצגה אבל ברגע שאחד הקוסמים מנסה להרשים את הקהל בלהטוטיו נוטלים שלושת פועלי הבמה את המברשות, שצובעים בהן את התפאורה, ומתחילים להשליך אותן באויר ולתפוש אותן תוך גלגולים והיפוכים, עד ש"מתכרכמים פניו" של הלוליין המקצועי. מובן שפועלי־הבמה הללו גם הם לוליינים מקצועיים, וטאטי הוא שהציע להם להחליף את הבקבוקים – אשר הם מטילים באויר בדרך־כלל בהופעותיהם – במברשות, כדי שייראו כפועלי־במה המנסים כוחם בלהטוטים בדרך מקרה. הם התאמנו במיוחד בהטלת המברשות במשך שלושה שבועות וכך השיג טאטי את האפקט שרצה, לקול צהלותיו של הקהל באולם הקרקס ובאולם הקולנוע.

חבורת הלוליינים המטורפת שבסרט המופיעה בסרבלים, מבצעת להטוטים שונים בקצב מסחרר. בפתיחת הסרט מנגן אחד מהם על פסנתר, אך מיד מופיעים חבריו ומתחילים לקפוץ על הפסנתר כאילו היה “חמור”־התעמלות. באמצע הופעתו פונה טאטי אל הקהל ומבקש מכל הנוכחים להסיט ראשם ימינה ושמאלה לפי קצב, כאילו הם צופים במשחק טניס. וכל הראשים מופנים לפי קצב ימינה ושמאלה, שעה שהוא מבצע את משחק הטניס שלו בפנטומימה.

אין לו כסף

אחרי ששככו מחיאות־הכפיים שבאולם בתום ההקרנה – נפגשנו עם טאטי, השונה, כמובן, מאוד מ"מסיה הולו" שלו. קצת קשה להאמין שבעוד שנתיים ימלאו לג’נטלמן שזוף וכסוף־שיער זה, בעל העינים הכחולות והחמות, שבעים שנה. ניגוד לתנועותיו המחודדות והזוויתיות של מסייה הולו יש בהליכותיו של יוצרו אצילו ורכות, ומבטו השובב – מבטו של ילד נבון, המסרב להתבגר – שופע לא רק פקחות רבה, אלא גם עצב בלתי מוסתר.

“מדוע יצר תוך עשרים ושתיים השנה האחרונות רק ששה סרטים? ומדוע יצר את סרטו זה, האחרון, בעזרת הטלוויזיה השבדית?”, נשאל. תשובתו: “משום שאינני מוצא מימון לסרטים שברצוני להפיק. הסרטים זוכים בדרך כלל לבקורות טובות, אבל המפיקים חוששים לסכן את כספם. משום כך שמחתי כל־כך כשאיפשרה לי הטלוויזיה השבדית לביים סרט בשבילה, אחרת לא הייתי מצליח לעולם לשכנע מפיקים להשקיע כספים בסרט על קרקס”.

האם ימשיך לצלם סרטים במצלמות טלוויזיה?

“אין לי ספק שבעוד כמה שנים יצלמו כך את מרבית סרטי־הקולנוע”, אומר טאטי. “שיטת־צילום זו מהירה וחסכונית הרבה יותר, ומאפשרת לך לראות את הסרט הגמור עוד ביום הצילום. אבל אינני בטוח, שאני עצמי אחזור אליה בסרטי הבא. בעצם, אינני בטוח בכלל שאוכל לצלם את סרטי הבא. העולם מעדיף כיום סרטים אחרים. אלימות, סקס, קטאסטרופות, חיות־טרף. הסתכלו ברשימת הסרטים המוקרנים כרגע בעיר הזאת: כמה מהם הם סרטים, שאפשר לקחת אליהם ילדים ללא חשש?”

הליצן הגבוה ולבן־השיער, שהצהיל מליונים ברחבי העולם, לא הגזים, כנראה, בדבריו, עובדה: סרטו החדש, “חגיגה” הוקרן השנה בטלוויזיה השבדית ובשני פסטיבלים לקולנוע, אולם עד כה לא נמצאו מפיצים מסחריים שיטלו עליהם את ההפצה באולמות הקולנוע.

אם מחפשת הטלוויזיה הישראלית סרט לימי הפורים הבאים עלינו לטובה – ספק אם יוכלו למצוא כיום סרט מלבב, משעשע ופורימי יותר מסרטו החדש של טאטי.

נפרדנו מעל טאטי בתחושה של צער. האיש בן השבעים (הנראה צעיר מגילו), שרבים הכתירוהו כגאון קולנועי – האמנם יהיה הסרט שראינו בגדר “חגיגתו האחרונה של מסייה הולו”?

**ידיעות אחרונות - שבועון [1979?]

עונג שבת

בשבועות האחרונים נפרדנו משלש דמויות נוספות, הקשורות בחיי התרבות והזמר בארץ: המחנכת יהודית הררית (הנראית בצילום “הגרלת המגרשים” בעת יסוד ת"א, כשהיא מחזיקה תינוק בזרועותיה); המלחין יהודה שרת (מלחין שירי רחל: “ואולי”, “הן דמה בדמי זורם” ו"לא שרתי לך, ארצי") והפזמונאי יצחק יצחק (“כל הדרכים מובילות לרומא”). אך השבוע חגגו גם את יום הולדתם ה־85 ו־75 של שני אורחים אחרים מתכניות “שרתי לך ארצי”, האהובים על כל מיודעיהם

ביום הולדתה ה־70 של תל־אביב מכירים הכל את הצילום המפורסם של “הגרלת המגרשים”, בו נראים תושביה הראשונים של העיר העברית הראשונה, כשהם עומדים בחבורה על גבעות החול.

אם תתבוננו היטב באותו צילום קבוצתי, תבחינו בדמותה של אשה צעירה, העומדת בצד, כשהיא מחזיקה תינוק בידיה.

אותו תינוק צמח וגדל והיה ברבות השנים לעורך־דין מוכר, ואחר־כך גם לחבר־כנסת – הלא הוא ח"כ יזהר הררי.

האם הצעירה, שהחזיקה אותו אז בזרועותיה, הלכה לעולמה לפני שבועות מיספר – זמן קצר לאחר מלאות 70 שנה לעיר, שעל ערישתה עמדה – והיא בת 94 שנים.

שמה – יהודית הררית.

שם זה מוכר לאלפי ישראלים, קשישים וצעירים כאחד. בראש וראשונה, ולאלפי הבוגרים של בית־הספר “בלפור” בתל־אביב, שבראשו עמדה, כמנהלת, במשך עשרות שנים. הוא מוכר גם לכל בוגרי בית־הספר העממי ברחובות והגמנסיה העברית “הרצליה”, שבכינסי־הבוגרים שלהם הופיעה לעתים קרובות, כשהיא מספרת בהומור ובחן על הימים הרחוקים ההם.

יהודית הררית ידעה לזכור וידעה לספר. גם בשנותיה האחרונות לא בגד בה זיכרונה, וכל מי שרצה לשמוע פרטים ממקור ראשון על מה שאירע בארץ לפני שבעים ושמונים שנה ויותר ידע, כי היא הכתובת הראשונה לכך. הישישה לבנת־השיער, בעלת ההופעה האצילית, שמחה תמיד להעלות זיכרונות ולשתף בחוויותיה את הצעירים ממנה. ובשיחה בת שעה־שעתיים אתה, ניתן היה לדלות פרטים מדוייקים ומהימנים, שכמותם לא תימצאו בשום אנציקלופדיה.

ימים מספר לפני פרוץ מלחמת יום־הכיפורים הופענו שנינו על בימה אחת. היה זה בכנס־מחזורים של בית־הספר העממי במושבה רחובות, בו למדנו שנינו (בהפרש־זמן של כמה עשרות שנים, כמובן). הגברת הררית, שהיתה בתו של אהרון אייזנברג, מראשוני המושבה רחובות (שברחוב הנושא את שמו גרתי אני, מול המיגרש שעליו עמד הבית שבו נולדה היא), ייצגה את ראשוני התלמידים. אני נבחרתי כ"בנימין" בחבורה, לייצג את הדור שסיים את בית־הספר בשנה שבה נוסדה המדינה. כל אחד מאתנו נתבקש לדבר כעשר דקות. יהודית הררית, שפתחה מסכת־זיכרונות זו, האריכה מעט בסיפוריה. וכשביקשה אותה המנחה, באדיבות רבה, לסיים את דבריה – כדי שהערב לא יתארך ללא־סוף – אמרה יהודית הררית מישפט שנחרת בזיכרוני: “תנו לי לספר לכם עוד. מה שאני יכולה לספר לכם – לא יוכל עוד איש לספר!”

היא צדקה. משנה לשנה, משבוע לשבוע, מתמעט מספר האנשים, שהיו יכולים לספר על אותם ימים בצלילות כזאת ובהומור שכזה. אולם המנחה נאלצה לשמור על מיסגרת־הזמן שנקבעה, ונציגת התלמידות של השנים הראשונות למאה שלנו נאלצה לסיים את דבריה לפני שהספיקה לספר אפילו חלק קטן מן הזיכרונות, שאותם רצתה להעלות בפנינו. ניכר היה שנעלבה. ורק אחרי שהבטחנו לה, כי נשב עמה ונקליט את כל סיפורה על הימים ההם – חזר החיוך הקורן אל פניה.

כל הצופים התלכלכו בפיח

צופי הסידרה “שרתי לך, ארצי” חזו ביהודית הררית, והאזינו לדבריה בעת הקרנת התוכניות על יסוד תל־אביב ועל ימיו הראשונים של התיאטרון בארץ־ישראל. בתוכנית על התיאטרון ישבה לצידה של יהודית הררית – שהיתה אז בת 90 שנה – השחקנית הוותיקה מרים ברנשטיין־כהן, שציינה אז את יום הולדתה ה־80. שתיהן ישבו זו בצד זו, והקרינו אצילות, חן ופקחות. יהודית הררית יכלה לספר על הצגות אגודת “חובבי האמנות הדרמאטית”, שקמה ביפו בשנת 1904 – להקת־התיאטרון העברית הקבועה הראשונה. בעלה, ד"ר חיים הררי, היה הרוח החיה באותה להקה, לידו של מנחם גנסין. אולם, העדפנו שתספר דווקא על הצגת־תיאטרון שהוצגה ביפו עשר שנים קודם לכן, זמן קצר לפני שנולדה.

סיפורה היה קשור להצגת־התיאטרון הראשונה בארץ־ישראל, שנועדה למבוגרים ובוצעה בידי שחקנים מבוגרים – הצגת האופרטה “שולמית” לגולדפדן, שהוצגה בפסח תרנ"ד (1894) בבית־החרושת למכונות־ברזל של הא' שטיין בנווה־שלום, שהיה האולם הגדול ביותר ביפו. וכך סיפרה יהודית הררית על ההצגה:

אגב, שמה של משפחת אייזנברג מרחובות הוזכר גם בתוכנית אחרת של “שרתי לך, ארצי”, בה הוצגה מישפחתה של צפורה נדב בת ה־90, שעלתה ברגל מתימן על סף המאה וזכתה לגדל כאן מישפחה בת חמישה דורות, ולראות במו עיניה את בני־ניניה. ציפורה הופיעה בתוכנית לצד בתה שושנה (בת־תימן הראשונה, שנישאה לאשכנזי – קלמן בסין – ושעליה סיפרנו במדורנו לא מכבר). כשהגיעה ציפורה נדב למושבה רחובות מצאה עבודה בביתו של אהרן אייזנברג, אביה של יהודית הררית. “איפו גרנו? כמו רוב התימנים שעבדו אז במושבות הוותיקות”, ענתה צפורה נדבר לשאלתי. “ברפת, או באורווה של המישפחה, שאצלה עבדנו”.

כמו בכמה סיפורים על ארצות הדרום של אמריקה, חיו גם שתי הנשים הצעירות הללו – שהיו בנות גיל אחד, כמעט – באותה חצר עצמה. ובדומה לסידרה “על אדונים ומשרתים”, גרה האחת בבית הגדול של מישפחת אייזנברג, והשניה – ברפת הסמוכה. שתיהן תרמו לחברה הישראלית תרומה מעוררת כבוד, ושתיהן נפטרו – בהבדל של כשנתיים – כשהן מעבר לגיל תשעים, והן מותירות אחריהן צאצאים, שספגו את זיכרונות ימי־הבראשית ההם.

המנצח שצעק: “בני־פקועה!”

מירוצו האכזרי של הזמן מעמיד אותנו, מדי כמה שבועות, בפני התמונה המוכרת והכואבת: שמו של אחד מוותיקי הישוב, שהתארח גם בתוכניות “שרתי לך, ארצי”, מופיע לפתע בעיתון, כשהוא מוקף במיסגרת שחורה.

החודש נוסף לרשימה יהודה שרת, בן למישפחת שרתוק המוכרת, אחיו של משה שרת; אולם, בעולם הזמר הישראלי יישאר שמו תמיד בזכות עצמו, כמלחין שיריה היפים של המשוררת רחל, ובראשם “ואולי”, “הן דמה בדמי זורם”, וכן “לא שרתי לך, ארצי”; וכקיבוצניק הראשון, שהנהיג את “הגדת־הפסח” המיוחדת של הקיבוצים.

יהודה שרת נולד לפני 78 שנה בחארסון שבדרום רוסיה. בהיותו כבן חמש עלתה המישפחה ארצה, והתיישבה בכפר הערבי עין־סיניה, שבהרי אפרים. היתה זו המישפחה היהודית היחידה בכפר, ובסביבה כולה. יהודה הקטן גדל בין הילדים הערבים, הכיר היטב את שפתם ובילה שעות רבות בכל יום במירעה צאן. בהיותו כבן 11 עברה המישפחה ליפו, שם למד נגינה בכינור ואף סיים (בשנת 1920, מחזור ח') את הגימנסיה “הרצליה”.

עם בוא אנשי העליה השלישית ארצה, בתחילת שנות העשרים, הצטרף יהודה שרתוק ל"פלוגת העבודה" בכפר־יחזקאל שבעמק ויסד שם את… הרביעיה המוסיקאלית הקיבוצית הראשונה. לאחר נישואיו עבר לקיבוץ יגור, שם חי ופעל שנים רבות – עד לפילוג המפורסם של התנועה הקיבוצית. ביגור הלחין את שיריה של רחל, ושירים רבים אחרים. הוא לימד את ילדי הקיבוץ זימרה, אירגן תזמורת, מקהלה, טכסי־חג והצגות. עם הפילוג עבר לקיבוץ נווה־ים ומאוחר יותר עבר, יחד עם בתו הילה, לקיבוץ אפיקים, בו נפטר לפני שבועות אחדים. את כישרונותיו המוסיקאליים ירשו גם בניו ונכדיו. הילה, בתו, היא זמרת מצטיינת (שהופיעה גם במחזמר “המלך ואני”, שהוצג בתיאטרונו של גודיק בשנות השישים). בתה, חמוטל, לומדת כיום מוסיקה, וגם היא ניחנה בקול ערב ביותר.ובין נכדיו הרבים מצויים עוד כישרונות מוסיקאליים לא מעטים.

באורח פראדוכסאלי, היה יהודה שרת בין המלחינים הבולטים המעטים, מעטים מאוד, שלא הופיעו בסידרת התוכניות “שרתי לך, ארצי”, שהוקדשה לתולדות הזמר העברי, ושכותרתה נלקחה משיר, שהולחן על ידיו. אף לא היתה זו הזנחה מצידנו. במרוצת הצילומים כתבנו אליו לאפיקים שוב ושוב, ואף ביקשנו מהילה, בתו, שתשפיע עליו שיסכים להתארח בתוכנית זו. הוא סירב. על מכתב הפצרה נוסף ענתה לנו הילה בתחילת שנת תשל"ה: “שמחתי לקבל את מילותיך… ואף־על־פי־כן התשובה של אבא למישאלה – שלילית. לבו לא הולך אחר זה. ועל־נא באפך. קבל זאת כך”.

מדוע סירב יהודה שרת להופיע בתוכנית? – לא נדע. באותו זמן עצמו ניאות להופיע בתוכנית בת חצי שעה, שצולמה והוקרנה על־ידי הטלוויזיה הלימודית, ובה נראו הוא, הילה וחמוטל, כשהם שרים משיריו. יודעי־דבר אמרו לנו, שבשנותיו האחרונות היפנה יהודה שרת את מרצו לכתיבת מוסיקה “רצינית”, בעיקר על נושאים תנ"כיים, והחל להתנכר מעט אל השירים המוכרים והיפים, שהפכו כבר מזמן לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. סירובו הכאיב לנו. לא רצינו שדמותו תיעדר מן הסידרה, שניסתה לספר על תולדות הזמר העברי בארץ ולהנציח את ראשי המדברים בתחום זה. יכולנו, כמובן, להקרין קטע קצר מתוך הסרט שהוקרן בטלוויזיה הלימודית. אבל כיבדנו את רצונו של יהודה שרת. את השירים שרנו, אך דיוקנו נראה על המסך רק לשניות מספר, בצילום ישן ומטושטש למדי, שבו הוא נראה כשהוא מנצח על מקהלה המונית בקיבוץ יגור, אי־אז בשנות השלושים.

שבועות אחדים לפני פטירתו ביקר באפיקים אליהו הכהן, ובילה עמו שעות ארוכות. “בתחילת השיחה גילה יהודה שרת יחס מסתייג לראיון”, סיפר לי אליהו לא מכבר. “אבל, ברגע שהתחלתי לספר על שכונת נווה־צדק, בה נולדתי ובה בילה גם הוא את ימי נעוריו – נתרכך”. וכך ישבו השניים והעלו בצוותא זיכרונות מן השכונה ומתל אביב הקטנה, ורק אז עברו לשוחח גם על שיריו של המלחין החולה, ועל הזמר הישראלי בכלל. “הוא דמות בלתי־רגילה”, סיפר אליהו. “והעברית שלו? ספק אם העברית של אחיו, משה, היתה שורשית ומנופה כל־כך!”.

על אף שבילה את השנים האחרונות בקיבוץ אפיקים הובא יהודה שרת לקבורה בקיבוץ יגור (הוא לא זכה לחזות באיחוד שתי התנועות הקיבוציות). בין הילדים שצמחו, לא רק על החלב והלבן, אלא גם על שירי־המקהלה של יהודה שרת, היה גם הפיזמונאי יורם טהרלב, שאביו שיתף פעולה עם המלחין בהכנת הצגות שונות במשק. ובספר שיריו המקסים של יורם, “משק יגור; טיוטא”, שיצא לאור לפני כארבע שנים, מצאנו את השיר הבא, הנושא את שמו של המלחין בעל העברית המהוקצעת:

יְהוּדָה שֶּרְתּוֹק יְהוּדָה שֶּרְתּוֹק

כְּשֶׁהָיִיתִי שָׁר

אָמַר לִי: “שְּתֹק!”

לֹא קִבֵּל אוֹתִי לשִׁעוּרַי הֶחָלִיל

פֶּן אֲזַיֵף, חָלִילָה,

אֶת "אַל יִבְנֶה הַגָלִיל,

אַל יִבְנֶה הַגָלִילָה".

כְּשֶׁהוּא כָּעַס

הָיָה צוֹעֵק. “יֻשְׁלַךְ הַס!”

וּ"בְנֵי פַּקוּעָה!"

וּ"בְנֵי נַעֲוַת הַמֶרְדוּת!"

וּמִכָּל הַנְזִיפוֹת שֶׁנָזַף בִּי בַּכִּתָּה

לָמַדְתִּי עִבְרִית אֲשֶׁר אֵין כְּמוֹתָהּ.

אין זה השיר היחיד, שנכתב אודות יהודה שרת. בשבוע שלאחר פטירתו פירסמה נעמי שמר – שהכירה את יהודה שרת ואת בני ביתו בעיקר מן השנים, שבהן חי גם הוא לשפת הכנרת – שיר לזכרו, שהופיע במדורה בעתון “דבר”. ובו קראנו, בין השאר:

כְּשֶׁיְהוּדָה חוֹזֵר בְּשֶׁקֶט אֶל אַדְמַת־יָגוּר

נִשְמָע קוֹלוֹ הַמְצַוֶה וְהָרוֹעֵם –

הוּא מְלַמֵד קָנוֹן מֵהַגָדָה־שֶׁל פֶּסַח

וּמַקְהֵלָה שָׁרָה “הַיוֹם אַתֶּם”,

וּ"מִי יִתֶּן רֹאשִׁי מַיִם",

וְ"הֵן דָמָה בְּדָמִי זוֹרֵם".

כְּשֶׁיְהוּדָה חוֹזֵר בְּשֶׁקֶט אֶל אַדְמַת־יָגוּר

אָז מַלְאֲכֵי־שָׁרֵת אוֹמְרִים הַלֵל לְנִשְׁמָתוֹ,

וַאֲנָשִים כִּבְדֵי־עָמָל, כִּבְדֵי שָׁנִים

עוֹצְרִים לְרֶגַע קָט

וּמִשְׁתַּדְלִים לִשְׁמֹעַ

אֶל הָרִנָה אֲשֶּר נִמְשֶׁכֶת מִגָבֹהַ.

כמה מלחינים ישראלים זכו לכך, ששני משוררים־פזמונאים יכתבו עליהם שירים נרגשים כאלה?

להקה צבאית ושמה “מעין־זה”

בעוד הקיבוצים יגור, נווה־ים ואפיקים מבכים את פטירתו של יהודה שרת נתייתם קיבוץ אחר, יפעת, מאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בו – דמותו של הפיזמונאי וההומוריסט בעל השם המיוחד במינו, יצחק יצחק.

שמו של יצחק יצחק מוכר, ודאי, לאוהבי הפיזמון העברי בעיקר בזכות השיר “כל הדרכים מובילות לרומא”, שהושר בשלהי מילחמת העולם השניה בפי שני חיילים צעירים של להקת הבריגאדה העברית – חנהל’ה מאיירצ’יק (כיום מרון) ויוסי סוקניק (כיום: ידין). השניים שרו את הפיזמון הפאטריוטי בפני החיילים העברים, שסייעו אז בכיבושה של איטליה, ומאוחר יותר – בערבי נוסטאלגיה שונים כ"היו זמנים" ודומיו, שניסו לשחזר את להיטי הימים ההם.

פיזמון זה ניסה להנציח את ההתרגשות הרבה, שאחזה בחיילים הארץ־ישראליים בשעה שהגיעו לרומא המשוחררת וצפו שם ב"שער טיטוס" המפורסם, המסמל את נפילתה של המדינה היהודית העצמאית ואת צאת בניה לגלות.

יצחק יצחק היה, כדרכו, בין ראשוני המתנדבים לבריגאדה, ויחד עם השחקן והבמאי אליהו גולדנברג ועם המלחין מרדכי זעירא יסדו את הלהקה הצבאית המפורסמת של אותה תקופה. יצחק יצחק היה גם זה שהעניק ללהקה את שמה. להקות־הבידור האנגליות של הצבא הבריטי נקראו בשם “מנזה” (כשם מסעדת הסטודנטים הפורסמת בירושלים בשנות החמישים). יצחק יצחק, בעל החוש הלשוני השובב, הפך את המלה הלועזית “מנזה” לשם עברי מקורי: “מעין־זה”. וכך נקראה הלהקה.

לא היתה זו הלהקה הראשונה שבה נטל יצחק יצחק חלק. במחצית השניה של שנות העשרים, זמן קצר אחרי בואו ארצה (הוא נולד בבראצלב שבאוקראינה בשנת 1906) עבד כפועל במושבה גבעת־עדה שבשומרון, וכשהקים שם מתיתיהו אריאלי המנוח את “להקת גבעת־עדה” היה גם יצחק יצחק בין התורמים להופעותיה. כשנוסדה קבוצת יפעת היה הוא בין המייסדים, ומאז ועד לימיו האחרונים תרם מפרי־עטו לכל מסיבה ולכל חג (או שהיה קורא פרקי תנ"ך ושירים כקריין וותיק ומנוסה). פיזמוניו והפיליטונים המחורזים שלו ראו אור מעל עמודי השבועונים של התנועה הקיבוצית, וכן מעל עמודי “סיכות”, “במעלה”, “דבר השבוע” “דבר לילדים” ועיתונים רבים אחרים. בין הספרים שהוציא לאור מצויים קבצים של פיזמונים (“הנשק הסודי”, 1944; “אלף לילה”, 1946), פיליטונים מהווי־הקיבוץ (“בעין שוחקת”, 1965), שירים לילדים (“חרוזים עליזים”, 1966) ועוד.

בשעתו, כשהקדשתי ליצחק יצחק תוכנית מיוחדת בסידרה “פיזמונאי האתמול”, ששודרה בגלי צה"ל, שאלתיו לתולדות שמו המיוחד, ההולם כל־כך את דמותו של האיש, שאהב לצחוק ולהצחיק. נסתבר לי אז ששמו המלא היה יצחק בן־ישראל. ומדוע בחר דווקא בשם העט, שהפך ברבות הימים לשמו המוכר?

גורלי כשמי: יצחק./ לי כך קראו אבי, אמי. / אי־אז מקרב לב אוהב: / יצחק־יצחק כפלתי שמי. / וכפל שם זה מחייב. // אל הדוכן כי אעלה / עמוד לי, אל, בשעת הדחק, / כי יקויים מקרא מלא: / “כל השומע לי – יצחק”

יצחק יצחק אהב לא רק לחרוז את חכמותיהם של “צברינו העוקצנים והחמודים” (“מפי הטף”, 1974), אלא גם לכתוב פארודיות על שיריהם של משוררים מפורסמים. השבוע אנו מציינים את יום פטירתו של ביאליק. נביא, איפוא, קטע מפארודיה על שיר־האהבה המוכר של ביאליק, שאותה כתב יצחק יצחק בימי מילחמת העולם השניה, ואותה קרא בפני חיילי הבריגאדה. זהו “רומאנס של משתמט”, הממהר להתחתן, ובלבד שלא יגוייס לצבא:

הכניסיני תחת כנפך, / היי אשתי בלא עירעור. / ויהי שמך מיקלט בטוח, / לקבל תעודת שיחרור. / ובעת רחמים, בין השמשות, / אגל לך סוד בלי נימוס: / אין אני אוהב אותך לגמרי, / רק משתמט מן הגיוס.

כיום מכיר כל ילד את המונולוגים והמערכונים של להקות הבידור האזרחיות והצבאיות, וזאת בזכות “מצעדי המערכונים” השונים, ותוכניות כ"אותי זה מצחיק". בימי מילחמת העולם השניה לא שידר “קול ישראל” דאז תוכניות כאלה. אבל כל חייל בבריגאדה הכיר כמה מן המונולוגים והמערכונים של יצחק יצחק, וביניהם את “שיר השירים על הרימון” – שיעור ברימון מפי סרג’אנט־מייג’ור (רב־סמל) עברי, המסביר לחייליו את השימוש בנשק זה בעזרת פסוקי שיר־השירים:

טוב, זה היה בימים שבהם השתמשו בפסוקים מן המקורות גם כדי לשעשע את החיילים, ולא רק כחלק מן הטכס הקבוע במודעות־הברכה לקבלן מצליח, החוגג את ניצחונו במישפט.

שני ימי־הולדת שמחים

הזכרנו שלוש דמויות מ"שרתי לך, ארצי", אשר מהן נפרדנו בשבועות האחרונים בכאב. אולם השבוע זכינו להשתתף גם בשתי מסיבות יום־הולדת צנועות של שני אורחים אחרים של אותה תוכנית, האהובים עלינו מאוד. שניהם חגגו או יום־הולדתם בסוף השבוע שעבר, בהבדל של יומיים, בחוג מקורביהם ואוהביהם. ולשניהם אנו מאחלים מקרב לב שנים רבות של בריאות, צלילות־דעת וחיוך.

הקשישה בין השניים היא מרים בורלא, אלמנתו של הסופר יהודה בורלא, שבביתה הרמנו כוסית בשבת האחרונה לכבוד יום הולדתה ה־85. כל מי שראה את התוכנית, שבה הופיעה מרים בורלא, לא ישכח את הופעתה ואת סיפורה המלבב על הפגישה בין הנערה היפה, שעלתה מרוסיה לבין המורה יפה התואר, בן למשפחה הספרדית מירושלים – פגישה, שהציתה אהבה ממבט ראשון (ולמראה צילומיהם של השניים מאותם ימים ניתן להבין מיד מדוע!). לא במיקרה מושכים ילדיהם של שניים אלה – יאיר, עודד ועופרה – בעט סופרים. לא רק האב היה סופר מחונן, אלא גם האם, שהצטנעה בצילו. והיא מיטיבה לכתוב ולספר על עצם היום הזה. בין כל האורחים הרבים, שהופיעו במהלך הסידרה בטלוויזיה, מתבלטת מרים בורלא כאחת הדמויות המקסימות והמרשימות ביותר. והפגישה המחודשת אתה השבוע היתה מרגשת, כתמיד.

יומיים קודם לכן חגג אורח אחר בתוכנית את יום־הולדתו ה־75, וגם הפעם בירכתי, עם כל אוהביו, על שהגענו לרגע זה. בעל השמחה הופיע באחת התוכניות הראשונות, בה נזכר הרצל. הוא נולד בשנה שבה נפטר הרצל, 1904, ושמו הפרטי – זאב – נקרא על שמו.

בטוחני שאיש מאורחי “שרתי לך, ארצי” לא יתמרמר, אם אומר, שזאב אלבלינגר בן ה־75, שאת יום־הולדתו חגגנו השבוע, הוא הקרוב ללבי ביותר.

מדוע? לא רק בגלל העובדה שהוא עלה ארצה כחלוץ עם אנשי העליה השלישית, יצא ללמוד אגרונומיה, חזר ועבד כל חייו קשה בחקלאות. או שגם הוא כותב פיליטונים ופיזמונים שופעי־הומור. ובכלל, שהוא אחד האנשים הנחמדים והמלבבים ביותר שפגשתי מימי.

יש, אולי, אחרים כאלה. אבל בשבילי הוא אחד ויחיד.

טוב. אחרי הכל, הוא אבא שלי.

ברשימתנו “מה נאה אילן זה”, שראתה אור במוסף זה בט"ו בשבט אשתקד (9.2.79), הצבענו על הסמליות הרבה שהעניקו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ובני דורו למישנתו של ר' שמעון: “המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: ‘מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה’ – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו” (אבות ג' ז; זהר א, רל). ברשימה אחרת, “לחבק אשה בדמות אילן”, שראתה אור באותו יום ב"על המשמר", תוארה גם המשמעות הארוטית, שאותה העניקו אותם סופרים ליער ולאילן.

שבועות מיספר לאחר הופעת שתי הרשימות הללו, ב־2.3.79 פירסם דניאל בן־נחום בעתון “על המשמר” רשימת תגובה בשם: “האמנם אסרו חז”ל הנאה מיפי הטבע?“. ואומנם, ניתן למצוא בין דברי חז”ל גם אמרות יפות, המשקפות גישה מנוגדת לזו של ר' שמעון או ר' יעקב. כזוהי, למשל, אימרתו של רב יהודה: “מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים, אומר: ‘ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים, להתנאות בהם בני־אדם’” (בר' מג). אולם העיון בכתביהם של הסופרים העברים בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה שלנו יוכיח, שהם ראו באמירה שבפרקי־אבות מעין סמל לגישתה של היהדות השמרנית, הלוחמת לא רק בהנאת החושים מיפי הטבע ובאמנות לשמה, אלא גם ב"חיים" בכלל, כשהיא מעדיפה עליהם את ה"ספרים".

ברדיצ’בסקי חזר, כפי שראינו, שוב ושוב לאותה אימרה מפרקי אבות, וקרא עליה תיגר. טשרניחובסקי הלך בדרכו, וכבר בשירו “מחזיונות נביא השקר”, שראה אור בקובץ “חזיונות ומנגינות” (תר"ס) עשה שימוש בדברי ר' שמעון: “אילן נאה, ניר נאה – דמות צלמו (של האל – ד.א.) גם בם / ועל כל הר גבוה יתעלם; / מקום בו רגש־החיים, בשר ודם, / בצומת ובדומם יתגלם” (“שירים”, תש"ה, עמ' 101).

“אינו שונה… אלא שר כציפור”

הד ברור להשפעת ברדיצ’בסקי על משוררים ומבקרים גם־יחד מופיע ברשימתו של מרדכי ארנפרייז – ידידו־תלמידו של מי"ב ומהבולטים בחבורת “צעירים” – על ספר שיריו הראשון של יעקב כהן, שהופיע בשנת תרס"ג. מאלף הדבר, שרשימה זו, הכתובה כולה ברוח “ברדיצ’בסקאית”, ראתה אור מעל עמודי “השילוח” – כתב העת, שנוסד על־ידי אחד־העם, ושבו התנהל הפולמוס הספרותי הנודע עם מי"ב. וכך פתח ארנפרייז את רשימתו:

יעקב כהן הוא יהודי, הפוסק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה… הוא אינו שונה ואינו מסביר, אינו שואל ואינו משיב, אלא הוא שר סתם, בלי כוונה צדדית. זוהי נשמה יהודית, שעזבה את כתלי בית־המדרש השוממים, והיא הולכת לה ומטיילת בשדות וביערים, בגנים ובפרדסים, והיא מתפלאת ומשתוממת, שכל־כך יפה ומלא־קסמים הוא עולמנו, והיא לא ידעת (“השילוח”, כרך י"א, תרס"ג, עמ' 493).

נאמן לרוח החבורה שעימה נימנה, מרחיב ארנפרייז את הדיבור על הגישה שהיתה שלטת “במשך כל הדורות הרבים”, לפיה “היינו מתים בארץ… כעיוורים עברנו על פני הדברים מבלי לראות את יפים ועשרם” והערכנו רק דברים שיש בהם תכלית. “העץ היה לנו רק עושה־פרי, השדה – אוצר־התבואה, היער – מקום פחדים, ששדים ורוחות מקוננים בו”.

ועתה באים יהודים חדשים ומתחילים לשחרר את הנשמה היהודית מגלותה. הם פורקים מעליהם עול הספרים, עול הסברות, עול ה"תכלית" – והם רצים החוצה, לשדה ויער ועמק, כדי להסתכל בטבע ובאלפי פלאיו. זאת עושה ביאליק במקצת, זאת עושה בצורה יותר בולטת טשרניחובסקי, וזה הוא הרצון היסודי, השולט בשירי י. כהן. להתקרב אל הטבע, להיות עמו, להבינו, ליהנות מזיוו – זוהי שאיפת הנשמה היהודית מהיום. המשורר עומד “בלב יער” – הרחק הרחק מבית המדרש וממשנתו (שם, עמ' 494).

ואכן, הירבה יעקב כהן לקרוא בשיריו, למול יפי הטבע: “מה נאה הכל!” (“ואתם עדי”). וגם מבקר מאוחר כא. בן־אור תיאר את שירתו, בעיקבות ארנפרייז, כ" ‘שירת הנהנין’ של צעיר עברי, המברך בקול רם על הניר והאילן הנאים ואינו מתחייב בנפשו" (“תולדות הספרות העברית החדשה”, כרך ג, תשי"ד, עמ' 10).

“בעלי־היופי” ו"בעלי־הנפש"

הטענות שאותן השמיעו ברדיצ’בסקי, הרנפרייז וצעירי החבורה נזכרות במאמרו הידוע של ביאליק, “שירתנו הצעירה” (“השילוח”, תרס"ז), שבו הזכיר את מי"ב, את טשרניחובסקי ואת כהן. בדברו על דורם של מי"ב ופייארברג, דור “הרעבים והצמאים לחיים וליפיים”, תיאר ביאליק כך את מצבם־מצבו:

אבק “היצר הרע”, שעלה עם רגלי רבותינו לבית־המדרש עשה את שלו: ניצבו לפני התלמידים דרכים רחוקות, ניר נאה, אילן נאה וגם צורה נאה – ונרות קטנים עלו בעיניהם (“דברי ספרות”, תשי"ד, עמ' קעב).

ובמאמרו הידוע לא־פחות, “הלכה ואגדה” (תרע"ז), הזכיר ביאליק גם את הברכה “על בריות נאות ואילנות נאים”, כהוכחה ל"רגש ההתפעלות התמידית, החדשה בכל יום, מפני הדר הטבע וחליפותיו". ואחרי שהביא את דברי שד"ל על התרחקות האומה הישראלית מן “השירים המשמחים לב ונפש”, הוא מצטט במלואה את אימרתו של ר' שמעון, ורומז באירוניה ל"בעלי היופי", שתקפוה:

בעלי היופי שבנו כילו את כל חציהם במשנה עלובה זו. ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השטין, המית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם “הולך בדרך”, ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא (שם, עמ' צד).

אמנם, בכמה משיריו הראשונים העיד המשורר על עצמו, כי פינה לבו לניר ולאילן “לא ככנף רננים נתפשת, מתמלטה לחופש ברננה”, אלא כ"כלב הבורח ממעניו" (בשדה", תרנ"ד). אולם באיגרת האוטוביוגראפית, שאותה כתב לקלוזנר דוקא מקישינוב – לשם נשלח, כדי לכתוב דו"ח על הפוגרום הקשה בפסח תרס"ג – הוא מתעלם מן המציאות הקרובה של “השוחט שחט”, ומתרפק על ימי הילדות, שבהם “השמש זרחה והשיטה פרחה”. וכך נאמר באחת מטיוטות המכתב:

נולדתי וגדלתי עד שש שנים בכפר. הדר הטבע, עולם נאה, שדות ויער וכל השאר. ובתוך עולם נאה זה, שאני ולבי כמעט נחנקים בו – כבר יושב “ריש דוכנא” (עוזר ה"מלמד", המכנס את הילדים ל"חדר" – ד.א), צובט גרגרתי וגוזר עלי: “ממזר, רואה אתה מוט ודליים? הרי א־לף!” (“פרקי חיים”, תש"ד, עמ' לח).

תיאורים דומים, מפורטים יותר, מופיעים בגירסות האחרות של אותו מיכתב. הכפר ראדי, כפר ילדותו של המשורר, מתואר כ"מקום יערות ושדות ונוה שאנן ומלא יופי צנוע של טבע פשוטה ובריאה (!)… זוהר רקיע, מרחבי שדה, דומית חורש…" והלימודים בז’יטומיר נערכו “בקיץ תחת כיפת הרקיע בצל אילן, או תחת סכך הסוכה” (עמ' י"א). בכל התיאורים הללו חש הילד בחיק הטבע והאילנות הנאים כבתוך גן־עדן, עד שנשמעת לפתע קריאת עוזרו של המלמד, הקוטעת את האידיליה – כקריאת “אייכה?” הפתאומית שבספר בראשית ובשיר “הבריכה”. כך משתלבים זה בזה מיתוס גן־העדן והאכילה מפרי עץ־הדעת, שגם בגללה מתחייב אדם בנפשו", עם מישנתו של ר' שמעון וגם סיפור ילדותו של המשורר, שגם בהם קוטעים נציגי ה"דעת" באכזריות את ההנאה מיפי הטבע והאילן.

“יצאתי לשחר את פני אהובתי”

מורו השני של ביאליק, שהיה נערץ עליו לא פחות מאחד־העם, היה, כמובן, מנדלי, “הסבא”. ומעניין שדווקא הוא תיאר בזיקנתו את הטיולים שטייל כנער “ביערות, הרים ובגבעות בשדה” תוך ציור הטבע, או “התולדה”, כנערה אהובה, ככלה ממש:

נמשכתי אליה בעבותות אהבה ומשוש חתן על כלה ששתי עליה. יום יום יצאתי השדה לשחר את פני אהובתי ולהתעלס באהבים עם יעלת־חן זאת. את שאהבה נפשי בקשתי בסבכי היער ובחורש מצל, בנאות דשא ועל מי מנוחות, והיא העבירה כל טובה על פני, משחקת לפני בכל מקום (“ספר הזכרון”, עמ' 199, ור' קלוזנר, “היסטוריה של הספרות העברית החדשה”, כרך ו', עמ' 364).

היום היחידי, שבו היו גם המורים־המלמדים מפסיקים ממישנתם ויוצאים עם תלמידיהם אל היער להנות, מזיוון, היה, כידוע, יום ל"ג בעומר. מי"ב הקדיש לתיאור חוויה זו את חיבורו הראשון, שראה אור דפוס (ראה “הפלייטון הראשון של מי”ב", “על המשמר”, 26.5.78). ביאליק, שלום עליכם, יהודה שטיינברג, בן־עמי, שמריהו ליון ואחרים תיארו גם הם בחיבה כיצד יצאו עמם מוריאם באותו יום־של־אושר לחיק הטבע.

“מה נאה ציפור זאת!”

נסיים, איפוא, דוקא בחיבוריהם של שני מורים – שתי י צירות לילדים, שנכתבו בדורנו בידי שני מורים־סופרים מוכרים. באנתולוגיה “גן החרוזים” שבעריכת אוריאל אופק מצאנו שיר קצב של י.ד. קמזון, הפותח במלים: “מה נאה / אילן זה / מתהום יעלה / ולרום יעשה / בד ועלה. / מה נאה / אילן זה!” (עמ' 96–97). ואחד מסיפוריו של אליעזר שמאלי בספרו “אל המבוע” (תשכ"ב) פותח במישפט הבא: “יום אחד הייתי מהלך בשדות שבשרון, הפניתי לבי לבטלה ושכחתי עולם ומלואו, ואמרתי: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה” (עמ' 78).

אלא שאליעזר שמאלי מורה חובב־טבע הוא, וכשהיה מהלך בדרך עם תלמידיו לא אסר עליהם להפסיק ממישנתם, אלא להיפך: ביקש להורות להם לא רק כמה נאים, אלא גם כיצד נקראים “אילן זה”, “ניר זה ו”ציפור זאת".

שיחת חוץ (לונדון) [תאריך לא ידוע]

דמות חדשה של גיבור ספרותי מופיעה באחרונה לעתים תכופות על בימות התיאטרון, על מסכי הקולנוע והטלוויזיה ועל דפי הספרות הנוצרת כיום באירופה – דמותו של צעיר מוסלמי, השוהה זמנית באירופה כפועל זר, כסטודנט או כחבר בארגון מחבלים.

תוך פחות מחודש ימים נזדמן לנו לראות כאן לא פחות מארבעה סרטים, מחזה וספר שגיבוריהם – צעירים ערביים, החיים כיום בגרמניה, בצרפת, בבלגיה ובאנגליה.

שניים מן הסרטים הללו מעניינים במיוחד: שניהם נוצרו בשנה שעברה, ושניהם מספרים על צעיר מוסלמי, העובד בגרמניה כפועל זר. אבל כאן נפסק הדמיון ביניהם. הסרט האחד הופק בידי במאי גרמני צעיר ובעל־שם הנחשב כיום כ"גאון התורן" של הקולנוע האירופי. הסרט השני הופק בידי במאי איראני צעיר, אלמוני כמעט. וראה זה פלא: בשעה שסרטו של הבמאי האירופי הוא מלודראמה פרימיטיבית, המזכירה את הגרועים בסרטי המזרח הקרוב, הרי סרטו של הבמאי האיראני הרבה יותר מוצלח, אנין, “אירופי” ו"מערבי" ממנו, ואווירתו מזכירה לא פעם אווירה צ’כובית אמיתית.

הסרט הגרמני, “צער אוכל את הנשמה”, נוצר אשתקד בידי ריינר ורנר פאסבינדר, הנחשב כיום כ"ילד השעשועים" של האינטליגנציה האירופית. על מעמדו של פאסבינדר בעולם הקולנע ועל היוקרה שממנה הוא נהנה כיום תעיד העובדה שמארגני פסטיוואל־הסרטים הלונדוני כללו בפסטיוואל שלהם לא פחות משלושה מסרטיו האחרונים – כבוד שלא זכה לו שום יוצר־סרטים אחר באותו פסטיוואל. סרטיו של פאסבינדר מתוארים בדרך כלל כ"מלודראמות על נושאים אקטואליים ‘בוערים’ ", ובאחד מן הסרטים שהוקרנו בפסטיוואל – “שועל”, העוסק בחיי חבורת הומוסקסואלים – גילם פאסבינדר עצמו את התפקיד הראשי.

הסרט “צער אוכל את הנשמה” לא נכלל בפסטיבל, אבל הוקרן לפני שבועות אחדים על מסך הטלוויזיה של הבי.בי.סי. בכל רחבי אנגליה. רבים מאוהדיו של הבמאי הגרמני ציפו להקרנה זו בהתרגשות רבה. הסרט כולל גם סצינת־מין נועזת, שכמותה ניתן, אמנם, לראות על מסכי־הקולנע, אבל לא על מסכי הטלוויזיה. למרבה הפלא הוקרנה גם סצינה זו במלואה. ובכלל, מרבה לאחרונה הטלוויזיה הבריטית להראות עירום על מסכיה כמעט מדי ערב, לצורך ושלא לצורך. אך בה בשעה מסרבות רשויות הטלוויזיה להקרין סרטים המטיפים לתיכנון משפחה או לשימוש באמצעי־מניעה, וזאת בטענה ש"הטלוויזיה היא מדיום משפחתי, ואסור לה לפגוע ברגשות הצופים".

“פחד אוכל את הנשמה” הוא סיפור־אהבה מוזר למדי: אהבה שבין פועלת־נקיון גרמניה, אלמנה שמנה ומכוערת בת ששים, לבין פועל ערבי צפון אפריקאי צעיר, חסון, שחרחר ונאה כבן שלושים. אמנם, אחרי הרומאן הקולנועי בין סבתא מוד הישישה לבין הנער התמהוני הארולד, שהוקרן אשתקד גם בארץ, אין הפרש הגילים שבין שני גיבורי הסרט של פאסבינדר יכול עוד לזעזע. ובכל זאת: כל מי שראה כיצד נראים זה ליד זה השחקנית בריגיטה מירה (שחקנית ותיקה ומצויינת, המופיעה לרוב בתפקיד של סבתא שמנה וטובת־לב) והשחקן אל־הדי בן סאלם, המגלם את תפקידו של עלי, יתקשה להאמין שבין השניים ניצתה אהבה ממבט ראשון. עלי המזוקן חסון, גברי ומזכיר בהופעתו את דמותו של צעיר צפון־אפריקאי אחר – אותלו – כפי שהיא מגולמת על הבמה. אבל אצל פאסבינדר זונח אותלו את דסדמונה ומתאהב דווקא באמיליה, המשרתת הקשישה (ואמנם שמה של פועלת־הנקיון בת־הששים שבסרט הוא אמי).

עלי, גיבור הסרט, בא לגרמניה – כרבים מבני ארצו – כדי להשתכר שם כפועל זר. הוא מבלה את זמנו הפנוי בבית־קפה קטן, שם מתכנסים הפועלים הערביים, משחקים שש־בש ומאזינים בצוותא לשירים מזרחיים מסולסלים. בעלת־הקפה, צעירה גרמניה בלונדינית שופעת־איברים רוחשת חולשה מיוחדת ללקוח הנאה.

ערב אחד, בשובה הביתה מן העבודה, נכנסת אמי – האלמנה הבודדה והאמהית – לבית־הקפה הקטן, המשמש כמקום מפגש לפועלים הערביים. לראשונה בחייה היא שומעת שיר מזרחי מתמשך, ומיד היא מוקסמת מן האווירה האכזוטית של שולחנות הפורמייקה והשש־בש. עלי מבחין בה, עוזב את שולחן חבריו ומזמין את האורחת (שגילה כפול מגילו) לריקוד וואלס. בסופו של הריקוד הוא מלווה אותה לביתה, וכשהם מגיעים לשם היא מזמינה אותו בהיסוס לעלות לדירתה, כדי לשתות שם כוס קפה. עלי מספר לה בגרמנית רצוצה כמה קשים תנאי חייהם של הפועלים הזרים בגרמניה, וכיצד הוא נאלץ לחלק את חדרו עם עוד חמישה חברים. בעיקר קשים, לדבריו, תנאי־חייהם של הפועלים הערבים.

“את יודעת, מאז הענין ההוא במינכן קשה להיות ערבי בגרמניה”.

“העניין ההוא במינכן” אינו רומז, כמובן, למרתפי־הבירה של מינכן בשנות העשרים והשלושים, אלא לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן לפני קצת למעלה משלוש שנים.

סבתא אמי מתרגשת לשמע הדברים. היא נתאלמנה לפני שנים רבות, ועיניה הטובות מביטות באהבה וברחמים בגבר הנאה ושחום־העור, שחייו קשים כל כך מאז “אותו עניין במינכן”. עלי מבחין בסימפטיה המתלווית אל כוס הקפה, ולפתע הוא מניח את ידו השחומה והגברית על ידה השמנמונת של בת־שיחו. תחילה היא מתקשית להאמין בכך; אבל עלי חוזר ומלטף אותה, ועד־מהרה ברור שהוא אינו חוזר הלילה אל החדר הצר והצפוף, בו גרים חמשת חבריו, אלא נשאר בדירה החמה והנקיה ובמיטתה החמה והנקיה של אמי שלו.

עלי להודות שבנקודה זו התחלתי לחוש אי־נוחות רבה, מחשש שהבמאי יתעקש להראות לנו צמד־חמד זה במיטה. אבל למזלנו נחסכה מאתנו סצינת־מתח מסעירה זו, ורק ארוחת־הבקר המשותפת של השניים בבקר המחרת אישרה מעל לכל ספק את העובדה שהם בילו את הלילה כזוג נאהבים.

כשמחליט הזוג הצעיר להנשא נדמה לרגע שעלי מוכן לקבל עליו את הדין כדי לזכות בדרך זו באזרחות ובדרכון גרמניים. אבל עד מהרה מסתבר שפאסבינדר ועלי אינם עוסקים בחישובים מעשיים כאלה. עלי אוהב באמת ובתמים את האשה השמנה ומשולשת־הסנטר הזאת, הקשישה ודאי מאמו, גם אם אינו יכול להחליף עמה יותר מכמה משפטים בגרמנית רצוצה (שאחד מהם, פתגם מזרחי אותו הוא מתרגם לגרמנית, משמש ככותרת הסרט).

השניים נישאים, למזל־טוב, אבל חייהם אינם קלים. השכנות, הידידות וחברותיה של אמי לעבודה מחרימות אותה על שהעזה להכניס לביתה נתין זר ושחום־עור, “חיה שחורה”. בעל המכולת מסרב למכור לעלי מצרכי מזון. אנשים ברחוב מעליבים אותו: “הסתלק מכאן, זר מלוכלך!”. שנאת־הזרים של בני “גרמניה האחרת” מוצאת לה קרבן חדש. גם חבריו של עלי מלגלגים עליו, והבלונדינית הצעירה והעגלגלת שבבית־הקפה אינה מבינה מה מצא אותלו הצעיר בסבתא בת הששים. אבל חרף כל הקשיים החיצוניים חיים השניים כזוג יונים.

עד שמגיע “משבר הקוסקוס”.

לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, מודיע עלי שהוא מוכרח לצאת מן הבית לבדו באחד הערבים כדי לחפש את הדבר היחיד שבו חשקה נפשו, ושאותו אין אמי הטובה יכולה להעניק לו – מנה חמה של קוסקוס.

אמי המומה. עד כה בישלה לעלי את כל מעדני המטבח הגרמני, אבל מה שנכון – נכון: קוסקוס אמיתי אין היא יודעת להכין. עלי קם ועוזב את הבית בזעם, וממהר ישר אל בית־הקפה המוכר לו. שם ממתינה לו הבלונדית שופעת־החזה וכשהיא שומעת מה רצונו היא מזמינה אותו בקריצה לעלות עמה לחדרה, הנמצא מעל לקפה. שם תטעים אותו קוסקוס כזה שכמוהו לא טעם מעולם.

עלי עולה לחדרה של אשפית־הקוסקוס, וכאן באה אותה תמונת מישגל נועזת, שאותה הזכרנו קודם לכן. אבל נראה שהוא הפריז במקצת באכילת הקוסקוס, ועם שובו בשעת לילה מאוחרת הביתה הוא קורס לסף דלתה של אמי ונופל על הארץ חסר הכרה.

גם אחר שכוחותיו חוזרים אליו אין עלי נרגע מכיסופיו לקוסקוס. שוב הוא עוזב את אשתו המודאגת, ושוב הוא חוזר אליה – ומתמוטט. הפעם הוא מגיע לבית־חולים, ושם מסביר הרופא הגרמני לאמי שבעלה סובל מכיב־קיבה. “רבים מן הפועלים הזרים הנמצאים בגרמניה מקבלים אולקוס, כיון שאינם רגילים לאוכל שלנו”, מסביר הרופא.

הסרט הארוך והאטי מסתיים בתמונה מרגשת: עלי שוכב במיטתו בבית החולים, ולידו יושבת אשתו הסבלנית והסלחנית, המבטיחה ללמוד כיצד להכין לו מעתה והלאה קוסקוס אמיתי, כדי שלא יסבול יותר ממחלת ה"אולקוסקוס" (הלא הוא אולקוס הנגרם כתוצאה מאי־אכילת קוסקוס).

קשה לתאר עד כמה מגוחכים נראים הדברים המוצגים בידי פאסבינדר בקצב אטי להחריד וברצינות נוראית. אבל מסתבר שאניני־הטעם שבקרב האינטליגנציה האירופית הצעירה מעריצים ברובם את פאסבינדר וצופים גם בסרט זה כשעיניהם לחות מהתרגשות. וכיון שהם יודעים שפאסבינדר משלב בסרטיו גם ביקורת חברתית נזדעזעו, ודאי, מן העוול הנגרם לעלי ולחבריו מאז “אותו ענין במינכן”.

שבועיים בלבד אחרי שראינו את סיפור־האהבה שבין עלי לבין אמי צפינו כאן, במסגרת פסטיוואל הסרטים הלונדוני, בסרט צנוע שנוצר השנה בידי במאי איראני בן 31, שוהרב שאדיד סאלס, ושמו “הרחק מן הבית”.

גם גיבור “הרחק מן הבית” הוא גבר מוסלמי בן שלושים, העובד בגרמניה כפועל זר ומדבר גרמנית רצוצה. אבל בניגוד לעלי הצפון־אפריקאי אין חוסין התורכי גבר נאה ומצליח, אלא רווק שמנמן, ביישן, שלא ידע עדיין אשה ושאינו מצליח לפתח שיחה עם הנשים הגרמניות המעטות, הנקרות על דרכו. חוסין נמצא בגרמניה כבר ארבע שנים, עובד כפועל בבית־מלאכה וחוסך כסף כדי לשוב לכפרו קטן בתורכיה, לקנות לו בית קטן ולמצוא אשה. עבודתו מונוטונית ביותר – יום־יום הוא עומד ליד אותה מכונה, וגוזר אותם “שטאנצים” ממתכת. בשעת הפסקת־האוכל הוא יושב ליד שולחן נפרד, שעה שהפועלים הגרמנים מחליפים ביניהם הלצות מפולפלות. היחס אליו בבית־המלאכה טוב וגם השכר נאה – כאלף מארק בחודש. עם הישמע הצפירה לסיום העבודה מסיר חוסין את הסרבל שלו, מתלבש “פראנג’י”, נוטל את תיקו ואת שכרו ויוצא ברכבת־התחתית לחדרו, בדירה ישנה, שבה גרות גם שתי משפחות עניות של מהגרים מתורכיה. חוסין מחלק את חדרו עם נער ושמו קאסים, השולח את רוב משכורתו למשפחתו בכפר הקטן שבתורכיה. עמם גר בדירה צעיר תורכי נוסף שבא ללמוד רפואה בגרמניה, והוא מבלה את רוב זמנו ברדיפה אחרי נערות גרמניות, ומשלהב את דמיונם של הגברים שבדירה – רווקים ונשואים כאחד – בסיפורי־הצלחותיו, שכולם פרי־דמיונו.

חוסין (לתפקיד הצעיר התורכי בחר הבמאי האיראני בשחקן בן־ארצו, פארביז סאיאד) הוא גבר סימפאטי, חם, אנושי, נוגע ללב. בדידותו ותחושת הזרות שהוא נתקן בה מזכירות רבים מגיבורי סיפוריהם העבריים של סופרים כברדיצ’בסקי, ברנר, שופמן, ברקוביץ, גנסין, נומברג ואחרים – צעירים יהודים מזרח־אירופאיים, ששהו בגרמניה על סף המאה.

הבמאי מרבה להזכיר את צ’כוב. “שאבתי הרבה השראה מצ’כוב”, הוא אומר. “אילו חי כיום, היה יכול לצלם בקלות את סיפוריו שלו, הכתובים לעתים כתסריט קולנועי. הריתמוס של הסיפור שלי מושפע מאד מצ’כוב”.

סאלס צילם את סרטו הצבעוני תוך אחד־עשר יום בלבד, ובתקציב צנוע ביותר. יחס הקטעים המצולמים לקטעים שנכללו בסרט הוא אחד־לשניים. פארביז סאיאד, המגלם את תפקידו של חוסין, הוא השחקן המקצועי היחיד בסרט. כל שאר התפקידים מגולמים בידי מהגרים תורכים עניים, שאותם פגש הבמאי בגרמניה, והסרט צולם בחלקו הגדול בדירתה של משפחת מהגרים כזו.

מדוע בחר הבמאי האיראני לצלם דווקא סרט כזה על מהגרים תורכים בגרמניה? “איגוד מפיקי הסרטים באיראן הוא ‘מאפייה’ אמיתית”, מסביר סאלס. “הם דורשים מכל במאי להכניס לסרטו ריקודי־בטן ומלודראמה, להבטיח ששני הגיבורים יינשאו בסוף הסרט, וכדומה. לא רציתי לעשות ‘עוד סרט פרסי’, ולמזלי מצאתי מספר חברים, שהסכימו להפיק את הסרט יחד עמי, בתנאי התנדבות כמעט”.

כמו סרטו של פסבינדר, גם “הרחק מן הבית”, הוא סרט אטי מאד. אבל בניגוד לו, זהו סרט אנושי מאד, אמין, משכנע. כדי להמחיש את המונוטוניות והעליבות בחייו של חוסין חוזר הבמאי ומראה שוב ושוב, יום אחר יום, את חוסין העומד ליד מכונת ה"שטאנץ" בבית המלאכה, את דרכו הביתה ברכבת התחתית, את חדרו העלוב, את נסיונותיו הפאתטיים למצוא לו ידיד או נערה. גם חוסין, כעלי, סובל משנאת־הזרים של הגרמנים. גם עליו מתנפל בקרון הרכבת התחתית גרמני שיכור, הקורא לעברו “זר מלוכלך!” ומציע לו לחזור “למקום שממנו בא”. גם חוסין פוגש לפתע בסבתא ישישה, המזמינה אותו לעלות לחדרה ולשתות כוס קפה – אבל רק כדי לספר לו על בנה הבכור, בן־גילו, הנמצא גם הוא “הרחק מן הבית”, בארה"ב. אבל חרף נקודות־דמיון אלה אין ההשוואה בין שני הסרטים לטובתו של “הגאון התורן” של הקולנוע האירופי בן־ימינו.

במסגרת פסטיוואל הסרטים הלונדוני הוקרן גם אפוס אלז’יראי ראוותני ומשעמם בן ארבע שעות, שזכה (מטעמים פוליטיים ברורים), בפרס הגדול של פסטיוואל קאן השנה. תוניסיה יוצגה בפסטיוואל בעקיפין באמצעות שני סרטים שצולמו על אדמתה בידי במאים אירופאים: “המשיח”, סיפור חיי ישו, שצולם ברובו בתוניסיה בידי הבמאי האיטלקי רוסליני (ועליו דיווחנו כבר בנפרד) ו"בנו של עאמר מת" – סרט בכורה של במאי בלגי צעיר, המספר על צעיר בלגי, המנסה להתחקות אחר עברו של ידידו הקרוב – צעיר תוניסאי שמצא את מותו בבריסל בנסיבות מסתוריות.

צעיר ערבי צפון־אפריקאי אחר הופיע בסרט נוסף שהוקרן בפסטיוואל – סרטו החדש של הבמאי הצרפתי קלוד שברול, “הדרך לאושר”. עלילת־הסרט מבוססת על סיפור גירושיו של התסריטן הקבוע של שברול, פול גגוף, שכתב גם את התסריט לסרט זה ואף השתתף בו – יחד עם אשתו־לשעבר ובתם הקטנה – בתפקיד הראשי. פול ואשתו מופיעים בתחילת הסרט כזוג אמיד ומאושר, הנשוי, זה שמונה שנים. ברגע של חולשה מגלה פול לאשתו שהוא בוגד בה לפעמים, ומציע גם לה לעשות זאת, לשם גיוון וחיזוק חיי הנישואין שלהם. היא אינו מחכה הרבה, וכבר באותו לילה מוצאת לה מאהב מקסים: צעיר ערבי נאה ואלגנטי בשם חביב. עד־מהרה מסתבר שקיסמו המזרחי של חביב והאושר שהוא גורם לאשה הצרפתיה במיטתו (המוקפת מרבדים מזרחיים) אינם מחזקים את חיי הנישואין של האשה, העוזבת את בעלה ועוברת לגור עם חביב. וכשהבעל הנעלב מוצא לו יפהפיה בלונדינית אנגליה ונושא אותה לאשה מסתבר לו, לתדהמתו, שגם היא בילתה לא מעט במיטתו של חביב, שהיה בעלה הראשון.

חביב מופיע בסרטו של שאברול כגבר האקזוטי, הנאה, הרגיש, היודע לכבוש לבבה של אשה אירופית ולהטעימה מסודות"הגן הבשום". ואם חושינו אינם מטעים אותנו נוצף, ודאי, בקרוב בדמות זו של המאהב המזרח־תיכוני, כמוה לא ראה המסך מאז ימי “בן השייך” של רודולף וואלנטינו.

אין זה מקרה, כמובן, שצעירים ערביים מופיעים באחרונה ביצירות אירופאיות רבות. צרפת מוצפת פועלים זרים מצפון־אפריקה, החיים בדחקות רבה, ובפאריס מוצגים כיום שלושה מחזות העוסקים בהווי חייהם. שניים מן המחזות הללו מוצגים גם בדיאלקט הצפון־אפריקאי. בהצגה “תור הזהב”, שזכתה להצלחה רבה בפאריס בשנתיים האחרונות, ניתן לפגוש בין הדמויות – המוצגות ברוח ה"קומדיה דל ארטה" – גם את עבדאללה וחסן. ואין צורך להזכיר שוב את הסקנדל שהתעורר באחרונה בצרפת בקשר ל"פרס גונקור", שהוענק לספר בו מופיעים אשה יהודיה קשישה ונער פלשתיני.

צעיר פלשתיני נוסף מופיע בספרו של אנדריו אוסמונד, “סאלאדין”, שיצא לא־מכבר באנגלית והמוצג עתה בכל חלונות הראווה של חנויות הספרים, ההומות מרוב קונים לקראת חג המולד. “סאלאדין” (גלגולו האנגלי של השם צלאח א־דין) הוא סיפור הרפתקאות שנכתב מתוך פזילה ברורה לרשימת רבי־המכב ולהוליבוד. גיבורו רב־המעללים של הספר הוא צעיר פלשתיני ושמו אניס, ושכינויו “סאלאדין”. הוא נמצא באירופה כחבר ארגון מחבלים פלשתיני, וכבר בפתיחת הספר הוא מוצג כשהוא מחפש רעיון לפעולת־ראווה סנסציונית, שתמשוך את אור הזרקורים אל ארגונו. הוא מוצא רעיון כזה ומוציא אותו אל הפועל בחמישה בספטמבר, 1972.הרי זה “אותו ענין במינכן”, - רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדה – שבו מתחיל “סאלאדין” את הקאריירה המזהירה שלו. ולא במקרה אימץ לעצמו את שמו של צלאח א־דין. גם הוא חולם לגרש את “הצלבנים החדשים” מן המזרח התיכון.

“סאלאדין” ומעשי ארגונו מוצגים בספר באור אוהד ביותר. מבקר הספרים של הבי.בי.סי, שסקר את הספר למול מצלמות הטלוויזיה, העיר: “נהניתי מאוד מן הספר, ולמדתי ממנו הרבה דברים שלא ידעתי קודם לכן על המשבר במזרח־התיכון”.

הוא לא שכח, כמובן, להמליץ על הספר כאחת המתנות המתאימות ביותר לבני־המשפחה לקראת חג־המולד, הבא עלינו לטובה.

12.12.1964

ובכן, סוף סוף הגיע הרגע הגדול. אחרי פרסומת חסרת-תקדים במשך כשנה, אחרי צפייה ממושכת ומכירת כרטיסים מוקדמת שלא היתה עוד כמותה, הגיע הערב המיוחל: הצגת הבכורה ההוליבודית של הסרט המוסיקאלי היקר והמפורסם ביותר עד כה – “גבירתי הנאווה”.

שדרות הוליבוד הנודעות, שריד לימי גדולתה של ממלכת הסרטים, חידשו שוב עלומים והזכירו מספר שעות את ימי הזוהר שחלפו. זרקורי ענק, המבשרים כאן בדרך כלל על פתיחתו של סופרמארקט חדש, הודיעו למרחקים כי שוב, לאחר הפסקה ארוכה, נערכת הלילה בהוליבוד הצגת בכורה “נוצצת”.

לאדם העוקב אחרי עתוני הקולנוע וטורי הרכלניות, מצטיירת הוליבוד כעיר עליזה וצבעונית, שטופת אורות, מוסיקה ויפהפיות. זוהי, כמובן, אשלייה שאין כמוה. אולפני הוליבוד, הפזורים בלוס אנג’לס, מוקפים חומות גבוהות, ונראים כאסמי-ענק או כבתי חרושת רגילים. ואילו בשדרות-הוליבוד, רחובה הראשי של בירת הסרטים, אין אפילו עץ אחד לרפואה. בסך הכל זהו רחוב לא גדול, שכמותו רבים בערי העולם. אולם בלוס אנג’לס, בה כל הרחובות האחרים הם רחובות מגורים קטנים, חשוכים, ובהם בתים בני קומה אחת המוקפים פיסת דשא, בולט רחוב זה בצביונו המיוחד. ככלות הכל, זה הרחוב היחיד שבו ניתן עדיין לראות לפעמים בני אדם הולכים ברגל, ולאו דווקא ממגרש החנייה ואליו. כאן עדיין פתוחות החנויות (ואפילו חנויות הספרים) עד שעה מאוחרת, ודוכני המזון מספקים ‘כלבים חמים’ לזללנים כל הלילה. כאן תוכל עדיין לקנות בקרן רחוב עתון מניו-יורק או מישראל, ולהציץ בשפע העתונים היומיים הקטנים המוקדשים לתעשיית הסרטים והבידור, והנחטפים ע"י רבבות הצעירים והקשישים שהגיעו לעיר לנסות מזלם בעולם הבד. על המדרכות, שאריחיהן משובצים כוכבים אדומים, ובכל אחד מהם שמו של שחקן או זמר ידוע אחר, מסתובבים גם טיפוסים מפוקפקים שונים, וסתם מוכי-גורל, שבאו לעיר לפני עשרות שנים כדי להתגלות בן-לילה, אך זכו למסע ארוך למדי אל תוך הלילה. בולט ביניהם “בופאלו ביל”, “המשוגע של הרחוב”, המסתובב בתלבושת ותסרוקת של גיבור “אני אוקלי” ונטפל לעוברים ושבים בחיוך ידידותי רחב.

שדרה שירדה מגדולתה

שדרות הוליבוד ירדו כבר מזמן מגדולתן. אתה יכול לשוטט על המדרכות במשך ימים, וספק אם תפגוש גם כוכבון מדרגה חמישית. בתי המלון המפוארים והגדולים של שנות השלושים זולים עכשיו יותר מה"מוטל" הבינוני שבפינה. בבתי הקולנוע, שכמה מהם פתוחים עד אור הבוקר, מסתובבים צעירים מחוסרי-עבודה, המנסים “להרוג” עוד לילה. על אף שפע האורות והשוטרים לא תעז בחורה לעבור כאן ברחוב לבדה. גם לבחור בודד כדאי להימנע מטיולים כאלה על המדרכות רצופות הכוכבים.

בין כל הבתים ברחוב מפורסם זה, בולט בצורתו אחד – “התיאטרון הסיני” הידוע, הבנוי בסגנון המזרח הרחוק, שבחזיתו שני אריות-שיש גדולים. על הרחבה שלפני התיאטרון – אריחי-בטון, שעל כל אחד מהם טבועות חתימתו וטביעת-ידו של שחקן ידוע. תמצא כאן את כולם, משנות העשרים ועד היום. ותיירים סקרנים נעצרים ברחבה כדי לפענח את החתימות.

מעברו השני של הכביש ניצב “התיאטרון המצרי”, שגם הוא, כעמיתו הסיני, אינו אלא בית-קולנוע מפואר, המיועד בעיקר להצגות בכורה של סרטים חדשים. בדרך כלל אין “המצרי” מתבלט בצורתו, אך בערב זה בו אנו מדברים ניתן היה להבחין בו ממרחקים. זרקורי-ענק האירו את הכניסה, שקושטה ברבבות פרחים צבעוניים שיצרו מעין מנהרה, בה צעדו מוזמני ערב הבכורה, כשהם פוסעים משער פרחים אחד למשנהו. עשרות נערי-שירות במעילים אדומים ניצבו ליד המדרכה, כדי לקבל את המכוניות המפוארות מידי הכוכבים הבאים, ולהובילן למגרש החנייה הסמוך. שוטרים שמרו על הסדר, וחבורות נערים ונערות נלהבים פרצו בצריחות וקריאות “יה-יה!” בכל פעם שזיהו כוכב מוכר, שירד ממכוניתו ופסע לעבר הכניסה.

אכן, ערב נוצץ מאין כמוהו. ולא רק בשל ה"כוכבים" המרובים (ביניהם פרנק סינטרה, יול ברינר, סטיב מק-קווין, נטלי ווד, דין מרטין, וכמובן אודרי הפבורן ורקס האריסון), אלא גם בשל התכשיטים המבריקים ופרוות הצ’יצ’ילה הארוכות, שכמותן רואים רק ב… סרטים. האולם היה מלא עד אפס מקום, אך אף אחד מן ה"כוכבים" המפורסמים לא קיבל כרטיס הזמנה, חלילה, להיפך, כל אחד מהם שילם לפחות 150 דולאר לכרטיס, כי כל הכנסות ערב הבכורה הוקדשו לקרן לסיוע לשחקנים נצרכים, וכאלה יש בהוליבוד אלפים.

הכנסות הערב הגיעו, איפוא, למאה וחמישים אלף דולאר. ז’ק וורנר, המפיק, לא קיבל מזה פרוטה. אבל אל תרחמו עליו. הוא עוד יקבל את שלו, מאה ומאתיים מונים.

לפני קצת למעלה משנה, מיד עם בואי לארה"ב, שמחתי לגלות בשכנות בית-קולנוע קטן, צנוע, המציג סרטים אירופיים טובים לפני קהל מצומצם של שוחרי הסרט הטוב. האווירה בקולנוע היתה אינטימית, ובשעת ההפסקה גלגלתי כמה מלים עם הסדרן, שנתגלה גם כבעל המקום – אדם תרבותי, הולנדי, שבילה את מלחמת העולם במחנה ריכוז (על הסתרת יהודים), הגיע לא מכבר לארצות וברית, ופתח בחסכונותיו הפעוטים קולנוע לאניני טעם.

שמרני, אלהים, מידידי

למחרת נכנסתי אל סניף הבאנק הסמוך למקום מגורי, והופתעתי לראות את ידידי ההולנדי ניצב למולי, מצידו השני של הדלפק. אכן, אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: מנהל בית קולנוע, המתעקש להציג סרטים אמנותיים ובעלי ערך דווקא, חייב לעבוד ביום כפקיד בבאנק.

"אם יש לך קצת כסף ורצונך להשקיעו, קנה מניות של ‘גבירתי הנאווה’ ", לחש לי איש-שיחי לפתע. “חברת ‘האחים וורנר’ הוציאה זה עתה מניות, הנמכרות בזול, ויש להן כל הסיכויים לעלות במהרה. כדאי!”

גם לי נראתה השקעה כזאת כהשקעה בטוחה. אחרי הכל, מי יפקפק בסיכויי סרט המבוסס על מחזה מוסיקאלי שכבר הכניס למעלה מ-20 מיליון דולאר? אבל ליתר בטחון צלצלתי אל שניים מידידי, תסריטנים הוליבודיים ותיקים, המכירים היטב את חברת האחים וורנר.

“אל תעיז!” היתרו בי שניהם. “אין שום סיכוי שהסרט הזה ייגמר אי-פעם. חברת וורנר תיכנס לבוץ עמוק, כפי שהיה עם ‘קליאופטרה’ ו’נפילת האימפריה הרומית'. אל תשים את כספך על קרן הצבי!”

שמעתי בעצתם. לא קניתי אפילו מנייה אחת.

היום, כעבור שנה בערך, קפץ ערכן של המניות פי שלושה ויותר. מי שקנה אותן אז, התעשר בין-לילה.

איך נאמר? “שמרני, אלהי, מידידי…”

אבל דברי ידידי ההוליבודיים (או, בעצם, מי שהיו ידידי) מעידים על הלך הרוח ששרר כאן לאחר מפלת שני “סרטי הענק” המפורסמים. כששילם ז’ק וורנר לבעלי הזכויות של ההצגה חמישה וחצי מילין דולאר, כמפרעה, חשבו רבים בעיר הסרטים שהוא יצא מדעתו. אבל הוא הוסיף מיליון דולאר לאודרי הפבורן, וחצי מיליון לרקס האריסון ולסטנלי הולוויי (רקס יקבל גם אחוזים יפים מן ההכנסות, ואלו יעלו ללא ספק על חלקה של הגב' הפבורן¹). חצי מיליון הוצא על תלבושות. ובסה"כ – שבעה עשר וחצי מיליון. המספר נשמע עלוב ליד “קליאופטרה”, אך כסרט מוסיקאלי “שובר” סכום זה את כל השיאים.

אין פלא שג’ק וורנר חרג הפעם ממנהגו, ורשם את שמו שלו בראש המודעה, כמפיק הסרט (בדרך כלל מופיע שם רק השם “האחים וורנר”).

וורנר לא רצה להסתכן, הוא החליט “ללכת על בטוח”. לצורך זה בחר בבמאי ג’ורג' צוקור, מי שהכיר בזמנו את הגב' פטריק קמפבל, שלמענה כתב שאו ב-1912 את “פיגמליון”, (“פקעת עצבים מטורפת ושנונה, הטובה שבידידותי”, מתאר אותה צוקור), ומי שביים עשרות סרטים, מאז “הגברת עם הקמיליות” של גרטה גארבו ועד “רק אתמול נולדה” (עם ג’ודי הולידיי) ו"כוכב נולד" (עם ג’ודי אחרת, שגם אותה ניתן להגדיר כ"פקעת עצבים מטורפת", אך לאוו דווקא שנונה). צוקור (או קיוקור, כמו שמבטאים כאן את שמו היהודי) ניגש לעבודה ברצינות מרכז-אירופית. “לא רציתי שהסרט יהיה לתיאטרון מצולם, ועם זאת לא רציתי גם לחרוג מגבול האפשרויות המסבירות של אמנות הקולנוע”. אמר. הוא החליט לא להשתולל, ומעשהו הראשון לאחר קבלת תפקידו ראוי לציון – הוא נעל את אולפני “האחים וורנר” על שבעה מנעולים, לבל ייכנס איש.

ואכן, כחצי שנה היו האולפני הגדולים סגורים ומסוגרים, ורק עתונאים מעטים זכו לבקר בהם שעה קלה.

כל אולפני ההסרטה העצומים של חברת “וורנר” הועמדו לרשות הסרט. אולפן שלם נתפש ע"י מחלקת התלבושות. בגדול שבאסמים הוקם רחוב לונדוני, בעל מרצפות אבן, שמצידו האחד בנין האופרה (שלמרגלותיו מתחילה ההצגה), ומן העבר השני רחובות לונדוניים וכיכר נאה. למעלה, על המרישים שבתקרה, הותקנו אלפי נקבים קטנים, שעם פתיחת שסתומיהם ניתך ארצה גשם זלעפות. כמעט כל הצילומים צולמו באולפנים.

לעתוני הרכילות ההוליבודיים היו אלה חדשים משעממים ביותר. שום שערוריות נוסח “קליאופטרה”, שום חיי-לילה נוסח “ליל היגואנה”. ההסרטה התנהלה כסידרה, ללא הפתעות, ביעילות “ייקית” טיפוסית של הבמאי. רק פעם אחת נפסקו הצילומים – עם היוודע הבשורה הנוראה על רצח הנשיא קנדי. אודרי הפבורן היא שהודיע על כך לצוות, והצילומים נפסקו ליום אחד. כעבור כמה ימים נפטר אחד משחקני הסרט, שחקן-משנה ותיק מימי הסרט האילם, שהיה צריך למחרת היום להופיע בתמונה אפיזודית. ההסרטה לא נדחתה. הוליבוד מלאה שחקנים ותיקים, שהיו מוכנים למלא מיד את החלל שנוצר.

כל בוקר הופיעו שלוש מכוניות רולס-רויס הדורות לאולפנים. ירוקה, השייכת ל"רקסי הסקסי". חומה, השייכת ל"קולונל פיקרינג", הוא וילפריד הייד-וייט, ושחורה, השייכת לבמאי.

“רקסי” שווה זהב!

כבר מן הצילום הראשון מרקיד אותך הסרט על מושבך. על רקע פרחים צבעוניים נהדרים, המוקרנים על מסך ענק בשיטת “סופר-פנאביזיון 70”, נשמעים צליליו המקסימים של פרדריק לווה, ומיד מתחיל הקהל לזמזם את המנגינות המוכרות. במשך שלוש השעות הבאות מתגלה על הבד בכל הדרו וקיסמו המחזה המוסיקאלי הגדול ביותר שנכתב אי-פעם, ואתה רואה בעליל עד כמה ראוי הוא לכל השבחים להם זכה. לא פעם פורץ הקהל במחיאות כפיים רועמות לא רק לשחקנים, לתפאורן ולבמאי, אלא בעיקר לשלושת המחברים – שאו, לרנר ולווה. (שאו נעדר מן הבכורה מסיבות מובנות. לרנר שלח את בתו, ורק לווה, המלחין, הופיע בעצמו והפתיע את כולנו במבטא ה"ייקי" החריף שבהיגויו האנגלי, גם לאחר עשרות שנות ישיבה בארה"ב).

אם ייכנסו מפיקי הסרט לגן-עדן, יהיה זה רק בזכות העובדה שהנציחו לדורות את הופעתו של רקס האריסון, ואיפשרו לכל אלה שלא ראוהו בברודוויי, ולכל אלה שלא נולדו עדיין, לראות משחק מקסים של שחקן, שמעטים כמוהו. במשך שנים קוננתי על שלא ראיתי את רקסי בתפקידו כפרופסור היגינס. הפעם ניתנת לכל ההזדמנות לראותו מקרוב, לראות כל זיע בפניו, כל ניצוץ-משובה בעיניו, כל עקיצה רפרפנית בקולו. איזה, איזה, איזה שחקן משגע!

הופעתו בסרט מציינת את הפעם ה-1007 בתפקידו של היגינס. “למרות שחלפו כבר כארבע שנים מאז שיחקתיו לאחרונה, ועשרות היגינסים אחרים כבר נטלו את מקומי, ואף אני עצמי החלפתי את דמותי ולבשתי אפילו את מדיו המלכותיים של יוליוס קיסר, הרי עדיין איני יכול להשתחרר ממנו, והוא עומד ומחייך מאחורי כתפי”, אמר רקס. “חשבתי שהעובדה שהרביתי כל כך לשחקו תפריע לי בשעת הצילומים, ותגזול אותה רעננות שבפגישה ראשונה. טעיתי. להיפך, הכרותנו המשותפת הממושכת רק עזרה לי להנציחו לשביעות רצון שנינו”.

“עם השלמת הופעתי בסרט”, הוסיף רקסי בפאתטיות, “יש כל הסיכויים לכך שניפרד לעולם. עלי להודות, שהוא יחסר לי מאד. אני אסיר תודה לו, ולאיש שיצר אותו. נדמה לי שלעולם לא אוכל להיפרד ממנו באמת. כי למעשה אני רגיל כבר לקולו, רגיל כבר לדמותו. רגיל לקירבתו”.

כאן ציטט רקסי, כמובן, את סיום השיר “אני רגיל כבר לדמותה”, האחרון בשמונה-עשר שירי המחזה. אלא ששם נאמרים הדברים על ליזה. ועל אף שאתה יודע שהיא תחזור אליו מיד, נצבט בך הלב. וכשיושב רקסי-הנרי בחדרו, ומאזין בעצב לתקליט שהקליט עם ביקורה הראשון של בת-האשפתות, ולפתע מופיעה ליזה וממשיכה את דברי התקליט, תופש האריסון-היגינס לפתע שהיא חזרה אליו. עיניו אורות. אבל הוא לא יניח לאיש לראות את התרגשותו. “ליזה?”, הוא שואל, מנסה להסוות את הרעד בקולו, “איפה, לעזאזל, שמתי את נעלי-הבית שלי?” ותוך כדי כך הוא שומט את מגבעתו על פניו, כדי שלא תראה את עיניו, ושוקע בכורסתו – אותה תמונה ידועה, שכל כך הרבה שמענו עליה מפי המאושרים, שזכו לראות את ההצגה בברודווי או בלונדון.

נקמתה של ג’ולי המקופחת

אבל אם מילא רקסי אחר כל התקוות שתלו בו, נכונה לכם אכזבה לא קטנה למראה ליזה דוליטל, הלא היא אודרי הפבורן.

בשעתו, כשהחליטו וורנר וצוקור לקחת את אודרי לתפקיד הראשי, קמה סערה בהוליבוד. ובצדק: איך יתכן להתאכזר כך לג’ולי אנדריוס, “ליזה” המקורית, שבנתה ויצרה את התפקיד בזיעתה במשך אלפי הצגות? אך המפיקים הקשיחו לבם: “אנו זקוקים לשם מפורסם. רקס האריסון אינו ידוע מספיק בעולם, וג’ולי אנדריוס ידועה עוד פחות ממנו. אודרי תמשוך קהל!” ואחרי הכל, זה מה שקובע בבירת הסרטים.

הם טעו. והם הבחינו בכך מיד לאחר התחלת הצילומים, מאוחר למדי, לאחר ששילשלו מיליון דולאר לידיה של אודרי. אודרי מתוקה, בזה אין כל ספק, מאז סרטה הראשון, “חופשה ברומא”. אבל חיוך מתוק ועיניים נוגות אינן מספיקות, שעה שמולך ניצב שחקן כרקס האריסון. מן הרגע הראשון, בו היא מופיעה כמוכרת פרחים, אין היא מורגשת כלל על המסך. היא מתחנחנת, תוקעת שוב ושוב את עיניה הגדולות והחמות, אך היא רחוקה מאד מאותו כדור טמפרמנט צעקני וערני, שראינו, למשל, על בימת “הקאמרי” שלנו. זוהי ליזה דקה, שברירית, פלגמאטית, וחסרת פלפל ומלח. חסרה לה האישיות הכובשת של נערה עסיסית ומלאת מרץ, נוסח בטי האטון ב"אני אוקלי", ג’ולי הולידיי ב"רק אתמול נולדה" או סופיה וג’ינה שעה שהן מגלמות נערה פשוטה ועסיסית, צרחנית ופרימיטיבית.

אודרי אינה שרה את השירים (ועובדה זו הוצנעה בכל מסע הפרסומת הגדול לסרט. שמה של הזמרת גם אינו נזכר ברשימת השמות בפתח הסרט). אולי משום כך חיוורת כל כך הופעתה. היא מתחילה לשכנע רק כשהיא הופכת ל"ליידי", ומצויינת בתמונה ב"אסקוט", כשהיא מספרת על תעלולי דודתה המתה ואביה השיכור, ואח"כ, כשהיא מדרבנת את הסוס “רובר” בקריאתה הידועה. אבל משום שהיא חיוורת כל כך כנערת-פרחים, אין מרגישים כמעט בשום הבדל והתפתחות.

אודרי המתוקה – לא הספיקה

ועל אף שאהבנו אותה בחלק משמונה עשר הסרטים בהם הופיעה עד כה, די נעים היה לחצות את הכביש, לאחר סיום הסרט, ולראות ב"תיאטרון הסיני" שממול את הופעתה הכובשת והלוהטת של ג’ולי אנדריוס המקופחת, בסרטו הנחמד החדש של דיסני, “מרי פופינס”.

שידעו להם!

אכזבה נוספת הנחיל לי אביה של ליזה, הלא הוא סטנלי הולוויי הגדול.

על הופעתו בברודוויי גמרו כולם את ההלל. כולם סיפרו כיצד גנב את ההצגה אפילו מרקסי הגדול.

חיכיתי בקוצר רוח לראות את הקומיקאי המצחיק ביותר שראיתי מאז צ’ארלי צ’אפלין. והתאכזבתי. אמנם, הולוויי מופיע כשחקן אופי מצויין, ואין ספק שהדמות שהוא מציג אותנטית, וגם מבטא ה"קוקני" אמיתי. שיחתו עם הפרופסור (שעה שהוא בא לדרוש חמש לירות בשכר בתו) מצויינת. אבל משום מה הוא פשוט לא הצחיק אותי. ואפילו בשני השירים הנפלאים שסיפקו לו לרנר ולווה, “טי-טיפת מזל” ו"שרק אבוא לכנסיה בזמן" הוא נראה כבד מדי, וכמעט אינו משעשע. אולי אשם בכך הבמאי, ואולי התאכזר מדיום הקולנוע לשחקן המצליח יותר על הבמה. ואולי הפרזתי גם אני בדרישותי, אחרי כל מה ששמעתי אודותיו. אחת אני יודע: בכל הצגה של “גבירתי הנאווה” שראיתי גנב אלפרד פ. דוליטל את ההצגה ועורר רעמי צחוק לבביים. לא כן מר הולוויי.

מי שהלם את תפקידו ככפפה את היד היה קולונל פיקרינג, הלא הוא שחקן האופי הבריטי הוותיק וילפריד הייד-ווייט. לא לחינם זוכה רווק זקן בריטי זה לאהדתה של ליזה. אגב, גם הפעם מצא הייד-ווייט מקום למטרייה השחורה שלו, שממנה לא נפרד בכל אחד מעשרות הסרטים בהם הופיע עד כה. מטרייה זו הפכה לסמלו המסחרי, זמן רב לפני צ’מברליין.

משעשעת למדי היא מונה וושברון, בתפקיד סוכנת הבית, הגב' פירס. אדומת פנים ושיער היא נראית מאיימת למדי, כשהיא דוחפת את ליזה לחדר האמבטיה ומתחילה לרחוץ אותה בכוח (תמונה שלא ראינו על הבמה, מסיבות מובנות).

שמה של ישראל נזכר בספר הצבעוני ההדור שהוציאו המפיקים, ליד שמו של “פרופסור זולטאן קרפאטי” המומחה ההונגארי החלקלק לפונטיקה, המגולם בהצלחה ע"י תיאודור ביקל. בביוגרפיה שלו לא שכח ביקל לציין, שהוא נולד בווינה והתחנך בישראל.

ג’ורג' צוקור, הבמאי, עשה לפעמים עבודה מצויינת, אך לרוב אין הבימוי מרקיע שחקים, ומסתפק בנאמנות ונקיון מקצועי. פה ושם גילה הבמאי כמה הברקות נחמדות, אך משום מה נדמה שאפשר היה לעשות קצת יותר.

הברקות ושירים

כמה מהברקותיו של הבמאי מופיעות בשירים. את “יופי לי!” שרה ליזה כשהיא עומדת על עגלת ירקות ריקה, וברגגע שהיא חולמת על חיי נסיכה בא מישהו ומריק לעגלה סל עם קלחי-כרוב ישנים. “טיפ-טיפה מזל” מושר בין חפירות ופיגומים של בנין חדש, ובכל פעם ניצל אבא דוליטל ברגע האחרון מלבנה נופלת או מחפירה עמוקה, בזכות “טיפ-טיפה מזל”. וכששרה ליזה “עוד תראה, אנרי איגינס” וחולמת על הוצאתו להורג, מופיע על הבד מלך אנגליה (בדמות “הנרי השמיני” של צ’ארלס לוהטון) ולפקודתו יורד הנרי היגינס קשור העיניים במדרגות, כשמאחוריו פלוגת רובאים. הוא מוצא להורג, ובעוד ליזה מתבוננת בראשו המותז שעל השטיח, היא שומעת לפתע את קולו, ורואה את ראשו הבריא והשלם בקצה המדרגות, כשהוא שואל אותה היכן נעלי הבית שלו, לעזאזל.

כששוחחתי בשעתו עם הבמאי על תמונת מירוץ הסוסים באסקוט, סיפר לי כי ברצונו להראות מירוץ סוסים ממש, ברוח מירוץ הכירכרות ב"בן-חור". למרבה המזל, התחרט צוקור ברגע האחרון, ובמקום זה החליט להציג את התמונה בדיוק כפי שנראתה על הבמה. על משטח גדול של דשא פלאסטי (21 דולאר מטר מרובע) הציב שלוש מאות ניצבים בתלבושות פאר אדוארדיאניות, כשהוא עוקב במצלמתו אחר פניהם של כמה מן הזוגות, ואחרי כובעי הענק על ראשיהן של הנשים החוורות וקפואות המבע. מראה פני השעווה הללו, שעה שהכל שרים “איזה מתח, כאן שורר, בשטח!” משעשע כהלכה. וכשמגיע תור הסוסים, חולפים אלו ביעף לפני הצופים, מבלי שנוכל להבחין ביניהם.

ימים ולילות מעריב, 30.4.1965

דן אלמגור, הפזמונאי השמנמן והממושקף, מספר על פגישה עם פזמונאי שמנמן וממושקף אחר – אלן שרמן, הזמר-הקומיקאי המצליח ביותר בארה"ב כיום. דן אלמגור מספר על קונצרט שבו ניצח אלן על תזמורת הטיילת מבוסטון בשעה שמנצחה הקבוע ארתור פידלר, הופיע בקטע סולו כמגהק. ועל מעשה נורא שארע למכנסיו של אלן שרמן בשעת הופעת טלוויזיה ב"היכל הוליבוד".

אלן שרמן נתגלה בארצות-הברית לראשונה לפני כשלוש שנים. כלומר, הוא היה ידוע גם קודם לכן בחוגי המקצוע כפזמונאי והומוריסט מצליח, שחיבר שירים ובדיחות-בזק למיטב הקומיקאים של מסכי הטלוויזיה, והפיק בעצמו כמה מן הקומדיות המוסיקאליות המצליחות ביותר. אבל בעיקר הכירוהו הכל כ"מספר חזק" במסיבות הפנימיות של חוגי הסופרים והתסריטנים בהוליבוד. למסיבות אלו היה אלן מכין כמה פארודיות עליזות וכשהכל היו פוצחים ב"אלן ישיר לנו סולו", היה שר אותן בקולו הצרוד, להנאת כל המסובים.

כשהציע לו אחד מידידיו, בסיומה של אחת המסיבות הללו, להקליט את הפארודיות ולהוציא את התקליט למכירה, היה אלן בטוח שהאיש שתוי. אמנם, השירים היו עליזים ומפולפלים, וגם המנגינות מוכרות לכל, אבל אלן לא ראה מעולם את עצמו כזמר ואמן-מופיע. אבל כשהידיד עמד על דעתו, החליט אלן לעשות את הנסיון, והקליט תריסר מן הפארודיות הללו, שהוא נוהג לבצע במשך שנים לפני ידידיו ההוליבודיים.

קאליפסו על נערה ושמה זלדה

שמו של התקליט בלבד, די היה בו כדי לעורר חיוך. אחת האמרות הפופולאריות ביותר בפולקלור ההומור האמריקני, היא האימרה “בני, הדוקטור” (הנאמרת, כמובן, על ידי ה"אידישע מאמע" מברונקס). וכיוון שבארה"ב נפוץ זה כמה שנים שגעון שירי-העם למיניהם, קרא אלן לתקליטו בשם המפתיע: “בני, זמר שירי-העם!” ההצלחה היתה כה גדולה, שבמהרה הופיע גם תקליט¹ שני, “בני, אישיות מפורסמת”, ובעקבותיו שלישי, “בני, האגוז!” (מושג-סלנג אמריקני, שפירושו העברי – “”בני, הטרה-ללי". ועל עטיפת התקליט ערימה עצומה של אגוזים ובוטנים, וביניהם פרצופו העגלגל של אלן!).

כשמדברים בארה"ב על הצלחתו של תקליט – מדובר במיליונים. כן, שבועות מספר לאחר שיצא תקליטו הראשון של הפזמונאי השמנמן, כבר² הפך לאחד האמנים הידועים והמבוקשים ביותר כאן. על אף קולו הצרוד וכרסו העגלגלת, הוא מושך כיום אלפים להופעות-היחיד שלו באולמות הגדולים ביותר בארץ זו ומופיע לפחות פעם בשבוע בתכנית טלוויזיה פופולארית, המשודרת מחוף אל חוף.

לא רק שמו של הזמר ושל התקליט הראשון, העידו על יהדותו של אלן שרמן. כמעט כל שיריו מצטיינים ב"תודעה יהודית", ומבוססים על טכניקה הדומה לזו של זמר-האידיש הוותיק מיקי כץ: הוא נוטל להיט ידוע, ישן או חדש, ומכניס אותו בברית אברהם אבינו.

למשל? למשל שירו הידוע של הארי בלפונטה, “מטילדה”, המספר על נערת-השעשועים שגנבה כספו של מלח ונעלמה. אצל אלן שרמן הופכת “מטילדה” ל"מיי זלדה" (זלדה שלי), והמלח הופך, כמובן, לחייט. במקום שבו פונה הארי בלפונטה אל הקהל ומבקש מכל הגברים או הנשים להצטרף, יש לאלן שרמן פנייה אחרת. במקום “כל הנשים באולם!” הוא צועק, פשוט: “כל חברות ‘הדסה’!” ובמקום “כל הגברים” – “כל חברי ‘בני ברית’!”

מכירים את שיר העם הצרפתי הידוע, “אלואטה”? בגירסה השרמנית הפך השיר ל… “אל ויינטה” (שמות יהודיים למדי, לא כן?) שיר-עם צרפתי ידוע אחר הוא “פרר ז’אק” (“אחינו הנהג”). “פרר ז’אק” הפך ל… “שרה ז’אקמן”, צעירה יהודיה, הנשאלת לשלום כל בני משפחתה. בפארודיות אחרות, “ייהד” אלן שירים אחרים, כ"נשיקת שלהבת" (“קיס אוף פייר”), שהפכה אצלו לסיפור הרפתקאות אהבותיו של צעיר יהודי מברוקלין – “קיס אוף מאייר”. שיר-העם האנגלי העתיק והיפה “גרינסליבס” הפך לבלאדה “גרינבוים”. השיר “ביי ביי בירדי” הפך ל"ביי ביי, בלומברג!“, ואילו השיר הלאומי האמריקני “גלורי הללויה!” התייהד והפך ל”גלורי הארי לואיס", סיפור חייו של חייט יהודי קטן מניו-יורק הגדולה. אחד המבקרים בדנמרק לקח את השיר ברצינות יתר, ובכינה אותו "מהדורה חדשה של ‘מות הסוכן’ ".

אחת הפארודיות הידועות ביותר של אלן נקראת “הארווי ושילה”, ומספרת על אהבתם של שני צעירים יהודיים, כשהיא עושה לצחוק את השימוש הרב בראשי-תיבות בארה"ב. תולדות חייהם של הארווי ושילה מסופרים תוך ציון כל ראשי-התיבות של הארגונים שאליהם השתייכו מילדותם. אבל המנגינה של “הארווי ושילה” תהיה מוכרת לכם משום מה. משום שהמנגינה של “הארווי ושילה” אינה אלא מנגינת… “הבה נגילה”. ובפתח השיר אומר אלן: “אם להארי בלפונטה מותר לשיר את ‘הבה נגילה!’ בעברית, מותר לי לשיר אותו באנגלית!”

לא כל הפארודיות של אלן קשורות ב"נקודה היהודית", דווקא. כשנתפרסם כאן שיר-הקאובוי החדש “רינגו”, המספר על רוצח הרפתקן במערב הפרוע, היה ברור מאליו שאלן יצא עם פארודיה משלו, על “רינגו” מן ה"חיפושיות". ובשיר אחר הוא עוקץ את נערי ליוורפול: “אם היללה הנוראה / תמשיך פה עוד דקה / נבין מדוע יש לומר: / נצור את המלכה!” אלן מייעץ לאמריקנים להתמרד שוב כנגד הכיבוש האנגלי, כמו בימי מרד-התה בבוסטון, ולהשליך את “חיפושיות הקצב” למפרץ בוסטון. אבל לא לפני שיקחו אותם אל הספר.

הגיהוק: ארתור פידלר

הפופולריות העצומה של אלן נובעת לא מעט מן העובדה, שהוא כותב שירים על בעיות פרוזאיות, יומיומיות, המעסיקות כאן כל אדם. למנגינת השיר “עינים ירוקות” כתב את השיר “בולים ירוקים” (על בולי-ההטבה, שמקבלים כאן בחנויות ומדביקים אותם בפנקסים). שיר אחר שם ללעג את “שגעון הפסיכואנליזה”, ורביעי עוקץ את כל הצעירים הנושרים מבתי-הספר התיכוניים, כדי שיוכלו להתחיל לעבוד ולהשתכר בגיל מוקדם. אלן כתב שיר סאטירי בשם “מארש הנושרים”, ולדעת השבועון “טיים” הצליח השיר למנוע נשירות נוספות יותר מכל מערכת-ההסברה היקרה שמנהלים כל שלטונות החינוך.

אחד השירים הידועים ביותר של אלן הוא השיר “הלו, אמא! הלו, אבא!” – מכתבו של ילד קטן ממחנה הקיץ. המנגינה נחמדה ו"מתוקה", אבל הדברים שמספר הילד מן המחנה מזעזעים את ההורים המסכנים: האוכל נורא, המדריך סאדיסט, השכן חולה במחלה מדבקת, האוהל מלא עקרבים, וכד' וכד'. שיר זה יצא גם כספר-ילדים צבעוני, ונמכר במיליוני עותקים.

וכמו כל שמן, אוהב אלן להתלוצץ גם על חשבון משקלו העודף. כך חיבר את “ההמנון לאדם השמן”, שימלא כל שמן גאווה מיוחדת במינה. וכך כתב שיר על ארץ-הפלאות, שבה אין כל צורך לספור כל קלוריה ולדאוג כל הזמן ללשון-המאזניים. וכל שמן יזדהה עם השירים הללו באנחת הסכמה עמוקה.

עד כה, במשך השנתיים שחלפו מאז נתגלה לראשונה כזמר, הוציא אלן ששה תקליטים גדולים, ושלל ספרים. אך יותר מכל הוא גאה בתקליטו האחרון, שיצא לא מכבר. שם התקליט “פיטר והקומיסר”, והוא מכיל פארודיות מוסיקליות – קונצרט פורימי שנכתב בידי אלן על-פי יצירות קלאסיות ופופולריות רבות, מסוג הקונצרטים של הופנונג הידוע ושל “שלושה בסירה אחת”, להבדיל. הקונצרט מכיל שתי “דייסות” כל אחת באורך עשרים וחמש דקות. האמריקנים התלהבו כל כך משתי הפארודיות, עד שהקליטו אותן כבר בביצוע חמש התזמורות הגדולות ביותר ביבשת. בתקליט מבוצע “פיטר והקומיסאר” בידי תזמורת הטיילת מבוסטון, בניצוחו של של ארתור פידלר. למעשה, מנצח אלן על 109 המנגנים. פידלר הוא שהופיע כ..סולן, וכל תפקידו הצטמצם – לא פחות ולא יותר – בגיהוק אחד. אבל הגיהוק הפידלרי זכה למחיאות-כפיים סוערות, בעיקר מצד תלמידי ביה"ס למוסיקה “ג’וליארד”, שמילאו את האולם העצום בהמוניהם. מאז הקליט אלן ערב פורימי זה עם תזמורות שיקאגו, לוס אנג’לס, פילדלפיה ועוד. והוא חולם רק על שתי תזמורות נוספות – התזמורת הניו-יורקית של ליאונרד ברנשטיין, ו… התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

אין אלו דברים בעלמא. אלן מעוניין באמת לבוא ארצה, להגיש כמה ערבי-פארודיה לקהל, ולבצע את “פיטר והקומיסאר” שלו עם הגדולה בתזמורותינו. הוא כבר שלח כמה העתקים מן התקליט להנהלת התזמורת, כדי שישמעו את גיהוקו של ארתור פידלר ואת נגינת 109 מנגניו. והוא מצפה שגם התזמורת שלנו תגלה אותו חוש ספורטיבי, שגילו תזמורותיה הנכבדות של ארה"ב.

מה קרה למכנסיים?

גלי-צחוק רמים ותכופים הם תופעה קבועה בהופעותיו של אלן. אף על פי כן, לפני כשבועיים זכתה הופעה אחת שלו לצחוק הרם וההיסטרי ביותר לו זכה אי-פעם בדרן בארה"ב. ולמרבה הפלא, זכה אלן לצחוק קולני וממושך זה שלא בידיעתו – ואפילו שלא ברצונו.

זה היה בשעת הקלטה פומבית של תכנית הבידור השבועית הפופולרית “היכל הוליבוד” (משהו מסוג “בידור 65”, להבדיל) באולם גדול והומה מפה לפה בשדרות סאנסט הידועות. מנחה התכנית היה הקומיקאי טוני רנדל, ובבוא הרגע, קרא לבמה את אורח-הערב – אלן שרמן. לקול תשואות הקהל נכנס אלן לבמה, לבוש חליפת-ערב שחורה וחדשה, ובעודו מחליף כמה מילים של נימוס עם המארח, התיישב על הכיסא הגבוה שעמד במרכז הבמה, מוכן לפתוח בשיר המבוקש.

אבל כאן פרץ לפתע הקהל בצחוק אדיר, שכמוהו לא שמעו קירות “היכל הוליבוד” מעולם. אלן המופתע התבונן בפני טוני, שגם הוא לא ידע למה ובשל מה הצחוק. אחרי הכל, לא אמרו אותו רגע שום בדיחה כה מוצלחת. אבל הקהל המשיך לגעות בצחוק היסטרי, גלים גלים, בעוד שני הבדרנים יושבים נבוכים על הבמה, ואינם יכולים לפתוח בתכניתם.

“ברגע שתפשתי שהצחוק הבלתי-רגיל הזה אינו נובע מן הבדיחות שאמרנו”, סיפר אלן אחר כך, "הבזיקה במוחי מיד המחשבה הראשונה המבריקה במוחו של כל בדרן ומורה, ברגע שהאנשים מולו פורצים בצחוק אדיר ללא סיבה מספקת, ומיד חשתי בלבי: ‘טוני! המנוול הזה ודאי שכח לרכוס את מכנסיו!’

“בעוד הקהל גועה בצחוק בלתי פוסק, התחלתי לפזול לאט לאט לעבר מכנסיו של טוני, כדי לגלות את מקור הצחוק. ידעתי שכל מצלמות הטלוויזיה מכוונת לעבר שנינו, ואסור לי לעשות שום תנועה חדה מדי. סוף סוף נח מבטי על מכנסיו של טוני, ואז הרגשתי שלבי עומד מדפוק: הם היו רכוסים כהלכה”.

ואכן, לא מכנסיו של טוני הם שמשכו את תשומת-לבו של הקהל. אלן – הוא שיצא אל הבמה, כשכל מכנסיו השחורים והחדשים פתוחים, במחילה, למלוא אורכם. וכך התיישב על הכסא הגבוה במרכז “היכל הוליבוד”, לעיני אלפי צופים ושלוש מצלמות טלוויזיה מזמזמות.

“את הרגע הזה אל אשכח לעולם”, התוודה אלן בפני. באותו רגע מיהר אחד ממפיקי התכנית, שישב באחת השורות הראשונות, רץ אל הבמה וסיפר לשני הקומיקאים ההמומים מדוע רב כל כך צחוקו ההיסטרי של הקהל. אלן מיהר להסתובב, לרכוס את הרוכסן כשגבו לקהל, אבל שוב לא היה מסוגל להמשיך בתכנית. עכשיו הגיע תורם של שני הקומיקאים לצחוק והם עשו זאת איש על כתפי אחיו, נבוכים ומאדימים. במשך כרבע שעה אי אפשר היה להמשיך בתכנית, משום שבכל רגע התחדש פרץ הצחוק של הקהל או השחקנים. ורק אז חזר הדיבר אל פיו של אלן, והמלים הראשונות שאמר לתוך המיקרופון היו: “השבח לאל על המצאת סרט-ההקלטה. תארו לעצמכם מה היינו עושים אילו היתה זו תכנית ‘חיה’!”

כל הקטע הזה הוצא, כמובן, מסרט-ההקלטה, ולאחר ששככו הרוחות, הוקלטה הופעת השניים מחדש. אבל השבוע, באחת מתכניות הבידור המשודרות בשעה מאוחרת בלילה, הפתיעו חבריו של אלן אותו והקרינו בפניו – ובפני צופי הטלוויזיה – את הרגעים הגורליים ההם.

לא פעם פרצתי בצחוק לשמע שיריו ולמראה הופעותיו של אלן, אבל ככה לא הצחיק אותי עוד מעולם.

( שיחת חוץ מתוך ימים ולילות – מעריב), 21/05/65

שמונים אחוז משחקני התיאטרון בארצות-הברית מובטלים מעבודה, ומשוועים להזדמנות להופיע על הבמה, אפילו ללא תשלום. דן אלמגור מספר הפעם על שני במאים צעירים ומצליחים, שהקימו להקות קטנות עצמאיות – והחולמים לעלות ולנסות מזלם בתיאטרון הישראלי

אלפי שחקנים צעירים וותיקים בכל רחבי תבל נושאים את עיניהם לאמריקה, וחולמים על קאריירה בימתית כאן. גם אם הם מצליחים מאד בארצות מולדתם, הם חשים עצמם מקופחים ובטוחים, ש"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", תדע להוקיר את כשרונם ולגמול להם כראוי גם בארץ, כמובן, שומעים שיחות נוסח: “אילו רק הצלחתי לגבור על בעלת השפה וההיגוי, הייתי עושה קאריירה באמריקה!”

אין אשלייה מסוכנת מזאת. אין עוד ארץ בעולם שבה צפוי שחקן – ואפילו שחקן מצטיין – לכל כך הרבה קשיים, אכזבות ומפחי נפש; ואין עוד ארץ שבה העיסוק בתיאטרון כל כך אכזרי, כפוי טובה ומורט עצבים כמו בארה"ב.

רוב החולמים על קאריירה תיאטרונית בארה"ב חולמים על “כוכבי” ברודוויי – ועל משכורתם. אבל כמה “כוכבים” יש בברודוויי? וכמה זמן הם מחזיקים שם מעמד? ומה הם התפקידים המוצעים להם? לפני שבועות מספר הופיע השחקן המצויין חוזה פרר בראיון טלוויזיה. הקריין והקהל ציפו לשמוע שיחה משעשעת ומבריקה מפי השחקן הגדול. אבל פרר פתח לפתע את פיו, ונשא מונולוג מדכא, מריר על גורלו כיום. מסתבר שהשחקן שקנה את עולמו כ"סירנו דה ברז’רק", אינו יכול לקבל כיום תפקיד כרוחו על בימת התיאטרון, ונאלץ להתפרנס מ"כיכוב" בקומדיות תפלות וזולות בערי-השדה, קומדיות שנפשו נוקעת מהן, אך הן העבודה היחידה המוצעת לו כיום.

“אנו מחכים לסוכן”

מרבית כוכבי התיאטרון שפגשתי כאן היו אנשים ממורמרים, מאוכזבים, חסרי-סיפוק. בניגוד לכוכבי הטלוויזיה והקולנוע, נשארו הם עדיין באלמוניות כמעט מוחלטת, ושמותיהם מוכרים רק לאחוז זעיר מאזרחי ארצם, גם אם המחזה “רץ” על בימות ברודוויי במשך שנה תמימה – כמה אנשים ראוהו? רבע מיליון איש? ומספר תושבי ארה"ב כפול פי 800. מרביתם לא יראו את השחקן לעולם, ואפילו לא ישמעו את שמו.

נסו לעצור מאה אנשים ברחוב בלוס אנג’לס, ולשאול כמה מהם שמעו על יאסון חבארדס, קים סטנלי או יוטה הייגן? אם תמצאו יותר מחמישה, סימן שנקלעתם לחבורה של אינטליגנטים.

אבל לא רק האלמוניות וטיב המחזות הנדרשים ממררים את חיי השחקנים כאן. אגודת השחקנים פירסמה לא מכבר סטטיסטיקה מזעזעת, לפיה כשמונים אחוז פשוטו כמשמעו, מובטלים ורבים מהם – במשך שנים. ואין זה כולל רבבות שחקנים חובבים, שאינם חברי האגודה. זכורני, בסוף הצגה מצויינת של “מי מפחד מווירג’יניה וולף” פנתה השחקנית הראשית לקהל, בתום מחיאות הכפיים ואמרה: “תודה לכם. אבל אל לנו לשכוח, שבמחזה זה משתתפים ארבעה שחקנים בלבד, ומאות שחקנים בעיר הזאת נמצאים ללא עבודה. כשתצאו מהתיאטרון, נחכה לכם ליד הדלת, וסלים בידינו. אנא, תירמו בעין יפה למען אותם שחקנים, שאינם מאושרים כמונו”.

וכוכבי ההצגה עמדו ליד דלת היציאה, וסלים בידיהם.

“סופר יכול לחיות גם ללא קהל קוראים. הוא יכול לכתוב, להצפין במגירה ולצפות ליום שיתגלה!” – אמר לי שחקן מובטל כזה – “אבל שחקן ללא במה, ללא קהל, הוא כדג בלי מים. והנורא מכל הוא, שגם אם מזדמנת לך להקה קטנה, ומוצע לך תפקיד טוב – חינם אין כסף! – אסור לך להשתתף בה. חוקי האיגוד המקצועי אוסרים – על שחקן מקצועי להופיע חינם, אפילו אם הוא משתוקק לכך. ולהופיע בשכר? כמה תיאטרוני רפרטואר יש בכל ארה”ב? חצי תריסר? וכמה שחקנים? אלפים! נכון, יש טלוויזיה וקולנוע. אבל גם הם אינם עשויים לספק את ההיצע העצום, וודאי שאינם נותנים סיפוק אמנותי".

וכך מצויים בארץ זו אלפי שחקנים טובים, הרודפים בכל כוחם אחרי הזדמנות נדירה להופיע על הבימה אחת לכמה שנים, במשך שבועיים. רבים חדלו לרדוף זה מכבר, התייאשו – ולא מעטים מבקרים עכשיו תכופות אצל הפסיכיאטר.

נכון שחיי התיאטרון כאן עומדים עדיין בסימן של חוסר קביעות, ושרירותיות של המפיק והמממן, וכיוון שגם כוכב גדול עלול להיזרק מהמחזה יום לאחר הצגת הבכורה, וללא כל סנטימנטים, נושאים השחקנים את עיניהם לאל הכל-יכול – המפיק. מילת-הקסם כאן היא “חלון ראווה”, כלומר קבוצה חצי-חובבנית קטנה, באולם בן 10–20 כסאות, שתאפשר לשחקן להפגין את כשרונו, ולא לפני הקהל הרחב, חלילה, אלא לפני סוכן “מגלה כשרונות”, שיזדמן לתיאטרון במקרה, כדי לחפש “כוכב”, זוהי הצפייה לגודו. הצפייה לסוכן. ושחקנים מקצועיים וחובבים רוטטים מהתרגשות באותה מידה, ברגע שנודע להם, ש"סוכן" יושב באולם. הסיכויים הם אחד לאלף, ראשית, רק לעתים רחוקות יזדמן סוכן לתיאטרון הקטנטן שנית, גם אם יזדמן, כמעט ודאי שאין זה סוכן רציני, גדול – שהרי אלה הפסיקו להטריח עצמם מזמן! אלא נמוש, המחפש שחקנים מתחילים. וגם אם הסוכן בא, וראה, ונטל את השם והכתובת – אפסיים הסיכויים שאמנם ימצא לשחקן עבודה כלשהי, לשם מה? בשעה שהשוק רווי כשרונות מעולים, המסתובבים ממשרד למשרד ובידם פנקס גזרי-העתונות, ובו בקורות משולהבות. אבל אין מי שיקרא.

בלוס אנג’לס רבתי – שמספר תושביה כפול ומכופל ממספר תושבי ישראל – אין אף תיאטרון רפרטואר אחד, ויש אלפי שחקנים מעולים שנמשכו מכל העולם לאורה הכוזב של הוליבוד. ערב ערב מוצגים כאן כארבעים וחמישה מחזות. מרביתם, “קומדיות מין” סנטימנטליות בביצוע חובבני, כמעט כל המחזות מוצגים בחדרונים קטנים, ובהם 20–30 כסאות. רק שניים או שלושה מחזות מוצגים באולמות שיש בהם יותר מ-350 כסאות.

בכמה מהחדרונים הקטנים הללו ראיתי ביצועים נדירים של מחזות, ושחקנים בעלי שיעור קומה בלתי רגיל. אם זכו ובא מבקר תיאטרון להצגתם, זכו לבקורות מסחררות. אבל רובם ידעו שאין סיכוי.

פגשתי כאן פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, המשוגע לתיאטרון. אחת לשנה הוא כונס להקה, מכין הצגה מצויינת, מפסיד את כל חסכונותיו – וכעבור שבועיים מתחיל שוב לחסוך כסף, לקראת השנה הקרובה. רק אחוז אחד משחקני התיאטרון כאן מתפרנס מן המשחק על הבמה. רובם – ובתוכם שחקנים בעלי שם עולמי – היו שמחים אילו ניתן להם להופיע חינם.

ישראל - או חוזה הוליבודי?

טד רוטר הוא שחקן בלגי צעיר, שהיגר לארה"ב לפני כעשר שנים עם אשתו היהודייה ושני ילדיו. במשך שנים עבר כאן את כל מדורי הגהינום ששחקן מתחיל – ובעיקר שחקן בעל היגוי זר – חייב לעבור. הוא התגלגל מלהקה ללהקה, מסוכן לסוכן, ונאבק בצפרניו – כדי ל מצוא פרנסה בשטח זה של “שאו ביזנס”. לפני כשנתיים פירסם מכתב למערכת עתון “וורייטי” המקומי, ובו הציע לכל השחקנים הצעירים והמדוכדכים כמוהו להתכנס יחד ולנסות לייסד להקה משלהם. למחרת הוצפה המערכת מכתבים, המבקשים את כתובתו של טד. לפגישה הראשונה, כעבור שבועיים, הופיעו כחמישים איש. כמה מהם מוכשרים, אבל כולם דלפונים, ללא פרוטה. הם לא הצליחו לגייס שכר לאולם-חזרות, והתגלגלו במרתפים ובאולפנים שונים בכל קצווי העיר, מחכים להזדמנות.

להצגות הראשונות לא הגיע שום סוכן או מבקר. אבל כמה סטודנטים העבירו את השמועה מפה לאוזן, הלהקה הופיעה רק בסופי השבוע (בשאר הימים והערבים היה עליהם לעבוד כפקידים, מלצריות ונהגים, כדי להתפרנס).

סוף סוף הגיעו כמה מבקרים, כתבו בקורות משולהבות. “סיפור גן החיות”, “השיעור”," בדלתיים סגורות" “ערב צ’כוב” – כל ההצגות הללו זכו לרמת ביצוע נדירה, אך הוצגו במאורות נידחות, לפני תריסר אנשים בכל ערב.

חברי הלהקה היו עקשנים. לאט לאט חסכו כסף, ושכרו אולם קטן, בן 25 כסאות, בשכונת סנטה מוניקה, מערבית ללוס אנג’לס. הם התחילו להפיץ כרטיסי מנוי, ולהחליף את הרפרטואר בכל חודש. המבקרים התחילו להופיע לכל הצגה, ולרוב כתבו בקורת אוהדת. לאחרונה ראינו באולם הקטן את “ד”ר קנוק" לרומיין, ו"קין" לסארטר, ו"ג’יג’י" לקולט, ומחזות של בקט ופריי ואחרים. חברי הלהקה נאחזים במקום בצפרניהם, משלמים את שכר האולם מכספם, ואת המשכורת שהם מקבלים – כי כך דורש האיגוד המקצועי – תורמים שוב לתיאטרון, כדי לכסות את הוצאות החשמל והדפוס. אבל לאט לאט ביצרו לעצמם שם. וסופרים ומחזאים מקומיים מתחילים להתעניין, ולהציע מחזות, ולהתנדב לביים ולשחק, חינם אין כסף. סתם, לשם הסיפוק האמנותי, הנדיר כאן כל כך. לאחרונה ראינן כמה כוכבי טלוויזיה ידועים שבאו להציג שלושה מערכונים חדשים – במשך ששה ערבים בלבד. והיתה זו הצגה מיוחדת במינה.

הרוח החייה בתיאטרון הוא טד רוטר, הוא השחקן הראשי, הבמאי ולא פעם גם הסדרן. משחקו כפרופסור הרצחני ב"השיעור" ליונסקו היה אחד החוויות הגדולות לה זכינו בארה"ב. זה היה ביצוע מבריק, שטני, מזעזע. הביצוע הטוב ביותר של מערכון זה שראינו עד כה.

טד חולם לעלות ארצה, לנסות את מזלו בישראל, על אף שאינו יהודי, היה חבר ב"גורדוניה" בבלגיה, ולמד עברית. “אחרי המלחמה חזרתי לבלגיה, משוייץ, וחיפשתי חברה. אמרו שב”גורדוניה" מצויים כל החברה הטובים הלכתי לשם. למדתי עברית, שרתי שירי חלוצים, הכרתי את בלה (אשתו היהודייה) – וכמעט שעלינו לקיבוץ". עתה הוא מקווה שיוכל להגיע ארצה, להשלים את לימוד העברית – ולנסות את מזלו בין תיאטרונינו, אם יימצא תיאטרון שיסכים לתת לו הזדמנות.

בתפקיד התלמידה במחזה “השיעור” הופיעה נערת-חמד מקסימה בת 16, דניאלה רוטר, בתו של טד, היא שיחקה את תפקידה בכשרון וחן בלתי-רגילים, וזכתה לבקורות “לוהטות”. לא מכבר כיכבה בהצגת ג’יגי – והוצפה שלל הצעות ל"חוזים לשבע שנים" מחברות הסרטים ההוליבודיות. אבל היא חולמת לנסוע ארצה, ללמוד עברית ולשחק שם. סיפרתי לה על ז’רמיין אוניקובסקי, גם היא, דניאלה, עומדת לשחק בקרוב ב"אנדורה", והיא צעירה, ויפה, וחיננית, ומוכשרת להפליא. על צווארה שרשרת ומדליון “ציון”, והיא מוכנה לצאת כבר הקיץ, לפני שייחתם ה"חוזה לשבע שנים".

“אם יסתדר”.

התפאורות זכו בפרסים

כל חובב תיאטרון מושבע מבטא ברעד ויראת כבוד את השם “המלך אובו”. כי מחזה מהפכני זה, שנכתב לפני למעלה משני דורות, נחשב לאבי אבות ה"אוונגרד", והוא הוא שסלל את הדרך לברכט, לבקט ויונסקו ואדמוב וג’נה ואלבי ואלוני. המחזה, המתרחש “בפולין, כלומר בשום-מקום”, מוצג כיום רק לעתים נדירות; ומשום כך נתמלאתי שמחה כשקראתי בעתון, לפני חדשים מספר, כי הוא יוצג כאן, בלוס אנג’לס.

היתה זו הצגה מיוחדת במינה. לא-מכבר סיפרתי לכם על הסקנדל שהתעורר כאן עם הצגת ה"משתנה", על תפאורתה הנטורליסטית והשימוש במילים גסות על הבמה. גם כאן היה אלפרד ז’ארי, מחבר “אובו”, החלוץ – והקהל הפריסאי של 1896 לא האמין למשמע אזניו כשמיד בפתח ההצגה ניגש המלך אובו הגדול לחזית הבמה, מתבונן בקהל ופולט מלה אחת ויחידה, הפותחת את המחזה: “חריונים!”

“המלך אובו” בוצע על רקע תפאורה “משוגעת” של לוחות לבנים צבועים שחור. גם בגדי השחקנים ופניהם היו צבועים בלבן וכתמים שחורים. התפאורה (של בן טאלברט) עוררה התלהבות כה מרובה, עד שנרכשה על ידי המוזיאון לאמנות מודרנית. במרכז הבמה ניצב כיסאן המלכות של אובו הגדול. גם כאן לא חידש מחבר ה"משתנה" דבר. כיסא המלכות לא היה אלא.. כסא שבית-הכסא קרוי על שמו.

הצגת ה"מלך אובו" היתה מבריקה ומשעשעת (אם כי חדשנותו של ז’ארי אינה נראית כיום נועזת מדי, בהשוואה עם מחזות תלמידיו) בתפקיד אמא אובו הופיעה שחקנית שהופיעה קודם לכן בקרקס, כ"אשה השמנה ביותר בעולם", משקלה היה כמאה וששים קילו, והיא הלמה את אווירת המחזה להפליא.

הבמאי שהעז להציג מחזה כה בלתי-מסחרי בעיר האמנות הממוסחרת היה מארק אסטרין, צעיר יהודי צנום וממושקף כבן 26. זה עתה סיים את חוק לימודיו במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת קליפורניה, והוא נחשב לתלמיד המעולה ביותר שהוציאה מחלקה זו אי-פעם. מארק הוא חסיד מושבע של תרבות צרפת, חבר ה"קולג' הפטפיזי" שיסד ז’ארי עצמו (ושבין חבריו תמצאו שמות כסארטר, קוקטו וקליר), מבקר תיאטרון חשוב, מתרגם כתבי אנטואן ארטו לאנגלית, ומחזאי מעניין. עם גמר לימודיו ציידוהו מוריו בשלל מכתבי המלצה, שהיו מאפשרים לו לעבוד כעוזר במאי בתכנית-לאשה בטלוויזיה, אבל הוא העדיף את הדרך הקשה: הקים להקה קטנה של שחקנים מחוננים, והעלה תוך השנה האחרונה ארבעה מהמחזות החביבים עליו: “אסקוריאל” לדה־גלדרוד (מחבר “גיבור היום”)," דאירדרה" למחזאי האירי סינג, “אובו המלך” לז’ארי ו"משמרת מוות" לז’אן ז’נה. כיון שאין ללהקה אולם משלה, ואופי המחזות אינו מכוון לקהל הרחב מציגים מארק ואנשיו בעיקר באוניברסיטאות וב…כנסיות של הכת היוניטרית.

סצינות נועזות בכנסייה

לפני שבועות מעטים ראיתי כאן הצגה בכנסיה המפוארת של אוניברסיטת “לויולה” הקתולית. לפני קהל כמרים ונזירות הוצגה מחזה-המוסר הידוע מימי הביניים, “בן-אדם”, בתלבושות-ערב מפוארות ובשלל צבעים. היתה זו חווייה מעניינת, אך היא היתה כאין וכאפס מול ראיית “משמרת המוות” של ז’נה בכנסייה היוניטרית בסנטה מוניקה. מחזה מבריק ומסעיר זה, המתרחש בתא-כלא בו כלואים שלושה נידונים, עשוי להביך גם את הפרוע ב"ביטניקים" לא רק באוצר המילים שבו, אלא בעיקר בסצינות הנועזות העוסקות בהומוסכסואליזם, סצינות שכמותן לא נראות על הבמה אפילו בהצגת “בעל” לברכט, המוצגת כעת בניו-יורק. היתה זו הרגשה מוזרה, לחזות בהצגה כזאת בין כתלי כנסייה. אבל מארק אסטרין ביים את המחזה המרתק בקצב, כשרון וחוש מידה מסחררים, וריתק את כולנו מתחילת המחזה ועד רגעו האחרון.

מארק רוצה – ובמלוא הרצינות! – לבוא ארצה, ולהשתקע בה. אם אפשר, אפילו בקיץ הקרוב. הוא מוכן להתמסר מיד ללימוד עברית, ורגיל לחיי סטודנט ודרישות צנועות. הוא מוכן אפילו להביא עמו את תפאורות “אובו”, שזכו כאן בפרסים. והוא חולם לביים בארץ את בקט וביכנר וג’נה וז’ארי, את ואיין וברכט וגלבר, והוא ממתין לתשובות מתיאטרונינו, אם יסכימו לתת לו הזדמנות יש לו מה להציע. עכשיו הגיע תורם להציע לו.

(מתוך ימים ולילות – מעריב), 17.12.65

שני סרטי-מתח חדשים, המנסים לנצל את מחנות המוות כסממן סנסציוני-קופתי וסרט בלשי חדש העוסק ברצח ילדה קטנה והמזכיר בפרטיו פרשה טראגית שהופיעה לא מכבר בכותרות העתונים בישראל

כרזת הפרסומת הענקית מלמדת אותנו על אופיו של הסרט:

נערה יפהפיה ערומה רוחצת באמבט, כשהיא מחזיקה בידיה כוסית שמפניה, ושולחת זוג רגליים חטובות מתוך הקצף, לעבר גבר חמור-פנים, הנכנס לחדר האמבטיה.

ואם עדיין לא נתפתיתם, באה מיד כתובת אזהרה צינית ומגרה: “שום צופה לא יורשה להיכנס לאולם הקולנוע, מן הרגע בו ניכנסת פאבי אל האמבט!”

עכשיו ברור הכל: עוד קומדיית-מין מפולפלת של דוריס דיי, או בריג’יט בארדו ואולי עוד סצינת אמבטיה “היסטורית”, נוסח ססיל ב. דה-מיל?

לא תאמינו, אבל המודעה והכתובת הנ"ל נועדו למשוך את הקהל לסרט חדש, הקשור קשר הדוק לנושא שלא הורגלנו לראותו עד כה בסרטים בעלי “סצינת אמבטיה” שכזו – מחנות המוות.

אין זו טעות. שמו של הסרט מעיד על כך כמאה עדים: “שיבה מן האפר”, והכוונה לאפר הכבשנים, משרפות מחנות המוות. גיבורת הסרט היא רופאה יהודיה מצליחה, בשם ד"ר מישל וולף, הנלקחת למחנה הריכוז שעה קלה לאחר נישואיה לשחמטאי פולני צעיר. בתקווה להציל את חייה ולחזור אל חיק בעלה הלא-יהודי, היא מתנדבת ל"בית הבובות", וניצלת בנס מתאי הגאז. לאחר המלחמה היא מבלה שמונה שנים נוספות במוסד לחולי רוח, כשהיא מנסה להתאושש מן האימים שעברו עליה. ורק אז היא מוצאת בקרבה עוז לחזור אל עיר מולדתה ואל בעלה האהוב. אשה זקנה, שבורה, החוזרת מארץ הרפאים.

היחידה שלא התרגשה

פתיחתו של הסרט החדש היא אחת הפתיחות המזעזעות ביותר שנראו על הבד:

על המסך נראית רכבת נוסעים, העושה את דרכה לפאריס. כתובת מבשרת: “צרפת, 1945, לאחר תום המלחמה”. בקרון הנוסעים, הגדוש אזרחים נמצא גם ילד כבן עשר, הניצב ליד החלון ומתבונן החוצה, אל הלילה. משעמם לו, לילד, והוא מתחיל לבעוט במונוטוניות מרגיזה בדלת הקרון הפונה החוצה, ואינו שועה לבקשות הנוסעים ולהבטחות האם. לפתע הוא אוחז בבריח הדלת, ומנסה למשכו. אחד הנוסעים מזנק במהירות לעברו, אך מאוחר מדי! דלת הקרון נפתחה במהירות, והילד נפלט החוצה כהרף עין, לתוך האפלה.

נשמעת צריחת האם. הנוסעים קופצים על רגליהם, המומים. מישהו מושך במנגנון האזעקה, והרכבת נעצרת. קמה מהומה נוראה. במהרה מגיע גם הכרטיסן המבוהל, המנסה להוציא את האם מן הקרון ולכניסה לתא נפרד, עד שתימצא גווית הילד. הנוסעים הנרעשים עומדים לחזור למקומותיהם, ואז מבחין אחד מהם באשה קפואת-פנים וכסופת שיער, שישבה במשך כל הרגעים הנוראים בפינתה, מבלי להניד עפעף.

“איך זה אפשרי?” הוא מתרתח. “הלא זה לא אנושי! איך אפשר להיות אטומת רגשות עד כדי כך?”

לפתע נעתקות המלים מפיו. על זרועה של האשה הוא מבחין במספר המקועקע של מחנות המוות.

וכאן, רק כאן, מוקרן לראשונה שמו של הסרט – “שיבה מן האפר”.

עשר דקות ראשונות אלה עשויות בכשרון רב, ויש ביכולתן ליצור את האשלייה שלפנינו סרט רציני, רגיש ומשובח. אולם במהרה נשכחים הילד המרוסק, אמו מוכת-ההלם, האשה קפואת־הפנים, המספר הכחול ומחנות המוות. ולפתע מסתבר: כל זה לא היה אלא “טריק”, תעלול קולנועי ציני, שמטרתו למשוך את תשומת הלב ולזעזע, כדי להכין אותנו לקראת הסרט עצמו. ומהו הסרט? זוהי “מתיחה” קולנועית בלשית נוספת, המושפעת בעיקר מסרט-המתח הצרפתי של קלוזו, “בנות השטן” (זוכרים את “סצינת האמבטיה” שם, כשהגבר הנרצח מתרומם לפתע (כפרנקנשטיין) מתוך האמבט, ומפלבל בעיניו המגולגלות?). מתיחה שאינה נרתעת משימוש במחנות המוות ו"בית הבובות" לצרכי מריטת עצבים והצלחה קופתית בלבד. זוהי מלודראמה מלאכותית, שאינה עומדת במבחן ההגיון: האשה החוזרת מן המחנות עוברת טיפול קוסמטי ופלאסטי, וחוזרת להיות יפה כמקודם, כבשעה שנישאה. היא נפגשת עם בעלה הצעיר, אך הוא אינו מכיר אותה כלל, וגם אינו מעוניין להכירה, כי בינתיים הוא מתנה אהבים עם בתה החורגת, והיפהפיה (לה שייך זוג הרגליים הנזכר לעיל). וכיון שאותו בעל צעיר מעוניין בכסף, הרבה יותר משהוא מעוניין בנשים, הוא מתחיל לתכנן “רצח מושלם” כפול, כדי להיפטר מן האם ומבתה גם יחד. כאלוף שחמט הוא מתכנן כל מהלך. והכל מתקדם לשביעות רצונו הגמורה. עד ש… עד שמתברר כי הפשע אינו משתלם.

מה שמרגיז יותר מכל הוא שלפנינו סרט העשוי בידי בעלי מקצוע מנוסים, מבויים בידי במאי “תותחי נבארון”, ואת התפקידים המרכזיים מגלמים שלושה מן השחקנים המחוננים והידועים ביותר בקולנע האירופי. דמותה של הרופאה היהודיה, המשנה צורה וגיל, מגולמת בידי השחקנית השבדית הנפלאה אינגריד טולין, המוכרת לנו ממרבית סרטי אינגמר ברגמן, אלוף השחמט מגולם בידי השחקן הגרמני מקסימיליאן של (אחיה של מריה ומי שגילם את דמות התובע במשפטי נירנברג"). ואילו הרגליים החטובות, המציצות מן האמבטיה, שייכות לשחקנית בריטית צעירה, שנתפרסמה לא מכבר לא רק בזכות גיזרתה, אלא גם בזכות כשרונה – הלא היא סמאנטה אגאר, כוכבת “האספן” (המופיעה כאן בדמות שונה לחלוטין מזו של הסטודנטית התמימה לציור).

הנערה היהודיה שנרצחה פעמיים

“שיבה מן האפר” הוא סרט מתח, ויש בו מתח רב, על אף חוסר ההגיון המשווע שבעלילה. אולם קשה להבין ולסלוח חילול קודש זה, המזכיר בנשימה אחת את אמבטיית השמפניה – עם מקלחות המוות.

“שיבה מן האפר” אינו הסרט הראשון המנצל את הנושא הטראגי לצרכי מלודרמה חסרת-ערך. לפני חדשים אחדים ראינו כאן סרט הוליבוד בשם “מוריטורי” (שהוצג גם בארץ), שעלילתו מתרחשת על אנייה גרמנית בימי מלחמת העולם השנייה. מפקד האנייה הוא, “כמובן” גרמני טוב והומאני (יול ברינר), אולם סגנו הוא נאצי מושבע. נקל לשער את לחץ דמו של אותו נאצי, כשעל האנייה מועלים לפתע כמה מלחים אמריקניים ניצולים, ועמם גם צעירה מפוחדת בשם… אסתר לוי, לאחר שורה של התנגשויות, שולף הקצין הנאצי לפתע את אקדחו, מכוון אותו אל רקתה של הפליטה היהודייה, ולוחץ על ההדק.

זוהי תמונה מזעזעת. אולם גם היא נראית כחילול הקודש ממש, משום שגם היא באה רק כ"טריק" להגברת המתח, “טריק” חסר טעם, שלא עזר לבמאי ברנארד ויקי (שהוכיח את כובד ידו גם ב"ביקור הגברת הזקנה") להציל את סרט המתח חסר-המתח והמשעמם שיצר. וקשה להשתחרר מן המחשבה שהצעירה היהודייה החיננית נרצחה בדם קר פעמיים – פעם בידי הקצין הנאצי, ופעם בידי הבמאי הגרמני.

בחודשים האחרונים ראינו עוד שני סרטים הקשורים בשואת יהודי אירופה, אולם שני אלה היו סרטים מעולים, שנוצרו בידי במאים יהודים מחוננים ובעלי רגש. על שניהם – “ספינת האשליות” ו"המשכונאי" – סיפרנו באריכות לאחר הצגות הבכורה. כשראינו את “המשכונאי”, שבוע לאחר הצגת הבכורה, נוכחו באולם ההוליבודי הגדול, בן 1,700 המושבים, לא יותר משמונה אנשים, והיה חשש שהסרט ייעלם מן האופק תוך ימים ספורים. אולם הבקורות המצויינות והתלהבותם של הצופים המעטים שחזו בו – עשו את שלהם והסרט החל לאחרונה למשוך צופים רבים, היוצאים ממנו נסערים עד מעמקי נשמתם. ההצלחה והשבחים, להם זכו שני סרטים רציניים אלה, הניעו כמה במאים מוכשרים פחות, להשתמש בנושא הטראגי כסממן מסחרי חדש, העשוי להבטיח את אהדת המבקרים והקהל האינטלקטואלי. וכך אנו עדים לפתע לחוסר הטעם המרתיח שבסרטים “מוריטורי”, ו"שיבה מן האפר".

את דמותה של הנערה היהודיה אסתר לוי בסרט"מוריטורי" גילמה השחקנית היהודיה הצעירה ז’אנט מרגולין, המוכרת לנו כליזה מ"דוד וליזה". זהו סרטה הראשון לאחר “דוד וליזה”, וחבל מאד שנפלה לידיים שכאלה. ומה קרה לבן זוגה הצעיר מ"דוד וליזה?" גם הוא נראה שוב על הבד, בימים אלה ממש, וגם הוא מופיע בסרט מתח, בו הוא מגלם שוב דמות צעיר רגיש ומופרע. שם הסרט “באני לייק נעדרת” ("או “מה קרה לבאני לייק?”), והוא עשוי בידי אוטו פרמינג’ר, המנסה ללכת בדרכיו של היצ’קוק הגדול.

סרטי חטיפה והפרעות נפשיות

כיוון שהוזהרנו בתחילת הסרט ובסופו שלא לגלות, את התוכן לאיש, לא נגזול מכם את התענוג. נאמר רק זאת: אזרחי ישראל יגלו בסרט עניין מיוחד, משום דמיון מפתיע, העשוי להתעורר בינו לבין פרשה טראגית, שזכתה לא מכבר לכותרות בעתונות הישראלית. הסרט עוסק בהיעלמה של ילדה קטנה, שגוויתה קבורה, אי-שם בחול. ואם לא די בכך, הרי שאחד החשודים העיקריים הוא דודה של הילדה.

לגלות ואם מעוניינת משטרת ישראל בפרטים, תוכל

בשנתיים האחרונות ראינו כאן שני סרטים מעולים אחרים, הקשורים בחטיפתם של ילדים. האחד הוא סרטו של אקירה קוראסווה, “למעלה ולמטה”, שגם עלילתו הזכירה לנו פרשה טראגית: פרשת סטודנט צעיר לרפואה, הנחשד ברצח. חטיפה מסוג אחר, שלא לצרכי כופר, נראתה אשתקד בסרט הבריטי המצויין “סיאנס בגשם”, בו מופיעה השחקנית האמריקנית המצויינת קים סטנלי, כחובבת ספיריטואליזם מופרעת, החוטפת ילדה. סרטו החדש של פרמינג’ר מדגיש בעיקר את יסוד המתח הבלשי. אין ספק שימתח את עצביהם של הורים צעירים, השולחים בכל בוקר את בנותיהם לגן הילדים. לצידו של קיר דוליאה (הוא דוד מ"דוד וליזה") מופיעים כתריסר שחקנים בריטים מעולים, ובראשם שניים מגדולי הבמה הבריטית: סיר לאורנס אוליבייה (המופיע כאן בתפקיד אפור, כמפקח משטרה) והמחזאי־השחקן נואל קווארד (המופיע בתפקיד קטן, אך מקיים כהלכה את הכלל הישן של סבא סטניסלבסקי).

ואם מדובר בסרטי מתח הקשורים בהפרעות נפשיות, הרי שאלה מתרבים מחודש לחודש.לא מכבר נראו כאן שני סרטים חדשים, העוסקים בנערות צעירות ומתוסבכות, הסובלות מהפרעות נפשיות חמורות. באחד, “הבחילה” עוקב הבמאי הפולני המצויין רומן פולנסקי (“סכין במים”) אחרי שלבי טירופה של נערה צעירה ואכולת תשוקה (קתרין דנאוו), ובשני מופיעה שוב הנערה פטריציה גוצי, (שקנתה את עולמה כילדה בסרט “סיבל ויום א'”), ומוכיחה שלא תמיד נעלם כשרון “ילדי הפלא” עם התבגרותם.

בעקבות “מובי דיק” השחור

גל הסרטים על מלחמת העולם השנייה הולך וגובר. אחרי “הרכבת”," פון-ראיין אקספרס",“מבצע קשת”, “המצב רציני, אך אינן חמור”, “מוריטורי”, “האם פאריס בוערת?”, “גבעת הגברים” ואחרים, הולכים ובאים סרטים חדשים על אותו נושא. חלקם עוסקים בו בנוסטאלגיה בולטת ומתמיהה. הסרט “גבעת הגברים”, סרטו של סידני לומט (יוצר “המשכונאי”) מוצג בארץ. ומעניין יהיה להשוותו לסרט אמריקאי נסיוני, שנעשה כאן לא מכבר בתקציב של כמה אלפי דולאר בלבד, והמציג הווי בבית כלא צבאי אמריקאי. שם הסרט – “הכלא”, והוא מבוסס על מחזה שעורר כאן סערה.

סרט קשוח אחר, שגם בו משתתפים גברים בלבד וגם הוא מתרחש במחנה מעצר, הוא הסרט המצויין “מלך עכברוש” (בלי שום קשר ל"לורד הזבובים"), שיצא לאור החודש. זהו סרט מרתק על חיי שבויים אנגליים ואמריקניים במחנה שבויים יפאני, בשלהי מלחמת העולם השניה. שלא כמו “הגשר על נהר קוואי”, מושם כאן הדגש לא על העלילה, אלא על האוירה ועל הדמויות, המבוצעות בידי צוות נפלא של שחקנים ממדרגה ראשונה.

סרטי המלחמה הבאה

בקצב אטי יותר מיוצרים הסרטים העוסקים במלחמת העולם השלישית. לאחר “על החוף”, באו שני סרטים מעולים ודומים זה לזה, “דוקטור סטריינג’לאוו” ו"המטוסים המריאו עם שחר", ועמם סרטם השני של יוצרי “דוד וליזה”, שאיכזב רבים ממעריציהם. בניגוד לכלל הקלאסי, לפיו אסור לסיים יצירה ברגעי השיא ויש להביא אחריו “אנטי-קליימקס” להפגת המתיחות, נסתיימו “דוקטור סטריינג’לאוו” ו"המטוסים המריאו עם שחר" ב"קליימקס" שאין אחריו כלום – הפטרייה האטומית.

בימים אלה הופיע בשוק סרט נוסף, המסתיים באותה צורה ממש. כמו “מוריטורי”, מתרחש גם הוא על סיפונה של אנייה צבאית בימי מלחמה. אולם הפעם זוהי אנייה אמריקנית, והמלחמה היא המלחמה הקרה הנוכחית (קרה תרתי משמע, משום שהעלילה מתרחשת במימי הים הצפוני). אניית הסיור האמריקנית עוקבת אחר תנועת הצוללות הסובייטיות במיצרי הצפון, כשהיא מצויידת במכשירי המכ"ם המשוכללים ביותר.

“תקרית בדפורד” הוא סרט מעולה, בן-תקופתנו. האנייה האמריקנית מופעלת בידיו האמונות של רב־חובל נמרץ ומנוסה (ריצ’ארד ווידמארק, המשמש גם כמפיק הסרט). כל האנשים מאומנים ופועלים בדייקנות ויעילות, כמכונות, כשהם מוכנים בכל רגע ללחיצה הגורלית על הכפתור. “אין זו אנייה של אנשים חיים. זוהי מכונת י.ב.מ. צפה”, אומר הרופא החדש, הנקלע לאנייה ומתפלא על כך שאיש מן הימאים אינו מתייצב למסדר חולים. האדם היחיד המתייצב בחדר הרופא (כדי לקבל קצת “משקה”) הוא קצין נאט"ו גבוה, שלחם בימי מלחמת העולם השנייה באמריקנים (כמפקד צוללת גרמנית), ועתה הוא עומד לימינם, במלחמתם ברוסים. לדבריו, איבד כל עניין אישי במלחמה מאז 1945. דמותו מתוארת בסרט באהדה ברורה ובלתי-נעימה.

“תקרית בדפורד” הוא סיפורה של רדיפה. ברגע שנתקלת האנייה בצוללת רוסית, מתלקח חוש הצייד במפקד ובצוות, הנתון בדריכות מתמדת. מכאן ואילך מתחילה רדיפה נוסח “מובי דיק”, כשאת מקום הלוויתן הלבן ממלאת צוללת שחורה. לא נגלה פרטים רבים אולם נציין, שהסרט מזהיר שוב מפני ההשתעבדות למתח וליעילות חסרת מעצורים, המובילה ללחיצה על הכפתור.

ימים ולילות מעריב, 14.10.66

כשנכנסתי לאולם הגדול והמפואר לא ידעתי עדיין איזו הפתעה מזומנת לי. אבל ברגע שהבחנתי בנעשה הצלחתי רק בקושי לעצור את החיוך שהחל לדגדגני בזוויות פי.

במבט ראשון נדמה היה שאנו נמצאים שוב באחת מארוחות הצהריים החגיגיות של “המגבית היהודית המאוחדת”. הכל היה מוכר כל כך: האורחים לבושי-ההדר, היושבים ליד השולחנות הערוכים והגדושים מכל טוב; שולחן המכובדים הארוך והעמוס בפרחים, שבמרכזו יושב אורח-הכבוד; ואפילו הדגלים המוכרים, דגל ארה"ב ודגל ישראל, שהיו פרושים על הקיר, מעל לראשו של אורח הכבוד.

גם כשנסתיימה הארוחה, והאורח פתח בנאומו, ניתן היה עדיין לטעות ולחשוב שלפנינו שר ישראלי, הנואם לפני היהודים העשירים של בוורלי-הילס על קשייה של המדינה הצעירה, שזכתה לעצמאותה רק לפני שנים לא רבות, לאחר מאבק ארוך וממושך. ושוב שמענו על הקשיים העצומים העומדים בפניה כעת בתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והבטחון.

אף על פי כן, לא היתה זו “אסיפת מגבית” יהודית, על אף מספר היהודים הרב באולם, ועל אף הדגל הישראלי התלוי מעל ראשו של האורח. והאורח הנכבד, שישב מתחת לדגל התכול-לבן, לא היה אחר מאשר… חביב בורגיבה הבן, שר-החוץ בממשלת תוניס. ואותה מדינה צעירה, שזכתה לא מכבר בעצמאותה לאחר מאבק קשה, הלא היא תוניס, ארצו של חביב בורגיבה האב.

גלובוס על הגג

מובן שהדגל הישראלי לא נתלה מעל לראשו של שר-החוץ התוניסי לפי בקשתו הוא. כל הקיר שמאחורי שולחן המכובדים היה מקושט בדגלי המדינות החברות באו"ם, ויש להניח שרק במקרה נקבע דגל ישראל ממש מעל לדוכן האורח. מכל מקום, הצטערתי צער רב על שלא הבאתי עמי מצלמה, כדי להנציח את המראה הבלתי-רגיל: חביב בורגיבה הבן סועד ונואם מתחת לדגל ישראל.

ארוחת-הצהריים החגיגית, בה השתתף בנו של נשיא תוניס, נערכה במסגרת סמינר בינלאומי שהוקדש לנושא “עולם בתהליך של שינויים”, ושנערך לכבוד פתיחת “מרכז פון-קליינשמידט ליחסים בינלאומיים” באוניברסיטת דרום-קליפורניה בלוס אנג’לס. אוניברסיטה זו, שנוסדה לפני 86 שנה בידי שלושה פרופסורים – יהודי, פרוטסטנטי וקתולי – היא אחת האוניברסיטאות הפרטיות הגדולות והחשובות ביותר במערב ארה"ב. פרופ' פון-קליינשמידט, שעמד במשך עשרות שנים בראשה, הירבה לעסוק בחקר יחסים בינלאומיים, והוא שיזם ופתח את המחלקה האוניברסיטאית הראשונה בארה"ב שהוקדשה לנושא זה. עתה, שנתיים לאחר מותו, הוקם בלב קרית האוניברסיטה בנין מפואר וגדול, שעל גגו מתנוסס גלובוס ענק, הנראה למרחקים. וכדי לחנוך את הבנין בצורה נאותה החליטה האוניברסיטה לערוך סמינר אקדמאי בן שלושה ימים, בו ישתתפו גדולי המומחים ליחסים בינלאומיים בארה"ב ואורחים אקדמאיים ודיפלומטים מארצות אחרות.

חביב בורגיבה הבן, שר החוץ של תוניס, הוזמן כאחד מאורחי הכבוד החשובים, ונתבקש לשאת את דברו לפני משתתפי הסמינר. הנושא? – “קידום השלום באמצעות קידום האדם”. וכיוון שהשם חביב בורגיבה עורר בשנה האחרונה בלב רבים תקוות הקשורות בנושא חיוני זה, קידום השלום, החלטנו לנסות ולהיפגש עם הבן, הנושא את שם אביו.

ומה אומר הבן?

על הרצאתו של שר החוץ התוניסי נודע לנו רק ברגע האחרון ממש, ולא הצלחנו להתקשר עם מרכזי הסמינר, על מנת לקבל את רשותם להשתתף באותה ארוחת-צהריים חגיגית. אף על פי כן, וביודענו את האדיבות הרבה שמגלים האמריקאים לאורחים ולעתונאים, יצאנו לקרית האוניברסיטה, השוכנת בלב “העיר התחתית” בלוס אנג’לס. על הדשא שלפני הבנין ניצבו רבים ממשתתפי הכנס, וביניהם פרופ' הנס מורגנטאו מאוניברסיטת שיקאגו, אחד הלוחמים התוקפניים ביותר במדיניות הנשיא ג’ונסון בוייטנאם. לא הרחק ממנו עמד ג’והן מאלקלה, שגריר טאנזניה באו"ם, בתלבושתו הלאומית, ולידו שגריר אורוגואי בארה"ב. לאט לאט נכנסו האורחים לאולם הגדול, שם המתינו להם השולחנות הערוכים והדגלים הססגוניים של כל חברות האו"ם.

חיפשנו אחרי אחד האחראים לסמינר, וכשאיתרנו אותו הצגנו את עצמנו, וביקשנו רשות להיות נוכחים בהרצאתו של האורח מתוניס. “מישראל?” חייך איש-שיחנו, “נראה מה יאמר על זה מר בורגיבה”. הוא ביקש מאתנו באדיבות להמתין עד שישאל את האורח אם אינו מתנגד לכך שנשתתף בסעודה. בינתיים העפנו מבט בחוברות ההסברה של ממשלת תוניס, שהיו מונחות על שולחן ארוך, בפתח האולם. באחת החוברות הודפסו בהבלטה דבריו של חביב בורגיבה האב, נשיא תוניס: “בשל היותנו מאורגנים וחזקים, נתמכים וזוכים להוקרה, אנו יכולים להרשות לעצמנו לבצע רפורמות חברתיות ולאמץ לעצמנו תפיסות וגישות המרתיעות רבים. כמו כן יכולים אנו להרשות לעצמנו לנקוט עמדות אמיצות בבעיות בינלאומיות, המעוררות בארצות אחרות תגובות של חלחלה ותמרוני-התחמקות נלוזים”.

בחוברת אחרת, שיצאה ליום “חג העשור” של תוניסיה, גילינו תמונה של חביב בורגיבה הבן, הניצב לימינו של אביו. ליד התמונה קראנו את השורות הבאות:

“תוניס שייכת גם לליגה הערבית. אך כיוון שבמשך מאות בשנים היתה מובדלת מן המזרח התיכון הערבי, שטיפח בינתיים השקפה אינדיבידואלית משלו, וכיוון שאינה מסכימה לסיסמאות הדמאגוגיות שצמחו מסערת רגשות ותו לא, וכיוון שלמדה מכשלונות העבר – אין חלקה של תוניס בין אלה הקוראים לאחדות מיידית של ארצות ערב. וכיוון שאחת מארצות ערב ניסתה להניח את ידיה על עצמאותן של מדינות אחרות, לטובתה היא, כשהיא מלווה את מעשיה באיומים ומערכת השמצות כנגד הארצות האחרות, החליטה תוניס לאחרונה להחרים את פגישות הליגה, מבלי להוציא את עצמה מן הליגה ומבלי להתייאש מן הפיוס שיוביל לאחדות, כשזו תהיה המטרה האמיתית”.

“הממ…”, המהמנו לעצמנו. “מעניין מה אומר על כל זה הבן?”

“הטרגדיה של הערבים”

במהרה גילינו את התשובה. בחוברת אחרת שהיתה מונחת על השולחן מצאנו גם קטעים מנאומו של הבן, נאום שנישא בעצרת או"ם אשתקד. אחד הקטעים נשא את הכותרת “הטראגדיה של הערבים”. בעוד אנו ממתינים לקבלת רשות להיכנס להרצאתו של הבן, קראנו מה שאמר בנושא הנזכר לפני עצרת האו"ם:

“כבוד היו”ר, כשמונה-עשרה שנה לאחר שכוח-הזרוע זיעזע את ארץ הקודש, וגרם לכך שמקומם של תושבי-הארץ השלווים נתפס בידי קבוצת מתיישבים שבאו מכל פינות העולם, הולך המצב באיזור זה, שהיה עד כה רחוק מלהשביע רצון, ומתערער יותר ויותר. האוכלוסיה הערבית, שגורשה ונושלה מעל אדמת אבותיה, ממשיכה לחיות בתקווה, כשעיניה מופנות לעבר גן העדן האבוד. בניה שוקעים בעוני וניוון, וממשיכים להתקיים רק הודות לגמילות חסד של עמים אחרים. וכל זאת בשל סירובם העקשני של העושקים לציית להחלטות ארגוננו".

“אסור בהחלט שהזמן החולף יטשטש את זכותם של ערביי פלשתינה לארצם, או יצדיק בעיני העולם את מעשי התוקפנות והאונס הללו”.

“כבוד היו”ר", המשכנו לקרוא בחוברת הממשלתית ההדורה, “טרגדיה זו, שפרטיה מוכרים לכל, היא דוגמה להשתלטותן של האלימות והתוקפנות על החלטות האו”ם. ומסוכן הדבר, שהחלטות האו"ם זוכות ליחס של בוז דווקא מאותה מדינה, שממנה ניתן היה לצפות לציות מלא, שכן היא חייבת לאו"ם את עצם קיומה. ארגוננו חייב להפסיק את מחדליו ולנקוט פעולה ממשית, אחרת יעורער המצב באיזור, והאיזון יפנה מקומו להתנגשות מזויינת, שתוביל לתוהו ובוהו."

למקרא השורות הללו דימיתי שאין כל צורך שאמתין עד לשובו של איש-שיחי, כדי לשמוע את התשובה השלילית. אבל למרבה ההפתעה הופיע הלה כעבור דקה, כשכולו חיוך.

“שאלתי את האורח”, אמר. “אתה מוזמן לסעוד עמנו”.

לא היחיד במשפחה

התיישבתי במקומי והתבוננתי בשר-החוץ האורח היושב בשולחן הסמוך. גבר נאה, בשנות הארבעים, מקריח, בעל שפמפם וגבות שחורות, עבות, לבוש בקפידה, ונראה כאילו יצא מאחד הסרטים האיטלקיים המוכרים. לידו ישב שגריר טנזאניה, ומאחורי שניהם, על הקיר דגל ישראל. אין ספק שגם האורח הבחין בדגל הגדול התלוי על הקיר מאחורי גבו, וודאי חייך בלבו למראה הזה.

משתמה הארוחה קם פרופסור ברקס, ראש ביה"ס ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה, והציג את האורח לפני הנוכחים. תחילה סיפר על פגישתו הראשונה עם חביב בורגיבה הבן, שנערכה בעת ביקורו בתוניסיה, לפני כחצי שנה. שר החוץ התוניסאי, שידע כי יבוא לארה"ב כדי לשאת שוב את דבריו בעצרת או"ם, הביע אז נכונות לבוא גם לחוף המערבי ולהרצות במסגרת הסמינר לזכרו של פרופ' פון-קליינשמידט. נושא ההרצאה הוצע על ידי האורח עצמו, עוד לפני כחצי שנה: “קידום השלום באמצעות קידום האדם”. “וכפי שכולכם יודעים, אין אורחנו הצעיר היחיד במשפחת בורגיבה המדבר לאחרונה על שלום”, העיר הפרופסור. הנוכחים והאורח הגיבו בחיוך רחב.

שר החוץ התוניסאי הוא בעל נסיון בתחום הדיפלומטיה והיחסים הבינלאומיים. ערב הכרזת עצמאותה של תוניסיה פעל בוושינגטון להשגתה, ולאחר ששימש כשגריר מדינתו ברומא ואחר כך בפאריס, חזר שוב לוושינגטון. בשנת 1964 החל להתבלט יותר ויותר, ושלושה ימים לאחר שנתמנה כשגריר תוניס באו"ם נבחר לכהן כשר-החוץ.

קידום השלום – בכל מקום

הגיע תורו של האורח. הוא הניח על הדוכן שלפניו צרור ניירות, הזדקף, העיף מבט חטוף לאחוריו (לדגל הישראלי?) והחל לקרוא מן הכתב בניחותא ובהיגוי ברור. תחילה העלה את זכרו של פרופסור פון-קליינשמידט, שיזם הקמת המרכז לחקר היחסים הבינלאומיים, ועודד מתן מילגות לסטודנטים זרים. “אין צורך לומר עד כמה חשוב הדבר, שסטודנטים מארצות זרות, ולא פעם מארצות העויינות זו את זו, ייפגשו כאן באווירה אחרת, ויחזרו אחר כך לארצותיהם כשהם נושאים עמם מטען חדש”, הדגיש. “בלי שלום אין קידום האדם. ואנו, בתוניסיה, עוברים כרגע חווייה – ואולי מוטב לומר נסיון – המדגים את קידום השלום באמצעות קידום האדם, ואת קידום האדם באמצעות קידום השלום”.

כאן סקר האורח בקצרה את תולדות מאבק ארצו לעצמאות, ואת הפיצול שחל במפלגת ה"דסתור", והוביל להתנגשות ומתח בין המדינאים מן הדור הקשיש לבין המדינאים הצעירים, אנשי ה"ניאו-דסתור". “במקום להתאחד סביב עקרונות של שלילה, של ‘נגד’ (נגד קולוניאליזם, נגד ניצול זר) התאחדו צעירי ה’ניאו דסתור' סביב עקרון חיובי – עצמאות, קידום האדם, קידום השלום”.

פה ושם תיבל המרצה את דבריו בהומור-קל, ובעיקר כשהגיע לנושא החביב גם על אביו – שחרור האשה. בכל נאומו הזכיר את אביו פעם אחת בלבד, וגם זאת מבלי לציין את קירבת המשפחה ביניהם. “הנשיא בורגיבה”, אמר, “עשה הרבה בשטח זה (שחרור הנשים), פעולות שנשאו פירות יותר מן המצופה”.

וממתן שוויון זכויות לנשים – לחינוך. כאן הצביע שר החוץ התוניסי על הקמת מערכת חינוך אחידה, ועל הרחבת מספר התלמידים והסטודנטים מאז קבלת העצמאות. “עם קבלת העצמאות, בשנת 1956, היו בכל תוניס 639 סטודנטים בלבד. כיום, עשר שנים לאחר מכן, לומדים בבתיה”ס העל-תיכוניים בתוניס 5,511 סטודנטים (“פרט ל-3,000 סטודנטים נוספים, הלומדים באוניברסיטאות בחו”ל"). “שליש מתקציבנו הלאומי”, ציין האורח, “מוצא לצרכי חינוך”.

“ניחשתי שאתה ישראלי”

לאחר שסקר גם את הבעיות הכלכליות והחברתיות של ארצו, עבר האורח גם לשטחים אחרים.

“אין אנו מאמינים בשום דיקטטורה ובשום אלימות מכל סוג שהוא”, אמר שר החוץ התוניסי, כשהוא מדגיש כל מלה. "אנו מאמינים שהאדם טוב ביסודו, והשלום הוא תנאי הכרחי לקידום החברה. לא פעם עלינו להילחם נגד קנאות, דעות קדומות ושנאה שנצטברה במשך שנים. אבל אם רוצים לשמור על השלום בחברה בינלאומית, חייבים כל העמים לחפש הזדמנות לפתח אותו. שום ארץ אינה יכולה כיום להתפתח בעצמה, ללא שיתוף פעולה עם ארצות אחרות בשכנותה, ארצות מפותחות ומתפתחות כמוה.

“אנו, בתוניסיה, רוצים לפתח קשר גם עם הקהילה האירופית, וגם עם הקהילה הצפון-אפריקנית בשכנותנו. דרכנו היא דרך ריאליסטית, ואנו משתדלים להשיג קודם מה שניתן להשיג מיד. יש דברים הדורשים יתר סבלנות ורצון טוב מכל הצדדים. אך אנו מאמינים שניתן להשיג שלום בכל איזור, ומשתדלים להתרחק עד כמה שאפשר מכל מעשי ראווה. ואנו מאמינים שקידום האדם יבוא רק באמצעות קידום השלום – בכל זמן, ובכל מקום”.

תמו דברי חביב בורגיבה הבן, שר החוץ של ממשלת תוניס. לאחר ששככו מחיאות הכפיים, ואורחי שולחן המכובדים עמדו לצאת מן האולם, ניגשתי אל האורח והצגתי את עצמי. “אני הכתב מישראל”, אמרתי.

“ניחשתי זאת”, אמר שר-החוץ בחיוך.

“האם אוכל לשאול אותך כמה שאלות קצרות?” שאלתי.

“מצטער באמת”, אמר השר באדיבות אלגנטית. “אני מוכרח למהר כעת, כי עלי לטוס מן העיר בעוד שעה קצרה. אבל אולי בפעם אחרת?” וכבר הוא נחלץ לעבר היציאה, שם חיכו לו מלוויו.

(מתוך ימים ולילות – מעריב), 21/06/68

שרשרת מקרי הרצח שהסעירו את העולם ואוירת האלימות, שאותה ניסו האחים קנדי ומרטין לותר קינג לשנות – מצאו את הדן גם על קרשי הבמה ומסך הקולנוע

הלילה שבו בוצעה ההתנקשות בחייו של בובי קנדי היה ליל שימורים למליונים רבים, ששמעו על המקרה לראשונה כחצי שעה לאחר חצות. בין אלה היתה, כנראה, גם מחזאית יהודיה צעירה, שזכתה לפני כשנתיים לפרסום עולמי הודות למחזה “מק־בירד”, פארודיה סאטירית על מחזהו של שקספיר, “מקבת”. באותה פארודיה, שהוצגה מאז במרבית בירות העולם ועוררה הדים חריפים לכאן ולכאן, הואשם הנשיא ג’ונסון בסיוע לרצח ג’ון פ. קנדי, במטרה לרשת את כסאו.

בין הדמויות המרכזיות במחזה היתה גם דמותו של בובי, אחיו הצעיר של הנשיא הנרצח, שהוצג כצעיר ציני ושאפתן, המוכן לעשות הכל כדי לרשת את כסאו של “מקבירד”. כשראינו את ההצגה נדהמנו לא רק מן הדמיון הפיזי העצום שבין השחקנים לנשיא ג’ונסון ושני האחים קנדי, אלא גם מן החופש הבלתי-רגיל, המתיר לסאטיריקן להציג את הנשיא בצורה הנלעגת ביותר ואף להאשימו ברצח, מבלי שמחזהו ייפסל ע"י צנזורה כלשהי.

מחציתו השניה של המחזה “מק-בירד” מתארת בעוקצנות רבה את הקרב על השלטון בין הנשיא ג’ונסון לבין בובי קנדי. בסופו של הדו-קרב המר מכריע הבדל הגילים שבין השניים, והנשיא הקשיש קורס לרגליו של הצעיר בעל-הבלורית, וגווע מהתקף לב לעינינו ולעיניו של יריבו הציניקן. לא יכולנו שלא להיזכר שוב באותה תמונה שעה שראינו על מסך הטלוויזיה לפני ימים אחדים את דמותו הגבוהה של הנשיא ג’ונסון, הניצבת ליד ארונו של הסנאטור שנרצח. ונדמה כי רבים מתוך מאות אלפי הצופים, שחזו עד כה ב"מק־בירד", ובראשם מחברת המחזה עצמה, חשבו באותו רגע על האירוניה המרה הקשורה בשתי התמונות המנוגדות הללו.

מברק לבתי הקולנע

עוד לפני חדשים מעטים הוצג המחזה “מק־בירד” בערים שונות בארה"ב ומחוצה לה בהצלחה רבה. החלטתו של הנשיא ג’ונסון שלא להציג את מועמדותו לנשיאות בבחירות הקרובות, וקריאתו לשיחות שלום עם וייטנאם הקהו במידה רבה את חריפותה של הסאטירה במחזה זה, עתה, לאחר הרצחו של רוברט קנדי, נידון “מק־בירד” לגניזה מוחלטת. ומי יודע אם אין המחברת מצטערת כיום בלבה על שציירה את דמותו של בובי באור בקורתי ושלילי כל־כך.

אין זו הפעם הראשונה בה גורם רצח פוליטי לשינויים ו"קיצוצים" על במת התאטרון ועל מסך הקולנוע. מותו של הנשיא קנדי לפני חמש שנים הביא את הקץ גם לקאריירה של קומיקאי צעיר ומצליח, שהתמחה בעיקר בחיקוי קולותיהם של בני משפחת הנשיא. חדשים מספר לפני הרצח בדאלאס עלה כוכבו של אותו קומיקאי צעיר בן-לילה, ותקליטו המפורסם – “המשפחה הראשונה” – נמכר במליוני עותקים, והפך את מבצעו לאחד האמנים המבוקשים על מסך הטלוויזיה ועל בימות מועדוני הלילה הגדולים.

ביום שבו נרצח הנשיא קנדי בדאלאס עמד הקומיקאי הצעיר להופיע באחד האולמות הגדולים בלאס-ווגאס. הופעתו בוטלה, כמובן, ומאז לא שבה אל הקרשים. התקליט, שהיה רב־מכר במשך חדשים רבים, נגנז על ידי בעלי חנויות התקליטים, ונעלם מן השוק. וכוכבו של אותו קומיקאי דעך באותה מהירות בה עלה.

את הידיעה על הרצחו של מרטין לותר קינג שמענו בהיותנו בבלטימור במחיצתם של שני פזמונאים אמריקנים צעירים, דוד פינקל וביל ווידן, שפזמוניהם הסאטיריים מושמעים על בימת “מועדון התאטרון” הניו-יורקי המפורסם, “למעלה ולמטה”. לאחר שחלף ההלם הראשון למשמע הידיעה הנוראה, נזכרו השניים כי באחד מפזמוניהם, המושמע ערב-ערב על בימת המועדון, מצויות כמה שורות סאטיריות, הקשורות ¹הכושי שנרצח ובצביעותם של יריביו. בו במקום מיהרו לכתוב שורות חדשות לאותו שיר ולצלצל למנהל הלהקה, כדי להודיע לו על השינויים. באותה שעה ממש שיגרו אנשי חברת האחים וורנר מהוליבוד מברקים בהולים לכל בתי הקולנוע בארה"ב ומחוצה לה, בהם הוקרן סרטו של סטנלי קרמר, “נחש מי בא לסעוד עמנו הערב?”. בסרט זה, העוסק בבעיות האפלייה הגזעית, משמיע סידני פואטייה עקיצה מרה, בה נזכר שמו של הד"ר קינג. החברה פנתה איפוא אל מאות מקרינים בכל רחבי היבשת ודרשה לחתוך מיד מתוך הסרט אותו קטע שיחה קצרצר.

אלוהים לא רוצה להתערב

אחת המלים שחזרה שוב ושוב כמעט בכל התגובות לרצח מרטין לותר קינג ובובי קנדי היתה המלה “אלימות”. ובין האנשים שלא הפסיקו להתריע על הנטייה לאלימות בציבור וברחוב האמריקנים היו, כמובן, מרטין לותר קינג ורוברט קנדי עצמם.

אחת התופעות הבולטות ביותר בקשר לצמיחתה של האלימות כאן היתה, לדעתם, אדישותו המדהימה של הכלל, המחליט להתעלם מקיומה של אלימות זו, ו"לא להתערב". הד סאטירי לתפישת-עולם זו מצוי בתווית צבעונית, המודבקת לעתים למכוניות, ומהווה תשובה לסיסמה “אלוהים מת”: “אלהים חי. הוא רק לא רוצה להתערב”.

על נטייתם של תושבי ארה"ב להתעלם מן המציאות שבה הם חיים תעיד גם רשימת ההצגות בברודויי, בין ארבעים המחזות המוצגים ערב ערב במרכז התאטרון הגדול ביותר של ארה"ב אין למצוא יותר ממחזה אחד או שניים, שבהם ניתן הד כלשהו לבעיות הבוערות של ההווה. מרבית צופי ברודווי מעדיפים עדיין הצגת בידור צבעונית ומתקתקת, בה מופיעים כוכבים מפורסמים, ואינם מוכנים לרכוש כרטיסים למחזות המזכירים להם היכן ואיך הם חיים.

למרבה המזל קיים גם “אוף-ברודויי” – שורת אולמות קטנים, הפזורים בחלקה הדרומי של העיר, בעיקר בסביבות ה"וילג'" המפורסמת. כאן קשה למצוא הפקות-ענק, כוכבים מפורסמים, אולמות מפוארים וכרטיסים שמחירם עולה על חמישה דולאר, אולם כאן ניתן לראות גם מחזות שאינם מתעלמים מן המציאות המשתקפת בקר-בקר מעמודי העתונים, וכאן צפוי הצופה לעתים קרובות גם להפתעה מרתקת.

התייר שהמתין לאוטובוס

להפתעה מסוג זה זכינו הפעם, כשהלכנו לראות ערב בן שני מחזות קצרים מפרי עטו של מחזאי בלתי מוכר, ישראל הורוביץ. המחזה הראשון שבין השניים לא הלהיב אותנו במיוחד, וכמעט שחשבנו להסתלק הביתה בהפסקה. מתוך עצלות נשארנו באולם גם לאחר ההפסקה, וכבר ברגע הראשון לאחר פתיחת המסך ידענו שאנו שותפים לחוויה בלתי-רגילה.

“ההודי רוצה לברונקס”, זה שם מחזהו השני של הורוביץ, הוא מחזה העוסק באלימות. עם פתיחת המסך מתגלה על הבמה טלפון ציבורי, ולידו שני פחי אשפה ותחנת אוטובוס. המקום: ניו-יורק, במעלה ה"פיפט אווניו" המפורסם, אי־שם בצפונה של מנהטן. ליד התחנה עומד גבר הודי, עטוף טורבאן, וממתין לאוטובוס. לפתע נכנסים אל הבמה שני צעירים עליזים, המחייכים אל ההודי ואף מנסים לפתח שיחה ידידותית עמו. מסתבר שזה הגיע רק יום אחד קודם לכן לארה"ב, ואינו יודע אנגלית כלל. הוא מנסה להגיע אל בני משפחתו, החיים ברובע הברונקס. ושני הצעירים, השרויים במצב רוח מרומם, מוכנים לסייע לו לעלות על האוטובוס המתאים.

האוטובוס מאחר (כן, זה קורה גם כאן!), ושני הצעירים המשועממים מתגלים לפתע כשני בריוני רחוב מסוכנים, המתחילים להתעלל בזר, שאליו חייכו זה עתה. התייר האומלל אינו תופש את השינוי שחל בשניים, ומנסה לשווא להתגונן. איש מן העוברים והשבים ברחוב אינו מוכן להתערב, וההתעללות לובשת בהדרגה אופי סאדיסטי חסר רחמים. המעבר הדק מחביבות לאלימות, שנאת הזר והנטייה לסאדיזם – כל אלה מומחשים בריאליזם מחריד במחזה מבריק זה, שזכה גם לביצוע מופתי. הקהל הניו-יורקי, המכיר מציאות זו מנסיונו האישי, נראה נרעש ומזועזע; ורבים מן הצופים העדיפו לחזור הביתה במונית, במקום לרדת למנהרות הרכבת התחתית בחלק חשוך זה של העיר.

המחזה “ההודי רוצה לברונקס” מזכיר סידרה של מחזות וסרטים אחרים, שגם אותם ראינו לראשונה בשולי-ברודויי, כמחזהו הקצר של לה-רוי ג’ונס, “רכבת תחתית” (שהוצג בארץ במסגרת “על פרפרים וסכינים”), וכן הסרט האמריקני המצויין “התקרית”. סרט זה, שיוצר בידי בנו של הזמר יאן פירס (מי שהפיק את “מעגל הגיר המודרני”) הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו אשתקד על הבד; אך כיון שיוצר בידי מפיק עצמאי, ולא בידי אחת החברות הגדולות, לא זכה אף לאחד מן הפרסים שהוא ראוי להם. עלילת הסרט מתרחשת בקרון של הרכבת התחתית בניו-יורק, ושני בריונים משלתטים על הקרון ומתעללים בכל נוסעיו. סרט אחר, שגם הוא הופק אשתקד וגם בו מופיעים שני בריונים המתעללים באזרחים, הוא הסרט הבריטי “הפנטהאוז”, שהוקרן גם בארץ. לפני חודשים אחדים הודיע התאטרון העירוני בלוס-אנג’לס על הצגת מחזה אמריקני חדש, העוסק בפרשה שזעזעה את ארה"ב לפני כחמש שנים, עת נדקרה נערה למוות באמצע רחוב ניו-יורקי, מבלי שאיש מבין עשרות העוברים והשבים יחוש לעזרתה. מאוחר יותר הודיעו מנהלי התאטרון על ביטול ההצגה המובטחת, בטענה שהמחזה המוגמר לא השביע את רצונם. אבל לא חסרו, כמובן, גם השמועות לפיהן הוחלט שלא להציג את המחזה דווקא משום שהוא טעון “חומר נפץ” מסוכן.

האקרובטים מ"קפה לה מאמא"

הבעייה הגזעית, שהעסיקה בשנים האחרונות רבים מתאטרוני אוף-ברודויי, מופיעה העונה רק בשתי הצגות. האחת, “שלושה מערכונים מאת אד בולינס”, נקראה תחילה בשם “ה’שחור' החשמלי”, שם שעורר חמתם של צופים רבים. אד בולינס, מחבר המערכונים הללו, הוא צעיר כושי הנמנה על תלמידיו וחסידיו של לה-רוי ג’ונס, אך סגנונו “זועם” פחות, ובכמה תמונות מזכירה האוירה רגעים ממחזותיו של צ’כוב. להצלחה מסחרית רבה פי כמה זוכה המחזה “סקובה דובה”, פרי עטו של הסאטיריקן ברוס ג’יי פרידמן. פרידמן חושף את רגש הנחיתות שחש הגבר הלבן למול עמיתו הכושי באמצעות קומדיה מטורפת המדהימה לא פעם בהעזתה. גיבור המחזה שקוע בהזיות על איש-צפרדע כושי, העומד לגזול ממנו את אשתו בזכות עליונותו הגברית. בסופו של המחזה הוא מגלה כי אשתו אמנם עוזבת אותו בשל גבר כושי, אבל אין זה איש-הצפרדע ה"חייתי" שראה בדמיונו, אלא משורר רגיש ונעים הליכות.

מחזה מעניין אחר שעלה לאחרונה על קרשי אוף־ברודויי, “הבחורים”, עוסק במיעוט מסוג אחר – חבורת צעירים הומוסכסואליים, החוגגים יום הולדת בצוותא. זהו מחזה רגיש, המתרחק מכל גישה סנסציונית לנושא, והוא מבויים ומבוצע בכשרון רב.

כמה הצגות מעניינות אחרות המוצגות בשולי־ברודויי שייכות לסוג, שניתן לכנותו “מחזמר־כיס”. המחזמר ה"פנטסטים" (שהוצג פעמיים בארץ) ממשיך עדיין לשבור את כל השיאים, ומוצג זו השנה השמינית ללא הפסק – יותר מכל מחזה אחר על בימות ארה"ב. להצלחה כבירה זוכה גם המחזמר “אתה בן-אדם, צ’ארלי בראון”, שגיבוריו לקוחים מסידרת ה"קומיקס" הפופולרית של שולץ, ה"בוטנים". מחזמר-זוטא מעניין אחר שזכה לפרסים מבוסס על “הלילה השנים־עשר” לשקספיר, בלווי מנגינות בקצב ה"רוק־אנד־רול". להצלחה רבה זוכה גם ההצגה “ז’אק ברל חי ומרגיש טוב וגר בפאריס” (זה היה, כמובן, לפני המהומות האחרונות) – ערב של שירי הזמר הבלגי המפורסם, המבוצעים בתרגום אנגלי ובחן רב ע"י רביעיית זמרים במועדון הלילה הידוע, ה"וילג' גייט". (לתכנית זו גם “נקודה ישראלית” היא בויימה בידי צעיר ישראלי, ומככב בה הזמר האמריקני מורט שומאן, שביקר בארץ ואף היה נשוי לזמרת ישראלית).

ההצגות ה"מטורפות" ביותר שייכות, כמובן, לאנשי האסכולה המהפכנית של “קפה לה מאמא”, המצטיינים בכושר ההמצאה הבימתי המסחרר שלהם, ובנסיונותיהם המקוריים לחרוג מן השיגרה. הרבה נכתב גם בעתונות הישראלית על ערב המערכונים הסאטיריים “אמריקה, הורא”, אחת הדוגמאות המבריקות לסגנונה של אסכולה זו. דוגמא מרתקת אחרת היא המחזמר הנסיוני “תום פיין”, המציג בעזרת שירים, פנטומימה, להטוטי אקרובטיקה וריקודים את סיפור חייו של לוחם-החירות האמריקני בן המאה השמונה עשרה. במאי “תום פיין”, תום או’הורגאן, הוא גם במאי המחזמר החדש מחיי ה"היפיז", המעורר סערה בברודויי – “שיער”.

מתוך: “סגנון חיים” מעריב 27.8.75

החמסינים הכבדים, שתקפו השנה בכל עוזם את האיים הבריטיים המוריקים והפכו אותם לצהובים ושחונים, נפסקו ממש ברגע שבו הצליחו מרבית הבריטים להשיג לעצמם מאווררים, בגדי-ים ומשחות-שיזוף.

בימים הראשונים לחמסין לא תפשו עוד האנגלים מה מתרחש. הם נהרו החוצה, אל השמש, כשהם חושפים את עורם הלבן והעדין לקרנים המיוחלות. הרי לזה בדיוק ציפו כל השנים, כשדיברו על “מזג אויר נהדר” – מעט שמש משזפת, שתאפשר להם להתפרקד בגינה או בפארק הציבורי, להפשיל מעט את השרוולים או להוציא מן הארון את בגד-הים הישן, אותו לא לבשו מאז יצאו להתרחץ בחוף הים בבלקפול, שעה שירד המבול הגדול.

רק ביום השני או השלישי לחמסין החלו גם בני האיים הבריטיים להרגיש ש"מזג האויר הנחמד אינו נחמד כל עיקר. רבים מהם הובהלו לבית החולים, כשצבע עורם אדום יותר מן הצבע האדום שבדגל הבריטי. השהייה בפארק בגוף עירום למחצה אן בגופיה אקזוטית הסתיים לגבי רבים במכת־שמש, או במריחה ספוגת-אנחות של משחות-קירור על העור העדין, שהצמיח אבעבועות.

ואף על פי כן לא התלונן איש. ספורט זה ספורט…

יום לאחר ש"נשבר" החמסין הזמינו אותנו ידידינו לצאת אתם לטיול בפארק. מזג האויר חזר להיות לונדוני טיפוסי לימי הקיץ: שמים אפורים, שחורים כמעט, ועננים הנראים כאילו בכל רגע הם עומדים להמטיר גשם זלעפות. פה ושם זרזיף קטן של מים, אבל איש אינו נבהל. מה הפלא שיורד גשם? אף אנחנו באוגוסט.

טיול בפארק לונדוני בצהרי יום השבת הוא חוויה מיוחדת במינה. אמןנם, עקבות השבועיים הקשים של החמסין ניכרים עדיין בצבע הצהוב, היבש מעט, השולט במדשאות הרחבות. אבל מרבית הצמותים והעצים הספיקו בינתיים להתאושש מן השרב. וכמו בכל הסרטים והספרים ניתן לפגוש שוב את הברווזים והברבורים השטים להם בניחותא באגמים הקטנים שבפארק, בין עצי הערבה הגוחגים על המים. ואת הגברת הזקנה, הנראית כמו דיים מארגרט ראתפורד, הצועדת את צעדת-הבוקר שלה בנעליים גבוהות ובמגבעת, כשהיא נוקשת במקל-הטיולים שלה ומקיפה את הגן זו הפעם השלישית. ואת הגבר הגבוה והמקריח, המוביל לטיול את כלבו מחודד-החוטם, הנראה דומה לו בצורה מדהימה… ואת שלוש האחיות הישישות, היושבות על הספסל, לבושות בשמלות יום-טוב ובמצנפות צבעוניות, ונראות כאילו גזרו אותן מאחד מסרטיו המוקדמים של אלק גינס (אני בטוח שאחת מהן לקראת מילדרד) ואת הדודה הזקנה בכסא הגלגלים, הנדחפת במורד הגן בידי נער צעיר, לבוש מדים – תמונה המזכירה מאד סצינה מטורפת מתוך קומדיה אנגלית אחרת, בה מחליקה עגלת-הגלגלים במהירות מסחררת במורד הגבעה…

איש אינו חסר כאן, בגן. הגבר האלגנטי, הנראה כאיש-עסקים מצליח או כפרופסור באוניברסיטה, המשיט ספינת-מוטור קטנה שהרכיב במו ידיו – ספינת-צעצוע – באגם שבמרכז הגן… ועמיתו לאוניברסיטה (אולי הדקאן בכבודו ובעצמו) העומד ומפריח עפיפון, וכולו גאווה אין-קץ על שהעפיפון שלו מגביה להתרומם יותר מעפיפונה של ילדה בת שלוש, הניצבת על־ידו.

אבל לא רק טיפוסים אנגליים קלאסיים מצויים בגן. למעשה, מהווים הבריטים כיום מיעוט קטן בלבד בקרב המבקרים בפארק בצהרי השבת. בין המטיילים ניתן לראות שלל תלבושות וצבעים: הודים ופאקיסטנים, סינים וקוריאנים, כושים אמריקאים ואפריקאיים, ספרדים ואיטלקים, פולנים וישראלים. בליל צבעים, תלבושות, שפות. לא במקרה פרסם עתון-הבוקר הלונדוני השבוע בעמודו הראשון צילום הנושא את הכותרת “סצינה לונדונית טיפוסית”, ובו נראיות אשה כושית, הנושאת על ראשה “פיילה”, ולידה צועדת אשה יפאנית, ומולם באים שני הודים בתרבושים וילד מקסיקני, בכל הצילום אין לראות אדם לבן אחד, כל שכן אנגלי. אין פלא שהאנגלים מרגישים עצמם כאן במיעוט…

מתחת לסככה שבפינת הפארק נמצאים כסאות-נוח (“כסאות-סיפון”, כפי שהם נקראים כאן, שם המזכיר הפלגות-נופש לאוקיינוסים רחוקים). הכסאות עומדים לרשות הקהל חינם אין כסף. כל הרוצה יכול ליטול כסא ולשבת על הדשא. בתנאי שלא ישכח להחזירו אחר כך למקומו. אנו נוטלים כמה כסאות, ומתיישבים ליד שלוש הזקנות, כדי להאזין לקונצרט-הצהריים של תזמורת-הקשישים, המבקרת בפארק אחת לחודש ומנעימה מוגגיגות ליושביו.

לא רק שלוש הזקנות שעל ידינו, אלא גם התזמורת מזכירה לנו את הקומדיות של אלק גינס. המנגנים הם פנסיונרים ובתולות זקנות (אין לנו ספק ששמה של אחת המנגנות הוא פליסיטי), והם משמיעים וואלסים ישנים וטובים מן הימים ההם. ומי אנחנו שנתנגד להשמעתם של שירים נוסטאלגיים?

גשם מתחיל לטפטף, אבל איש אינו נבהל. שלוש האחיות הזקנות היושבות לא הרחק מאתנו שולפות מטריות (שגם הן ניקנו בשעה שהוואלסים הללו ראו אור-עולם לראש שונה), פורשות אותן מעל לראשיהן וממשיכות לשבת, כשהן מאזינות בהנאה לנגינת התזמורת, הגשם מתחזק והולך, אבל איש אינו קם מכסאות-הנוח. מכל צד צצות מטריות נוספות – כמעט שנתפתיתי לומר “כמטריות אחרי הגשם” – והקהל, שגילו הממוצע כגילם הממוצע של נגני התזמורת, ממשיך לשבת בגשם וליהנות ממנגינות ימי נעוריו.

אנו, שלא הבאנו מטריות, מתחילים לגלות קוצר-רוח. וכשזרזיפי-המים הופכים לגשם של ממש אנו קמים מעל כסאות-הנוח שלנו ורצים החוצה, למכונית. יש גבול למה שתייר מוכן לעשות למען שירים ישנים של עם אחר!

בדרכנו החוצה אנו חולפים על-פני שלוש הזקנות החביבות, היושבות מתחת למטריותיהן. וכשהן רואות אותנו נסים מן הגשם אומרת אחת מהן (ודאי מילדרד!) – לחברותיה: "אתן רואות, לזה התכוונתי כשדיברתי קודם על הזרים הממלאים עכשיו את לונדון…

הרמז ברור. אני עוצר ומסתכל לאחור: כסאות-הנוח! לא זו בלבד שהראינו רכרוכיות הראויה לבוז, בכך שלא נשארנו לשבת בגשם השוטף ולהאזין לוואלס, אלא השארנו את כסאות הנוח שלנו במקומם, מבלי להחזירם לסככה!

סמוק מבושה אני חוזר לכסאות, מקפל אותם ומחזירם לסככה. המנצח של התזמורת פונה עכשיו לקהל ברמקול ואומר בהומור בריטי טיפוסי: “הקטע הבא נקרא ‘איטליה שטופת השמש’. הכינונו אותו למענכם בתחילת השבוע, בזמן החום הגדול. ואנחנו מתנצלים על כך שכעת איננו אקטואלי כמו שהיה”.

* * *

בשעות הערב התגבר הגשם והפך למבול כבד, ואל הרעם הבודד הצטרפה סופת רעמים. ואחרי הגשם בא הברד – כן-כן, ברד ירד בלונדון באמצע אוגוסט! – ובמורד הגבעה שבה אנו שוכנים זרמו המים בגובה שהזכיר את דרך סלמה ביפו בימי השטפון. קורות-עץ של בנין שבנייתו לא נסתיימה צפו במורד הרחוב, והזכירו לנו את הסרט “גברים במלכודת” מי יאמין שרק לפני ימים אחדים שרר כאן חמסין מזרח-תיכוני?

הגשם והברד הציפו את הרכבת התחתית, וכמה מן הקווים הופסקו, מחשש התחשמלות. קוי הטלפון בשכונה דממו גם הם. בבתי-המלון הגדולים נותק החשמל, והאורחים קיבלו נרות קטנים לחדריהם. אבל איש לא התלונן. איש לא עשתה סקנדאל. איש לא ביקש לראות את המנהל. גברים בחליפות אלגנטיות הסירו את נעליהם, הפשילו את המכנסיים היקרים ופסעו יחפים בשלוליות, כשהם מחייכים אל הקהל המריע שעל המדרכה.

אין ספק: כל מה שהאנגלים האלה זקוקים לו כדי לחזור ולהיות הם-עצמם זה ברד קטן באמצע אוגוסט וכמה שטפונות. די להם בקצת גשם, ומיד הם חוזרים להיות חביבים וחייכנים וספורטיביים, כפי שהיכרנום מאז ומתמיד!

7 ימים ידיעות אחרונות

לונדון, 31.10.1975

ביקורנו הראשון בוויילס נערך לפני כחמש שנים. בדרכנו חזרה ללונדון מאיזור האגמים המרהיב שבצפון אנגליה מצאנו את עצמנו לפתע בוויילס – הלא היא וויילס של לויד ג’ורג' ושל לורנס איש-ערב, של דילן תומאס ושל ריצ’ארד ברטון.

שלא יקראו לנו יותר פרובינציאלים! אנחנו אנשי-העולם-הגדול אנחנו. עובדה: אפילו בוויילס הרחוקה, ארצם של לויד ג’ורג' ולורנס איש-ערב ודילן תומאס ו… ריצ’ארד ברטון, שמעו עלינו, ואפילו הקימו כנסיה על שמנו – הלא היא “כנסיית רחובות” אשר בסלינגוסלין

לא היינו זקוקים לשום אשרת-כניסה על מנת להיכנס מאנגליה לוויילס. מאז איחד הנרי השמיני (שהרבה דם וולשי זרם בעורקיו) את שתי הממלכות, לפני 440 שנה, מהווה וויילס חלק בלתי נפרד מאנגליה; גם אם במשחקי הכדורגל על הגביע העולמי היא מיוצגת בנפרד.

ארץ יפהפיה. הרים גבוהים, שחורי-סלעים, המכוסים במרבד סגול של פרחים. מפרצים משובבי-עין. אגמים כחולים. נהרות. מפלי מים. והרבה-הרבה ירק – מאות גוונים של ירוק, כרי דשא ומרעה, יערות, גנים, גינות.

ארץ יפהפיה.

עם ערב הגענו לעיירה קטנה, גם היא תאווה לעיניים, השוכנת בבקעה שבין ההרים, לגדות הנהר די.

“ללאנגָאללאן”, בישר השלט בכניסה (שמות מרבית הערים והעיירות בוויילס מתחילים בלמ"ד כפולה).

החלטנו לנסות את מזלנו באחד הבתים הפרטיים שבשולי העיר, המציעים “מיטה וארוחת בוקר” לאורחים.

ברחוב קטן, צדדי, מצאנו בית קטן, מסוייד לבן, וגינה מטופחת בחצרו. בחלון היה השלט שחיפשנו: “ב.ב.”

צלצלנו בפעמון. אשה בלונדינית שמנמונת פתחה לנו את הדלת בחיוך. כן, הם משכירים חדשים לתיירים. כן, יש לה חדרים פנויים. בבקשה להיכנס.

“מנין אתם?”, שאלה בנימוס.

“מישראל”.

“מישראל?” נשמע לפתע קולו של גבר מן המטבח הסמוך. ולחדר נכנס גבר כבן חמישים וחמש, בעל עיניים צוחקות. “מנין בישראל?”

“חיפה”, ענינו.

“חיפה?!” לא יכול היה בעל-הבית הוולשי לעצור בעד התרגשותו. “חכו רגע”.

הוא נעלם באחד החדרים, וחזר כעבור פחות מדקה, כשהוא מושיט לעברנו בגאווה ספר לא עבה.

“הביטו, הביטו איפה קניתי אותו!” הצביע על פתקית שהיתה מודבקת לכריכה הפנימית של הספר. “ריינגרט. מכירים את חנות הספרים ריינגרט בחיפה?”

מסתבר שבימי מלחמת העולם השניה שירת בצבא הבריטי, והיה מוצב בחיפה.

“מה שלום כייאט-ביץ'?” שאל, כשהוא מראה לנו צילומים שלו ושל חבריו במדים, ליד השלט שעמד בחוף כייאט בחיפה בימי המנדט. “כן, חיפה. איזו עיר! איזו עיר!”

החלטנו להישאר. הבית היה נקי, המחירים סבירים והאווירה סימפאטית.

“אשתי אינה אוהבת כשאני מתרפק על זכרונות מימי השירות הצבאי”, התנצל מר אלכסנדר בהומור. “היא מפרשת זאת כאילו שמחתי על ההזדמנות להתגייס ולעזוב את הבית. אבל האמת היא שהיו אלה היפים בימי חיינו. למה לא? היינו צעירים ועליזים. אמנם, היו לנו גם שנתיים קשות. במדבר המערבי… אבל מן הרגע שבו התגברנו על רומל התחלנו ליהנות מן השירות הצבאי”.

“חרף הצרות שעשינו לכם בפלשתינה?” לא יכולתי להתאפק.

מר אלכסנדר לא נעלב.

“אל תשכח שאני וולשי, ולא אנגלי”, העיר בחיוך. “נכון שבעצם אנחנו מדינה אחת. אבל בכל וולשי אמיתי זורם עדיין דם של לוחם-חירות. בסתר לבנו אנו חולמים, בעצם, עד היום על עצמאות”.

שעות ארוכות בילינו אותו לילה עם מר אלכסנדר בביתו הקטן. ממנו שמענו על העם הוולשי ועל התרבות הוולשית. הוא שהראה לנו בגאווה כתב-עת, היוצא לאור בשפה הוולשית – שמשפטיה כתובים באותיות לאטיניות, אך אינם דומים כלל לשפה האנגלית. שפע של “לל” ו"דד" בכל מלה שניה, והעדר מוחלט של אותיות רבות, המופיעות באלף-בית האנגלי.

“כרבע מבני וויילס הקשישים מדברים עדיין גם וולשית וגם אנגלית. אבל הנוער, הנוער כבר אינו מיטיב לדבר וולשית”, קונן מר אלכסנדר. וקינתו הזכירה קינות אחרות דומות, הנשמעות מפי קנאיהן של שפות “קטנות”, ההולכות ונעלמות מן העולם.

מר אלכסנדר לימד אותנו גם כיצד להגות כהלכה את שם העיירה שבה הוא גר. “שמה מופיע, אמנם, בכתב כ’ללאנגאללאן' אבל למ”ד כפולה מבוטאת בוולשית על ידי שרבוב הלשון בין השיניים, והתזת האוויר החוצה. “לא ללאנגאללאן אלא סלינגוסלין. נסו, נסו לומר אחרי את שם העיר שלנו”, הציע.

ניסינו – ונכשלנו בבחינה.

“הלמ”ד הכפולה נהגית כ’אוס'. שמו של ללויד ג’ורג', דרך משל, מבוטא על-ידינו כ-סלויד ג’ורג', בשריקה".

בשעה שלוש לפנות בוקר שלף אלכסנדר מנבכי הפולקלור הוולשי את הקלף המשעשע ביותר:

בוויילס תוכלו למצוא עיירה קטנטונת, ששמה בן 57 אותיות הוא השם הארוך ביותר בעולם.

“למעשה, כלל שמה המקורי הראשון של העיירה רק 20 אותיות”, שש מארחנו לפרט. "אבל בשנת 1800 הוסיף סנדלר אחד, מבני העיירה לשמה עוד 37 אותיות, וכך נתקבל שם בן 57 אותיות, ללא רווח. פירושו: “כנסיית מריה הקדושה, השוכנת בתוך המכתש הלבן, קרוב למערבולת המהירה, וכנסיית טיסילו הקדוש, שליד המערה האדומה”.

“והשם הזה מופיע במלואו על השלט בפתח העיר, ועל מפת וויילס?” שאלנו.

“על המפה אין מקום לכתוב גם את שבע האותיות הראשונות של השם, אבל בשלט שבכניסה תמצאו את השם במלואו. אצלנו, בוויילס, מתלוצצים שהשם גדול יותר מן העיירה. ויש מעין ספורט לאומי – כשכותבים מכתב לאחד מתושבי העיירה, מתעקשים לכתוב את השם במלואו. את כל 57 האותיות. זה לא כל כך קשה כפי שזה נשמע. אחרי הכל, יש תוכן הגיוני לשם הזה. צריך רק לזכור את התוכן – ואז קשה לטעות!”

ובכל זאת, לא היינו רוצים לענות על השאלה “איפה נולדת?” באיזכור השם החביב הזה במלואו…

בשעה שלוש וחצי בבוקר שכבנו לישון.

“הויססה טוב”, אמרנו זה לזה, כשאנו מנסים להגות את המלה העברית “לילה” כאילו היתה מלה וולשית, המתחילה בלמ"ד כפולה.

“אויסויס(-ליל) מנוחה”.

מסיבות מובנות, קמנו בבוקר המחרת בשעה מאוחרת מן הרגיל.

מזג האוויר היה אביבי, ואנחנו יצאנו את ביתו של מר אלכסנדר, כדי לטייל מעט בסביבה.

לא הרחק מן הבית ראינו כנסיה קטנה, שגם היא בנויה אבנים שחורות. עברנו לידה כמעט בהיסח-הדעת. אך לפתע הבחנתי בחזיתה בשלט הבא:

REHOBOTH

Eglwys Bresbyteraido, Cymru

אין צורך להסביר מדוע אורו לפתע עיני.

רחובות, עיר ילדותי – כאן, בסלינגוסלין?

הדלת השחורה והכבדה היתה פתוחה. בתוך הכנסיה מצאתי את האב הקדוש, הכומר הרחובותי היחיד המוכר לי. כומר אמיתי, בגלימה שחורה כצבע הקירות והדלת של כנסייתו.

הצגתי את עצמי. לאנדסמנשאפט, או לא?

הוא ידע, כמובן, שהשם “רחובות” לקוח מכתבי-הקודש. שמחתי שהבאתי אתי מצלמה. צילמתי את השלט בכניסה, וביקשתי מעובר-אורח לצלם את שנינו – את הכומר ואותי. איזה צילום! שני רחובותים עומדים ליד השלט, הנושא את שם עירם. שמואל רכטמן, כבוד ראש העיר שלנו, יתמוגג מנחת.

‘קליק!’ – ואני נפרדתי מהכומר החביב וחזרתי לביתו של מר אלכסנדר, כדי לארוז את חפצינו ולהמשיך במסענו בוויילס.

“רחובות? כמובן, הרי זה שם לקוח מן התנ”ך. מספר בראשית", לא אכזב מר אלכסנדר, ומיהר לשלוף מספרייתו את התרגום הוולשי של התנ"ך, המוכר כיום לתושבי ישראל מהופעותיו של ריצ’ארד ברטון.

לחצנו ידיים. הבטחנו למר אלכסנדר לכתוב אליו לעתים קרובות, ואף הוא הבטיח לכתוב אלינו, ארצה. נכנסנו למכונית. הוא ואשתו החביבה עמדו בפתח גינתם היפה, לפני ביתם – שזה עתה סיידוהו בצבע לבן בוהק – ונפנפו לנו לשלום.

“ואל תשכח למסור ד”ש למר ריינגרט בחיפה", עוד הספיק הוולשי החביב לצעוק לעברי, לפני שזזנו לדרך.

כל זה היה לפני כחמש שנים.

כשחזרנו לארץ מסרתי את סרט-הצילום לפיתוח, ואז חיכתה לי האכזבה הראשונה: דווקא הצילומים שבהם ניסיתי להנציח את שלט הכנסיה, “רחובות” ואת הכומר המקומי לא עלו יפה!

כשהגיע חג-המולד הראשון אחרי ביקורנו בוויילס נתקבל בביתנו בארץ כרטיס-ברכה ממר אלכסנדר, סלינגוסלין. לברכה המודפסת הוסיף מארחנו מספר שורות בכתב-ידו: כמה שמח לפגוש אותנו, להיזכר בחיפה ובחוף כייאט, ובכלל – בימים הטובים ההם.

סמוקי-פנים בשל השיכחה מיהרנו לקנות כרטיס-ברכה לחג-המולד, ולשלוח אותו אליו, בצירוף מספר שורות בכתב-ידינו: כמה נהנינו אנו לפגוש אותו ואת רעייתו, וללמד מפיו על העם הוולשי ועל התרבות הוולשית. וכמה אנו מקווים שנתראה שוב בקרוב.

אמנם, עד ששלחנו את הגלויה כבר עבר-חלף חג-המולד. אולם למזלנו בא מיד לאחריו ראש השנה האזרחי. לכן יכולנו להוסיף במצפון שקט: “שנה טובה!”

שנה לאחר-מכן שוב הקדים מר אלכסנדר אותנו במשלוח אגרת-הברכה. אבל הפעם, למרבה הבושה, דחינו את משלוח האגרת שלנו מיום ליום, עד שלא היה עוד טעם בדבר.

“אין דבר”, ניחמנו את עצמנו. “בשנה הבאה נהיה אנו הראשונים”.

אבל בשנה שלאחר מכן לא נתקבלה אגרת-ברכה כלשהי ממר אלכסנדר. וגם בשנה שלאחריה.

אפילו את שמו שכחנו ברבות הימים.

קורה.

הפעם, בבואנו לאנגליה, החלטנו: אם נזדמן שוב לוויילס נשתדל לתת קפיצה לסלינגוסלין-ללאנגאללאן, ושם ננסה למצוא את הבית. ואם לא נזהה את הבית – נחפש את כנסיית “רחובות” השוכנת באותו רחוב.

ואמנם, ימים מספר לאחר בואנו לאנגליה התגלגלנו לווילס. החלטנו לעבור דרך העיירה הקטנה, כדי לומר שלום לידידנו, שאת שמו שכחנו. עם צהריים הגענו לעיר: אבל לשווא ניסינו למצוא את הרחוב שבו הוא גר. ככלות הכל, בילינו באותה עיירה רק לילה אחד, וזאת לפני כחמש שנים. ומספר הבתים הקטנים, בעיירה, המציעים בחלונם על “לינה וארוחת בוקר” אינו מועט.

לא רצינו לוותר בקלות שכזאת על פגישה נרגשת. ניגשתי, איפוא, ללשכת המודיעין לתיירים שבאמצע העיירה. כיוון שלא זכרתי את שמו של האיש, שאלתי על כנסיית “רחובות”.

פקידת-המודיעין נראתה מופתעת לחלוטין.

“רחובות? אין לנו שום כנסייה בשם זה”. אמרה בפסקנות.

“לא יתכן”, הסברתי. “הייתי כאן לפני חמש שנים, וצילמתי את הבית. זוהי כנסיה קטנה, הבנויה מאבנים שחורות, ובחזיתה שלט גדול – ‘רחובות’. זה שם מן התנ”ך".

“יש לנו ארבע כנסיות בעיירה, אבל אין אף אחת מהן אינה נושאת שם כזה”, אמרה הפקידה. היא נתנה לי את מפת סלינגוסלין, וסימנה בעיגולים את מיקומן של ארבע הכנסיות. בעזרת המפה שוטטנו שוב בעיר ומצאנו את כל הארבע. “רחובות” לא היתה אחת מהן.

השעה היתה מאוחרת, ודרך ארוכה לפנינו. החלטנו להיפרד מסלינגוסלין מבלי לפגוש את ידידנו הוולשי. אבל אז, ממש ברגע האחרון, הבחנו בשלט המיוחל.

מצאנו את עצמנו שוב מול “רחובות” – הכנסייה החמישית של סלינגוסלין, שקיומה אינו ידוע לפקידת המודיעין העירונית. אותו הבנין הישן. אותו השלט הכתוב וולשית. אותה רחובות.

הוצאנו את המצלמה וביקשנו מהידיד שהיה עמנו לצלם את השלט ואותנו, כשאנו עומדים בפתח הכנסיה. “אנא, השתדל שלא ‘לפספס’ את התמונה”, התחננו.

לאחר שצילמנו את השלט כמה פעמים, ליתר בטחון, התחלנו לחפש את הבית. באמנם, במרחק כששה בתים מהכנסיה עמד בית קטן, מסוייד לבן, ושלט “ב.ב.” מוצב בחלונו.

צלצלנו בדלת.

על הסף עמדה אשה כבת שבעים. “בבקשה?” שאלה, מבלי ליפול על צווארינו.

“סליחה. האם במקרה, שירת בעלך בצבא הבריטי בפלשתינה בימי מלחמת העולם השניה?” שאלתי, מבלי להציג את עצמי.

“בעלי? בעלי מת לפני שנים”, אמרה האשה. “אבל המתן רגע”.

“אלה ודן אלמגור?!” שמענו לפתע קריאה נרגשת מן המטבח, ואדון וגברת אלכסנדר זינקו החוצה, אלינו.

מסתבר שהאשה שפתחה את הדלת היא אמה של הגברת אלכסנדר.

“אתם חיים?” קרא ידידנו בהתרגשות.

גם אנו התרגשנו מאד. ולא רק מן העובדה שהם זכרו מיד את שמותינו, בשעה שאנחנו שכחנו – למרבה הבושה – את שמותיהם שלהם.

“למען האמת, לא קיווינו שנראה אתכם שוב”, התוודה מר אלכסנדר. “ידענו שבשנת 1973 היתה מלחמה אצלכם. וכשהגיע חג-המולד ולא עניתם לכרטיס-הברכה שלנו הבינונו שקרה לכם משהו, ושיערנו שלא נשמע מכם שוב לעולם”.

הסברנו לו שלא נוכל ללון בביתם אותו לילה, כי עלינו להמשיך בדרכנו צפונה. אבל הבטחנו לחזור לסלינגוסלין בהקדם, ואז נגיע, כמובן, לביתם ונוכל לפטפט שוב עד השעות הקטנות של הלילה.

“אתה זוכר שהתלוננתי בפניך על שהנוער שלנו אינו רוצה לדבר וולשית?” קרן מר אלכסנדר מאושר. “ובכן, מאז השתנו אצלנו המון דברים. השפה הוולשית הפכה לדבר שבאופנה, והמון צעירים לומדים אותה כעת בבתי-הספר ובקורסי-ערב. בקארדיף תוכלו למצוא אפילו מאות סינים ויפאנים, המדברים וולשית שוטפת!”

סיפרתי לו כי פקידת המודיעין בעירו לא ידעה על קיומה של הכנסייה “רחובות”.

“זה מפני שאתה אינך מבטא את השם כהלכה”, העיר לי מר אלכסנדר בסלחנות והשמיע את השם “רחובות”, כפי שהוא נהגה¹ בוולשית עסיסית.

שום רחובותי אמיתי לא היה מזהה כך את שם עירו.

כרבע שעה עמדנו לסף הבית, נרגשים ונלהבים. הצטלמנו יחד, וכשנכנסנו למכונית כדי להמשיך בדרכנו, נשארו אדון אלכסנדר ורעייתו החביבה לסף ביתם, ונפנפו לנו לשלום בחמימות.

רק אחרי שהתרחקנו כמה קילומטרים מסלינגוסלין תפסנו, שחרף כל החמימות הרבה שקרנה מהם לא הזמינו אותנו ידידינו לתוך ביתם, והשאירונו עומדים על הסף.

ביתו של אנגלי נשאר מבצרו.

גם אם האנגלי הוא וולשי.

לפני יומיים הגיעו הצילומים מן הפיתוח. כל התמונות הצליחו פרט לשלוש: אלה שבהן ניסינו להנציח את השלט “רחובות” שבפתח הכנסייה.

אולי בפעם הבאה?

הקמת מדינה פלשתינית עצמאית בין ממלכת ירדן לבין מדינת ישראל עומדת לאחרונה לא רק במרכזם של ויכוחים ודיונים פוליטיים, אלא גם במרכזו של רומאן מתח חדש, שיצא באנגליה לא-מכבר.

גיבור הרומאן, אניס קוביין, הוא פליט פלשתיני בן חמישים וחמש, יליד ירושלים, שחי עם פרוץ מלחמת ששת הימים במחנה פליטים ביריחו. אחר שנכבש המחנה בידי הצבא הישראלי, הוא יוצא לארצות הברית ולגרמניה, צובר שם כסף ומגבש עמדה ברורה לגבי פתרון המשבר באיזור בדרכי שלום. תכניתו? הקמת מדינה פלשתינית עצמאית, שתחיה בשלום עם ישראל. “ברור, שהייתי שמח אילו לא היתה מדינה ציונית באיזור”, הוא מודה. “אך מכיוון שהיא קיימת, אין שום טעם לכפור בקיומה. הפתרון היחידי הוא לחיות לצידה בדו קיום של שלום”.

כדי לשכנע את כל הצדדים הנוגעים בדבר, מגיע גיבור הספר לביירות ומקים שם תנועה חשאית, המוצאת לה חסידים גם מעבר לגבול. בדעתו להסתנן לישראל, בעזרתם של אנשי האו"ם ושל כמה מידידיו הישראלים, להיפגש בארץ עם מנהיגים יהודים וערבים, ואז להזמין את כתבי העתונות למסיבת עתונאים חגיגית, שתיערך בבית-מלון, שמחלונותיו נשקף הר-הצופים. שם, באותה מסיבת עתונאים היסטורית, יכריז בפומבי על תכניתו ויחלק לכתבים את הכרוזים שהדפיס, ובהם פירוט חמשת עקרונות היסוד של מצעו. ואלה הם:

1. מדינה פלשתינית עצמאית, נייטראלית ומפורזת, תוקם בגדה וברצועת עזה. מדינה זו תכיר בישראל (שבגבולות 1948) ותהיה מוגנת על-ידי ערבויות בינלאומיות. גבולותיה ייקבעו בדרך של מו"מ ישיר.

2. הגבולות בין פלשתין לבין ישראל יהיו פתוחים, בפיקוח האו"ם. בצד מתן מעבר חופשי לאנשים ולסחורות, לא יוענקו זכויות אזרחות ורכוש ליהודים בפלשתין או לפלשתינים בישראל (פרט לזכויות הערבים החיים בישראל מאז 1948).

3. כל הפליטים שירצו בכך, ייושבו על אדמת פלשתין, בסיוע בינלאומי. אותם פליטים שלא ירצו לחזור, יישארו אזרחי הארצות הערביות שבהן הם גרים, אך יקבלו פיצויים מישראל.

4. ירושלים המזרחית תהיה בירת פלשתין, וירושלים המערבית – בירת ישראל. עד אז ינוהלו ענייניה המוניציפאליים של העיר בידי מועצה, המורכבת מנציגי שני העמים, בפיקוח האו"ם. העיר העתיקה תקבל מעמד בינלאומי, והשאלות הקשורות במקומות הקדושים יוכרעו על-ידי ועדה בין-דתית.

5. כל הצעדים הללו יינקטו אחר שיקויים מישאל-עם בקרב הפלשתינים, שייערך בפיקוח האו"ם ויוביל לקראת כינון מועצת-עם דימוקראטית, שמישכנה הזמני יהיה בביירות, ולהקמת ממשלה פלשתינית זמנית, שתיבחר באופן דימוקראטי ותנהל את המו"מ עם כל הצדדים הנוגעים בדבר.

זו התכנית שגיבור הספר מתכוון לפרוש לפני העתונות הישראלית וכתבי־החוץ, במסיבת עתונאים היסטורית מול הר הצופים. כאדם מעשי ומציאותי, הוא ער לכך, שתכניתו תיתקל בהתנגדות כל הצדדים. כיצד ישכנע אותם, איפוא, שאין זה עוד נסיון קיקיוני וחסר חשיבות להציע פתרון, וכי יש בכוחה של תנועתו הקטנה לבצע מעשים שיהדהדו בעולם כולו? לשם כך הוא זקוק למעשה ראווה סנסאציוני, שיסעיר את האיזור ואת העולם, ימשוך את אור הזרקורים אל התנועה החדשה וישכנע את כל הגורמים, כי מדובר בגורם רציני ובעל כוח, שאסור לזלזל בו.

מהו אותו מעשה? כיצד יתבצע? והאם יצליח גיבור הספר לבצע את תכניתו? – הציפיה לתשובה על שאלות אלה היא חלק ניכר מהמתח שברומאן־מתח זה, המשתרע על 320 עמודים.

לראשונה שמענו על הרומאן החדש בתכנית הטלוויזיה “שוק הספרים” של הבי.בי.סי. עתה, אחרי שהספר הגיע לידינו, נסתבר לנו, כי גם הפעם לא היה המידע של הבי.בי.סי, מדוייק כלל ועיקר. אמנם, אם נתחשב ברמתו הספרותית של הרומאן החדש, אין הוא ראוי לכך שישובו ויעסקו בו. אבל מכיוון שהוא מוקדש כולו לבעיות ה"בוערות" של אזורנו, ומכיוון שנכתב בידי עתונאי בעל־יוקרה ויצא לאור בכריכה קשה בבית הוצאה מכובד (האצ’יסון), ומכיוון שהוא זוכה להצלחה, ויש להניח שיתורגם בקרוב לכמה לשונות, ואולי אף יוסרט כסרט – אין לזלזל בו.

מבקר-הספרים של הבי.בי.סי, הצהיר בתכנית, כי למד מן הספר דברים רבים על אודות המשבר במזרח התיכון, שלא היו ידועים לו קודם לכן. יש להניח, שבין קוראי הספר והצופים בסרט (שלא יאחר לבוא) יהיו רבים, שיתייחסו אל הספר כאל ספר-תיעודי-למחצה, ממש כשם שמיליוני אנשים ברחבי תבל למדו על ישראל ועל בעיותיה בעיקר מקריאת הרומאן “אקסודוס”. אבל בשעה שספרו של ליאון יוריס היה פרו־ישראלי לחלוטין, מדובר הפעם בספר, המשתדל אמנם להיראות אובייקטיווי, אבל בדרך-כלל הוא אובייקטיווי כמו הבי.בי.סי שדיווח עליו לראשונה.

אנדריו אוסמונד, מחבר הספר, הוא עתונאי בריטי בן 37, ממשפחה מכובדת, שייסד לפני שנים את השבועון הסאטירי הבריטי “העין הפרטית”, ואף שירת מספר שנים במשרד החוץ הבריטי. לפני שפירסם את ספרו זה כתב כמה רומאנים עתונאיים אקטואליים, בשיתוף עם סופרים אחרים. הפעם עשה את המלאכה בכוחות עצמו. הוא מתחיל את סיפורו בגוף ראשון, כמספר מעשה שהיה, וחותם אותו בתיאור ביקורו בישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים. לאורך כל הספר כולו הוא משתדל לטעת בקורא הרגשה, שמדובר במעשים שאירעו במציאות. כדי ליצור רושם זה, הוא משבץ בסיפורו שפע של שמות, תאריכים ומאורעות אותנטיים, ומשלב אותם באירועים הבדיוניים באופן כזה, שקורא שאינו מתמצא בעובדות, עלול בהחלט לקבל את הרושם, שמדובר בעובדות של ממש. בצד שמותיהם של ניקסון וברז’נייב, הרולד וילסון ווילי בראנדט, ערפאת וחבש, כנפאני וקדאפי, נזכרים בספר בשמותיהם ומצטוטטים בו גם גולדה מאיר ומשה דיין, פרס ואלון, אבא אבן ומאיר כהנא, “דאדו” ואריק שרון. בין המאורעות הנכללים בספר: רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן; מותו של ד"ר עמי שחורי בשגרירות ישראל בלונדון, מהתפוצצות חבילת-נפץ; שלוש מעטפות הנפץ המיועדות לניקסון, שנתגלו בדואר קרית-שמונה; שהיית בנו של הארולד וילסון כמתנדב בקיבוץ; מיבצע הפשיטה הישראלית לביירות ועוד. ניכר, שמחבר הספר “הכין שיעורי בית”, ובצד ביקור בארצות האיזור, בילה גם זמן־מה בארכיון כלשהו, שם עבר על כרך העתונים של שנת 1972, שבה מתרחשת עלילת ספרו. ואין ספק, ששמע וקרא גם על פרופ' ישראל שחק, על דן ורד ועל אודי אדיב, גם אם לא הזכיר אותם בשמותיהם, ועשה בפרשות הקשורות בהם שימוש בדיוני חופשי.

פה ושם מופיעים במהלך הרומאן גם כמה קטעים, המתיימרים להיות אינפורמאטיוויים. בקטעים אלה מספר המחבר לקוראיו, מי היו הצלבנים, מה הם שורשי המתיחות במזרח התיכון, מה זה קיבוץ, מה ההבדל בין ספרדים לבין אשכנזים בישראל ועוד. יש להניח, שרבים מקוראיו ישאבו מן הקטעים האלה לא רק את ידיעותיהם, אלא גם את דעותיהם לגבי הסיכסוך במזרח התיכון. קשה להניח, שהספר יצמיח שונאי ישראל נוספים, אבל מצד שני ברור, שגם ידידים רבים לא יתווספו לנו בזכותו.

אין טעם לפרט את כל סיפור-המעשה של “סאלאדין”. עם זאת, נדמה שכדאי לפרוש את עלילתו בראשי פרקים, כדי שלא תיאלצו להמתין לסרט על מנת לדעת במה המדובר.

בערב חג המולד 1972 מבקר המחבר עם מש־¹…

… בעיר שקטה, רגועה, ללא מתח ויריות!"

אי-הכרת ההווי הישראלי המיוחד מורגשת, למשל, ברגע שמתאר המחבר כיצד השכיל “סאלאדין” לשלוח את כרוזי־המצע שלו לכל מערכות העתונים ולכל כתבי־החוץ בישראל, יום אחד בלבד לפני קיום “מסיבת העתונאים ההיסטורית” שלו. בכך הצליח להערים על שירותי הבטחון הישראליים: העתונאים הזרים יקבלו את הכרוזים בדואר למחרת היום בו נשלחו, שעות מספר בלבד לפני קיום מסיבת העתונאים, ולפני שתהיה לשירותי הבטחון אפשרות להחרים את הכרוזים. אוסמונד התמים שכח, שאינו נמצא בלונדון, שם באמת אפשר לשלוח מכתבים מתוך הנחה שיגיעו לתעודתם ביום המחרת. אבל אצלנו?…

אי־התמצאות באורח החיים הישראלי משתקפת גם במשפט קצר אחר, המופיע בספר. אחר שרב־סרן יעקב נכשל תחילה במאמציו לגלות את מקומם של “סאלאדין”, פרופ' באסם וד"ר הורביץ, הוא יושב בשעת-לילה מאוחרת במשרדו ומצפה לטלפון זועם מהגב' מאיר. אין לו כל ספק, שהגב' מאיר תצלצל אליו עוד באותו לילה, שהרי “מאז ומתמיד היה העונש הניתן בישראל על כשלון צבאי מהיר וחמור”.

נו, שנהיה בריאים…

“7 ימים”, 18.2.77

אוסטין טכסאס¹

הגבר המייצג את קהל שותי הוויסקי הידוע “וייט לייבל” – צייר כושי * שמו של רחובה הראשי של אוסטין בירת טכסאס הוסב מרחוב מס. 19 ל"שדרות מארטין לותר קינג" * הפגנות “הברך הפצועה” סייעו לשיפור מצב אדומי-העור * הנשים ממשיכות להיאבק – בנק מיוחד ללקוחות-נשים, ספרות “נשית” ענפה * הנוער האמריקני מחפש אתגרים חדשים – מיעוטים חדשים להיאבק למען זכויותיהם.

ארצות הברית הזכורה לי, היא ארצות הברית של שנות הששים.

חמש שנים שחלפו עלי כאן, היו מן השנים הסוערות והדרמאטיות ביותר בתולדות מדינת ענק זו:

זמן קצר אחר בואנו, בקיץ 1963, נרצח ג’והן פ. קנדי בדאלאס טכסאס. באותו קיץ ובקיץ שלאחריו החלו לבעור “הגיטאות השחורים” בהארלם וברובע ווטס שבלוס-אנג’לס. מארטין לותר קינג הוביל את “המיצעד על וושינגטון”, והתנועה למען שוויון זכויות לכושים הלכה ונתחזקה מיום ליום. גם רצח “מאלקלם איקס”, מארטין לותר קינג ובובי קנדי לא יכלו לעצור את נחשול התסיסה החברתית, שהלך וגאה מיום ליום. “ילדי הפרחים” ירשו את ה"ביטניקים" קודמיהם, ובצד תנועת המחאה כנגד האפלייה הגזעית², התגבשה גם תנועת מחאה נגד מילחמת וייטנאם והחלו המהומות בקאמפוסים, שנסתיימו לא פעם בשפך-דם.

ארצות הברית אותה עזבנו בשנת 1968 היתה במצב רתיחה, ובאוויר היתה תחושה שמשהו עומד להתפוצץ בכל רגע – אם לא יחולו שינויים חברתיים קיצונים. מדי בוקר נולדו חוקים חדשים ותקנות חדשות, שנועדו להקל את מצבם של הכושים ולפרוץ עוד פרץ בחומות העתיקות של אפלייה גיזעית ודעות קדומות, שנראו במשך דורות כדברים טיבעיים ומובנים מאליהם. ובכל זאת נדמה היה שקצב השינויים המהיר אינו מצליח להדביק את הצרכים. “מי ששאף לנחיריו את ריח החופש – לעולם לא יסכים שיניחו כבלים על ידיו”, שרו זמרי-החופש, ומיליונים הריעו להם לאות הסכמה.

התיאטרון והקולנוע האמריקניים של שנות הששים נתנו ביטוי לאותה תחושה. בקיץ 1964 הופיע לראשונה על בימות אוף-ברודווי כחצי תריסר מחזות זועמים, שהלמו בצופים הלבנים כאגרוף. “אמריקה הלבנה”, “ההולנדי”, “השחורים”, “בלוז למיסטר צ’ארלי” ואחרים… בעקבות ג’יימס בולדווין הופיע לה-רוי ג’ונס, ועל ידו נחשב בולדווין הזועם ל"דוד תום”. שחקנים כושים החלו לדרוש בפה מלא תפקידים בתיאטרון ובקולנוע, ותבעו את זכותם להשתתף בהצגות לא רק בתפקידים של שחורי עור, כאותלו מזה, או כנער-מעלית מזה. “מדוע אין רואים, כמעט, שחקן כושי בדראמות המוצגות בטלוויזיה? מדוע אין מציגים מחזות על חיינו? מדוע אין אף דמות שחורה אחת בכל סירטי הפירסומת ומודעות הפירסומת, שעה שאנחנו מהווים כתשיעית מקהל הצרכנים?”, שאלו.

בסוף שנות הששים החלה תזוזה. פתאום הופיעו שחקנים כושים על מסך הטלוויזיה, ולא רק בתפקידי שוערים ומשרתות. ניתן היה להבחין לפתע בראש שחרחר ומקורזל בתוך כתה של ילדים לבנים, שצולמו במודעת פירסומת. מדי פעם בישרו העיתונים על שחקנית כושית מעולה, המופיע עם להקה לבנה בתפקיד “טהור” כהדה גאבלר או כליידי מאקבת. בערים אחרות הופיעו לראשונה כוכבי ספורט כושים במהדורה המאוחרת של חדשות הטלוויזיה. זה לא היה הרבה – אבל זה היה הישג כביר לעומת המצב, שנתיים שלוש קודם לכן.

הדוגמן השחור של ה"תווית הלבנה"

שמונה שנים חלפו מאז.

כמו קרוב רחוק, החוזר לבקר את המישפחה כעבור שנים, ומבחין מיד כמה השתנו כולם, שעה שבני המישפחה כמעט לא הרגישו בהבדל, משום שהיה הדרגתי – כך גם אנו: דברים רבים, הנראים, כיום, לאמריקנים מובנים מאליהם, משום שהתפתחו לעיניהם שלב אחרי שלב, מפתיעים אותנו פיתאום. כי נעדרנו שמונה שנים. שמונה שנים, בהן נמשכה המהפיכה הגדולה העוברת על הארץ הזאת בקצב מסחרר.

הפתעה ראשונה מסוג זה, אירעה לנו בניו-יורק במטוס לטכסאס. שתי דיילות בלונדיניות חביבות קידמונו בכניסה. וכשהתיישבנו במקומותינו הופיע גם הדייל הראשי – גבר צעיר, נאה, חיכני, שופע אדיבות ובטחון גם יחד.

כושי.

איש מן האמריקנים שבמטוס לא התרגש. עבורם, היתה זו מציאות חיים יומיומית, אליה הסתגלו מזמן. אבל לנו, היה בזה משום חידוש משמח.

המטוס היה שייך לחברת התעופה הגדולה “בראניף”, חברה שמרכזה בטכסאס, בארצות הדרום. רבים מהנוסעים בו היו טכסאנים לבנים, וכמה מהם חבשו לראשיהם מיגבעות רחבות, נוסח לינדון ג’והנסון. בעינינו, נראו בדיוק כפי שנראו תמיד הדרומיים הלבנים, המתנגדים למתן זכויות כלשהן לכושים (אם כי ג’והנסון עצמו היה, כידוע, מן הליבראלים שבנשיאי ארצות הברית). ובכל זאת, איש מהם לא הקדיש תשומת לב כלשהי לעובדה שבמטוס הנוסע לטכסאס והשייך לחברה טכסאנית מופיע במדי הדייל הראשי צעיר כושי, המחלק הוראות לדיילות לבנות, מתבדח בחביבות עם הנוסעים, ומהלך בין המושבים בראש זקוף ובביטחון עצמי רב. לא עוד טבח, מלצר או מדיח כלים, אלא דייל ראשי.

ורק לפני שמונה שנים התרגשו העיתונים מכך שכמה חברות תעופה הסכימו לקבל נערות שחורות עור כדיילות.

תוך כדי טיסה הצצנו בחוברות ובעיתונים. ושוב: כמעט בכל מודעת פירסומת רביעית מופיעים בין המצולמים גם גבר, אשה, ילד או ילדה כושיים. בעיתון של חברת התעופה הדרומית עצמה, על פני עמוד שלם, מופיעה מודעת פירסומת של הוויסקי הידוע “וייט לייבל” (תווית לבנה). ומיהו הגבר שנבחר לייצג את קהל שותי “התווית הלבנה”? – צייר כושי צעיר בשם בארקלי ל. הנדריקס, המצולם במודעה על רקע ציוריו.

המודעה מספרת על גילו, מקום מגוריו, מיקצועו (“צייר, צלם, מדריך לאמנות”), על הישגיו האחרונים (תערוכות חשובות), על הספר האהוב עליו ביותר (ספר שירים של המשורר הכושי לאנגסטון יוז), על תכונותיו (“רגיש. בעל כישרון נדיר להנציח ולהביע רגשות אוניברסליים ביצירותיו”). המודעה אף מצטטת מדבריו (“עבודתי מעניקה לי חופש גמור”. המלה “חופש” אינה קשורה עוד כבעבר, למאבק לשיוויון זכויות). המשקה האהוב עליו? “תווית לבנה”. כמובן.

גם על מסך הטלוויזיה ניתן לראות, כיום, כושים רבים כמעט בכל התוכניות, ואף בסירטוני הפירסומת. ולא רק בסירטוני פירסומת למוצרים המופנים “לשכבות הנמוכות”, אלא גם במוצרי יוקרה. בין הקריינים והפרשנים בטלוויזיה פוגשים מיספר לא קטן של כושים – אם כי מיספרם אינו עומד, כמובן, ביחס ישר לאחוז האוכלוסיה הכושית בקרב תושבי מדינה זו. אבל משהו זז…

אחת מסדרות הטלוויזיה הפופולאריות ביותר, גם על הצופים הלבנים, עוסקת במישפחה כושית, משפחת ג’פרסון העליזה ואוהבת החיים, ובבעיותיה. ומן התוכניות מסתבר שגם לכושים יש “ארצ’י באנקר” שלהם.

מיספר סירטי הקולנוע, שגיבוריהם כושים (בלשים, עורכי-דין, רופאים) רב כיום יותר מאשר באותם ימים, בהם היה סידני פואטייה הכושי היחיד שהופיע בסרטים בתפקידי “אינטליגנט”. גם נער כושי המשמש כגיבור סידרת סירטונים מצויירים – ודמותו רחוקה מאד מדמותו של “כושי סאמבו” התמים, שהופיע בסיפורי ילדותנו.

כשעזבנו את לוס-אנג’לס בסוף שנות הששים קשה היה להאמין שיום יבוא ובמקום ראש-העיר החלקלק, סם יורטי, יעמוד גבר כושי. אבל ראשי ערים כושים כבר אינם מפתיעים, כיום, איש בארה"ב. וכשמדברים על האפשרות של נשיא כושי בעתיד, אין הדבר נראה כה פנטאסטי.

אין זאת אומרת, כמובן, שהכל כשורה, ושכל הלבנים האמריקנים בלעו ברצון את התופעה החדשה, ששמה שיוויון זכויות לכושים. אין ספק, שהאפלייה עדיין נמשכת בצורה גלויה או סמויה בכל פינה, וכי מרבית הכושים גרים עדיין ב"גיטאות" או ברבעים שלהם, ומצליחים לחדור רק לאט לאט לשכונות הלבנות – בדרך כלל, בעזרת ליבראלים יהודים. ואף-על-פי-כן, החוק מקשה היום הרבה יותר על אפלייה גלויה, ומביע תמיכה נמרצת במאבק המיעוטים לשיוויון זכויות. כאשר אתה מחפש עבודה באוניברסיטה, עליך למלא טופס ולציין בו גזע וצבע. מפורטים כתריסר גזעים ומוצאים (“כושי”, “אינדיאני”, “מכסיקני”, “פיליפיני” וכד'), ורק במישבצת האחרונה רשום: “לבן ואחרים”. מועמד כושי, יקבל את המישרה הפנוייה לפני כל מועמד לבן. ואם מדובר באשה כושית – סיכוייה רבים כפליים.

“ההגדה לבית קונטה קינטה”

אחד הסימנים להתקדמות שחלה בדרום ארצות-הברית, קשור בהחלטת עיריית אוסטין (בראשה עומד יהודי בשם פרידמן) להחליף את שם רחוב מספר תשע עשרה, החוצה את העיר לרחבה לא הרחק מבנין ה"קאפיטול" ומן הקאמפוס, ל"שדרות מארטין לותר קינג". מי היה מאמין לפני עשר שנים, כי רחוב ראשי בלב האיזור המכובד ביותר של בירת טכסאס ייקרא על שמו של הכומר הכושי הנודע. אולם הנהלת העירייה לא נסוגה מהחלטתה, ו"שדרות מארטין לותר קינג הבן" הוא אחד הרחובות היפים והרחבים בלב הבירה.

לא כל תושבי העיר שמחו למעשה. רבים מהם מתעקשים לכנות את הרחוב בשם “רחוב מ.ל.ק.” (ראשי תבות של שמו של קינג), כשהם מסתמכים על תקדימים אחרים – נמל התעופה ג'.פ.ק. על שם קנדי, או ספריית ל.ב.ג’יי על שם ג’והנסון. אחרים, הגרים ברחוב או בסביבתו, הודיעו שהם עומדים לנקוט צעדים מישפטיים נגד החלטת העיריה, משום שהשם החדש הוריד באופן דרמאטי את ערך בתיהם. כל חייהם גרו ברחוב בעל שם פיוטי יפה כמו “רחוב מס. תשע עשרה” – ופתאום יבואו ויכריחו אותם לגור ברחוב הנושא שמו של כושי?!

אומרים, שהם מתכוננים להילחם על כך ששם הרחוב יחזור לקדמותו. אבל יודעי דבר טוענים, שזוהי מילחמה אבודה.

ראשי תיבות או לא ראשי-תיבות – כשנשא מארטין לותר קינג את דרשתו הידועה, “יש לי חלום”, האם חלם שיום יבוא ואחד הרחובות המרכזיים בלב בירת טכסאס ייקרא על שמו?

והאם יכול היה לשער בנפשו, גם בשעה שדאה³ על כנפי הדימיון והחזון, כי יום יבוא ובנשף החגיגי לכבוד בחירתו של נשיא ארצות הברית, בן ג’ורג’יה, יופיע סאטיריקן כושי וישא לעיני מצלמות הטלוויזיה ומישפחת הנשיא מונולוג הומוריסטי חצוף על אפלייה גזעית ועל “מיסטר ווייטי” – וכל הקהל, ובתוכו בני העיירה פליינס, ג’ורג’יה, ימחאו לו כף בהתלהבות?

עדות נוספת לניסיונם של אמצעי התיקשורת הממלכתיים לתת יתר ביטוי לעשרים מליון הכושים החיים כיום בארצות הברית ניתנה לאחרונה, כשהחלה רשת הטלוויזיה אי.בי.סי. לשדר מדי ערב, משך שמונה ערבים רצופים, את סידרת הענק שלה, “שורשים”, הפורשת סיפורה של מישפחה כושית משך תקופה של יותר ממאה שנים – משנת 1750 ועד תום מילחמת האזרחים בין הצפון לדרום.

כל אחת משמונה תכניות “שורשים” אורכה שעתיים ברציפות – יותר מסרט קולנוע רגיל, כלומר: במשך שמונה ערבים רצופים מקרינה הרשת שש-עשרה שעות של אפוס ציבעוני גדול – מיבצע חסר-תקדים, עד כמה שידוע לנו – כדי לספר את “ההגדה לבית קונטה קינטה”.

השם “שורשים” מוכר כיום לרבים מתושבי ארצות הברית, ובעיקר לאוכלוסייה הכושית. כך נקרא הרומאן האפי המצליח של המחבר הכושי אלכס היילי, שהפך לרב מכר נוסח “אכסודוס”. מה שעשה ליאון יוריס לסיפור של ישראל וג’יימס מיצ’נר לסיפוריהם של ארצות ותרבויות אחדות עשה היילי לבני גיזעו בארצות הברית – הוא כתב סאגה על חיי שלושת הדורות הראשונים של מישפחתו בארצות הברית, עד לרגע בו נשתחררו מן העבדות.

החיפוש אחר שורשים הביא את היילי בשנת 1964 לארכיון הלאומי בוושינגטון, שם ניסה לגלות שמותיהם של אבות אבותיו, שהובאו לדרום ארצות הברית בספינת עבדים מאפריקה. לאחר חיפושים ממושכים נתקל, סוף-סוף, בשם שהיה מוכר לו: “טום מאריי, שחור, נפח. אשתו איירין… ילדים”.

היילי זכר שדודתו בת השמונים, ג’ורג’יה, נהגה להזכיר את שמו של טום הנפח כבן-המישפחה הראשון שהגיע לארצות הברית מאפריקה. בילדותו, בשיבתו על מירפסת הביקתה הקטנה בטנסי בלילות הקיץ הארוכים, היה מאזין לאגדות המישפחה, שסופרו באיטיות ובפרוטרוט מפיה של הדודה. עתה, לאחר שגילה את השם בארכיון, חזר היילי לעיירה הקטנה בטנסי, כדי לשמוע מפי דודתו פרטים נוספים. ממנה למד כי שמו האפריקני של סבי-סבו היה “קינטה”. מנין הגיע לאמריקה? – זאת לא יכלה הדודה הישישה לספר.

היילי נכנס לאמביציה. במשך שתים עשרה⁴ שנים חקר את תולדות מישפחתו והגיע עד לכפר הקטן באפריקה, ממנו נחטף סבי-סבו באמצע המאה השמונה עשרה על ידי “החוטפים”, סוחרי העבדים. פרופסור לשפות אפריקניות גילה לו, כי השם “קינטה” ואחרים מן ההגיים המוזרים שעברו במישפחה מדור לדור אפייניים לשפת המנדיקה שפתו של שבט המנדינגו שבגאמביה. היילי לא התעצל, נטל עמו סטודנט אפריקני כמתורגמן ויצא לגאמביה, לחפש בין הכפרים הקטנים שלגדות הנהר את המקום בו נולד וגדל סבי-סבו, לפני שנחטף לספינת העבדים.

“זאת היתה חוייה מיוחדת במינה”, מספר היילי. “הייתי הכושי האמריקני הראשון שהגיע לכפרים הללו, ובני הכפרים התבוננו בי כאילו הייתי יצור מן הירח. באחד הכפרים הובאתי לפני זקן השבט, המספר את תולדות השבט – כשהוא מפרט שם כל אב-מישפחה, ומציין שמות כל ילדיו, נשותיהם, וילדיהם, ואת כל ילדיהם אחריהם. עד שהגיע לשמו של אחד מבני השבט, אומורו, שנשא לאשה את בינטה, אשר ילדה לו ארבעה בנים – קונטה, לאמין, סוואדו ומאדי. וכשהיה קונטה בן שבע-עשרה, מיד אחרי שעמד ב’בחינת הבגרות' של השבט, יצא לקושש עצים ביער – ומאז נעלמו עקבותיו”.

“לשמע הדברים הללו”, סיפר היילי, "עברה בי צמרמורת. הרי זה בדיוק מה שסיפרה לי דודה ג’ורג’יה הישישה על סבי-סבי, קינטה, שנחטף מן היער בגיל שבע עשרה, כשיצא לקושש עצים, כדי להכין תוף-צעצוע לאחיו הצעיר. בעזרת המתורגמן סיפרתי את הדבר לזקן השבט. גם הוא נדהם. לאחר למעלה מ-260 שנה נפתרה, סוף-סוף, חידת היעלמות קונטה קינטה הצעיר מן היער.

“תוך שעה קלה עברה בכל רחבי היער השמועה, שהגיע קרוב-מישפחה, בן למישפחתו של קונטה קינטה הנעדר. כשיצאנו מהכפר ועברנו בלאנד-רובר שלנו דרך הכפר הסמוך, כבר עמדו כמאתיים בני הכפר ליד הדרך, והריעו לכבודי: מיסטר קינטה! מיסטר קינטה! זקנות ניגשו אלי כדי לגעת בי וחיבקוני, כאילו פגשו בן-אחות אובד שחזר הביתה. בדרך כלל איני סנטימנטאלי. אבל ברגע ההוא בכיתי כמו ילד קטן”.

מאבק למען שיוויון לנשים

כעשר שנים נוספות חלפו עד שהיילי סיים את הרומאן עב-הכרס, הפותח בלידת קונטה קינטה בכפר הקטן שלגדות נהר גאמביה. הספר נתקבל בהתלהבות על ידי הבקורת, אך יותר על ידי בני הקהילה הכושית בארצות הברית. “החזרת לנו את גאוותנו… גילית לנו את שורשינו”, כתבו קוראים רבים להיילי. הוא פירסם עתה – עם הקרנת הסידרה מעל המסך הקטן – כללים אחדים, שתוקפם יפה לא רק לבני המישפחות הכושיות בארצות הברית, אלא גם לגבינו:

* אמריקנים רבים, בעיקר צעירים, מוטרדים לא פעם על ידי תחושה של חוסר שורשים. ניתן לפתור בעייה זו אם מישפחות יעשו שלושה דברים פשוטים אלה:

* חקור את זיקני המישפחה בדבר זיכרונותיהם על תולדות המישפחה וראשוניה. העלה את הדברים על כתב. שלח העתקים לכל בני המישפחה.

* אתר ושמור ארגזים ומיזוודות ישנות, המאוחסנים בעליות-גג ובמרתפים. אחדים מהם מכילים מיסמכים וחפצים הקשורים בתולדות המישפחה, ואם יאבדו – לא יימצא להם תחליף לעולם.

* קיים פגישות מישפחתיות שנתיות. פגישות כאלה חשובות בעיקר לגבי צעירי המישפחה, שיוכלו להרגיש בעזרתן תחושה של השתייכות גאווה וכבוד עצמי.

נדמה שהדברים תקפים גם לגבי כל מישפחה ישראלית, בין אם מן “הישוב הישן”, ובין אם מישפחת עולים, שהגיעה ארצה מאחת הגלויות. בתקופה בה מנסים כולם להידמות זה לזה בלבוש, באורח דיבור ובסיגנון חיים יש ב"שורשים" משום תיזכורת חשובה, שכדאי לשים אליה לב.

המיעוט הכושי, המהווה יותר מעשרה אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, אינו המיעוט היחידי שחל שיפור במצבו. זכור, המאבק הקולני של מארלון בראנדו לעזרת האינדיאנים, והפגנות “הברך הפצועה” סייעו גם הן לא מעט לשפר את מצב אדומי-העור בשמורות ומחוצה להן. כל איזור בארצות הברית מתמודד גם עתה עם בעיות המיעוטים שלו – הפורטו-ריקאנים במיזרח, המכסיקאנים במערב ובדרום. ויש, כמובן, מיעוט המורכב מבני המיזרח הרחוק – סינים, יפאנים, קוריאנים וויטנאמים. את היהודים אין מונים עוד כמעט בין המיעוטים המקופחים. הם נחשבים כבר מזמן כחלק מהמימסד הלבן. ומיספר השמות והגיבורים היהודיים בסיפרות, בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה ובהומור הוא מעל ומעבר לכל פרופורציה לגבי חלקם באוכלוסיה.

בשנים האחרונות, התפתחה באמריקה רגישות גם לגבי מיעוט אחר – מיעוט, שהוא למעשה רוב. הכוונה לנשים. בכל חנות ספרים, בה ניצבים הספרים על מדפים כשהם ממויינים לפי נושאים, ניתן למצוא מדף עמוס של סיפרות לוחמת למען שיוויון זכויות לנשים. המאבק עדיין נמשך, ובכל יום ניתן לשמוע כיצד מדגישים שוב את חוק היסוד האמריקני לפיו אסורה כל אפלייה לא רק בשל דתו, גיזעו וציבעו של האדם, אלא גם בשל מינו.

שיוויון זכויות גם למעשנים

אבל מסתבר שלאחרונה צץ בארצות-הברית, מיעוט חדש, שגם הוא נאבק עתה על זכויותיו. נתקלנו לראשונה בסימני המאבק הזה כבר בנמל התעופה בניו יורק. בעודנו יושבים באולם ההמתנה של נמל התעופה, ראינו שתי נערות סובבות בין הנוסעים ומחתימות על פטיציה. על חולצותיהן התנוסס כפתור עגול גדול, עליו כתובות באותיות אדומות המלים “שוויון זכויות”. רק כשהתקרבו אלינו, ראינו מה כתוב מתחתן: “שוויון זכויות – למעשנים”.

השתיים סובבו בין הנוסעים הממתינים באולם, וניסו להחתים את כל הנוסעים המעשנים על פטיציה, הדורשת שוויון זכויות מלא למעשנים. כידוע, נחלקים כיום מקומות הישיבה במטוסים לאיזורים, שרק באחד מהם מותר העישון. עתה נחלצו המעשנים להשיב מילחמה שערה. האם החוקה אוסרת להפלות אדם בשל דתו, גיזעו ומינו – מדוע יפלו אותו לרעה בשל הרגליו ותחביביו?

רק מעטים מבין הנוסעים שהיו באולם חתמו על הפטיציה, ואלה שעשו זאת צירפו לחתימתם ברכה קולנית מקרב לב. מרבית הנוסעים הנידו בראשם באדיבות לשלילה, שעה שקרבו אליהם שתי הבנות. “אין לנו כלום נגד שיוויון זכויות”, אמרה אחת, “אבל לא על חשבון הבריאות שלנו”.

בשבילנו, היה הדבר חידוש. מראה שתי הבנות, הנושאות תג הזכיר לנו מאבקים חריפים יותר. האומנם מצאו להם “אוהבי-המחאה” שדה חדש להתגדר בו, אחרי שפג החידוש במאבקים האחרים? ואולי אין מאבקן תמים כל-כך, והוא ממומן על ידי חברות הסיגריות, המעוניינות, בפליטת עשן רבה ככל האפשר?

שאלנו אחת מן הבנות, תחילה סירבה להגיב. אחר כך הודתה, שהיא עצמה אינה מעשנת. אבל אין הדבר מפריע לה להחתים אחרים על פטיציות למען שיוויון זכויות למעשנים.

עוד פרנסה קלה – של סטודנטים…

התרשמותנו הראשונה, מעידה שאכן, חל שינוי רב בגישת האמריקנים לעישון.

אין עוד למצוא בין סירטוני הפירסומת בטלוויזיה, את הסירטונים שזכרנו על סיגריות “מארלבורו” ועל טבק וירג’יניה. הפירסומות לסיגריות, פשוט, נעלמו מן המסך הקטן.

השלט “נא לא לעשן”, או “העישון אסור כאן” מופיע כימעט בכל מקום. לא רק על קירות סיפריות או חדרי הרצאות באוניברסיטה, אלא גם על דלתות מישרדים רבים, ואפילו חנויות. לא פעם כתובים הדברים בלשון חד-משמעית: “העישון מעבר לדלת זו אסור בהחלט”. נעימה אחרת לחלוטין, תוקפנית פחות, מופיעה בשלטים רבים, הצמודים בנעץ לדלתות או לכתלים: “תודה על שאינך מעשן. האגודה האמריקנית למילחמה בסרטן”.

הטפת “ילדי הפרחים” של שנות הששים לאוכל צימחוני ולמזון אורגאני עשתה גם היא את שלה. מיספר חנויות “המזון הבריא” והמיסעדות הצימחוניות גדל במידה ניכרת. העתון “חדשות אמא אדמה”, המטיף לאכילת מזון אורגאני, ללא תוספת כימיקאלים, ציבעי מאכל וחומרים משמרים, נמכר כימעט בכל חנות עיתונים.

גם על דלתות הכניסה לכל בית ספר יסודי או תיכון מודפסת הכתובת: “העישון מעבר לדלת זו אסור בהחלט”. כתובת זו אינה מכוונת למורים בלבד. היא מכוונת גם לתלמידים.

מה עושים התלמידים? ניתן לראות זאת עם בוקר, כשחולפים על פני בתי-הספר ורואים את התלמידים עומדים בחוץ וממתינים לצילצול הכניסה, כשהם מחזיקים סיגריות בידיהם ומעשנים בפרהסיה. המורים עוברים על פניהם, ואינם מעירים להם דבר.

כל עוד אין הם מעשנים מעברה השני של הדלת…

15.4.1977

“7 ימים”

כאשר נכנס ג’ימי קרטר לבית-הלבן, הופקד מיפעל-הבוטנים המשפחתי בידי בילי. האח הצעיר מצליח בתפקיד, אך מעדיף לשבת בתחנת-הדלק שלו, ללגום בירה ולהביע דעתו על כל דבר שבעולם – במלים חריפות בנות ארבע אותיות. לאמריקה יש עתה “גיבור עממי” חדש וכל עיתונאי מוכן לערוך ראיון פיקנטי עם אחיו העליז של ג’ימי קרטר.

מן הרגע בו נבחר ג’ימי קרטר כנשיא ארה"ב הוא עשה הכל להוכיח לאיש שברחוב כי הוא “אחד משלנו”. צעידתו המפורסמת ברחובות וואשינגטון ביום ההכתרה, התעקשותו לשמור על כינוי-החיבה שלו גם בטקס הרשמי, נשיאת מזוודותיו במו ידיו, לבושו הבלתי-פורמאלי בהופעותיו בטלוויזיה, שיחות הטלפון החברה’מניות שלו ועוד ועוד – כל אלה נועדו לנטוע בלב האמריקני הפשוט את התחושה שהאיש היושב ב"בית הלבן" הוא אדם כמוהו, אחד העם. וכמו שאמרו כאן כשהוכתר ג’ימי קרטר לנשיא: “העובדה שג’ימי הפך לנשיא, מוכיחה שבארצות-הברית אכן יכול כל אחד להיות נשיא”.

קרטר מכיר את נפש העם שבראשו הוא עומד, ומודע מאוד לכך שכל מחווה בלתי-מכופתרת שלו מגבירה את תחושת האהדה וההזדהות שרוחש לו האמריקני ברחוב. אך בה בשעה הוא גם מודע לכך, שבחודשים האחרונים זוכה לפופולאריות דומה אזרח אמריקני אחר, ההולך והופך כאן ל"גיבור לאומי". אזרח זה מוכר לג’ימי קרטר היטב: גם הוא בא מן העיירה הקטנה פליינס שבג’ורג’יה; גם הוא עוסק במכירת בוטנים; וגם הוא מחייך בפה חושף-שיניים – חיוך האופייני כל כך למשפחת קרטר.

זהו, כמובן, “האח בילי” – בילי קרטר, אחיו הצעיר של הנשיא, המצליח לא פעם “לגנוב את ההצגה” מאחיו היושב ב"בית הלבן".

תחילה התייחס ג’ימי בחיוך לפופולאריות הרבה של “בילי הנער”. כשנשאל למחרת צעדתו המפתיעה ביום ההכתרה, מה היתה תגובת הקהל, סיפר, כי שמע אנשים רבים אומרים: “הנה צועד אחיו של בילי”.

אולם בשבועות האחרונים, החלו כמה מיועציו הקרובים של הנשיא לחוש, כי הבדיחה ששמה בילי מתחילה להיות רצינית. מתחילת מירוצו של קרטר לנשיאות, רבים מצאו בו דימיון רב לג’ון קנדי, וטבעי הדבר ש"האח בילי" מזכיר את אחיו הצעירים של הנשיא הנרצח – בובי או טד. איש באמריקה אינו מדבר ברצינות על הקאריירה הפוליטית הצפויה לבילי קרטר; אולם הפופולאריות שלו הולכת וגדלה, ומתחרה בזו של אחיו המפורסם.

חומר מצויין לקומיקאים

בילי הוא “טיפוס” אמיתי – משעשע, שופע הומור, ארצי, לבבי – ואמריקה אוהבת “טיפוסים” כאלה. אחת לכמה שנים היא מאמצת לה דמות של “גיבור עממי” והופכת אותו כמעט לאליל. פעם מדובר בשחקן בייסבול עסיסי או בקומיקאי חד-לשון: פעם – בקאובוי או זמר-עם בעל פני-ילד; ופעם – בכוכבנית הוליבודית בלונדינית ושופעת-איברים. לא תמיד מצטיין “טיפוס” פופולארי זה בפיקחות או באנינות-טעם, ולעתים אין הוא תופש אפילו את הבדיחות הנאמרות אודותיו. אפילו סגן-נשיא כספירו אגניו – שהיה סגנו של ניכסון – הפך כאן לבדיחה בפיהם של סאטיריקנים, קומיקאים וקאריקטוריסטים, המשוועים כל הזמן לפרצוף חדש ולחומר חדש, ומנצלים בהנאה כל הזדמנות לרענן את הרפרטואר שלהם. בילי קרטר משמש להם כיום נושא מצויין. די בהזכרת שמו של בילי כדי לעורר בקהל צחוק בריא. ואם מוסיפים מיד גם את שמה של איימי בת התשע, בתו הממושקפת, חובבת-הספרים של הנשיא, גוברת עוד יותר עליצות הקהל.

באנגליה די להזכיר את המלים “הנסיכה אן”, ומיד עולה חיוך-של-לגלוג על שפתי השופעים. הנסיכה חובבת-הסוסים, שאינה מגלה אנינות-טעם בתלבושותיה ובעיסוקיה התרבותיים, נבחרה כבר לפני שנים כקורבנם של הסאטיריקנים, הרוצים לנגח את בית המלוכה וחוששים לפגוע במלכה עצמה.

שתי בנותיו של הנשיא ג’ונסון זכו כאן בשעתן ליחס דומה. מובן שאין אמריקני שאינו מזהה כיום מיד את קלסתר פניה של איימי קרטר, שמאז חגיגות ההכתרה, הפכה לילדה המפורסמת ביותר באמריקה מאז שירלי טמפל. שמה קשור בשפע של בדיחות ועקיצות; אך אלה נאמרות בדרך כלל מתוך חיבה לילדה קצרת-הרואי, שנראתה מסכנה למדי בשעה שהוריה גררו אותה מטקס אל טקס ומנשף אל נשף ביום ההכתרה.

כשבישרו העתונים, כי ג’ימי קרטר החליט לשלוח את איימי לבי"ס רגיל, הגיב הקומיקאי-המראיין ג’וני קארסון בתוכנית הטלוויזיה שלו: “שמחתי לשמוע שהנשיא מצא בית ספר מתאים לאיימי. עכשיו לא נותר לו אלא למצוא בי”ס כזה גם לבילי".

איך הגיב בילי על העקיצה? נשאל בילי על כך ע"י עיתונאי בתחנת הדלק שלו בפליינס. בילי חייך את חיוכו המוכר כל-כך, פתח עוד פחית בירה ואמר בעליצות: “אותי – לבית-הספר? אמא שלנו מתפארת, אמנם, בכך שהייתי אחד התלמידים הטובים ביותר בבית-הספר. אבל שוב היא מחליפה אותי בג’ימי. היינו עשרים וששה תלמידים בכיתה, וכשעשו דירוג לפי הציונים זכיתי אני במקום ה… עשרים וחמישה”.

עד לבחירתו של ג’ימי קרטר לנשיאות, היה בילי אזרח דרומי אלמוני, המוכר רק לקומץ סוחרי-בוטנים ונהגים בעיירה המנומנמת, פליינס. תחנת הדלק הקטנה שלו במרכז העיירה הזעירה, היתה מפורסמת בקרב הנהגים לא בשל איכות הדלק שלה, אלא בגלל הכמויות העצומות של פחיות-בירה, העומדות לפיתחה, ועוד יותר, בשל הכמויות האדירות של בירה, אותן רוקן לתוך לועו בעל-התחנה בכבודו ובעצמו.

“השלט בראש התחנה מודיע שזוהי תחנת-דלק”, מתלוצץ בילי, “אך לפעמים נדמה לי, שאני מוכר יותר בירה מאשר דלק. יש נהגים המבקשים ממני למלא את המיכל, ואיני יודע לאיזה מיכל הם מתכוונים – למיכל הדלק של המכונית, או למיכל הפרטי שלהם”.

הלצות על חשבון המשפחה

כשהחל ג’ימי לרוץ לנשיאות ביקש מבילי לנהל את המפעל המשפחתי לגידול בוטנים ושיווקם – מפעל לא קטן, עם מחזור כספים נכבד למדי. המורה לחשבון של בילי היה מן הסתם, מתגאה בו, אילו ראה כיצד הצליח תלמידו להשתלט על ניהול המפעל. אולם בילי המשיך להעדיף את תחנת-הדלק, שם יכול היה להתלוצץ עם הזבנים והנהגים, להפריח את אמרי-השפר שלו, ובעיקר – ללגום בירה.

אילו הפסיד ג’ימי קרטר בבחירות המוקדמות – קרוב לוודאי שבילי לא היה מתגלה לעולם כ"כוכב". יש להניח שאלפי “טפוסים” כמוהו, ואולי רבבות, מצויים כיום בכל רחבי ארה"ב, וכל אחד מהם מוכר רק לחוג מצומצם של בני עיירתו. אולם ברגע שהחל לזרוח כוכבו של ג’ימי קרטר, ועיתונאים ואנשי טלוויזיה החלו נוהרים לעיירה פליינס, כדי לראות את כור-מחצבתו של המועמד לנשיאות, התנפלו על בילי כמוצאי שלל רב. איזו מציאה! אחיו הצעיר של הנשיא, הדומה לו מאוד בחיצוניותו ובעיקר בחיוכו, והוא “טיפוס” ארצי ושורשי כל-כך, מוכר דלק ומוכן להתלוצץ עם כל אדם… ובילי היה מוכן להתלוצץ עם כל אחד, ולהשמיע בדיחות והלצות אפילו על חשבון בני משפחתו ואחיו ג’ימי.

“יש לי אמא שהצטרפה ל’חיל השלום' בהיותה בת ששים ושמונה”, הצהיר בילי בחיוך רחב. “יש לי אחות מטיפה המתיימרת לרפא חולים, ואחות אחרת, החובשת קסדה ורוכבת על אופנוע. יש לי אח, החושב שיהיה נשיא ארה”ב. זאת אומרת, שאני נשארתי האדם הנורמאלי היחידי במשפחה…"

מה שכבש את לבם של אנשי התקשורת שנזדמנו לפליינס, היתה התנהגותו החופשית של בילי ודרך התבטאותו העסיסית, שאילצה אותם, לא פעם, למחוק מלים מפולפלות בנות ארבע אותיות מן הראיונות המוקלטים. “כשניהל ג’ימי לא מכבר, את שיחות הטלפון הגלויות שלו עם האזרחים האמריקנים, ישב לידו איש תחנת הטלוויזיה, שהיה מוכן למחוק מן הטייפ כל מלה גסה או מחוצפת שהיתה עלולה להאמר על ידי אחד האזרחים המטלפנים. למרבה המזל, לא היה צורך להשתמש בכפתור המחיקה אפילו פעם אחת. אילו בילי היה מנהל שיחה כזאת, היו צריכים ללחוץ כל הזמן על הכפתור. לא בגלל הגסויות של המשוחחים מעברו השני של הקו, אלא בגלל המלים המפולפלות שהיה משמיע בילי עצמו”, התלוצצו כאן העיתונאים למחרת “יום הטלפונים” של ג’ימי.

ג’ימי קרטר ואמו עשו הכל כדי לשפר את דימוי המשפחה, וכדי להציג עצמם כאנשים מאמינים, המבקרים בקביעות בכנסייה ונוהגים בצניעות וביראת-שמים (פרט לאותו ראיון אומלל ב"פלייבוי"). אולם בילי ציפצף לאורך כל הדרך על הדימוי החסוד של משפחת קרטר. “הצטרפתי לכנסיה הבאפטיסטית בפליינס בשנת 1949, לפני עשרים ושמונה שנה. מאז חזרתי אליה רק חמש פעמים – לטקסי ההטבלה של ילדי”, הוא מתפאר בפומבי. כשנשאל לאחרונה מה דעתו על פיטורי הכומר של כנסיית פליינס על-ידי בני העיירה (על שהסכים לקבל לקהילה אזרח כושי), לא היסס בילי לומר בחריפות: “לדעתי היה צריך לעשות לאזרחיה הנוצרים של פליינס מה שעשו פעם לנוצרים – להשליך אותם שוב לאריות”.

בעוד ג’ימי משתדל להבליט בכל מקום את העובדה שהוא מתנזר ככל האפשר ממשקאות חריפים הפכה פחית הבירה לסמל המסחרי של בילי. וכשאינו שותה – הוא מעשן. “אני מוכן לשתות כל דבר עם כל דבר. אין זה משנה לי מה, או מה השעה. אני יכול לרוקן ארגז של בירה, ואינני מרגיש רע אחר-כך”, מתפאר בילי, ואינו שוכח לעקוץ את אחיו המתחסד: “ג’ימי נהג לשתות משקאות חריפים, עתה הוא נשיא, אז הוא שותה רק סקוטש. מעולם לא נתתי אימון בבן-אדם ששותה סקוטש”.

מאות תיירים טורדניים

מן הרגע בו גילו העיתונאים והצלמים את בילי קרטר בתחנת הדלק שלו – הוא הפך ל"כוכב". כמעט לא עבר יום, בו לא נראה חיוכו הלבבי על המסך. בילי רואיין על כל נושא שבעולם, ולרוב לא איכזב את מראייניו והשמיע “פנינים” ששיעשעו את המראיינים והצופים גם יחד. “אינני משכיל גדול, אם כי אני אוהב מאוד לקרוא ספרים”, הודה. "בעצם, אני ‘אדום-עורף’ טיפוסי (כינוי רווח כאן המקביל ל"פלאח" שלנו – שעורפו אדום מן השמש – ד.א.). לא במקרה מכנים אותי ‘אמריקאי טיפוסי’. תוכלו למצוא אצלי את שלושת הצבעים של הדגל האמריקאי: יש לי עורף אדום, גרביים לבנות ואני שותה בעיקר את הבירה ‘הסרט הכחול’ ".

בתחילה נהנה בילי ממעמדו החדש. התור לפני תחנת הדלק שלו הלך והתארך. במקום עשרים או שלושים מכוניות שהיו מגיעות להצטייד בדלק בימים שלפני הנשיאות, הגיעו לעיירה פליינס, מדי יום, מאות מכוניות של תיירים. נהגיהן העדיפו לחכות חצי שעה ויותר – במקום לפנות לתחנת הדלק שממול, הריקה ממכוניות – ובלבד שיוכלו לראות מקרוב את בילי המפורסם, לומר לו כמה הוא דומה לאחיו ולשמוע אחת מהלצותיו התכופות.

“הדבר היחיד שיש לי נגד ג’ימי אחי”, מתלוצץ בילי, כמעט ברצינות, "הוא שלא נולד באטלנטה. אילו היה נולד שם, היו כל התיירים נוסעים לשם, לראות את המקום בו נולד, ופליינס הקטנה היתה נשארת שקטה כמו מקודם. היום קשה לי לצאת מהבית וללכת לתחנה, מבלי שמאות תיירים טורדניים יעצרו אותי בדרך, ילחצו את ידי ויאמרו לי כמה החיוך שלי דומה לזה של אחי. נכון שהתור הגדול בתחנה מגדיל את מחזור הכספים. אבל תאמינו לי: הייתי מוכן לוותר עוד היום על כל הבאלאגן הזה, ולחזור אל הימים היפים ההם, כשאפשר היה לשתות בירה בשקט, מבלי שיצלמו אותך באלף מצלמות בכל פעם שאתה פותח עוד פחית.

כיוון שהפך ל"גיבור לאומי" – החל בילי לקבל הזמנות להופיע באירועים שונים מחוץ לפליינס, כל ארגון וכל מועדון ספורט החליטו ליהנות מן העובדה שכוכב פופולארי כמוהו יהיה אורח הכבוד שלהם, ובעיקר כשהתענוג אינו עולה להם פרוטה. “יש אנשים שאוהבים לטייל בעולם ולטוס. אני שונא מטוסים, ומשתדל תמיד להרדם לפני שהמטוס ממריא, שלא אראה כיצד הוא מתרומם”. מתוודה בילי. “בכלל, אני לא אוהב להגיע למקומות שמשם אי-אפשר לחזור בערב הביתה, לפליינס”. אף-על-פי-כן התקשה בתחילה לסרב למבול ההזמנות שנחת עליו. חברי מועדון ספורט גדול בצפון ארה"ב, שהיו נוהגים מדי שנה להזמין לנשף השנתי שלהם כוכב מפורסם, וזאת, תמורת תשלום נכבד, קפצו על המציאה והזמינו את בילי לשאת את דברי הפתיחה – חינם אין כסף. בילי הסכים לבוא, וכשראה לפניו את האיטצדיון הענק והמאוכלס הסתפק בנאום קצר ביותר: “כידוע לכם, אני מן הדרום. ועלי להודות שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה ‘יינקים’. אינני יודע לנאום. לכן אעשה את הדבר היחידי שבו אני מצטיין” – וכאן שלף מאחורי הדלפק פחית בירה של “הסרט הכחול” ורוקן אותה בלגימה אחת.

הקהל הנרגש קם על רגליו ומחא לו כפיים בעמידה במשך חמש דקות רצופות…

לנוכח הפופולאריות הרבה של בילי היה ברור לכל ש"בילי הבדרן" עשוי להכניס למשפחת קרטר יותר כספים ממפעל הבוטנים ותחנת הדלק גם יחד. היתה זו רק שאלה של זמן. ואמנם, לא מכבר, פירסמו העיתונים כי לבילי קרטר יש מעתה סוכן מיוחד, המטפל בכל הופעותיו ומקבל הזמנות והצעות. לא עוד הופעות חינם וראיונות חינם. כל המועניין בהופעה של בילי או בשיחה מוקלטת עמו, מתבקש לפנות אל הסוכן ויקבל פרטים אודות התעריף.

כשנשאל ג’ימי על “התמסחרותו” של אחיו הצעיר הגיב, כדרכו, בבדיחה: “הלוואי והיה לי סוכן שכזה” (הוא לא שמע, כנראה, על כך שהיו בוואשינגטון ובמקומות אחרים מדינאים שגבו כספים באמצעות סוכן עבור הופעותיהם וראיונותיהם!). אבל יודעי דבר אומרים שג’ימי מתחיל להיות מודאג למראה הצלחתו של בילי, המצליח לא פעם לגנוב ממנו את ההצגה, “אני רק מקווה שבילי לא יתחיל להופיע בלאס-וגאס”, העירה גם האם, הגאה בדרך כלל בילדיה. אבל כל מי שמכיר את עולם השעשועים האמריקאי, לא יתפלא כלל לראות בקרוב את שמו של בילי קורץ למרחקים מעל גגו של אחד מבתי הקאזינו הגדולים בעיר ההימורים.

“אלוף הדיבור הבוטה”

בכל פעם שעולה נשיא חדש לנשיאות מופיע כאן גם ספר, הנושא את הכותרת: “אמרי שנינה וחוכמה של הנשיא החדש”. קנדי היה בין הראשונים שזכו לסיפרון כזה, שכלל רבות מן ההלצות והעקיצות שהשמיע בעת כהונתו. גם ג’ונסון חובב ההלצות הונצח בספר כזה. כשבחר ריצ’ארד ניכסון את ספירו אגניו כסגנו, הזדרז עתונאי זריז ובעל הומור להוציא לאור ספר כיס בשם “אמרי שנינות וחוכמה מפיו של ספירו אגניו”. כל מי שמיהר לרכוש את הספר ולפתוח אותו גילה כי כל עמודי הספר נותרו ריקים, ולא במקרה…

כשנתפרסמה שערוריית ווטרגייט התלוצצו העיתונאים כי את “דברי שנינותו ופקחותו של הנשיא ניכסון” יוציאו לאור לא כספר, אלא בהקלטה על טייפ… עתה, עם עלייתו של קרטר לנשיאות, ציפו הכל לראות מי יהיה הראשון שיוציא לאור ספר על אמרי השפר של קרטר. ואכן, שבועות מעטים לאחר הכתרתו, הופיע בכל דוכני הספרים ספר כיס כזה, אולם בהבדל קטן. שמו: “כוחם של אדומי העורף – אמרי שנינות וחכמה מפיו של בילי קרטר”.

כן, גם בזה הצליח בילי להקדים את אחיו. בשער הסיפרון, שלוקט ונכתב בידי ג’רמי ריפקין וטד הווארד, מופיע דיוקנו של בילי בתנוחה אופיינית – יושב על ארגז של בירה בתחנת הדלק שלו, בידו האחת פחית בירה ובשניה הוא מסמן בידו את סימן הניצחון של צ’רצ’יל (בדרך-כלל הוא מצטלם כשהוא מסמן בידיו תנועות יותר מגונות!)

הספר נערך ויצא לאור עוד בטרם מינה בילי סוכן לטפל בעסקיו. משום כך, אין לראות בו שותף להכנת הספר, או אדם האחראי לתוכנו. אולם שני העתונאים הזריזים, שנעזרו בשתי מזכירות חרוצות, הצליחו ללקט מתוך העיתונים והראיונות המשודרים שלל אמרי-שפר של בילי על נושאים שונים, ולהדפיס אותם בצד עשרות צילומים של בני משפחת קרטר. הספר הפך מיד לרב-מכר, והוא מוצב בסופרמרקטים ליד הקופה, בצד “שבועון הטלוויזיה”, ומוצא את דרכו כמעט לכל שקית מיצרכים של הלקוחות.

בהקדמתם מגדירים שני המחברים את בילי קרטר “כגיבור העממי החדש של אמריקה… פילוסוף-מלך… אלוף הדיבור הגלוי והבוטה… האיש היחידי בעולם היכול לנצח את מוחמד עלי לא באגרוף, אלא בחדות הלשון”.

מן הספר מסתבר, כי בילי נולד בפליינס ב-29 במארס, 1937, לפני 40 שנה – ילדם הרביעי והאחרון של ליליאן וארל קרטר. הוא נקרא ביל¹ על שם סבו, שנהרג בפליינס ב-1903 בקטטת רחוב עם יריב לעסקים, שהיתה קשורה במאבק על בעלות על… שולחן כתיבה קטן.

בשנת 1955 סיים בילי את לימודיו בביה"ס שבפליינס (בו, כאמור, לא היה תלמיד מצטיין), והתגייס מייד ל’מארינס', שם שירת ארבע שנים. הוא לא השתתף בשום קרב, אך היתה זו הפעם הראשונה – וכמעט האחרונה, עד כה – בה יצא הרחק מפליינס. את מרבית שירותו עשה ביפאן ובארצות אחרות במזרח הרחוק. איך התרשם? “יש שם נופים לא רעים. אבל הבירה שלהם מחורבנת”.

בשנה בה סיים את לימודיו והתגייס לצבא, נשא לאשה את חברתו מילדות, סיביל. הנישואין נערכו בעת חופשתו הראשונה מבסיס הטירונים. הוא היה אז בן שמונה-עשרה. סיביל? בת שש-עשרה. תוך פחות משנה נולד ילדם הראשון, ואחריו באו עוד חמישה ילדים.

כעבור ארבע שנים, כשהשתחרר מהצבא ניסה בילי במשך תקופה קצרה ללמוד באוניברסיטה של אטלנטה. לאחר שנכשל חמש פעמים רצופות בבחינה באנגלית, נאלץ לעזוב את האוניברסיטה. הוא חזר לפליינס והחל לעבוד במפעל המשפחתי לשיווק בוטנים. מאוחר יותר פתח תחנת דלק משלו, והעיר לא פעם את חמת המתחרים והשכנים בהציבו בפתח התחנה ארגזים עם פחיות בירה.

מטוס מיוחד להכתרה

בשנת 1966, והוא בן עשרים ותשע, מצא בילי עצמו, לראשונה בחייו, קשור בפעילות פוליטית: בתי-הספר בפליינס סירבו לקבל תלמידים כושים, ובילי מימן מכספו שלו תביעה משפטית נגדם. בן-דודו של בילי היה בין יריביו העקשנים ביותר, ונלחם בו גם בין כותלי בית-המשפט. גם במשך השנים הבאות, הוכיח בילי שוב ושוב את התנגדותו לאפליה הגזעית. עובדה זו, היא המחבבת אותו כיום לא רק על האזרח הפשוט, אלא גם על בני המיעוטים ועל אינטלקטואלים רבים.

כשנבחר ג’ימי למושל מדינה ג’ורג’יה, בשנת 1970, עבר ניהול מפעל הבוטנים לידיו של בילי. בתוך שש שנים קפץ מחזור העסקים השנתי ממיליון דולאר לששה מיליון, והשנה – עם בחירתו של ג’ימי כנשיא – יעלה הסכום פי כמה וכמה. תעשיית הבוטנים הפכה לסמל המסחרי של פליינס, ובכל פינה בעיירה ניתן למצוא בוטנים ומזכרות דמויות בוטנים לתיירים. בילי, כדרכו, אינו מעלים את האמת, גם אם היא עלולה להזיק לעסקים. כשנשאל אם הוא אוהב לאכול בוטנים אמר: “חס וחלילה. אני אלרגי לזה!”

כשהתקרב מועד “חגיגות ההשבעה” של ג’ימי, ניסה בילי לארגן מטוס מיוחד, שיטיס את בני העיירה לוואשינגטון², לכבוד האירוע. חברת התעופה לא התלהבה מן הרעיון. “הם אמרו לי שהם משכירים מטוסים מיוחדים רק לאירועים מיוחדים באמת, כמו, למשל, משחק כדורגל מרכזי”. סיפר בילי. “לא רציתי להטריח את ג’ימי, אז צילצלתי לוולטר מונדייל, סגנו, וסיפרתי לו שחברת התעופה המחורבנת אינה רואה בטקס ההכתרה מאורע חשוב כל-כך כמו גמר אליפות הכדורגל. בתוך שעה צילצל הטלפון בתחנה שלי, והודיע לי שהמטוס יהיה מוכן בזמן. מאז, במשך חודש הימים שנותר עד לטיסה, צלצלו אלי מחברת התעופה יום יום, כדי לברר אם הכל בסדר. אבל כשתהיה אליפות הכדורגל וייערך המשחק המכריע – אני נשבע לכם אטוס לשם במטוס של חברה אחרת!”

וולטר מונדייל אינו מכחיש שביקש לצלצל לחברה ולהסדיר מטוס מיוחד מפליינס. “זה היה לפני כמה חודשים, כאשר רק מעטים כבר הכירו את בילי. היום, עם הפופולאריות שלו, אני הוא זה שאצטרך לצלצל אליו, כדי שיפעיל את השפעתו ויעזור לי להתקבל לראיון בבית הלבן”, התלוצץ סגן הנשיא.

גם קאריירה פוליטית?

אשר לנשיא עצמו, ניכר שהוא מחבב מאוד את אחיו הממושקף ועגלגל הפנים, בעל החיוך הנערי, גם אם אינו שמח לראותו תמיד, שותה או מעשן. “שני האחים האחים קרובים זה לזה כמו שני בוטנים בתוך קליפה”, מתארת אמא-קרטר (שגם היא “טיפוס” בפני עצמו), את היחסים שבין השניים. “ג’ימי אוהב את בילי, ובילי מעריץ את ג’ימי. בילי הוא האיש הראשון שג’ימי רוצה להתייעץ ולשוחח אתו בכל פעם שהוא חוזר הביתה, לפליינס. הם זקוקים זה לזה”. הסברו של בילי מחוספס יותר: “ג’ימי משוחח אתי כי הוא רוצה לדעת את האמת. בוואשינגטון הוא מוקף יותר מדי אנשים, המנסים לנשק לו בתחת”.

אמא קרטר יודעת שבן הזקונים שלה אוהב לעשות דברים “להכעיס”. “בילי לא ביקר בכנסיה כבר עשרים שנה”, היא אומרת, “אבל ברגע שיוציאו חוק האוסר על אנשים המוכרים בירה להיכנס לכנסיה – יהיה בילי הראשון שיעשה הכל כדי להיכנס אליה”.

האם צפויה לבילי גם קאריירה פוליטית, בצד הקאריירה המובטחת לו כבדרן? קשה לדעת. עד כה השתתף בילי רק בשני מירוצים לתפקיד פוליטי, ובשניהם נכשל כישלון חרוץ. היה זה כאשר ניסה לרוץ לתפקיד הנכבד של ראש עירית פליינס (עיירה בת שש מאות ושלושים תושבים!). בשתי הפעמים הובס בילי בידי הספר המקומי.

“חבל”, הגיב לאחרונה, כשנודע לו שהפסיד שוב במירוץ. “פליינס הולכת עכשיו לעזאזל, בגלל כל התיירים האלה. וחבל שלא נתנו לי להחזיק אותה בידיים”.

“האם יש לך כוונות לרוץ פעם ל’בית הלבן'?” נשאל בילי לא מכבר.

“חס וחלילה”, הגיב, אך הוסיף מיד בקריצה: “אל תשכחו, שאני לא הקרטר הזה, המצהיר שאינו משקר לעולם”.

“7 ימים”, 22.7.77

גורמים רבים, כמו חוסר-קביעות במקום העבודה, מאלצים את האמריקני ליטול מדי שנה-שנתיים את המישפחה והמיטלטלים – ולצאת דרך. התנועה המתמדת מפרנסת תעשיות שלמות של תובלה ושירותי השכרה למיניהם, אך לאורח-חיים זה – השלכות חברתיות רציניות: האמריקני הממוצע אינו נקשר למקום מסויים, אין לו חברים מנוער או מהשכונה ובין שני האוקינוסים יושבת אומה של 200 מיליון אנשים בודדים.

עם בוא חופשת הקיץ מתחילה בארצות רבות “נדידת העמים הגדולה”. משפחות רבות אורזות חפציהן, מתיישבות במכונית, ברכבת, במטוס או בספינה ויוצאות לטיולי הקיץ. הכבישים הומים. בתי-המלון תפושים. באתרי-התיירות משתרכים תורים ארוכים ומתפתלים. והכל יקר יותר, צפוף יותר, קולני יותר.

גם בכבישי ארה"ב מרגישים בקלות מתי בדיוק מתחילה חופשת הקיץ. אבל בניגוד לארצות רבות אחרות, מתנהלת כאן “הנדידה הגדולה” לא רק בימי החופש הגדול, אלא במשך השנה כולה, קיץ או חורף, סתיו או אביב – הכבישים תמיד הומים. מכוניות עמוסות מזוודות וילדים, משאיות גדושות רהיטים, או “טריילרים” – אותם בתים-על-גלגלים, הנגררים בעיקבות המכוניות, או מורכבים על גבן.

לישראלי המבקר כאן קשה תחילה לתפוש את ממדיה של הניידות האמריקאית הממוצעת. המנטאליות הישראלית מכתיבה לזוג הצעיר את הצורך לרכוש דירת-קבע עוד לפני החתונה, וברגע שהצליחו בני הזוג לרכוש דירה כזאת – לא ייצאו ממנה במשך שנים, אלא אם כן, יצליחו לגייס כספים לדירה גדולה יותר, גבוהה יותר או “מכובדת” יותר. המשפחה הישראלית הממוצעת מחליפה את דירת מגוריה פעם או פעמיים בחיים, ואינה ששה “לעבור דירה”.

הפסיכולוגים מנמקים את התשוקה הישראלית לדירת-קבע במורשת אלפיים שנות הגלות ובצורך לנעוץ שורשים. סוציולוגים תולים את ההסבר במיעוט הדירות המוצעות בשכר חודשי. כך או כך, התוצאה אחת היא: הילד הישראלי הממוצע גדל ב"שכונה" אחת, מכיר רבים מילדיה ומתושביה המבוגרים, ומבלה עם אותם החברים בחצר הבית, בביה"ס, בתנועה, במועדון – כמו בשיר המוכר על “יויו גם”.

הג’וב הוא תמיד זמני

לא כן בארצות-הברית. בעיר כמו לוס-אנג’לס, למשל, מעידה הסטאטיסטיקה, כי המשפחה הממוצעת אינה שוהה בדירה אחת יותר משנתיים. אחת לשנתיים אורזת המשפחה את כל הרהיטים והחפצים ועוברת לדירה אחרת – באותה שכונה, בעותה עיר, ולא-פעם, גם לעיר אחרת ולמדינה אחרת ממדינות היבשת. מדובר, כמובן, בממוצע. יש משפחות רבות הגרות בדירתן במשך עשרות שנים. לעומתן¹ משפחות רבות עוד יותר, מעתיקות את מקום מגוריהן אחת לשנה, ולעיתים אפילו אחת לכמה חודשים.

הסיבות לניידות הנמרצת של המשפחות אמריקאיות רבות – שונות ומגוונות. אין ספק, שבראש הרשימה עומד אי-הביטחון הכלכלי. העובד האמריקאי, המתקבל למקום עבודה חדש, זוכה רק לעיתים רחוקות מאוד לקביעות, המבטיחה לו שלא יפוטר מן העבודה. בדרך-כלל תלוייה מעל ראשו חרב הפיטורין גם לאחר עשרות שנות עבודה במיפעל. הסיוט המאיים כאן על כל שכיר, הוא לקבל בבוקר יום ה' מיכתב קצר מההנהלה, המודיע לו שעבודתו נפסקת החל מיום המחרת. וגם אם עבד בנאמנות במיפעל במשך עשרים שנה – יבוא למחרת היום כדי להחזיר את המפתחות ולקבל את שכרו האחרון. הסתדרות? ועד-עובדים? שביתת הזדהות? – במקומות רבים ונכבדים לא שמעו עדיין על מושגים כאלה, ואיש מן העובדים לא יעז לצאת להגנת המפוטר, מחשש שגם הוא יקבל כעבור יומיים מיכתב דומה.

הדוגמה הבולטת ביותר למצב זה ניתנה לפני שנים אחדות, בשיאו של המשבר הכלכלי. עם ביטול חלק ניכר מתוכניות הטיסה לחלל פוטרו רבבות עובדים, שהיו קשורים במיפעלי-הענק שעסקו בבניית לוויינים ומטוסים. פיסיקאים בכירים נותרו ללא עבודה ורבים מהם מצאו עצמם לפתע כזבנים בתחנות-דלק או בדוכנים למימכר נקניקיות. אלפי אקדמאים פוטרו מן האוניברסיטאות וגם כיום, כשמודיעה אוניברסיטה על מישרה פנוייה של מרצה להיסטוריה או לספרות אנגלית, מגישים כחמש מאות מועמדים – כולם בעלי כישורים וניסיון – את מועמדותם. ארבע מאות ותשעים ותשעה מהם יישארו ללא פרנסה, וימשיכו לחפש מקום עבודה.

הצורך להחליף מקומות עבודה בשל חוסר-קביעות וחוסר-ביטחון כלכלי הוא הגורם הבולט ביותר להחלפת מקום המגורים. אדם המגיע לעיר חדשה ואינו מצליח למצוא בה עבודה, או מפוטר כעבור זמן קצר, אורז את חפציו ועובר עם משפחתו לעיר אחרת, לנסות שם את מזלו. ואם כעבור שנה או שנתיים יקבל הצעה למישרה במדינה אחרת, או שישמע מפי חבריו, כי בחוף המערבי יש סיכויים גדולים יותר להתעשר – יארוז שוב את המיטלטלים וייצא עם משפחתו לשם.

לא תמיד קשור המעבר מדירה לדירה, או מעיר לעיר, בפיטורים או בחיפוש עבודה חדשה. מאות אלפי שכירים נאלצים להעתיק את מגוריהם אחת לשנה או לשנתיים משום שהם משרתים בצבא הקבע, בחיל-האוויר או במוסדות ציבוריים ופרטיים, המחייבים את עובדיהם להחליף את מקום מגוריהם אחת לשנתיים, מבסיס לבסיס, מעיר לעיר. תקנה זו מקשה מאוד כיום על הצבא האמריקאי בגיוס רופאים מנוסים. רופאים צעירים רבים מוכנים להתנדב לעבודה בצבא, אך מתנים זאת בכך שלא יידרשו להחליף כל שנתיים את עיר מגוריהם. הצבא מכיר בהיגיון שבדרישתם, אך חושש ליצור תקדים, אם יתירו לרופאים לשהות במקום אחד מעל לשנתיים – ידרשו זאת מחר גם האלחוטנים, הטייסים, והגנראלים. ומה יהא אז על עיקרון הרוטאציה המקודש?

רבים מן המעתיקים את מקום מגוריהם אינם עושים זאת, כמובן, מחמת הכרח, אלא מרצונם ומיוזמתם הם. ביניהם תמצאו אנשים בעלי יוזמה ותעוזה, שהתחנכו על ברכי אגדת ה"סלף-מייד מן" האמריקאי ומוכנים לשנות מקום כדי לשנות מזל. אחרים נהנים מן האתגר ומן ההרפתקה, ואוהבים להחליף אחת לכמה שנים את הסביבה ואת הנוף הטבעי והאנושי: שנתיים בחוף המזרחי, שנתיים בדרום, שנתיים בחוף המערבי, קצת במדבר, קצת בהרים… אין ספק ששינויים כאלה מוסיפים לחיים לא מעט ענין וגיוון.

“ילדים וחיות – אוקיי!”

יש, כמובן, גם סיבות משפחתיות: אדם מעתיק דירתו למדינה אחרת או לעיר אחרת כדי להימצא סמוך להורים הזקנים, לאחיותיו או לילדיו. לעיתים הוא עובר לעיר אחרת – דווקא כדי שלא יימצא סמוך לקרוביו… בני זוג שהתגרשו – ואחוז הגירושין בארה"ב מתקרב לחמישים אחוז! – מחליטים לא פעם לגור בשתי ערים נפרדות, הנמצאות במרחק עשרות או אלפי מילין זו מזו, כך אין חשש שייתקלו שוב זה בזו על כל צעד ושעל. ולרוב יש סיכוי שלא יראו עוד זה את זו לעולם.

נדידה מתמדת זו לא היתה אפשרית, כמובן, אלמלא שפע הדירות המוצעות להשכרה בכל עיר ושכונה. כדי לגור בעיר שבה בחרת אין צורך לקנות דירה או לשלם דמי-מפתח. עליך רק לחפש דירה מתאימה, לחתום חוזה-שכירות (לחודש, לחצי שנה או לשנה) ולשלם שכר-דירה חודשי. בכל עיר עומדות אלפי דירות להשכרה מדי שבוע, וניתן למצוא אותן בעזרת העיתון, במודעות הקטנות בסופר-מרקט, השלטים בחזיתות הבתים או בעזרת מתווכים. ברגע שאתה בוחר בדירה הנראית לך – אתה יכול להיכנס אליה בו ביום. אם אתה זקוק לטלפון – עליך רק לצלצל לחברת הטלפונים, או לגשת למישרדה, והטלפון בדירתך תוך שעתיים. גאז? חשמל? מים? – כמה צילצולי טלפון, ללא התרוצצויות, והענין מסודר.

לא כל אחד יכול לשכור דירה בכל מקום, גם אם הוא מוכן לשלם את שכר-הדירה הנדרש. בבתי-מגורים רבים יתחמקו מלהשכיר דירה למשפחה כושית, מכסיקנית או יהודית. בבתים רבים לא יסכימו בשום פנים לקבל משפחה עם ילדים, עם כלב או עם חתול, או אפילו קנרית. בלוס-אנג’לס, למשל, מוצבים בפתחי בתי-דירות רבים שלטים בנוסח: “כאן לא מקבלים משפחות עם ילדים או חיות”. ואם תשאל מדוע, יסביר לך בעל-הבית: “מרבית הדיירים שלנו הם אנשים קשישים, שכבר השיאו את ילדיהם, והם מעוניינים בבית שקט ונקי”. משפחה עם ילדים (או עם כלב) יודעת שעליה לחפש דירה רק בבתי-דירות, הנושאים שלט: “ילדים וחיות – או. קיי!”, או בבתים כאלה, שניתן לראות על מרפסותיהם עגלות-ילדים וחיתולים, המתנפנפים ברוח.

משפחה המגיעה לעיר חדשה יכולה, איפוא, לשכור בית או דירה בשכר חודשי. אם רצונה בדירה מרוהטת – תוכל למצוא דירה כזו, אם היא מעדיפה דירה לא מרוהטת – תמצא גם בה פריג’ידר, תנור בישול ואפייה וכמה מכשירי חשמל אחרים, הנחשבים כאן כחיוניים גם בדירה בלתי-מרוהטת. בכל בית-דירות מצויות מכונות כביסה וייבוש חשמליות בתחתית הבנין, לשירות הדיירים. אשר לרהיטים – יכול כל אחד להביא עימו את רהיטיו ממקום מגוריו הקודם, או לשכור רהיטים לדירה שלמה מאחת מסוכנויות הרהיטים הרבות שבעיר. ואפשר, כמובן, גם לקנות רהיטים משומשים או חדשים במחירים נוחים ובתשלומים. החיים האמריקאיים מאורגנים ביעילות. וכיוון שמשפחות כה רבות מגיעות מדי יום העירה לתקופת-זמן בלתי-ידועה, הן יכולות לשכור ריהוט לדירה מאותה סוכנות, המשכירה ריהוט גם לבעלי-הבית. משפחות רבות מעדיפות לעשות זאת. כל עוד אינן בטוחות שתישארנה בעיר לתקופה ממושכת. אם כעבור חודשים אחדים מסתבר להן שמקום-העבודה קבוע, פחות או יותר, תחזרנה את הרהיטים המושכרים ותתחלנה לרכוש רהיטים משלהן.

חוסר תחושת-שייכות

הניידות המתמדת יצרה גם את המוסד האמריקאי המפורסם, “מכירת המוסך” (“גאראז' סייל”). בכל סוף-שבוע מוצבים בכל שכונה שלטים קטנים, המודיעים, כי בסוף-שבוע זה מוציאה משפחה פלונית רבים מרהיטיה וחפציה למכירה. החפצים והרהיטים מוצגים לראווה בחצר הבית או במוסך, והשכנים הקרובים והרחוקים באים להציץ ולקנות. וכיוון שהמשפחה מעוניינת למכור, כדי שתוכל לצאת למקום-המגורים החדש, ניתן להשיג במכירות סוף-השבוע הללו “מציאות” של ממש, ולקנות מיטה, שולחן, ארון או שידה תמורת כמה דולארים. העיקר שיוכלו בעלי-הדירה לזוז…

הנדודים התכופים מחלישים באופן טבעי את היחס הסנטימנטאלי לרהיטים ולחפצים. האמריקאים מתייחסים, כידוע, ברצינות רבה לרכוש ולכסף. אבל תנאי-החיים לימדו אותם שלא להתקשר יתר-על-המידה לביתם, לרהיטיהם או למכוניתם. אדם שמוכר מכונית או רהיט גדול, אינו מפגין צער על הפרידה. מכונית באה, מכונית הולכת, דירה באה, דירה הולכת, העיקר – שאפשר לצאת לדרך…

למרבה הפלא, מתגלים אותם שוויון-נפש וקור-רוח גם כשמדובר בבני-אדם ואפילו בקרובי משפחה. משפחה שגרה בשכנותך שנה או שנתיים, וילדיה שיחקו עם ילדיך, נעלמת בוקר אחד מהשכונה, מבלי לומר שלום. משפחות הגרות זה שנים באותה קומה, אינן מכירות זו את זו אפילו בשם. דווקא בארץ זו, שבה ניתן להגיע בקלות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, אתה שומע לעתים תכופות מישפטים מדהימים כמו: “כבר שמונה שנים לא ראיתי את הורי. טוב, הרי גרים בניו-יורק ואנחנו בלוס-אנג’לס”. או “בשנה הבאה ניסע לראות את הבת והנכדות בוואשינגטון. כבר שלוש שנים שלא ראינו אותן”. וזאת בשעה שהנסיעה במטוס, ברכבת או במכונית מקצה אחד של היבשת לקצה השני, כרוכה בהוצאה של כמה עשרות או מאות דולארים, או בנהיגה של מיספר ימים בכבישים נוחים ומהירים.

חילופי הדירות התכופים משפיעים ללא ספק על אורח-החיים האמריקאי ועל עיצוב אופיו של האזרח האמריקאי, שאינו מרגיש שייכות לשכונת-ילדות מסויימת ולומד להסתגל מדי שנה שנתיים לסביבה חדשה. בעיירות הקטנות או בשכונות המגורים המאוכלסות, קיימת עדיין “אווירה שכונתית”, והילדים מכירים זה את זה ולעיתים ממשיכים גם ללמוד יחד בביה"ס התיכון ובקולג'. אבל בערים הגדולות לומד כל ילד להיות גם ללא חברה קבועה. בטופס ההרשמה לקולג' או לאוניברסיטה מתבקש כל מועמד לרשום את ביה"ס היסודי וביה"ס התיכון בהם למד. בדרך כלל נותן הטופס חמש או עשר שורות ריקות, לרישום שמות בתי-הספר הללו, וסטודנטים רבים מציינים שם לפחות חצי-תריסר בת"ס, דרכם עברו עד בואם לקולג'. כל בי"ס בעיר אחרת, ובכל בי"ס – שיטת-לימודים אחרת.

במקום חברים גודש צעצועים

זוהי, אולי, אחת הסיבות לכך, שהאמריקאים כה נוחים ומאירי-פנים לזרים. לא זו בלבד שהם זוכרים, כי גם אבות אבותיהם, הגיעו לארץ זו כזרים; אלא הם עצמם עוברים מחדש, מדי כמה שנים, את חווית העקירה ממקומם וההסתגלות למקום חדש. בביה"ס מקובל מאוד שתלמידים מגיעים לביה"ס באמצע השנה, או עוזבים אותו כעבור חודשיים. שירותי הטלפון, החשמל או הגאז ערוכים ומוכנים לכך, שהמנויים שלהם יודיעו על עזיבת העיר לצמיתות, תוך עשרים וארבע שעות. בכל עיר אפשר לשכור ריהוט, מכשירי חשמל או מכונית, לתקופה קצרה או ממושכת. גם אמריקאים מלידה מוצאים עצמם שוב ושוב כ"מהגרים", כ"עולים חדשים", ברגע שהם עוקרים מעיירתם או ממדינתם לעיר אחרת. בני הדרום, ברגע שהם מגיעים לערי הצפון, מרגישים מיד כזרים, וההיגוי הדרומי מסגירם מיד. ובן ניו-יורק המגיע לדרום יחוש יוצא-דופן ברגע שיפצה את פיו. משום כך יתייחס יפה אל הזרים שבהם הוא נתקל. הוא יודע שמחר עשוי גם הוא להיות במצבם.

הילד הישראלי מוקף מילדות בתחושה של “החבר’ה”, אותה חברה שתלווה אותו בביה"ס, ברחוב, בתנועה, בצבא. הילד האמריקאי לומד לחיות לבדו. בכיתות באוניברסיטה האמריקאית, רק סטודנטים מעטים משוחחים ומיודדים זה עם זה. בתום השיעור פורש כל איש לדרכו, הולך לעמוד לבדו בתור להאמבורגר, או מתיישב לבדו ליד שולחן ואוכל את הכריך שהביא מן הבית. תחושת הצוותא והסולידאריות, המתבטאת גם בשיחות נוסח: “איך ענית על השאלה הזאת?” ו"אפשר להעתיק ממך את ההרצאה של אתמול?" כמעט ואינן נשמעות כאן. הילד האמריקאי הממוצע, ובעיקר בן העיר הגדולה, אינו יכול לדבר על “החבר’ה שלי” ו"המחזור שלי". אפילו בשעה שהוא לומד מיספר שנים באותו בי"ס – הוא מחליף מדי שעה לא רק את כיתת-הלימוד, אלא גם את הילדים, איתם הוא לומד.

הרגשת “החבר’ה” קיימת בעיקר בעיירות הקטנות, או בשכונות ה"סלאמס". בשכונות האמידות ביותר מתרופפת תחושה זו יותר ויותר. ואין זה פלא: כדי ששני חברים לכיתה יוכלו להיפגש גם בשעות אחה"צ, צריכים ההורים להסיע אותם במיוחד, ולבוא לקחתם במכונית. בשכונות המגורים העשירות לא תראה, כמעט, ילדים המשחקים ברחוב. כל ילד נמצא בביתו המהודר, בחדרו, הגדוש צעצועים עד להתפקע. אבל איש לא יתפלא כאשר כעבור שנים אחדות, יגיע אל ספת הפסיכיאטר, עם הבעייה הידועה של “חוסר קומוניקציה”.

“הנדידה הגדולה” הביאה גם לשיגשוגה של תעשייה שלמה, שנועדה לסייע למשפחות המעתיקות את מקום מגוריהן. בצד חברות האריזה וההובלה, האורזות כל דבר ביעילות מדהימה, אך גובות סכום ניכר עבור עבודתם, עומדים לרשות המשפחה הנודדת גם שירותי “עשה זאת במו ידיך”. תמורת סכום קטן ניתן לשכור למיספר שעות או ימים, משאית, טנדר או קרון נגרר, שבעזרתו יכול כל אחד להוביל את רהיטיו וחפציו. הסוכנות הגדולה ביותר להשכרת קרונות נגררים כאלה היא “יו-הול”, שיש לה סניפים בכל עיר קטנה, מחוף לחוף. אדם יכול לשכור קרון נגרר בעיר אחת, ולהחזירו לסניף החברה בעיר אחרת, הנמצאת בקצה השני של היבשת. את הרהיטים הגדולים יעדיף למכור ב"מכירת מוסך" ערב צאתו, ואת הקטנים יותר יעמיס במו ידיו על הקרון הסגור, הרתום למכוניתו – וייצא לדרך. כמעט כל מכונית חמישית הנעה בעורקי התנועה הבינעירוניים גוררת אחריה קרון כתום-אדום כזה, הנושא את שמה של חברת “יו-הול”. ואם מגדלת המשפחה סוס גזעי, במקום כלב או חתול, תוכל לשכור גם קרון-גרר מיוחד, הבנוי במיוחד להעברת סוסים גזעיים, ולרתום אותו למכוניתה. כל מי שנהג בכבישי ארה"ב נתקל לא פעם בקרונות-גרר מיוחדים, בהם מעבירים לעיתים כחצי תריסר סוסים למגרשי המירוצים, או ליריד האזורי.

אם הנסיעה מעיר לעיר נמשכת יותר מיום – תמצא המשפחה בדרכה מלונות ו"מוטלים", המאפשרים לה להגיע עם המכונית והקרונות הנגררים עד לפתח החדר, שבו היא משתכנת.

לסבתא יש גלגלים!

אבל תעשיית קרונות-הגרר, ה"טריילרים" אינה מסתפקת רק בקרונות חתומים או פתוחים להובלת חפצים. עיקר תפארתם בבתים הנעים, הנגררים ע"י המכוניות או מורכבים עליהן. הקטנים שבהם מורכבים על גבי טנדר או משאית, כשמקומה של המיטה מעל לקבינה של הנהג. הגדולים יותר מכילים חדר, שניים, ולעתים שלושה. יש “טריילרים” מאלומיניום, הנראים כצוללות-על-גלגלים, או כספינות-חלל. ויש מיבנים אלגנטיים ממש, הנגררים בעיקבות מכונית נוסעים רגילה, אך מכילים בתוכם דירה מרוהטת בת שניים או שלושה חדרים, על כל ציודה ונוחיותה.

כשמגיע הקיץ, מתרבה מיספרם של הבתים-הנעים בכבישי ארה"ב. אבל גם בשאר ימות השנה ניתן לראות אותם בכל פינה, כשהם עושים דרכם על הכבישים, או חונים במיגרשי חנייה מיוחדים, שהוקצו עבורם. כיוון ששום אזרח אינו רוצה להתעורר ולגלות לפני ביתו “טריילר” ענק כזה, שהגיע לשם במשך הלילה, מותרת החנייה לבתים-הנעים הללו רק במקומות מיוחדים. בכל עיר ופארק מצוי חניון כזה, שמספק לחונים שירותים שונים – מקלחות חמות, מזון וכד'. וכך יכול האדם לשהות בחניון ככל העולה על רוחו. ואחרי שנח, לאחר שסייר בסביבה והצטייד בכל הדרוש – הוא יכול לנוע עם ביתו הנייד לעיר אחרת.

לא כל הבתים הניידים הללו נמצאים בתנועה מתמדת. כמעט בכל עיר ניתן לראות “שיכון-טריילרים” גדול, שקרונותיו עומדים זה ליד זה במשך שנים רבות. ליד כל קרון-מגורים כזה צמחה גינה, ומרחוק נראה החניון כמעברה צבעונית. לעיתים שייכים הקרונות למיפעלים גדולים, המעדיפים לשכן בהם את עובדיהם, במקום לבנות עבורם שיכוני-קבע. לא פעם עומדים קרונות אלה להשכרה, והם זולים יותר מדירות בנויות. אם נאלץ המיפעל הגדול לעבור לסביבה אחרת – כשמדובר במיכרה או במחצבה, למשל – גוררים בוקר אחד את עשרות הדירות הנעות, ומציבים את כל השיכון-הנוסע הזה במקום החדש.

הדעת נותנת שמרבית הנוסעים בבתים ניידים כאלה יהיו צעירים. אך אם תציצו בנהגים הגוררים קרונות-מגורים כאלה, תיווכחו שרובם קשישים בגיל הפנסייה. זוגות אמריקאים רבים, המגיעים לגיל הפרישה מהעבודה, מוכרים את דירתם וקונים קרון-מגורים נייד, ובעזרתו הם מגשימים חלום ישן-נושן – טיול בכל רחבי ארה"ב. טיול כזה נמשך לעיתים חודשים ואף שנים. הפנסיונרים המטיילים אינם ממהרים. יש להם זמן. הם מחנים את מכוניתם ואת הבית הנייד בכל פינת-חמד ושוהים בה ככל העולה על רוחם. נמאס להם? מתניעים את המכונית, ומעבירים את דירתם הניידת לעיר אחרת. כמה קל ונוח: לחיצה קטנה על דוושת הדלק – ואתה עובר לגור בעיר אחרת, וביתך נע ונד איתך לכל אשר תרצה.

האימרה – “אילו היו לסבתא שלי גלגלים” – מקבלת בארה"ב משמעות מוחשית ביותר: כשאתה חולף בכביש המהיר על פני קרון-מגורים ענק, הרתום למכונית-ספורט אדומה, אל תתפלא לראות ליד ההגה סבתא שזופה וחייכנית, הנעה עם סבא מעיר לעיר, ויש לה לא צמד גלגלים אחד, אלא לפחות ארבעה!

הצופן של “סמוקי הדב”

“החיים על גלגלים” העשירו לא רק את חברות הדלק ואת החברות לייצור קרונות נגררים, אלא גם את הפולקלור האמריקאי. בשנים האחרונות התעשר הסלנג האמריקאי בשלל ניבים חדשים ועסיסיים, שנולדו בכבישים, בעיקר בפיהם של נהגי משאיות-הענק, המצויידים במשדרי ראדיו. נהגים אלה, הנוהגים את המשאיות האדירות מחוף לחוף, פיתחו לשון-סתר מיוחדת, שעיקר מטרתה – להזהיר זה את זה בפני שוטרי תנועה ומארבי ראדאר. הכינוי שהוענק לשוטרים הוא “סמוקי הדב”, אותו דובון חביב, המשמש כסמל האגודה למניעת שריפות ביערות. כשנהג-משאית, הדוהר בכביש במהירות מופרזת (מאז משבר הדלק הוגבלה כאן המהירות המירבית ל 55 מייל לשעה בלבד!) מבחין במארב או בשוטר תנועה, הוא ממהר להשמיע לתוך המיקרופון אזהרה ראדיופונית לכל חבריו שליד ההגה.

כדי לקצר בשיחה פיתחו נהגי-המשאיות שורה ארוכה של קיצורי-צופן, בעזרתם הם מדווחים תוך נסיעה על המתרחש. כמה יצרנים בעלי דימיון ויוזמה החלו לפרסם את מכשירי הקשר הללו בעיתונות ובטלוויזיה, ועד מהרה הפכו מקלטי ומשדרי ה"סי.בי." לצעצוע החביב ביותר על הנוער האמריקאי. בבתים רבים ובמכוניות פרטיות רבות החלו הצעירים להפעיל את מכשירי הראדיו הללו, כשהם משדרים זה לזה בשפת-הסתרים העסיסית. כמקובל באמריקה, לא איחרו לבוא גם מישחקים, קלפים וספרים, שכולם מבוססים על צופן-הנהגים, בעיקבותיהם הופיעו גם סרטי הקולנוע, ובראשם הסרט “סמוקי הדב והבאנדיט” בו מגלם ברט ריינולדס את דמותו של פושע אלגנטי וחובב-התערבויות, המנצל את מכשירי הראדיו ואת ידידותם של נהגי המשאיות ומערים על המשטרה בתחבולות עליזות שונות. כל הדיאלוג בסרט מטופש זה מתנהל בשפה האנגלית, אך בדיאלקט שלא היה מוכר אפילו לפרופסור הנרי היגינס – לעומת זאת הוא מוכר היטב לכל נהג-משאית באמריקה, ולמאות אלפי ילדים ובני-נוער, הנהנים מן הצעצוע החדש.

מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות 18.11.1977

כל חוקר-ספרות, המנסה כיום להצביע על השפעת מאורעות ביוגראפיים על יצירתו הבדיונית של סופר כלשהו, ובעיקר מתוך גישה פסיכולוגיסטית, יודע שהוא מתחייב בנפשו. הפרשנות הפסיכולוגיסטית-פרוידיסטית, שהיתה באופנה רק לפני כמה עשרות שנים, נראית כיום בעיני רבים כתופעה ארכאית-כמעט, הראוייה לכל היותר למנוד-ראש סלחני. ואף-על-פי-כן, נדמה שיש סופרים שניתן לדון גם כיום בהשפעת חוויות אישיות טראומטיות על יצירתם, ובעיקר מפני שהם עצמם חוזרים ומתארים חוויות אלה במישרין ובעקיפין, במודע ושלא במודע, ועושים הכל כדי לשוות לגיבורים ולארועים המתוארים ביצירתם אופי כמו-אוטוביוגראפי. וזאת, אם על-ידי כך שהם מספרים את סיפוריהם בגוף ראשון, בלשון “אני”, או מכנים את גיבוריהם בשמות שונים, הזהים או דומים לשמם שלהם; ואם על-ידי כך שהם חוזרים ומציינים ליד סיפוריהם שמדובר, בעצם, ב"מעשה שהיה", או “מעין המאורע”, ואף מנסים ליצור גם בהערות-המספר ובפרטים שונים אחרים את הרושם, שכל המסופר והמתואר בסיפוריהם – אכן, ארע להם במציאות.

סופר מובהק כזה הוא מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גריון), שהיום מלאו 56 שנה לפטירתו. עד ליום מותו, ב־18 בנובמבר 1922 – והוא אז בן 56 שנים – חזר מי"ב וסיפר בצורות ובלבושים שונים על שתי חוויות אישיות קשות, שעברו עליו בימי נעוריו, עוד בטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנה. האחת: מות אמו הצעירה, לפני שמלאו לו עצמו שתים־עשרה שנה, ונישואיו השניים של אביו, זמן קצר בלבד לאחר מות האם, לאלמנה יפה, שהביאה עמה לביתם גם את שתי בנותיה חולות-הרוח. והשניה: גירושו מבית חותנו – לאחר שנתפס על-ידי החותן בעת קריאת ספרי-השכלה אסורים, ונאלץ לעזוב לצמיתות את מסיפור אשתו הצעירה, האהובה עליו.

בצבעים חריפים

שני הארועים הללו היו, כמובן, שכיחים מאוד באותה תקופה – שנות השבעים והשמונים למאה הקודמת. תוחלת-החיים היתה אז קצרה למדי, ולפחות חצי-תריסר מן הסופרים העבריים המוכרים לנו מאותה תקופה נתייתמו בגיל צעיר מאחד מהוריהם, ולא פעם מיהר ההורה שנותר בחיים כשהוא מטופל בילדים, להינשא שנית. דמות הילד היתום – שצויירה לא-פעם בצבעים מלודראמטיים חריפים – מופיעה פעמים אין־ספור בכתביהם של מספרים ומשוררים רבים. בצד שירי “יתמות” של ביאליק ו"אשרי, יתום אני" של שלום-עליכם, המוכרים לכל, מצויים גם לא מעט סיפורים, הנפתחים בדומה לסיפורו של ברשדסקי, “רסיסים”: “נער בן שתים-עשרה הייתי אז… אמי הייתה גוססת, והרופאים כבר נואשו מחייה… עשר שנים עברו, ואני ישבתי עוד הפעם על ידי מיטת גווע יקר… אבי היה גוסס, והרופאים כבר נואשו מחייו” (‘כתבים אחרונים, עמ’ 125. וראה גם “קדיש יתום” לאז"ר. כרך ב' בכתביו, עמ' 57 ועוד).

גם תחושת היתמות של הכלל חוזרת ונזכרת בכתביהם ובמיכתביהם של רבים. בצד התלונות על עייפות, אין-אונים, גסיסה, ריקבון והתפוררות. הניב “דור יתום” שכיח מאוד באותה תקופה (אוי לנו בדור יתום זה", כותב פאיירברג ב"לאן", עמ' 70 במהד' שטיינמן; וכן בכתבי בריינין, וברשימת מי"ב על אחה"ע ב’לוח אחיאסף' תרנ"ט, ועוד ועוד). במאמרו “צורך ויכולת בספרות היפה” (תרנ"ז) כותב מי"ב: “החיים שלנו יתומים, מפני שסופרים דלים שרויים בתוכנו” (כרך מאמריו, עמ' קנה); ובמכתבו להורודצקי הוא מתלונן שוב; כה יתומים אנו, יתומים גמורים, המחפשים מה ולבנו מלא מה, ולמה עוד לקוות" (‘התקופה’ י"ג, עמ' 462).

אולם עיסוקנו הפעם לא בתחושת היתמות הקיבוצית, שהיתה אופיינית כל-כך לדור, אלא דווקא בחווית היתמות האישית של גיבורי מי"ב, ובעיקר בכמה דמויות נשים, המופיעות במיכלול יצירתו הבדיונית וקשורות בדמות האם שמתה ובדמות האם החורגת, שבאה במקומה. למעשה מופיעות בצד שתי הדמויות הללו עוד שתי דמויות נשיות, מפתיעות יותר – דמותה של אשה מבוגרת, אלמנה בדרך-כלל, המפתה את הגיבור הצעיר ומעניקה לו את נסיונו הארוטי או המיני הראשון, ודמותה של הזונה, שגם אצלה הוא מבקר לאותו צורך, ודווקא בערב-שבת. ארבע דמויות-נשים אלו חוזרות ומופיעות ביצירת מי"ב, מסיפוריו הראשונים ועד לפרקים האחרונים של הרומאן “מרים”, עליהם שקד על ערש-מותו, והן מתקשרות זו לזו בדרכים שונות, מודעות ואולי גם בלתי־מודעות, היוצרות אותה “אחדות בריבוי”, האופיינית כל-כך ליצירתו של ברדיצ’בסקי.

תיאורי האלמנה

לפני שניגש ליצירתו הבדיונית של מי"ב, נפנה תחילה לביוגראפיה שלו, שנכתבה בידי אלמנתו, הגב' רחל בן-גוריון, בהקדמה לכרך סיפוריו, שיצא לאור בשנת 1951 – כשלושים שנה לאחר פטירתו. כשהכירה רחל במברג את מי"ב בברלין, על סף המאה, היה כבר כבן שלושים-וחמש, בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן. בעשר שנים קודם-לכן עזב את “תחום המושב” ברוסיה, שם נותרו גם שתי נשותיו הראשונות. אומנם, זמן קצר לאחר נישואיהם יצאו מי"ב ואשתו השלישית לביקור קצר במזרח, כדי לפגוש שם את בני משפחתו. אולם אין ספק בכך שאת מרבית הפרטים הביוגראפיים" שביצירתו הבדיונית. עם זאת, מן גריון מפי בעלה. משום כך אין להתפלא על הדמיון הרב שבין הפרטים המובאים בביוגראפיה, לבין הפרטים ה"אוטוביוגראפיים" שביצירתו הבדיונית. עם זאת, מן הראוי לציין שאלמנתו של הסופר היתה

אשה בעלת השכלה רחבה וחוש-ביקורת מפותח, והיא סייעה לעבודת בעלה לא רק בכך שתירגמה את יצירותיו לגרמנית או לרוסית, או רשמה מפיו דברים ביומנו הספרותי. מכאן שיש להתייחס לביוגראפיה שרשמה כאל מקור מהימן.

וכך מתארת רחל בן־גריון את אמו של מי"ב, שמתה עליו בילדותו, ואת האם החורגת:

“אמו של מי”ב, פרל, היתה בת אמידים… היא מתה בדמי-ימיה, בטרם מלאו לה שלושים. בשנות חייה האחרונות היתה רתוקה למיטתה. מחלתה היתה, כנראה מחלת ההידרקון. היא היתה גבוהת-קומה מהאב, קוי פניה בולטים ונרשמים בזכרון רואיה… בעלת מזג חם, עומדת על שלה בתוקף ודוחה מעל פניה מי שאינו לרצון לה…

“לתקופת השנה נשא אביו של מיכה-יוסף אשה בשנית, אלמנה בשם אסתר, אשה יפת-תואר מהנייר מאלנויה (נקראה בפי כל ‘האשה היפה מטאלנויה’)… מהזיווג הראשון נשארו בחיים שתי בנות טרופות-דעת… ובן אחד, שאחרי כן טבע בנהר” (כ"ס – כרך כל סיפורי מי"ב – עמ' 7)

כמעט כל הפרטים הללו חוזרים ומופיעים במפורש או במרומז ביצירתו הבדיונית של מי"ב, בה עסק עד ליומו האחרון ממש. כמעט כל גיבוריו ה"אוטוביוגראפיים", המופיעים בגוף ראשון או נושאים שמות שונים, קרובים לשמו, הם יתומים מאם (פרט לאחד בלבד, גיבור הסיפור “הבריחה”, היתום מאב דווקא). ובמיקרים רבים מזכיר המספר כי אביו של גיבורו, שהוא רב בעיירה קטנה ב"תחום המושב" – כאביו של מי"ב עצמו – נזדרז לשאת אשה שניה מייד לאחר פטירתה של אשתו הראשונה.

שתי האחיות – ונעמי

בסיפוריו הראשונים, שנתפרסמו בשנים תרמ"ז-תר"ן, יש עדיין מה שמכנה דן מירון במאמרן על “גרשיים” משום “תגובת עלבון באמצעים בלטריסטיים… זעקה בעלת משמעות פרסונאלית רבה” (‘מאזנים’ י"ט, תשכ"ד, עמ' 248). מות האם נזכר בדרך כלל בנעימה מלודראמטית, כדי להגביר את רחמי הקורא על הגיבור, ודמותה של האם החורגת מצויירת בצבעים חריפים, מתוך זעם ושינאה, כבר ברשימתו של מי"ב “מעולם האצילות (השקפה על ישיבת וולוז’ין)”, שנתפרסמה בשנה הראשונה לפעילותו הספרותית, והוא כבן עשרים-ושלוש, הוא מתאר בין דמויות תלמידי הישיבה בה למד גם נער צעיר, המתבשר לפתע על מות אמו (‘הכרם’ א. תרמ"ח, עמ' 69). ומאוחר יותר, באותה רשימה: “לפתע יעברו כבני מרון הימים הטובים שהיו לו, אשר בטרם בואה התענה תחת ידי אם חורגת” (שם).

בסיפורו הראשון של מי"ב שראה אור-דפוס, “הציץ ונפגע” (תרמ"ז), מרובים הפרטים הביוגראפיים, הקרובים מאוד לאלה עם של המחבר עצמו; אך מות האם אינו נזכר שם כלל. לעומת זאת, תופס נושא זה מקום חשוב בסיפור הארוך “גרשיים”, שנתפרסם בהמשכים מעל עמודי ‘העברי’ כשנתיים לאחר מכן, בשנת תר"ן. בסיפור זה בא מי"ב לקיים הבטחה שהבטיח לקוראי העיתון ברשימתו “דבר על אודות התולדה והאוטוביוגראפיה”, שנתפרסמה שם כחצי-שנה קודם לכן, ובה הצהיר: “בדעתי לכלול באוטוביוגראפיה שלי שעתיד אני לכתוב… אנכי אציג לפני הקוראים חיי כמו שהם, בכל תמונה שקבלו, ובמקום דייתי (שיהיה) לידי לבאר כל תקופתי אציג לפני הקוראים כל רעי, אשר לקחו חלק בחיי ובעולמי” (‘העברי’ תר"ן, גל' י"ג, עמ' 96).

ואומנם, ניסה מי"ב לקיים את הבטחתו, שמו של גיבור “גרשיים”, מיכאל, קרוב לשמן שלו – מיכה-יוסף – ורוב הפרטים המובאים בסיפור קרובים למה שידוע לנו מן הביוגראפיה הנזכרת. במקום שבו נדמה היה למי"ב כי המאורע שהוא מתאר עשוי להיראות מוגזם מדי, הוא טורח ומביא, בעזרת כוכב, הערת-שוליים – בנוסח “מעין המאורע” – שתפקידה לשכנע אותנו באמינות הסיפור. האם החורגת נזכרת בסיפור זה שוב ושוב: “אנא אצא? אמי מתה, ואשת אבי הלא רעה היא כנחש” (שם, עמ' רנט); “ומיכאל, זה האדם אשר הורתו ולידתו היתה בעניות והתענה תחת ידי אשת אביו הרעה וסרת-הטעם” (עמ' רכא); “ולאן הוא הולך? אל עיר מולדתו הסכלה, אל בית אביו הצר ואל אשתו הרעה” (עמ' רעב). גם שתי בנותיה חולות-הרוח של האם החדשה ממררות את חייו:

אשת אביו הכעיסה אותו תמרורים, גם אביו דיבר אתו קשות. וביותר הציקו לו שתי בנות אשת אביו, אשר שתיהן השתגעו בבת אחת (כאן באה ההערה המכוכבת “מעין המאורע” – ד.א.). והיה בכל לילה ולילה, באשמורה השלישית, אשר אז דממה בבית אביו והוא יושב ולומד, קורא וכותב, הוגה וחושב, אז באות המשוגעות, נוקשות על הדלת ותיללנה נכאים, ולפעמים תתפרצנה הפרועות האלה בשערותיהן המעוררות ובעיניהן המפיצות זוועה ומכבות את הנר, והחושך ימלא את החדר. חושך נורא. מתוך החושך ישמע קול רעש והמולה, קול שחוק ובכי" (עמ' רעג).

דמויותיהן של נערות טרופות-דעת מופיעות גם בכמה סיפורים אחרים של מי"ב (“עולם ועולמות בו”, ביידיש; “בלעדיה” ועוד ועוד). אך אין ספק שיש מקום לבחון בעיקר את הקירבה שבין דמויות שתי האחיות-החורגות הללו, המתוארות בביוגראפיה ב"גרשיים", לבין אחת הגיבורות המרתקות ביותר ביצירתו של מי"ב, הלא היא נעמי, אחותו החורגת של קלונימוס בסיפור הנושא את שם שניהם.

“כאם רחמניה”

כשנתיים לאחר פירסום “גרשיים” – פירסום שנקטע לפני שהגיע הסיפור לקיצו, בשל סגירת העתון בו נדפס – חזר מי"ב אל חוויות הילדות של גיבורו בסיפור הקצר “אוכמתא וחיוורתא” ('אוצר הספרות ד, תרנ"ב), המופיע שם תחת הכותרת “זכרונות”. וכך הוא כותב שם: "מחלת אמי גברה… ותמת, ותשאיר אותי ואת אחי ואחיותי לאנחות. אבי התאבל עליה איזה ירחים, וככלות ימי-האבל לקח לו אשה חדשה ויביאנה לביתו. האשה הזאת הביאה אתה את בנותיה מבעלה הראשון, ותהיינה לנו ל’צרות חיות' (כ"ס עמ' ד).

בסיפור “הדודה”, שכתב מי"ב בגרמנית שנים אחדות לאחר-מכן, מופיע הגיבור בגוף שלישי; אך שמו ושם אביו – יוסף בן משה – זהים לשמם הפרטי של מיכה-יוסף ושל אביו, הרב משה ברדיצ’בסקי. “שלושה חדשים (לאחר מות האם) היתה בבית דודה”, נאמר שם. “כעבור יומיים באה אם אחרת… התחייה עם אמך החורגת בשלום?” (כ"ס עמ' שכו).

גם ברבים מן הסיפורים שפרסם מי"ב בספרוני “הוצאת צעירים”, אשר יצאן בשנת תר"ס, נזכרת העובדה שהגיבור יתום מאם. גיבור “בלעדיה”, המבקר את נערתו, שנטרפה עליה דעתה, במוסד שבו היא מצויה, מעיר לאחר-מכן: “יתומה היא בבית האוסף, ואני יתום גם בחוץ” (ההדגשות במקור. כ"ס עמ' כ). יתומים מאם הם גם גיבורי הסיפורים “מעבר לנהר”, “מחניים” ו"פת לחם", שנתפרסמו באותה שנה. אך בשלושת הסיפורים הללו מופיעים כבר מוטיבים חדשים, הקשורים גם ביחס שונה אל האם החורגת מזה, ואל נשים אחרות, המשמשות לנער היתום כתחליף לאם מזה.

בסיפור “פת לחם”, שנדפס לראשונה ב"ספר חסידים" באותה שנה, שוב מדבר המספר בגוף ראשון על מי נעוריו של גיבורו ה"אוטוביוגראפי" (“ואני עודני נער אז”). אולם הפעם שונה הנעימה שבה הוא מתאר את האם החורגת: “היא לא היתה אשה רעה כלל, אבל עשתה את הקרוב ללבה” (כ"ס עמ' ה). אף-על-פי-כן מתרחשת בסיפור התנגשות בינה לבין הנער, הנאלץ לעזוב את בית אביו. בשבתו לבדו בשדה,

והוא רעב ללחם ולקרבת נפש אוהבת גם יחד, עוברת לידו נערה רועה, לא-יהודייה. “והנערה נאוה, לה עיני תכלת ושערות צהובות”, והיא מושיטה לו פת לחם ומסתלקת ממנו, ללא מלה. דמות זו של נערה-אשה, המופיעה לפתע כאם אוהבת דווקא ברגע שהגיבור בודד ונעזר תופיע בסיפורי מי"ב, כפי שעוד נראה, שוב ושוב.

גם גיבור הסיפור הארוך “מעבר לנהר”, שנדפס באותה שנה, יתום מאמו. הפעם הוא כבר חתן צעיר, הגר בבית חותנו, ולו אשה צעירה, אהובה ואוהבת. לכאורה, הוא מאושר: “חותני אוהב אותי וחותנתי אוהבת אותי וממלאת לי מקום אמי שהלכה לעולמה” (‘מבית ומחוץ’, עמ' 52). אבל????¹ כשהוא נקלע לבית שמעבר לנהר, ביתו של מיכאל – שוב מיכאל! – הוא חש לפתע מהי תחושת בית חמה באמת, והמלה “אם” חוזרת, ונזכרת באותם קטעים כמה וכמה פעמים: "ועיני אם הבית, שהדרת שיבה לה, מביטות עלי ברחמי־אם. (הבת) הבינונית, עומדת על ידה נשענת עליה ומנשקת אותה: ‘אמי, אמי!’ " (שם, עמ' 55). ואחרי שהוא נאלץ לעזוב שוב את הבית – הפעם את בית־חותנו – הוא חוזר אל הבית שמעבר לנהר, כדי לשון שם, והבכירה בבנות הבית נוהגת בו כאם: “בגיל פנימי ראיתי את הבכירה עושה לי את המיטה ופורשת עליה את הסינור הלבן כשלג, כאם רחמניה” (עמ' 72).

עוול נוסף אל עוול

הסיפור החשוב ביותר מבחינתנו לענין זה הוא הנובלה “מחניים”, שיצאה לאור באותה שנה (תר"ס) כחוברת נפרדת. גיבור הסיפור – מיאכל, כמובן – הוא סטודנט יהודי צעיר מרוסיה, שהרחיק מבית אביו, הרב, והגיע לשווייץ ללמוד בה. זהו, למעשה, אותו “גיבור אוטוביוגראפי”, המוכר לנו מהסיפור “מעבר לנהר”, שנים מספר לאחר שגורש מבית חותנו. גם הוא יתום, כמובן, מאמו, וגם הוא מדבר על נישואיו השניים של האב, ובמהירות רבה:

"רק את מות אמו הוא זוכר… כשמתה באו תיכף אל ביתם אם חדשה ובנים חדשים. אביו דיבר אתה בלשון נוכח כמו שדיבר את אמו, וכל שינוי לא היה בבית… אבל אצלו השתנה המצב אחרי מות אמו, ואמז לא היה יכול לדבר את אביו לשלום.

"ופתאום זוכר הוא, שגם אבי-אביו נשא אישה אחרי אשתו שמתה, ושגם אבי-אמו עשה כך ושגם לאמו חרה הדבר כך… שתי שנים לפני מותה שמרה את מיטתה, ואביו רק התפלל. – – –

"ואז עלתה על לבבו השאלה: מדוע אין רחמים לפני מידת הדין? שאלה גוררת שאלה ומחשבה – מחשבה, עד שבא לידי הפיכה הקערה על פיה. אין צדק תחת השמש! ושמע מינה דאין דין צדק, גם למעלה מן השמש. ככה היה אומר אז בנפש נעוריו (כ"ט עמ' כה).

כך מייחס המספר לנישואיו השניים התכופים של גיבור “מחניים” את ראשית המשבר הקשה שעבר עליו, משברי שגרם להתערערות אמונתו ולקרע לא רק מ"תחום המושב", אלא גם מעולם המסורת. תחושת הזעם והעוול של הגיבור-המספר, הרואה בנישואים שניים מהירים אלה בגידה מכוערת בזכרה של האם, המעידה על העדר צדק “מעל לשמש”, מבצבצת גם בסיפורים האחרים, שבהם מתוארים נישואים שכאלה. שמחה היתום, למשל, גיבור “הבן האובד”, אינו יודע כלל עד גיל שתים־עשרה שאמו שלו מתה, ושאביו נשא עד מהרה את אחותה לאשה (“מעירי הקטנה”, עמ' 52). אחרי שמצויין דבר מותה של רחלה, אהובת נעוריו של גיבור הסיפור היידי של מי"ב, “עולם ועולמות בו”, מעיר המספר כבדרך-אגב: “מובן מאליו שאותו אברך-משי (בעלה) לקח אחרי כן אשה אחרת תחתיה” (“קרוב-רחוק”, עמ' 111). האירוניה שבאותו “מובן מאליו” מובנת גם היא מאליה. ולעומת זאת, נשמעת אצל המספר מעין נעימה של שבת, שעה שהוא מזכיר גברים שלא מיהרו לשאת אישה שניה לאחר מות אשתם הראשונה: “ארבע שנים רצופות היה אלמן מאשתו – דבר לא רגיל – ואחר נשא אחות אשתו” (“מרים”, עמ' רע"ג בכ"ס); "אשתו מתה בימי המשבר, ויחיאל שמר לה אמונים ולא נשא אחרת (שם, עמ' רצ); “לאחר שמתה אמי נטל (אבי) מקל ביד ואמר: ‘אם יהין שדכן לעבור את סף ביתי אשבור את זרועותיו ומפרקתו’. שבעה בנים נשארנו ושתי בנות” (“האורח”, ‘קרוב-רחוק’). או "בן־ציון, כפי שאתם רואים אותו, לא היה מאלה שנכנסים מיד לחופה לאחר אבל השלושים… פלג גופו ניטל ממנו ונקבר בבית-העלמין (“הנסיון”, שם, עמ' 72).

לעומת כל אלה, מופיעה ב"מחניים" דמות כמו זו של הסנדלר הלא-יהודי, בעל הבית של מיכאל, הממהר לשכוח את אשתו החולנית: “והאשה החולנות הזאת, בלת ביתו (של מיכאל), יפה היתה לפנים. היא מיטיבה לכת עמו ונותנת לו חמים לרוב, והוא מביט תמיד על ידיה הלבנות. – – – אחרי שבועיים מתה האשה על-ידי הקאת דם פתאומית, ואישה לא התאבל עליה ימים רבים. – – – שינה את דירתו בנשאו אשה אלמנה, ילידיה וביתה” (כ"ס, עמ' כד-כה, לג).

נישואין שניים חפוזים כאלה הם, איפוא, לא רק מכה קשה לילדים, אלא יש בהם גם משום עוול משווע כלפי האם שמתה. עוול זה דומה, בעיניו של מי"ב, לעוול שגורם גבר לאשה, שאותה הוא זונח. ובכך מתקשרים גם שני ארועי-הילדות הביוגראפיים שאותה הזכרנו זה לזה: אל העוול שגרם האב לאם שמתה מצטרף גם העוול שגרם בנו לכלתו הצעירה, שעה שהתעקש להתמיד בדרכו, עד שנאלץ לזנוח אותה לאנחות.

בסיפור “מחניים”, שבו נגענו הפעם רק ברמז. מצויים עוד מפתחות רבים וחשובים להבנת עולמו של הגיבור ה"אוטוביוגראפי" של מי"ב, ובעיקר לקשר שבין מות האם ונישואיו של האב לאלמנה היפה – בין יחסיו של הגיבור לנשים קשישות ממנו, שגילן כגיל אמו, וליחסן שלהן אליו.

על כך – במאמר הבא.

מתוך: “איגרת אויר” 7 ימים שבועון ידיעות אחרונות. 2.2.78

גישמי-הברכה שירדו בצפון-קליפורניה אחרי שנתיים ללא גשם, הפתיעו גם את בעלי חנויות-הענק, שלא טרחו להזמין מלאי של מיטריות, בהנחה שהבצורת תימשך; שביתת האוטובוסים הכללית נמשכת שלושה חודשים; אל גל תביעות הבג"ץ השונות שהגישו האמריקנים, הצטרפו תביעת רוכבי האופניים, הדורשים היתר לרכב ב"כביש-המהיר"; ותביעת בעלי-מישפחות הדורשים שהמישטרה תקפיד על החוק, לפיו אסור לבעלי-בית לסרב להשכיר דירתו למישפחה עם ילדים.

הבצורת הקשה, שפקדה את צפון-קליפורניה בשנתיים האחרונות, כבר הפכה לשם-דבר. בכל פינה ניתן לראות כרזות ושלטים, המזהירים מפני ביזבוז מים. בחלקים שונים של קליפורניה הצפונית הוכרז כבר אשתקד משטר קיצוב, ונקבעו עונשים לכל מי שישתמש במים בכמות העולה על המותר, במיסעדות חדלו המלצריות להגיש את כוס מי-הקרח המסורתית, שהיתה מוגשת לרוב עוד לפני שהספיק האורח לפתוח את פיו ולהזמין את ארוחתו. החקלאות סבלה קשות, והכל חששו מפני חורף שחון שלישי, שהיה עלול להמיט שואה של ממש על צמחיית האיזור ועל החיים בו.

לזרים שהגיעו לכאן, ושמעו את התלונות הקשות על הבצורת, היה קצת קשה לתפוש מה משמעותה של בצורת נוסח-קליפורניה. כיצד אפשר להתלונן כל הזמן ברצינות רבה על הבצורת הקשה, שעה שניתן לראות כאן נהרות זורמים, מפלי מים, אגמים יפים ואפילו בריכות-שחייה פרטיות בחצרו של כל בית שלישי או רביעי?

כל מי שטעם פעם טעמה של בצורת אמיתית, או חי במישטר-מים קפדני, לא יכול היה שלא לחייך לנוכח ההגבלות שהוטלו על תושבי האיזור, ושלפיהן אסור היה עליהם להחליף את המים בבריכות-השחייה הפרטיות שלהם יותר מפעם בשבוע. אבל במדינה שבה ניתן למצוא שפע מכל דבר היה גם בהגבלה כזו משום איום מפחיד, שהאמריקנים אינם רגילים לו, בדרך כלל. עד כה ידעו שניתן לרכוש כל דבר בכסף. עתה, לראשונה בחיי רבים מהם, נתברר להם שגם מדינת האפשרויות הבילתי-מוגבלות נאלצת להטיל עליהם מיגבלות.

אבל למרבה המזל ולרווחת הכל, נפתחו בשבועות האחרונים ארובות השמים, וגשם עז ובילתי-פוסק כימעט, ירד על צפון-קליפורניה, לראשונה מזה שנתיים. את מקום החדשות על הבצורת תפשו לפתע ידיעות על שיטפונות, גאות־נהרות והתמלאותם של המאגרים. בימים הראשונים לגשם, עוד הזהירו פרשני הטלוויזיה את הציבור שלא להיתפש לאשליות, כי יש חשש שהגשמים לא יספיקו למלא מחדש את המאגרים שנתרוקנו. אבל ימים אחדים לאחר מכן, כבר הודו גם הפקסימיים שבין החזאים, כי סכנת הבצורת חלפה, ושוב ניתן להתקלח ללא הגבלה, או להחליף את המים בבריכה שבחצר אפילו פעמיים בשבוע.

במישאל-בזק שהוקרן בטלוויזיה נשאלו עוברי-אורח רבים, האם ישנו עתה את הרגלי החיסכון במים, אותם נאלצו לאמץ בשנתיים האחרונות. רובם הביעו שימחה על שחלפה סכנת הבצורת, אך הודו שגם בעתיד יוכלו להמשיך ללא הפרעה במדיניות של חיסכון במים. “כבר התרגלתי לסגור את המים במיקלחת בשעה שאני מסתבנת, ולא להניח למים לזרום סתם ככה”, אמרה אחת. “אני חושבת שאמשיך לעשות זאת גם עכשיו. הרגל זה הרגל…”

גישמי-הברכה הממושכים שירדו על צפון־קליפורניה פינו עד מהרה את מקומם במהדורות החדשות לידיעות מדאיגות, שהגיעו מן החוף המיזרחי. סופות השלגים הקשות, ששיתקו את החיים בניו-יורק ובערים אחרות, לימדו את תושבי קליפורניה שבעצם, אין להם מה להתלונן על מזג-האוויר במדינתם. בהשוואה לחורף הקשה שהתחיל במרכז ארצות-הברית, בצפון ובמיזרח, נראים ימי-הסגריר המעטים של קליפורניה כמזג אוויר-אידיאלי…

איש מנגן בחושך לעצמו

לאחר שכל המאגרים התמלאו והמדינה נתעשרה שוב גם במי-תהום, זרחה לפתע השמש על קליפורניה הצפונית. וגם העיירה האוניברסיטאית ברקליי, בה אני שוהה, נתעוררה לחיים. אחרי שנתיים ללא גשם שכחו אפילו הנמרצים שבסטודנטים טעם מטר. עובדה: ברגע שהחלו כאן הגשמים אי-אפשר היה להשיג בשום חנות כל-בו מיטריות. חנויות הענק, שנותרו בשנתיים האחרונות עם מלאי גדול של מטריות, שאין בהן חפץ, החזירו הקיץ את כל המלאי למיזרח. והשלימו, כנראה, עם המחשבה כי גם החורף לא יזדקק כאן איש למיטריות. אבל ברגע שהסתבר שהפעם אין מדובר בזרזיפים של מה בכך, אלא בגשם של ממש, נשלחו מיברקים בהולים למיזרח: “שילחו מיטריות”. ועד שהגיעו המיטריות – כבר זרחה שוב השמש, ומי יודע מתי ייעשה בהן שימוש.

בימים הראשונים לגשם אפשר היה לראות ספורטאים נלהבים, הנראים בכל פינה, כשהם גומאים מרחקים בכל שעות היום והלילה.

אבל ברגע שזרחה השמש לשעות אחדות, נתגלתה לעיני ברקליי אחרת, המזכירה במעט את העיירה הססגונות והסוערת שעמדה במרכז תנועות המחאה וה"היפיס" בסוף שנות הששים. פיתאום צצו דוכני המחאה השונים ברחבה שבכניסה לקאמפוס, ועד-מהרה נשמעו מכל עבר קולות תופים וחלילים, גיטארות ופחים.

אבל לא רק בשעת הפסקת הצהריים ניתן לשמוע כאן צלילי מוסיקה. יש להקות, שאינן חדלות להשמיע את קולן גם בשעות מאוחרות הרבה יותר, כשהכיכר מתרוקנת מאנשים. מבעד לחלון המישרד בו אני יושב נשמעת מאז הבוקר נגינתה הסוערת של להקת “סטיל־בנד” כושית, שתריסר חבריה חבושי התרבושים, מתופפים ומחוללים בכניסה לבנין הסתדרות הסטודנטים. הבנות מרקדות במשך שעות כאחוזות־תזזית, והנקישות הקיצביות של כלי-המתכת מתמזגות עם הלמות התופים האפריקנים, עליהם הולמים כבר למעלה מארבע שעות שני מתופפים אחרים – כושי ולבן – היושבים בקצה השני של הרחבה. והסטודנטים עוברים ליד המנגנים, מאזינים, מצטרפים מדי פעם לריקוד, לעיתים משליכים מטבע, וממשיכים בדרכם.

יש גם סולנים, היושבים בכל פינה, מחללים, נושפים בקלרניט, תוקעים בחצוצרה או פורטים עלי גיטארה. רובם נהנים מעצם הנגינה ומן העובדה שהם מתמזגים כה יפה בנוף המיוחד של ברקליי. אמש, כשחלפתי בקאמפוס בשעה מאוחרת בלילה, אפשר היה לשמוע מן החשיכה, נגינת חליל או קרן.

“סטינקי” תוקף שנית

חרף נגינת החליל הפאסטורלית, מתוך החשיכה, אין ההליכה בקאמפוס החשוך מהנה במיוחד. וזאת בעיקר בגלל כמה “טיפוסים”, העלולים להגיח לפתע מתוך האפלה ולדרוש ממך את ארנקך. אך טבעי הוא שעיר סטודנטים תמשוך אליה גם “טיפוסים” בילתי־סימפאטיים, שחלקם הגיעו לכאן עוד בימי “ילדי הפרחים”. כמה מהם אינם עושים רעה לאיש. הם סובבים בתלבושות מרופטות.

אבל יש גם הבאים לכאן במטרות לגמרי לא תמימות. כמעט בכל ערב נשדד מישהו בקאמפוס בשעות הערב, ואחת לשבועיים-שלושה מודיעים העיתונים על מיקרה-אונס נוסף, בתוך גבולות האוניברסיטה, או בשיכוני הסטודנטים. אין פלא שצעירים כצעירות, מעדיפים שלא לפסוע לבד בשבילי הקאמפוס אחרי-חשיכה.

הסטודנטיות יראות מפני “סטינקי” הידוע לשימצה – אנס אלים, המטיל חיתתו על בנות העיר זה חמש שנים. במשך שנים אלה ביצע האיש המכונה בשם “ריחני” זה, שפירושו “סרחוני”, בשל הריח המבחיל הנודף ממנו – למעלה משיבעים מעשי-אונס בקאמפוס ובשכונות הסמוכות לו. לפני כשבוע חדר בבוקר לדירתה של קריינית טלוויזיה מפורסמת, קשר את עיניה ואנס אותה באכזריות. יד המשטרה קצרה מלברר, אם הפעם בחר, דווקא, בקריינית זו משום שהתריעה מעל מסך הטלוויזיה על אוזלת-ידה של המישטרה, שלא הצליחה לתפוש את האנס במשך תקופה ארוכה של חמש שנים. או אולי זה היה מיקרה.

לא פעם, מזכירה האווירה כאן את זו של ניו-יורק או ערים אחרות. לא-מכבר הותקנו בכל רחבי הקאמפוס טלפונים מיוחדים לשעת חירום, שבעזרתם יוכל כל אחד להתקשר מיד עם המישטרה ולהזעיק עזרה.

לילה אחד, סמוך לשעה עשר, יצאנו, מרצים וסטודנטים, מהרצאה שהתקיימה בקאמפוס. ירד גשם, והחשיכה היתה כבדה. כשהתקרבנו למכונית, קפא נהגה על עמדו, ולחש בטון נפחד, לעצמו: “מה זה? הוא עוד כאן?”

הסתכלנו בו בתמהון, והוא הצביע לעבר ספסל-עץ הניצב מתחת לאחד מעצי האקליפטוס. שם, על ספסל, ישבה דמות גבר לבוש-שחורים, חובש מישקפי-שמש כהים, על הספסל הרטוב, כשהוא מחזיק בידו מטריה שחורה.

“הוא היה כאן כשהחניתי את המכונית, לפני שעתיים”, מילמל ידידנו. “כך בדיוק ישב אז, בגשם. בינתיים חלפו שעתיים, והוא עדיין כאן, באותה ‘פוזה’ ממש”.

התבוננו בגבר על הספסל. הוא לא נע. אין ספק שהרגיש שמסתכלים בו בתימהון ולא הניד עפעף. לרגע היה נדמה שזהו פסל. רק תזוזה קלה של זרועו שיכנעה שאינו עשוי ברונזה.

מה עשה שם, בחושך בגשם, במשך שעתיים? האם ארב למישהו? האם היה מסומם? ואולי סתם תמהוני, הנהנה לשבת במשך שעות בגשם ללא־ניע, או להדהים את האנשים המעטים, המבחינים בו פיתאום?

“אולי כדאי להודיע למשטרה?” שאל מישהו. "מישטרה? בקאמפוס? בברקליי? אתה שוכח שאנחנו נמצאים בערש המילחמה למען חופש הפרט. אם יעצרו מישהו לחקירה, יזעיק עולמות, וכל העיתונות תמלא אות¹.

שמח נוסח טראנסילבניה

ברחוב סמוך נגלה מחזה יוצא-דופן אפייני מאוד לעיירה זו: לפתח בית-קולנוע קטן, המקרין את הסרט ‘הצגת הזוועות’ – סרט המבוסס על מחזמר-רוק מתחכם, המלגלג על סירטי-הזוועה נוסח פראנקשטיין ודראקולה – עמדו כמאה צעירים וצעירות, שהמתינו להצגת-חצות. חרף הגשם והקור ניצבו כתריסר מהם כשעליהם רק ביגדיהם התחתונים שלא היו אלא מחוכים וביריות נוסח “הימים הטובים ההם”. אחרים, עוטי מעילי-גשם שחורים, הפשילו לעיתים שולי מעיליהם לרווחה והציגו לעיני העוברים ושבים את מה שמתחת למעילי הגשם. זו היתה תצוגה ססגונית של מחוכים וביריות נוסח טרנסילבניה, היא ארצו של הרוזן דראקולה. בין לובשי המחוכים והחזיות היו גברים, שנהנו מכל העסק הנאה פורימית.

לא היה זה, כנס של “קוקסינלים”. כימעט כל העומדים בתור היו סטודנטים וסטודנטיות, ביניהם תלמידי-תיכון, שהחליטו “לעשות שמח”. בהעדר אפיקים חיוביים להוצאת מירצם הם בוחרים מדי פעם בסרט מסוג „הצגת הזוועות", בו התיחכום והאווילות משמשים בערבוביה, ומתחרים ביניהם כמה פעמים ראה כל אחד מהם סרט זה, המוצג בו לפרקים, לדיברי עיתון הסטודנטים יש שראו כבר את הסרט שלושים פעם ויותר. השיא שייך לזוג סטודנטים, שראו את “הצגת הזוועות” המטופשת למעלה ממאה פעם.

גם זוהי ברקלי: עיר אוניברסיטאית, שתושביה מתפארים ברמת האוניברסיטה שלהם ומחשיבים עצמם כנבונים, מתוחכמים ורגישים. רק סטודנטים בעלי ציונים גבוהים מתקבלים לאוניברסיטה כאן, ורמת הלימודים נחשבת לגבוהה במיוחד. ואף-על-פי-כן, ניתן לראות כאן מדי ימים אחדים מחזה שכזה, בו נוטלים חלק סטודנטים וסטודנטיות – שרבים מהם מצטיינים, ודאי, בלימודים – המוכנים לעמוד בתחתוניהם בליל-גשם, כדי לראות בפעם השלושים סרט מטומטם, שבקושי ניתן לראותו עד סופו אפילו פעם אחת.

“כאן מותר לעשן”

גאוות בני ברקליי על מידת הרגישות-לצדק של עיירתם מחייבת אותם, לא פעם, לשלם מחיר יקר.

כך, למשל, נמשכת פה כבר כשלושה חודשים שביתה של כל נהגי האוטובוסים, וכל התחבורה העירונית והבינעירונית משותקת. שלושה חדשים… ואין איש מתמרמר. שהרי אנשי ברקליי ידועים בדאגתם לצדק סוציאלי, ואם החליטו נהגי האוטובוסים לשבות – סימן שהצדק איתם. איזה פרצוף יהיה לה, לברקלי, אם יוודע ברבים שתושבי העיר הזאת דורשים לשים-קץ לשביתה של שכירים, הדורשים את זכויותיהם?

לאורח מישראל קשה להאמין שביתת, אוטובוסים כללית, נמשכת כבר שלושה חודשים, ואיש אינו מתערב. נכון, שהעיירה אינה גדולה, ולא פעם ניתן להסתדר גם ללא אוטובוסים. לרוב האנשים מכונית או שתיים, ואינם זקוקים לתחבורה הציבורית. אחרים רוכבים על אופניים, או רצים. אבל מה עושים אלה שאין להם מכונית, או שאינם יכולים לרוץ או לרכב על אופניים? זקנים הנאלצים להגיע לרופא, או ילדים הגרים במרחק כמה מילין מבית-הספר? מלצרית במיסעדה, הגרה בעיירה סמוכה, או מוכרת-הממתקים העיוורת, הנאלצת לשכור עתה יום-יום מונית מיוחדת, כדי שתסיע אותה אל דוכן-הממתקים שלה, ודמי-הנסיעה מגיעים, כימעט, להכנסה היומית?

כשהגעתי לכאן, לפני כחודש, כבר חלפו חודשיים מתחילת השביתה, והכל הבטיחו ש’או-טו-טו', יסתדר הענין. בינתיים הגישה הנהלת חברת האוטובוסים לנהגים הצעות חדשות, ואלה דחו אותן מיד. וכך חולפים הימים, ובכל רחבי ברקליי אין אף אוטובוס אחד לרפואה. ובני-המקום מספרים, כי שביתה כזאת פורצת אחת לשנתיים-שלוש, ובכל פעם היא נמשכת חודשים אחדים ואיש אינו פוצה פה. שהרי זוהי העיירה המתקדמת ביותר בעולם…

דוגמה נוספת לייחודה של ברקליי: החוק נגד העישון במקומות ציבוריים. חוק עזר עירוני אוסר על העישון לא רק בבתי-קולנוע, אלא גם בכל חנות, בבנק ובמישרד המקבל קהל. לא רק על המבקרים והאורחים אסור העישון, אלא גם על העובדים. רק במקומות בודדים ניתן להבחין בשלט “כאן מותר לעשן” – בדומה למקומות שבהם נהגו להמשיך לשתות גם בימי “היובש הגדול” ואיסור מכירת המשקאות החריפים. אבל בדרך כלל מתנוסס בכניסה לכל חנות, סופרמרקט, בנק או מיסעדה שלט רשמי: “העישון אסור על-פי החוק”, ולידו שלט מוכר נוסף: “תודה על שאינך מעשן. האגודה האמריקנית למילחמה בסרטן”.

זה כשבוע מתנהל כאן בברקליי מישפט-הראווה הראשון נגד מפירי-החוק. סטודנטית נמרצת, שנכנסה לחנות והבחינה בבעל החנות, העומד וסיגריה בפיו, התלוננה על המעשה במישטרה. לדבריה, ניסו השוטרים להניאה מהגשת התלונה: “למה לך להסתבך?” אבל כיוון שבני ברקליי ידועים בעקשנותם ובדבקותם לעקרונות, התעקשה ואף מסרה לעיתונות, כי המישטרה משתדלת להתחמק מהגשמת החוק. עתה, נערך בבית-המשפט ויכוח ממושך. בעל-החנות טוען שלא עישן בחנות, אלא על סף יציאתו החוצה, לרחוב. אך כיוון שבאותו רגע ממש נקרא לטלפון, הצליחה המתלוננת, לתפוש אותו כשהוא מחזיק סיגריה דולקת בפיו בתוך החנות.

האווירה הכללית כאן – בעיירה שהתפרסמה כמעוזם של מעשני הסמים למיניהם – רואה במעשן את אוייב הציבור. השר קאליפנו, שהכריז לא מכבר, כי הוא מפסיק לעשן (עישן שלוש חפיסות ביום), כיוון שהעישון הוא “התאבדות הדרגתית”, הפך גם לאלילם של אויבי־המימסד. על סמים כימעט ואין מדברים כאן כיום. פרט לקוקאין, הנחשב לסם אריסטוקרטי, המחדד את חושי האמנים. בחנויות הספרים שליד האוניברסיטה ניתן למצוא מדף שלם של ספרים על הקוקאין, ביניהם ספרים של סופרים נודעים, שהודו כי הקוקאין הביא להם ברכה.

מעשני-הסיגריות הפכו, איפוא, למיעוט נרדף. ולא נתפלא אם עד מהרה יגיש אחד מהם בג"ץ, בטענה שזכויות-האזרח שלו מופרות. ויש להניח שעד מהרה תקום גם תנועה להגנת המיעוט הזה, וודאי יימצא אף מארלון בראנדו חדש, שיגן על זכויות המעשני הנרדפים.

“ילדים חיות – או. קיי.”

הפנייה לבתי-המשפט, בטענה שזכויות-האזרח נגזלות מן הפרט בגלל חוק זה או אחר, הפכה כאן כימעט לספורט לאומי. זה שנתיים מתבררת בבתי־המישפט תלונתו של צעיר יהודי, שדרישתו להתקבל לבית-ספר לרפואה נתקלה בסירוב, כיוון שבתי-הספר הללו מעדיפים כיום כושים, מקסיקנים, אסיינים ונשים – גם אם ציוניהם נמוכים מציוניו של הסטודנט הלבן והיהודי. תביעה זו, שזכתה לפירסום בעולם, אינה יכולה שלא להעלות חיוך אירוני על השפתיים. דווקא אותם צעירים, שנלחמו כל העת למען זכויות הכושים והמקסיקנים, מוצאים עצמם מקופחים בגלל אותה מדיניות, שלמענה לחמו. ולא במיקרה משהים בתי-המשפט את החלטתם בסוגייה חשובה זו, העשוייה לערער את מדיניות “עידוד המיעוטים”, שהושגה אחר מאבקים ממושכים כל־כך.

תביעה אחרת, רצינית וחשובה פחות, הוגשה לא מכבר לבית־מישפט מקומי על-ידי אגודת רוכבי האופניים של ברקליי. כידוע, אסורה הרכיבה על אופניים בכביש-המהיר מטעמי בטיחות. עתה, קמו רוכבי האופניים והגישו בג"ץ: מדוע תישלל מהם זכותם הבסיסית לרכב על אופניים בכביש המהיר, שהוקם בעזרת המיסים שהם משלמים?

בג"צים נוספים הוגשו כאן לאחרונה גם בשאלה אחרת, הנוגעת למספר רב של אזרחים: האם יכול בעל-בית למנוע את השכרת ביתו או דירתו לזוג עם ילדים?

עד לפני שנים אחדות היה ברור לכל, שמרבית בתי הדירות להשכרה, בקליפורניה, אינם מיועדים למישפחות עם ילדים. בית-דירות, שבעליו היו מוכנים לקבל דיירים עם ילדים, היו מציבים שלטים מיוחדים, שהכריזו: “ילדים וחיות או. קיי”. גם במודעות הקטנות בעתונות צויין במפורש “ילדים או. קיי.” אחרת, לא היתה למישפחה כזו סיכוי להיכנס לבית-דירות כזה.

בעלי-הבתים הסבירו זאת תמיד בנימוקים הומאניים: “מרבית הדיירים שלנו הם אזרחים קשישים, שכבר גידלו את ילדיהם ונפטרו מן הרעש והמהומה. עתה הם רוצים לחיות בשקט. ילדים בבית פירושם רעש, צעקות, ליכלוך. לשם כך קיימים בתי-דירות מיוחדים, שבהם יש ילדים לכל הדיירים, ואיש אינו יכול להתלונן”.

ואכן, במרבית בתי הדירות, גרים זוגות קשישים ללא ילדים, או אנשים בודדים. שיבעים אחוזים מן הדירות בברקליי תחפושות בידי אנשים שאינם נשואים (סטודנטים, מי-שהיו-סטודנטים וסתם אנשים, המעדיפים לגור בגפם בעיר האוניברסיטאית). בסאן-פרנציסקו הסמוכה, נסגרים מידי חודש בתי־ספר נוספים לא מפני שהאוכלוסיה “הזדקנה”, אלא מפני שחלק עצום מן התושבים אינם נשואים כלל (וביניהם רבבות הומוסקסואלים ולסביות, שהפכו את סן-פרנציסקו לביתם).

לא מכבר החליט בית־הניבחרים של קליפורניה, כי אסור להפלות אזרח בבחירת דירתו רק משום שיש לו ילדים. ואף-על-פי-כן ממשיכים מרבית בעלי-הבתים לפסול על הסף כל דייר חשוד, וגם בטורי המודעות הקטנות מופיעה הנוסחה החדשה: “רק לדיירים מבוגרים”. כמה עיתונאים, שצלצלו לכל אותם בעלי-בתים, נענו בסירוב ברגע שסיפרו, כי יש להם ילדים, כלב, או חתול. וגם כשהזכירו לבעלי-הבתים, כי התנהגותם נוגדת את החוק טענו, כי אם ישכירו זירה אחת למישפחה עם ילדים – יפנו כל הדיירים האחרים את דירותיהם מיד.

השאלה עומדת להתברר בקרוב בבית-המשפט, והחלטת השופט קשורה, ודאי, גם בשאלה: האם יש לשופט ילדים, כלב, או חתול? ומתי בדיוק חדל לעשן?

מתוך: “איגרת אויר” 7 ימים שבועון ידיעות אחרונות. 17.3.78

במשך חמש השנים האחרונות תקף אנס אלמוני, המכונה “סטינקי” – "סרחני״, יותר מ-60 נשים בעיר ברקלי בצפון קליפורניה. הקורבן ה-62 – קריינית טלוויזיה פופולארית ויפה בשם קרולין קרייבן – גייסה כל תןשבי העיר למצוד אחרי האנס. בין אמצעי ההגנה נמצא מיכל-תרסיס, המדיף צחנה, בעזרתו מקוות נשי ברקלי להבריח את האנס.

על “סטינקי” שמעתי לראשונה, שלושה ימים לאחר בואי לברקליי, כשחיפשתי דירת-מגורים למשך חצי-השנה הקרובה.

מציאת דירה מתאימה, בעיר אוניברסיטאית קטנה ומיוחסת כברקליי, זמן קצר לאחר התחלת הסמסטר השני, היא כימעט בחינת “משימה בלתי-אפשרית”. כל דירה המוצעת להשכרה, נחטפת מיד על-ידי אחד משלושים אלף הסטודנטים, הלומדים כאן, והמהווים כשליש מן האוכלוסייה, או על-ידי אחד ממאות המרצים האורחים.

כל ניסיונותי לחפש דירה, במרחק מתקבל על הדעת מן הקאמפוס, עלו תחילה בתוהו. רוב הדירות בעיר הושכרו כבר בתחילת שנת הלימודים, ובעלי הדירות המועטות, שנותרו פנויות לא התלהבו להשכיר את דירותיהם למישפחה עם ילדים, המעוניינת בשכירות למשך חצי-שנה בלבד, גם העובדה שאין מעשנים במישפחתנו – ו"דיירים שאינם מעשנים" זוכים, בדרך כלל, לעדיפות בברקליי, שונאת-העישון – לא עזרה. כל דירה שהוצעה לי על-ידי שירות-הדירות של האוניברסיטה, בתשע בבקר, נחטפה תוך חצי שעה בידי אחרים, גם אם שכר-הדירה החדשי שנדרש עבורה היה גבוה למדי ( 500–450 דולאר עבור דירה בילתי-מרוהטת של שני חדרי-שינה).

ואז, כאשר כימעט התייאשתי והתחלתי לחפש דירות בעיירות הסמוכות, נפלה לידי כתובת של בית-מגורים קטן, הנמצא בשכונת-גנים נחמדה, במרחק הליכה מן הקמפוס.

“בטוח שאתה רוצה לגור בסביבה הזאת?” שאלה מתווכת הדירות שמסרה לי הכתובת."

אמרתי לה ששוטטתי באותה שכונה, כדי להציץ בדירות אחרות, ואיני רואה כל סיבה מדוע לא אוכל לשכור בה דירה.

“צלצל אל בעלת-הבית, ובקש שתראה לך את הדירה”, אמרה המתווכת, “אבל כדאי שתהרהר שוב אם הסביבה הזאת מתאימה לך”.

תחילה חשבתי שאינה מעוניינת בדיירים יהודים. אבל שמה העיד עליה שגם היא יהודיה. אולי היא מתכוונת לכך שיש כושים רבים באיזור, ולא היה לה נוח לומר לי זאת, בגלל המזכירה הכושית שישבה לידה? – חשבתי. אך כיוון שטיילתי רגלי באותו איזור, והוא עשה עלי רושם מצויין, לא ראיתי כל סיבה שלא אצלצל אל בעלת-הבית ואקבע ראיון, כדי לראות את הדירה.

צלצלתי לבעלת-הדירה פעמים אחדות, ואיש לא ענה לטלפון. יצאתי לראות את הבית, לפחות מבחוץ. הוא מצא חן בעיני, וכשצלצתי בפעמון-הכניסה ואיש לא ענה לי השארתי בדלת פתק, המבקש מבעלת הדירה להתקשר אלי, ל"מוטל". אך איש לא צלצל. התקשרתי, איפוא, שוב אל המתווכת:

“בעלת-הדירה עובדת, ולרוב אינה נמצאת בבית”, אמרה לי. “אני מציעה שתיגש אליה מחר, ביום השבת, לפני-הצהריים, ותאמר לה שאני שלחתי אותך. אם אכן אתה מעוניין בשכירת דירה באותו איזור”.

מנעול על כל דלת

למחרת, בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים, ניגשתי לראות את הדירה. הפתק שהשארתי בחריץ-הדלת לא היה שם. צלצלתי בדלת ואיש לא ענה. צלצלתי שוב, ונדמה היה שאני שמע צעדים מעבר לדלת. אך איש לא פתח את הדלת. צלצלתי בשלישית.

“מי שם?” שמעתי קול-אשה מתוך הדירה. הקול נשמע מפוחד.

הצגתי את עצמי מבעד לדלת הסגורה, וציינתי את שם המתווכת, ששלחה אותי.

היתה דממה קצרה, ואז אמרה האשה שבתוך הדירה: “רק רגע. אני כבר פותחת”.

חלפו עוד כשתי דקות ואז נשמע קול המפתחות הסובבים בתוך המנעולים וקול השרשרת שעל הדלת. בחשדנות, ועל הסף ניצבה בעלת-הדירה – אשה כושית כבת שלושים, גבוהה מאוד, שמנה מאוד ובעלת פנים נאים ועיניים חייכניות.

ברגע הראשון לא יכולתי שלא להרהר: היא מפחדת?! לשם זה זקוק ענק מהלך זה לכל-כך הרבה מנעולים ושרשרות?

“סילחו לי שעיכבתי אתכם בחוץ”, אמרה האשה בטון מתנצל.

“אבל אתם הרי מבינים מדוע עלי להיות זהירה כאן, בסביבה, לפני שאני פותחת את הדלת”.

המלים “כאן, בסביבה”, הזכירו לי את דברי המתווכת. שאלתי את האשה למה היא מתכוונת.

“מה זאת אומרת?” תהתה. “הרי השכונה הזאת נקראת ‘סטינקי’ לנד'.” וכשראתה שאינני יורד לי סוף דבריה שאלה, כימעט בחוסר-אימון: “לא שמעת על ‘סטינקי’?”

הסברתי שאני חדש בעיר.

" ‘סטינקי’ הוא האנס הפועל כאן, בסביבה, כבר חמש שנים", סיפרה בעלת-הדירה. “מיוני 1973… עד כה אנס 61 נשים, כולן בשכונה הזאת ובשכונה הסמוכה. אבל המישטרה בטוחה שמיספר הנשים שנאנסו על-ידו כפול מן המיספר הנקוב. אלא שרבות לא דיווחו על כך למישטרה”.

“לפחות ששים אחוזים מן הנשים שהותקפו, דיווחו למישטרה שהאנס הדיף ריח דוחה. מעין ריח של דלק, או שמן לדילול-צבע. ריח מצחין במיוחד… הריח נדף מגופו, ויש שאמרו שנדף רק מבגדיו, או משערו. משום כך יתכן והסיבה שארבעים אחוזים מן הנתקפות לא הבחינו בריח זה נובעת מכך, שבאותם לילות החליף ‘סטינקי’ את בגדיו לפני צאתו ל’עבודה'.”

בעלת-הדירה הראתה לנו את הדירה, וניכר היה בה שהיא מעוניינת לעזוב את האיזור ולעבור לסביבה אחרת. “אני גרה כאן לבדי, עם בני בן העשר”, אמרה, “ואין זו שכונה בטוחה לאשה הגרה לבדה, או עם ילד”. עם זאת, בשעה ששמעה שאני אב לבנות, אמרה בגלוי: “הייתי שמחה מאד להשכיר, סוף סוף, את הדירה הזאת, אבל אינני ממליצה בפניך לקחת אותה. אולי כדאי שתחפשו דירה בשכונה אחרת”.

“סטינקי” תוקף שנית

באותו ערב צלצלו אלי ידידי שנילוו אלי בחיפושי אחר דירה ואמרו “שמעת חדשות?”

מסתבר, שבמהדורת חדשות-הערב בטלוויזיה הודיעו, כי “סטינקי” תקף שנית, שבועיים לאחר תקיפתו האחרונה. הוא תקף אשה כושית, הגרה עם בנה בן־העשר, בדירה הנמצאת במרחק כארבע מאות מטרים בלבד מן הדירה בה ביקרנו. לדברי האשה, חדר “סטינקי” לדירתה בשעה שתים-עשרה בלילה, ושהה בדירה כשעתיים וחצי. הוא עזב אותה שעות אחדות בלבד לפני שהגענו אנו לאיזור.

לכאורה, לא היה מקום להתרגשות. “סטינקי” תוקף, כאמור, זה חמש שנים, וכל מה שנותר למישטרה להודיע הוא, שזוהי התקיפה ה-62 שלו עליה דווח. אלא שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, זכה מעשהו של “סטינקי” לפירסומת גדולה, ועד מהרה יצא שימעו מחוף-לחוף והגיע גם אל מעבר לים. הפעם תקף “סטינקי” אשה מוכרת, קריינית טלוויזיה פופולארית, שהחליטה לתת למעשה האונס פירסום מירבי, כדי לעודד נשים אחרות לדווח על תקיפות, וכדי להמריץ את המישטרה והשילטונות לנקוט בצעדם יעילים יותר, כדי לתפוש את האנס האלים, המשתולל באזור.

קרולין קרייבן, אשה כושית נאה וחטובת-גו בת 33, מוכרת למיליונים באיזור המיפרץ של סאן-פראנציסקו כאחת מקרייניות-החדשות הטובות באיזור. במשך תקופה ניכרת, הגישה מדי ערב את מהדרות-החדשות בערוץ הטלוויזיה מיספר תשע, השייך לתחנת הטלוויזיה הציבורית-חינוכית, המתקיימת על תרומות המוסדות והציבור, ואינה מקרינה סירטוני-פירסומת. קרולין, היתה גם אחת הכתבות הנמרצות של התחנה, והתמחתה בעיקר ב"כיסוי" מישפטים ופשעים. לפני כשנה הגישה שתי תוכניות טלוויזיה, שהוקדשו לאונס, וייחדה מקום ל"סטינקי" ולאוזלת היד של המישטרה בתפישתו. באותה תוכנית ריאיינה קרולין שתיים מקורבנותיו של “סטינקי”, ושלחה אצבע מאשימה כלפי מישטרת ברקליי, שלא הצליחה לשים את ידה על האנס במשך חמש שנים תמימות.

חזה “משולש” – סנטר חלק

קרולין, גרושה הגרה בברקליי עם בנה בן העשר, מילאה כבר לפני כשנה אחר עצות המישטרה ושריינה את הדלתות והחלונות של דירתה במנעולים ובשרשרות.

“בשעה שתים־עשרה וחצי, בערך, התעוררתי, פיתאום, כשהרגשתי שמשהו מושם על פני”, סיפרה בראיון-טלוויזיה חי למחרת האונס. “מישהו כיסה את עיני בסמרטוט, והרגשתי להב של סכין נוגע בגרוני”. הגבר התוקף, הזהיר אותה לא להרים את קולה, אחרת תישחט. הוא קשר את עיניה לפני שהספיקה לראותו.

“כיון שתמיד חששתי מתקיפה מעין זו, נהגתי להחזיק נשק מתחת לכר. אבל לא הספקתי, כמובן, לגעת בו. ניסיתי להתנגד, ואז חתך התוקף את ידי בסכינו. לקול ההמולה התעורר בני, הישן בחדר הסמוך, ורצה להיכנס לחדרי. אך הוקדשו תוקף הודיע לי שאם יכנס הילד לחדר – יהרוג אותו. לא נותר לי אלא להתחנן לפני הילד שיישאר בחדרו ולא יצא משם עד שאקרא לו”.

“פעמים רבות לפני אותו ערב הרהרתי מה אעשה אם אותקף”, סיפרה קרולין. “החלטתי בלבי, אז, שאתנגד ואשיב מילחמה, ואף לרגע לא אהסס להשתמש בנשק. הפעם, הפתיע אותי,סטינקי' ולא איפשר לי להתגונן. עשיתי חשבון מהיר: אפשר להישאר בחיים אחרי אונס. אי-אפשר להישאר בחיים אחרי רצח. העובדה שאיים להרוג את בני הוציאה כל התנגדות מכלל אפשרות. החלטתי להשמע להוראותיו, אך לעשות כל מה שביכולתי כדי לסייע אחר-כך לתפישתו, ולאסוף כל פרט, שיוכל לעזור באיסוף פרטים על הופעתו החיצונית”.

לדבריה, זיהתה קרולין מיד שהתוקף הוא “סטינקי”, על-פי הצחנה, שעליו שמעה כה רבות. עיניה היו קשורות, אבל ככתבת מנוסה, שהתמחתה בכתבות על פשע, ניסתה לחרות בזיכרונה כל פרט. בעזרת בהונות הרגליים ניסתה למשש ולזהות את המגפיים, שנעל התוקף לרגליו. כל הפרטים האחרים תאמו את מה שהיה ידוע על “סטינקי” גם קודם לכן: התוקף הוא גבר כושי בן 25–35, שגבהו כמטר ושמונים, שרירי ידיו וחזהו ה"משולש" מפותחים ואתלטיים, ושערו המקורזל “טיבעי” ובילתי־מטופח. פניו מעוטרים בפיאות לחיים קצרות, אך סנטרו חלק, ללא חתימת זקן, כסנטרו של נער שלא התבגר.

“סטינקי” לא מיהר לעזוב את דירתה של קרולין. במרבית המיקרים שבהם תקף נשאר בדירת הנתקפת שעתיים או שלוש. גם הפעם שהה בדירה כשעתיים וחצי, ורק אז הסתלק מבעד לחלון, מבלי שהנתקפת תוכל לראותו. כדרכו, ניתק עוד לפני שתקף את קרולין את כבלי הטלפון, ועד שהצליחה קרולין להזעיק את המישטרה – כבר נעלם “סטינקי” אי-שם בין חצרות “סטינקי-לנד”.

האנס פוחד מכלבים

“המישטרה אומרת שעד כה לא ביצע ‘סטינקי’ אפילו טעות אחת, במשך חמש שנים רצופות”, אמרה קרולין למראיינה בטלוויזיה. “אבל הפעם, כשהחליט לתקוף דווקא אותי, ביצע את שגיאתו הראשונה”.

כאשה הפעילה בתנועות לשוויון-זכויות האשה, החליטה קרולין לתת לתקיפה שבוצעה בה פירסום מירבי, כדי להציל בדרך זו נשים נוספות. “אין לי ספק שלפחות שישים נשים נוספות נאנסו בשנים האחרונות על-ידי ‘סטינקי’, ולא סיפרו על כך לאיש”, אמרה. “אני מאשימה כל אחת מהן באונס שלי. אילו הודיעו על כך למישטרה, אילו נוצר הלחץ הציבורי המתאים, היתה המישטרה נחלצת כבר מזמן למיבצע יעיל לתפישתו, וכל אשה היתה יודעת ממה להיזהר. הצלחתו של ‘סטינקי’ לאנוס נשים כה רבות במשך חמש שנים תמימות בלי להיתפס, מעידה גם היא על מעמדה הנחות של האשה בחברה שלנו. העובדה, שנשים כה רבות חששו להודיע על האונס למישטרה או לקרוביהן, היא כתב-אשמה לחברה שלנו, המתייחסת אל האשה הנאנסת כאל נאשמת. העובדה שהמישטרה לא הצליחה עד כה לתפוש את ‘סטינקי’, הפועל בתוך אזור כה קטן, נובעת גם היא מכך שהמישטרה נתונה בעיקר בידי גברים, שרובם גרים מחוץ לעיר. אילו היתה בין הקורבנות חברתו, ארוסתו, אשתו או בתו של קצין-מישטרה – אין ספק שהמישטרה היתה מגלה יותר יוזמה ויעילות, כדי לתפוש את ‘סטינקי’.”

“מהרבה בחינות, הזכיר לי ‘סטינקי’ כמה מן הגברים שהכרתי בחיי”, הודתה קרולין. “הוא התנהג כגבר החושב שהכל מותר לו, כי הכוח בידו. לגביו, לא היה הסקס הדבר החשוב, אלא עצם השליטה בי, היכולת להכתיב לי מה עשות, להשפיל אותי, תחת איומים על חיי ובעיקר על חיי בני הקטן”. לדבריה, נהגו כל אנשי המישטרה ואמצעי-התקשורת, שעמם נפגשה לאחר האונס, בהבנה ובאהדה. אולי מפני שהיא מפורסמת, והופיעה מדי יום בראיונות עיתונאיים וטלויזיוניים מחוף־ לחוף. אבל אין לה ספק שנשים אחרות, שפנו למישטרה, זכו לעתים ביחס אחר, פוגע, מעליב וקנטרני.

רק עתה, לאחר תקיפתה של קרולין קרייבן, פירסמה המישטרה – לראשונה אחרי חמש שנים – קול קורא לציבור, המזהיר מפני “סטינקי”. עד כה, השתדלו גם המישטרה וגם פרנסי העיר לטשטש עד כמה שאפשר את מעשי התוקף, כדי שלא להבהיל. את תושבי העיר ובעיקר כדי לא לפגוע בפרנסתם של תושבי ‘סטינקי-לנד’. עתה, לאחר הופעותיה המאשימות של קרולין, פירסמו עלונים לתושבים. מהם מסתבר, כי “סטינקי” פועל רק בשתי שכונות, וכי הוא תוקף אחת לשבועיים, לערך, אך מעולם לא תקף בחודש פברואר. הוא מתכנן בזהירות את תקיפותיו. משוטט בסביבה, מחפש דירה שבה גרה אשה לבדה, או אשה עם ילד (מעולם לא פרץ לדירה בה מצוי מבוגר נוסף). הוא חושש מכלבים, ועד כה פרץ רק לדירה אחת, שהיה בה כלב, וברגע שהתנפל עליו הכלב והחל לנבוח הצליחה האשה להימלט.

“סטינקי” הוא פורץ מיקצועי, המכיר את המלאכה. כשהוא מאתר את הדירה בה גרה האשה שהוא עומד לתקוף הוא מרגל אחר הליכותיה, ואף פותח את המנעולים או הברגים שבחלון מבעוד מועד, ומחזיר את החלון למקומו, כדי שאיש לא ירגיש בפריצה. משום כך ממליצה המשטרה לכל אשה לבדוק מדי ערב את כל החלונות והדלתות. אם תבחין שמישהו טיפל בברגים או בצירים שבחלון ושיחרר אותם – אות הוא, כי “סטינקי” מתכונן לפקוד את הדירה בליל-המחרת.

“סטינקי” תוקף תמיד בין שעת חצות לשלוש בבקר. הוא חודר לדירה הנמצאת תמיד בקומת-הקרקע, כפורץ מעולה, ומצליח לפצח מנעולי-ביטחון ללא קושי. הוא מתגנב תחילה למיטבח, נוטל סכין השייך לבעלת-הדירה, ומנתק בעזרתו את כבלי-הטלפון, כשידיו חבושות כסיות. אז הוא מתגנב לחדר המיטות, כשבידו מטלית לקשירת-עיניים, ומפתיע תמיד את האשה בדרך דומה לזו שבה הפתיע את קרולין קרייבן. תחילה, הוא מכסה את עיני הקרבנות, כשהוא מאיים עליהן בסכין שבידיו. בשנתיים הראשונות תקף כושיות בלבד. עתה, הוא תוקף נשים כושיות ולבנות, בעיקר נשים צעירות (אך פעם אנס גם אשה בת שבעים ושבע). בשנים הראשונות לפעולתו היה נמלט ברגע שהחלה האשה לצעוק. לאחרונה, נעשה אלים ואכזרי יותר, וכשהאשה מגלה סימני-התנגדות הוא פוצע אותה בסכין (אך לרוב מתחמק לאחר מכן, מבלי שיאנוס אותה). המישטרה אינה ממליצה בפני הנשים להתנגד, מחשש ש"סטינקי" ידקור בצורה רצינית, ואפילו ירצח את האשה המתנגדת.

כלבי גישוש – נגד מי?

לדברי המשטרה, אין בידיה פרטים נוספים על צורתו החיצונית של “סטינקי”. אבל מבדיקות-הזרע ידועים לה סוג הדם והאנזימים שלו, ובעזרתם יוכלו לזהות בקלות את התוקף, ברגע שייתפש. לדבריהם, מצוי סוג דם מיוחד זה רק אצל 3.7 אחוזים מן האוכלוסייה, וכיוון שאין ספק בכך ש"סטינקי" הוא גבר כושי בן 25–35, שגבהו למעלה ממטר ושמונים, בעל סוג-דם מסויים זה, הרי רק אחוז אחד מן האוכלוסיה הגברית הכושית באיזור עונה על הדרישות האלה.

לכאורה, ניתן היה לאתר את “סטינקי” בקלות יחסית. ברקליי אינה עיר גדולה, ומיספר הגברים הכושים, העונים לפרטי התיאור הזה, אינו מגיע אלא לכמה עשררות. אם אפשר היה לחייב את כולם לעבור בדיקת דם, ניתן היה לגלות את “סטינקי” (בתנאי שהוא אומנם גר בעיר עצמה, ולא באחת הערים הסמוכות). אבל איש אינו מעלה אפילו אפשרות כזאת על דעתו. אילו היה “סטינקי” לבן – יתכן שהיו שוקלים אפשרות של “מפקד תושבים” כזה. אבל כיוון שמדובר באוכלוסייה הכושית, אין איש מעז להזכיר בדיקת-חובה, שתצמיח מיד סערה פוליטית והשמצות על אפלייה גזעית. יתר על כן: לפני כשנתיים העבירה מועצת העיר ברקליי החלטה, האוסרת על המישטרה להשתמש בכלבי-גישוש ובהליקופטרים בתחום העירוני של ברקליי, להחלטה זו יש, כמובן, שורשים עמוקים, המגיעים לימי המהומות וההפגנות של שנות הששים, בהן ניסתה המשטרה להשתלט על המפגינים. עתה, ודווקא בגלל הריח המיוחד של “סטינקי”, העלו רבים את ההצעה לבטל את התקנה הקודמת ולאפשר למישטרה להיעזר בכלבי-גישוש, כדי לנסות וללכוד את האנס. הוויכוחים נמשכו זמן רב, ומרבית חברי המועצה התנגדו לכך, בעיקר מטעמים פוליטיים. "אם נרשה למישטרה להכניס כלבי דם לשירות ינצלו זאת אחר־כך בעיקר ברבעים ה’שחורים' ", אמרו המתנגדים, “ולאו דווקא לתפישתו של ‘סטינקי’.” הרגישות הרבה לבעיות אלה, המאפיינת את ברקליי, הרתיעה את חברי המועצה במשך תקופה ארוכה, ובינתיים הצליח “סטינקי” לתקוף לפחות עוד שתי נשים.

רק עתה, לאחר שקרולין קרייבן נתנה פירסום כה רב למעשיו של האנס ולמחדליה של המשטרה, הסכימה מועצת-העיר להתיר למישטרה, לתקופת-ניסיון מוגבלת בלבד, את השימוש בכלבי-גישוש ובהליקופטרים, כדי לנסות וללכוד את “סטינקי”. ההחלטה זכתה לכותרות ראשיות בעיתונות המקומית, וכבר מתנהלים ויכוחים אם מותר למישטרה להשתמש בכלבי-רועים גרמנים הששים לדם, או בכלבי-גישוש אחרים. והכל מציינים שהרשות ניתנה למישטרה להשתמש בכלבים רק לצורך עיקוב, ולא לצורכי תקיפה.

פעולה ציבורית אחרת, שגם היא דורבנה על-ידי הופעותיה של הקריינית הנועזת, היתה הקמת “אגודה ציבורית למילחמה באונס” הפועלת בבית העירייה ומנסה לרכז מתרומות תושבי ברקליי פרס כספי בסך 25,000 דולאר, שינתן למי שיסגיר את “סטינקי”. מועצת העיר תרמה 5000 דולאר, אך מסתבר שפרס כספי זה אינו מספיק. "זוהי עובדה מעציבה, האופיינית לחברה בה אנו חיים,, העירה קרולין, “אך עובדה היא, שללא פרס כספי גבוה אין סיכוי שמישהו מידידיו של ‘סטינקי’ או מבני מישפחתו יסגירו לרשויות”. עלונים שחולקו לכל הדירות והבתים בברקליי קוראים לתושבים לתרום דולאר לנפש, כדי לאסוף פרס כספי גבוה, שאולי בעזרתו יילכד “סטינקי”. אם יעלה הסכום שייאסף על-סך של 25,000 דולאר תישמר היתרה כקרן לעזרת הנשים שנפגעו על ידי “סטינקי” ולעזרת בני מישפחותיהם.

לא תמיד האדיבות משתלמת

“סטינקי” עומד בראש רשימת הנושאים, המעסיקים את העיתונות ואת האוכלוסייה המקומית. בלוס-אנג’לס ממשיך לפעול האנס-החונק המיסתורי, שרצח עד כה שלוש-עשרה נשים. במיזרח ארצות-הברית נתפרסם אנס־רוצח אחר, הבוחר כקורבנותיו רק נשים קשישות ובודדות. ומדי פעם מדווחת העיתונות על פסיכופאת זה או אחר, הרוצח סטודנטיות במכות-אלה או תוקף ילדות. אבל תושבי ברקליי חרדים לנוכח התרבות מיקרי האונס בעירם. הסטאטיסטיקה של המשטרה מעידה על כך, שמיספר מיקרי-האונס בברקליי גדול בשליש ואף יותר מכך מן הממוצע הארצי. והכוונה, לא רק למעשי “סטינקי”, אלא גם למיקרי-אונס רבים נוספים, המתרחשים בתוך הקאמפוס או במעונות הסטודנטיות שמסביבו, ובשכונות אחרות בעיר.

האם באמת גדול אחוז מיקרי האונס בברקליי מזה שבמקומות אחרים? יש הטוענים שהדבר נעוץ במיספר הסטודנטיות הרב בעיר. ריכוז כזה של נערות בודדות מושך אליו, מטבע הדברים, אנסים, המפרשים לא פעם את האווירה הליבראלית, שבזכותה קנתה לה ברקליי שם, של הפקרות מינית. הנערות הגרות במעונות הסטודנטים מקבלות הרצאות על הגנה עצמית ועצות כיצד לנהוג במיקרה ויותקפו. אך באווירה החופשית והלבבית הקיימת במעונות המעורבים, קשה למנוע את הסתננותו של אנס לאגף המגורים. “הסטודנטים אדיבים מדי”, מתלונן מפקד המישטרה “אם סטודנט חוזר בשעה מאוחרת למעון־הסטודנטים ורואה צעיר עומד ליד דלת-הכניסה, הוא יפתח לו את הדלת באדיבות ויאפשר לו להיכנס פנימה מתוך מחשבה שגם הוא סטודנט הגר במעון”.

גם בבתי-הספר התיכוניים אירעו כמה מיקרים של אונס, בעיקר בשעות אחרי-הצהריים. מנהל בית-הספר התיכון המקומי הזהיר את בתנו, כשנרשמה לבית-הספר, שלא לשוטט לבדה במיסדרנות בית-הספר או לטפס לבדה במדרגות, ואפילו בשעות הלימודים. הוא אף טרח ויצא עמה לסיור בחצר הענקית של בית-הספר, כדי להראות לה מהם האיזורים המסוכנים.

(מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות), 05/04/78

פגישה עם אנג’לה דייוויס, הקומוניסטית הכושית הצעירה, שהואשמה על-ידי ה"פ.בי.אי" ברצח, בחטיפה ובקשר. לא מכבר, הקימה את “הברית נגד דיכוי פוליטי וגיזעני”, הנלחמת למען שיחרור “העשרה מווילמינגטון”. אנג’לה שעל קיר חדרה תלויים צילומיהם של פידל קאסטרו ויאסר ערפאת, “מככבת” בסרט תעודתי-ציבעוני בן 90 דקות על עצמה. היא הופיעה יחד עם בימאי הסרט להקרנת-הבכורה של הסרט באמריקה, שנערכה בקאמפוס בו למדה.

שמה של אנג’לה דייוויס התפרסם לראשונה בעולם לפני כעשר שנים. היה זה בשנת 1968, חודשים אחדים לאחר הירצחו של ד"ר מארטין לותר-קינג. אז, שאלו רבים את עצמם: היימצא יורש לתנועה למען שיוויון זכויות לכושים, או שכל המאבק הקשה ייכשל עתה עם מות האיש שעמד בראשו?

תחילה, היה נדמה שאיש לא יוכל למלא את מקום קינג. אבל אז הגיעה לפתע הבשורה מלוס-אנג’לס שבקליפורניה: יש סיכוי. ומדובר לא ביורש, אלא ביורשת: צעירה כושית נאה, חיננית ומשכילה, המשמשת מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה ומצליחה להלהיב סטודנטים רבים, שחורים ולבנים גם יחד. אנג’לה דייוויס שמה.

לכאורה, צריכה היתה אוניברסיטת קליפורניה להתברך בכך. שאנג’לה דייוויס נמנית על צוות המורים שלה. באותן שנים נשמעו שוב ושוב מחאות על קיפוח מצד התנועה למען שיווי זכויות לכושים ומצד התנועה למען שיחרור האשה. כל אוניברסיטה ניסתה אז לעשות הכל, כדי להגדיל את מיספר הנשים והכושים הלומדים בה. ואנג’לה דייוויס בת ה-24 ענתה אז, על כל הדרישות האפשריות: גם כושית, גם אשה וגם מרצה מעולה. שאיש לא חלק על כישוריה האקדמיים.

אולם היה אז בקליפורניה איש אחד, שלא התלהב מן המרצה התוססת, בעלת תיספורת האפרו הענקית. זה היה רונאלד רייגן, שחקן הקולנוע ההוליבודי שהפך אז למושל קליפורניה. רייגן, ימני שמרני, החליט אז להעניש את הסטודנטים והפרופסורים כאחד על האווירה המתירנית והחתרנית ששררה בקאמפוסים בשנות הששים (ימי מילחמת וייטנאם). הוא קיצץ באכזריות בתקציבי האוניברסיטות, וגרם לסגירת מחלקות ולפיטורי מורים רבים. אנג’לה דייוויס הרתיחה את דמו במיוחד. לא רק משום היותה לוחמת קולנית למען זכויות הכושים, אלא מפני שהיתה חברה רישמית ומוצהרת במיפלגה הקומוניסטית האמריקנית. זאת לא יכול היה רייגן לעכל. “הייתכן שבימים אלה, תשלם מדינת קליפורניה משכורת למורה קומוניסטית, המלמדת פילוסופיה באוניברסיטה שלנו ומרעילה את מוחות התלמידים”? הוצגה אז השאלה בפני שילטונות האוניברסיטה. הם לא יכלו לעשות דבר. אנג’לה, משכה אז את תשומת-לב העיתונות והטלוויזיה, והיתה מפורסמת ופופולארית מדי, מכדי שאפשר יהיה לפטרה ללא סיבה.

“אמרתי לכם”, אמר המושל

עד מהרה נקרתה לידיהם הזדמנות פז.

לדברי אנג’לה עצמה, נתקלה אז עינה, במיקרה, בצילומו של! אסיר כושי, הכלוא בכלא סולדאד שבקליפורניה על שוד מזויין. הנהלת בית-הכלא, האשימה אותו בהתנפלות על סוהר לבן, ודרשה הארכת מעצרו. אנג’לה ראתה בעיתון את צילומו של הצעיר ג’ורג' ג’קסון, ולדבריה חשה מן הרגע הראשון, כי אין הוא אשם בהתנפלות על הסוהר. היא החלה להתעניין במיקרה, נפגשה עם ג’ורג' ג’קסון בבית-הכלא והחלה ביניהם התכתבות. עד מהרה גילתה שהיא מאוהבת בו, ואהבה זו היא שדחפה אותה להקים תנועה לשיחרורם של “האחים מכלא סולדאד”. בין הפעילים ביותר באותה תנועה קטנה היה גם יונתן, אחיו הצעיר של ג’ורג'.

בשנת 1970 הובא ג’ורג' ג’קסון מבית-הכלא לאולם בית-המשפט במחוז מארין שבקליפורניה, לבירור עניינו. לפתע פרצה קבוצת צעירים כושים לתוך האולם. באקדחים שלופים. הם שיחררו את ג’ורג' וחבריו ויצאו מן האולם, כשהם נוטלים עימם בן-ערובה את השופט. המשטרה המתינה להם בחוץ ופתחה עליהם באש. בחילופי היריות נהרגו שלושה מן החוטפים, וביניהם יונתן ג’קסון. גם השופט עצמו נפל קורבן לאחד הכדורים, ומצא את מותו בפתח בית המישפט, מתוכו נחטף.

המישטרה פתחה בפעילות קדחתנית, כדי לאתר את מקור נישקם של החוטפים. לתדהמת הכל. הסתבר שהאקדחים נרכשו חודשים אחדים קודם לכן על-ידי אנג’לה דייוויס, המרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג’לס והיו רשומים על שמה.

כשנודע הדבר לאנג’לה נמלטה מיד מלוס-אנג’לס, והחלה לנדוד בחשאי מעיר לעיר, כשהיא מנסה להתחמק מן המישטרה ומן הבולשת. בינתיים, פירסם ה"פ.בי.אי" הודעה, לפיה מבוקשת אנג’לה דייוויס כנאשמת ברצח, חטיפה וקשר, עבירות שבגללן עלו רבים לכיסא החשמלי. מושל קליפורניה, רייגן, מסר אז לעיתונות הודעה בנוסח: “אמרתי לכם…”. ושמה של אנג’לה נכלל ברשימת עשרת האנשים המבוקשים ביותר על ידי ה"פ.בי.איי".

כדי להקשות על המישטרה והבולשת בחיפושיהם, קיצרה אנג’לה את תיסרוקת האפרו המפורסמת שלה. ועברה מעיר לעיר. בסופו של דבר נתפשה, ועל מסך הטלוויזיה, ניתן היה לראות את דמותה של הנערה גזוזת השיער, החובשת מישקפיים עגולים גדולים ולובשת חצאית מיני קצרה, כשהיא מובלת על-ידי שני שוטרים לחדר המעצר.

“למען האמת”, הודתה אחר-כך, “הרגשתי הקלה רבה ברגע שנתפשתי. לא יכולתי עוד לשאת במתח של מישחק זה, של חתול ועכבר עם הפ.בי.איי”.

אנג’לה הובאה לדין, וזוכתה מאשמה. היא שוחררה¹, אבל שימחתה לא היתה שלמה, ג’ורג' ג’קסון – “אהבת-האמת הגדולה של חיי”, כפי שהיא אומרת גם כיום ניצל מן היריות בפתח בית-המישפט במארין, שם נהרג אחיו הצעיר. אך מאוחר יותר מצא את מותו מכדורי השוטרים בעת מרד האסירים בכלא איתאקה שבמדינת ניו-יורק.

הבימאי נאלץ לשקר

אנג’לה לא נתקבלה שוב לעבודה באוניברסיטת קליפורניה. בשנת 1975 החלה להורות פילוסופיה והיסטוריה בקולג' קטן בקליפורניה, אך לא החזיקה שם מעמד יותר משני טרימסטרים. באותה תקופה השלימה כתיבת האוטוביוגרפיה שלה והוזמנה לפאריס, שם זכתה להוקרה, ולהערצה בקרב הצעירים וחוגי-השמאל. וכמו הסופר הכושי ג’יימס בולדווין לפניה, הרגישה גם היא לפתע בפאריס “כמו בבית” ונדהמה לראות עד כמה מוכר שמה בקרב חוגים נרחבים באירופה.

בהיותה בפאריס, פנה אליה בימאי־סרטים שמאלני בשם ז’אן-דניאל סימון בהצעה להסריט אודותיה סרט תעודתי ציבעוני בן תשעים דקות. אנג’לה הסכימה. בתנאי, שהסרט יעסוק לא רק בה. אלא במאבקה ובתנועה שבה היא פעילה. השגת מימון לסרט זה – כמאתיים אלף דולאר – לא היתה קלה. אך בסופו של דבר מצא הבימאי חברת-הפקות צרפתית שהסכימה לממן את הפקת הסרט. סימון הגיש לאנג’לה את ראשי הפרקים לתסריט שהיו מבוססים בעיקר על האוטוביוגרפיה שלה. סוכם שהיא תכתוב את דיברי-הקישור, תקריין איתם ותסייע בעריכת הסרט. ונראה שלא היה קשה לשכנע אותה לעשות זאת.

לפני כשנה הגיע צוות ההסרטה הצרפתי לאוניברסיטת ברקליי שבצפון-קליפורניה כדי להתחיל כאן בצילומי הסרט. כדי לקבל רישיון-הסרטה בארצות-הברית נאלץ בימאי הסרט לשקר ולספר כי הוא מכין את הסרט עבור רשת הטלוויזיה מיספר 1 בצרפת. לרוע מזלו, נמצא אז אחד ממנהלי רשת זו באמריקה, וכימעט שנתגלתה התרמית. אך בסופו של דבר החל הצוות בצילומים. התמונות הראשונות צולמו בברקלי. בעת הפגישה השבועית של תא המיפלגה הקומוניסטית כאן, שאנג’לה נמנית עד היום על חבריו הפעילים. מברקליי יצא הצוות בעיקבות אנג’לה למסע הרצאות שלה ביבשת (הימים היו ימי מערכת הבחירות לנשיאות בין פורד לבין קארטר).

אנג’לה צולמה כשהיא נפגשת עם אסירים, שהכירו את ג’ורג' ג’קסון בבית הכלא. כן צולמה, כשהיא מבקרת יחד עם אמה בעיירת הולדתה בדרום ארצות הברית, ושומעת מפי האם על ימי ילדותה באותה עיירה. בימאי הסרט, אסף גם מיבחר יומנים וקיטעי חדשות העוסקים בחיפושים אחרי אנג’לה, במעצרה, בביקורה אצל קאסטרו בקובה שם נתקבלה בתרועות, כגיבורה לאומית) ועוד. ולאחר כחודשיים של צילומים, בהם הצטבר אצלו חומר לסרט בן שמונה-עשרה שעות, חזר עם כל החומר ועם אנג’לה לפאריס. שם נערך הסרט בן תישעים הדקות, ושם הקליטה אנג’לה את דיברי הקריינות, המלווים אותו לכל אורכו.

לפני כעשרה שבועות הוקרן הסרט, על אנג’לה דייוויס לראשונה בשלושה בתי קולנוע מרכזיים בפאריס, ונראה שזכה להצלחה. אך סיכוייו של הבימאי למצוא מפיץ, שיסכים להקרין את הסרט בארצות הברית היו קטנים יותר. ובינתיים, עד שימצאו מפיץ סרטים כזה, הוזמנו אנג’לה דייוויס ובימאי סירטה להקרין את סירטם בהקרנת-בכורה בקאמפוס של אוניברסיטת קליפורניה בברקליי, מקום בו למדה אנג’לה כסטודנטית ובה החלה את פעילותה הפוליטית.

ה"פ.בי.אי" השמיד הדוקטוראט

אנג’לה היא אורחת קבועה בקאמפוס של ברקליי. היא מתגוררת כיום יחד עם ידידתה ויקטוריה מרקאדו – שהיתה שומרת-ראשה בימי המישפט, ועובדת כיום כפועלת בבית חרושת – בדירה קטנגה בעיר אוקלנד, במרחק עשר דקות נסיעה מן הקאמפוס של ברקליי. נוסף על פעילותה במיפלגה הקומוניסטית יסדה אירגון חדש בשם “הברית הלאומית נגד דיכוי גיזעני ופוליטי”, והיא מוזמנת להרצות בקאמפוסים ובמרכזים קהילתיים שונים מחוף-לחוף. אחת לשבוע היא מגישה תוכנית קבועה בראדיו, ובימים אלה היא מסיימת כתיבתו של ספר חדש, נגד הגיזענות ונגד “עליונות הגבר”. ברגע שתסיים את כתיבת הספר בתוכניתה לחזור לכתיבת עבודת הדוקטוראט שלה בפילוסופיה, שכתיבתה נקטעה ברגע שהוצא נגדה צו המעצר. לדבריה, החרים ה".פ.בי.אי" את כל הטיוטות של עבודת הדוקטורט שלה, והשמיד אותן או הסתירן.

בצד הפעילות למען זכויות הכושים, ולצד פעילותה ה"מהפכנית" כחברת המיפלגה הקומוניסטית, מקדישה אנג’לה כיום זמן רב גם למאבק למען שיפור מעמדה של האשה.

לפני שבועות אחדים פירסם הדו-שבועון האמריקני המצוייר “פיפל” (“אנשים”) כתבה מצולמת על אנג’לה דייוויס. אנג’לה צולמה בחדרה, הגדוש פיסלונים אפריקנים, ואשר על כתליו ניתן למצוא שלושה צילומים של גברים שהיא מעריצה: ג’ורג' ג’קסון, פידל קאסטרו ו…יאסר עראפאת. העובדה שאנג’לה בת ה-34 מעריצה את ערפאת אינה מפתיעה, כמובן. יותר מפתיעה תיסרוקתה החדשה – תיסרוקת קצרצרה, שהיא ניגוד גמור ל"אפרו", שהיה לה לסמל בשעתו. “גזרתי את ה’אפרו' שלי, משום שחדל להיות בעל-משמעות”, אמרה. “כל אחת התחילה ללכת עם ‘אפרו’. חוץ מזה, נמאס לי לסרק כל בוקר, כמויות כאלה של שיער מסולסל”.

הכתבה מציגה את אנג’לה כזעיר-בורגנית טיפוסית, האוהבת מסיבות, סרטים, קניות בחנויות לבגדים ולרהיטים משומשים, שחייה ורכיבה על אופניים, היא מרבה לעשן, לשתות קפה ולקרוא. עדיין רווקה. לא מכבר נפרד מחבר שהתפרנס מן הנגרות. “אינני בטוחה שהנישואין הם מוסד שהצדיק את עצמו”, אמרה, “אבל אני רוצה ילדים”.

על “דמות שהפכה לאגדה”

לפני ימים אחדים, בישרו מודעות בכל רחבי הקאמפוס, כי הסרט החדש על אנג’לה דייוויס יוקרן כאן, בהקרנת-בכורה אמריקנית, וכי אנג’לה ובימאי הסרט יהיו נוכחים בתום ההקרנה, לענות על שאלות הצופים.

הלכנו, איפוא, לראות את הסרט

– ואת גיבורתו.

למרבה ההפתעה, היה האולם ריק למחצה. מרבית הצופים היו לבנים. בקהל ישבו גם כמה מחברי מיפלגתה של אנג’לה, שמחאו כפיים כל אימת שהופיע על המסך דמותו של פידל קאסטרו, או אחד מחברי התא הקומוניסטי של ברקליי.

הסרט עצמו היה מאכזב למדי. הוא היה עשוי במיקצועיות, אך גם ביומרנות, שעלתה אפילו על נעימת המגמתיות המוצהרת שבו. אנג’לה מופיעה בסרט כימעט לכל אורכו, ולרוב בצילומי קלוז-אפ ציבעוניים, שאינם נוטים לה חסד. זכרנו את הנערה הנאה והשנונה של סוף שנות הששים. אבל מן המסך נגלה קלסתר פנים מגושם וחסר-חן, בתיסרוקת ה"אפרו" המפורסמת, שבאמצעה “שביל”. אם משום שחלפו כעשר שנים מאז נתפרסמה לראשונה, או משום ששמנה בינתיים; ואולי מפני שהמצלמות הוצבו קרוב מדי, או פשוט משום שאיננה פוטוגנית – עובדה היא שאנג’לה דייוויס שעל המסך, נראתה שונה לחלוטין מזו שנצטיירה בדימיוננו.

בהופעותיה הפומביות, ניסתה לחקות את סיגנון דיבורו הריטורי של מארטין לותר-קינג, אבל היא נשמעה היסטרית, צעקנית ובילתי-משכנעת.

בקיצור: אנג’לה דייוויס נתגלתה לפתע כשחקנית וכקריינית גרועה, המתייחסת אל עצמה ברצינות איומה. יתכן שהאשמה בבימאי, שלא ידע להדריכה, או שהעניק לה את תחושת החשיבות העצמית, שפגמה בסרט לא מעט. אך עובדה היא, שעם תום הסרט נשמעו בקהל רק מחיאות כפיים מנומסות. וזאת חרף העובדה, שהכל ידעו, כי גיבורת הסרט והבימאי נמצאים באולם.

אבל ברגע שעלה האור באולם, והמנחה הזמין אל הבימה את אנג’לה ואת ז’אן-דניאל סימון ציפתה לנו הפתעה אמיתית. אל הבימה עלתה נערה השונה לחלוטין מזו שראינו על המסך. במקום תיספורת ה"אפרו" הגדולה – תיספורת קצרה, נערית. גם התילבושת היתה ספורטיבית, נערית כימעט: חולצה קלה, שארבעת כפתוריה העליונים פרופים, ומיכנסיים אפורים. אנג’לה שעל הבימה היתה נאה וחיננית לאין שיעור מזו שבסרט. ובמשך השעה הבאה, בה שוחחה עם הקהל וענתה לשאלות, התגלתה כצעירה שנונה, בעלת הומור וחן אישי רב, ואפילו צניעות, שעמדה בניגוד גמור לטון מלא־החשיבות שבסרט.

השאלות הראשונות הופנו אל בימאי הסרט, שענה בצרפתית, כשאנג’לה מתרגמת את דבריו לאנגלית. מדי פעם לא יכלה להתאפק מלחייך או מלצחוק, בשעה שהבימאי דיבר ברצינות על “המיתוס של אנג’לה דייוויס” או על “הדמות שהפכה לאגדה”, והיא ריככה את המליצות בנעימה מבודחת. כן סיפרה בצחוק סודות שמאחורי הקלעים של ההסרטה.

פסק-הדין: 282 שנות-מאסר

אבל לאחר כמה אנקדוטות כאלה,הגיע תור החלק הרציני של הראיון. וכאן התגלתה אנג’לה דייוויס שוב כלוחמת נמרצת למען בני-גיזעה.

“העיתונות ואמצעי התקשורת, מנסים ליצור את הרושם שהמאבק תם וגווע”, אמרה. “הם מנסים לשכנע אותנו, כאילו המאבק שייך לעבר, וכאילו חלף מן העולם בסוף שנות השישים, עם רצח הד”ר קינג. הם מעדיפים להראות סרטים על מארטין לותר קינג, לקרוא על שמו רחובות ובתי־ספר ולנטוע בציבור תחושה שהכל בסדר, שאין עוד זכר לתנועה לשיוויון זכויות הכושים ושאר בני מעוטים המופלים. אין ספק, שזוהי מדיניות מכוונת, שנועדה לטשטש ולהעלים את העובדה, שהמאבק עדיין נמשך, ושאנו רחוקים מאוד מהשגת המטרות, למענן נפלו ‘מאלקולם אקס’ ומארטין לותר קינג".

כיום מתרכז מאבק האירגון בראשו היא עומדת למען “העשרה מווילמינגטון” – 10 אסירים כושים², ובראשם הכומר בן שאוויס שנידונו יחד ל-282 שנות מאסר בעוון הצתת סופרמרקט בעיר ווילמינגטון שבצפון-קרוליינה לפני כחמש שנים.

פרשת “העשרה מווילמינגטון” עדיין אינה מוכרת לרבים. אך נראה, שאם לא ישוחררו ממאסרם בהקדם, יגיע שמעם לכל. לדברי אנג’לה, ייהפך שמם לשם נרדף לפרשיות של עוול מישפטי נורא כפרשיות סאקו וואנצטי, או אתל ויוליוס רוזנברג. כדי לעורר את דעת-הקהל הוכרז ה־18 במרץ כיום “המצעד על וושינגטון”, ברוח מיצעדיו של לותר-קינג, ובכל הערים הגדולות נערכו עצרות למען “העשרה מווילמינגטון”, בתיקווה לעורר את הנשיא קרטר להתערבות נגד מושל צפון־קארוליינה. המסרב לשחרר את האסירים, או להעמידם בפני מישפט מחודש.

מה אירע בווילמינגטון? לדיברי עורכי “60 דקות”, אין ספק שעשרת האסירים נמצאו בתוך הכנסייה, שהותקפה על ידי אספסוף לבן, שירה אל תוכה וניסה לעשות לינץ' בכושים, ברוח המסורת הדרומית המוכרת. הם לא יכלו להצית את הסופרמרקט הסמוך לכנסייה, משום שלא יכלו לעזוב את הכנסייה, בגלל היריות. ואף-על־פי־כן האשימה אותם המישטרה בחבלה, ובבית המשפט העידו שלושה עדים, שלושתם כושים, כי העשרה הם שהציתו את החנות.

במשך חמש שנים ניהלו העשרה מאבק נואש, כדי להוכיח את חפותם. ורק בשנה האחרונה נדמה היה, שמאבקם זוכה להצלחה. כל שלושת העדים שהעידו נגדם הצהירו בפומבי, באוזני השופטים וצופי הטלוויזיה, כי עדותם היתה שקר, וכי פותו והודחו לעדות שקר על-ידי המישטרה. יתר על כן: הכומר הלבן של הכנסייה, שהיה בה בעת היריות, העיד באותה תוכנית לעיני המצלמות, כי הוא ואשתו היו יחד עם עשרת הכושים במשך כל ההתקפה, ולא יכלו לצאת החוצה בשעה שהוצתה החנות. מדוע לא אמר דבר עד היום? “פחדתי”, אמר. “כל זמן שגרתי בווילמינגטון איימו עלי שיהרגוני אם אספר את האמת. עכשיו, כשעברתי משם, איני יכול לשתוק”.

לכאורה, נראה היה שפסקי-הדין יבוטלו, לנוכח העדויות החדשות, המערערות את כל מיבנה התביעה. אף-על-פי-כן מתעקש מושל צפון־קארוליינה להשאיר את העשרה בכלא. כל הפניות אל הנשיא קרטר, כדי שיתערב בעניין, לא נשאו פרי. אולי יעזרו “המצעד על וושינגטון” והמיתקפה החדשה, אותה מתכננים אנג’לה וחבריה.

מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות (לא צוין תאריך)

בשנת תר"ן, כשנתיים לאחר שהחל בפעילותו הספרותית, פרסם מיכה יוסף ברדיצ’בסקי בן ה־25 רשימה בשם “זכרונות”, שהוקדשה לזכרו של פרץ סמולנסקין, שנפטר בעיירת־המרפא השווייצרית מיראן כחמש שנים קודם לכן, והוא בן 43 שנים.

ברשימתו משבח מי"ב במלים נלהבות את תרומתו הגדולה של בעל ‘השחר’ לסיפורת העברית ולשיפור טעמם האסתטי של הקוראים והסופרים העבריים כאחד: “כולנו מוכרחים להודות כי ללא בן משה, אז היתה ספרותנו עד היום ספרות של נערים ולא של אנשים. כולנו התחממנו לאורו של שחר, אשר פקח את עינינו, ויפשט עקמומית שבלבנו, וירחיב מבטנו הספרותי, ויבריא חוש טעמנו, שנדע להבין ולטעום”.¹

מי"ב כתב את הרשימה בעת שהותו באודיסה, תחנתו האחרונה ברוסיה לפני צאתו ללימודים במערב. שם, באודיסה, הבין כמה ממשכיליה העבריים של העיר, וביניהם הסופר והחוקר דוד כהנא. בביתו של זה ראה גם מיכתב, שאותו כתב סמולנסקין לכהנא ימים מספר בלבד לפני פטירתו. בחוגי הספרות העברית סיפרו אז בהערצה, כיצד המשיך סמולנסקין אכול־השחפת הרתוק למיטתו בכתיבת הרומאן ‘הירושה’ עד לרגעיו האחרונים, וכיצד מצאה אחות־הסנאטוריום את גופתו, המוטלת על הריצפה, כשסביב פזורים עמודיו האחרונים של הרומאן, בכתב־ידו.² סיפורים אלה, וכן המיכתב שראה בבית כהנא הרשימו את מי"ב הצעיר מאוד, והוא נתן לכך ביטוי נרגש ברשימתו, בכתבו: “רפ”ס היה עובד נאמן למלאכתו, ויעבוד עד יומו האחרון. וגם כאשר חרב־המוות היתה מונחת על צווארו, לא התייאש את עצמו מן עבודתו, ובמכתבו מן 11 יאנואר 1885, כשלושה ימים לפני מותו, יכתב אל הח' הנ"ל (ד, כהנא - ד.א.)… זהו עבד נאמן, עובד בעל רגש ורב־פעלים, אשר עד טיפת דמו האחרונה יעבוד ויעבוד" (עמ' 112).³

כשלושים־ושתיים שנים לאחר־מכן, בז' בחשוון, תרפ"ב, בהיותו בביתו שבברלין, נתקף מי"ב בהתקף־לב קשה. הרופאים, שהוזעקו לביתו, פקדו עליו שלא לקום ממיטתו ובישרו לבני־הבית שימיו ספורים. כעבור עשרה ימים, בי"ז בחשוון (18 בנובמבר, 1921). נפטר מי"ב, והוא בן 56 שנה.

את עשרת הימים האחרונים לחייו תיארו מאוחר יותר בהרחבה בנו, עמנואל בן־גריון, שהיה ליד מיטתו עד לרגעיו האחרונים, וכן המבקר פ. לחובר, שהיה ממונה על הוצאת כל כתביו לאור, ואשר ביקר את הסופר הגווע מיספר פעמים ימים אחדים לפני פטירתו, שניהם מציינים, כי מי"ב ידוע־הסבל ידע בבירור שקיצו קרב. גם בשכבו על ערש־דווי המשיך להגיה את העמודים שנתקבלו מן הדפוס, דן עם לחובר בדבר שינויים אפשריים ברומאן “מרים”, ואף זימן אל מיטת־חוליו את המו"ל שטיבל, כדי להשביעו שיקיים את הבטחתו ויוציא לאור את כל כתביו, כמובטח.

– ד.א.). אני דיברתי על ליבו להוסיף על הרומאן עוד כמה ידיעות, להכניס בו עוד כמה חוליות־חיים, שנראו לי כחסרות. קצת מן החוליות האלה הכניס בשכבו על המטה, אשר ממנה לא ירד. באחד מן הפרקים־החוליות האלה מופיע גם מלאך־המוות. פרק זה נתחבר ונוסף על הרומאן שלושה ימים לפני מותו של ברדיצ’בסקי".⁴

לדברי בנו של הסופר, אירע הדבר יומיים לפני פטירתו של מי"ב: “היה זה ביום ד', יומיים לפני מותו, שהכתיב לי שני הקטעים שנועדו למלא חסרונות בפרקים האחרונים שבכתב־יד הרומאן. האחד, פתיחת פרק הסיום שברומאן (פרק מ, עמ' שי"ז בכרך כל סיפוריו – ד.א.), והשני, שמצא את מקומו בסוף פרק ל”ח של הספר האחרון – חזון מרים החולה, אשר נדמה היה בשעת השמעתו את הדברים שזהו חזונו הוא באותם הרגעים ממש". ⁵

צמרמורת עוברת גם כיום בקורא, בשעה שהוא מעיין בשורות הבאות, שאותן הכתיב מי"ב הגווע לבנו יומיים לפני פטירתו:

“בקצה החדר התראה איש־מידה לבוש מעיל לבן ועיניו סגורות. צל מסביבו והוא בעצמו כצל. יראה מרים להרים את ראשה ומפחדת מפני חזון היום. היא דיברה עם האיש הזה, זאת יודעת היא, ועוד שאלה אחת בפיה. מתפלג הדיבור ברום האוויר. קשקשי תכלת מזהירים. מתנענע האיש ומפשיל את זרועו. מעילו נסרח על גבי הקרקע. אחד מבני־המוות הוא. הוא לא מת ואינו חי. תרדמה נפלה על הנערה ותיקץ מנבכי צער תמהון…”

במיכתבו אלי, לפני חודשים מיספר, חוזר עמנואל בן־גריון ומאשר את הדברים, בציינו כי הוא רואה בקטע זה “מעין חזון־אחרית שהיה לו, לסופר עצמו, בשעה שחש שכבר עמד להיקרא לפני בית־דין של מעלה”. דומה, שמעטים מאוד הקטעים בספרות־העולם, שבהם מתאר סופר גווע את תחושת המוות המתקרב בעוצמה כזאת.

שלושים־ושתיים שנים לאחר ששיבח מי"ב בן ה־24 את סמולנסקין על שהמשיך בכתיבה “גם כאשר חרב־המוות היתה מונחת על צווארו”, התגלה גם הוא עצמו כ"עובד נאמן למלאכתו… אשר עד טיפת דמו האחרונה יעבוד ויעבוד".

מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות 9.2.1979

רבי יעקב אומר: “המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר ‘מה נאה אילן זה! ומה נאה ניר זה!’ – מעלה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו” (פרקי-אבות, ג', ט').

אימרה מוכרת זו מפרקי-אבות נזכרת בצורות שונות ביצירותיהם של סופרים ומשוררים עבריים לאורך כל תקופת ההשכלה, ובעיקר מיד לאחריה – בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזאת. דוברי ההשכלה ראו בדברי רבי יעקב מעין סמל לגישתה המחמירה של מסורת “ישראל סבא” כנגד ההנאה מן הטבע, מן היופי ומן האמנות. אל"רגשי המרירות והיתום של עם שנושל מעל אדמתו והורחק מנחלת שדה וניר" נתוסף גם הרצון למרוד באותה “הינזרות מהדר-הטבע”, שנכפתה על העם על-ידי היהדות הרבנית, ושבעטייה “ניטלה ממנו היכולת ליהנות מזיו-השדה”¹. גיבוריהם הצעירים של רבים מן הסיפורים והשירים, שנכתבו באותה תקופה, נמשכים אל יפי הטבע ואל האמנות, אך עליהם למרוד תחילה בסמכותו של האב. וכשהם עושים זאת, לאחר לבטים לא-מעטים, הם ממשיכים לשאת בנפשם הקרועה רגשי-אשם, שאינם מרפים מהם עד סוף ימיהם.

הדוגמאות המוכרות ביותר לקונפליקט הזה שבין נטיית לבם של הגיבורים היהודים הצעירים לבין גישתו המחמירה של רבי יעקב, מצויות בשיריו המוקדמים של ביאליק, המוכרים לרבים. בשיר “בשדה” (תרנ"ד) מתוארת היציאה אל השדה כ"בריחה… ככלב, ידידי, ככלב ממעניו, בזוה נפש ומעונה". ובשירו הארוך “המתמיד”, שנוסחו הראשון ראה אור באותה שנה עצמה, מופיע “הרוח הפוחז משפעת-התכלת” לעיני נער-הישיבה “כשטן… ושת לו בחלקות… יפתנו בסתר יפיח הוללות”. כמה וכמה חוקרים כבר הצביעו, כידוע, על האופי הארוטי המודחק והגלוי שבתיאורי-הטבע ביצירת ביאליק². הדי האימרה מפרקי-אבות מופיעים אצל ביאליק גם בחרוז היתולי-למחצה, שאותו כתב בשנת תרס"ח לאחד-העם, עם צאתו של זה, האחרון, מאודסה:

למי שמהלך יחיד בדרך ושונה –

ממי שמפנה לבו לניר ולאילן

ביראה ובאהבה

(‘כל כתבי ביאליק’, עמ' שפ"ד)

אחד-העם מופיע בהקדשה זו כממשיך הגישה היהודית-המסורתית, גישתו של רבי יעקב, בשעה שביאליק מזהה את עצמו עם התלמיד המפסיק ממישנתו ונפנה ליהנות מיפי הניר והאילן – גם אם הוא מתחייב על-ידי כך בנפשו.

גם בסיפורו של מ.ז. פייארברג, “ליל אביב”, שהופיע באותה תקופה, נזכרת אימרתו של רבי יעקב, כשמדובר בתלמיד צעיר, היושב ולומד, כנדרש, אך יודע “כי מעבר לרחוב יפרח הטבע, יפרחו העלומים”:

הנה שם מרחוק שדרות אלונים ירוקים. כמה נאים אילנות אלה! כמה יפים עליהם הירוקים! רחוב היהודים מת… החיים, הטבע, השדרות המה מחוצה לו, מעבר להרחוב (מהד' א. שטיינמן, עמ' 124).

רחוב היהודים “מת”. החיים, הטבע, היופי מצויים “שם, מרחוק”.

“האילנות והנירות הנאות”

המעיין ביצירותו המוקדמת של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שלא זכתה עדיין לכינוס, ייתקל שוב ושוב באימרתו של רבי יעקב, המופיעה בפראפראזות שונות. כבר בפלייטון “ל”ג בעומר", שהופיע מעל עמודי “המליץ” עוד בשנת תרמ"ז, לפני שהופיע שם הסיפור “הציץ ונפגע”, הנחשב לסיפורו הראשון – מופיע הקונפליקט שבין נהייתם של הצעירים היהודים ליפי-הטבע לבין גישתה חמורת הסבר של המסורת³. בפלייטון זה, שעליו חתם מי"ב בשם-העט “בר-בי-רב”, מספר תלמיד “חדר”בגוף ראשון על שמחתו ועל שמחת חבריו ללימודים עם בוא החג, שבו נהגו המורים והרבנים לצאת עם תלמידיהם אל היער:

יום אור יקרות ואויר צח ומצוחצח… אחד מראשית ימי האביב, שבו תלמידי חכמים היושבים לפני ה' רשאים לפסוק מדברי תורה ולהלך בדרך ולפנות לבם לבטלה ולאמור ‘מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה’.

בקינאה מציין הנער-המספר, כי אחיו הגדולים “עושים כל ימיהם כחגים ומטיילים בגנות ובפרדסים ונהנים מן האור הבלתי-גנוז בערפלי החדר”; והוא נרגש בעיקר מן העובדה, שגם הרב עצמו מצטרף אל תלמידיו בצאתם לשדה ביום חג: “הננו עתידים לצאת חוצץ כולנו ורבנו בראשנו לטייל בשדה לפנות ערב”.

כשנה לאחר-מכן פירסם מי"ב מעל עמודי המאסף ‘הכרם’ (תרמ"ח) את מאמרו “עולם האצילות”, בו סיפר על לימודיו בישיבת וולוז’ין (ישיבה בה למדו, כידוע, גם ביאליק והרב קוק). בחלק הסיפורי ברשימה זו מתאר המספר – תלמיד ישיבתו של “המתמיד” – את יציאת בני העיר ביום חג “להתענג על הדר הטבע, להריח באילנות דמלבלבי ולהקר מחום היום”. רוב תלמידי הישיבה “הלכו לטייל בגנות העיר” – עירם של “מתנגדים”. רק צעיר אחד, בן-הישיבה, נשאר בחדרו ואינו שם לב ל"הדר הטבע ביפעתו", הנשקף מן החלון. מיהו צעיר זה?

אולי תורני גם, אשר ידמה באמת כי לא איברא אינש אלא לגרסא, ושאסור לו להאדם להתענג? וכל הפוסק ממשנתו והולך לטייל ע"י האילנות והנירות הנאות (כך!), הרי זה מתחייב בנפשו? (‘הכרם’, תרמ"ח, עמ' 71).

מול אותו “מתמיד” נזירי מעמיד מי"ב – שעזב את הישיבה זמן קצר קודם-לכן – את דמותו של בן-ישיבה אחר, הגר “בחדר אחד יפה, העומד בטבור העיר… אשר חלונו האחד פתוח אל גן ירק נחמד ומריח” (עמ' 74).

על ההשפעה האפשרית של “בר-בי-רב” – הוא מי"ב המוקדם – על מחבר “בשדה” ו"המתמיד" כבר עמדו כמה חוקרים⁴. חשוב לציין, שבאותן שנים, השנים הראשונות להופעתו על בימת-הספרות, מופיע מי"ב כמשכיל צעיר, אולם כמשכיל שומר-מסורת, המתריע גם מפני הסכנות שבהשכלה, העלולה לגרום לניתוק הנוער היהודי מן המסורת. עם זאת, הוא קורא גם לרבנים “לקרוע חלונות” ולהגמיש את גישתם, המרחיקה רבים מבני-הנוער מן היהדות.

“הרגשתי את היופי בעל-כרחי”

בשנת תרנ"ד, בה פירסם ביאליק את “בשדה” ואת הנוסח המוקדם של “המתמיד”, הופיע בכתב-העת,ממזרח ומערב' (כרך א') מאמרו של מי"ב “להיות או לחדול”. מאמר זה נפתח בקטע סיפורי, שבו מתוארים זקן וצעיר, המטיילים בין עצי היער בשעת שקיעה יפה, "עת רוח צח יפוח בין האילנות המלבלבים ויניע את “עליהם”:

והאור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך נוגע בלבו של הבחור, והוא קורא: “מה נאה!”. והזקן מושך בכתפיו ומזכירהו, כי נעלמה ממנו משנה מפורשת של “המהלך בדרך ופוסק ממשנתו…” והוא חוזר להענין של נותן טעם לפגם…

“אלי, אלי! על כל מאכל פחות מכזית, שטעמו פגום, דעת הפוסקים לברך; ועל כל הטבע, על אור-החיים הזרוע, על היופי הנשגב, הרם והנעלה, כל המברך הרי זה מתחייב בנפשו…” וארא את התהום הרובץ בין עולמו של ישראל סבא, הקפול בספריו ובמצוותיו ובין העולם הגדול והרחב, וארא – ויצא לבי (כרך כל מאמרי מי"ב, עמ' כ"ז).

על החשיבות הרבה שייחס מי"ב למאמר מוקדם זה תעיד העובדה, שמכל 120 חיבוריו הראשונים (שראו אור בשנים תרמ"ז-תרנ"ז), בחר לכלול בכל כתביו רק שני קטעים קצרים, ואחד מהם הוא קטע הפתיחה של “להיות או לחדול”.

שלוש שנים לאחר כתיבת מאמר זה סיים מי"ב את חוק לימודיו באוניברסיטת ברן, והגיע לברלין, כשהוא “מדוקטר”, כדי לסייע לאחד-העם בעריכת ‘השילוח’. רבים מן הסיפורים והמאמרים שפירסם אחר שובו לברלין מתארים ביתר הדגשה את הצורך שחש הגיבור הכמו־אוטוביוגראפי הצעיר למרוד בחינוכו המחמיר של האב; חינוך, הרואה בכל הנאה חושית משום כניעה ליצר הרע (ראה, למשל, ב"חורבנו של עולם", “אוכמתא וחיוורתא”, “התגלות”, “נשמת חסידים”, “בין השמשות”, “בין הפטיש והסדן” ועוד). במרבית המקומות הללו מהדהדים זיכרי אימרתו של רבי יעקב:

אבי היה מלמד אותי שכל העולם כולו הוא רק מעשה שטן… השמים הם השטן והארץ היא השטן, וכל אשר ייראה בעיני חולין הוא רק מעשה שטן, אילנות נאים, נירות (כך!) נאים, מגרשים נאים ויערות נחמדים – המה מין אחיזת-עיניים ידועה של השטן וסיעתו. ועל כן… עלינו לעצום את עינינו, שלא להשתמש במראותיו ("התגלות", בקובץ ‘מעירי הקטנה’, עמ' 95).

חינוך מחמיר זה אינו מצליח לדכא את ההתעוררות הטבעית שבלב הגיבור־הנער: “ובאחד הימים הרגשתי את היופי בעל כרחי” (שם, עמ' 96). בסופו של אותו סיפור מחבק הנער בהתרגשות את האילן, ומעשהו זה מסמל במפורש את החלטתו למרוד באב ובסמכותו, לצאת מביתו של האב ולדבוק ב"אילן נאה זה", ובכל מה שהוא מסמל בעיניו. אומנם, בעיני יהודי מסורתי נראה יחס כזה ל"עץ רענן" כמעשה אלילי כמעט; אך הנער, שהחליט “לעבור את הגשר”, אינו נרתע עוד:

ולפתע אני קורא באזני לאמור: לא! השמים אינם השטן! השמש אינו, אינו השטן! האילנות אינם בני השטן!

– – ואני עומד נדהם ונרעש למראה ההתגלות בכל האדם שבי. וכל אשר בי מתעלה, מבהיק, כל אשר בי חי ומרגיש את עצמו כעין שיתוף למראות הטבע.

הנני מחבק את האילן, עומד אנכי בצלו. הנני מחבקו בכל רחשי נפשי, נופל לרגליו וכורע (שם, עמ' 96).

“אשה נאה, ניר נאה”

הסיפור “בין השמשות”, המופיע בקובץ הסיפורים מיד אחרי הסיפור “התגלות”, פותח במישפט, המציין כי המרד באב כבר הפך לעובדה גלויה וקיימת: “ומני אז לבדד אני הולך לטייל… הרי אני כבר למעלה מתריסר” (‘מבית ומחוץ’, עמ' 32; ובנוסח המאוחר: “למעלה משלש־עשרה”). תחושת החטא והאשם קיימות עדיין, אולם המספר הצעיר מוכן לשאת גם באחריות. לעתים הוא מזדהה עם דמות הבעש"ט, שבעיר מולדתו, מז’יבוז', גר זמן־מה: “האילנות הבודדים, הכרים הנרחבים, ראשי הגבעות שם למרחוק, והכל-הכל מתאחד עם כל אשר בי, ולבי ילך שבי למקום שלא נודע לי עד עתה” (שם, עמ' 33–32). ושוב מופיע העימות בין האימרה מפרקי אבות ותחושת החטא והטומאה שהיא מעניקה, לבין “האויר הטהור והשלו”:

לחזור על משנתי יצאתי – משנת ארבעים חסר אחת – ואני מסיח דעתי להסתכל בהוד אשר מסביבי. מסיח אנכי דעתי לראות מה נאה ניר זה! מה נאים שפיים הללו! ולפתע נודע לי כי מתחייב אנכי בנפשי.

בעל-כרחי אני שב למשנתי… אבל היצר הרע שבתוך מעי לא ינום ולא יישן (שם, עמ' 33).

ההזדהות עם הבעש"ט – המתוארת שוב ושוב במחציתו השניה של הסיפור – עומדת גם במרכז הרשימה “נשמת חסידים”, שגם היא נדפסה באותה שנה (תרנ"ח). גם כאן מתוארים נסיונותיו של האב למנוע מן הנער הלומד את היציאה החוצה, אל יפי הטבע. מול ה"חסידים" שבבית האב, השקועים בשיחת-זקנים על “החטאים שבחיים”, ניצבת דמותו של “איש־ישראל”, הבעש"ט, ברגעי התבודדותו ביער צעיר וביחסו הבלתי-אמצעי אל האילנות ואל הטבע (‘ספר חסידים’, עמ' 18. קטע ארוך זה הוצא מן המאמר בעת כינוס כל כתבי מי"ב). הבעש"ט מתואר כשהוא “מהלך בדד ומלקט ענפים ועלים, שומע קול חיתויער, קול החי שאינו יודע לחשוב קודם למעשה… שומע שירת אילנות עתיקי-יומין, הד העולם”. מנעימת הדברים ניכר, שבעיניו של המחבר חסידותו של אבי-החסידות חובב-הטבע היא-היא החסידות האמיתית.

במאמרו “ביטול היש”, שהופיע גם הוא ב’ספר חסידים' (תר"ס), מצטט מי"ב מתוך דברי-חסידים קטע, שגם בו חוזרת ומהדהדת האימרה מפרקי-אבות:

כשתבוא לאדם פתאם הסתכלות באשה נאה, בניר נאה, באילנות נאים או בשאר דברים יפים בעלמא הדין, שמושכים את הלב בהודם… מיד יחשוב וישים אל לבו: מנין זה היופי וההוד שבחיים, אם לא מהוד אלהותו? (עמ' 87).

מי"ב אינו מביא את מקורה של אימרה זו, וקלוזנר – ברשימת הביקורת שלו על הספר, שנתפרסמה ב’ספר השנה' ב', תרס"א – מעלה את החשד, שהמישפטים הללו הם מפרי-עטו של מי"ב עצמו, שרצה להוכיח כי “החסידות השיגה את פילוסופיית שופנהאור בכל עמקותה” (עמ' 251).

באותה שנה שבה נתפרסם,ספר חסידים' (תר"ס) נתפרסמו גם כרכי סיפוריו הראשונים של מי"ב. גם בכמה מן הסיפורים הללו מתוארת נהייתו של הגיבור הצעיר לחיים, לטבע וליופי, תוך איזכור דבריו של רבי יעקב מפרקי אבות. כך, למשל, נאמר בסיפור “לבדד”, שראה אור בקובץ ‘מבית ומחוץ’: “כל החיים הרמים אשר מסביב לי מושכים אותי אחריהם; אילן נאה, ניר נאה, אשה נאה עושים רושם בנשמתי. לכולם רוחי פונה ומכל זיו השכינה שבחיים אני נהנה” (עמ' 73).

גם כאן – כמו ב"ביטול היש" – מופיעה בצד האילן והניר גם “אשה נאה”. אין זה רק חד לאימרה על “שלושה דברים המרחיבים דעתו של אדם”, אלא גם אחד הרמזים הראשונים לזיקה שבין האילן והיער לבין הארוס, הראויה לעיון מיוחד⁵.

היער, הפרדס וגן-העדן

מי"ב חוזר על האימרה מפרקי אבות גם בכמה ממאמריו המאוחרים יותר, בהדגישו את התנגדותו לתפישת העולם שהיא מסמלת:

העם שחי חיי נזירות זה מאות בשנה, עם שמתחייב בנפשו אם הוא מסתכל ואומר מה נאה אילן זה או ניר זה, עם כזה אינו יכול לגדל משוררים מתוכו, כי אם מברו… למשוררים עברים צריכה חירות מראש ("שירה עברית", כרך כל מאמריו, עמ' קע"ד).

מאמרו “דו-פרצופים” מוקדש כמעט כולו לדבריו של רבי יעקב:

זוכר אני במשנת חכמים: המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מתחייב בנפשו!

ומחשבה אחת תעלה על לבבי, שרק אז יוושע יהודה וישראל, כשמשנה אחרת תינתן לנו, לאמור: המהלך בדרך ורואה אילן נאה, ניר נאה, שמים נאים ופוסק מהם לדברי מחשבה אחרת – הרי זה כאילו מתחייב בנפשו.

השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם! (כרך כל מאמריו, עמ' מ"ה).

זה עוד מי"ב המוקדם הנוטה עדיין ברבים ממאמריו ומחקריו לצד היהדות הרבנית, ומאשים את ההשכלה בצרות-אופק ובגרימת בילבול ומבוכה בקרב הדור הצעיר בישראל – מבוכה, שהביאה כמה צעירים עד לידי טירוף או התאבדות. מי"ב המאוחד מופיע כאן כדמות המוכרת לנו יותר – דמותו של המורד בגישתו הקנאית של המחנה האחר, הרבני. מורד, הקורא ליתר-פתיחות אל “העולם” – החיים, הטבע והיופי, בהפכו את דבריו של רבי יעקב הוא מגנה דווקא את האדם, האוטם את עיניו וליבו ליפי העולם, ומעדיף את הדת והספר על “החיים”. גיבור סיפורו “הזר” (תרס"ח) מבלה את כל ימיו בין הספרים, כשהוא קרוע ותלוש מן העולם ומן החיים. בסופו של הסיפור הוא מחבק את גזע האילן – אילן, המסמל את החיים, שאותם לא הצליח לחיות – ומתייפח בבכי (כרך כל סיפורי מי"ב, עמ' ס"ז).

בעולם הסמלים של מי"ב מתקשרים האילנות והיער כבר בתקופה מוקדמת אל ה"פרדס", שאל תוכו הציץ הגיבור הצעיר – ונפגע – ואל גן-העדן, שבו בילה אותו גיבור את ימי ילדותו התמימים, עד שטעם מן הפרי האסור. לא במיקרה הכתיר מי"ב את סיפורו הראשון. במלים “הציץ ונפגע” – הלקוחות, כידוע, מן המידרש על ה"ארבעה שנכנסו לפרדס" (חגיגה יד, ועוד), ואשר שימשו ברבע האחרון של המאה הקודמת לתיאור מצבם של המתמשכלים הצעירים. לא פעם חש מי"ב גם קירבה מיוחדת דווקא לדמותו של “אחר”, הוא אלישע בן-אבויה⁶.

הופעת מוטיב גן-העדן ב"מיתולוגיה הפרטית" של מי"ב ראוייה גם היא לעיון נפרד, רחב יותר. נזכיר רק כי כבר בחיבוריו המוקדמים מתוארים ימי הילדות והתום לא פעם במונחים, המזכירים את סיפור גן-העדן. במרבית סיפורי הנעורים וההתבגרות של מי"ב מופיעה גם דמות מיסתורית, מופלאה, מוחרמת יוצאת-דופן, הגרה “מעבר לנהר” ומושכת את הצעיר לטעום מן ה"חטא", מפרי עץ-הדעת. דמות זו מופיעה בלבושים שונים – כאיש צעיר או זקן, כמורה, כמשכיל, כמקובל, כסנדלר, כצייר או כנערה. פעם היא מזכירה את דמותו של הבעש"ט; פעם את בן-אבויה, ופעם אולי גם את ישו הנוצרי. דמות זו קוסמת ללב הגיבור הצעיר, ובזכותה הוא מחליט לעזוב את בית אביו, או את בית חותנו, להתחיל לקרוא ב"ספרים האסורים" או לצייר (מי"ב עסק בנעוריו גם בציור); ובגללה בא תמיד הקץ לאווירה הנוחה והנעימה של גן-העדן, שבה חי הגיבור-הנער קודם-לכן. לעתים מופיעה הדמות ה"מדיחה" גם בדמות של שטן, נחש, או יצר-הרע, הדוחפים את הנער למרוד בגישה החמורה, האוסרת עליו הנאה מאילן נאה ומאשה נאה. “אילן נאה” זה מופיע, איפוא, גם בבחינת עץ-הדעת, שאדם הצעיר נצטווה באיסור חמור שלא לטעום מפריו: אך אין הוא יכול לעמוד בפני הפיתוי, ובכך הוא ממיט על עצמו, במו ידיו, את הגירוש מגן-העדן, ו"מעלה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו".

מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות 27.4.1979

לא רבים הם הסופרים העברים, שנשותיהם סייעו להם בפועל בעבודתם הספרותית. עגנון נהג להזכיר בחיבה את “רעייתי שתח', אסתר’ל שלי”, שהיתה מעתיקה את סיפוריו מכתב-יד. אלמנתו של הזז, אביבה הזז, עוסקת בשנים האחרונות בגאולת כתביו המאוחרים של הסופר. פרופ' דב סדן יבל"א מציין מדי-פעם את התודה שהוא חייב לרעייתו, גוסטה, העוזרת לו בפעילותו העניפה. ישנם סופרים וחוקרים – כאצ"ג, ורסס, קרסל, א. מגד, ס. יזהר, יוסף בר-יוסף ואחרים – שנשותיהם עוסקות גם הן בכתיבה וביצירה אמנותית; אולם מעטים מאוד היו הסופרים העברים בדורות האחרונים, שהיו חייבים לנשותיהם חלק נכבד כל-כך מן הקריירה הספרותית שלהם, כפי שחב מ.י. ברדיצ’בסקי לרעייתו רחל, שבימים אלה מלאו מאה שנה להולדתה.

ברדיצ’בסקי הכיר את רחל רמברג בשנה האחרונה למאה הקודמת, בהיותו בן 34. היא היתה הבכורה בין שבעת ילדיו של הציוני הליטאי יעקב רמברג, שעקר לוורשה, ועסק שם, בין השאר, גם בהוצאת ספרים עבריים. חמש בנותיו ושני בניו של רמברג למדו עברית כבר בילדותם מפי מורים פרטיים. וכשהחליטה רחל בת העשרים לצאת לברלין, כדי ללמוד שם, נתן האב בידה מיכתב-המלצה אל ד"ר מ.י. ברדיצ’בסקי, שהיה כבר סופר מוכר. השניים התיידדו, ובקיץ 1900, נסע מי"ב עם רחל לבית אביו ברוסיה – ארץ שבה לא ביקר במשך עשר שנים תמימות. בדרכם חזרה לגרמניה התעכבו בוורשה, שם גרו הוריה של רחל. באביב 1902 באו בברית-הנישואין, ובמשך שמונה וחצי השנים הבאות גרו בברסלאו.

במבוא שכתבה לכרך כל סיפוריו של מי"ב, סיפרה רחל רמברג-ברדיצ’בסקי: “אני עבדתי כרופאת-שיניים, והוא שוב אמר לבסס את ביתו על עבודה בספרות, שהמשיך אותה בשלוש לשונות. ישבנו בפרוור-פועלים ונלחמנו ללא הצלחה על קיומנו. המצוקה בבית היתה כה גדולה, שהוא קיבל עליו לזמן-מה להעתיק, מטעם הקהילה היהודית, מצבות בית-הקברות הישן. מלבד הדלות שהיינו שרויים בה, הציקה גם התלישות מכל חיי חברה” (עמ' 10).

מתרגמת בעלת סיגנון

“הורי טעו מראש בבחירת הרובע שבו השתכנו, שלא התאים להם כל ועיקר”, מספר בנם היחיד, עמנואל בן-גריון, שנולד בברסלאו בשנת 1903. “אשר למשלח-ידה של אמי, לא הירבו לפקוד את הפרקטיקה של רופאת-השיניים… אבי צריך היה להתחנן ממש למתן שכרו הדל כסופר, ולעתים רחוקות העלה גם בכך חרס בידו. אמי עשתה נסיונות על גבי נסיונות להגדיל את חלקה בכלכלת הבית. היא המציאה אז מכשיר-עץ לגילגול צמר בשביל נשים סורגות, אך לא הצליחה למצוא את היצרן שינצל את המצאתה. זמנית עבדה כאסיסטנטית אצל אחרים במקצועה, אך לא היה לדבר המשך. נוסף על כך הייתי ילד חולני, זקוק לטיפולים מיוחדים ויקרים… אך מה אגיד? בכל ימי ילדותי ונעורי לא הרגשתי כי היינו מעניי העניים – בזכותה שלה, שלא נכנעה והחזיקה מעמד” (‘פרקי יומן’ למי"ב, עמ' 118).

לדברי רחל בן-גריון, היו “דווקא ימי המחסור והבדידות האלה בברסלאו ימים פוריים ביותר בשדה היצירה”. בברסלאו כתב מי"ב את כל יצירתו האידית, וכן את החטיבה התיכונית שבאוסף סיפוריו (“מהעבר הקרוב”, “סיפורי תוגה”, “סיפורי כפר”, “מעמק רפאים”). שם גם השלים את סידרת ספרי “הוצאת צעירים”, והחל בעריכת האנתולוגיות השונות והמחקרים באגדה ובתולדות ישראל. כשראו בני הזוג שלא יוכלו להתפרנס בכבוד בעיר ברסלאו, עברו בשנת 1911 לברלין, לפרוור “נווה שלום”. מי"ב, ש"ראה את עבודתו בספרות כנגמרת" באותה תקופה, החליט להקדיש את כל עתותיו לכינוס ולמחקר. רעייתו הצטרפה אליו והקדישה מאז את כל זמנה לעבודת הספרות.

יומניו הספרותיים של מי"ב, השמורים עד היום בחמש מחברות בארכיון “גנזי מיכה-יוסף” שבחולון, רשומים כולם בכתב-ידה שלה. היא סייעה לו במחקריו, וכשכינס את כרכי האגדה, היתה זו היא שתירגמה את כולם ללשון הגרמנית. הכרכים הראשונים יצאו לאור בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה. מאז הודפסו שוב ושוב בשפה זו בימים שלפני מלחמת-העולם השניה, וכן בשנים שלאחריה. בשנים האחרונות יצאו מהדורות חדשות והדורות של הכרכים הללו לא רק בגרמניה המערבית, אלא גם בעיר לייפציג שבגרמניה המזרחית (המהדורה האחרונה יצאה בלייפציג אשתקד, והיא כוללת גם “אחרית-דבר” מאת עמנואל בן-גריון, שאינה מתעלמת מפשעי הנאצים). לדברי בנם של מ"י ורחל ברדיצ’בסקי, “היה זה הודות לה שהאוצרות הגנוזים האלה הקדימו למצוא את הדרך לרבבות קוראים במערב וגילו לעולם חלק נישכח של יצירת ישראל. לתרגומיה יצאו מוניטין גם, ואם תמצא לומר אפילו במיוחד, הודות ללשון התרגום, שהיתה חופפת להפליא את המקור” (‘פרקי יומן’, עמ' 116).

רחל רמברג-ברדיצ’בסקי היתה בעלת-סיגנון גם בלשונות אחרות. היא תירגמה רבות מיצירות בעלה, שנכתבו בעברית וביידיש, לרוסית, וכרך תרגומיה יצא לאור בברלין בשנת 1922, זמן קצר אחרי מותו של מי"ב. כחמש-עשרה שנה לאחר-מכן עלתה ארצה, וכאן תירגמה מכתביו הלועזיים של בעלה לעברית. כן תירגמה לעברית מיצירות טולסטוי, ולגרמנית – את ספרו של ק. צטניק, “בית הבובות” (אך לא הצליחה למצוא לספר זה, האחרון, מו"ל ב"גרמניה האחרת").

אישיות בלתי-רגילה

“עתים אני חושב שחייו הארציים של אבי, אשר בעת מותו-ללא-עת היא היתה בת ארבעים ושתיים בלבד, וימי אלמנותה, שנשאה אותם בנזירות מסתגרת במשך שלושים וחמש שנה, נתמשכו עד למועד מותה היא”, כותב הבן ברשימה האישית “אמי רחל”, המופיעה בסוף הספר “פרקי יומן” – שהוא אוסף קטעים מתוך יומניו של מי"ב שנבחרו ותורגמו בידי אלמנתו. ביום פטירתו של מי"ב בן ה-56 סיפרה האם לבנה, שהיה אז כבן 18, על מחקריו הסודיים של האב בתחום המקרא וראשית הנצרות, ויחד החליטו לגאול את המחקרים הללו מכתבי-היד, שבהם היו נתונים, ולהוציאם לאור. עברו עשרות שנים עד שהצליחו האם והבן להגשים את החלטתם זו. תחילה דאגו להוצאת “כל כתבי מי”ב" (סיפורים, מאמרים, “צפונות ואגדות” וספרי-כינוס), כשהם מקדימים לכל הספרים הללו דברי-מבוא. אחר בא תורם של ספרי-המחקר, שנערכו ותורגמו מגרמנית: “ישו בן-חנן”, “יהודה וישראל”, “שאול ופאול”, וצר היה להם שספרי-מחקר אלה, שבהם ראה מי"ב בשנותיו האחרונות את גולת-הכותרת של מיפעלו, לא זכו עד היום לעורר את ההדים, שלהם ציפה מי"ב (הספר “ישו בן-חנן”, למשל, שבו פיתח מי"ב תיאוריה מקורית ונועזת לגבי זהותו של האיש מנצרת", אינו נזכר אפילו בספרו של פרופ' ד. פלוסר על ראשית הנצרות, שיצא לאור בימים אלה. וזאת חרף העובדה שפרופ' פלוסר פירסם מאמר-ביקורת על הספר עוד לפני עשרים שנה, ב"הארץ" 24.4.49, ושכמות הספרים שנתפרסמו בעברית על ראשית-הנצרות אינה מגיעה אפילו לחצי-תריסר!).

עד לפטירתה בארץ, באמצע שנות החמישים, הקדישה רחל בן-גריון – היא אימצה לעצמה את השם הקדמון, שאותו בחר לעצמו מי"ב בשנות-חייו האחרונות – את עיקר פעילותה הספרותית לגאולת מורשתו הרוחנית של בעלה. בצד התרגומים והמסות על אודותיו, כתבה גם כמה חיבורים קצרים אחרים, וזכתה לשבחים מפיהם של כמה מביני-דבר, וביניהם המשורר האידי מלך ראוויטש, שנפטר לא מכבר. מן הדברים שכתבה ומן הדברים שנכתבו עליה, מצטיירת אישיות בלתי-רגילה: אשה אינטליגנטית, חריפה, צחת לשון, בעלת חוש-ביקורת ואהבה ליצירת-אמת. “היא היתה יכולה לסלוח למבקר נקי-כפיים, אם טעה בביקורתו”, כותב בנה. “אך לא סלחה לעולם למבקר שצדק, אם ביקורתו זו באה מתוך רגש של עליונות, ולא נבעה מתוך כאב ויסורים”. מרשימתו של עמנואל בן-גריון מסתבר פרט מאלף נוסף: למחרת מותו של מי"ב החלה אלמנתו לכתוב על גבי העמודים של יומנו הספרותי, שנותרו ריקים, מכתבים אל בעלה, “בהם מסרה על השארת נפשו בעבודת ההמשך”. אך באותה עת עצמה “לקחה את חילופי האיגרות בינה ובינו, ומאות מכתבים היו, והשמידה אותם”. מיום זה והלאה טרחה לאסוף כל מיכתב שכתב מי"ב, או שנכתב אליו; “ואולם על החיים המשותפים עם אלוף נעוריה שבא עליו הכורת, תשמור להלן בליבה פנימה” (עמ' 120).

כמעט ששים שנה חלפו מאז פטירתו של מי"ב, ולמעלה מ-23 שנים מאז נפטרה רחל, רעייתו. אלפי מיכתבים, מאות עמודי-יומן, וחיבורים שונים של הסופר נותרו בכתב-יד עד עצם היום הזה, וטרם ראו אור-בדפוס. את העובדה שכל אלה ניצלו מאובדן, והם מסודרים ב"גנזי מיכה-יוסף" וממתינים לחוקרים ולקוראים של דורנו ושל הדורות הבאים יש לזקוף, כמעט באופן בלעדי, לזכותם של אשת הסופר ושל בנו, שהקדישו את רוב חייהם לכינוס ולשימור יצירתו העניפה של סופר זה, שהיה אחד היוצרים הגדולים והמעניינים ביותר, שקמו לספרות העברית בכל תולדותיה.

מתוך: “עונג שבת” 7 ימים – שבועון ידיעות אחרונות 7.9.79

רוב ניבי-הסלנג הם קצרי-ימים ונעלמים כלעומת שבאו, או מחליפים משמעות. למה התכוונו בני העלייה השנייה, כשאמרו על מישהוא שהוא “מצלם”? ומה הייתה ה"רכבת" של בני העלייה השלישית? מה פירוש המושגים “לנסוע לרחובות”, “צ’ילבה”, “כלבוסתא” ו"טראזינה"? ומהו מקור הקריאה “פוס!”

כל מי שעוסק בסלנג או מתעניין בלשון העממית המדוברת חייב להכיר בעובדה המצערת, אך הטיבעית, שרוב ניבי-העגה החדשים הם קצרי-ימים, והם מתיישנים במהירות מסחררת, רובם נשכחים ונעלמים מן הלשון, אך שהם מקבלים פיתאום משמעות חדשה, שונה מזו שהיתה להם בעבר, ולעתים אפילו הפיכה לה. ואין לך דבר פאתטי יותר מאדם, המנסה להיראות “אחד מן החבר’ה”, ומשתמש בגאווה בניב של עגה, שכבר יצא מזמן מן השימוש.

בעיקר חשו בכך סופרי דור תש"ח, שנהנו תחילה מן הפופולאריות העצומה, שאפפה אז את ההומור, הפולקלור והסלנג של ה"צברים". רבים מהם כתבו אז סיפורים ופיזמונים, המשופעים ב"אהלן", “סחתן”, “כיף”, “צ’יזבאת” וכד', ולא תפשו עד כמה מיהרו להתיישן אותם ניבים עצמם, שהיו לסמל הנעורים וההשתייכות ל"משלנו". אחד הראשונים שהכיר בכך היה דווקא משה שמיר, שהחליט לפנות, כבר בשנים הראשונות למדינה לסיגנון חדש-ישן, שאיש מבני־דורו לא פנה אליו לפניו – הלא הוא סיגנון המשנה והמדרש, הקרוי “לשון חכמים”. ומשום כך הפתיע כל-כך הרומאן שלו, ‘מלך בשר ודם’, שאי-אפשר היה למצוא בו אפילו, “סחתן” ו"צ’יזבאת" אחד לרפואה.

עגנון – שרבים מסופרי דור תש"ח והבאים אחריהם פנו אליו, כאל מקור-השפעה (מחוסר יכולת לפנות אל המקורות עצמם) – ידע אמת מרה זו, הקשורה בניסיונות לכתוב בלשון “עכשווית”. משום כך, בחר לכתוב “בלשון שבה כתבו לפני אלף שנה ויותר”, ובזה יכתבו, לדעתו, גם בעוד אלף שנה. העיתונאים אומרים, ש"אין דבר מיושן יותר מהאתמול של אתמול". עגנון, בפיקחותו, ידע שאין דבר מיושן יותר לא רק מהסלנג של שילשום או של אתמול, אלא לעתים גם מן הסלנג של היום.

הדוגמאות להתיישנותם של ניבי עגה בדורות האחרונים רבות מספור. ניקח, לדוגמה, את אחד השירים החביבים ביותר על הישוב – ובעיקר על המתנדבים לצבא הבריטי – בימי מלחמת-העולם השנייה, לפני דור אחד בלבד. היה זה השיר “חברה־יאטים / בחורים כארזים”, שאולתר בקפה ‘כסית’ בידי חבורת משוררים ופיזמונאים, ובראשם יעקב אורלנד (“הי, הי, למה, למה, / אל תשאלה, אל תשאל. / למה, למה, אמא לא חלמה / שאני חייל!”). הניב “חברה לצים? (או, כפי שביטאוהו, “חברה-לייצים”) היה מוכר לכל. וגם הכינוי “חברה-יאטים” היה מובן. “יאט” ביידיש פירושו בחור צעיר, חבר’מן. היה זה שיר-חיילים טיפוסי, ש”תפש" מיד.

עברו פחות מחמש עשרה שנה. וכשהגיעה מילחמת-סיני שרה להקת הנח"ל כמה משיריהם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, שנכתבו בימיה הראשונים של המילחמה. השיר האחד היה “מול הר סיני”. השני? – השיר “צ’יזבאטים” (“יה בה יה, יה בה יה, איזה צ’יזבאט!”). המלה “צ’זבאט”, החוזרת בפיזמון פעמים רבות, מזכירה, כמובן, את פיזמוני מילחמת-השיחרור. אבל כבר בבית הראשון של הפיזמון, אנו מוצאים את השורות: “כשנגמר מבצע קדש, / ישבו היאטים / מעגל סביב האש”.

כמה מן החיילים הסדירים בימי מילחמת-קדש ידעו מה זה “יאטים”? וכמה מן הצעירים, הממשיכים עדיין לשיר שיר זה בערבי-הנוסטאלגיה, יודעים כיום מה פירוש המלה? אשר לשיר “חברה לייצים – הוא מוכר, אולי, בזכות הפארודייה ה”גסה" האלמונית, שנכתבה עליו: “חברה לייצים / שקו ב…”.

“לצלם” – או “לנסוע לרחובות”?

העיתונות הישראלית, המרבה כיום להשתמש בסלנג אפילו בכותרות מאמרי-המערכת המכובדים, נהגה בעבר להתעלם ממנו, או להצניע אותו באותיות הקטנות שבעמודים האחוריים, וכימעט תמיד בלוויית מרכאות, המעידות על כך, שאין מדובר בעברית תיקנית. הצצה בעיתוני העבר תעיד גם היא על השינויים, שחלו בכמה ניבי־סלנג במשך השנים. כך, למשל, מצאנו בעיתון,הארץ' מיום 2.7.29 – לפני חמישים שנה! – ידיעה על “פילם” (סרט) חדש, ובו “שתי בחורות העולות לאמריקה ‘לעשות חיים’ “. אולם בניגוד למשמעות שיש כיום לניב זה בסלנג שלנו, לא היתה אז הכוונה לכך, שהן נוסעות לבלות ול”התפרפר” באמריקה, אלא לפנינו ניסיון לתרגום עברי של הניב, המופיע גם באנגלית, ביידיש ובלשונות אחרות, ופירושו: למצוא פרנסה, שיש בה מן הקיום.

או, למשל, ידיעה שהופיעה במדור לספרות ב’על המשמר' מיום 2.10.53, והיא מספרת על סופר ש"עלה על שקספיר" (כך, במרכאות). כיום היינו מפרשים כותרת זו כאילו היא מתייחסת למבקר חריף, ש"עלה על שקספיר" ורמס אותו בביקורת קטלנית. אבל אז – לפני 26 שנה – התכוונו פשוט לכך, שיש סופר העולה ומתעלה על שקספיר בכישרונו. הניבים “עלה עליו” ו"רד מעלי", או “רד ממני”, נכנסו לשימוש רחב בסלנג הישראלי רק בשנות הששים, ולדברי המשורר דוד אבידן הם עברו ללשון המדוברת מן הסלנג המיקצועי של הפרוצות, והתכוונו בדבריהן על “עלייה צורך ירידה” לעלייה שונה מזו, המופיעה במחזה ‘הדיבוק’, או בחזונם של מחברי מגילת העצמאות.

או קחו, למשל – כמו שנאמר ב"שיר הפאטנטים" – את כינוי-העגה “רכבת”.

בימי העליה השלישית ו"רכבת העמק", ואולי אף קודם לכן, היה המושג “רכבת” מוכר בכל קיבוץ, בכל מחנה־אהלים ובכל מיטבח קואופרטיבי. גולדה מאיר, שהגיעה ארצה בתחילת שנות העשרים, אהבה לספר על ה"רכבת" ההיא, שהיתה קשורה איכשהו למאבק החברות לשוויון זכויות בקבוצה. במקומות שבהן הצליחו הבנות לשכנע את הגברים לשלוח אותן אל מריצות החצץ או אל הרפת, ולעשות במו-ידיהם את מלאכת הבישול במיטבח, לא תמיד עלתה מלאכתם יפה. וכשהיו מקדיחים את התבשיל היו בני הקבוצה מציבים את צלחות הבדיל או האמאייל על-גבי שולחנות-העץ הארוכים בשורה ארוכה, דמויית רכבת, ו"שולחים את הרכבת" חזרה למיטבח. לא פעם נגרמו “רכבות” גם בשל חברות, שלא היטיבו לבשל. ולא מעט דמעות של עלבון נשפכו אז בגלל “רכבות-המיטבח” הללו.

מאוחר יותר נשכחו ה"רכבות" של ימי “גדוד-העבודה”, ואת מקומן ירשו “רכבות” הגרביים – גרבי־המשי, ולאחריהן גרבי־הניילון. וגם כאן פעל, כמובן, הדימיון הוויזואלי.

דוגמה אחרת? הפועל ל"צלם". כשפירסם ד"ר ריבקאי ב’לשוננו', בתחילת שנות השלושים, כמה רשימות על “הספציפיות הלשונית בפי ילדינו” (כרך ד', תרצ"ב), או על “יצירות הילדים” (כרך ה', תרצ"ג) מנה גם את המלה “מצלמה” כאחד מחידושיהם האלמוניים של הצברים". מאוחר יותר העיר הבלשן י. אבינרי, שהיה זה ביאליק שטרח והמציא חידוש זה, במקום ‘צלמניה’, שלא היתה חביבה עליו, ובעיקבותיו קבע גם ועד-הלשון את ה’מצלמה' " (יד הלשון', עמ' 182).

בימי העלייה השנייה הייתה לפועל “לצלם” גם משמעות סלנגית: “גנב, לקח שלא בדרך היושר” (משמעות זאת מובאת ב’מילון העולמי לעברית מדוברת', בו חסרה ה’רכבת' של העלייה השלישית). אולם בימי ילדותי ונעורי, בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, שימש הפועל “לצלם” – לפחות במושבה רחובות, בה גדלתי – במשמעות שונה לחלוטין. כדי “לצלם” לא היה צורך במצלמה כלשהי, גם לא “לפלח” משהו שלא ביושר. כשאמרו על בת שהיא “מצלמת” התכוונו לכך, ש"רואים לה את התחתונים". גם בנים “צילמו”, ובעיקר כשלבשו את “מכנסי ה’שיבר' " המפורסמים, שאורכם כאורך “שיבר” – כמרחק שבין קצה הזרת לקצה האגודל. וכשעבר בכיתה מיד ליד הפתק המפורסם, “המורה מצלמת!”, נחפזו כל הבנים להציץ ולראות, אם אמנם משתרבב ה”קומביניזון" של המורה מתחת לאימרת שמלתה.

משמעות זאת של הפועל ל"צלם" מופיעה גם ב’מילון העולמי' הנזכר; אולם דומה שהיא חלפה מן העולם כבר לפני שנים. את מקומו ירשו הניב “רואים לה”, וניבים דומים לו (בימי ה"מיני" הפך ה"צילום" לחלק חיוני של האופנה!). כמה מצעירי היום מכירים עוד את המשמעות ה"גסה" של אותו הפועל התמים? ואם תיפול לידיהם פיתקה מצהיבה, ועליה כתוב “המורה מצלמת!” ישאלו: “מה היא מצלמת? בצבע? בשחור-לבן? או אולי שקופיות?”

ואם כבר הזכרנו את ה"צילום": במחצית הראשונה של המאה שלנו, ואולי עוד בסוף המאה הקודמת, רווח בארץ ניב-עגה הומוריסטי אחר, המופיע גם ב’מילון העולמי', כוונתנו ל"נוסע לרחובות", שפירושו – על-פי מילונם של דן ונתיבה: “תחתוניו נראים מתחת למכנסיו, או תחתוניתה נראית בשולי שמלתה. במלים אחרות: “מצלמת” (וראה גם בספר “ישתוק לישראל” לא. דוידזון, עמ' 172). יש האומרים, שניב זה נולד עוד בעשור האחרון למאה הקודמת, ובעזרתו ביטאו, בני המושבות השונות, יחס של ליגלוג לבני המושבה רחובות, ה”פרובינציאלים", שבגדיהם התחתונים משתרבבים תמיד למיכנסיהם הקצרים. בעזרתו של ניב זה הונצחה המושבה רחובות בפולקלור הארץ-ישראלי כבר אז, והיה מוכר, כנראה, בכל פינה. בכל פינה, פרט לרחובות עצמה. ברחובות לא אמרו על איש שהוא “נוסע לרחובות” (אלא אם כן נסע באמת לרחובות מן התחנה המרכזית של תל-אביב). אבל אם ראו מישהו שהוא “מצלם” אמרו עליו שהוא… “נוסע לגדרה”.

כך הדרים הניב מרחובות אל מושבת הביל"ויים, השוכנת דרומית לה. ולאן שלחו את ה"מצלמים" מגדרה? לבאר-טוביה? על כך נוכל, אולי, לשמוע מפי בני גדרה עצמם.

“מי העומד?” או “מי השוכב?”

למי שעסק פעם – ולוא גם כחובב – ב"סלנג השוואתי" נוכח מיד, שלכל מושבה וישוב בארץ היו ניבי סלנג אכסקלוסיביים" משלו. אחד השעשועים האהובים ביותר על בני הנוער, שעה שנפגשו במחנה-קיץ או בבסיס-טירונים, היה להשוות את מונחי הילדות ומישחקי-הילדות, שרווחו במקומות הישוב השונים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא, כמובן, ה"ג’ולות": “איך קראו אצלכם לגולות הזכוכית הללו? גולות? גולים? ג’ולות? ג’ולים? באלורות? בנדורות? ואיך קראתם ל,ראסיות'? ול’גזוזות'? ול’דודעס'? ול’פורפרה'? ול’קלאס'?” ועוד ועוד. לכל עיר היו מונחים משלה, ולא תמיד ניתן היה לנחש, מאיזו שפה הושאל, וכמה גילגולים עברו עליהם, עד שקיבלו “קביעות” בסלנג של אותו מקום-ישוב.

כרחובותי, הייתי משוכנע, כמובן, שניבי הסלנג שהיו נהוגים אצלנו, בהיותנו ילדים, מקובלים בארץ כולה. רק מאוחר יותר הסתבר לי, שרבים ממונחי הילדות, שעליהם גדלתי, היו אופייניים לבני רחובות בלבד, ולשוא אנסה למצוא אותם ב’מילון העולמי לעברית מדוברת', או במילוני עגה אחרים. כבר הזכרתי ברשימה קודמת את “רוזימבומבום” המיסתורי – אותו כינוי, שאותו הענקנו לזחל של הארינמל (בדומה ל"ברל’ה" שבמקומות אחרים). ואיך קראו אצלכם ל"אבן", או ל"שיש" של משחק ה"קלאס"? ברחובות קראו לו בשם “פאשטה” (פ"א דגושה). ברוב הישובים בארץ קראו לנער, שתורו לעצום את עיניו במשחק ה"מחבואים", בשם “עומד”. ברחובות שאלו: “מי השוכב?” או “מי השוכבת?” וגם כשקראו לעברם בשמחה “דפקתי אותך!” לא התכוון שום ילד למשהו “מלוכלך”, חלילה. זה עשוי להישמע לבדיחה: אצלנו בשכונה היתה ילדה בשם יוכבד. ואל תשאלו כמה פעמים נאלצה היא להשמיע את “מי שמלפני” ומי שמצדדי ומי שמאחוריו וכד'!

היו עוד מונחים רחובותיים אכסקלוסיביים, שגם הם קשורים למשחק ה"מחבואים" או ל"תופשת". אצלנו, ברחוב ש. בן-ציון למשל, קראו למישחק ה"תופשת" בשם “שולצת” וה"תופש" נקרא “שולץ” (וו' בחולם מלא, למ’ד בציירה); אבל זה היה רק סלנג “שכונתי” של יחידי סגולה! לעומת זאת, הכירו כל השכונות במושבה את ה"נוסח הרחובותי" של המושג המקובל “פוס” (חורז גם הניב עם “סוס”), שבעזרתו יכול היה כל ילד בישוב אחר להפסיק את המשחק. מושג זה הונצח אפילו בשיר, שנכתב בידי יוסי גמזו (שהירבה לכתוב שירים על מונחי עגה ומישחק של ילדים), והדפיסם תחילה ב’משמר לילדים', ואחר-כך בספרו ‘אן-דן-דינו’):

בְּאֶמְצַע הַ"מַחֲבוֹאִים",

אוֹ סְתָם, בְּאֶמְצַע הַ"תּוֹפֶסֶת"

כְּשֶׁדָן הוּא הָ"עוֹמֵד",

אוֹ כְּשֶׁאַבְרֵהמָלֶ’ה “תָּפוס” –

פִּתְאֹם, בְּלִי אַזְהָרָה בִּכְלָל

אֶל הַמִשְׂחָק נִכְנֶסֶת

מִלָה אַחַת קְטַנָה, אֲבָל

מֻרְגֶשֶׁת, שֶׁשְׁמָהּ: “פּוּס”.

מה מקורה של המלה המוזרה “פוס”? על כך כותב לנו במכתבו חיים כץ מתל-אביב (ממנו למדנו בעבר על מקור השיר “זלמן יש לו מכנסיים”, ופרטים חשובים אחרים, הקשורים בסלנג שלנו):

לפני שנים מועטות שהיתי בצרפת, וגיליתי שה"פוס" שלנו מקורו במלה הצרפתית Pouce, שפירושה ‘אגודל’. עד היום קוראים הילדים בצרפת “פוס!” – תוך כדי הרמת האגודל – ברצותם לעשות הפסקה במישחקם. אם איני טועה אפשר לראות זאת גם בסרט הנפלא 'מלחמת הכפתורים". ניסיתי להתחקות על המקור, וההסבר שניתן לי קשור בימי הרומאים, כאשר הגלדיאטורים נלחמו בזירה, והקיסר היה חורץ את גורלם לשבט או לחסד תוך הרמת אגודלו כלפי מעלה, או הורדתו כלפי מטה.

האם שיערו כל ילדי הארץ, שהשתמשו במונח “פוס!”, כי הם ממשיכים בכך במסורת של הקיסרים שחיקי העצמות, עליהם למדנו, בין השאר, גם ב"בין שיני אריות"?!

בהזדמנות זאת מעיר חיים כץ, כי אין זו המלה הצרפתית היחידה שהתגלגלה לסלנג-הילדים שלנו. ה"אן-דן-דינו" המפורסם, שבעזרתו קובעים הילדים בתחילת המשחק מי “רי-שון”, מי “ש-ני” ומי שלי-שי" (הכל במילעיל, כמובן) גם הוא, כנראה, שיבוש מן הצרפתית שנתגלגל אלינו עוד בימי מושבות ה’בארון' (מה עושים בלשון וולטר ומולייר, “סופל’ה קטינו” ו"אליק-בליק-בום"?). שיטה אחרת להפלת גורל, הנהוגה בין הילדים, היא, כמובן, השיטה, “מש-לו-שה יו-צא א-חד”, שהיתה מכונה פעם גם בשם “לעשות אנדה” (אל"ף ודל"ת בסגול). “רק בגיל מאוחר יחסית”, כותב חיים כץ, "גיליתי שכולנו י דיברנו צרפתית מבלי לדעת זאת. “אנדאתרועה” שלנו פירושו, למעשה, ‘אחת, שתיים ושלש’ בצרפתית.

אל אלה ניתן להוסיף דוגמות רבות אחרות, וביניהן את השיר שנכנס לשימוש – אם איננו טועים – בתחילת שנות החמישים. זהו השיר “סוראתי פאסה דרי-דרי-דרה”, המושר במהירות בשעה שהנוכחים, היושבים במעגל, מעבירים במהירות מיד ליד אבן, “שיש” או “פאשטה”. גם המלים המוזרות של השיר הזה, הנשמעות תחילה כלחש עתיק, אינן אלא שיבוש של פעלים צרפתיים, הקשורים בהעברת ה"אבן" מיד ליד.

כן, כמעט שכחנו: במושבה רחובות לא השתמשנו כלל במלה “פוס!” כשרצינו להפסיק את המישחק באמצע, היינו קוראים: “טובה!” (כמו “כובע”, אך במלעיל ובבי"ת דגושה). מה זה “טובה”? מנין בא המונח לרחובות? האם הוא קשור למלה העברית ‘טובה’ (דרך גילגול יידי)? גם בסוגיה זאת נשמח לשמוע מן הקוראים, והאם היו ל"פוס!" או ל"טובה" קרובים נוספים במקומות הישוב האחרים בארץ? תיבת הדואר שלנו היא 109, תל-אביב.

“צ’ילבה צ’ילבתי” ו"דארינגה מתחנפת"

היו בלכסיקון הרחובותי גם מלים אחרות, שנבעו מן האופי הכפרי-חקלאי של המושבה. כזוהי, למשל, המלה “טראזינה”, שאינה מוכרת אפילו במושבות ההדרים האחרות. בשם זה כינו את העגלות הקטנות, שנעו בפרדסים על-גבי פסים, ועל גביהן העבירו את ה"בוקסות" עם התפוזים או האשכוליות (שיבוש מצרפתית?). והיתה עוד מלה “רחובותית” אופיינית: “דופיה” (חורז עם “גופיה”, אך בפ"א דגושה). כך כינו במושבה את צינור הגומי, שבעזרתו הישקו את הגינה (ב"תל-אביב הקטנה" קראו לו לעתים “זרנוק”, או “זרק”, בשני סגו’לים, ומכאן נולדו – כפי שכבר סיפרנו בשעתו – המלים ה"גסות" “זרג” ו"זין"). במשך שנים רבות הייתי משוכנע, שהמלה “דופיה” היא מלה ערבית, ש"אומצה" על-ידי בני רחובות. עד שנתברר לי יום אחד שזוהי מלה עברית טהורה – ודאי המצאתו של אחד המורים הרחובותים הראשונים (טלר? לוין-אפשטי?) – שיחדש מלה זו. כדי לכנות בעזרתה את צינור הגומי בעל שני הפיות (טוב שלא בחר בו בשם פיפייה", על משקל, “חרב פיפיות”!).

מלה “רחובותית” אופיינית אחרת, שגם היא אינה מופיעה במילוני-הסלנג, ואינה מוכרת לבני ישובים אחרים, היא המלה “דארינגה”? מה זה “דארינגה”? שאלו את ראש עירית רחובות הנוכחי, או את ראש העיריה הקודם; את ראש עיריית תל-אביב הנוכחי (כן, כן, גם הוא רחובותי. מרחוב ש. בן-ציון!), אל את הרמטכ"ל הקודם (גם הוא מאותו הכפר! וכמוהו נשיא המדינה הקודם!). אבל לפני שתטריחו את האישים הנכבדים והעסוקים האלה אענה אני במקומם: “דארינגה” הוא המונח הרחובותי, שבו מכנים מישהו, השרוי איתך במצב “ברוגז”, אך מתחיל פיתאום ב"להתחנף". ברוב הישובים בארץ מכנים אותו בכינוי-גנאי, הקשור ב"כלבה" (“כלבה”, “קלאפטה” – היא “כלבתא”, “צ’ילבה”, “כלבוסתא” ועוד). כדברי השיר העממי המפורסם:

צִ’ילְבָּה, צִ’ילְבָּה, צִ’ילְבָּתִי

לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק אִתִּי!

אבל ברחובות כינו את ה"מתחנף" בכינוי אחר, שאין לו, כנראה, שום קשר לכלבה ולבני-כלבה. וכשרק ניסה להתחנף, מיד היו משמיעים באוזניו את שיר המחץ הבא:

דָרִינְגָה מִתְחַנֶפֶת

בְּבֵית־כִּסֵא יוֹשֶׁבֶת.

למה “דארינגה”? אוריאל אופק ידידי הביע באוזני השערה, כי זהו שיבוש של מלת החיבוב האנגלית “דארלינג”; אך איני בטוח שזהו, אומנם המקור. האם יש למישהו השערה אחרת?

“שיחות האוטונומיה” בשיטת “תגיד לו…”

וכיוון שהגענו לפרשת “ברוגז” – הבה נעיף מבט קצר בגילגולי המונחים השונים, הקשורים בה:

התיבות “רוגז”, ו"ברוגז" (כשם וכתואר הפועל) מופיעות, כידוע, עוד במקרא, ובעיקר בספר איוב (“קצר ימים ושבע רוגז”, “שמעו שמוע ברוגז” וכד'). אבל בצדק מעירים עורכי ‘המילון העולמי לעברית המדוברת’ כי “בניגוד למלה התיקנית ‘ברוגז’, אשר בה נשמעת הבי’ת כמונעת בסגול”, נהגית הבי’ת בראש מלת-העגה “ברוגז” בשווא נע קצרצר, מסוג זה המרגיז תמיד את המורים לדקדוק. “ברוגז” הוא “מין מצב”: “מצב של ריב, כאשר אין מדברים זה עם זה, כועסים זה על זה” (עמ' 41 שם). ואין, כמובן, איש שאינו מכיר את השיר האנונימי, שהונצח גם בספר ‘ילדות-קשה’.

בְּרֹגֶז, בְּרֹגֶז לְעוֹלָם.

שֹׁלֶם שֹׁלֶם אַף פַּ-עַם!

המושג “ברוגז” מופיע כבר ברשימות הראשונות של “שפת ילדינו”, שהופיעו בארץ בתחילת שנות השלושים. אולם נדמה שהוא נכנס לשימוש שנים רבות קודם לכן. שירי “ברוגז” מזה והתפייסות מזה מופיעים בפולקלור ובדיאלקטים של עדות-ישראל השונות, אולם נראה שבעיקר השפיעה כאן היידיש. במחקרם, ‘שירי-עם יהודיים מגליציה’ מביאים דב ומאיר נוי שירים ביידיש כ"רינגעלע, רינגעלע, רוגז / זע’מיר געווען ברוגז" ואחרים ( ‘מחקרי המרכז לחקר הפולקלור’, כרך ב עמ' 222, 323–322), ורשימות מקבילות שם). אשר לצורה שבה הוגים בשיר הילדים הארץ-ישראלי את המלה “שלום” (כדרך שהוגים גם את שמו של פרופ' ג. שלום): קרוב לודאי שגם היא נולדה בהשפעת היידיש וההברה האשכנזית, שהטביעו חותמן על רבים משירי הילדים האנונימיים שלנו (“ברל’ה”, "מנדלי שתה קפיר ועוד). אולם זוהי גם צורה עברית עתיקה, שהיתה אהובה מאוד על הפייטנים, אוהבי החידושים, ועם תחיית העברית המדוברת קנתה את לב הילדים, שהירבו להשתמש בצורות כ"שומן", “שוחר” (שחור), “מותק”, “נומך”, “קורב” ועוד (ראה י. ריבקאי, ו’יד הלשון' לי. אבינרי, עמ' 180). ואפילו לשירה ה"רצינית" הגיעה (כך, למשל, אצל תרצה אתר: “על גובה השמים ועל נומך עפר”, ועוד).

הסופרים העברים שהגיעו ארצה בשנות העשרים והשלושים נהנו למישמע סלנג הילדים המקומי. דניאל פרסקי התמוגג מכל חידוש שכזה, ואפילו ביאליק, שהגיע ארצה בשניה בשנת 1924, והפעם על מנת להתיישב בה. אימץ בשמחה את ה"ברוגז" וחתם את מיכתבו אל הסופרים העברים באמריקה (שנכתב ב־ 26.1.28) במשפט: אי לכם, חברים זריזים, אני ‘ברוגז’ " (אגרותיו, כרך ד', עמי סד). שלונסקי לא איחר לשים גם מונח זה בפי גיבורי “מיקי-מהו” שלו, ואף חידש בעקבותיו תואר כ"ברוגזני", האופייני למי שאוהב להיות “ברוגז” (“בובה עקשנית וסרבנית… ברוגזנית מאד”). דב סדן השתמש בפועל “להתברגז”, שנגזר מן ה"ברוגז" (ראה מילון י. כנעני). ומרים ילן-שטקליס הנציחה את ה"ברוגז" בשיר הילדים הפופולארי שלה, שאף זכה ללחן. הוקלט ושודר מעל גלי-האתר (‘ספר דני’, עמ' 7):

רֹגֶז, רֹגֶז, רֹגֶז!

שְָׁרוּי חָתוּל בְּרֹגֶז!

שְָׁרוּי בְּרֹגֶז עַל חָבֵר,

עַל חֲתַלְתּוּל אָפֹר אַחֵר.

עַל בִּם, עַל בַּם, עַל בִּמְבּוּלָם –

בְּרֹ־רֹ־גֶז עַל כֻּלָם!

הרבה פחות מוכר הוא שיר הילדים של אברהם ברוידס, “נתפייס” (‘חגיגה של שירים’, עמ' 47):

אַל בְּרֹגֶז, אַל בְּרִיב;

נְכַפֵּר אִישׁ לְאָחִיו.

חֲבֵרִים כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם –

יָד נוֹשִׁיטָה לְשָׁלוֹם!

ואלה הם רק שניים מתוך שפע שירי “ברוגז” ו"שולם", שקדמו בהרבה שנים למבול “שירי השלום”, המוכרים לכל.

וכשעוסקים ב"ברוגז" – אל נשכח, חלילה, את אחד המינהגים האופייניים והמשעשעים ביותר (לפחות בעיני מי שמתבונן מן הצד), הקשורים במצב מוכר זה. כוונתנו, כמובן, לאופן שבו מתגברים שניים, השרויים ב"ברוגז", אך מוצאים את עצמם לפתע מהלכים זה לצד זה, באין איש לידם על הנדר החמור, שאותו גזרו על עצמם, שלא לדבר זה-עם-זה, מה עושים? מדברים “הצידה”, ומקדימים כל מישפט בפניה אל אותו אלמוני, שהוא כנראה שומע-ואינו-נראה: “תגיד לו”… “תגיד לו ש…” וכך מצליחים השניים לשוחח ביניהם ארוכות, גם אם נשבעו בכל לשון של שבועה שלא לפנות עוד זה-אל-זה לעולם.

ואולי… אולי זו הדרך, שבעזרתה יוכל ראש ממשלת ישראל להתגבר על ה"לאו" המפורסם שלו, ולשוחח גם עם אותם גורמים, שהוא נשבע לא לשבת עמם ל-עו-לם אל שולחן הדיונים? אם רק יאמץ את ה"פאטנט" של “צברינו” – שאותם הוא מעריץ כל-כך – לא יזדקק אפילו ל"צד שלישי". די שישב ליד השולחן, יפנה את ראשו הצידה ויאמר “תגיד לו…”

וכל הנדרים והאיסורים והשבועות והחרמות והקונמות והקנוסים והכנויים – יהיו מותרים, עזובים, בטלים ומבטולים.

ומי יודע? אולי ככה יבוא “שולם שולם” לעולם?!

7 ימים, 11.1.1980

ביום הראשון של שנת 1980 גינה נשיא-המדינה בחריפות את “הסיגנון, שבו פונים חברי-הכנסת איש אל חברו”. באותו יום עצמו פסק בית-המישפט בפתח-תקוה עונש כבד על נהג, שאמר לשוטר לבוש-אזרחית: “קפוץ לי!” לאחרונה די בהצצה שטחית בעיתונים ובטלוויזיה כדי להיווכח שהסלנג, ובכללו “לכסיקון המלים הגסות”, חדר בשנה שחלפה בצורה חסרת-תקדים גם לישיבות הממשלה, לכנסת ואפילו למאמרי-מערכת ולבתי המישפט

ביום הראשון של שנת 1980 הופיע נשיא המדינה בכנס של עובדים סוציאליים, שהוקדש לנושא: “האלימות בחברה הישראלית, גורמיה ומאפייניה”. בהרצאתו אמר כבוד הנשיא את הדברים הבאים:

“לכל עם דרוש מופת כדי לנהוג לפיו, והמופת שנציגי הציבור מציגים לפני העם איננו המופת החינוכי ביותר. ראינו איך חברי-הכנסת פונים איש אל חברו ובאיזה סיגנון. זאת אומנם איננה אלימות פיסית; אבל זוהי דוגמה שנותנת לגיטימציה לאלימות מסוג זה, ויוצרת נורמה מעוותת בחברה כולה” (“ידיעות אחרונות”, 2.1.80).

ואומנם, כל מי שעקב – ואפילו ברפרוף – אחרי שידורי-החדשות וכותרות העיתונים, בעת האחרונה, יכול היה להבחין בכך, שהסלנג, ובעיקר רפרטואר “המלים הגסות”, נכנס לאחרונה לשימוש גם בפיהם של שרים וחברי-כנסת, שלא נודעו קודם לכן כמומחים ללשון-הרחוב. נראה שהסלנג, המוגדר כ"שפה תת-תיקנית", הפך לאחרונה לתקן מקובל לא רק בקרב חברי הממשלה והכנסת, אלא גם בפיהם של ראשי-ערים, פרופסורים באוניברסיטאות, עורכי-עיתונים ואפילו שופטים עליונים ומחוזיים.

לעתים מתקבל הרושם, שמדובר לא בתופעות חריגות, אלא כמעט בשיטפון, או באופנה חדשה. אין כמעט יום, שבו לא תופיע בעיתונים “פנינה” נוספת מסוג זה. כדי לגלות אותה אין צורך לעיין ב"אותיות הקטנות" דווקא. די להציץ בכותרות ולעתים אפילו בכותרות הראשיות.

תלמידים בחוגים ללשון עברית באוניברסיטאות שיקבלו על עצמם עבודת-מחקר בנושא זה (למשל: “קללות וניבול-פה ליד שולחן-הממשלה או בכנסת הישראלית”), אסור שיסתפקו בפרוטוכלים של “דברי הכנסת”. אלה אינם מציירים את התמונה במלואה. שכן רבות מקריאות-הביניים, העשויות לפרנס בכבוד עבודת-דוקטוראט מסוג זה, נמחקות לפי הוראות היושב-ראש, או שאינן מגיעות כלל לאוזני הקצרניות (ובעיקר אחרי שנותקו המיקרופונים באולם). גם מתקצירי ישיבות-הממשלה בימי א' – זוכרים את הסרט האנגלי “יום א' הארור”? – נמחקות בדרך-כלל דווקא ההערות העסיסיות ביותר. אולם למרבה המזל הגיעה דווקא “ממשלת ההדר” לשיא חדש לא רק בעסיסיות הביטויים, הנשמעים סביב שולחנה, אלא גם בריבוי ובגיוון ההדלפות, המגיעות מאותו שולחן – הדלפות, שאותן נשבע ראש-הממשלה הנוכחי לעצור מיד עם תחילת כהונתו. לא במקרה הציע ח"כ אברהם מלמד הצעת-חוק, לפיה יהפכו עיתוני יום ב' וסרטי השידור ברדיו לפרטיכל רשמי מישיבות הממשלה (27.11.79). שהרי כל מה שחסר ב"דברי הכנסת" הרישמיים ניתן למצא באלה, המודלפים, המעניינים פי כמה.

מ"זבנג וגמרנו" ל"תפסיק לברבר!"

כדי לבדוק עד כמה צדק נשיא המדינה בדבריו לא ביקרנו בכנסת, וגם לא עברנו על כרכי “דברי-הכנסת” (יש גבול למה שאדם מוכן לעשות תמורת משכורת עיתונאית!). אבל גם תוך כדי הצצה מקרית ובילתי-שיטתית בעיתונים ובתוכניות הטלוויזיה הצלחנו לאסוף בחודשים האחרונים “לכסיקון” עשיר ומגוון של ניבים וכינויי-עגה, שהושמעו במקומות, שבהם לא היתה להם קודם לכן דריסת-לשון, או לפחות נחשבו שם לאורחים נדירים.

נשיא-המדינה, החרד חרדת-אמת לא רק ללשון העברית, אלא גם ל"לשון נקייה", יודע מה הוא שח. בשעתו הבאנו, במדורנו זה, דברים שסיפר על ראש ממשלתה הראשון של מדינת-ישראל, דוד בן גוריון, מהם השתמע שבאותם ימים לא הכיר ראש-הממשלה אפילו את מלת-העגה ה"גסה" הנפוצה ביותר בלשון העברית. באותה רשימה סיפרנו שגם הנשיא שקדם למר נבון, זלמן שזר, לא הכיר את המשמעות ה"רחובית" של אותה אות-שהפכה-למלה. וכשהשתמש בה – השתמש בה בגאווה, כחתימה על השירים שמסר לפרסום בעיתון “דבר”. כן סיפרנו שם שראש ממשלתה השני של המדינה, משה שרת, הכיר היטב מלה-אות זו, ואולי אף היה קשור ישירות לכניסתה לעגה העברית. אף-על-פי-כן, ביומניו האישיים, שנתפרסמו לא מכבר, לא הפגין את בקיאותו בסלנג הארצישראלי. וגם כשהוא משתמש ביומן שוב ושוב בתואר כמו “מפליץ”, למשל, כוונתו אך ורק ל"מעורר פלצות". ממש כמו בימי הפייטנים הקדמונים.

בימי כהונתם של בן-גוריון, שרת, אשכול וגולדה כראשי-ממשלה, לא הירבו ראשי-המדינה להשתמש בפומבי בעגה המדוברת. אומנם, פה ושם, בשיחות פרטיות, בפתקים שהחליפו ביניהם או בוויכוחים סוערים בכנסת ניתן היה למצוא כבר אז מלים, שלא נחשבו “דיפלומאטיות” במיוחד; אבל אלה היו בדרך כלל מלים לועזיות (ברוסית או ביידיש). חיים וייצמן, לוי אשכול וגולדה אהבו לנצל את עסיסיותה של היידיש; אולם מיספר ההדלפות היה אז צנוע הרבה יותר. כשהתפרסמה כבר אמירה כלשהי של אשכול היתה זו דווקא אמירה עברית שורשית, השאובה מן המקורות (כמו, למשל: “לא תחסום שור בדישו”).

ה"הסתננויות" הראשונות של הסלנג הצברי ל"שולחנות הגבוהים" אירעה, כנראה, בסוף שנות החמישים. אחד הניבים הראשונים, שהגיע אז לכותרות, היה קשור ברמטכ"ל-שהפך-לשר, משה דיין, שדיבר על שיטת “זנבג וגמרנו”. ניב חצי-עברי זה חדר ללשון, ואפילו למודעות הפרסומת, וסופו שהונצח על-ידי תרסיס כנגד יתושים. מסתבר שהוא עדיין בשימוש. רק לפני זמן קצר קראנו בעיתונים את דבריו של קצין חי"ר וצנחנים ראשי, שאמר: “אין ולא היה בהיסטוריה פתרון צבאי של ‘זנבג וגמרנו’ ללחימה נגד הטירור” (“ידיעות אחרונות”" 3.10.79).

אולי ההקשרים הצבאיים הם שעוררו את סקרנותם של אנשי המודיעין המצריים לגבי משמעותו האמיתית של ניב ותיק זה. עובדה: לא מכבר חזרו כמה מלומדים ישראלים מביקור רשמי במצרים, וסיפרו לנשיא-המדינה, מר נבון, כי נשאלו, בעת ביקורם, על-ידי המצרים לפירושם של ניבים כמו “זנבג וגמרנו”, “ערבוש” ו"מברבר" (14.11.79).

גם בכל הקשור ל"בירבורים" מגיעה זכות-הפירסום לבעל האמירה “זבנג וגמרנו”, שהכריז לעבר שר-התחבורה: “תפסיק לברבר, ידידי הלא-מלומד” (3.10.79). עוד באותו ערב טען מר דיין בטלוויזיה כי “בירבורים אינה מלת גנאי”, וכי “הוא רק התכוון להעיר לעמיתיו המלומדים שהדיון חרג מעיקרו של נושא, כמקובל בדיוני הממשלה” (“הארץ” 8.10.79).

“גלגלים לסבתא” ו"עושים חושבים"

יצחק רבין היה כידוע, הצבר הראשון, (והאחרון, עד כה), שהגיע לכהונה הרמה בראשות הממשלה. כשנשאל שאלות היפותטיות, נוסח “מה יקרה אם…”, אהב מר רבין להשיב בניב-העגה, הלקוח מעולם הילדות הארצישראלי של שנות השלושים: “לוא לסבתא היו גלגלים”. למרבה האירוניה, קשורים גם הרגעים האחרונים לכהונתו בכניסתו של ניב-עגה חדש הרבה יותר לתודעת הציבור הרחב: ממש באותם רגעים בהם בישר בטלוויזיה על התפטרותו צהלו ההמונים ברחובות לכבוד הניצחון ההיסטורי בכדורסל, שאירע באותו ערב ושרו: “הו-הא… אכלה אותה”.

איש לא ציפה שדווקא מנחם בגין, יורשו של מר רבין, ישתמש לעתים כה תכופות בסלנג הצברי; וזאת לא רק בגלל ה"הדר" הז’בוטינסקאי המפורסם. אך עובדה: מרגע שזכה בכהונה הנכספת מנצל מר בגין כל הזדמנות כדי להפגין את חיבתו ל"כמו שאומרים הצברים". הניב החביב עליו ביותר הוא “עושים חושבים” – גילגול מאוחר, כנראה, של “רגע, חושבים!”, שאותו השמיע סאלח שבתי עוד במערכונים של להקת הנח"ל ו"בצל ירוק" (סוף שנות החמישים), ואחר-כך בסרט שנשא את שמו (תחילת שנות הששים). הוא השתמש בכך לראשונה כשנשאל, סמוך להופעתו של הנשיא סאדאת בירושלים, מה תגובתו על הצהרת הנשיא המצרי, ומאז ניתן היה לשמוע אותו משתמש בניב זה עוד כמה וכמה פעמים (חדשות-הצהרים בראדיו, 28.2.79, 5.3.79 ועוד).

בעיתון “הארץ” מיום 5.3.79 הופיעה כותרת בשם “רגע, חושבים!”, ומתחתה ניתוח מדיניות ה"עושים חושבים" של ראש-הממשלה. סגנו של מר בגין כיום, שמחה ארליך, הלך בדרכיו, בהצהירו: "עמדת שרי הליבראלים השפיעה עלי שאעשה ‘חושבים מחדש’ " (27.7.79. האם יש כאן שילוב של “עושים חושבים” עם ה"רה-אירגון", או ה"אירגון מחדש"?). כך ניתן היה גם למצוא ניב זה באותו גליון עצמו של “ידיעות אחרונות” (מיום 26.5.78), ודווקא בדבריהם של שניים, שאינם נלהבים משאר התבטאויותיו של מר בגין: עמוס קינן ("אז עשיתי ‘חושבים’ ") וגאולה כהן (“הגיע הזמן לעצור לרגע ולעשות חושבים”).

מסתבר שהניב התת-תיקני חדר גם לחוגים האקדמיים. פרופ' נתן רוטנשטרייך, איש האוניברסיטה העברית, כתב במאמרו, שנדפס בעתון זה ביום 9.6.78: “חייב אתה להציע ‘רגע, חושבים’ “. ומדובר באיש המחלקה לפילוסופיה, ש”חושבים” לגביו אינו רק תחביב, אלא מיקצוע!

על “צ’יקצ’קיות” ועל “באטיח”

האם החל מר בגין להשתמש בסלנג הצברי רק ברגע שהפך לראש-ממשלה? מסתבר שלא. כבר במאמר שפרסם ב-24.12.76, לפני המהפך, מצאנו אצלו מישפט המדבר על “המגמה לפעול בצ’יקצ’קיות”. וגם לגבי ניב זה הלך הסגן אחרי הראש. בראיון שנתפרסם בעיתון זה ביום 14.12.79 הצהיר מר ארליך: “אין שום מתכון לריפוי כל חליי המשק, שאפשר להוציא צ’יק-צ’אק מהאלפון ולהפעילו ביעילות”.

יש עוד ניב-עגה אחד, שגם בו השתמש מר בגין בפומבי, ודווקא לפני עלותו למטוס, שלקח אותו לוושינגטון. לדברי העיתונים, נדהמו אנשי פמלייתו והעיתונאים, שעה ששמעו אז מפיו את ההצהרה הבאה: “לא נקבל שום פירושים, שום הבהרות ולא באטיח” (5.3.79). עכשיו לא נותר לנו אלא לחכות ולראות כמה זמן יעבור, עד שמר שמחה ארליך יכניס גם את ה"באטיח" ללכסיקון שלו (אשר לחבר-מפלגתו של מר ארליך, השר מודעי – הוא הגדיר ביום 1.10 את השמועות על עליית מחירי-הדלק במלה קצרה ופשוטה: “קשקוש”).

אבל, אילו נודע לנשיא קרטר שמר בגין השתמש במלה תת-תיקנית לפני עלותו למטוס, המוביל אליו – ספק רב אם היה מזדעזע. מפי אחיו, בילי, שמע מר קרטר ביטויים חריפים הרבה יותר, וגם הוא עצמו התבטא אשתקד פעמים אחדות בצורה שאינה הולמת את החינוך הטוב, שאותו קיבל בעיירה פליינס. את המתון שבהם השמיע בעת ביקורו בארץ, כשסיפר שלפעמים ממש “נשבר לו” לטפל בסכסוך היהודי-ערבי (13.3.79).

“שורה של כינויים עסיסיים”

“מלך הסלנג” ליד שולחן הממשלה הוא, כמובן, עזר וייצמן, שהרפרטואר העשיר שלו קנה לו מוניטין בחוגי אספני-הפולקלור כבר לפני שנים. בשנה שחלפה הונצחו אחדות מפניני-הלשון שלו בכותרות. ב-1.3.79 מסרו העיתונים שהוא אמר לראש-הממשלה: “אתה רוחץ אותי. לא מגיעה לי שטיפה כזאת” (האם ממנו לומד מר בגין “מה אומרים הצברים?”). שבועיים אחר-כך צוטט מר וייצמן ב"דבר", כמי שאמר לעיתונאי: “מה אתה מכניס לי ג’וקים?” (16.3.79). לא חלף שבוע, והעיתונים ציטטו כמה כינויי-גנאי, שאותם השמיע במיסדרון הכנסת לעבר עיתונאי ישראלי, ולדברי דן מרגלית ב"הארץ" “כמה ממלותיו היו חריפות עוד יותר” (22.3.79). ב-24.5 הכניס מר וייצמן לפולקלור את “השמן והגבוה, הנמוך והרזה, היכולים לנשק לי בפופיק”. ארבעה חודשים אחר-כך בישרה הכותרת הראשית של “הארץ”: “השר העליב בביטוייים בוטים (בעברית) את השגריר עברון לעיני כל הנוכחים בקבלת פנים בוושינגטון” (17.9.79). פרשה זו הגיעה, כזכור, גם לעמודי העיתונות הזרה. בסוף אותו חודש הכריז מזכיר ההסתדרות, ירוחם משל, בתגובה על התבטאויותיו¹ של וייצמן אודותיו: “אם ניבול-פה וגידוף הם נורמות ל’בן-אדם' – אינני שייך לכך” (“על המשמר” 28.9.79). ורק לפני ימים אחדים קראנו שוב ב"הארץ" רשימה משליח-העיתון בוושינגטון, בה סופר כי לפני כשנה המטיר שר-הביטחון בוושינגטון על עיתונאי, ששאל אותו שאלה עניינית, “שורה של כינויים עסיסיים, שהמלה ‘חרא’ היתה היפה שבהם” (31.12.79). ומה הולך בין שר-הביטחון לשר-החקלאות בישיבות הממשלה? – על כך אין הרי צורך להרחיב את הדיבור.

על סף השנה החדשה, שהחלה זה עתה, הקדיש עוזי בנזימן, איש “הארץ”, קטע מיוחד לפליטות-הפה של שר-הבטחון: “לעתים דומה עזר וייצמן, כמי שפיו איננו שייך לו, אלא מין חיידק מזיק, הנצמד לגופו ומתעתע בו בעל כורחו. יש אנשים ששמעו אותו מחרף ומגדף את פיו, על הצרות שהוא גורם לו. לא מיותר, אולי, להזכיר לשר-הבטחון כי הפה – כמו הסיגנון – הוא האדם” (3.1.80).

השימוש בסלנג אינו רק נחלת אנשי הקואליציה. ראיון שנתן שמעון לפרס לכתב “הארץ” אחרי המהפך נשא את הכותרת: “אני בהחלט מפרגן לבגין” (29.7.77). שנתיים אחר-כך דווח שבפגישה עם העיתונאים בחדר מלונו בניו-יורק אמר מר פרס: “היורדים הם נאדות” (18.9.79). למחרת הופיעה בעיתונים הכחשה (“פרס לא הפליט ניבול-פה, בהגדירו את היורדים”.) יום אחר-כך נמסר שוב כי “לדברי פרס, אין הביטוי ‘נאדות’ מהווה חלק מהלכסיקון השגור בפיו, ואינו זוכר אם אי-פעם בחייו נפלטה מלה כזאת מפיו” (“ידיעות אחרונות”, 20.9.79).

מה אמר בעל “נפולת של נמושות” על התבטאויותיו אלה של פרס? – לא נדע. אבל קראנו מה שאמר חברו למפלגה, יגאל אלון, כשנשאל מה דעתו על ספרו של רבין: “אחרי הכל, לא שמים על הספר שלו” (“הארץ”, 13.8.79).

הוא לא פירט מה בדיוק לא שמים על אותו הספר.

ה"עכוזים" של פלאטו-שרון

ממשלת-הטללים וממשלת-הצללים – לכנסת. כאן רבה, כמובן, השימחה. בחודשיים האחרונים ליקטנו מן העתונים כשני תריסרים של פניני-עגה, שהושמעו בקול בין כתלי הכנסת, חרף המיקרופונים הסגורים (יש להניח שמיספר גדול פי-כמה מושמע שם מדי יום ביומו!). אופייני להם הוא הדו-שיח שניהלו הח"כים אולמרט ואבנרי ביום 7.11.79 (“משתמט בזוי ונבזה”, “סתום את הפה שלך”, “בלה-בלה-בלה”); או הדו-שיח בין הח"כים גרופר ושריד חמישה ימים אחר-כך (“שק לי ב…”, “זה מתאים לך!”). הח"כ אבנרי כינה שניים מעמיתיו המלומדים לבית “השטינקרים של תמיר”,ואף הסביר לחברי בית המחוקקים מה המשמעות הסלנגית של הכינוי. יו"ר סיעת המערך, ח"כ משה שחל, הגיש ביום 30.10.79 דו"ח על “תרבות הדיבור בפרלמנטים בעולם בהשוואה לכנסת”. וכששאל אותו ח"כ בן מאיר “איך זה הכניסו חמור לפרלמנט (הבריטי)?” שאל ח"כ יוסי שריד בקול: “ואיך נכנסו חמורים לכנסת שלנו?” (31.10.79).

אפילו חבר-כנסת שאינו יודע עברית, כח"כ פלאטו-שרון, משתמש בביטויי-עגה. אומנם, הוא נזהר שלא להשמיע “מלים גסות” כלשהן (המלים היחידות שהשמיע היו “עכוזים”; אבל זה רק מפני שקרא כך את המלה “אחוזים”, שהיתה רשומה לפניו באותיות לאטיניות). לעומת זאת, מצאנו בראש מודעת²-הפירסומת שלו שהופיעה בכל העיתונים את הכותרת: “אכלתי אותה”.

וכיוון שהזכרנו את הכנסת, נזכיר גם חבר כנסת ואנשי ציבור, הלומדים את הסלנג ה"גזעי" והמעודכן ביותר בדרך שלא ציפו לה כלל – בכלא. אחד מהם, אשר ידלין, הפך עוד למומחה אמיתי לסלנג, ואף ליקט ופירסם “לכסיקון לסלנג של בתי-הסוהר”, שראה אור בתוכנייה להצגה ובעיתונות ("ידיעות אחרונות, 6.12.78).

“לבן” ו"קפוץ לי!" בבית-המישפט

הבטחנו לצטט גם ראשי-ערים? ובכן, כמה מהתבטאויותיו של ראש עיריית ירושלים לוו מדי-פעם בהתנצלויות על “דברים שנאמרו בריתחה”. ראש עיריית חיפה עדיין לא חטא בכך, ורגישותו של ראש עיריית תל-אביב ל"מלים גסות" היא מהמפורסמות. עד כדי כך שאין הוא מהסס לצוות על שוטריו לכלוא אדם, שכינה את עובדי העירייה שלו בכינוי וולגארי כמו… “אוכלי לחם חינם”. מי שסיפק אשתקד כותרת עסיסית היא דווקא ראש המועצה המקומית של ראש-העין, שהצהיר “איני זקוק לחסינות של הכנסת המחורבנת” (24.8.79).

הסלנג הישראלי חדר אשתקד גם אל כותלי בתי-המישפט. במשך תקופה ארוכה התנהל שם הדיון סביב משמעותו האמיתית של התואר “לבן”. מדובר לא רק במישפט הקשור בעיתון יומי גדול, אלא גם במישפט אחר, שנערך בחודש אוקטובר שעבר, ושבמהלכו הושמעו בחלל בית-המישפט הקלטות, ובהן ניבים כמו “בלן”, “ג’ינסים”, “אל תדפוק לי ברז” ו"אל תבדר אותי קשה" (“העולם הזה”, 24.10.79). בסוף הדיון קבע בית-המישפט, שמדובר, בעצם, ב"שפה הפוכה": “בלן” הוא “לבן”, “תבדר” הוא “תדבר” ו"ג’ינסים" הם סתם סמים (30.1.79).

המישפט הרלוואנטי ביותר לענייננו³ נערך בחיפה באמצע נובמבר אשתקד. הבדרנית חנה לסלאו נתבעה, כזכור, לדין, על שהשמיעה באוזני שוטר את המלים: “קפוץ לי!”. סניגורה טען שמשמעותו האמיתית של ניב זה היה “איני מתחשב בהערתך וברצונך”, או “איני מסכים לחלוטין”, ואף הביא כאסמכתה לדבריו את “המילון העולמי” של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה. השופט קיבל את הטיעון, וזיכה את הנאשמת (16.11.79).

אבל החלטתו של השופט החיפני בסוף שנת 1979 לא יצרה תקדים לגבי שופט פתח-תקוואי, שכבר ביום הראשון לשנת 1980 ולעשור החדש הובא בפניו נהג, שאמר לשוטר לבוש-אזרחית: “אתה יכול לקפוץ לי”. מן העתון למדנו, שהנהג אמר לשופט: “אילו ידעתי, כי הוא שוטר – לא הייתי אומר לו זאת”. עורך-הדין שלו לא הכיר, כנראה, את “המילון העולמי”, והשימוש בסלנג עלה לנהג בשלילת רשיון הנהיגה לשבעה חדשים ובקנס של 3,000 ל"י (“ידיעות אחרונות”, 2.1.80).

מוסר-השכל: אם אתם חשים צורך בלתי-נמנע לומר “קפוץ לי” לשוטר – סעו לחיפה. שם זה עדיין חינם. לפחות כשמדובר בשוטר במדים.

המגע היומיומי עם המשתמשים בסלנג הביא, כנראה, גם לכך שאפילו השופטים עצמם החלו לשבץ ניבי-עגה בדבריהם. השופט המחוזי יעקב קדמי ציין באחד מפסקי הדין שלו אשתקד, כי הנאשם “הצליח להנדס את המשטרה” (“העולם הזה”, 25.7.79). ואפילו שופט בית-המישפט העליון, מר זוסמן, דיבר על ניסיונות “לצפצף על בית המישפט” (6.4.79) או “לתפוש את המדינה בגרון” (5.6.79).

כבוד הנשיא וה"דאבל" הירושלמי

הסלנג חדר אשתקד ממדורי ההווי וההומור בעיתונות גם אל המדורים ה"מכובדים". בעיתון “הארץ”, למשל, הופיעו אשתקד בראש מאמרי-המערכת כותרות כמו “לשיר במקום לקטר” (6.3.79), “עינים גדולות” (8.8), “משה דיין חזר לעצמו” (9.8), “סיעת הליכוד עושה שרירים” (9.8) ו"עובדים עלינו בפסיכולוגיה" (19.12). כן הופיעו בעיתון זה אשתקד כותרות כמו “הכל מבסוטים מניסוחי ההסכם” (9.7), “מזיינים את השכל” (6.8), “מספיק יורמים” (9.10), ו"עוד ‘פאשלה’ אמריקאית" (7.12). למחרת הפסקת החשמל הגדולה יצא העיתון בכותרת ראשית: “5 שעות של באלאגאן” (10.10). ובמאמר-המערכת מיום 1.3 נמסר, ש"מר בגין היה מנוע מ’לגמור ענין' ".

עורכי “דבר” לא פיגרו אחרי עמיתיהם. גם אצלם הופיעו בראש מאמרי-המערכת כותרות כמו “דיין הולך לעזה” (31.8), “מר משל עושה רוח” (2.10). ובעמודים אחרים: "חוגים בהסתדרות מלגלגים על ‘הגלים שהיא עושה בנגב’ " (3.10); או שורות כמו: “בהקדימו את ביקורו בחיפה ביום לא ידע הנשיא סאדאת שהוא דופק את האיש, שאילמלא הוא לא היה בגין חותם על הסכם השלום עם מצריים” (31.8).

בטלוויזיה נזהרו קצת יותר (אחרי “תקרית עליזה קאשי” מימי מילחמת יום-הכיפורים). אף-על-פי-כן נאלץ אחד הקריינים להתנצל ביום 9.6 על “ביטוי עממי וזול”, שאותו השמיעה אחת הקרייניות. נזיפה מסוג אחר קיבל הקריין גדעון אלון, על שפתח את מהדורת החדשות ברדיו בידיעה: “ארליך אכל אותה” (“העולם הזה” 25.7.79). ומגרמניה הגיעה ביום 23.11 התנצלות למשרד ראש-הממשלה שלנו, בשל כינוי-גנאי שהוטח שם כלפיו בטלוויזיה.

לקראת סוף השנה נתפרסמו כמה התבטאויות מדאיגות של אלופים ורבי-אלופים במיל. גם שמע ה"טרטורים" הגיע לאוזני האזרחים. אבל עוד בחודש אוגוסט הגיעה לכותרות אימרתו של “יאנוש”: “חצי מיליון ערבים בגליל מחכים להזדמנות לדפוק אותנו”. (10.8.79).

צדק איפוא כבוד הנשיא: הסלנג משתולל בכל פינה, ולא תמיד ראוייה השתוללות זאת לתשואות.

אגב, גם הנשיא עצמו “חטא” השנה בהשמעה פומבית של מישפט אחד, שאיננו על טהרת הלשון העברית, שאגודת קל"ע עומדת באדיקות רבה על משמרתה. היה זה בסיום מישחק הגביע בכדורגל. מר נבון בירך אז את המשתתפים, ואמר: “בית”ר רצתה ‘דאבל’ – וקיבלה אותו" (6.6.79). אבל דומני שאין צורך להיות ירושלמי ואוהד בית"ר, כדי לסלוח לנשיא על “פאשלה” קטנה ולוקאל-פאריוטית זו.

ידיעות אחרונות, 7 ימים, 21.3.1980

קצת קשה להאמין, אך מסתבר שכבר חלפו לא פחות מעשרים ושתיים שנים, מאז הוקלטה, התכנית המיוחדת של “שלושה סירה אחת” באולם “ויקס” שב"יד־וייצמן" ברחובות.

לבקשתו של מנחה התוכנית ואחד מעורכיה יצחק (“צחי”) שמעוני – מנכ"לה החדש של הטלויזיה – כתב אז כותב שורים אלה “שיר לרחובות”. פרנק פלג המנוח, שהשתתף באותה תוכנית, הלחין אותה (תוך שימוש פארודיסטי במנגינת “הו ערש מולדת”). רביעיית מועדון התיאטרון שרה, והרחובותים שבאולם התמוגגו. מן השיר, שמלותיו מובאות כאן, בעמודים אלה, חדרו לתודעת הציבור הרחב בעיקר שורותיו של הפזמון החוזר: “אז מה אם אנחנו מרחובות? / אנחנו מרחובות – אז מה?”, שזכו מאז לווריאציות שונות (כמו, למשל, בשירו של מוטי גלעדי, “אז מה אם אני מכרכור?”).

שישה שמות של רחובותים מוכרים הונצחו אז באותו פזמון חוזר: שני הקצ’לסקים וס. יזהר, מאיר וייסגל ו"בוסי" ושמו של בעל המדור “עונג שבת”. כיום חיים עימנו רק מחציתם. מאיר וייסגל נפטר לפני שנים אחדות בשיבה טובה. שני הרחובותים האחרים, שאינם עוד עימנו כיום, מצאו את מותם בטרם־עת ובנסיבות אכזריות: פרופ' אהרון קציר נרצח בהתקפת המחבלים היפאנים בנמל התעופה בלוד, ו"בוסי" נורה למוות באילת.

נותרו פרופ' אפרים קציר, נשיא המדינה לשעבר; הסופר ס. יזהר וכותב טורים אלה. ונאחל להם חיים ארוכים ושקטים מקרב־לב. באמת מקרב־לב.

בני העיר הממשיכים “ללכת למושבה”

העיר רחובות חוגגת השנה את יום הולדתה התשעים. עשרות שנים חלפו מאז הפכה ממושבה לעיר, ועדיין מתקשים רחובותים רבים להכיר בשינוי מוניציפאלי זה. כן, כמו בפזמון ההוא, משנת 1958, הם ממשיכים “ללכת למושבה”, בכל פעם שהם יוצאים ל"מרכז". ורק המיסים העירוניים מזכירים להם, שהם חיים בעיר.

אם “רחובותי גזעי” הוא רק זה שנולד ברחובות – איני יכול לטעון לכתר זה. בתעודת־הלידה שלי מופיעה רמת גן במקום הלידה. אבל עוד לפני שמלאה לי שנה אחת הפכתי לרחובותי, ובמושבה־עיר זו עברו עלי ילדותי ונעורי, עד לצאתי ללימודים בארצות הברית, בתחילת שנות השישים. בתריסר השנים האחרונות אני מזדמן לרחובות לעתים רחוקות מדי, ובכל פעם מבחין בשינויים חדשים בנוף, שלא כולם משמחים את אלה, הזוכרים עדיין את הפרדסים, החורשות, הכרמים ושדות הכלניות, שהפכו לשיכונים צפופים. אלא שזוהי, כמובן, דרכו של עולם.

וכדרכו של עולם, עוד יסופר, ודאי, השנה בכל אמצעי התקשורת על תולדותיה של המושבה, שהוקמה על חולות דוראן וניסתה לחיות כמושבה עצמאית, ללא כניעה לתכתיבי פקידיו של הבארון. על ההצגה “זרובבל”, שהסעירה את הישוב הישן בארץ באמצע שנות התשעים למאה הקודמת. על מישחקי הספורט, אותה “אולימפיאדה רחובותית”, שנערכה עוד לפני פרוץ מילחמת העולם הראשונה. על ביקורו של הרצל, על מכת הארבה, על העיתון הפורימי “ויזתא” ועל המורים העברים טלר וגלוסקין, פדובה וגור, יפה ולוי ואחרים, שניסו להפיץ באמצעות ילדי המושבה את חידושי העברית שלהם – שלא כולם נקלטו גם בישובים אחרים – עוד בימי תחיית הדיבור העברי החי בארץ.

נשיא, רמטכ"ל – ושלושה ראשי ערים

לפני שנים אחדות נהגו רחובותים רבים להתלוצץ ולומר, שבני המושבה “משתלטים על המדינה”. ואכן, באותה תקופה כיהנו רחובותים באחדים מהתפקידים הרמים ביותר במדינה. פרופ' קציר היה נשיא המדינה. מוטה גור היה הרמטכ"ל. “צ’יץ'”, רחובותי גם הוא, “תפש” את עיריית תל־אביב, שמואל רכטמן – את עיריית רחובות, ו"בוסי" – את מרחב אילת. מה נשאר? ראשות הממשלה? חיפה? ירושלים? “זאת רק שאלה של זמן”, אמרו הרחובותים.

הזמן לא פעל לטובת הרחובותים בנקודה זו: פרופ' קציר כבר אינו נשיא. “מוטה” כבר אינו רמטכ"ל. “בוסי” כבר אינו סובב ברחובות אילת, ושמואל רכטמן גם הוא אינו נמצא כרגע ברחובות. רק “צ’יץ'” נשאר על כסאו. אם יצליח “מוטה” להגשים את ההבטחה שהשמיע כמה פעמים, ולהיות ראש ממשלה – אולי יזכו הרחובותים למלא עוד משבצת בטבלה שהכינו. ואם כבר הזכרנו את “מוטה”, איננו יכולים שלא להזכיר רחובותי מוכר אחר, ששמו הוזכר לאחרונה לא פעם בפיו של הרמטכ"ל לשעבר – הלא הוא “טליק”. עוד רחובותי – יליד מחניים, אומנם, אבל זה שנים גר ברחובות ונשוי לאחת ה"ילידות"….

מה היה שמו של “בוסי”?

ואם כבר פתחנו באיזכור שמות מפורסמים, כדרך אנשי הפרובינציה, נזכיר גם אחדים מן הסופרים והמשוררים הרבים, שחיו ופעלו ברחובות מתחילת המאה. מישפחת סמילנסקי תרמה שלושה מהם: משה סמילנסקי, הוא “חווג’ה מוסא”, בעל הכרמים, הפרדסים, הארמון שבראש הגיבעה והסוסות, ובעל הסיפורים והזכרונות מחיי המושבה, ומ"חיי ערב", וכרכי “משפחת האדמה” וכתב־העת “בוסתנאי” (שמו של זה האחרון, היה גם שמו הפרטי המלא של “בוסי” סחה!); אחיו של “חווג’ה מוסא”, המספר העיוור מ. סיקו, ובן אח אחר, הלא הוא ס. יזהר, שכתב על ימי ילדותו בין הפרדסים ועל דודו משה כמה מהיפים מ"סיפורי הקיץ" וסיפורי “ברגליים יחפות” שלו (שאויירו בידי רחובותית אחרת, רעייתו נעמי).

בימים שלפני מילחמת העולם הראשונה חי ברחובות גם המשורר ומתרגם התנ"ך ליידיש, יהואש. אחריו בא אליה משורר צעיר אחר, דוד שמעונוביץ־שמעוני, שכתב על כרמי רחובות כמה מן היפות ב"אידיליות" שלו. רבות מן הכתבות מרחובות, שהופיעו אז בכרכי “הפועל הצעיר”, נכתבו בידי ישראל כהן. ובסוף שנות העשרים הצטרף לפועלי הכרמים במושבה גם המשורר אלכסנדר פן, שאימן בשעות הערב את חוג ה"בוקס" המקומי. מאוחר יותר קבע גם המשורר ש. שלום את ביתו במושבה וגר בה במשך שנים. גם המשורר שלמה טנאי גר ברחובות בימי ילדותו. ובין הילדים שבאו מחוץ לעיר בימי החופש, כדי לבלות את חופשת הקיץ שלהם במושבה, היה גם בנימין תמוז, שהנציח אותן חופשות בכמה מסיפורי “חולות הזהב” שלו. זכרונות ילדות מדור מאוחר יותר פירסם לפני שנים אחדות מרדכי נאור, שאף הקדיש לימי הבראשית של המושבה כמה מפרקי ספרו החדש, “מסיפורי ארץ אהבתי” (בהוצאת מישרד הביטחון).

דבר אחד ברור: אילו הייתי צריך לעדכן כיום את הפזמון החוזר של “אז מה אם אנחנו מרחובות?”, לא הייתי יכול שלא להזכיר בו כמה רחובותים צעירים, המוכרים כיום לכל, ובראשם את קריין הטלוויזיה עודד בן־עמי ואת שני שחקני ה"פרוייקט" של תיאטרון חיפה – השחקן והמחזאי איציק ויינגרטן, ועמיתו דליק ווליניץ, המוכר לכל הצופים הצעירים של התוכנית “זהו זה”.

הנה כי כן: עוד נמשכת השלשלת…

הבעל שצילצל בפעמון־המושבה

בין “סיפורי מושבת אהבתי” העוברים בעל־פה מדור לדור, מצויים גם סיפורים פיקאנטיים, הקשורים ב"גבעת האהבה" ובפעמון הגדול של המושבה. אחר מהם מספר על איכר רחובותי שחזר יום אחד מן הכרם בשעה מוקדמת מן הרגיל, ומצא את אשתו בזרועות אחד מטובי ידידיו. מה עשה? נטל את מיכנסיו של זה, ניגש לפעמון הגדול שבראש הגיבעה וצילצל בו במשך דקות אחדות, עד שנתכנסו בבהלה כל בני המושבה מן הבתים ומן השדות. ואז הציג בפניהם את המיכנסיים – ואת בעליהם הנבוך.

אם נחפש, נמצא בתולדותיה של המושבה גם סיפורים משעשעים פחות. אחד הכאובים שבהם קשור ביחסם של כמה מראשוני האיכרים במושבה לעולים החדשים, שהגיעו מתימן בסוף העשור הראשון למאה שלנו.

רחובות היתה, כידוע, המשובה הראשונה שקלטה את עולי תימן מימי העלייה השנייה, ובניה נוהגים להצביע בדרך כלל בגאווה על היחסים הטובים, ששררו בין בני המושבה עצמה לבין תושבי שתי “שכונות התימנים” שבפרבריה – שעריים ומרמורק (על זו האחרונה, פורסם בחוברת “קתדרה” האחרונה מחקר מעניין של חוקרת רחובותית צעירה). ואומנם לא מצאנו ברחובות אחדות מן התופעות המבישות, שהיו אופייניות אז למושבות אחרות, שבהן לא הורשו הפועלים התימנים ומישפחותיהם לגור במושבה עצמה, ונדרשו להקים את סוכותיהם במרחק ניכר ממנה. אולם מסיפורי הוותיקים מסתבר, שגם בני המשפחות התימניות הראשונות, שהגיעו לרחובות, נאלצו למצוא מיקלט לראשם ברפתות ובאורוות של האיכרים, בין הפרות והסוסים, או לבנות לעצמם סוכות קלות מנצרים ומענפי אקליפטוס, שקרסו תחתן עם בוא הגשם הראשון.

המכתב שנזרק לחלון האבטומוביל

מזכרונותיו של פנחס קפרא, מראשוני שעריים, שיצאו לאור לפני כשלוש שנים (“מני תימן ובשעריים”) ניתן ללמוד על מנת הסבל והעלבון, שנפלה בחלקם של ראשוני המתיישבים התימנים במושבה. “מחוסר הגנה על התימנים התרגלו האיכרים לא רק לנצל אותם בתור פועלים, אלא אף להשפיל את כבודם”, הוא כותב. ובבוא גזירת הגירוש של הטורקים, עם פרוץ מילחמת העולם הראשונה, “היו גם קולות של שימחה במושבות, והיו איכרים שלא התביישו להכריז, כי הם מקריבים לקורבן את התימנים על מיזבח הישוב, כי על ידי הגירוש ‘יתפטרו’ מהתימנים” (עמ' 65). לדברי פנחס קפרא, הודה בפניו משה סמילנסקי כעבור שנים “שכאן היתה ‘שגיאה’, שגיאה שעלתה לרבים בחייהם”.

מסתבר כי בשעה שבא הבארון רוטשילד למושבה, בשנת 1913, הודיעו האיכרים לתושבים התימנים של המושבה, כי לא יוכלו לגשת לשוחח עם הבארון, ואף לא לשלוח לו מיכתב. “התימנים התחכמו ומסרו מכתב לאחד מהם, והוא כיוון לרגע שהבארון ג’יימס ישב באבטומוביל וזרק לו פנימה מבעד לחלון את המכתב ובו דרישת השלום מאת ציבור התימנים במושבה” (שם).

הנשים שנקשרו לזנבו של החמור

בני העלייה השנייה, שעבדו אז במושבה, שימשו בדרך כלל בעלי ברית לעולים מתימן, ניסו לסייע להם להגן על זכויותיהם ואף הנציחו כמה מן האירועים המעציבים שאירעו במושבה בעיתונם, “הפועל הצעיר” (אם כי גם בעתון זה וב"האחדות" ניתן היה אז לקרוא גם שורות כמו “התימני אינו מרים את הפועל, אלא מורידו”, בחתימת רחל ינאית; או “אולי האמונה היתרה בתימנים מעבירה אותנו על דעתנו”, בחתימתו של יוסף אהרונוביץ).

בספר זיכרונותיו של קפרא ובכרכי “הפועל הצעיר” ניתן למצוא תיאורים של “אינצידנטים” אחדים, שבהם פגעו ותיקי המושבה בכבודם של העולים מתימן (לקט ידיעות כאלה הביא מאיר לוי עוד בספר “מתימן לציון”, שיצא בשנת 1939). אך מסתבר שהפרשה שהסעירה יותר מכל את בני המושבה בתחום זה אירעה גם היא בשנת 1913 – שנת ביקורו של הבארון ג’יימס רוטשילד ברחובות – ונקראה על שם מישפחתו של האיכר שהיה מעורב באותו סיפור (מישפחה ותיקה ומכובדת ברחובות, שעל־שם אחת מבנותיה אף קרוי רחוב בה).

וכך תואר המיקרה מעל עמודי “הפועל הצעיר”, גל' 15, תרע"ג:

האיכר יונתן מ. מצא שלוש תימניות מלקטות ברשותו עצים יבשים להסקה. ציווה לערבים לתפשן ולקשור את שלושתן לזנב חמורו. הערבים עשו כן, ובמשך כל הדרך עד המושבה שמרו עליהן והאיצו בהן, כשהאיכר רוכב על חמורו.

לזכותם של בני רחובות יאמר, שהם לא סלחו לאיכר על מעשה זה:

ועד המושבה קנסו בנאפוליון אחד. הפועלים קראו לאספה המונית, בהשתתפות ש. יבנאלי וי. שפרינצק. באספה מחו על המקרה ודיברו על ארגון התימנים.

25 שנה אחר־כך, בשנת 1938, כתב ישראל ישעיהו::זקני התימנים זוכרים היטב את ‘מעשה מ.’ " (“מתימן לציון”, עמ' 33). וגם מזכרונותיו של פנחס קפרא, שיצאו לאור לפני שלוש שנים – 44 שנים אחרי המעשה ההוא – ניתן להבחין בזעזוע, שעבר אז על רבים למראה אותה “תהלוכה” מבישה.

אחת מגיבורות “אהל הדוד תום”

ואם זקוקים אנו לעדות נוספת, מאוחרת עוד יותר, בא ספרה שמעניין של רבקה גובר, “מורשה להנחיל”, שיצא לאור לפני חודשים אחדים בהוצאת “קרית ספר” ומאשר את הדברים. בפרק המרגש על “חבורת הדרום” מספרת רבקה גובר על ימיה הראשונים ברחובות, ועל הנערה התימניה הכחושה רומה, בת שעריים, שעבדה כעוזרת בית בבית אחת המישפחות הוותיקות במושבה.

למעלה מחצי שנה גרנו אצל הגברת ה. ראיתי את רומה יום־יום. מעולם לא ראיתי עליה בגד נוסף, חוץ מכותונתה הארוכה, היחידה לבשרה.

רומה זו היתה מתאימה בהחלט להצטרף לעבדים המנוצלים גיבורי הספר “אוהל הדוד תום” (עמ' 118).

אולי יהיו בין בני רחובות כאלה, שיתרעמו עלי על שאני מביא גם סיפורים כאלה ביום־של־חג. אבל את הסיפורים האחרים, המשעשעים יותר, יספרו ודאי אחרים. אנו, השייכים למישפחה הרחובותית הגדולה, על פזורותיה, חייבים להזכיר לעצמנו – ולא רק ביום חג – לא רק את מה שאהבו מורינו לכנות בשם “אורות”; אלא גם כמה מן ה"צללים".

לא רק למען העבר שאסור להתכחש לו.

בעיקר למען העתיד.

עצי־התות ברחוב יעקב

בין הילדים, שגדלו במושבה רחובות בעשור השני למאה, היה גם עמנואל יפה, בנם של המחנכים יצחק ובלהה יפה, שניהלו אז את בית הספר של המושבה.

לפני שבועות אחדים מלאו שנתיים לפטירתו של עמנואל המשורר והמחנך, יוצר “מיקי מהו ואליהו”, (עליו סיפרנו כאן לפני כשנתיים). לקראת יום השנה הוציאו עמיתיו ותלמידיו ספר נאה בשם “במעגלי חינוך”, ובו זכרונות ילדות של עמנואל ומאמרים בתחומי חינוך והוראה.

זכרונות הילדות של עמנואל יפה קשורים גם הם במושבה רחובות, אליה הגיע בשנת 1913 עם הוריו, המחנכים יצחק ובלהה יפה, שנקראו לנהל את בית הספר במושבה. בזכרונות אלה הוא מתאר בהומור קולח גם את מישחקי הילדים של אז (עמ' 6), את גידול תולעי המשי בין עצי התות, את שיעורי הזואולוג ישראל אהרוני, את הצגות התלמידים הראשונות, את פעמון המושבה ואת החיילים הטורקיים היחפים, שתעו בפרדסי המושבה עם התקרב הצבא האנגלי אליה.

וכך כתב עמנאל יפה על מושבת ילדותו לפני כשלוש שנים:

בית־העם עודנו עומד אז ועכשיו במקומו… סמוך לו נמצא גן־הילדים, שעוד הייתי מתלמידיו… אולם ברחוב יעקב אין עוד עצי תות משני צידיו, ואינך יכול לקטוף ולאכול את פירותיהם הלבנים או הסגולים, או לקטוף את עליהם ולתת אותם מאכל לתולעי־המשי שלך… גם אין עוד ילדים רצים יחפים בחול העמוק והחם של רחוב יעקב, ואין העגלות העמוסות סלים גבוהים ומלאים ענבים נוסעות בו מן הכרמים אל היקב בעונת הבציר. המושבה הפכה לעיר, והילדים הקטנים הפכו לאנשים קשישים. הבתים הקטנים נהרסו, או שהם נהרסים בזה אחר זה, ובמקומם קמים בתי־קומות ושיכונים. את מקומם של החמורים תפסו המכוניות. הכל השתנה ומשתנה, רק זכרונות נשארו ומעט מן הזכרונות האלה סיפרתי בזה (עמ' 7).

ריחות התפוזים, הבנזין והאקזוסט

וברשימה אחרת, משנת 1973, כתב עמנואל יפה:

לפני זמן נסעתי עם בני, שהיה אז כבן תשע, לבקר ברחובות… היתה זאת עונת הפריחה של ההדרים. ליד פירצה במשוכה של השיטה הקוצנית (או “האקאציה הצהובה”) שהקיפה את אחד הפרדסים, שאפנו את ריחם המשכר של כדורי הפרחים הצהובים של שיטת־הגדרות הזאת. אחר־כך נכנסנו בפירצה אל הפרדס וחדרנו אל סבך הענפים הפורחים של עצי תפוחי הזהב. הבושם היה מהמם ביופיו ובכוחו. אמרתי לבני: “רואה אתה מה יפים היו ריחות ילדותי?” “כן”, אמר הילד, “יפים מאד. אולם ריחות ילדותי הם ריחות הבנזין והאקזוסט”.

“מסכן אתה”, אמרתי.

“לא, אבא, אינני מסכן כלל וכלל”, אמר בני. “אתה אהבת את ריחות ילדותך ואני אוהב את ריחות ילדותי”.

וכך עמדתי כביכול בין אבי ז"ל, שהיה מנהל בית־הספר של המושבה רחובות, עתירת הפרדסים והכרמים, ובין בני ישי – נכדו, שלא הכיר אותו אך נקרא גם “יצחק”, על שמו. עמדתי, ופתאום נפלה עלי עצבות גדולה.

רחובותי נשאר תמיד רחובותי

אתה יכול לגור למעלה, בירח,

אתה יכול לגור באי בודד, פרטי.

אתה יכול להתגורר על הר קרח,

אבל בלב אתה נשאר רחובותי.

אתה יכול לחיות בלונדון, רומא, וינה.

לראות כל יום את “הבאלט המלכותי”.

להיות שגריר בפינלנד או בארגנטינה,

אבל בלב אתה נשאר רחובותי.

כלום לא עוזר. אתה יכול להיות מיניסטר,

לבוש בפראק, כמו השגריר הצרפתי,

אך כשתשב אל השולחן יגידו: "מיסטר,

איך הוא אוכל? נו, בטח, הוא רחובותי!"

רחובותי אינו סתם תואר, או סתם כתובת,

ולהבחין ברחובותי זה קל מאד:

רחובותי ממש קורא לעיר ר־ח-ובות,

וזר קורא לה, כמו בראדיו, רחו־בות.

כן, יש ערים שמחליפים אותן כמו גרב:

גרים מעט ואז עוברים משם, כך סתם.

אבל רחובות? עם רחובות זה אחרת.

אם גרת בה – היא נכנסה לך לדם.

כן, יש ערים, להן יש אופי של פילגש,

אבל לרחובות – אופי של אשה חוקית.

קורצים לזו, ופלירט עם זו. אבל עם ערב

היא היחידה שתחכה לך תמיד.

דן הרחובותי

(1960, בחגיגות ה־70)

(מתוך “עונג שבת”, “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות), 11/07/80

מישפט נפוץ בסלנג העברי אומר, “אם זה נכון – אז אני צוללת!”. מתי נולדה המלה “צוללת”, מתי הומצאה הצוללת ואיך תוארה בעיתונות העברית לפני מאה שנה?

-

לפני שבועות מעטים חגג חיל הים את “יום החיל” ואמצעי התקשורת הקדישו אז מקום נכבד גם לכלי השיט השונים, המשמשים את החיל, תוך צלילה בים העיתונות העברית הישנה שבבית־הספרים הלאומי בירושלים נתקלו עיני בידיעה סנסאציונית, הקשורה גם היא בכלי-שיט קרבי ובציודו.

בכרך המצהיב של העתון העברי “הצפירה”, שיצא לאור בוורשה לפני 94 שנים, מופיעה ביום י"ז חשון תרמ"ז (1886) רשימה על המצאות חדשות בתחום ה"טעכניק", שאותה המציא לעתון “ח.ל., קאנדידט של חכמת הטבע”.

הידיעה הראשונה קשורה בשמו של ממציא ה"טי.נ.טי" (ראשי-תיבות, שחזרו אל החדשות):

“הממציא אלפרעד נאבעל בפאריז, שר התפתה, אשר המציא את החומר המפוצץ והנורא ,ניטראגליצערין', התלבש עתת במידת הרחמים וימציא אבק מורח חדש, שאין בירייתו סכנה כלל”.

“שר התפתה נאבעל” הוא, כמובן, אלפרד נובל, ו"האבק המורה החדש" אינו אלא אבק-שריפה.

למרבה הצער, לא סייעה מידת הרחמים, שבה נתלבש ממציא הדינאמיט בשנת 1886, ובצד “האבק המורה שאין בירייתו סכנה כלל” מהווה עדיין ה"טי.נ.טי" סכנה שאין לזלזל בה.

צוללת ושמה “עושה שלום”

מתחת לידיעה זו קראתי את החדשה המסעירה הבאה, הקשורה בהמצאתה של צוללת (מדובר ב־1886!). אחרי שתיאר ה"קאנדידט של חכמת הטבע" את “כלי זיינן של האניות החדשות” פנה אל “הסירה החדשה, המצאת האמעריקאני טוקק, הנוקבת ויורדת עד התהום ומטיילת בעמקי מצולה”. הנ"ל קרא לסירתו Peacemaker, שהוראתו, “עושה שלום”. לאמר: על פי סירות כאלה במהרה יקום דבר, והמילחמה לא תימשך לאורך ימים".

“תבנית הסירה הוא כתנין (ואלפיש), ארכה 9 מעטר ובהיותה ריקה מבפנים, תשוט על-פני המים; אך בפתחה את פיה ובבלעה מעט מים, אז היא שוקעת ויורדת. שני משוטות תחובים בה ממעלה למטה וממטה למעלה, והם מחזיקים אותה על קו הישר במצב היושר המאזני (ואגערעכט). כח המניע אותה הוא קיטור הכבוש, הנמצא במכונת קיטור קטנה. הקנה הזה הנעוץ בים ישוט במהירות חץ מקשת אל האניה אשר שם מטרתו, ועשוי הוא באופן כזה, שבהינקשו אל דופן האנייה תתפרד חבילתו ויצאו ממנו הטורפידין הנמצאים בתוכו, והם מתדבקים ונתקעים בכתלי האניה וחותרים חתירות עמוקות ומקעקעים לפעמים את הבירה כולה”.

מ"הצפירה" למדנו, כי בשעתו ניתן פירסום רב ל"סירה הנוקבת ויורדת עד תהום" שהמציא אותו אמריקני, אך “עד היום אין קול ואין קשב על אודות הדבר הזה”.

“הצב” שניסה לתקוף את “הנשר”

נודה על האמת: תמיד חשבנו שהצוללת היא המצאה מאוחרת הרבה יותר, שתוארה תחילה בספרו עתיר הדימיון של ז’ול וורן, “שמונים אלף מיל מתחת למים” (שמה של הצוללת שתיאר הוא “נוטילוס”, הונצח, כידוע, עם ייצור הצוללת האטומית האמריקנית הראשונה בשנת 1955).

כיוון שנתעוררה בנו הסקרנות, נטלנו את ספרו של אדוארד דה בונו, “אווריקה”, המספר “מי המציא מה?”, ופתחנו בערך “צוללת”. עד מהרה למדנו לדעת, כי כבר בתקופת יוון השתמשו המצביאים – כן, גם אז היו מצביאים, מסוג זה שעליו מדבר ראש-הממשלה, אלכסנדר הגדול, למשל – ב"צוללות" כחבית-זכוכית או בלון-של-עור-עזים, שבתוכם הסתתרו “אנשי הצפרדע” של אז. הדג הגדול, שבלע את יונה ואת פינוקיו) אינו נזכר שם עדיין כצוללת. אולם בימי-הביניים, ובעיקר בימי הצלבנים, סיפרו וכתבו על סירות השטות מתחת לפני המים, כדי לפגוע באוייב. אולם ויליאם ברן הבריטי היה הראשון, כנראה, שהציע לבנות שלד עץ ולכסותו בעורות בלתי-חדירים, כדי לצלול בעזרתו אל מתחת לפני המים. ב־1615 הצליח קורנליוס ואן-דרבל לבנות כלי-שיט כזה, ולהשיטו מווסטמינסטר לעיירה גריניץ'. המלך ג’יימס הראשון תמך ברעיון, ובמאה השמונה-עשרה – בימי המאבק של האמריקנים לשיחרור מעול הכובש הבריטי – ניסה דויד בושנל, לתקוף את ספינת-הדגל הבריטית, “נשר”, שעגנה בנמל ניו־יורק. בעזרת סירתו הקטנה, “צב”. הוא נכשל.

במאה התשע-עשרה כבר ניסו רבים לבנות צוללות, אך שמו של טוקק, הנזכר ב"הצפירה", אינו מופיע בין שמותיהם. אחת הצוללות הראשונות נבנתה באנגליה בשנת 1879 – שבע שנים לפני הופעת הידיעה ב"הצפירה" – בידי כומר בריטי בשם גארט.

מן הספר “המצאות ויקטוריאניות”, פרי עטו של ליאונרד דה-פריס, למדנו לדעת כי בשנת 1881 – חמש שנים לפני הופעת התיאור שציטטנו מן העיתון העברי – החליט הצי הרוסי המלכותי להזמין צוללות אחדות אצל הממציא הצרפתי גובה. ציור הצוללת המוזמנת. בה ישבו שני מלחים, מובא בזה כאן.

“צוללת”, “צוללה” או “צולית”

ומתי נולד המונח העברי ‘צוללת’?

הרבה-הרבה עשרות שנים אחרי שנכנסה הצוללת עצמה לשימוש בצבאות העולם.

הפועל “צלל” עצמו מופיע אצלנו, עוד בשירת-הים העתיקה, ודווקא בקשר לגייסות (“צללו כעופרת במים אדירים”). בפיוטים ובשירים העבריים מימי הביניים ניתן לקרוא גם כיצד “ספינות צללו” (רמב"ע). כשמופיע פועל זה באותה תקופה בלשון נקבה קיבל לעתים משמעות של פועל-יוצא: “צוללת קמים בגבורה” (כלומר: מטביעה אחרים, גורמת להם שיצללו); או בקשר לאוזניים שצללו או לעיניים, שראייתן נצטצללה (“העין חוזרת וצוללת”).

הופעת הצוללות ככלי-שיט מילחמתי במילחמת-העולם-הראשונה המריצה את הבלשנים העברים לחפש מונח עברי מתאים. בגליון תשרי תרפ"א (1921) של “לשוננו” הציע החוקר קספר לויאס את המונח “צולית, על משקל בוצית ודוגית” (ניתן להוסיף גם את ה"פוטית", ששינתה לאחרונה את מינה, עם תרגום ספרו החדש של גינתר גראס, והפכה ל"פוט", מסיבות שנומקו על-ידי המתרגם באופן משכנע).

הצעתו של לויאס לא התקבלה. ארבע שנים אחרי הופעת רשימתו יצא לאור בהוצאת “אמנות” תרגום נוסף של “עשרים אלף מיל מתחת למים” לז’ול ורן – התרגום הראשון נעשה עוד במאה הקודמת – ובו מופיעה “נוטילוס” כ"אנייה" בלבד. התרגום נעשה בידי אוריאל הלפרין, המוכר כיום כמשורר יונתן רטוש. תרגום זה נדפס שוב בשנת 1955 וגם לאחריה, מבלי שתהפוך ה"אנייה" ל"צוללת" (אגב, “נוטילוס” של ורן מגיעה גם למפרץ ים-סוף, ואף חולפת במיצר באב אל-מנדב, “שער הדמע”!).

“הצולית צוללת לאט-לאט”

בימי מלחמת העולם השנייה כבר רווח המונח “צוללת” בעיתונות העברית. אף-על-פי-כן, ברשימה שפירסם הבלשן יצחק אבינרי אחרי תום המלחמה הביע את צערו על כך, שהמלה “צולית” לא נתקבלה במקומה:

“חבל על צולית זו שצללת תהומה, ואין דורש ואין מבקש לה. הרי אין כמוה הולם את הסירה הצוללת שמתחת למים. השם ‘צוללת’ אינו מוצלח, לפי שהוא זמן הווה של צלל: ‘הצוללת צוללת בעומק’… מוטב היה לגזור ‘צוללה’, על משקל ‘סוללה’, ‘דוברה’. אבל הואיל וברבים – צוללות – שוב לא יהא הבדל בין השם לפועל, לפיכך אין טוב מלהשתמש ב’צולית', שיתרון רב לה על הצוללת מכל הבחינות: ‘הצולית צוללת לאט-לאט’, ‘הצוליות שנבנו בשנה האחרונה מצטיינות בשכלולן’… במקום שאפשר להבנות בדרך הטבע על-ידי חידוש נאה וברור – אין להחמיצו” (“יד הלשון”, עמ' 484).

מעניין שגם ב"מילון העברי" הגדול של יהודה גור, שיצא לאור בהוצאת “דבר” בשנת תש"ז, אין זכר למונח “צוללת”. במקומו מופיעים המונחים, שאותם הזכיר אבינרי ברשימותיו שנה ושנתיים קודם לכן:

“צוללה, צוללנית, צולית – אניה שהכשירוה לצלול בתוך מעמקי המים, שלא יראו אותה. משתמשים בה בעיקר בעת מלחמה להטביע אניות האויב”.

וכנהוג אצלנו, המשיכו להדפיס גם מילון זה מאמהות, מבלי לעדכנו.

יאמרו הבלשנים אשר יאמרו. העם אימץ את המונח “צוללת”, ואין הוכחה טובה לכך מן העובדה, שמונח זה נקלט מיד גם בסלנג הארץ-ישראלי. אילו זכתה ההצעה מ"לשוננו" להיקלט בלשון-הדיבור, היו אומרים אז אצלנו:

“אם זה נכון – אז אני צולית!”

זכור לטוב: המשוררים שלא “הגיע להם”

“מגיע לי בירה X”, מכריזים שלטי-ענק בחוצותינו. ודומה שאין כמותם כדי לאפיין את אווירת ה"מגיע לי", שהפכה כבר מזמן לסמל המיסחרי של החברה, שבה אנו חיים.

לפני שבועות אחדים נפטר המשורר-השחקן אברהם חלפי, שהיה רחוק, רחוק מאד, מן המנטאליות של “מגיע לי”, שדבקה גם באנשי ספר ועט לא מעטים. ונזכרנו בשני סיפורים שקראנו לאחרונה על אודות שני משוררים אחרים, בני דורו של חלפי, שהלכו לעולמם כעשר שנים לפניו.

האחד – נתן אלתרמן.

בספרו “לך עם האנשים”, שיצא אשתקד בהוצאת “עידנים”, מספר שמעון פרס, כי יום אחד פנו נחמיה ארגוב והוא אל דוד בן-גוריון, וסיפרו שאלתרמן “גר בדירה צנועה ברחוב סואן בתל-אביב, וחדר עבודתו – פחות מד' אמות”.

“זה היה בראשית שנות החמישים”, ממשיך פרס. “הממשלה עסקה אז בהקמת שיכונים לעובדי המדינה ולאנשי צבא-הקבע, אך עוד נותרו דירות רבות והוצעו לכל דורש. צץ בדעתנו רעיון להציע למשורר דירה מרווחת יותר, בפינה שקטה יותר, על מנת שעבודתו לא תופרע בסאון התנועה בפינת שדרות-נורדאו ורחוב דיזנגוף”.

הם גילו את תוכניתם למשורר, ואף הסבירו לו כי מדובר “בזכות שאינה ניתנת לאנשים אחרים, וכי יהיה עליו לשלם בעבור הדירה את מלוא מחירה”.

“נתן היה נרגש מאוד”, מתאר פרס. “הפינוק הזה הפתיע אותו. וכשנתן היה מתרגש, היה מגמגם. הוא התקשה להגיב. אבל מהבעת פניו הרגשנו שמשהו בהצעתנו אינו לרוחו. לבסוף אמר שאינו יכול להשיב ברגע זה, אבל אם מחר ניפגש שוב, תהיה בפיו תשובה”.

בפגישה, שנערכה ביום המחרת, התקשה שוב אלתרמן בדיבור. לבסוף הוציא דף נייר וקרא באוזני השניים את הדברים הבאים, שמחבר “לך עם האנשים” משחזרם על-פי הזכרון:

“אני מודה לכם מאד בעד הצעתכם. אני יודע שהיא באה ממקור כן. אני מאמין לכם באמרכם שאוכל להוסיף ולמתוח ביקורת על דוד בן-גוריון. אבל לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה שלילית. אמנם, כדי למתוח ביקורת צריך מידה מסויימת של אומץ-לב. אבל לדבר בשיבחו – כיצד אוכל לעשות זאת בדירה שהוא ואתם עזרתם לי להשיגה…” (עמ' 104).

קנתה כרטיס להרצאה של עצמה

במונוגרפיה על המשוררת לאה גולדברג, שנכתבה בידי טוביה ריבנר ויצאה לאור לפני שבועות אחדים בלבד, קראנו את הסיפור הבא, המרגש לא פחות:

“ביישנותה הרבה לא נטשה אותה עד סוף ימיה. כשעמדה פעם להרצות ב’אוהל-שם', והסדרן, שלא הכיר אותה, סירב להכניסה בלי כרטיס, הלכה וחזרה לקופה וקנתה כרטיס-כניסה להרצאת עצמה” (עמוד 19).

אין חדש: מ"יהיה טוב!" ל"היה טוב!"

בשנים הראשונות למדינה היה המצב בארץ קשה, אך הכל האמינו ש"יהיה טוב".

בתיאטרון “דו-רה-מי” שרו אז את הפיזמון הפופולארי “יהיה טוב”, שנתן ביטוי לאותה הרגשה. הפיזמון החוזר הושר, אומנם, בהיגוי של עולים חדשים, כשהפועל “יהיה” נהגה במלעיל, כבהונגרית, והה"א הראשונה נהגית כחי"ת, כדרך הפולנים. אבל רבים לא הבחינו אז בכך. אולי מפני שכך דיברו גם הם. והם רצו באמת ובתמים להאמין ש"יהיה טוב".

על היקלטותו של ניב אופטימי זה בלשון הדיבור תעיד גם העובדה, ששני ספרים הומוריסטיים, שיצאו אז לאור בארץ, נשאו אותה כותרת עצמה. בשנת 1955 הוציא הקאריקטוריסט יוסף בס ספר בשם “יהיה טוב”, וסמוך לכך הוציאה גם רות בונדי אסופת פליטונים, שנשאה אותו שם עצמו.

בסוף שנות החמישים הציגה להקת “בצל ירוק” את המחזמר “אף מלה למורגנשטיין”, בו הופיע הפיזמון “שברו את הכלים”, המספר כיצד עוד “האדם הקדמון, הפרה-היסטורי / שחי לו במערה”, חלם: “פעם יהיה טוב”. הבית האחרון של הפיזמון סיפר על הארכיאולוגים של ימינו, המוצאים את שרידי כדי-החרס מן העבר, ובמקום להאמין שוב ש"פעם יהיה טוב". הם נאנחים: “פעם היה טוב”.

אותו פיזמון נכתב אז בעיקר בהשראת החפירות הארכיאולוגיות של פרופ' יגאל ידין.

גם הפסימיסט הוא אופטימיסט מושבע

חלפו עשרים שנה, הפרופסור לארכיאולוגיה הפך לסגן ראש-הממשלה ולממלא מקומו בשעת הצורך. הוא עצמו מאמין, אומנם, עדיין ש"יהיה טוב". אבל מה חושבים רבים אחרים?

על כך תעיד, אולי, כותרת ספר הקאריקטורות החדש, שהוציא יוסף בס לא-מכבר בהוצאת “יוחי”. את הספר שהוציא בשנת 1955 הכתיר בס בשם “יהיה טוב”, ואילו הספר משנת 1980 נקרא “היה טוב”, בלשון עבר.

יוסף בס הוא קאריקטוריסט ותיק, שציוריו הקולעים לוו מאז שנות הארבעים את קוראי “סיכות”, “הארץ” ועיתונים אחרים. ספרו החדש מוקדש לתקופה של 11 שנים, מ-1968 עד היום, ולפעמים מדהים להיווכח, כיצד חוזרת ההיסטוריה על עצמה.

לפני שיתקבל הרושם, שיוסף בס הוא פסימיסט מושבע, נציין שספרו החדש יצא בפורמאט גדול ומהודר. ומי שמוציא בימים אלה ספר קאריקטורות בפורמאט מאיר-עיניים כזה מוכרח להיות, בכל זאת, אופטימיסט מושבע.

ועכשיו לא נותר לנו אלא לצפות ולראות, איך תקרא רות בונדי לסיפרה הבא…

משוררת עברייה בשם פריחא

זוכרים את הרשימות שהקדשנו במדור זה לגילגולי הכינוי “פרחה”, או “פרכה”?

הזכרנו אז כמה פעמים, כי אצל יהודי צפון-אפריקה ועיראק מוופיע שם פרטי כזה, והוא שכיח למדי.

לפני זמן קצר יצאה-לאור החוברת הרביעית במספר של הרבעון הנאה “פעמים”, היוצא לאור על-ידי מכון בן-צבי בירושלים ומוקדש למורשת ישראל במיזרח. בשער הגיליון מצויין בהבלטה, כי הוא מכיל רשימה על “משוררת עברייה במארוקו במאה הי”ח". ובראש הרשימה עצמה, בעמ' 84, מופיע גם שמה של אותה משוררת – פריחא בת-יוסף.

“השם ‘פריחא’ נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במארוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלז’יריה”, כותב יוסף שיטרית, בעל המאמר, ומוסיף: “נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במארוקו”.

מסתבר, שהמשוררת העברייה חתמה שם זה באקרוסטיכון בראשי השורות של כמה מפיוטיה. לעיתים מופיע גם האקרוסטיכון “פריחן”: 'שם שאינו נהוג כלל בקהילות צפון-אפריקה בתורת שם נשי, במקום ‘פריחא’, הרווח כל-כך בקהילות מארוקו ובמיוחד בדרומה" (עמ' 87).

ברשימה ב"פעמים" מופיע גם צילום של קטע מתוך כתב-יד, ובו ה"בקשה" שכתבה המשוררת פריחא בת-יוסף, ובה תפילה לזירוז הגאולה ובקשה למחילת עוונות.

פריחא בת-יוסף אינה המשוררת העברייה הראשונה בארצות-המזרח, המוכרת לנו. בסוף רשימתו, מזכיר יוסף שטרית כמה וכמה משוררות עבריות, שחיו בכורדיסטאן, באפגניסטאן, בתימן ואף בהודו. ובין “הנשים המעתיקות”, שעליהן כתב בשעתו פרופ' א.מ. הברמן, מופיעה גם “פרחה ששון בת יחזקאל, שהעתיקה פזמונים בבומביי” בשנת 1875.

מעניין.

העתון של שלשום: “אשתו המפונקה והעדינה” וצנעת הפרט

בעוד העיתונים, חברי-הכנסת ושר-המישפטים מתווכחים על הצעת-החוק החדשה בדבר השמירה על פרטיותו של האזרח, שנועדה, לדברי השר, למנוע מבוכה מקורבנות העיתונות ומבני מישפחותיהם, נתקלו עינינו בידיעה קצרה שהופיעה בשבועון עברי לפני 76 שנים. השבועון המסויים הוא “המצפה”, שיצא בקראקא, ובגיליון שיצא לאור בח' באלול, תרס"ד (19 בספטמבר 1904), במדור “מקרוב ומרחוק”, קראנו לאמור:

נמצא מת

מרדכי בערמאן, סוחר חביות בווין (ווינה – ד.א.), נשאר לבדו בבית, כאשר נסעה אשתו המפונקה והעדינה אל מחוץ לעיר להתענג – כחוק לבנות ישראל בכל קיץ וקיץ – על רוח צח.

כאשר שבה לביתה, מצאה את מעונה סגור, ותדפוק ואין פותח. ושכניה אמרו, כי זה ימים רבים לא ראו את אישה. הדלת נפתחה בידי מסגר והנה האיש שוכב מת ונרקב. הוא מת פתאום זה ימים רבים מתוך שבץ הלב, ואיש לא ידע.

אילו היה החוק שמציע שר המשפטים תמיר ושעבר בקריאה ראשונה תקף כבר אז – האם היתה לגברת בערמאן עילה לתבוע את עורכי “המצפה” לדין, על שכינו אותה “המפונקה והעדינה”?

עונג שבת – (מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות), 13/3/81

שמות צמד המתנבאים במחנה בני-ישראל היו אהובים על הורים לתאומים, וסופרים ועתונאים רבים בחרו בהם בשם־עט, אם כי עמנואל הרומי קשר את השמות לתינוקות ולהנקה דווקא • ואם כי האסוציאציות מבן־בקר אינן נעימות במיוחד, בכתב־עת משנת 1964, הוא מופיע במדור הפארודיות הספרותיות…

בשבועות האחרונים קורים לנו דברים מוזרים: בכל פעם שאנחנו מעיינים באיזה ספר שירים ישן, או בעיתון שהצהיב, אנחנו מגלים שם לפתע שיר או ידיעה, שנדמה כי נכתבו ממש בימים אלה.

כך אירע לנו גם השבוע, כשעילעלנו בחוברת ישנה של כתב-העת “עכשיו”, משנת 1967, ובסופה, במדור הפארודיות הספרותיות, מצאנו – תחת הכותרת “איך להצליח במוספים מבלי להתאמץ” – את השיר הקצר הבא:

לכר בן־בקר היה קר שם בכר.

אמר לאיכר: הו, איכר,

לי כאן קר.

אמר האיכר: מפניך ניכר,

כר יקר, שלא קר לך כלל

ועיקר.

אז אמר לאיכר איש

מודע ומכר:

הוא עלול התקרר,

וזה נזק ניכר.

על הפארודיה חתום “א.ע.” האלמוני, המקדיש את יצירתו “לעורכי מדורים ספרותיים – ביקר”.

“כר בן-בקר”? “איש מודע ומכר”?

במיקרה, השמיע הראדיו באותו רגע שיר ישן של “העופרים”, מסוף שנות החמישים, על “איש אילם וגבוה ודק”…

מי זה אמר ש"מיטב השיר – כזבו"?

השמות “אלדד” ו"מידד" מתקשרים בדימיוננו בדרך-כלל עם אחים תאומים. בדומה ל"אמנון ותמר". אולם במיקרא אין זכר לכך, שהשניים היו תאומים, או אחים. כל מה שנאמר על אודותיהם בספר “במדבר” הוא: “ויישארו שני אנשים במחנה. שם האחד אלדד ושם השני מידד. ותנח עליהם הרוח, והמה בכתובים, ולא יצאו האוהלה, ויתנבאו במחנה. וירץ הנער ויגד למשה ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה” (פרק י"א 25 – 27).

הדימיון הצלילי בין שני השמות הללו, עזר, ודאי, לכך שהם זוהו בדימיונו של העם כשמותיהם של תאומים. ואולי עזרה לכך גם באופן הכרתי, או תת-הכרתי, ההברה החותמת את שני השמות, והמתקשרת בדרך האסוציאציה עם תינוקות והנקה. ברשימתנו על מישחקי הלשון של עמנואל הרומי, שראתה אור בגליון חנוכה, הבאנו כמה וכמה חידודים של עמנואל, המכנה בשמות אלה את שדיה של האשה היפה, ומשבץ לחרוזיו את הפסוקים מספר “במדבר”: “ולו במחנה אלדד ומידד – הכי יתנבאו אל דד ומי דד” (מחברת א), והרי גם כאן מדובר בתאומים – “תאומי צבייה”.

מי משה

ומי אהרן?

מעניין, שצמד תאומים זה זכה בפולקלור העברי גם לשמות פרטיים אחרים. עמנואל עצמו משווה את השדיים הזקופים לזוג אחים, הנזכר בספר “מדבר” חמישה פרקים בלבד אחרי הפרק שבו מופיעים אלדד ומידד: “ודתן ואבירם יצאו ניצבים” (פרק טז, 27). ובמקומות אחרים, שגם עליהם כבר הצבענו, הוא עושה שימוש היתולי אחר בצמד שמות מיקראי אחר: “שדרך” (“שד-רך”) ו"מישך", מספר דניאל.

שני העופרים, תאומי הצבייה, זכו גם לשמות פרטיים מכובדים אחרים, שהוענקו להם ברצינות גמורה על-ידי הפרשנים, שנטו ל פרש את ספר שיר השירים בדרך האלגוריה. “שני שדייך כשני עופרים”? על-פי פירושם, “שני שדייך אלה משה ואהרן” סתמו ולא פירשו מי מבין השניים משה ומי אהרן.

בספרו “קערת אגוזים” מביא…¹ אחר כך) מפי משה גודארי, שכננו הוותיק:

"מעשה בחקרן, שחיבר פירוש על חמש מגילות. ישב ושקד על פירושו לשיר השירים. הגיע לכתוב ‘שני שדייך כשני עופרים’. ראה דרושם: ‘שני שדייך אלה משה ואהרן’, נטל עטו וכתב:

'ואני אומר: ‘שני שדיך אלה דוד ויהונתן’.

הביט ברוב הנאה במה שכתב והוסיף:

‘וזה חידוש נפלא’" (עמ' 299).

נחזור לאלדד ולמידד:

לא כל התאומים נקראו בשמות דומים, אך בדרך כלל העניק להם העם שמות בעלי צילצול דומה. מן הביצה שהטילה לידה היוונית, אחרי שפגשה בברבור, בקעו הילדים פולידוקס וקאסטיר (וראה שירו של א. רגלסון ב"סימן קריאה", 1972); אך שמותיהם של רומולוס ורימוס הרומיים כבר…² “קומדיית הטעויות” לשקספיר, נקראו בשמות זהים ממש.

בתחילת המאה שלנו הופיעו בעיתון הילדים העברי “עולם קטן”, שיצא בווינה, כמה סיפורים, שגיבוריהם תאומים או תאומות. סיפורו של י.צ. לוין, “הדומים”, המזכיר לא במיקרה את הקומדיה של שקספיר, פותח במישפט: “בעיר עדולם היו שני אחים תאומים, פרץ וזרח” (עמ' 418). אך במדור החדשות שבאותו כרך מופיעים פרטים על "שתי אחיות תאומים בנות הודי אחד שהובאו פאריזה. האחיות התאומים האלה שתיים שהן אחת, כי מחוברות הן זו לזו מלידה. ושמותיהן – רדיקה ודודיקה (עמ' 163).

בשירי הילדים של ביאליק מצאנו “בנות שתיים / בובותיים / צילי וגילי”. ובשיר “שתי תאומות”, שהופיע ב"דבר לילדים" בשנת תש"י, קראנו: "עדה וצילה הן שתי חברות / לעדה וצילה נשותיו של למך הפכו…³ לתאומות.

בכרך החמישי של אותו שבועון לילדים, שהופיע בשנת תרצ"ח מופיע סיפורו של אז"ר על שני חברים, ושמותיהם – אלדד ומידד (גל' 20). ובמושבות הדרום היכרנו בימי ילדותנו לפחות שני זוגות תאומים, שנקראו אלדד ומידד. הצמד האחד גר במושבה רחובות, וסיחרר את ראשן של כמה מבנות הכיתה, שבה למדו. השניים היו דומים כל-כך זה לזה, עד שהצליחו לתעתע בבנות הללו ולשבור את לבבן “בתורנות”. ואילו במושבה הסמוכה, ראשון-לציון, הכרנו אלדד אחד (לבית גיסין) ומידד אחד (הוא מידד שיף).

פיליטונים עוקצניים בשם המתנבאים

ברשימתנו “הרצל תלש פרחים מוגנים”, שהופיעה כאן בט"ו בשבט שעבר, הזכרנו גם את צמד התאומים הירושלמי, הרצל ובלפור חקק, שנהגו תחילה לפרסם את יצירותיהם, כשהם חותמים “אלדד” ו"מידד". לא היתה זו הפעם הראשונה, שבה הופיעו שני השמות האלה בעתונות העברית כשמות מחברים. עוד בסוף המאה הקודמת, נהגו שלום-עליכם וי. ח. רבניצקי (מ"ספר האגדה") להחליף ביניהם פיליטונים עוקצניים, ולחתום בשמות שני האנשים, שהתנבאו במחנה.

עם זאת תהינו לדעת: מתי בדיוק הפכו אלדד ומידד חקק להרצל ולבלפור?

עוד אנו תוהים, והנה הגיע אלינו מן האחים החרוצים מכתב מפורט, החושף את התעלומה.

“נהנינו לקרוא את הרשימה עלינו (סליחה, על הרצל ובלפור ה’היסטוריים')”, כותבים השניים במשותף. "הנושא של פגישה אפשרית בין הרצל ובלפור הטריד גם אותנו לא אחת. נראה לנו, שבבחירת הצירוף הרצל ובלפור כשמות לתאומים גולמה משמעות, שהורינו לא היו מודעים לה: הרצל חלם להשיג את הצ’ארטר – ובלפור נתן אותו. המעציב הוא, שהרצל לא זכה לפגוש את בלפור. אבינו הפגיש אותם.

"מכיוון שנולדנו בעיראק (סמוך להכרזת המדינה) בחר אבינו שהיה פעיל במחתרת הציונית, בשמות הרצל ובלפור. עם זאת, לא יכול היה לרשום שמות אלה בתעודת הזהות העיראקית, כדי שלא להיחשף. הוא עבד אז כפקיד בחברה בריטית, ושאל את ידידו הבריטי מה משמעות השמות ‘הרצל’ ו’בלפור'. הלה השיב לו ש’הרצל' משמעו “לב” (בגרמנית) ו’בלפור' מקורו במצודה צלבנית שעל נהר הליטאני. כלומר ‘מיבצר יפה’. לכן תרגם מייד את שני השמות לערבית: “ג’מיל” (שפירושו ‘יפה’), ו’פואד' (‘לב’). אבינו לא זכר, כנראה מה משמעות כל שם בפני עצמו, ובטעות החליף הסדר. וכך הפך הרצל לג’מיל ובלפור לפואד (ומי שמאמין שיש זיקה בין שמותיו של אדם…⁴ בים.

ומה הקשר לאלדד ומידד?

כשהופיע מעל עמודי “העולם הזה” מיכתבו של חובב-הלשון משה זינגר, שעקץ את שני האחים, הפעילים באירגון קל"ע, על שמותיהם הלועזיים, גילו לו שבצד השם ה’היסטורי' והערבי, קיבל כל אחד מהם עם לידתו גם שם עברי, “כמחווה כלפי סבנו”: הרצל הוא אלדד, ובלפור – מידד (25.6.80).

את כל הסיפור המסובך הזה סיפרו בחרוזי-מקאמה לקוראים הפעוטים של “אצבעוני” לקראת יום העצמאות ה-30 למדינה. ולסיפור הקדימו את החרוזים הבאים:

ראיתם פעם תאומים?

שניים שהם ממש-ממש דומים?

אנחנו ראינו כבר כמה פעמים.

בעצם, אנחנו רואים כל יום.

אצלנו זו מציאות, לא חלום.

שנינו באמת תאומים –

באמת ובתמים!

הסמבטיון נח מזעפו

אלדד-ג’מיל-הרצל ומידד-פואד-בלפור הם תאומים זהים, ושניהם מורים בתיכון, מפרסמים ספרי שירים, (משותפים ו/או כל אחד לחוד), ספרי ביקורת (כנ"ל) ומיכתבים רבים למערכת. מדי פעם מופיע בצד מכתביהם גם מכתב מ"ישראל מידד", איש ירושלים. וכיוון שלכולנו מוכר “איש ירושלים” אחר, הוא ישראל אלדד, חשבנו בתמימותנו שזהו אותו האיש עצמו, המשתמש לפרקים בשם-עט, ואף רמזנו דברים ברוח זו ברשימה על עמנואל הרומי.

כשהופיעה הרשימה, העיר אחד מעמיתנו את אוזננו לכך, שהפעם נלכדנו גם אנו בתסבוכת. יש ישראל אלדד, הוא ד"ר ישראל אלדד, הכותב דרך-קבע בעתונים (“ידיעות אחרונות” ו"הארץ"), ויש ישראל מידד, הכותב מכתבים למערכת. זה מידד – וזה אלדד.

ציפינו כל העת למיכתב-מחאה של ישראל מידד. והנה, במקומו, הגיע אלינו לפני ימים אחדים דווקא מיכתב מישראל אלדד, שבראשו מופיע התאריך הבא: “יום ב' לפרשת סלת בלול בשמן כתית, שנת אשמ”ת".

“הביאו לתשומת לבי אחת מרשימותיך, בה התייחסת ל’ישראל מידד' על איגרותיו למערכת”, כותב ד"ר אלדד. "באותו יום ממש, בדרך מיקרה, שמעתי מפיו של ידיד, ד.פ.: 'למה אתה מסתתר מאחורי הכינוי ‘מידד’?

"אמרתי לו, ולא כל שכן שאני חייב להעיר את תשומת לבך, שהרי אתה מפרסם את הדברים בכתב: אני אינני ישראל מידד. הוא אומנם ידידי ותלמידי, ויכול להיות שמשום כך נטל את השם העברי ‘מידד’ (שמו המקורי הוא וינקלמן), והוא עולה מארצות-הברית, ואני מסכים על-פי רוב עם דעותיו – לא במיקרה, כמובן. ואף-על-פי-כן, הוא מידד ואני אלדד וטעית בזיהוי. יתר על כן: את השם אלדד שנטלתי לא על שם אותו נביא פורש נטלתי. אם כי ודאי יהיה לך עניין בכך, שהרי אתה אוהב לעסוק בגילגולים מסוג זה.

“במחתרת זיכוני בכינוי ‘סמבטיון’”, ממשיך ד"ר אלדד. “ודאי על טבעי הסוער. אם כי מעיד אני עלי שמים וארץ, שאינני מטיל אבנים בשבת, ואפילו לא בכביש רמות. לכשנלכדתי, הודיע לי מפקדי, איש לח”י ושר החוץ דהיום, שלידי הבריטים נפל מיסמך ושם הוזכרתי בשם ‘סמבטיון’, ורצוי שאחליף את שמי – ואני בבית-הסוהר בגבס ונח מאונס. ואז האסוציאציה שלי היתה ‘אלדד’, הלא הוא אלדד הדני, שדיווח, כידוע, על היהודים, או על שבטי ישראל הלא-יהודים-כל-כך מעבר לסמבטיון, והחלטתי: אלדד. אחרי המחתרת, כשעברתי סמוך להקמת המדינה מ’תל-אביב אשר בגולה' (ככתוב ביחזקאל) לירושלים גם הפכתי רשמית את שם-מישפחתי משייב לאלדד. זהו זה.

“אני מקווה”, מסיים ד"ר אלדד את מיכתבו המאלף, “שלגבי אינפורמציות אחרות שאתה מפזר בשפע כזה ברשימותיך, אתה משתדל לבדוק ולדייק יותר, בטרם משיט אותן בטורים, ולמחרת מי יודע כיצד ישתמשו באינפורמציה זו, למשל, בהסתמך עליך. אך מכיון שכבר אינני – לצערי – סמבטיון, לא אטיל בך אבן”.

כך נשמע “סמבטיון” שעה שהוא נח מזעפו…

רגע. עוד לא סיימנו.

באותה רשימה על עמנואל הרומי וחידודיו ה"דדיים", ציטטנו כמה משוררים עבריים בני-זמננו, מחנניה רייכמן ועד מידד שיף, שהשתמשו בחידודים על משקל “הידד” ו"הא דד!“, וא “הי-דד” ו”מי-דד". גם סיפרנו על בית-מלאכה למיסגרות לתמונות בתל-אביב, הנקרא “אל-דד”.

בפרק הזמן שחלף מאז החנוכה נתקלנו בשלט דומה, גדול הרבה יותר, המתנוסס למול עיניהם של אלפי עוברים ושבים, המבקרים בבית-החולים העירוני איכילוב בתל-אביב. על דוד-השמש הגדול, הניצב במרומי הקיוסק שבכניסה, מופיע באותיות מאירות-עיניים (והרי מדובר בשמש!) שם הפירמה, המייצרת דודי-חימום אלה: “אל-דד”.

ובספר השירים המשוכפל של הרולד שימל, איש מוצא, שיצא לאור לפני כ-13 שנה, מצאנו לפתע דרישת-שלום מעמנואל הרומי. בשיר “קולוניה”, הוא שיר ט"ז, מופיעות שורות על “חיילים האוהבים בלגאן… חולבים את שתי הפטמות בעת ובעונה אחת… עד ‘דוד, הא דד’, לידיה, ‘אל תעצרי לי לרכוב’!” (“השירים”). ומתחת לשיר ציין הרולד את שם המשורר,שממנו שאל את החידוד: עמנואל הרומי.

“תא” מחתרת בן שני ילדים

וכאן הגיע, סוף סוף, הרגע גם לוידוי אישי קטן:

…⁵ “בנימין הרביעי”, זכה גם עמיתו לנדודים, אלדד הדני, לגורל דומה. שלום-עליכם השתמש בשמו של אלדד המיקראי; אך מסתבר שבאותו זמן עצמו, שבו בחר “סמבטיון” בשמו של אלדד הדני, שכתב על ארץ הסמבטיון, אומץ אותו שם עצמו כשם-עט על ידי מושך-בעט צעיר, שעשה אז על דפי העיתונות העברית את צעדיו הראשונים: עבדכם הנאמן.

יתר על כן: הסיבות לכך, שהוא בחר דווקא בשם “אלדד”, קשורות איכשהו לד"ר שייב-אלדד, שבימים אלה יצאו לאור כתביו במהדורה מיוחדת.

ומעשה שהיה כך היה:

באותם ימים רחוקים, שבהם נלכד ד"ר שייב, איש לח"י, על-ידי הבולשת האנגלית, וקפץ מחלון כילאו שבקומה השנייה (קפיצה שבגללה נזקק לאותו גבס, הנזכר במיכתבו) היה כותב טורים אלה ילד כבן אחת-עשרה. עלילות אנשי המחתרת, וביניהן סיפור קפיצתו של ד"ר שייב, הלהיבו את דמיונו, כשם שהלהיבו את דמיונם של רבים מבני הנוער באותה תקופה. כיוון ששום מחתרת לא הסכימה אז לקבל לשורותיה ילדים בני אחת-עשרה, נאלצו הוא וחבריו להסתפק בתחליף, ולשחק ב"נדמה לי". כך קמה גם בכיתה שלנו “מחתרת צללים” מדומה, וברוח כללי הקונספיראציה המחתרתית, היתה מחולקת ל"תאים", שלכל אחד מהם היה כינוי סתרים מיוחד, שנועד, כמובן, כדי להטעות את ה"בולשת".

בכיתה שלנו היו רק ארבעה בנים. את הבנות לא שיתפנו ב"מחתרת" שלנו (היכרנו אז, אומנם, את סיפור בריחתה של גאולה כהן, קריינית הלח"י ותלמידתו של ד"ר שייב; אך לא סמכנו על הבנות בכיתה שתגלינה עוז-רוח כזה). ארבעת הבנים נחלקו, איפוא, לשני “תאים”. שותפי לתא היה חברי לכיתה, דורון ליפשיץ (כיום: לביא). וכשחיפשנו כינוי-סתר ל"תא" שלנו, נולד הרעיון להשתמש בראשי התיבות של שמותינו. וכך נולד הכינוי “אלדד” (ראשי תיבות של אלבלינגר-ליפשיץ-דן-דורון). השם מצא חן בעיני במיוחד, גם משום הקירבה שבין שבט דן (שיבטו של אלדד הדני), לשמי הפרטי שלי.

היינו מרוצים מאוד מכינוי הסתרים שלנו, ומשוכנעים שגם טובי המוחות בבולשת לא יוכלו לפצח את סודן של ראשי התיבות המתוחכמים הללו…

הכרה מעמדית בכיתה ד'

באותה תקופה כבר נהגתי להציף את עורכי עיתוני-הילדים בשירים, חיבורים ופיתרונות לחידות. תחילה כתבתי בעיקר ב"הבוקר לילדים". אחר כך התחלתי לכתוב גם ב"משמר לילדים". אני מודה ומתוודה שלא עמדתי אז על הסתירה הדיאלקטית המשוועת שב…⁶ שיצר הכתיבה היה אז עז כל-כך בקירבי, עד ששכחתי לחלוטין שאלות של הכרה מעמדית.

מי שלא שכח אותן, היה עורך עתון המנוצלים, שהבחין בכך, ששמי מופיע גם בעתונם של הפרדסנים וה"בועזים", רחמנא-ליצלן. ובאחד המיכתבים הפומביים שלו לקוראים הצעירים, לא היסס להצביע שחור על גבי לבן על “ילד אחד מרחובות, המציף במכתבים לא רק אותנו, אלא גם עתונים אחרים”.

הרמז היה ברור: עלי להחליט. או – או!

ואז נולד בי הרעיון להשתמש באמצעי המחתרתי הישן-נושן – בשם הבדוי. בעיתון אחד חתמתי בשם “דן אלבלינגר”, מרחובות, ובשני “דן – הרחובותי”. וכשנולד “הארץ שלנו”, התחלתי לפרסם גם שם, בחתימת “דן אליגר”. והייתי בטוח ששום עורך אינו מזהה את הילד, המסתתר מאחורי שמות-העט הללו.

עד מהרה התחלתי להשתתף גם ב"דבר לילדים". ושוב היה עלי לחפש שם. שיהיה דומה מעט לשם משפחתי, ושיתחיל, לפחות, באותיות אל"ף ולמ"ד. ואז נזכרתי ב"כינוי המחתרת" שלי מכתה ד'. וכל המדפדף בכרכי “דבר לילדים” מסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, ימצא שם כמעט בכל חוברת את “דן אלדד”, או “אלדד הדני”. השני, כמובן.

יתכן ששם זה היה הופך לשמי הרשמי. אולם כשהגעתי לגיל הגדנ"ע, והתחלתי לכתוב גם בעתון הגדנ"ע דאז, “ניב עלומים”, נאלצתי לחפש שם עברי נוסף, שגם הוא יתחיל ב"אל–". וכך, לגמרי במיקרה, בחרתי בשם “אלמגור”. כשהגיע תור הצבא, נשלחתי לשרת כ"כתב צבאי" באותו עתון. וכך נצמד אלי האחרון שבין שמות-העט של ילדותי, עד שהגיע גם אל עמודי תעודת-הזהות שלי.

אחרת, היתה מופיעה מדי יום ו' בראש מדור זה חתימה שונה מזו המופיעה כאן.

ואולי אפילו: ד"ר אלדד.

עונג שבת (מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות)

לאור התחביב החדש, הנפוץ לאחרונה בין חברי-הכנסת שלנו, לא נתפלא אם תיערך אצלנו בקרוב “אליפות הפה-הגדול”. התחרות תהיה קשה, ובעיקר אם יקחו בה חלק לא רק שרים וחברי-כנסת, אלא גם חבר-כנסת בדימוס בן 82 וגננת יורקת בת 24

“האויב הגדול ביותר שלי הוא הפה הגדול שלי!”, הצהיר לא-מכבר שר הביטחון שלנו באולפן טלוויזיה אמריקני.

אותן מלים ממש, השמיע ימים אחדים אחר-כך, על עצמו, גם חבר-הכנסת פסח גרופר.

שניהם צודקים כמובן.

אילו נערכה בארץ “תחרות הפה הגדול” היתה להם, לשני חברי הקואליציה שהזכרנו, תחרות קשה. ואפילו אם היתה התחרות מוגבלת לפוליטיקאים בלבד.

אחד מאלה, היכול גם כיום לגזול את הכתר בתחרות כזאת, ללא כל מאמץ, הוא דוד הכהן בן ה-82, שניצב ליד עריסתן של כמה מהמלים העסיסיות ביותר בסלנג העברי עוד בהיותו תלמיד אחד המחזורים הראשונים בגימנסיה “הרצליה”.

אשתקד, נזדעזעו רבים לשמע המישפט, “מצדי הוא יכול לנשק לי בפופיק”, שבקע מפיו (הלא-קטן) של מר וייצמן. והנה, מן הרשימה על דוד הכהן, שראתה-אור במוסף זה לפני שלושה שבועות (1.2), למדנו לדעת שגם בנושא זה הקדימו את עייזר. ברשימה סיפר דוד הכהן, כי עוד בשנת 1969 שלח לאחד השרים המכובדים ביותר בממשלת המערך את המסר הציורי הבא:

“שינשק לי בקורקבן. המקום ההוא כבר תפוס”.

הוא לא פירט היכן בדיוק נמצא “המקום ההוא”.

במיגרש ­ אין כל חדש¹

העיתונים בארץ דיווחו בשבועות האחרונים על “עיסקת קרקעות” חשודה באלון-מורה, על “ספסרים שהרוויחו הון” ועל “עוקרי יערות”, שפגעו ביערות עתיקים ומוגנים, כדי להכשיר מיגרשים נוספים לבנייה.

משום מה, היו כל הפרשיות הללו קשורות למחנה פוליטי מוגדר אחד. ואולי לא למחנה, אלא לגוש.

במיקרה – באמת במיקרה! – הצצנו השבוע בכרך של העיתון היומי “דבר” משנת 1934 – לפני 36 שנה. והנה, בין הקריקטורות האקטואליות שפירסם אריה נבון בגליונות יום ו', בחודש דצמבר 1934, מצאנו שתי קריקטורות² גם כיום:

באחת, מ-24.12.34, מעגל של ספסרי-קרקעות, יהודים וערבים, המגלגלים ביניהם מיד-ליד מיגרש-דמוי כדור, שמחיריו צומחים מרגע לרגע. מיד ליד.

השנייה, שנדפסה שבועיים קודם לכן, נקראת “אל הכפר!”, עניינה: עקירת עצים בפרדס כדי להפכו למיגרש-בנייה.

באיזה כפר מדובר?

“להתחלק לי על הגב”

וכיוון שאנחנו כבר בסביבה, נזכיר גם את אימרתו הציורית של אלוף אחר במיל. מאיר זורע, שהגיב פעם בפומבי על דיברי-ביקורת שהושמעו אודותיו:

“מצדי, הם יכולים להתחלק לי על הגב”.

בעלי הטורים ללשון תקינה אוהבים להבחין בין הפועל “להחליק” (על קרח, למשל) לבין “להתחלק”, הקשור בחלוקה (כמו, למשל, חלוקת ארץ-ישראל, שמאיר זורע אינו נימנה עם חסידיה). אבל גם המסר של דברי “זרו” היה מובן לכל.

פעם זיהו דיפלומטים ופוליטיקאים עם “לשון חלקלקות”.

היום, נתקלים יותר ויותר בפוליטיקאים, ש"הלשון מתחלקת" להם.

הצרה היא, שלא פעם היא מחליקה-מתחלקת על הגב, דווקא לעבר “המקום ההוא”.

שר-הביטחון ו"יריקת-האש"

הזכרנו את פיו הגדול של שר הביטחון. ורבים מציינים שהוא “מהיר לשלוף” ו"יורה מהמותן".

לפחות פעם אחת, אשתקד, נתקל עייזר פנים-אל-פנים, והכוונה לפנים-אל-פנים ממש! – בפה שהיה לא רק גדול מזה, שלו, אלא גם מהיר -שליפה ממנו.

זה היה, כמובן, בגינת-הירק המפורסמת. והפה היה פיה של “מזל היורקת” - גננת עבריה צעירה, שאם לא היתה קיימת היה צורך דחוף להמציא אותה.

זכורה לכל תגובתו של אולסי פרי בנסיבות דומות. אבל עייזר הגיב אחרת. היתה זו אחת ההזדמנויות הנדירות, שבהן נצר את פיו.

נשמעו אז הסברים מהסברים שונים להתאפקותו של עייזר. חובבי משחקי-הלשון יכלו לטעון, שלא היתה זו ה"יריקה" הראשונה בקאריירה שלו. שהרי מה פירושו של שם המטוס “ספיטפייר”, אם לא “יורק-אש”? ומי ששמר וטיפח כל השנים את “יריקת האש השחורה” – חזקה עליו שלא יירתע גם מיורקת צעירה, שכולה אש-להבה.

נכון, שלפנינו רק מישחק-לשון. אבל כשמדובר בפה, גדול או קטן, כדאי לזכור שהוא מורכב לא רק משפתיים, המתכווצות ליריקה. אלא גם מלשון.

ומשיניים, שמדינה המתיימרת להיות מדינת-חוק הולכת ומאבדת אותן בזו אחר זו.

“מזל היורקת” – תופעת טבע?

“מזל היורקת” הופיעה בשבועות האחרונים בחדשות כמעט מדי יום-ביומו.

כמו פיגארו המפורסם, הצליחה גם היא להיות בכל מקום: באלון-מורה. בחברון. בבית-העלמין, שבו נערכה אזכרה ל"יאיר". ושם, בבית-העלמין, קראה לעבר ראש-הממשלה: “עוקר אלוני מורה”.

(מעניין שבאותו יום עצמו נודע, שחבריה של מזל הצליחו, לא פחות ממנה, במשימתם כ"עוקרי אלוני נוה-צוף!").

וכיוון ש"מזל היורקת" הפכה כבר מזמן לתופעת-טבע, אולי כדאי שהטלוויזיה שלנו תודיע מדי ערב, בסוף מהדורת החדשות, לאזרחים: איפה תהיה “מזל היורקת” ביום המחרת?

בארצות-הברית נהגו להעניק לסופות טייפון וטורנאדו שמות של נערות (עד שבאה התנועה הפמיניסטית, ודרשה מהחזאי להשתמש גם בשמות של גברים).

מדוע לא יוסיפו אצלנו, מדי ערב, לסרטון על הטמפרטורות ולהודעות למפעילי-התנורים גם מידע העונה על השאלה: באיזה כיוון ובאיזו מהירות תנוע מחר “מזל היורקת”?

אל תאמרו שזה לא קשור למזג-האוויר. ועוד איך קשור!

עובדה: מזל וחבריה ממשיכם לירוק, וראש-הממשלה וחבריו ממשיכים להעמיד פנים, שיורד גשם!

“כנסת מושחתת” או “מקולקלת”?

הזכרנו פה ולשון, והנה גם ראש ועין:

ברשימתנו “אגם הברבורים” (11.1.80), ציטטנו כמה מן השימושים בלשון-עגה, שנשמעו אשתקד מפי נבחרי-ציבור שונים. ביניהם גם הערתו של יושב-ראש המועצה המקומית של ראש-העין על “הכנסת המחורבנת”.

בשבוע שעבר ראה-אור מעל עמודי עתון זה, מכתבו של מר יוסף מלמד, יו"ר המועצה הנ"ל, הנושא את הכותרת “‘מחורבן’ אינו קללה” (10.2.80). ולמען כל אלה שאינם מתפנים באמצע השבוע לעיין ב"אותיות הקטנות", הרינו מביאים בזה את המיכתב, ככתבו וכלשונו:

צר לי על הפרסומים המיותרים והבלתי-נכונים בהם דווח, שכביכול אמרתי על הכנסת שהיא מחורבנת. מה שאמרתי הוא: “אינני זקוק לחסינות המחורבנת של הכנסת”, והמלה “מחורבנת” נאמרה על החסינות ולא על הכנסת. יורשה לי לצטט ממילון אבן-שושן החדש את הפירוש הנכון של המלה. בעמוד 1305 היא מבוארת כדלהלן: "(מן חורבן, חרבון) מקולקל, מושחת (מלשון קלקול, ולא מלשון שחיתות); פגום; כביש מחורבן, כלומר, מקולקל;

אם כן, מה הצעקה הגדולה? לדעתי, ולצערי הגדול, הצעקה נובעת מאי הבנת הפירוש הנכון של המלה. ניתנו לה פירושים מוזרים, שלא עלו על דעתי. ועל כך ייאמר: לכו ללמוד עברית נכונה.

חוקר מובהק ומקורי כזה של לשון ועגה יושב בראש-העין – ואנו לא ידענו!

“מניאק” פירושו: “כצפיחית בדבש”

ארבעה ימים אחרי הופעתו של המחקר הנ"ל נתפרסמה בעמוד א' ידיעה המספרת, כי קצין-משטרה ירושלמי כינה אזרח, שגילה מיטען חשוד בשוק מחנה-יהודה בכינויים כ"חרא" ו"מניאק".

לא נותר לנו עתה אלא לצפות בסבלנות למכתבו של הפקד הנ"ל, שיוקיע את “הפירושים המוזרים” שהעניק אותו בעל-דוכן לדבריו.

צודק ראש מועצת ראש-העין. לכו ללמוד עברית נכונה, ואז תדעו ש"כנסת מחורבנת" היא, בסך הכל, “כנסת מקולקלת”. ו"מניאק" הוא, כנראה, המן שירד על בני-ישראל במידבר, ושטעמו היה, כידוע, “כצפיחית בדבש”.

לתפוש את המדינה – במה?

באותה רשימה שהזכרנו, שעסקה ב"ניבי-עגה" בלשונם של נבחרי ציבור, הזכרנו, כי גם בהתבטאויותיהם של כמה מהשופטים בישראל, וביניהם שופטי בית-המישפט העליון, ניתן היה לשמוע אשתקד הד ל"ניבים תת-תקניים". ציטטנו גם את השימוש שעשה נשיא בית-המישפט העליון, כבוד השופט זוסמן, בניבים “לצפצף על בית-המישפט” ו"לתפוש את המדינה בגרון".

בין ההדים שהגיעו אלינו אחרי פירסום אותה רשימה היה גם מיכתב ארוך ומפורט ממר חיים אהרונוביץ מחיפה, מחבר הספר “עברית לכל רגע”. שהעיר בין השאר, כי “הביטוי ‘לתפוש את המדינה בגרון’ אינו תת-תקני. בבראשית-רבה צ”ז כתוב: “מה הדגים הללו אין נתפשים אלא בגרונם, כך בניך אין ניתפשים אלא בגרונם'…”

נכון, אומנם שבעגה הישראלית מצוי גם ביטוי חריף יותר, הפותח ב"לתפוש את המדינה ב…" אלא שכבוד השופט לא השתמש בו, חלילה, והתייחס לגרון בלבד.

מכל מקום, כדי למנוע כל אי-הבנות: ברור שאין כל קשר שהוא בין ההערה שפירסמנו לבין העובדה, שנשיא בית-המישפט העליון ואחדים מעמיתיו עומדים לפרוש עתה לגימלאות. אנו רק מקווים שגם אלה שישבו על כסאותיהם בעתיד ידעו להגן עלינו, כמותם, מכל אלה, הרוצים לתפוש את המדינה בגרון, ב"בטן הרכה" או בכל חלק רגיש אחר.

מה איכפת למר פת?

אם אין בחדשות המשודרות בטלוויזיה, כדי לדכדך את רוחנו, באים תשדירי-השירות מיד אחר-כך ומשלימים את המלאכה.

לאחרונה מרבים להקרין את הסרטון הקצר על הגבר העצלן, בעל-הכרס, המזניח את שיפוץ הבית המשותף, שבו הוא גר. דברי הקריינות המחורזים פותחים בחרוז:

למר גת

לא איכפת.

כבר משוררי ימי-הביניים הזהירו אותנו: “לא תחרוז בשור וחמור”. “גת” ו"איכפת" חורזים, אומנם, זה לזה, אבל זהו חרוז הנקרא “חרוז עובר” (כלומר: עובר בקושי), להבדיל מ"חרוז משובח". קיים בעברית לפחות שם מישפחה אחד, היכול לתרום חרוז משובח יותר לסרטון המדובר:

למר פת

לא איכפת.

האם ישנה סיבה ממשלתית כלשהו לכך, שמפיקי תשדיר השירות הנ"ל העדיפו דווקא חרוז פחות מוצלח?

ואם כבר חרוזים-סוג-ב', למה לא יגוונו מדי פעם את התשדיר, על-ידי כך שישנו מדי שבוע את שמו של האיש, שלא איכפת לו. למשל, לשבוע הבא:

למר תמ"ת

לא איכפת.

גם זהו חרוז חלש, מן הסוג הקרוי “חרוז עובר”.

מעניין אם יעבור גם בטלוויזיה…

למה נוסע פייסי ברכבת?

לא פעם הזכרנו במדורנו זה את חיבתו של ראש-הממשלה לניבי-עגה, שלהם הוא מקדים, בדרך-כלל, את המלים “כמו שאומרים הצברים”…

והנה ברשימתו הקולעת של ירון לונדון, “שימו עין על הזקן ‘מבואס’”, שראתה אור במוסף “ראש בראש” של “ידיעות אחרונות” ביום 4.2.80, מצאנו, להפתעתנו את הקטע הבא:

אני מפקפק ביציבות חוט-השדרה של אדם, המוכר את אופייה הייחודי של לשונו תמורת נזיד האהדה. על אחת כמה וכמה אני נזהר מפני פוליטיקאי הנוקט בתכסיס זה. שכן, כך אני סבור, גם את עקרונותיו האחרים יפקיר כשם שהפקיר את לשונו. מנחם בגין, למשל, לשונו הנמלצת מעוררת אצלי חיוך מסויים אך גם כבוד ואהדה. לעומת זאת, כבודו יורד בעיני בשעה שהוא משתמש, לפתע, בביטוי “כמו שאומרים”.

ומנין לומד ראש-הממשלה את הניבים הצבריים? תמיד חשבנו: מנכדיו האהובים. והנה, ברשימה על חבר-הכנסת פסח גרופר, שהתפרסמה לפני שבועיים בדיוק, קראנו:

באחת משיחותיו עם ראש הממשלה… צחק פייסי וסיכם: “קרטר אכל אותה”. “אכל אותה?”, תמה מנחם בגין. “קיבל חזוק”, מיהר פייסי להסביר. סימן השאלה על פניו של ראש הממשלה נמוג אחר שעה ארוכה בהיסוס, אולי משום הנימוס.

ובכן: סוף-סוף ידוע לנו מי מעשיר את אוצר ניבי-הסלנג של מר בגין. מסתבר שח"כ גרופר, בצד היותו “מצליף” הסיעה, משמש גם כ"מדליף", המטפטף לתוך אוזנו של ראש-הממשלה “מה אומר העם”.

ואולי בגלל זה הוא מתעקש כל כך לנסוע הביתה דווקא ברכבת!

“ג’וחא מצחיק את חברון”

בדרך כלל ששה העיתונות הישראלית לדוח על כל תוכנית טלוויזיה, הנפסלת לשידור בידי המנכ"ל או הוועד-המנהל.

משום כך מוזר הדבר, שדווקא הסיפור הבא לא דלף עד כה לעיתונות:

מסתבר שבעיר חברון, עיר האבות, נערכת אחת לשנה, ביום קבוע, “חאפלה” מסורתית שניתן לשכנותה בשם “אליפות הצ’יזבאט”.

ליצנים ובדחנים מכל שכונות העיר ומן הכפרים הסמוכים מתכנסים באוהל גדול, ובין קערות-ענק של אורז ובשר כבש הם מתחרים ביניהם – ברוח תחרויות הסופרים והמשוררים של המיזרח – מי יצליח להפתיע את חבריו בצ’יזבאטים חדשים.

הטקס המסורתי, ששורשיו עתיקים, אינו פתוח לקהל הרחב. אבל השנה הצליחו כתב וצלם זריזים של הטלוויזיה, בעזרת קשרים אישיים, להתגנב לאוהל ולצלם את התחרות. לתדהמתם, גילו בין המשתתפים גם סאטיריקן ישראלי ידוע, שפירסם עוד לפני שנים בעברית אוסף של צ’יזבאטים בשם “ילקוט הכזבים”. חבוש בכיפת-צמר סרוגה של ג’וחא, הליצן העממי המפורסם, סיפר הסאטיריקן בערבית מתובלת בעברית כמה מ"הכזבים" של הפלמ"ח, שהופיעו באותו ילקוט. כל הנוכחים התגלגלו מצחוק לשמע דבריו. ניכר היה, שהם מעריצים אותו ואת ההומור הישראלי, שאותו הוא מייצג. ואולי צחקו גם לשמע הערבית שלו, או מתיאור הטיפוסים, שעליהם סיפר (“סמוך הגדול”, “אבו-ליש” ועוד)? ואולי צחקו מכיפת ג’וחא שאותה חבש לראשו?

בעיקר אהבו הנוכחים את הצ’יזבאט: “גוססים, אה?”

חרף האפלולית ששרתה באוהל הצליחו הכתב והצלם להנציח את האירוע, והביאוהו בהתרגשות לבנין-הטלוויזיה. הוא נועד לשידור בשבוע שעבר, אך נפסל מיד.

“רק חמישים ואחת שנה חלפו מאז מאורעות תרפ”ט", נימק המנכ"ל את החלטתו, “וזה מוקדם עדיין להראות הומוריסט ישראלי, המצחיק חבורה של אנשים, שכמה מהם יכלו, על-פי גילם, לקחת חלק פעיל באותו טבח מזעזע. שלא ישכח לעולם!”

התוכנית נגנזה.

לא תמיד אנו מסכימים עם החלטות מנכ"ל הרשות והוועד המנהל שלה. אך הפעם נדמה לנו שהצדק עימם. 51 שנה אינן פרק-זמן מספיק. חברון היא חברון, וכבוד לאומי הוא כבוד לאומי. אחרת עוד יתקיימו בנו הדברים שכתב המשורר (הלאומי באמת): “אאכן, חציר העם”.

מותו של “האף הגדול”

בעוד הפוליטיקאים שלנו נותנים פומבי ל"פה הגדול" שלהם, נפטר החודש בארה"ב, בשיבה טובה, בדרן משעשע לא-פחות, שקנה לו שם עולמי דווקא בזכות “האף הגדול” שלו.

כוונתנו, כמובן, לג’ימי דוראנטה, המכונה “שנוזולה”.

כינויו של ג’ימי ניטבע על-פי המלה הגרמנית, שפירושה “אף”. אולם זו קיבלה צילצול איטלקי, שהעיד על מוצאו של הקומיקאי ארך-האף, שכבש את ברודוויי ואת הוליווד משנות העשרים ואילך.

רבים היו בטוחים, שג’ימי יהודי. אולי מפני שרוב שנותיו הופיע לצד קומיקאים יהודים. אולי, מפני שרבות מן הבדיחות שהשמיע נכתבו בידי “סופרי צללים” יהודים. ואולי בגלל אפו המפורסם – האף, שהיה מוכר לרוב האמריקנים יותר מאפו של סיראנו דה-ברז’ראק (עד שבאה ברברה סטרייסנד, היהודיה והוכיחה שגם נערה יכולה לעשות קאריירה בעולם-השעשועים מבלי להזדקק לניתוח פלאסטי).

“אימוץ” שקשה לסרב לו

כל אלה שראו את הקומדיות והסרטים המוסיקאליים ההוליוודיים של שנות הארבעים, זוכרים את הליצן בעל הקול הצרוד, על מיכנסיו הרחבים ומיגבעתו הניצחית. הוא לא היה שחקן גדול, וקומיקאים שנונים ממנו נשכחו מהר יותר מלב. אבל היה בו חום רב, והכל דיברו על “לב-הזהב” שלו.

חוץ מזה: הוא היה איטלקי, ואנשי “הסקצייה האיטלקית” בעולם-השעשועים האמריקני (“פרנקי” סינאטרה, “דינו” מארטין ואחרים) אימצו אותו אל חוגם בגאווה. וכשהם מאמצים מישהו, הרי זה אימוץ שאי-אפשר לסרב לו.

בתחילת שנות החמישים חלה ג’ימי דוראנטה במחלה קשה, ונדמה היה שימיו ספורים. הביוגרפיה שלו, “שנוזולה”, שנכתבה בידי ג’ין פאולר וראתה אור בשנת 1951, הפכה לרב-מכר בעיקר, בזכות גלי-האהדה לקומיקאי, שהציפו אז את אמריקה.

מאז חלפו שלושים שנה. קולו של ג’ימי נעשה צרוד יותר ויותר במשך השנים, וניתן היה לראותו על מסך הטלוויזיה בעיקר בסרטים ישנים, או בתוכניות נוסטאלגיות. אבל החיוך המפורסם מתחת לחוטם הרחב המוכר נשאר גם הוא רחב כשהיה.

לפני חודשים אחדים, הלכו לעולמם תוך זמן קצר שני “האחים מארקס” האחרונים, וביניהם גראוצ’ו, “הפה הגדול”.

עתה הגיע גם תורו של “האף הגדול”. ו"לב-הזהב" המפורסם של הוליווד נדם.

3 עיתוני-נוער ותיכון אחד

לא פעם אנו מזכירים במדור זה עיתוני ילדים עבריים, ששימשו חממה ובמה ראשונה לרבים מן הסופרים, המשוררים, העיתונאים והמדינאים של ימינו. רבים גדלו על בירכי העתונים הללו, אך לא תמיד הם מכירים וזוכרים את שמות עורכיהם.

השבוע הלך לעולמו, בטרם-עת, המחנך והעורך מרדכי קשתן, שיסד וערך בתחילת שנות החמישים שלושה עיתונים לנוער, ביניהם אחד, היוצא לאור עד היום: “הארץ שלנו”. קשתן היה עורכו הראשון, בשנת 1950, והוא ששיווה לעיתון אופי שונה וחדשני יותר מזה של קודמיו.

כשעברה עריכת “הארץ שלנו” לידי בנימין תמוז יסד קשתן, בשנת 1953, דו-שבועון מהודר לנוער, “המדע והעולם”, שהוקדש בעיקר למדע פופולארי, ויצא במשך כשנתיים. ואז, בתחילת שנת 1955, יסד שבועון-נוער חדש – “אנחנו” – שיצא לאור על-ידי “ידיעות אחרונות”. היה זה שבועון-חדשות, שכולו היה מוקדש לבעיות הנוער, וגם הוא ראה אור כשנתיים.

מאוחר יותר, פנה מרדכי קשתן להגשים חלום ישן אחר שלו, והקים בתל-אביב את בית-הספר התיכון הראשון בארץ, שנועד לתלמידים בעלי נטיות אמנותיות – בית-הספר על שם תלמה ילין. רבים מן המוסיקאים, הזמרים והשחקנים המוכרים של היום – וביניהם, כמדומני, שלמה חלד, דוד שלון, מרים פריד ודניאל עדני – קיבלו את חינוכם התיכוני ואת הכשרתם האמנותית הראשונה בבית-ספר זה.

יהיו נא דברים קצרים אלה ציון לזכרו.

איגרת אויר (מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות)

מכל מדינות ארה"ב, טכסאס היא הלהוטה ביותר לקיים ולהדק את הקשרים עם מדינות ערב. אילי־הנפט־והעסקים שבה משקיעים את מיטב מאמציהם לקנות את ליבם ואת כיסם של בעלי ה"פטרו־דולארים" – ותנועת מיסחר והשקעות דו־סטרית אדירה של הערבים בטכסאס ושל הטכסאנים במיזרח־התיכון, נמצאת אך בראשית הדרך. כמובן, שטקסאס תעשה הכל לסכל את יישום התקנות והחוקים לבלימת שיתוף הפעולה של ההון האמריקני עם מחוללי החרם הערבי נגד ישראל…

ההזמנה שהמתינה לנו בתא המיכתבים באוניברסיטה, נראתה כבר ממבט ראשון הדורה ומפוארת יותר מן ההזמנות הרגילות להרצאות או לישיבות מורים. ואכן, ברגע שפתחנו את המעטפה המלכותית וקראנו את תוכנה של ההזמנה המוזהבת, הסתבר לנו שהפעם אנו מוזמנים למאורע יוצא־דופן. במיוחד לגבי ישראלים.

וכך נאמר בה, באותה הזמנה:

הננו מתכבדים להזמינך לקבלת פנים ולהרמת כוסית לכבוד הוד מעלתו, מר עבדול עזיז רוואס, סגן שר ההסברה של נסיכות עומאן, שתתקיים במועדון המרצים של האוניברסיטה מיד לאחר הרצאתו על ‘תקופה חדשה בנסיכות עומאן’.

בדרך־כלל, איננו נוהגים להידחף למסיבות שכאלה. אבל כשהוד נסיכותו מזמין אותנו באופן אישי ועל נייר משובח כל־כך – כלום נוכל לאכזבו?

הלכנו, איפוא, לשמוע את הרצאתו של האורח מן המפרץ הפרסי, לפני שניפגש להרמת כוסית במועדון המרצים. ציפינו לפגוש גבר כסוף־שיער ואלגנטי, נוסח השאח הפרסי, או מהדורה עומאנית של שייך יאמאני המוכר. אבל ברגע שנכנס הוד מעלתו, סגן־השר, אל האולם הגדוש מפה לפה, לא יכולנו שלא להשמיע גם אנו מעין קריאת “אה” של אפתעה והתפעלות גם יחד.

זוכרים את צילומיו של רודולף ואלנטינו האגדי, בסרטו “בן השייך”? ובכן, כך בערך נראה כבוד סגן השר העומאני, שנכנס לאולם. רק קצת יותר צעיר, קצת יותר יפה וקצת יותר אכזוטי מוואלנטינו. לא במקרה, נותרו כמה מן המרצות והסטודנטיות שבאולם פעורות פה במשך שעה ארוכה למדי.

מר עבדול עזיז רוואס נראה כנער בן שמונה־עשרה לכל היותר, נמוך קומה, כחוש, שחום, עם שפמפם וחיוך נערי, החושף שיניים צחורות. בעצם, הוא הזכיר לנו מיד את המלך חוסיין הצעיר, שעה שעלה לכס המלכות (ראינו את המלך חוסיין לפני ימים מספר בטלוויזיה, במסגרת התוכנית “ששים דקות”, והוא הזכיר לנו יותר את צ’ארלי צ’פלין כסוף השיער בסרט “אורות הבמה”). אולם, בניגוד לחליפות הבריטיות ההדורות או למדי הצבא המגוהצים של חוסיין בן העשרים, הופיע הדיפלומאט העומאני בפני הסגל האקדמי של אוניברסיטת טקסאס כשהוא לובש גלבייה מזרחית בצבע הזהב וחוגר למותניו שאברייה מעוקמת וגדולה, הנתונה תוך נדן כסף, שכולו משובץ אבנים טובות.

קלילות והומור

ההתרגשות באולם היתה רבה. נראה היה, כאילו הגיח המרצה האורח ישר מן המדבר, לאחר שהחנה את הגמל במגרש החנייה של הקאמפוס, או שמדובר באחת המתיחות הטלוויזיוניות של התוכנית השובבה, “המצלמה הנסתרת” – אנו, שהתכבדנו ולבשנו ז’אקט ועניבה לכבוד קבלת הפנים הרשמית להוד מעלתו, הרגשנו לפתע את עצמנו מגוחכים ו"מרובעים", לנוכח הסנדלים התנ"כיים, הגלבייה והשאברייה של המרצה האורח.

מר עבדול־עזיז רוואס לא הופתע מן האפתעה שנסתמנה על פני כולנו, והגיב בחיוך רחב ולבבי. ניכר היה, שאין זו הרצאתו הראשונה בארה"ב, וכי הוא מודע בהחלט לאפקט התיאטרלי של הופעתו זו. כך הוא מופיע גם לקבלות פנים רשמיות עם אנשי ממשלה ואנשי עסקים, והתדמית האכזוטית הרומאנטית מוצאת חן, כמובן, לא רק בעיניו, אלא גם בעיני מארחיו המשתאים. מסופקני, אם הופיעו קודם לכן במועדון המכובד של המרצים באוניברסיטת טקסאס מרצים אחרים, שחגרו בעת הרצאתם למותניהם סכין חדה ומעוקמת, המשובצת יהלומים.

וכך, עוד לפני שפתח כבוד סגן־השר את פיו, כבר היה הקהל כולו שלו. אי־אפשר היה שלא להידבק מקסם חיוכו הנערי השובב, של “בן־השייך” הצעיר. הוא דיבר באנגלית טובה למדי (אם כי לא הצליח להגות את ה"פ", והגה אותו כ"ב" דגושה), בקלילות ובהומור, וניכר היה כי מצא מייד שפה משותפת עם הסטודנטים שבאולם.

“רק לפני שבע שנים היו בכל נסיכות עומאן שלושה בתי־ספר בלבד”, סיפר סגן־השר, שעל־פי מראהו נראה כי לפני שבע שנים היה גם הוא עצמו בגיל ביה"ס היסודי. “כיום קיימים בה שלוש מאות בתי”ס, בהם לומדים 65 אלף תלמידים וסטודנטים". הוא סיפר על המהפכה החברתית והתרבותית הגדולה שהביא עמו השייך השולט בנסיכות, ועל ההישגים המהפכניים תוך פרק־זמן קצר זה: שוויון זכויות לנשים (“יש אצלנו נשים שעובדות כקרייניות בטלוויזיה, כמהנדסות וכשוטרות”), חינוך חינם לכל (“אפילו באוניברסיטה”), שר מיוחד לעניני נוער, ועוד ועוד. רשימה ארוכה של הישגים, התפורה באופן מחוכם לפי האופנה והרוח השוררת כרגע בקאמפוסים האמריקניים. לאחר הרצאת־פתיחה של כחצי־שעה החל להראות לנו שקופיות מעומאן, אותן הציג בהומור ובחופשיות, כמקצוען אמיתי.

האמריקנים היו מוקסמים. מן ההרצאה ומן השקופיות נצטיירה מדינה אידיאלית ומתקדמת, שהריפורמה החברתית והרומאנטיקה מגבירות את קסמה. היחידים שלא גילו התלהבות רבה היו כמה סטודנטים, ערבים־דווקא, ששאלו כמה שאלות מביכות לגבי יחסי עומאן עם שכנותיה ולגבי מלחמת־האזרחים המתחוללת בקרבה. אולם, כבוד המרצה לא נבהל, והשיב במהירות ובחיוך גם על השאלות הללו: “היחסים עם ערב הסעודית? מצויינים… המרד? נסתיים מזמן. עובדה, גם אני הייתי בין המורדים ועתה אני מייצג את הנסיכות בתפקיד רשמי… למה אין חברים בארגון ‘אופק’? ובכן, קודם כל, מפני שאין לנו כרגע אדם מתאים לייצגנו באירגון. ושנית, אם אנחנו יכולים ליהנות מכל ההישגים של ‘אופק’ מבלי לשלם מס־חבר – למה שלא נחסוך לעצמנו קצת כסף?”

הקהל התמוגג. וגם אנחנו לא יכולנו שלא להעלות חיוך. הוא באמת נחמד, הצעיר החייכני הזה, בגלבייה המוזהבת – והתלבושת המדברית האכזוטית הולמת אותו יותר מכפי שהולמת המגבעת המכסיקנית הרחבה את שר־התחבורה שלנו, למשל.

“רק שבע שנים עברו מאז החלה התקופה החדשה בעומאן”, סיכם את הרצאתו. “ונסיכות עומאן נושאת כיום את פניה לעתיד, ומוכנה להושיט יד שלום לכל מדינה באיזור המעוניינת בכך”.

ובאמרו זאת, נגע מבלי משים בשאברייה משובצת־היהלומים, החגורה למותניו.

כשסיים את דבריו, זכה האורח הנסיכותי למחיאות־כפיים ממושכות ולבביות. חבר־המרצים הוזמן לחדר־האירוח, כדי ללחוץ את ידו של האורח ולהרים עמו כוסית. החלטנו למחול על הכבוד הזה. בעיקר כדי שלא להביך את ידו, המושטת לשלום.

“הפרוטוקולים של צעירי־ערב”

ביקורו החטוף של סגן־השר העומאני באוניברסיטת טקסאס באוסטין, הנערך במסגרת מסע־קאמפוסים מחוף־לחוף, אופייני למיתקפת־ההסברה החדשה של ארצות־ערב ביבשת האמריקנית. גם הלבוש האכזוטי ומחיאות־הכפיים הממושכות אופייניים לפגישות הללו. האמריקנים אדיבים מטבעם, ואינם נוהגים להביך את אורחיהם בשאלות בלתי־נעימות. משום כך, לא קם אף אחד מן הפרופסורים והסטודנטים שבאולם, כדי לשאול את האורח כמה שאלות ענייניות, שהיו עלולות לערער במקצת את התמונה האידיאלית שצייר אודות ארצו. הכל היו מרוצים. האירוע החברתי היה משעשע, פיקאנטי ונעים. כדי למכור אותן כ"סובנירים" בכניסה לאולם, יש להניח שהמלאי היה אוזל תוך דקות ספורות.

מחיאות־הכפיים הלבביות, שהידהדו באולם בתום דבריו של וואלנטינו הצעיר מן המפרץ הפרסי, נשמעו כהד חלוש למחיאות־הכפיים שרעמו לפני חודשים אחדים באולם המהודר של מלון־הפאר רייס־ריטנהאוז בעיר יוסטון שבטקסאס, עת אירחו אנשי־העסקים המכובדים של העיר את הנסיך סואד אל־פייזל, שר החוץ הסעודי. לאור נברשות־הקריסטאל האדירות, המזכירות את הסרט “פאנטום האופרה”, נשא השר הסעודי נאום נמרץ, בו תקף בחריפות את נסיונות ארה"ב להגביל את החרם הערבי על ישראל. “ההרגשה שמדינות־ערב לא תוכלנה להסתדר ללא ידע אמריקני היא אשלייה מסוכנת ומוטעית”, אמר הנסיך. “אם יסרבו האמריקנים לסחור אתנו, ישמחו לעשות זאת במקומם הבריטים, הגרמנים הצרפתים והיאפאנים, הממתינים בתור. הערבים לא יוכלו לוותר על החרם, כי הוא חיוני לבטחונם… ובכלל, חרם כלכלי הוא צורה לגיטימית ומוכרת ביחסים בין עמים, שאינה עומדת בניגוד למשפט הבינלאומי. גם ארצות־הברית אימצה לא פעם אמצעי־לחץ זה, כנגד קובה או רודזיה. ההבדל היחיד בינינו לביניכם הוא רק במטרה שכנגדה מכוון החרם”.

ואיך הגיבו אילי־העסקים הגדולים של טקסאס למשמע הדברים האלה?

הם קמו על רגליהם ומחאו כפיים במשך שבע דקות רצופות.

המשפט “הערבים קונים את העולם המערבי” מופיע לאחרונה לעתים קרובות למדי, ויש הטוענים כי הוא מזכיר להם את מסע־הלחישות המוכר כנגד “זקני־ציון” בעבר. בהבדל קטן אחד – שמדינות הנפט אכן קונות לאט־לאט נתחים יפים באנגליה, באיטליה, בארה"ב ובמקומות אחרים. כל העיתונות הבריטית תיארה אשתקד בהרחבה כיצד פתחה חנות־היוקרה “הרודס” את דלתותיה בשעות הערב במיוחד לכבוד השייך ימאני ופמלייתו, ואלה לא איכזבו את החנות בקניותיהם. מאוחר יותר החלו לדווח על רכישת גושי בתים וחנויות בסביבת ה"הרודס" הלונדוני, על טירות עתיקות ובתי־מלון שהחליפו בעלות, על מניות בית־חרושת אדיר למכוניות, ועוד ועוד. נראה שגם כיום משמשת אנגליה כשדה־הפעולה העיקרי של בעלי ה"פטרו־דולארים", ומצבה הכלכלי רק מקל עליהם את הרכישה. בארה"ב מדברים פחות על “ההשתלטות המדברית”, וכמה מדינות חשובות כאן אף הוציאו תקנות כנגד הכניעה לחרם הערבי. גם הנשיא קארטר יצר את הרושם שהוא עומד להפוך את שיתוף־הפעולה עם החרם הערבי לפעולה בלתי־חוקית, הכרוכה בסאנקציות. אבל יודעי־דבר טוענים, שהגשמת מדיניות מוצהרת זו רחוקה עדיין. קבוצות־הלחץ בוואשינגטון ובבירות אחרות פועלות במרץ רב, והאינטרסים הכלכליים האדירים העומדים מאחוריהן אינם גורם שניתן לזלזל בו.

מכל המדינות בארה"ב אין מדינה הקרובה יותר לערבים מן המדינה שבה אנו נמצאים כרגע זמנית – הלוא היא מדינת טקסאס. עוד לפני שהחלה מגיפת “השפעת האסיאנית” (או “השפעת המזרח־תיכונית”), כבר היתה טקסאס ביחסים הדוקים עם מדינות־ערב. חיפושי־הנפט במרבית ארצות־ערב נעשו בשיתוף מלא עם חברות־הענק הטקסאניות, ועד היום, כשמדברים בארצות־ערב על אמריקנים, מזהים התושבים לרוב את דמותו של האמריקני עם דמות הטקסאני גבה־הקומה ורחב־הכתפיים, במגבעת הגדולה ובהיגוי הדרומי המתנגן. אותו טקסאני, הבא לעסוק בקידוחי־נפט או בהקמת בתי־מלון, נמלי־תעופה ואוניברסיטאות, והוא בעל חיוך רחב ויד רחבה. האקלים המדברי ומגדלי־הקידוח, האופייניים כל־כך לארצות ערב ולמרחבי־טקסאס גם יחד, יצרו כבר לפני שנים תחושה של קירבה ואחווה בין המזרח התיכון לבין המערב הדרומי.

ידידות השווה ביליונים

העיר שבה מורגשת קרבת־הלבבות הזאת ביותר היא יוסטון, עיר־הנמל של טקסאס, שהיא גם הגדולה בערי המדינה (למעלה ממיליון וחצי תושבים). אחרי שנמלי מדינות ניו־יורק וקליפורניה הפכו לנמלים “בלתי־רצויים” לחברות, המשתפות פעולה עם החרם הערבי – בשל התקנות שהוציאו שתי מדינות אלה להצרת צעדיהן של חברות אלה – הפך נמל יוסטון לנמל העיקרי, דרכו עוברות האוניות היוצאות אל המזרח הקרוב והשבות ממנו. כל אוניה היוצאת מנמל יוסטון לאחת מארצות־ערב חייבת להצטייד תחילה ב"תעודת־הכשר" של “לשכת־המסחר הערבית־אמריקנית” בעיר, שבראשה עומד ד"ר עאטף גמאל אלדין, ילדי מצריים, שהוא כיום אזרח אמריקני. “תעודת־הכשר” כזו מאשרת, כמובן, שהחברה המייצאת משתפת פעולה עם החרם הערבי.

“לשכת המסחר הערבית־אמריקנית” נוסדה ביוסטון רק לפני תשע שנים. בשנת 1970 היו רשומות בה רק 58 חברות אמריקאיות. באמצע שנת 1975 – אחרי שמחירי הנפט עלו כתוצאה ממלחמת יום־הכיפורים ואחרי שהאמבארגו של אופ"ק הטיל על ארה"ב צל מאיים של משבר כלכלי – כבר היו רשומות בלשכה 171 חברות. מאז הוכפל מספרן, וכיום מצויים במשרדו של ד"ר אלדין תיקיהן של 350 חברות אמריקניות, הנכנעות לתכתיבי־החרם. גם מספרן של “תעודות־ההכשר” גדל במשך השנה האחרונה במידה רבה: בשנת 1976 הטביעה הלישכה את חותמתה על ארה"ב צל מאיים של משבר כל מתקרב מספרן ל־7,500, והשנה עדיין במחציתה.

בין החברות הרשומות ב"לשכת המסחר" התמימה ומשלמות דמי־חברות שנתיים גבוהים, נמצאות חברות הדלק הידועות “אקסון”, “של”, “גאלף”, וחברות כ"גאטי", “אמוקו”, “קונטיננטל”, “אמוקו סטיל”, בנק המסחר של טקסאס ואפילו החברה המייצרת את האורז הפופולארי, “הדוד בן”.

אבל “לשכת המסחר הערבית־אמריקנית” אינה הגוף היחידי, המטפל בענייני החרם הערבי ומנסה להילחם באפשרות של חקיקת חוק חדש בבית־הנבחרים של טקסאס, אשר יקטין את ההוצאות המוכרות במסים של חברות המשתתפות בחרם. ג’והן טוור, הסנאטור הרפובליקני מטקסאס, עושה כל מה שביכולתו כדי להגן על האינטרסים של החברות הגדולות, המעוניינות בהמושך המצב הקיים. כדי להפעיל לחץ על ה"קאפיטול" של טקסאס, הניצב במרכז בירתה, אוסטין, הוקמה לא מכבר באוסטין וביוסטון “האגודה למסחר ארה”ב – המזרח הקרוב" ו"האגודה למסחר עם המזרח הקרוב", שאף שכרו מומחים ליחסי־ציבור, כדי לשכנע את הציבור האמריקני ש"התערבות בחרם הערבי היא התערבות בחופש־המסחר ובחופש־הפרט". “כל בעל־עסק חייב להיות חופשי להחליט עם מי הוא רוצה לסחור – כל עוד אין הדבר מפריע לבטחון המדינה”, אומר ה.ב. פיין, מזכירה של האגודה הראשונה. לדברי פיין, “אין החברות באגודה שלנו מועילה לנרשמים, אך ברור שאינה מזיקה. מרבית החברות מעוניינות בשמירת אלמוניותן”, הוא מוסיף, בציינו כי כמאה חברות נרשמו לאחרונה לאגודתו, והשקיעו דמי־חבר גבוהים. האינטרסים של חברי האגודה ברורים לחלוטין. “אם יתקבל החוק – נפסיד ביליונים. אפילו הקטנה בחברותינו תפסיד בין שלושים לחמישים מיליון דולאר לשנה”, מודה פיין.

לפני שבועות אחדים פירסם הירחון “טקסאס מאנתלי” רשימה ארוכה מאת טום קרטיס, הנושאת את השם “אללה נשאר במשפחה” (על משקל שמה של תוכניתו המפורסמת של ארצ’י באנקר, הכל נשאר במשפחה"). מן המאמר ניתן ללמוד נתונים מדהימים על גודל העיסקות שבין ארצות ערב לבין החברות הגדולות ביוסטון. מסתבר שמ"ירח־הדבש" שבין שתי הארצות המדבריות נהנות לא רק חברות הדלק, אלא גם בנקים מוכרים, חברות־בנייה, בתי־חרושת למוצרים שונים, וכמובן – עורכי־דין רבים, המכינים את החוזים שבין החברות האמריקניות לבין ארצות־ערב. משרד עורכי־הדין המבוקש ביותר ביוסטון על־ידי הערבים הוא משרדו של ג’והן קונולי, מי שהיה מושל טקסאס בעת ביקורו האחרון של הנשיא קנדי בדאלאס (קונולי ישב, כזכור, במכונית הפתוחה שהובילה את הנשיא ואת רעייתו, וגם הוא נפצע בהתנקשות). לאחר שהחלים, החל קונולי לשאת את עיניו למשרות רמות יותר מזו של מושל טקסאס. אבל סיכוייו היו מועטים, ואף החלו רינונים שונים אודותיו. עתה הוא מנהל משרד גדול לעו"ד ביוסטון, והוא גורף מיליוני דולארים בשנה מן העיסקות שהוא מנהל עם ארצות־ערב.

“לערבים יש יחס כבוד מיוחד לדמויות ציבוריות בולטות”, מצטט קרטיס, בנקאי יוסטוני ידוע, המסביר את הצלחתו של קונולי. “כזכור, אפילו ספירו אגניו התקבל בכבוד־מלכים במזרח הקרוב, וזאת אחרי שסרח ונאלץ להתפטר ממישרתו”.

קונולי ועו"ד אחרים בעיר יוסטון מכינים את החוזים, ושווי הסחורות שיצאו אשתקד מנמל יוסטון למזרח־הרחוק הגיע לששה ביליון דולאר. האוניות היו עמוסות פלדה, חמרי בנין, אורז, כלים חשמליים וחמרים פטרוכימיים. בשובן מהמזרח הרחוק הביאו אתן יבוא בשווי חצי־ביליון דולאר בלבד. “אם לשפוט לפי המצב בנמל יוסטון, הרי מאזן־התשלומים של ארה”ב נמצא בכי טוב", מתלוצץ קרטיס.

אפילו ניקוי רחובות

לא רק חומרים ומכשירים יוצאים את יוסטון בדרכם למזרח. עיקר הרווחים נעשה ממכירת ידע ויוזמה. “לערבים יש אימון מוחלט בעליונות הטכניקה האמרקנית וביכולת האמריקנים לבצע דברים כהלכה”, מודה ד"ר אלדין. “האמריקנים מצליחים למצוא נפט במקומות שאחרים נכשלו בהם, ודמותו של הטקסאני רחב־הכתפיים חביבה על אנשינו”. אך אין הוא שוכח להוסיף מיד: “מובן שאין זאת שאין לו תחליף. אם יאלצו אותנו החוקים החדשים להפסיק לעבוד עם ארה”ב – נמצא את הידע הדרוש לנו במקומות אחרים".

חברות הבנייה הקבלניות של יוסטון קשורות כרגע בפרוייקטים אדירים בארצות ערב, כבניית “הבניין הגדול ביותר בעולם”, שישמש את אוניברסיטת ריאד בערב הסעודית. תקציב הבנייה מגיע ל־3 ביליון דולר, וחלק ניכר מן הסכום הזה יישאר בידי החברה האמריקנית. חברה אחרת מיוסטון עוסקת עתה בבניין “גאלריה קאהיר” במצרים (במתכונת מרכז־הקניות המפואר של יוסטון, ה"גאלריה") תמורת 200 מיליון דולר. חברות אחרות בונות בתי־חולים, אוניברסיטאות, מרכזי־קניות ושיכונים בארצות המפרץ הפרסי תמורת מאות מיליוני דולארים. חברת־ההליקופטרים הגדולה מפורט־וורט שליד דאלאס משלימה חוזה בן חצי־ביליון דולאר, הכרוך במכירת 500 הליקופטרים צבאיים ואזרחיים למפרץ הפרסי.

האמריקנים אינם בוחלים גם בשירותי־נקיון. לא־מכבר חתמו על חוזי־ענק, לפיהם קיבלו בקבלנות את הפיקוח על ניקוי רחובות ריאד, ניקוי בתי־חולים ואספקת־שירותים לנמל־תעופה חדש במזרח.

מדינות־ערב מנסות לפתות את האמריקנים לבוא אל המזרח. הן מציעות להן משכורות גבוהות, העולות בחמישים ובמאה אחוז על המשכורות המוצעות להם בארה"ב. ואעפ"כ, קטן מספר הקופצים, וכחמישים אחוז מן המתפתים “יורדים” מן המזרח ושבים לארה"ב בתום שנת־עבודתם הראשונה. הסיבות לכך שונות ורבות: החום, הבדידות החברתית, האיסור על משקאות חריפים וסרטים “נועזים”, ובעיקר – היוקר האסטרונומי של הדיור בארצות האלה. לא ייאמן, אבל מסתבר שעבור בית בן שני חדרים בריאד שבסעודיה יש לשלם שכר־דירה של כשלושים אלף דולאר לשנה, ואם תיקחו בחשבון שלא־פעם נדרש הדייר לשלם שכר־דירה לשלוש שנים מראש – תבינו מדוע מעדיפים אמריקנים לא־מעטים לגור באתונה, ולהמריא משם כמה פעמים בחודש למזרח, ובלבד שלא יצטרכו לגור שם באופן קבוע.

כל העבודות הללו סגורות, כמובן, בפני יהודים. “איני חושב שראיתי פעם בעיני רשימה שחורה”, מיתמם מנהל חברת “קירקבי” ביוסטון, שבניין המשרדים הענק שלה נרכש לא מכבר ע"י סוחר מכוויית תמורת אחד־עשר מיליון דולאר. “כשאני רוצה לברר אם חברה כלשהי יכולה לעבוד בארצות־ערב אני מצלצל למנהלה ושואל בפשטות: ‘אם, נאמר, נציב את אחד המחשבים שלכם בכוויית – האם תוכלו לתת לנו שירות שוטף?’ אם יענה בחיוב, סימן שהחברה שלו ‘כשרה’ ויכולה לעבוד במזרח”.

כשנלחץ אל הקיר, הסכים להודות כי אין הוא יכול לשלוח יהודים לאותו איזור, בעיקר בשל הבדיקות הקפדניות והשאלה בקשר לדתו של המבקש, הכלולה בבקשה להיתר־כניסה לסעודיה. “לעתים, כשאין לנו ברירה, אנחנו משתדלים להתגבר על המכשול”, הוסיף בקריצה, ואין לדעת אם התכוון לכך שלעתים עוצמים השלטונות הסעודים עין, או שהחברה מספקת לעובדיה תעודות מזוייפות.

לא מכבר פגשנו כאן, באוסטין, מהנדס לא־יהודי שחזר לארה"ב לאחר שנה בערב הסעודית, ונשבע לא לשוב שנית. אשתו סיפרה לנו, כי בנמל־התעופה הסעודי ערכו במזוודותיה חיפוש מדוקדק והחרימו לה כל מוצרי הקוסמטיקה האישיים שהביאה עמה, רק משום שנשאו שמות של “חברות יהודיות” (כ"הלנה רובינשטיין" ו"רבלון"). “הם פשוט שלפו את הבקבוקים מן המזוודה שלי והשליכו אותם בזעם לפח”, סיפרה. כל מי שיודע כמה עולים כל המוצרים האלה יכול להבין לפשר הדמעות, שצצו בעיניה באותה שעה.

העיקר: “פרופיל נמוך”

בניין קירקבי הגדול שביוסטון הוא רק אחד מגורדי־השחקים שניקנו לאחרונה ע"י אנשי־כספים מהמזרח. עדנאן חאסוגי, סוחר־הנשק והבנקאי האיראני הידוע, קנה לא־מכבר, תמורת ששה מיליון דולאר, שטח אדמה נכבד במרכז העיר יוסטון, סמוך ל"גאלריה" המפורסמת. “אני מחפש עבור לקוחותי בניינים ועסקים נוספים”, מספר מנהל חברת “קירקבי”, לא רק בטקסאס, אלא בכל רחבי ארה"ב. אין לי כל הגבלות בקשר למחיר, אבל לקוחותי מעוניינים לשמור על ‘פרופיל נמוך’, ואינם רוצים בפירסום. הם מתרחקים מעסקים שעליהם יש פיקוח צמוד של הממשלה – בנקים, חברות־ביטוח – ומחפשים בעיקר חברות העוסקות בדברים בסיסיים, כקידוחי־נפט, קידוחי־מים, בנייה ומכשירי חשמל".

כדי לחזר אחר אילי־ההון הבאים מן המזרח, מוכנים המתווכים, הבנקאים ועורכי־הדין הטקסאניים לערוך בבתיהם או במלונות־הפאר שבעריהם קבלות־פנים מפוארות למנהיגי ארצות ערב, המזדמנים לטקסאס. כשביקר כאן הנשיא סאדאת לפני כשנתיים ערך אחד מגדולי ידידיו הטקסאנים לכבודו “באר־ב-קיו” ענק ורודיאו מיוחד בחוות הסוסים הערביים שלו ליד יוסטון. סאדאת נהנה מן האוכל וממירוצי־הסוסים, אבל כשהחל הרודיאו – שכלל גם פארודיה על “שוד־מרכבות” בנוסח המערב הפרוע – גווע לפתע חיוכו. כשהחלו חילופי־היריות בין “השודדים” לבין “אנשי־החוק” נראה היה שהנשיא המצרי אינו נהנה מן ההצגה. אנשי־הבטחון, שנילוו אליו, מיהרו לבדוק את מחסניות־הכדורים של המשתתפים בהצגה, ולדבריהם מצאו בין כדורי־הסרק גם כדור “חי” אחד. כשתמה ההצגה, העניקו אנשי העסקים הטקסאניים לנשיא המצרי אקדח 45 מכוסה בכסף ובידית שן. “זהו נשק־הגנה הניתן על־ידינו למצרים, כדי שתדחה את פעולות־האיבה האלימות כנגדה”, אמר נשיא החברה האמריקנית, במסרו את האקדח לסאדאת. “לדעתנו, מדיניות המאפשרת למדינה אחת לתפוש בכוח הנשק שטחים ממדינה אחרת אינה הוגנת”, הוסיף. והקהל השבע הגיב בתשואות ממושכות.

אפילו בתחום החיים האקדמיים, הרחוק כביכול מחיי־העסקים, ניתן להרגיש בהשפעה הולכת וגוברת של הערבים. אם לפני כעשר שנים ניתן היה למצוא במרבית האוניברסיטאות האמריקניות מרצים יהודים, ואף ישראלים, במחלקות לערבית ולשפות המזרח־התיכון, כיום נצטמצם מאוד מספר האוניברסיטאות, המוכנות להעסיק יהודי – ובעיקר ישראלי – בהוראת הערבית. חלק ניכר מראשי־המחלקות כיום הם ערביים, וגם האחרים מנסים להשתמט מהעסקת ישראלים ויהודים בכל מיני תירוצים. “תבינו אותי”, הודה בפנינו לא מכבר ראש־מחלקה יהודי, המגלה יחס חם לישראל. “אם אעסיק ישראלי במחלקה לערבית – יעורר הדבר את זעמם של המרצים הערבים האחרים, ובעיקר את זעמן של ממשלות־ערב, שאנחנו זקוקים להן כיום מאוד”. וכששאלתי מדוע זקוקה אוניברסיטת־מדינה אמריקנית לממשלות ערב, לא היסס מלהסביר: “קודם־כל, אנחנו מקבלים מהן כספים ומילגות וקרנות־מחקר. שנית, אם יתערערו היחסים בינינו – לא נוכל אנחנו לשלוח לשם את חוקרינו, או לקבל ספרים מספריותיהם”.

ובינתיים גדל מיום ליום מספר החברות והמוסדות, הנרשמים כחברים ב"לשכות המסחר" וב"אגודות לידידות". הנשיא קארטר מאיים, אומנם, בחוקים שיענישו את המשתתפים בחרם הערבי. אבל אנשי־העסקים בטקסאס, המכירים את כוחם במסדרנות וואשינגטון, משוכנעים שהמלה האחרונה בשאלה זו לא תהיה זו של הנשיא. ואולי לא במקרה הם מזכירים שוב ושוב מה היה גורלו של נשיא אמריקני אחר, שהשקפותיו לא עלו בקנה אחד עם אלו של אילי־הנפט הטקסאנים, שעה שהגיע לביקור ידידותי בדאלאס, טקסאס

(מתוך “7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות)

שנת ה-200 לעצמאות חלפה, אך האמריקאים ממשיכים לחגוג. בחלקה זו נוסטאלגיה ממוסחרת למשיכת תיירים ומבקרים ל"אתרים היסטוריים" כמו ביתו של וואשינגטון או חוף בוסטון בו הושלך לים התה של המתיישבים. אך בהתרפקות על העבר יש גם משהו אמיתי – ועצוב: אמריקה, כנראה, אינה אוהבת את דמותה הנוכחית אם היא מתגעגעת לימים שחלפו והכוונה, בין השאר, אפילו לשנות ה-60 הלא רחוקות של המאה הזו

כשלפני שנה חגגו האמריקאים את יום ההולדת המאתיים למדינתם, היה זה צפוי וטבעי בהחלט שהשנה כולה תעמוד בסימן נוסטאלגיה והתרפקות על העבר הרחוק – ימי “האבות המייסדים” והעליות הראשונות השונות לארץ צעירה זו.

אמנם, גם בין זקני האינדיאנים אין למצוא כיום אפילו אחד הזוכר באופן אישי את אירועי “שנת העצמאות”. אפילו אותם ישישים, שזכרו מימי ילדותם את מלחמת הצפון והדרום, הסתלקו בזה אחר זה.

אבל עובדות אלו לא הטרידו את מארגני החגיגות. המדינה הגדולה, שהצמיחה את “דיסנילנד” במערב ואת “דיסני-וורלד” במזרח, הפכה בשנת החגיגות למעין “יונייטד דיסני-סטייטס”, מקושטת בדגלים כחולים לבנים אדומים, ובכל פינה מוצגים מיבנים ואירועים משוחזרים, בתלבושות ובסיגנון השנה הגדולה ההיא – 1776.

היתה זו שנתם הגדולה של הפאטריוטים, המניפים כאן בגאון את דגלי הלאום, בכל ימות השנה, בפתח הבתים, החנויות, הבנק או סניף הדואר השכונתי.

קורת-רוח מיוחדת נגרמה בשנה זו לגננות ולמורים, המנסים כל השנים לנטוע בדור הצעיר גאווה וזיקה אישית למורשת ההיסטורית של “האבות המייסדים”. עם בוא שנת המאתיים יכלו הילדים לראות, לא רק על המסך הקטן והגדול, אלא גם בכיכר המרכזית של עיירתם תהלוכות של תחפושות חיילים מימי הגנראל ג’ורג' וואשינגטון. בעל בית-המרקחת שבשכונה והדוור הוותיק, לבשו מדים בסיגנון הימים הרחוקים ההם, ונושאים בגאון רובים ארוכי-קנה, ממש כמו בתמונות הצבעוניות הגדולות, התלויות על כתליו של בית-הספר.

ארצות-הברית של שנת המאתיים היתה מדינה עליזה וחוגגת, מתרפקת בשימחה על ההווי והאירועים של הרבע האחרון למאה השמונה-עשרה – כדי לשכוח את מה שקרה כאן ברבע השלישי למאה העשרים.

האירועים המונצחים סלקטיביים

אבל מה שקורה לכל הדברים היפים בחיים קרה גם ל"שנת המאתיים": לפני שבועות אחדים, בתחילת חודש יולי, הגיע שנת היובל לסיומה. אולם כל המסייר בימים אלה ברחבי ארצות-הברית נוכח מיד, כי האמריקאים מסרבים להיפרד משנת החגיגות העליזה שלהם, והם נאחזים בה בציפורניהם. למעשה, נדמה כי מתחיל כאן עתה גל נוסטאלגיה חדש – לא ל"שנת הראשונים" שלפני מאתיים שנה, אלא לשנת המאתיים עצמה.

כיום אין כמעט עיר גדולה באמריקה שאין בהן הקיץ תערוכה חגיגית או אירוע ססגוני, העומד בסימן הנוסטאלגיה. לא כל הערים יכולות להתפאר במה שאירע בהן לפני 201 שנה והן מעדיפות להקדיש את התערוכות לתקופה קרובה יותר, הזכורה אישית, לפחות לכמה מקשישי תושביה. וכך, במקום התערוכות המוקדשות לשנים הראשונות של המדינה, או לאירועי המאה הקודמת, מושם הדגש עתה על ההווי והאירועים הקשורים במאה העשרים – ימי תחילת המאה, שנות העשרים העליזות, שנות השלושים הסוערות, ימי מלחמת-העולם השניה ולא פעם – אפילו שנות החמישים והשישים, הלא-כל-כך רחוקות.

כמו כל נוסטאלגיה ממוסחרת, גם האירועים המונצחים בפינות השונות של היבשת הם אירועים סלקטיביים, שנעים וכדאי לזכרם. כך, למשל, קשה למצוא במדינת מיין שבצפון-מזרח ארה"ב תערוכה ממלכתית, המדגישה את העובדה שאינדיאנים הם, למעשה, בעלי מרבית הקרקעות במדינה, וזכות זו אושרה כאן לא מכבר על ידי בתי-המישפט הגבוהים. התלבושות והפולקלור האינדיאנים מיוצגים, כמובן, בכל מוזיאון אתנולוגי, ובובות דמויות-אינדיאנים עטויות בנוצות ובעורות צבועים, ניצבות לראווה בתאי הזכוכית שבמוזיאונים הללו, על רקע כתובות המדגישות את תרומתם הגדולה של האינדיאנים לתרבות העממית המקומית. סמוך לשמורות האינדיאנים – וכן ב"דיסנילנד" – רואים אפילו אינדיאנים חיים, עטורי כובעי-נוצות¹ ססגוניים המוכנים להצטלם עם כל תייר, תמורת תשלום לא גבוה. אבל רק לפני ימים אחדים שמעתי מפי קצין בצי המסחרי האמריקני, שתווי פניו העידו על מוצאו האינדיאני, כי לא פעם, שעה שהוא נוסע לטייל במדינות הדרום, הוא נעצר על-ידי המשטרה המקומית ונדרש להציג תעודת זהות, כדי להוכיח שאינו נמנה עם בני אחד השבטים, שיציאתם משטח השמורות שלהם מוגבלת מכוח החוק.

“רוקי” מפרסם את פילדלפיה

ברור שהערים המעדיפות להתרכז באירועי השנים הראשונות לרפובליקה הן אותן ערים מיוחסות, בהן נתרחשו המאורעות ההיסטוריים הדראמאטיים, הקשורים במרד בכתר הבריטי ובהכרזת העצמאות. כשביקרנו לפני ימים אחדים בבוסטון, בה פרץ המרד, הובילו כל החיצים לעבר “המסלול ההיסטורי”, בו ניתן לראות – תוך הליכה של שעתיים-שלוש – את כל האתרים והמיבנים המפורסמים, הקשורים במרד. לחוף המיפרץ מראים את המקום בו השליכו המתיישבים האמריקאים את התה האנגלי המובחר – ישר לתוך הים.

לא רחוק מבוסטון נמצאת העיר סאלם, הזכורה בשל “ציד המכשפות” הנורא, שאף הונצח במחזהו של ארתור מילר. אך מסתבר שגם תושבי סאלם גאים מאוד בעברה של עירם. ומזמינים כל תייר המגיע למאסצ’וסטס לבקר בתערוכה המבוססת על יומנו של ד"ר ויליאם בנטליי, שחי בסאלם בסוף המאה השמונה-עשרה ובתחילת המאה התשע-עשרה. בנטליי תיאר ביומנו את חיי היום-יום בעיר, בפירוט כזה, המאפשר כיום לשחזר בדייקנות רבה אירועים שונים מאותם ימים (כולל, כמובן, ציד מכשפות, לכל פרטיו ודקדוקיו).

גם העיר פילאדלפיה מתגאה בייחוסה ההיסטורי. בצד “פעמון החירות”, הסדוק מעט, היא מציגה לראווה כל מה שעשוי לחזק את ייחוסה זה. למרבה האירוניה, דווקא בשנת ה-200 נתפרסמו נופיה היפים של פילאדלפיה לא בזכות “פעמון החירות”, אלא בזכות הגונג של זירת האיגרוף בסרט הפופולארי “רוקי”, שעלילתו מתרחשת בפילאדלפיה וגיבורו מתאמן לקראת קרב האיגרוף הגורלי תוך ריצה ברחובות פילאדלפיה וביצוע תרגילי התעמלות על מדרגות הרחבה ההיסטורית שבמרכז העיר.

בוואשינגטון, הבירה, המקסימה כתמיד ביופייה, ניתן לחוש באווירת המורשת ההיסטורית גם מבלי להיכנס למוזיאונים עצמם. גם בעיר זו נערכות כמה תערוכות מעניינות, העומדות בסימן הנוסטאלגיה. לקראת שנת המאתיים יזמו אנשי המכון הסמיתסוני רעיון מעניין: לשחזר את התערוכה החגיגית שנערכה בארה"ב לפני מאה שנה בדיוק לכבוד שנת המאה. למרבה המזל, הצליחו למצוא ולשחזר את מרבית המוצגים, שנכללו בתערוכת-המאה הנוסטאלגית ובתוכם צילומים עתיקים, מן הצילומים הראשונים בתולדות הצילום. וכך ניתן לבקר כיום בתערוכה נוסטאלגית – הנערכת לזכר תערוכה נוסטאלגית אחרת, מלפני מאה שנה בדיוק…

בסמוך לאותה תערוכה מתקיימת התערוכה “עם אחד”, המוצגת במוזיאון למדע ולטכנולוגיה שבמרכז וואשינגטון, לא הרחק מן “הבית הלבן”. שמה של התערוכה מעיד על תוכנה: ארצות-הברית מוצגת ככוּר היתוך, כארץ מהגרים, שבה הופכים בני עמים שונים לעם אחד, רב-תרבויות, לשונות וצבעים. שוב, כמו בתערוכות רבות אחרות, מוצגים צילומים, בובות, רהיטים ותלבושות אופייניים למהגרים האירים, היהודים, הגרמנים, האיטלקים, הסקנדינבים, המכסיקנים ועוד ועוד, בצד תשמישי קדושה מבית־כנסת יהודי מוצג צלב-עץ שרוף של אנשי ה"קו-קלוכס-קלאן", ולידו גלימתם המחודדת של אנשי הכת הגזענית. לא הרחק משם מסנוור את העין קיר של כתובות ניאון, מוארות בכל השפות – שלל שלטים, שנלקחו ממסעדות ומכבסות ניו-יורק. זה בצד זה מזהירים בצבעי כחול ואדום, שלטים באנגלית, איטלקית, סינית ואפילו בעברית. ולא רק “בשר כשר” אלא אפילו… “פלאפל”. מזכרת לגל נוסף של מהגרים יהודים, לא ממיזרח אירופה, אלא מן המיזרח הקרוב…

ואלנטינו וגרטה גארבו

אבל את ריגושי הנוסטאלגיה החזקים ביותר גורמות כמה פינות אחרות באותה תערוכה, המנציחות את חיי היום-יום באמריקה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. בפינה אחת של האולם שוחזרה כיתת בי"ס כפרי, על ספסלי העץ הקטנים, הלוח הישן, הדגל האמריקאי שעל הקיר וצילומי המחזורים שחלפו. סרט ההקלטה משמיע קטעים “קלאסיים” מספרי הלימוד של פעם, ואין כמעט צופה מבוגר שאינו נעצר לפני הספסלים הישנים הללו, מאזין לסרט ונאנח “אח, היו זמנים…”

ליד כיתת-הלימוד שוחזר צריף של קסרקטין צבאי לטירונים: המיטות הדו־קומתיות, תרמילי החאקי, השמיכות הצבאיות המקופלות. על הכתלים – ה"חתיכות" של שנות הארבעים: בטי גרייבל וחברותיה. גם כאן נעצר כמעט כל אב, כדי להתבונן בגעגועים במיטות הצבאיות, הזכורות לו מימי מלחמת העולם השניה, ימי קוריאה או וייטנאם, ולספר בגאווה לבנו הקטן על עברו הצבאי.

פינה אחרת מנציחה את אירועי הספורט הגדולים של המחצית הראשונה של המאה שלנו. במשך כחצי שעה מוקרן על המסך סרט תעודי, המורכב מעשרות קטעים של יומני ספורט, המחזירים לעינינו את כל הרגעים והאנשים הגדולים של הספורט האמריקאי: קרבות האיגרוף הגדולים של ג’ו לואיס; להטוטי ה"בייסבול" של בייב רות האגדי; מישחקים היסטוריים בכדורסל, רוגבי וטניס, ועוד ועוד. גם כאן עומדים צופים קשישים רבים, ועוקבים בלב הולם אחרי האירועים והאנשים, הזכורים להם כחוויות-ילדות. פה ושם אף ניתן להבחין בעיניים לחות מגעגועים. לא פעם מתחילים שני צופים, שעד לאותו רגע היו אלמונים זה לזה, בוויכוח סוער: מי היה גדול-הגדולים בין המתאגרפים או חובטי הכדור-בסיס? והאווירה מתחממת, כאילו מדובר בוויכוח ביציעי “בלומפלד” בין אוהדי מכבי והפועל ת"א; כאילו אין המדובר בקבוצות וספורטאים, שהציגו את רגעיהם היפים ביותר לפני חמישים שנה ויותר.

לקשישים שכבר שכחו את יומני הספורט נותנת התערוכה הוואשינגטונית אפשרות להתרפק בגעגועים על השירים, הנגנים והזמרים של הימים היפים ההם. בפינה אחרת מוקרן ללא הפסקה סרט אחר, מורכב מעשרות שקופיות וקטעי יומנים, המשחזר את הימים הגדולים של ברודוויי ושל עולם הזמר האמריקאי. כאן נאנחות הצופות הקשישות למראה וואלנטינו ובארימור, בעוד בעליהן כסופי השיער ממצמצים בעיניהם מול גרטה גארבו “האלוהית”. כאן מנגנים לואי ארמסטרונג ובני גודמן. כאן מוקרנות כרזות הפירסום של הקומדיות המוסיקאליות של שנות העשרים והשלושים, בעוד הרמקול משמיע קטעים קצרים מכל הלהיטים המוכרים. אוח, אוח, אוח… לשמוע – ולהתמוגג!

מי שרוצה לטעום מעט את טעם החיים בארצות הברית של וואשינגטון, ג’פרסון ובנג’מין פראנקלין, לא בין כתלי מוזיאון, אלא באוויר הצח, מוזמן לעיירה ויליאמסבורג – במרחק כשעתיים וחצי דרומית-מזרחית לוואשינגטון הבירה.

בדרך אפשר לסור ל"מאונט ורנון", אחוזת מגוריו של הנשיא וואשינגטון, הניצבת על גבעה מוריקה לחוף הנהר פוטומאק. וואשינגטון מצטייר בדימיונו של הילד האמריקאי כאדם ישר וצנוע, שאיננו משקר לעולם ואשר הדמוקרטיה והשוויון נר לרגליו. אבל הביקור בבית מגורין מוכיח, כי גם צניעות והסתפקות במועט הם מושגים יחסיים. ליד ביתו היפה של הנשיא הראשון ניצבים בתי המשרתים – בתי הטבחים, הסייסים, הגננים, הכובסות. אחוזתו המקסימה של וואשינגטון נראית כאחוזתו של בעל-מטעים עשיר, שנזקק לעבדים ושפחות. אבל האמריקאים, הנוהרים להר וורנון, סולחים לו, לג’ורג' וואשינגטון, ומתגאים בבית מגוריו ובגנים המוריקים, המקיפים אותו. אפילו מחקרים מפורטים שהתפרסמו כאן בשנים האחרונות, המנתחים באכזריות את “חשבון ההוצאות” של הנשיא הגדול ומגלים בו לא מעט “פגמים אסתטיים” לא הצליחו להעיב על הילת הקדושה, האופפת אותו.

מיצעד קולוניאלי אחרי השקיעה

בהר ורנון ניצב ביתו של ג’ורג' וואשינגטון, אבל בעיירה ויליאמסבורג נעשה ניסיון מעניין לשמר ולשחזר עיירה שלמה, על בתיה וסדנותיה כפי שעמדה בשנות העצמאות הראשונות. כדי לרכוש את עשרות הבניינים העתיקים, לשפצם ולהעמידם לרשות קהל המבקרים, נדרשו עשרות מיליוני דולארים. כמו במיקרים רבים, גם כאן נחלצה משפחת רוקפלר לעזרה, ותרמה מיליונים רבים לקרן מיוחדת, לשימור ולשיחזור העיירה ויליאמסבורג, אחת הערים המיוחסות ביותר בתולדות ארצות-הברית. מרבית המשפחות שגרו בבתים הישנים קיבלו פיצויים דשנים, ופינו את בתיהן. וכך, בית אחר בית, שופצו הבתים ורוהטו מחדש, ברוח תקופת הכרזת העצמאות, ונפתחו כמוזיאונים לקהל.

המבקר המגיע לוויליאמסבורג ליום או ליומיים מתבקש להשאיר את מכוניתו מחוץ לתחום העיירה, ולטייל בה ברגל, או בעזרת האוטובוס המיוחד. אם מזג האוויר מאיר לו פנים, יוכל לטייל במשך שעות ברחובות השקטים של העיירה, להתבונן בבתים הישנים, שנצבעו מחדש, ולבקר בסדנות הנגרים, הנפחים, הסנדלרים, הצורפים, מתקיני הפאות הנכריות, כורכי-הספרים, נופחי הזכוכית, אורגי השטיחים ושאר בעלי המלאכה, היושבים בתלבושות מסוגננות ועוסקים במלאכתם, תוך כדי מתן הסבר לתיירים על אופי עבודתם. כרכרות רתומות לסוסים מתנהלות לאטן ברחובות. וכל תייר יכול להיכנס גם לבית הנבחרים הישן, לארמון המושל, לבית הכלא, לבית המשפט, למחסן התחמושת או לאחד מבתי-המרזח והפונדקים הישנים, בהם התארחו בני דורם של וואשינגטון וג’פרסון. בין הבתים – נאות דשא רחבים, שדות מירעה, דחלילים, טחנת רוח… בקיצור: אווירה המזכירה מאוד את הסרטים המתקתקים על אמריקה של אז.

מבחינות מסויימות מזכיר הביקור בוויליאמסבורג את הביקור ב"דיסנילנד". גם שם יש להחנות את המכונית מחוץ ל"עיר", ולהיעזר באוטובוסים ובקרוניות המיוחדים. גם שם קונים פנקס עם כרטיסי כניסה לביתנים השונים. גם שם רואים רק תיירים, או עובדים לבושי מדים. אבל – בושה להודות! – עולמו המצועצע והממוסחר של אבי ה"מיקי-מאוז" מצא חן בעינינו יותר. נכון, “דיסנילנד” מתקתקת יותר, ונמצאת על גבול ה"קיטש". אבל העיירה הקולוניאלית המיניאטורית שבה, חביבה יותר מן העיירה האותנטית ויליאמסבורג, הגדולה ממנה פי מאה. יש משהו קר, לא-גמור בוויליאמסבורג, המשוחזרת. וכמעט מתחשק להציע למשפחת רוקפלר לשכור אחד מאמניו של דיסני המנוח, כדי להפוך את ויליאמסבורג לאטרקציה מרגשת יותר, ולעזאזל האותנטיות!

ובכל זאת, גם בוויליאמסבורג זכינו לחווייה מרגשת, שעה שעשרות הזבנים והמתלמדים בכל סדנות האומנים שבעיירה התרכזו עם שקיעה בכיכר המרכזית, כדי לשחזר מיצעד חיילים מימי המרד. לצלילי התופים והחלילים צעדו ה"חיילים" במדיהם הססגוניים, כשהם נושאים רובים ארוכים וישנים, שנלקחו ממחסן התחמושת הסמוך. לאחר שחלפו על פנינו במיצעד צבאי קולוניאלי הסתדרו בקבוצות ליד התותחים הישנים, הניצבים בלב הרחבה המדושאת, ולמרבה הפלא אף הצליחו לירות בהם כמה פגזים. התופים והחלילים המשיכו בנגינת שירי-לכת בני מאתיים, והשמש שקעה לאיטה על העיירה הקולוניאלית, שאין על גגותיה אף אנטנת טלוויזיה. לרגע נדמה היה לנו שאנו באמת בתקופה אחרת. וכמעט דימינו לשמוע את קול פרסות סוסיו של פול רוויר, המתקרב ומזהיר: “האנגלים מתקרבים! האנגלים מתקרבים!”

שיט מאכזב על המיסיסיפי

געגועים נוסטאלגיים אמיתיים הציפו אותנו כשהדרמנו והגענו לעיר ניו-אורלינס, שלגדות המיסיסיפי. עצם השם ניו-אורלינס, הציף את ליבנו בגל של חום. עוד מאותם ימי בהם קראנו את “תום סוייר” ו"האקלברי פין", או מתקופה מאוחרת יותר, בה שמענו וקראנו לראשונה על ימיה היפים של מוסיקת הג’אז בעיר שבשפך המיסיסיפי.

הביקור בניו-אורלינס ירגש גם את המבקר הישראלי. אם כי צפויות גם כמה וכמה אכזבות. ככל תייר המגיע לניו-אורלינס, מיהרנו לעלות על ספינת הקיטור, המתקשרת תמיד בדימיוננו לספריו של מארק טוויין, כדי לשוט על פני המיסיסיפי. היינו בטוחים כי מדובר בשיוט בסירת-גלגל קטנה, לצלילי תזמורת ג’אז כושית. אבל למרבה האכזבה מצאנו עצמנו על סיפונה של ספינת קיטור גדולה, שהובילה אותנו בפתח הנמל הגדול, ובמקום להאזין לצלילי ג’אז נאלצנו להאזין להסבריו המפורטים של הקברניט, שזיהה כל אניית-מיסחר העוגנת בנמל וציין מאין באה ומה היא מובילה. לג’אז לא היה זכר, ואף לפינות הרומאנטיות של המיסיסיפי לא הגענו. היה זה עוד סיור משעמם למדי בנמל גדול. חבל שמארק טוויין, שידע לכתוב ביומני המסעות שלו הערות עוקצניות על הארצות שבהן ביקר (בינהן גם בארץ-הקודש), לא טרח להזהירנו מפני “מלכודת התיירים” הזו.

אכזבה גדולה נכונה לנו כשהעפלנו למרומי הבניין הגבוה ביותר בניו־אורלינס, בנין ה"וורלד טרייד סנטר" (אחיהם הצעיר של שני התאומים הניו-יורקיים, ששברו את שיאו של ה"אמפייר סטייט בילדינג" כגבוה בבתי ניו-יורק). המראה מראש גורד השחקים, שלשפת המיסיסיפי היה מאכזב ביותר: בתי-חרושת, ארובות, כבישים סואנים, עשן. ניגוד גמור לניו-אורלינס שנצטיירה כל השנים בדימיוננו.

אבל כשהתחלנו לטייל ברגל ברחובותיה ובגניה של העיר – קיבלנו פיצוי על אכזבת השעתיים הראשונות. לפתע היינו מהלכים ברחובות שהזכירו ערים אירופאיות חביבות, ובתי-הקפה הצרפתיים שלשפת הנהר, בהם ניתן לטעום את עוגיות ה"בנייה" הפריכות, עוררו בנו געגועים לפאריס. הבתים הקטנים, המרפסות הציוריות, פנסי הרחוב – כל אלה שונים כל כך מן הנופים של ערים אמריקאיות אחרות. ברובע העשיר של העיר, בסמוך לקאמפוס של אוניברסיטת טוליין הידועה, נמצאים כמה מבתי המגורים היפים ביותר ביבשת. כולם מוקפים דשאים וגני ירק, וגדרות מעניינות (אחת הגדרות העשויות ממתכת שחורה, שזורה קלחי תירס ממתכת. לפי האגדה בנה אותה בעל הבית לכבוד אשתו, שבאה מאזורי גידול התירס, כדי לשכך את געגועיה הביתה). מחוץ לעיר נמצאים בתי ה"פלנטיישן" – אחוזות המגורים של בעלי-החוות, שצברו את הונם בימים היפים ההם, לפני ביטול העבדות.

האטרקציה: בתי-העלמין

כמו בכל עיר, גם כאן יש שכונות עשירות ומפוארות בצד ה"סלאמס", פרברי עוני, אשר מרבית תושביהם כושים. לואיזיאנה היא מדינה דרומית, וניו-אורלינס מתפארת גם במורשת הצרפתית שלה, המתבטאת לא רק בארכיטקטורה, אלא גם בניב הצרפתי המשובש בפי רבים מתושביה. מרבית התושבים הסובבים ברחובות הם כושים, והם חשים בעיר כבני בית. ליד הגה המוניות יושבות הרבה נשים כושיות. אחת מהן, אשה שמנה ותוססת, הציעה לקחתנו לסיור מודרך בבתי האחוזות המפוארים, בהם שימשו אבות אבותיה כעבדים.

אבל האטרקציה האמיתית של ניו־אורלינס קשורה דווקא ב… בתי-העלמין שלה. בגלל הגיאות והשיטפונות הרבים נטמנו בני העיר לא מתחת לפני האדמה, אלא מעליה, בתוך כוכים בחומת בית הקברות, או בתוך מיבני אבן ושיש, המזדקרים מעל לאדמה. וכדי שהגופות לא תחשפנה ותחלנה לצוף עם הזרם נהגו התושבים לקבור את מתיהם בגובה של שניים ושלושה מטרים מעל פני האדמה, מעל לפני המים. שלושת בתי-הקברות הישנים של העיר הם אחד האתרים הראשונים, אליהם מובלים התיירים. “אנחנו כבר לא ניקבר מעל לפני האדמה”, נאנח מדריך התיירים. אפילו כאן, בבית־העלמין, מורגשת נימה של נוסטאלגיה בדבריו…

הרובע המלהיב ביותר בניו-אורלינס הוא, כמובן, הרובע הבוהמי – רובע מועדוני הג’אז והמסעדות הססגנויות, השופע חיוניות לאחר שקיעת השמש. אמנם, חלק ניכר ממועדוני הג’אז הישנים והמוכרים הפך למועדוני סטריפטיז, ובעיקר מועדונים שבהם מופיעים גברים, המאופרים ולבושים כנשים. אבל נעים עדיין לעבור ברחובות הרובע ולהאזין לנגינת הג’אז, הבוקעת מכל פינה. החצוצרן אל הירט מנגן במועדונו שלו, וחבורת ה"פרזרביישן הול" – שביקרה בארץ לפני שנים אחדות, במסגרת הפסטיבאל הישראלי – מתכנסת מדי ערב בחדר לא גדול, מחניק וצפוף, ומנגנת שם במשך שעות לפני המאזינים הנלהבים, המשלמים דולאר אחד דמי כניסה ויושבים על הארץ, או על ספסלי העץ הנמוכים. בכניסה ל"פרזרביישן הול" תלויה גם כרזה גדולה בעברית, אותה הביאו הנגנים הכושים הוותיקים מן הפסטיבל הישראלי. “אמה המתוקה”, היא הפסנתרנית אמה בארט, אשר עמדה תמיד בראש הלהקה, איננה עוד. לזיכרה מוקדש תקליטה האחרון של הלהקה, הנושא את השם “אמה המתוקה”. אבל החצוצרן פרסי האמפרי ממלא כיום את מקומה כמנצח התזמורת, ולידו יושבים וילי, אחיו, מנגן הקלארנית, ושאר בני החבורה. המנגנים הישישים – “ג’ים הגדול”, “סיי” פראזיר ועמנואל סיילס – אינם מופיעים עוד. במקומם מנגנים מוסיקאים כושים וותיקים אחרים, ואליהם הצטרף נגן טרומבון צעיר, הלבן היחידי בצוות.

אווירה אמיתית במחיר סמלי

שני ערבים ממושכים בילינו שם. על הארץ, במועדון החם והדחוס של ה"פרזרביישן הול" מאזינים לנגינת הג’אז מחממת-הלב של השביעייה הוותיקה. היה משהו מוזר ומרגש בעצם התופעה: באמריקה זו, שהכל בה ממוסחר ומכוון לצבירת רווחים, ממשיכה תזמורת ג’אז כושית וותיקה להופיע בחדר קטן, חסר כיסאות ואיוורור, ולמכור כרטיסי כניסה במחיר דולאר אחד – כשליש ממחירו של כרטיס קולנוע. מי שרוצה, כי התזמורת תשמיע ווריאציות על שיר החביב עליו, צריך רק לבקש זאת מפרסי האמפרי, מנהל הלהקה, ולהשאיר דולאר או שניים בכובע הישן. הניצב לידו. אם רוצה אחד המאזינים, כי התזמורת תשמיע את “כשהקדושים צועדים בסך”, עליו להניח במיגבעת חמישה דולאר, ואז תיפצח התזמורת לא רק בנגינה, אלא אף בתהלוכה-זוטא נלהבת, הסוחפת עימה את הקהל הנרגש.

אין ספק בכך: אילו רצו פרסי וחבריו להעביר את הקונצרטים היומיים שלהם לאולם גדול ומרווח, המכיל אלפי מושבים, לגבות עשרה ועשרים דולאר עבור כרטיס – היו מצליחים למלא את האולם. אבל המנגנים הכושים הוותיקים, שכמה מהם כבר חגגו את יום הולדתם ה-70, מעדיפים להזיע בחדר החם וחסר האיוורור ולהמשיך במסורת הישנה, שהם כה גאים בה – לנגן ג’אז כמו בימים היפים ההם, באותו חדר הנושא את השם “פרזרביישן” ובמחיר סמלי ממש, המאפשר לכל שוחר ג’אז לשבת על הארץ ולהאזין לצלילים האהובים עליו.

ייתכן שהיינו נהנים יותר מן המוסיקה, אילו ישבנו באותם שני ערבים ארוכים במושבים נוחים ובאולם ממוזג-אוויר. אבל דווקא בחדר הדחוס והמיוזע הזה, היה משהו שנראה אמיתי ומשכנע יותר מכל השיחזורים הממוסחרים והנוחים. אין ספק, שמכל אירועי הנוסטאלגיה הסינטתית, בהם נוכחנו ועליהם שמענו בסיורנו הנוכחי בארה"ב – השעות שבילינו ב"פרזרביישן הול" היו היפות והמרגשות ביותר.

בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים החל הקולנוע הבריטי להציג הווי-חיים שונה לחלוטין מזה שהונצח בסרטים האנגלים קודם לכן. סרטים חדשים אלה, שרובם הוקרנו גם בארץ הוקרנו בפי המבקרים “סרטי כיור-המטבח”, והושוו לא-פעם לסרטים הניאוריאליסטים שיצרו דה-סיקה ורוסליני באיטליה אחרי מלחמת העולם השניה.

הסרטים, שעסקו בהווי חייהם של בני מעמד-הפועלים האנגלי (בעיקר בערי-השדה התעשייתיות), הביאו למסך קבוצה של שחקנים ושחקניות צעירים, שרובם נולדו וצמחו באותן ערים ובאותה סביבה חברתית: אלן בייטס (“הבט אחורה בזעם”), אלברט פיני (“מוצאי שבת ובוקר יום א'”), ריטה טאשינגהאם (“קורטוב של דבש”) ומאוחר יותר גם טום קורטני (“למען המולדת”), דייוויד וורנר (“מורגאן”) והאחיות וואנסה ולין רדגרייב (שצמחו אמנם בבית עשיר יותר, אך לפחות אחת מהן זוהתה בעיקר כ"ג’ורג’י גרל"). היה זה “גל חדש” של מחזאים, תסריטאים, במאים ושחקנים צעירים ומוכשרים, שניסו לתת ביטוי לבעיות היום-יום של שיכבה גדולה ורחבה של בני ארצם ובני גילם.

מאז חלפו כמעט עשרים שנה. למרבה הפלא, לא קמה מאז באנגליה קבוצה דומה של במאים ושחקנים צעירים, ולאחרונה קשה למצוא באנגליה סרט בריטי חדש וטוב, או לגלות במאי צעיר ומבטיח באמת. פרט לכוכב “התפוז המיכני”, ספק אם נתגלה בשנים האחרונות שחקן קולנוע בריטי צעיר, שזכה למידת ההצלחה או הפופולאריות לה זכו בשעתם אלן בייטס, אלברט פיני או ריטה טאשינגהאם.

ומה עלה בגורלם של “הצעירים הזועמים והמבטיחים” של סוף שנות החמישים רובם הגיעו בינתיים לגיל ארבעים. חלקם התעשרו ו"התמסדו". חלקם נשכחו מלב. ריטה טאשינגהאם מופיעה רק לעתים רחוקות על מסך הקולנוע. דייויד וורנר (שצילם לא-מכבר בארץ) סובל מבריאות לקויה, וגם הוא אינו מרבה להופיע. וואנסה רדגרייב ממשיכה לחולל מהומות ולהילחם במימסד, ובאותה שעה עצמה היא מופיעה בסרטי ראווה מטופשים, שבשורתם החברתית מפוקפקת ביותר. לין, אחותה, מופיעה עדיין פה ושם על הבמה ועל המסך, אבל גם היא מודה ש,,הימים הטובים" עברו, וספק אם ישובו עוד.

רק שלושה מן הבחורים שנתגלו לראשונה בסרטי “כיור-המטבח” של אז הצליחו לקיים את התקוות שתלו בהם ולשמור על מעמדם ועל רמתם עד היום: אלן בייטס, אלברט פיני וטום קורטני. שלשתם המשיכו להיראות בקביעות במשך כל השנים גם על בימת התיאטרון ה"רציני", גם על בימת התיאטרון המסחרי הקל וגם על מסכי הקולנוע. סוד הצלחתם נעוץ לא רק בכשרונותיהם, אלא גם בהחלטתם הנבונה להמשיך ולשלב כל העת אתגרים אמנותיים רציניים וקשים, שיש בהם לא פעם מן הסיכון, עם עבודה קלה ומכניסה יותר. שלשתם ידעו להתגבר על הפיתויים הכספיים שהיו כרוכים ב"מכירת נפשם לשטן", והעדיפו להתמודד גם עם תפקידים שקספיריים קשים וגם עם מחזות מקוריים חדשים. שילוב מפוכח זה של משחק בתיאטרון הטוב, בצד טובי השחקנים של אנגליה, עם “הגל הקל” איפשר להם להגשים את חלומותיהם האמנותיים, מבלי לוותר על כמה מתענוגות “סיר הבשר”. בסופו של דבר, גם אוליבייה, גילגוד, ריצ’ארדסון, גינס או רדגרייב אינם מתביישים להופיע בתפקידים קטנים בסרטי-קולנוע מפוקפקים, ואיש אינו רואה בכך משום פחיתות-כבוד, כל עוד הם שומרים על רמתם ב"תיאטרון הטוב".

כך ניתן לכל מי שמגיע בימים אלה ללונדון לראות את שלושת כוכבי-הקולנוע הצעירים של ימי נעורינו על הבמה: אלן בייטס מופיע, כזכור, במחזהו של סיימון גריי “עסוק ביותר”, שבויים בידי פינטר, ומגלם בו את דמותו של מו"ל ציניקן ומצליח כבן־ארבעים. טום קורטני מופיע על בימת ה"רויאל קורט" במחזהו החדש של אדוארד בונד, “השוטה”, בדמותו של ג’והן קלייר, משורר אנגלי בן מעמד-הפועלים, שחי בתחילת המאה התשע-עשרה. ואלברט פיני מופיע כהאמלט ב"נאשיונל תיאטר", בבימויו של פיטר הול.

המבקרים שיבחו, ובצדק, את הופעתו של אלן בייטס, ורובם אף בחרו במחזהו של גריי כ"מחזה החדש הטוב ביותר השנה". בה בשעה הסתייגו – ושוב, בצדק – ממחזהו החדש של בונד, ובמקצת אף מהופעתו של קורטני. לעיקר הפרסום והשבחים זכה אלברט פיני. אמנם, היו כמה מבקרים שהעזו לפקפק במהימנות הסופרלאטיבים שהעניקו עמיתיהם להצגה החדשה; אבל בעתונים ניתן היה לקרוא מחמאות כ"ההאמלט הטוב ביותר שראינו כאן מאז גילגוד". ואם נזכור שגילגוד קנה את עולמו כהאמלט לפני לא פחות מארבעים ושתיים שנה, ושאין כמעט שחקן בריטי רציני שלא גילם דמות זו על הקרשים – נבין מה רבה ההתלהבות מן ההצגה. אנשי הפרסומת מנסים להפוך את ההצגה ל"מאורע" התיאטרוני החשוב ביותר בלונדון השנה, ועם שמות כמו פיטר הול ואלברט פיני אין מלאכתם קשה. עובדה היא שההצגה הפכה לשיחת-היום עוד בטרם בכורה, וקשה להשיג כרטיסים לה גם בעונה זו, שאינה עוגת תיירות “בוערת”.

ראינו את ההצגה, וצר לנו לציין שהתאכזבנו. אמת: הבמה יפהפיה (עבודתו של התפאורן ג’והן ברי), וכמותה התלבושות ופעלולי-הקול. רוב השחקנים משמיעים את הטקסט המלא במשך ארבע שעות בהיגוי רהוט וברור, כמיטב המסורת האנגלית. כמה מהם (סוזאן פליטווד הצעירה כאופליה, ג'. דבלין הוותיק כקברן) אף מתבלטים לטובה במשחקם. לבמאי, פיטר הול, כמה המצאות יפות ומעניינות, בעיקר בכל הקשור להופעת רוח-האב על הבמה (בתפקיד אביו של האמלט מופיע אותו שחקן המעצב גם את אחיו של האב, קלאודיוס). אבל רק רגעים מעטים מתוך אותן ארבע שעות ארוכות ריגשו אותנו. לאורך כל ההצגה הרגשנו שאנו צופים בהצגה קלאסית של מחזה קלאסי בביצוע תיאטרון לאומי קלאסי, שבה לא הצליחו הבמאי או השחקנים לגלות לנו משהו חדש, מעניין ומפתיע באמת.

אלברט פיני מגלם דמות השונה לחלוטין מהאמלט השברירי, המעודן, החולמני והאריסטוקרטי, המצטיירת לא-פעם בדמיון. פיני נמוך-הקומה וחסון-הכתפיים, בעל הזקן הג’ינג’י והבלורית הפרועה, הוא גבר ארצי, נמרץ וקולני, כבן ארבעים. לא נעים לומר, אבל בהחלט ניכר כי מוצאו של השחקן ממעמד-הפועלים, ולא-פעם הוא נראה כמושבניק מכפר-יהושע ולא כנסיך מאלסינור. לרוב הוא יורה את דבריו בצרורות, ורק לעתים רחוקות מרצד בעיניו אותו זיק שובב ופקחי, הזכור לנו מסרטיו. אמת: זכותם של הבמאי והשחקן להראות לנו האמלט פעלתני וגברי, זועם ותקיף; אך גם בכך אין כבר מן החידוש. לפני כתריסר שנים ראינו על הבמה בתפקיד זה שחקן אנגלי נמוך-קומה ורחב-כתפיים אחר, ריצ’ארד ברטון שמו, שגילם תפקיד זה ביתר הצלחה על בימת ברודוויי, בבימוי של ג’והן גילגוד.

אחד הגורמים שפגמו לא-פעם בהנאתנו מן ההצגה היה גילם הגבוה של רוב השחקנים שעל הבמה. לא פעם היה נראה שפיטר הול ניצל הפעם את ההזדמנות להעסיק רבים מן הפנסיונרים הוותיקים של תיאטרונו. כמה משומרי-הארמון שלו לא היו מתקבלים אצלנו אפילו להג"א. גם גילה המתקדם של המלכה-האם, גרטרוד (אנג’לה לאנדסברי, המוכרת מן הקולנוע) ביטל מראש לא רק כל נסיון לפירוש פרוידיסטי של המחזה, לפיו חומד האמלט את משכבי-אביו, אלא גם העמיד בספק את נכונותו של המלך קלאודיוס להיכנס למיטת אחיו וגיסתו. נכון, מן הרמז על יוריק הליצן ניתן להבין שהאמלט הוא לפחות בן שלושים וחמש. אבל בימים שבהם מופיעים ילדים בני שתים-עשרה כרומיאו ויוליה, האם לא היה משום משב-רוח מרענן בהצגה שבה יהיו האמלט ואופליה בני שבע־עשרה, וקלאודיוס וגרטרוד המתקרבים לגיל ארבעים – במקום להראות שוב האמלט בן ארבעים וגרוטרוד, המתקרבת לגיל שבעים?

מתוך: “עונג שבת” 7 ימים – שבועון ידיעות אחרונות (ללא ציון תאריך)

עוד הצצה לעולם הסלנג ולמישחקי-הילדות. מעשה בשני ישישים אפריקנים, שהפתיעו חוקר בעל-שם עולמי; ומעשה בצעיר אשכנזי, בן ירושלים, שהפתיע מחלקה שלמה של גדנ"עים מבני תימן, בדברו ב"שפתם ההפוכה". מיהו אותו ברל’ה מיסתורי, שעליו שרים את השיר המופיע בכותרת? ואותו “רוזימבומבום”, שהסתתר בחולות המושבה רחובות וטרף נמלים?

לפני שבועות אחדים ביקר בישראל פרופסור וולף לסלאו, מגדולי החוקרים של הלשונות השמיות בדורנו. פרופ' לסלאו, המלמד גם לשון עברית באוניברסיטה של קליפורניה בלוס־אנג’לס, התמחה בעיקר בחקר הלשונות המדוברת באתיופיה, היא חבש. בצד המילונים וספרי-המדע הרבים שפירסם על הדיאלקטים השונים המדוברים בארץ זו, כינס והוציא לאור גם קבצים משעשעים של משלים, סיפורי-עם, פיתגמים ושירים, אותם ליקט בפינות שונות ונידחות של יבשת אפריקה.

כל עוד משל הקיסר היילה סילאסי באתיופיה, היה פרופ' לסלאו אורח רצוי בממלכתו, ולא פעם אף זכה לאותות הצטיינות מידי “אריה יהודה” על תרומתו לחקר לשונות אתיופיה ולהנצחתם. הוא אף עסק רבות בחקר חיי הפלאשים ומסורתם, וחינך דור של מלומדים צעירים, ילידי אתיופיה, שכמה מהם הגיעו למישרות רמות באוניברסיטה של אדיס-אבבה.

כשנפגשנו לא מכבר בירושלים – שם לימד פרופ' לסלאו הקיץ כמרצה-אורח ללשונות שמיות – שמעתי מפיו סיפור משעשע, הקשור באחד ממסעותיו הרבים לעמקי הג’ונגל האפריקני.

“בשנת 1947 הגעתי לאתיופיה במיוחד, כדי להתחקות אחרי דיא[….]¹ אבד מן העולם”, סיפר פרופ' לסלאו. “במקורות כתובים אירופיים מצאתי, כי מאה שנה קודם לכן קלטה אוזנם של כמה מהאירופים, שהגיעו לפינות רחוקות בארץ זו, שפה בילתי מוכרת. אולם כל הסימנים העידו על כך, ששפה זו חלפה מן העולם כבר לפני דור או שניים. אף-על-פי-כן החלטתי לחפש בכל פינות אתיופיה אחרי זקנים מבני אותו השבט, בתיקווה שאמצא עוד זקן או שניים, המדברים עדיין באותו דיאלקט”.

החקירות השונות שערך בעיר הבירה, אדיס-אבבה, העלו חרס. איש לא שמע או ידע על אותה לשון נשכחת. פרופ' לסלאו לא התייאש, ועשה את דרכו לעיר-מחוז קטנה, הסמוכה לאיזור שבו דוברה אותה לשון לפני כמאה שנה. הוא ניפגש עם מושל-המחוז, אך זה לא יכול היה לעזור לו. אולם כששמע אחד ממשרתיו של המושל מה מחפש החוקר, שבא מאמריקה, אמר:

“אצלנו בכפר, הנמצא עמוק-עמוק בתוך היער, חיים עדיין שני זקנים מופלגים, המדברים ביניהם במהירות רבה בשפה מוזרה, שאיש אינו יכול להבינה”.

נקל לשער כמה הקפיצו דברים אלה את החוקר הסקרן. המושל, שידע על קשריו הטובים של החוקר עם הקיסר בכבודו ובעצמו, מיהר להיענות לבקשתו, העמיד לרשותו את הג’יפ הישן שעמד בחצרו ואת משרתו, והשניים יצאו למסע-תלאות של שלושה ימים, שבסופו הגיעו לאותה פינה נידחת, בה נולד המשרת. שם ירדו מהג’יפ, ומיהרו אל הביקתה הקטנה, שבה גר אחד הזקנים. “לבי הלם כמו תופי הטאם-טאם”, חייך פרופ' לסלאו, כשסיפר על הרגע שבו ניצב בפתח הביקתה.

ואכן, צדק המשרת. הישיש, שמעולם לא יצא מן הכפר הזעיר, ישב ושוחח עם ישיש אחר במהירות רבה ובשפה מוזרה, שאותה לא שמע החוקר מעולם קודם לכן. בהתרגשות מיהר לשלוף את פינקסו ואת מכונת-ההקלטה שלו – כפרופסור היגינס ב"גבירתי הנאווה" – ולהקליט את שני הזקנים, שניכר היה כי הם מבינים היטב איש את דברי אחיו.

חלפו כמה דקות מסעירות, עד שגילה פרופסור לסלאו את האמת המרה:

שני הישישים לא שוחחו בניב נדיר, שנשכח מן העולם. הלשון המשונה, שאותה השמיעו, לא הייתה אלא “שפה הפוכה” – לשון-ילדים שבה הופכים את סדר-ההברות במלה, כדי שזר לא יוכל להבין את הנאמר. בני השבט לא תפשו את ה"פאטנט", ומשום כך לא הצליחו להבין מה אומרים שני הישישים. אבל לפרופסור לסלאו – שהכיר את הלשון, אותה “סירסו” שני הזקנים – לא נותר אלא להשלים עם העובדה המתסכלת, ששלושת ימי המסע המפרך ללב הג’ונגל – ולילות ההתרגשות שביניהם – היו לשווא.

“בסופו של דבר לא היה זה ביזבוז מוחלט”, הודה החוקר באזנינו בחיוך (רגב, הוא קרוב-מישפחה של הקומיקאית חנה לסלאו). “שני הישישים זכרו גם שירים ומשלים רבים שאותם השמיעו באוזנינו בלשון ,נורמאלית'. כשהחזרתי למושל את הג’יפ הרעוע, שמצבו הורע עוד יותר אחרי ששת ימי הנסיעה שלנו, יכולתי להודות לו בלב שלם בשם המדע ובשם חובבי הפולקלור האפריקני. מובן שהעתק מיכתבי, שהגיע לארמון הקיסר, לא הזיק לו כלל וכלל”.

סיפרתי לפרופ' לסלאו, כי “השפה ההפוכה” היתה מקובלת בקרב יהודי תימן עוד לפני דורות, וכי שמעתי אותה בילדותי מפי ילדי שכונת-שעריים ברחובות, שהשתמשו בה במהירות מפליאה, כ"לשון סתרים", שאינה מובנת למי שאינו מבני תימן. לפני חודשים אחדים הקדשתי שתי רשימות בעיתון זה ל"שפה ההפוכה" ול"שפת הבית" – שגם היא נתפרסמה ברחבי אירופה מפי זמר מבני-תימן, יזהר כהן (“מי המציא את שפת הבי’ת? ו”תימנים גזעיים", כאן 6.4.79, וכן 8.6.79). שאלתי את פרופ' לסלאו אם ניתקל גם בקרב שיבטי אפריקה ב"שפה", המזכירה את “שפת הבי’ת” שלנו, או את “שפת הרי’ש” או “שפת הזי’ן”, שאותה הנציח הסופר שלום מדינה, בן-תימן, בספרו “המשיח מתימן”.

“מובן שגם האפריקנים מכירים את ה’קונץ' הזה”, ענה. "הם אוהבים להשתעשע בו, ומכנים ‘שפה’ זו בשם ‘שפת הצפרים’. "אוהדי הזמרת הדרום-אפריקנית מרים מאקיבה זוכרים ודאי, גם את “שיר הקליק” המפורסם שלה, שבו ציקצקה בלשונה כציפור, כשהיא מנציחה מסורת עממית עתיקה.

האשכנזי שדיבר ב"שפה הפוכה"

הרשימה על “השפה ההפוכה” של בני-שעריים עוררה זיכרונות חמים ואחת, גם בקרב ידידי אמציה פורת, המספר והמתרגם המעולה, שזיכה אותנו במיכתב המפורט והמשעשע הבא, הניתן כאן ככתבו וכלשונו:

כשהיינו כבני תשע או עשר – כותב אמציה – בא לרחובנו, רחוב רש"י בירושלים, ילד אחד והתארח כמה ימים אצל מישפחה אחת, שיחק איתנו ברחוב ג’ולים ומור ואלאם־סלאם (או אלאם-בולי), לימד אותנו את עקרונות “פשה פהוכה” = שפה הפוכה), וחזר לו לרחובות.

ארבעה היינו ונדלקנו לרעיון: ברוך חקלאי, היום איש חשוב במישרד העבודה; שמשון פילמן, היום איש-עסקים בוונצואלה; אברהם פורמן, המכונה “אבא’לה”, איש להקת הנח"ל לפנים והיום מהנדס (ותמיד היה אחי בן אמי ואבי), ואנוכי, עבדך כותב הדברים האלה.

כדרכם של ילדים משוגעים לדבר, הגענו בתוך כמה חודשים לשליטה וירטואוזית ב"פשה פהוכה", עד שיכולנו לדבר בביטחה על כל דבר שבעולם במעמד הורנו בלי שיבינו אותנו – עד שהתחילו גם הם מבינים מעט. עוד שניים ניסו להצטרף למועדון: יצחק רגר, המכונה “איז’ו”, היום עוזרו של דולצ’ין ומועמד להיות מנהל הבונדס" בארצות-הברית, וחיים מילר, היום מירון, איש בית-זית שעל-יד ירושלים; אבל הם לא הגיעו לשליטה גמורה בשפה.

ברבות הימים לא זכרנו את הילד שלימד אותנו את השפה, ונשכחהו.

עברו שנים, ואני כבן עשרים ואחת, אך זה השתחררתי מצה"ל, מדריך גדנ"ע במשטרת גבעת-אולגה, בימי עקיבא עצמון ז"ל, איש האקליפטוסים ותזמורת-הגדנ"ע, והנה אומרים לי: “לך ונסה להשתלט על מחלקה פרועה של פירחחים מרחובות. כמה מדריכים כבר ניסו להשתלט עליהם ושברו את הראש. נראה איך תצליח אתה”.

ירדתי לי בפיק־בירכיים ובחלחלת מותניים מגבעת המשטרה אל מגרש המיסדרים והספורט שלדרומה, ואני רואה את המחלקה עומדת לה בשורות טרופות ופרועות ומחכה למדריך החדש, כולה צעקות ושיחות קולניות ובדיחות ותיגרות-ידיים. וכשראו אותי יורד אליהם הקבילו את פני בקולות מיצהלה פרועים, ואני מוסיף לרדת אליהם ובלבי חושך. לא נעים לבחור בן עשרים ואחת להיווכח לדעת שאיבד את מנהיגותו לנוכח כנופיית פירחחים.

נעשה עמי חסד, ופיתאום שככה ההמולה לרגע קל, ואני שומע פסוק אחד ויחיד:

“נִהֵה אַבּ נָלוּ דוֹע דֶחָא”

(= הנה בא לנו עוד אחד!).

האמת היא שברגע הראשון לא תפסתי שאני שומע “פשה פהוכה” כי בימים ההם רגיל הייתי כל-כך לדבר “פשה פהוכה” עם אחי אברהם, המכונה “אבא’לה”, שנדרשו לי כמה וכמה שניות בשביל לתפוש ולהשתומם: מניין זה לחברה האלה “פשה פהוכה”? ופיתאום, בבת-אחת, זכרתי את הילד ההוא מרחובות ונקשרו כל הקשרים.

כללו של דבר, אני עומד לפני המחלקה המתפרעת, עד שגברה עליהם סקרנותם לשמוע איך ה"דוע דחא" (עוד אחד) הזה מנסה להתחיל את דרכו אתם, וכשהשתתקו לבסוף לרגע, פתחתי ואמרתי להם בזה הלשון:

“מִי תָאֶם בּוֹשְׁחִיא אֶשׁ־תָאֵם תִּרְמְכּוּ תוֹאִי אֶבּ-פָשָׂה פָהוּכָה, זָא נָאִי צוֹרֵה אֶשׁ־תָאֵם דִעְתוֹ אֶשׁ־נָאִי דוֹלַנְתִי אֶבּ-מַעֲרִיש, אֶוֹ-אֶשׁ־אוֹל שָׁעוּ תוֹאִי אֶבּ־צֶבְּעָא לֶתְמוֹא, זָא יִמ אֶשׁ־בוֹחֵשׁ אֶשׁ-אוה מָחָךְ לָדוֹג אֶשׁ־חִיֵק תֶא הַחֲפָצִים לֶשׁוֹ אֶו כִיֵל תַּהֵיבָּה!”

ומפרש אמציה: אם (אל"ף חרוקה נעשית לפעמים סתם יו"ד ב"פשה פהוכה") אתם (כינויי-הגוף ונטיות הפועל נשארים אינסטינקטיבית בדרך כלל עם הסופיות שלהם במקומם – בכלל, ההיפוך אינו עיקבי ומדוייק, לפי סדר האותיות, והרבה תלוי איך מתרגלות קבוצות שונות לדבר ביניהן; אבל מי שרגיל ב"פשה פהוכה" מוחו עובד במהירות אלקטרונית לשחזר כל שיבוש לצורתו התקינה) חושבים שאתם (אותיות השימוש, כגון ש, ב, ו וכד' מתחלפות בתוכן עם הניקוד שלהן: אש, אב, או – אבל יש קבוצות שאצלן זה שונה) תמכרו אותי בשפה הפוכה, אז אני רוצה שאתם תדעו (מובן שבשפה הפוכה אין הופכים את הצורה ה"אינטליגנטית" – “תדעו” בצירה – אלא “תדעו” בחיריק) שאני נולדתי בשעריים, ושלא עשו אותי באצבע אתמול, אז מי שחושב שהוא חכם גדול שיקח את החפצים (מלה “גבוהה” כמו “חפצים” יש שאינסטיקטיבית אין הופכים אותה, אלא משאירים אותה “בעברית”, כמו מלים עבריות באידיש ובלאדינו ובערבית-יהודית) שלו וילך ‘ילך’, בחיריק מתחת ליו"ד) הביתה".

אין צריך לומר שפעולת הדברים היתה מהממת, ובשבוע הימים שהייתי מדריך שלהם נעשינו ידידים טובים ולא היו לי כל קשיים אתם, ולא נשאר לשולחיי אלא להתפעל מן המנהיג הכאריזמטי מבטן ומלידה, שהשתלט על החבר’ה האלה וקנה את ליבם. כשנפרדנו סיפרתי להם כמובן שלא נולדתי בשעריים, אלא בירושלים.

זמן לא רב אח"כ, ממשיך אמציה במיכתבו, נסעתי מסיבוב בילו אל רחובות. ישבתי על המושבים האמצעיים של המונית, והנה פנתה האשה שישבה על-יד הנהג אל איש אחד, כנראה בעלה, שישב על המושב האחורי, ואמרה לו:

“נֵת תֶא הַפֶכֶּס!”

ושוב לא תפשתי שאני שומע “פשה פהוכה” ומאחר שהתקשתה להגיע אליו פניתי ואמרתי לו בטיבעיות גמורה:

“נֵת יִל תֶא הַפֶכֶּס אֶו-נָאִי יִנֵת אַל”.

(כלומר: תן לי את הכסף ואני אתן – יתן! - לה).

נפלה דממה משונה במונית, ואני רואה שהכל לוטשים אלי עיניים נדהמות, עד שתפשתי שדיברתי “פשה פהוכה” ושהתופעה באמת משונה, שאחד שאינו תימני מדבר שפה זו במונית שכל יושביה, לרבות הנהג, תימנים גיזעיים, סחתי להם את כל המעשה שסיפרתי לך, וכל הדרך עברה בשיחה נעימה ב"פשה פהוכה" ובצחוק.

כשנתיים אחר הדברים האלה – מוסיף אמציה – פגשתי על שפת-הים באשקלון את עוזי ארנן, היום פרופסור ללשון עברית בירושלים, וסיפרתי לו את כל זה, והוא התלהב מאוד ואמר שצריך לחקור את השפה הזאת, אבל איני יודע אם נעשה משהו בענין.

היום אולי הייתי מתקשה מעט לדבר “פשה פהוכה” בשטף, כי שנים רבות לא דיברתי – מסיים אמציה את מיכתבו – אבל מובטחני שאם אשג כמה ימים בשעריים יתחדש הכל.

עד כאן – מיכתבו של אמציה פורת, שהובא במלואו. הבאנו גם את שמות הילדים הירושלמים, שלמדו לדבר ב"פשה פהוכה", וזאת בעיקר כדי שיידעו אחינו התימנים מי הם אותם אשכנזים – וביניהם פקידים בכירים – שאותם קשה למכור בשפה זו. ועתה אולי באמת יימצא, סוף-סוף, סטודנט או חוקר לשון, עגה ופולקלור, שינציח “פשה פהוכה” זו, לפני שתחלוף גם היא מן העולם?

“לשון-הגנבים” של כתריאליבקה

כדי שלא יתקבל, חלילה, הרושם, ש"שפת הבי’ת" וה"שפה ההפוכה" הן בגדר מונופול של בני תימן ואתיופיה, נצטט גם ממיכתב מפורט אחר שקיבלנו, בו כותב לנו חיים כץ מתל-אביב: "אני הייתי מסתייג מקביעתך, כאילו יזהר כהן הפיץ את ‘שפת הבית’ באירופה. אני יודע לבטח שבווינה היתה קיימת בילדותי שפת ה’דלת', ובצרפת השתמשו ומשתמשים עד היום הילדים בשפת ה’גימל' וה’דלת' " (וכבר הזכרנו באותה רשימה את ‘שפת הריש’, הנהוגה בפי ילדי-פולין).

אשר ל"שפה ההפוכה" – גם היא מצוייה בין אחינו האשכנזים, ואפילו בכתריאליבקה האגדית של שלום-עליכם, שעלילותיה זכו ללבוש עברי מפרי עטו של י.ד. ברקוביץ. בכרך ‘כתריאלים’, בסיפור החותם כרך משעשע זה, “שודדיה של כתריאלבקה” (החדשה), מספר שלום עליכם כיצד חזר לפנות בוקר לחדר האכסנדיה הכתריאלית שלו – אחרי לילה של דליקות – והופתע למצוא שם “שלושה בני-אדם משונים, פנים לא ידועים לי, סובבים אנה ואנה ונר דולק בידם.” מסתבר שהיו אלה “שודדיה של כתריאליבקה”, שנהגו לשוחח ביניהם ב"לשון־גזלנים" פרטית משלהם, המזכירה את “השפה ההפוכה” המוכרת לנו:

"תראהו כסין, יתרחף נמשתו (הראהו סכין, ותרחף נשמתו)", קורא יהודי גבוה וצרוד־קול בלשון משונה אל האדמוני בעל היבלת הכחולה.

…שמשהו בסיכיו (משמשהו בכיסיו)", אומר לו הגבוה והצרוד בלשונם המסורסת.

"כסף", אני אומר, "אתם רוצים? מידי אתם אומרים לקחת כסף? מנין לי כסף? אלוהים שמרני מכסף".

"ארום לו, כי הוא מקשר (אמור לו, כי הוא משקר)", קורא הגבוה והצרוד בסירוס־לשון.

וכך ממשיך ברקוביץ ומביא את דבריהם של שלושת השודדים הכתריאלים ב"לשון הגנבים" שלהם:

"למה אתם ניבצים כלוגמי-עץ? יארסו לו את דייו ואת גרליו?"

"שמשמהו בעשון שלו!"

ורק אחרי שהם מגלים שקורבנם קבצן כמותם, מכריז הגבוה והצרוד שבחבורה:

"יחזהו חדש². אניוב הוא כמונו!"

“הדש” הוא, כמובן, “השד” בהיפוך אותיות. ומסתבר שקדם לו, לגזלן הכתריאלי הרחום, סופר עברי אחר, שהשתמש באותו להטוט-לשון עוד לפני כ-900 שנה. היה זה הסופר יוסף אבן-זבארה, שחי בספרד במאה ה-12 וחיבר את “ספר שעשועים”, הכתוב בסיגנון המקאמה. גיבור הספר, הוא יוסף הרופא, פוגש לפתע יצור תימהוני ששמו “עינן הנטש בן ארנן הדש”, המפתה אותו ללכת בעקבותיו. רק מאוחר יותר הוא מגלה, כי עינן בן ארנן הציג את עצמו בפניו ב"שפה הפוכה": “הנטש” אינו אלא “השטן” בחילוף-אותיות, ו"הדש" אינו אלא “השד”, ממש כמו בסיפורים על הגזלנים מכתריאליבקה החדשה (“עינן הנטש” ו"ארנן הדש" צצו ושבו בשנים האחרונות במדור “דג הדיו” בכתב-העת,עכשיו', והם משמשים כשם־עט, שמאחוריו מסתתר אחד מחשובי החוקרים והמורים לספרות עברית בימינו!).

להטוטי הלשון, המופיעים ב"שפה ההפוכה", מצויים גם בהרבה השבעות ולחשים, שנועדו להבריח רוחות ושדים, אשר ל"שפת הגנבים" – זו מופיעה גם באידילייה של טשרניחובסקי, “הכף השבורה”; אולם שם נוקטים האסירים ב"לשון רמזים", ולא ב"שפה ההפוכה" של כתריאלבקה.

הדב היוצא מתוך השבלול

הזכרנו את “שפת הבי’ת” ואת שכונת-שעריים שליד רחובות. כיוון שכך, נזכיר עוד מושג אחד, הפותח באות בי’ת, וגם הוא קשור בפולקלור של ילדי ארץ-ישראל, אך מופיע בפי ילדי רחובות בצורה שונה מזו, שבה הושמע במקומות אחרים בארץ.

כוונתנו לשיר, המופיע בספרו של אורי סלע, “ילדות קלה”, הלא הוא: “ברל’ה, ברלה, צא החוצה!”

כשהופיע ספר זה, שזכה להצלחה בקרב הצברים, שנולדו בארץ משנות השלושים ואילך, כתב המשורר איתמר יעוז-קסט, יליד הונגריה, רשימה בשם “על איבוד צופן הילדות”, ובה הצביע על התגובה השונה, המתעוררת למקרא הספר בקרב ילידי-הארץ מזה, וילידי ארצות אחרות מזה:

זהו ספר המהווה אוסף של שירי-ילדים, שירי-עם ושירי-רחוב – כתב יעוז-קסט. בשביל ציבור רחב של הורים צעירים הינו מן הסתם אחד הספרים המשעשעים, שכן הוא מעורר בהם נוסטאלגיה לימי ילדותם, מעלה בהם זיכרונות של גירסא דינקותא מארץ-ישראל המנדאטורית, או מראשית שנותיה של המדינה. – – – אך בשביל אותו הדור שאני נימנה עמו זהו כנראה אחד הספרים המכאיבים והפרובלמאטיים ביותר, שכל-כולו עומד בסימן של “זר לא יבין זאת”…

לדוגמה מביא בעל-המאמר דווקא את השיר הקטן "ברל’ה ברל’ה, מצטט אותו, ומוסיף:

לכאורה, הכל מובן. אלא ששיר-ילדים קטן זה, שבו משביעים את השבלול – בשבילי הוא מחוסר “נוף”, מחוסר “טעמים וריחות”. ליתר דיוק – למקרא שיר זה, צף ועולה ומזדמזם בי שיר-ילדים קטן בלשון אחרת, בלשון־אמי, שגם הוא משמש כאמצעי השבעה לשבלולים, משהו המקביל לשיר הארץ-ישראלי; אלא שהוא גורר עימו “טעמים וריחות” ו"נוף" שלא מכאן (‘עתון 77’, גל' 8־9, 1978, עמ' 13).

ואכן, מצויים בו, בשיר ה"צברי" אל השבלול, או החלזון, יסודות “גלותיים” מובהקים, המעידים על מוצאו המיזרח־אירופי. קודם כל, צמד השמות ברל ושמרל. ושנית, אותו “גיי ארויס!” ומי בכלל היה אותו “ברל’ה”, שעל שמו נקראו השבלולים?

את התשובה לכך ניתן למצוא במאמר “שירי-עם יהודיים מגליציה”, שפרסמו האחים דב ומאיר נוי בספר ‘מחקרי המרכז לחקר הפולקלור’ לפני כשבע שנים (כרך ב). בעמ' 222 מובא שיר קצר, בן ארבע שורות, ביידיש, שאותו שמעו העורכים בגליציה עוד בילדותם. וכך שרו שם הילדים לשבלול:

פערלמוטער, פערלמוטער,

צייג אוירס די הערנער.

ווען דו וועסט קינדער געבוירן

וועט זיין גוטע קערנער.

(התיבה “פרלמוטר”, שפירושה “אם-הפנינה”, רומזת, כמובן, לתוכנו של הצדף, או של קונכית-החלזון).

בהערותיהם מביאים העורכים עוד שני נוסחים, שבהם מכונה השבלול בשמות אחרים. בנוסח האחד פונים הילדים אל השבלול בשם המחורז “פאולע-ראולע, פאורלע-ראולע” (שם שמקורו אוקראיני). ולצידו הם מביאים נוסח פולני, שגם בו מצוי חרוז פנימי בשורת הפתיחה: “מישו-קישו / וויסטאוו ראזשקי” (ותרגומו: דובי דובי, הוצא קרניים. / אתן לך פרוטה לכיסנים, סע לשמיים!). ובנוסח אחר בפולנית, שתוכנו זהה כימעט:

שְׁלִימַק, שְׁלִימַק וִיסְטַב רוֹגִי

דַמְצִ’י גְרוֹשָׁה, נָא פְּיֶרוֹגִי!

מתחת לנוסחים הללו מביא מאיר נוי שתי נוסחאות עבריות, השגורות בפי ילדי הארץ, וכן את התווים של השיר הארץ-ישראלי, המוכר לבני דורי.

מדוע כונו השבלולים הארץ-ישראלים בשם ברל’ה"? נראה שזהו גילגול מאוחר של “מיש” הפולני. “מיש” פירושו “דובי”. וכזהו בדיוק פירוש לשם “בר’ל”. גם ה"גיי ארויס" שבנוסח ה"צברי" מזכיר, כמובן, את הנוסחים ביידיש.

עד כאן טוב ויפה. אלא שכאן אנו חוזרים למושבה רחובות, מושבת ילדותי.

* *

אם אינני טועה, לא שרנו לך, ברל’ה, ברחובות (אם כי ‘בית-ברל’ היה מוכר כ"היכל התרבות" של מועצת הפועלים המקומית). ילדי שכונתי לא שרו לשבלול, אלא ליצור אחר – לזחל של הארינמל, שהיה מסתתר בתחתית גומות דמויות-משפך בתוך החול הרך, ואורב שם בסתר לנמלים האומללות, שהיו נופלות לתוך המשפך חלק־הדפנות. בכל פעם שנמלה כזאת נתגלגלה לתוך מלכודת-המשפך היה זחל הארינמל מתגלה וטורף אותה בהנאה (מאוחר יותר היה הזחל הופך לחרק כנפיים מרושתות, שהיה מעופף בעיקר סביב בריכות-הפרדסים של המושבה).

בכל פעם שצצו מלכודות-העפר הקטנות בחול, היו ילדים חסרי-לב תופשים נמלים חפות מפשע, ומשליכים אותן לתוך משפך-החול, כשהם מצפים לראות איך יגיח זחל הארינמל מתוך החול ויטרוף את קורבנו. וכדי להזכיר לו את תפקידו היו שרים באוזניו את שיר הפיתוי הסאדיסטי הבא:

רוֹזִימְבּוֹמְבּוֹם, רוֹזִימְבּוֹמְבּוֹם

צֵא הַ-חוּ-צָה!

מי היה אותו “רוזימבומבום” מיסתורי, שעל שמו נקראו ברחובות זחלי הארינמל? – לא נדע. ההיה זה סירוס של השם “רוזנבאום” (מה יש? “פרלמוטר” ו"ברל’ה" מותרים, ו"רוזנבאום" אסור?). ואולי היה זה שיבוש של שם אחר, שגם הוא הגיע לחולות המושבה משירי-הילדים האנונימיים של אוקראינה, גליציה, צרפת או תימן?

נשמח לשמוע מן הקוראים, אם גם במקומות אחרים נהגו הילדים לשיר “שירי-בתאבון” לזחלי הארינמל. ואם גם אצלם זכה אותו “רוזימבומבום” לכבוד הבלתי־רגיל, שבו זכה במושבה רחובות?

מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות (ללא ציון תאריך)

למעלה מעשרים מאמרים על יצירתו של מ.י. ברדיצ’בסקי ראו אור בארץ אשתקד. רובם עסקו בסיפוריו, ובעיקר בסיפורים שהופיעו על סף המאה (“מחניים”, “מעבר לנהר” וכד'). בין הכותבים והמרצים (בסדר א"ב): י. אבן, ד. אלמגור, ע. בן-גריון, ד. בן-נחום, י. בקון, א. ברתנא, מ. גלבוע, פ. גינוסר, ד. כגן, ל. לנדאו, ד. מירון, ע. עוז, ד. עומר וא. קומם. רשימה אחת הוקדשה גם ליצירתו ביידיש (י. גור-אריה).

ומה מתרחש בימים אלה? מהם הספרים והמחקרים על מי"ב, הנמצאים כרגע – לפי מיטב ידיעתנו – תחת מכבש הדפוס?

בראש ובראשונה, מיבחר מתוך חיבוריו העבריים של מי"ב, בעריכתו של עמנואל בן-גוריון, עמוד לראות אור בקרוב בתמיכת קרן ישראל מץ מארה"ב. ספר זה יהיה מיועד גם לתלמידי העברית בארה"ב. המבוא הביוגרפי, שנכתב בידי העורך, כבר ראה אור בגליון תשרי תש"ם של “בצרון” (המשכו יבוא בגליון הבא).

מיבחר מתוך כתביו של מי"ב ביידיש: “כתבים פון א וייטן קרוב (מיבחר)”, עומד להופיע בקרוב בירושלים בעריכתו של פרופ' שמואל ורסס. כתביו היידיים של מי"ב הופיעו בעבר בכמה מהדורות, ומיבחר מתוכם אף ראה אור בתרגומו העברי של מ. ז. וולפובסקי (בשם “כתבים של קרוב רחוק”). כמה קטעים תורגמו גם בידי רחל בן-גוריון ואחרים. עתה עומד להופיע מיבחר ביידיש עם מבוא והערות.

כך עומד לצאת לאור השנה בהוצאת אינזל בגרמניה מיבחר מתוך “אגדות היהודים” למי"ב. כידוע, יצאו כרכי “אגדות היהודים” ו"באר יהודה" על-ידי הוצאה זו בגרמניה המערבית והמזרחית גם-יחד. הצלחתם עודדה את ההוצאה להכין מיבחר מתוך הכרך העבה של “אגדות היהודים”, ומעניין אם גם הוא יזכה להוצאה במקביל בלייפציג שבגרמניה המזרחית.

ספר אחר, הנמצא כרגע תחת מכבש-הדפוס, הוא ספר ביבליוגראפי, שנועד לשמש כספר-עזר לכל העוסקים בחקר יצירתו של מי"ב. הספר, “נחלת מי”ב", שנערך בידי כותב שורות אלה וד"ר שמואל פישמן מארה"ב, כולל יותר מאלפיים ערכים: כל חיבוריו וספריו של מי"ב, שראו אור-דפוס בעברית ובלשונות אחרות; וכל הספרים והמאמרים על יצירתו של מי"ב, שראו אור עד כה. ביסודו של הספר עמדו הרשימות הביבליוגראפיות, שהתקינו שני העורכים לפני כתריסר שנים לצורכיהם הם, בשעה שכתבו את עבודות-הדוקטור שלהם על מי"ב באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג’לס, בהדרכתו של פרופ' א. בנד. לפני כתשע שנים נתפרסמה טיוטה ראשונה של ביבליוגאפיה זו בשיכפול על-ידי מכון כ"ץ שליד אוניברסיטת ת"א. מאז נתרחבה הרשימה פי כמה וכמה, והיא משתרעת היום על פני ספר שלם, ומקיפה גם כחצי-תריסר מפתחות-עזר שונים. אשתקד הותקנה הביבליוגראפיה סופית (בעזרתו של יוסף גולדשלגר), ונמסרה לדפוס על-ידי “מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות” של מישרד החינוך והתרבות ומכון כ"ץ. לדברי מר גד רוזנבלט, התחייבה הוצאת-הספרים להוציא את הספר לאור תוך ששה חודשים, ולא נותר לכולנו אלא לקוות, שסוף-סוף תראה הביבליוגראפיה אור ותמלא את התכלית שלשמה נאספה במשך תקופה של כתריסר שנים.

באיחור של שלושים שנה

ספר נוסף, שגם הוא עומד להופיע תוך חודשים ספורים, הוא ספרו של עמנואל בן-גריון, “רשות היחיד”, ובו רשימות שכתב???¹ מוכן לדפוס עוד בשנות הארבעים, אולם רק עתה נתאפשרה הוצאתו לאור, בעזרתה של קרן מץ מארה"ב. כידוע הופיע לפני שנתיים בשיכפול קובץ מסות על מי"ב, “הדורות והיחיד”. ספר נוסף, “בודד במערבו”, ובו מסות על מי"ב, שנכתבו בעיקר בעשר השנים האחרונות, מצוי בכתובים אצל מר בן-גריון, והוא מקווה שיוכל להוציא גם אותו לאור בשנה שנתיים הקרובות. בין הספרים, הנמצאים עתה בדפוס, נמנה גם את “ספר פנואלי”, מאסף בעריכתה של פרופ' נורית גוברין, המוקדש כולו לבקורת הספרות ויוצא לאור על-ידי אוניברסיטת תל-אביב. בספר נכללים שני מאמרים, הקשורים ביצירתו המוקדמת של מי"ב: רשימתו של כותב שורות אלה על רשימות הביקורת בענייני ספרות, שאותן פרסם מי"ב הצעיר ב-4 השנים הראשונות לפעילותו הספרותית (1886–1890), ומאמרו של ע. בן-גריון על הזיקה שבין לודביג יעקובובסקי (“ורטר היהודי”) ליצירת מי"ב ול"מחניים".

שנתון חדש

ברשימתנו הקודמת הזכרנו כי בשבועות הקרובים עומד להופיע הגליון הראשון של “גנזי מיכה-יוסף”, ביולטין שנתי שיוקדש ליצירתו של מי"ב. בגליון זה, היוצא לאור בסיועה של מחלקת התרבות של עיריית חולון, מצוי מאמר ארוך של יוסף אורן, “תחילת ההתכתבות בין אחד-העם למי”ב" התכתבות שהובילה לפולמוס הספרותי הגדול, שהסעיר דור שלם. כן מצויים בגליון הראשון שני קטעים של מי"ב, שטרם ראו אור דפוס: הקדמה גנוזה ל"חיי משה", ונוסח מקביל לפתיחת הסיפור “פרה אדומה”. בגליון גם שני מכתבים של ד. בן-גוריון אל מי"ב; מכתביו היידיים של מי"ב, העומד לצאת לאור בקרוב, ורשימות של שלושה מחברי הוועדה המדעית שליד “גנזי מיכה-יוסף”, המתקינים עתה לדפוס ספרים הקשורים במי"ב: ד"ר צפורה כגן, שהכינה מהדורה ביקרותית של הרומאן “מרים” (תוך שימוש בנוסח נוסף של החלק השלישי של הספר); ד"ר יוסף אבן, העוסק בחקר יומניו הספרותיים של מי"ב, שנכתבו בגרמנית, ומכין מיבחר מתורגם של אפוריזמים מתוך היומנים הללו; וכותב שורות אלה, המכין לדפוס מיבחר מתוך יצירותיו של “בר-בי-רב” (זה שם-העט, שבו השתמש לא פעם מי"ב הצעיר) – 120 הסיפורים והמאמרים, שאותה כתב מי"ב בשלוש השנים הראשונות לפעילותו הספרותית, ושאותם לא כלל בספריו המאוחרים.

החוברת החדשה תישלח לכל דורש. כל המעוניינים מתבקשים לכתוב ל"גנזי מיכה יוסף", רח' חנה סנש 3, חולון.

נזכיר עוד קובץ הרצאות ומאמרים על מי"ב, שהוכן באוניברסיטת חיפה בעיקבות יום-עיון על יצירתו של מי"ב, שנערך שם לפני שנים אחדות, אך עד כה לא נמצא מימון שיאפשר את הוצאתו לאור (בקובץ הרצאות של פרופ' דן מירון, ד"ר צפורה כגן, הסופר יורם קניוק, המשורר זרובבל גלעד ועוד). וכן עבודת-דוקטור על “משבר המטפיסיקה בהיסטוריה היהודית בגבול המאות ה-19 וה-20, כפי שנשתקף ביצירת מי”ב", הנכתבת עתה באוניברסיטת ת"א על-ידי צפרירה דין, בהדרכת פרופ' א. טל (ראה “ידיעון האיגוד העולמי למדעי-היהדות” מאשתקד). בחוג לספרות עברית באותה אוניברסיטה תקדיש השנה פרופ' נורית גוברין סמסטר אחד לנושא: “היסוד הביוגראפי וגילגולו ביצירה ספרותית”, (עפ"י יצירתו של מי"ב).

מאמרה של פרופ' גוברין, " ‘תוכחה’ מגולה' “, הדן בסיפורו של מי”ב, “בית תבנה” ובמוטיב ה"תוכחה" בסיפורים עבריים אחרים (של אריאל-ארולוף, ד. בארון וע. המנחם), עומד לראות אור בחוברת הקרובה של “ידע-עם”.

לא נותר אלא לקוות, שכל הספרים המאמרים הנמצאים כרגע בדפוס אכן יראו אור בהקדם ויתרמו לחדירתה של יצירת[…]²

שתי מסגרות נפרדות שהופיעו במאמר:

נוסח חדש של “פרה אדומה”

הפתעה מיוחדת-במינה זומנה לפני זמן-מה למר עמנואל בן-גוריון, בנו של מ. י. ברדיצ’בסקי, בעת ביקור בבית ידידים בירושלים. בין הנוכחים שם היה אורח מארה"ב, ד"ר אברהם קארפ, שתחביבו – איסוף כתבי-יד עבריים. כששמע האורח שבחדר נמצא גם בנו של מי"ב, בישר לו בגאווה, כי בידיו נוסח של הסיפור “פרה אדומה”, בכתב-ידו של המחבר, השונה מן הנוסח המופיע בכרך כל סיפוריו של מי"ב. לדבריו, רכש את כתב-היד בחנות קטנה בניו-יורק, שבה נמכרים ספרים עבריים ישנים.

ד"ר קארפ מסר לידיו של מר בן-גריון צילום של כתב-היד שברשותו. ואכן, מסתבר שפתיחת הסיפור שונה מזו המופיעה בכל כתבי מי"ב. יתכן שמי"ב שלח בשעתו את הסיפור לעורך אחד העתונים העבריים בארה"ב, ואחרי שהסיפור לא נתקבל שם לדפוס – חזר וכתבו בנוסח שונה ושלחו לעורך “היום” הווורשאי, שם נדפס בשנת תרס"ו.

הנוסח הבלתי-מוכר של פתיחת הסיפור “פרה אדומה”נכלל בחוברת הראשונה של “גנזי מיכה יוסף”, ביוליטין ארכיון מי"ב, העומדת לצאת לאור בקרוב.

פעולה מהירה

ברשימתנו “צולמה ה’גניזה' של מ. י. ברדיצ’בסקי”, סיפרנו כי בעזרתה של “קרן תל אביב לספרות ולאמנות” צולמו מאה מיקרו-פישים, ובהם כעשרת-אלפים תעודות מתוך ארכיון “גנזי מיכה יוסף”. הוספנו שם, כי לארכיון עצמו אין עדיין מכונת-מקרן, שבעזרתה ניתן לקרוא את ה"פישים" הללו.

יומיים בלבד לאחר הופעת הרשימה במוסף זה התקשרה הנהלת הקרן עם מר עמנואל בן-גריון, והודיעה לו על החלטתה לתרום את המכשיר הדרוש לארכיונו של מי"ב. ואכן, תוך ימים אחדים הגיעה לארכיון “גנזי מיכה יוסף” בחולון מכונת-מקרן מיוחדת, שבעזרתה ניתן יהיה לעיין ברבבת הצילומים המוזערים (עותקים נוספים של הצילומים הללו נמצאים, כפי שנמסר, בבית-הספרים הלאומי בירושלים, במכון כ"ץ שליד אוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת חיפה).

לדמותו של אוריאל דוידובסקי ב"בחורף" וב"מסביב לנקודה" לברנר

ידיעות אחרונות, תרבות ספרות אמנות, 17.9.1982

אחת הדמויות המרתקות והמסקרנות ביותר ביצירתו המוקדמת של ברנר היא זו של אוריאל דוידובסקי, המופיעה בשני סיפוריו הגדולים הראשונים של ברנר “בחורף” (תרס"ב; נדפס תרס"ג-תרס"ד) ו"מסביב לנקודה" (תרס"ד). אותו מתבודד נזירי פסימי, גבוה משכמו ומעלה מכל בני החבורה, הנמשכים אל חדרו הקודר אף שהם חשים במחיצתו מבוכה ואפילו פחד.

הוא הנוטע בגיבורים הכמו-אוטוביוגראפיים הירהורים טורדים על מוות ועל התאבדות. בסופו של דבר, הם נחלצים, אמנם, מ"המעשה ההוא"; אך “אותו האיש” מוצא בקירבו את העוז להסיק את המסקנה הבלתי-נמנעת מהלוך-המחשבה הפסימי, שבו הוא מחזיק. הוא “בא לאחת האכסניות בבוקר, שכר לו חדר מיוחד ונסגר שם ולא יצא כל היום. וכשקרעו את המנעול, והנה הצעיר סמוך על הדרגש, ראשו סמוך בין שתי זרועותיו” (“מסביב לנקודה”, כל כתבי ברנר, תשט"ז, כרך א', 102). לא בתער או בחלף קיפד את חייו, אלא ברעל, ודמותו וזכר מעשהו מוסיפים לרדוף את הגיבור הכמו-אוטוביוגראפי: “מי זה האיש ההולך על ידו? מדוע הוא מסתכל בו כך? הוא מבקש לקחת את נפשו, לבלי היות לו עוד שורש וענף?”

“עינים שחורות מביעות תוגה”

עוד לפני ששים שנה הצביע הלל צייטלין, מידידיו הקרובים של ברנר בהומל, בתקופה שעל-אודותיה נכתבו הספורים שהזכרנו, על האיש, שעל-פיו עיצב ברנר את דמותו של דוידובסקי. במאמריו “ערכים וזכרונות” (“התקופה”, כרך יד-טו) ו"מילואים לזכרונות" (נדפס ב"צוקונפט") סיפר צייטלין על הדמות הבולטת בחוג האינטלקטואלים היהודים הצעירים באותה עיר: “על שנינו (כלומר: על ברנר ועל צייטלין – ד.א.) השפיעה בעיקר הפסימיות של שלום סנדר באום”, כתב, בקבעו: “אוריאל דוידובסקי אינו אלא שלום סנדר באום הנזכר”. את הפרק הרביעי של מאמרו הכתיר צייטלין בכותרת: “פגישה וידידות – אוריאל דוידובסקי”. שם תיאר בהרחבה את דמותו של באום: “בחור גבה-קומה, זקוף, בעל תווי פנים דקים וסריוזיים מאד, שפתיים סגורות תמיד, פנים שחרחרים, שערותיו שחורות, עיניים שחורות מביעות תוגה גדולה, שתמיד הן מושפלות ומורמות”, וכד'. בחוגו של ש. ס. באום היה ברנר מרגיש את עצמו בלתי חופשי", הוסיף צייטלין, בספרו כיצד נמשכו הוא וברנר שוב ושוב אל חדרו של “הנזיר הגדול”. כמעט כל הפרטים שהוא מביא על-אודות באום חופפים את אלה הקשורים בדמות של דוידובסקי, כפי שהיא מצטיירת בסיפורי ברנר.

באום איבד את עצמו לדעת בסתיו תרס"ג, כשנה לפני הופעת הסיפור “מסביב לנקודה”. לדעת צייטלין, "ברנר נשאר תחת השפעתו כמעט רוב ימי חייו.¹

“כולם חכמים הם רק לשאול”

דמותו של באום-דוידובסקי, ויחסם של ברנר-פייארמן-אברמזון אליה, עשויים לפרנס מחקר רחב-יריעה (אפילו “דרש השמות” בסיפורים מעורר ענין). הפעם נסתפק רק בכמה הערות וציוני-דרך, המצביעים על כמה מן הכיוונים, שאליהם יכול מחקר מסוג זה לפנות.

רוב הגיבורים הצעירים בסיפורים הללו של ברנר תאבי קריאה בספרים. לא כן דוידובסקי: “בהיותו בן שמונה עשרה, כבר ידע את שופנהויאר” – סופר, שכתביו הפסימיים שבו את ליבם של צעירי הדור, כפי שיעידו גם מאמריהם של ברדיצ’בסקי הצעיר ושל ידידו, ירחמיאל שקפניוק, מתחילת שנות התשעים. מאוחר יותר קרא דוידובסקי, לדברי המספר, גם את כתביהם של רבים אחרים, וביניהם קאנט והגל. אולם בתקופה שבה מתרחשים ארועי “מסביב לנקודה” “כמעט שלא קרא כלל. הוא כבר צלל במימיהם האדירים (של הספרים) ונוכח, כי כולם חכמים הם רק לשאול, ולשאול הלא הוא עצמו יודע יותר מהם” (עמ' 72). שני הספרים היחידים, המונחים “מכוסי-אבק” על שולחנו, הם “כרך הטרגדיות” של שקספיר ו"כה אמר צרתוסטרה" של ניטשה" (עמ' 65).

השפעת ספרו של ניטשה על הצעיר היהודי גבה-הקומה, בעל “תואר פני הודי קדמון”, בולטת ביותר. בעצבו את דמות של דוידובסקי נזקק ברנר שוב ושוב ל"צרתוסטרה" – שתורגם, כידוע, לעברית בידי פרישמן, ופורסם בעתונו “רשפים” בשנת תרס"ט – ובמקומות רבים בסיפורים ניתן לגלות פראפראזות על פסוקיו של ניטשה, או בתמונות, המושפעות מאותו ספר שירי על “הנזיר המתבודד”, איש “הדממה החרישית”, “השוקד על שקיעתו, ולבו נוגש בו עד אבדנו”… אותו “האדם העליון”, אשר “עמוקה נשמתו גם בפצעיה”.

“אין בוטחים במתבודדים”

זרתוסטרא עלה להתבודד בהרים, כדי להימלט מפני בני-האדם, “זבובי השוק, האספסוף”. דוידובסקי עזב את בית אביו, האב אשר “מראהו בשעת דיבורו היה דומה מאד לזה של זבוב לח, המתדפק על קרקעיתה של צנצנת מלאה נוזלים עכורים. וכשהיה אברמזון מתבונן אל זבוב מוליד זה ואל כל האויר שהוא מזמזם את זמזומו, ונזכר בנשר היחיד והיפה – אוריאל – מולדת אלה” היה מתקנא ב"נשר" על יכולתו² להינתק מקן-הזבובים שבו נולד ולגור “לבדו לבדו”.³

ניטשה מציין, כי “אין בני האדם בוטחים במתבודדים”: “בשמעם את צעדינו, והיו להם הקולות בודדים עד מאד ברחובות. והיה כמשפט שכבם על משכבם בלילות, וכשמעם קול צעדי איש – לפני עלות השחר – אז ישאלו את לבם: לאן הולך הגנב”.

דוידובסקי המתבודד מחזיק בחדרו “מטה-ערמון עבה ומלא חרולים”, שבו הוא “מקשקש על הרצפה מדי צאתו”. ובעל-הבית שלו, המאזין בלילות לקולות אלה, “חרד חרדה היסטרית מפני אותו קשקוש”.

זרתוסטרא של ניטשה אומר על עצמו: “שוקטת נפשי בקרבי. ואולם הם חושבים עלי אשר קר אנכי, ואנכי לץ אשר יליץ נוראות”. ואילו אברמזון וחבריו נמשכים “לבוא אל איש ההיתולים דוידובסקי ולשמוע את סרקאזמיו הקצרים”.

דוגמאות אחרות לעשרות עשויות להצביע על כך, שברנר עיצב את דמותו של דוידובסקי כדמות אדם, הרואה עצמו כ"זרתוסטרא העברי". “עתה קלותי, עתה אעוף. עתה אביט אל מתחת לי. עתה אלוהים מרקד על פי”, אומר זרתוסטרא. דוידובסקי הוא “נפש, אשר כל רגע לה הוא לחיי עולם”. ואילו סנדר באום ציטט במכתבו האחרון לידידיו, לפני התאבדותו, את דברי ברונו: “אני פולח את השחקים ונישא אל האין-סוף”.

גם ביחסו לנשים מזכיר דוידובסקי לא פעם את גיבור ספרו של ניטשה (ומורכבת מערכת-היחסים דוידובסקי-חווה-אברמזון בסיפור); אבל אף נושא זה ראוי לעיון נפרד.

“אותו האיש” ו"ההוא גברא"

יתכן שבדמותו של דוידובסקי ניתן למצוא גם הדים לדמויות היסטוריות וספרותיות אחרות, שהיו מוכרות היטב לברנר ולבני תקופתו. כעשר שנים אחרי כתיבת “בחורף” תירגם ברנר לעברית את “החטא ועונשו” לדוסטוייבסקי, שגיבורו, ראסקולניקוב, מאמץ את התיאוריה לפיה “בני האדם נחלקים לשני סוגים… לאדם המצוי… ולאלה היוצאים מן הכלל”. מסקרנים יותר האיזכורים הרבים, שבהם מצביע ברנר על אפיו ה"לא-יהודי" של דוידובסקי, הגבוה משכמו ומעלה “מכל היהודים”. שוב ושוב הוא מכנה אותו “אותו האיש”, ובמכתבו לידידו, ז.י. אנכי, שנכתב אחרי מות באום, הוא מגלה את רצונו לכתוב על-אודות “באם” סיפור, שייקרא “ההוא גברא”. גם “אותו האיש” הנוצרי, שאת כינויו שאל ברנר, ולא במיקרה, מצא את מותו בדרך שהיתה מעין התאבדות-מרצון. וגם סוגייה סבוכה זו של מוטיבים נוצריים בסיפורי ברדיצ’בסקי, ברנר ובני דורם ראוייה, כמובן, למחקר רחב יותר.

אולם נראה כי בשעה שברנר כתב את הנוסח הראשון והשני של “מסביב לנקודה” – הנוסח הראשון אבד, כמוהו כנוסח הראשון של “בחורף” – עמדה ללא ספק לנגד עיניו גם דמות היסטורית אחרת, שגורלה היה דומה לזה של שלום סנדר באום, ויתכן שזיקתה לדמותו של דוידובסקי ב"מסביב לנקודה" גדולה מכפי⁴ ששיערו החוקרים עד כה – דמותו של אוטו ויינינגר.

“אני רוצח את עצמי…”

בספרו האוטוביוגראפי, “הראשונים כבני אדם”. מספר י.ד. ברקוביץ על אחת מ"מסיבות יום חמישי" בביתו של י.ל. פרץ בוורשה:

“בזכרוני נחרת ערב אחד, עת נסבה השיחה על אוטו ויינינגר, יהודי גרמני צעיר, עילוי פילוסופי, שפירסם אז את ספרו “מין ואופי”, שבו חרץ משפט קשה על שני עמים גם יחד – על עם-היהודים ועל עם-הנשים, ותיכף לזה איבד את עצמו לדעת. ויינינגר נעשה מתוך כך סנסאציה של השעה. ספרו תורגם מיד גם לרוסית, ובקרב הנוער של האינטליגנציה היהודית ברוסיה לא נמצאו אז בחור ובתולה, שלא קראו את הספר הזה, או לא שמעו את שמו” (כרך ב' של כל כתביו, תשי"ט, עמ' כ"א).⁵

ברשימתו על ברנר ועל באום, כותב צייטלין על זה, האחרון: “על היהודים בכלל היתה דעתו קרובה לאותה הדעה שהובעה שנים אחדות אחרי מותו של באום על ידי אוטו ויינינגר…” ומוסיף: “באום היה קיצוני מויינינגר”.

ברנר הכיר את ספרו של ויינינגר (ראה במפתח השמות בסוף כרך ג' של כל כתביו, עמ' 509).

זכרונו של צייטלין בגד בו, כנראה, בנקודה אחת. ויינינגר לא פירסם את דבריו “שנים אחדות אחרי מותו של באום”. בליל 4 באוקטובר 1903 נמלט ויינינגר – שהתנצר ביום שבו זכה בתואר ‘דוקטור’ – מבית הוריו, שכר לו חדר בבית-מלון ושם איבד את עצמו לדעת – ממש כאוריאל דוידובסקי ב"מסביב לנקודה". “אני רוצח את עצמי, כדי שלא אהיה מוכרח לרצוח את הזולת”, כתב.

מכתבו של ברנר לידידו ז.י. אנכי, אחרי התאבדותו של באום, נכתב ב-10 באוגוסט, 1903, כלומר: ויינינגר⁶ התאבד חודשיים, ואולי יותר, אחרי התאבדותו של באום. יתכן אפילו שבאום הספיק לקלוט את הדי הסערה החדשה, הקשורה ב"מין ואופי".

שמות ברנר, באום וויינינגר מופיעים בספרו של ניסן טורוב, “בעיות ההתאבדות” (תשי"ג), שם מוקדשים להם פרקים נרחבים.⁷

באום וויינינגר התאבדו בסתיו של אותה שנה עצמה, 1903, ובהפרש של חודשים מעטים זה מזה. באותה שנה עצמה החל ברנר בכתיבת הנוסח הראשון של “מסביב לנקודה”, וקשה להניח שבשעה שכתב את סיפורו לא חיו בזיכרונו שני מעשי-ההתאבדות המרעישים של שני הצעירים היהודים הללו, שהיתה קירבה כה גדולה בין דעותיהם.

“מחר אני יוצא מזה!”

ההטפה להתאבדות מופיעה גם בכתביהם של כמה מן הסופרים, שהיו חביבים על דוידובסקי. בכרך הטרגדיות של שקספיר, שהיה מונח על שולחנו, מצוי בין השאר מונולוג ההתלבטות המוכר כל-כך של המלט, הפותח במלים: “להיות או…”. ובכתבי שופנהאור, ניטשה או דוסטוייבסקי מצויים דברים חד-משמעיים יותר בזכות האיבוד-העצמי-לדעת.

“אם החיים מבחילים הם – רשאי אתה להסתלק מהם”, כתב שופנהאור. וניטשה ב"זרתוסטרא" קרא: “תהי תורתכם: קום והמת את נפשך אתה והתגנב מזה בעצמך. מותו במועד הנכון! לימדו למות! מהלל אנכי את מותי בשלחי ידי בנפשי. כי יבוא לי זה יען אשר חפצתי אנכי.” ואילו ב"שדים" לדוסטוייבסקי – ספר הנזכר במאמרו של ברנר, “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים”, בשם “הרוחות הרעות” – תולה סטאברוגין את עצמו בחשבו: “כל המעיז לשלוח יד בנפשו – אלוהים הוא!”

גם הספרות העברית של אותם דורות משופעת בדמויות של מתאבדים, או של אנשים שדעתם נטרפה עליהם. במיקרים רבים נראו שתי הדרכים הללו כשתי דרכי-המיפלט היחידות, שנותרו בפני הגיבורים הקרועים בנפשם, או בפני היוצרים, שעיצבו את דמויותיהם. וכך כותב גם ברנר בסיום הסיפור “בחורף”:

בתורתי נמצא פסוק כזה: “ראה, הנה לפניך דרכיים: האחת על כרחך והשניה לרצונך – יציאה מדעת ומיתה בידי עצמך. ובחרת במוות!”

אולם האני-המספר, המעיד על עצמו שהוא “אי-גיבור”, מוסיף מיד: “ואני, מה רחוק אני מן הצעד הזה!” ובמכתב, הגלוי לדוידובסקי, המופיע מיד אחר כך, הוא כותב: “ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים! – – – מה לי ול’חלפי שחיטה'? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק.” והוא חותם את המכתב במלים: “מחר אני יוצא מזה”.

ובדומה לזה, בדבריו אל אוריאל ב"מסביב לנקודה": “אוריאל, איני יכול למות! עתה נוכחתי! אויה לי… אין צורך למות… גדולה היא חידת החיים. גדולה מחידת המוות”.

“למות אין חפץ כלל”

ד"ר יוסף אבן המנוח, בספרו “אמנות הסיפור של י. ח. ברנר” (תשל"ז), הקדיש בפרק “עולמם של סיפורי ברנר” מקום מיוחד לנושאים הקשורים בבדידותו של הגיבור הברנרי, ולמוטיבים כמו המחלה, המוות, ההתאבדות, טירוף-הדעת, “הפתרון החיובי” ועוד, המופיעים ביצירתו. שם הוא הצביע גם על מקומות אחרים ביצירת ברנר, שבהם ניצב הגיבור בפני הברירה: התאבדות, או טירוף? (עמ' 58, והערות בעמ' 243–242). יצחק בקון, בספור “הצעיר הבודד בסיפורת העברית” (תשל"ח), מנתח את “המעמד על הגשר” שבסיפור “מסביב לנקודה” – התמונה שבה נדמה שהגיבור עומד לאבד את עצמו לדעת – ומצביע על סיטואציות דומות בסיפורי ברנר וביצירות עבריות אחרות בנות התקופה. הגיבור ה"אי-גיבורי" של ברנר אינו מוכן, בסופו של דבר, לקפד את חייו, במו ידיו, והוא מצליח להשתחרר ברגע האחרון מהשפעתו ההרסנית של דוידובסקי. ולפני כשנה התפרסם במוסף זה מאמרו של יוסף אורן, “לבטי התאבדות אחת”, על סיפורו של ברנר, “לא כלום” (11.9.81)⁸.

בהקשר זה מעניין לצטט שניים ממכתביו של ברנר אל י.ז. אנכי, הקשורים בדמותו של “באם”, הוא באום. במכתבו הראשון, שנשלח בסוף שנת 1902, הוא כותב: “אדריסתו של באם אינה ידועה לי. ולולא זאת, יש רגעים שאני חפץ לכתוב לו מאד”. וכאן בא מיד “עיקר שכחתי”, הנשמע כקטע הלקוח מאחד המכתבים שבסיפוריו:

למות אין חפץ כלל. ודאי מפני שהחי חפץ לחיות – רצון עיוור – ואולם לי נדמה שאצלי הדבר כך הוא: ככה סבלתי, ככה עוניתי, יסורי כאלה וסוף הסופות חושך נצחי – אפס נצחי. כאילו לא הייתי… נורא הדבר! אמנם, הלא סוף כל סוף איך שיהיה, יהיה כדבר הזה… ובכל זאת… הא-הא-הא (השחוק הזה איננו טבעי).

ובמכתב נוסף לאנכי, שנכתב חודשים מספר אחר-כך, ב-10 באוגוסט 1903, אחרי התאבדותו של באום, ניכרת דווקא אופטימיות, ואפילו מעין תחושה של הקלה:

מצב רוחי לא ברע. ויש בתוכי אנרגיה ואהבת החיים וגם, במובן ידוע, מחשבות חיוביות (במוחי יש תוכן לסיפור “ההוא גברא”). ובכל זאת, כפי הנראה לא אכתוב כלום (כרך ג', כל כתבי ברנר).

זמן קצר אחר-כך החל ברנר בכל-זאת לכתוב את “מסביב לנקודה”. בסיפור זה הוא מתאר את השפעתו הרבה של דוידובסקי (מעין מלאך-המוות, “אותו הנסתר מעבר לחלון”) על אברמזון, הגיבור: “אוריאל! אתה הולך ממני. לך-לך! לכה! מסתמא צריך אתה ללכת, ולא אהיה לשטן על דרכך. ואולם לבי מתמזמז, מתמזמז. נשמתך⁹ מרחפת מסביבי כציפור. לא מת. הכל שלך” (ע' 101).

מעשהו האחרון של ברנר

האומנם הצליח ברנר-אברמזון “לצאת מזה”, ולהשתחרר כליל מצילה המאיים של “אותה ציפור”, “אותו האיש”, “אותו הניסתר”?

לדברי צייטלין, שכבר צוטטו, “ברנר נשאר תחת השפעתו (של באום) כמעט רוב ימי חייו”. לדברי הפסיכולוג ניסן טורוב, מחבר “בעיות ההתאבדות”, נמשכה השפעה זו ממש עד לרגעיו האחרונים של ברנר, ובעטייה חזר בעיצומם של הפרעות אל הבית הבודד באבו-כביר, שבו מצא את מותו. במאמרו על ברנר ב"ספר ברנר" (בעריכת מ. קושניר) לא הזכיר טורוב תיאוריה זו; אולם ב"בעיות ההתאבדות" הוא רואה במעשהו האחרון של ברנר “התאבדות סבילית” (פאסיבית). וכך הוא אומר:

ברנר הצליח על סמך חוויותיו הפרטיות – לתאר בבהירות יתירה גם את עינויי הנפש של הרהורי התאבדות נאמנים. גם כשאין הם גוררים אחריהם את מעשה ההתאבדות, הניכסף והמפיל-אימה (ההדגשות במקור – ד.א.¹⁰).

וידוע הדבר, כי קיומו הארצי של בעל “מסביב לנקודה” ו"שכול וכשלון" נגמר בהפקרת חייו בשעת סכנה ודאית, אשר יכול היה להימלט ממנה; ובכך התבטא איבוד עצמי לדעת בצורת “שב ואל תעשה” (עמ' 400)

מובן שאין הכרח לקבל תיאוריה בלתי-שיגרתית זו ללא עירעור. אך אין ספק שהיא מסקרנת ומאירה באור נוסף לא רק את מעשהו האחרון של ברנר, אלא גם את הקשר בין חייו של היוצר לבין הדמויות והחיבורים הבדיוניים, שיצאו מתחת עטו.

לזכרו של יעקב (“יואל”) עמרמי, אוהב ספר ואוהב אמת

שתי הרשימות הראשונות בסידרה זו, שהופיעו בגיליונות 17 ו־18 של “קשר” עסקו, כזכור, ב"טוראים" – אם להשתמש בחידודו־חידושו של יונתן רטוש; כלומר, בבעלי טס"מ (טורים סאטיריים מחורזים) בעתונות העברית. הרשימה הראשונה עסקה ב"טורים שקדמו ל’טור השביעי' “; ובעצם, לא רק ל”טור השביעי" אלא גם לטס"מים הראשונים של אלתרמן, שהופיעו בשנת 1934.

הרשימה השנייה עסקה בטס"מים שהופיעו בעתונות העברית בשנים בהן פירסם בעל “מגש הכסף” את טוריו, ובאלה שהופיעו ומופיעים גם אחרי פטירתו, עד ימינו אלה. בסוף אותה רשימה הבטחנו להביא בגיליון זה רשימה ביבליוגרפית של כל ה"טוראים" המוכרים לנו, שפירסמו טורים אקטואליים מחורזים בעתונות העברית מאז תחילת שנות ה־30.

ד"ר וייצמן (יושב בחלקה האחורי של המכונית) באחד מביקוריו בארץ, במהלכם הגיע גם למושב נהלל

לשמחתנו, הגיעו אלינו אחרי הופעת הרשימה השנייה כמה מכתבים, שסייעו בידינו להשלים ולתקן פרטים שנכללו ברשימות שכבר הופיעו, או שנעדרו מהן. ואנו מודים בזה ליעקב אורלנד, רפי אילן, אהרן אמיר, בתיה מארכיון “גנזים”, שלמה סנה, יואל עמרמי ומרדכי שלו על עזרתם האדיבה. בזכותם, נוכל להקדים לרשימה הביבליוגרפית השלמות המתייחסות לכמה מהנושאים המסקרנים ביותר שבהם עסקנו בפרק הקודם.

אחת השאלות ששאלנו ושניתן להן עתה מענה היתה: מי היה מחבר הטס"מ על ביקורו של חיים וייצמן בנהלל, שנתפרסם בחתימת “מ. כרפס” ב"דואר היום", ב־1931, עוד בטרם החל אלתרמן בכתיבתו האקטואלית? לטור זה הקדשנו דיון מיוחד בפתח הפרק הקודם בסידרה, ואף רשימה ב"עתון 77" אשתקד (“הלך נשיא לנהלל”); וזאת, כיוון שמצאנו במבנהו, בסגנונו ואף באופי הפרוזודי שלו סממנים המזכירים מאוד כמה מהשירים הקלסיים של “הטור השביעי” האלתרמני, שנכתבו שנים מספר אחר כך. ניסינו אפילו לבדוק את האפשרות שאלתרמן עצמו הוא שכתב את הטור הזה – אפשרות, שלא נראתה סבירה, מסיבות כרונולוגיות־גיאוגרפיות.

והנה, נפתרה התעלומה, בזכותה של בתיה מארכיון “גנזים”, שגילתה כי “מ. כרפס” היה אחד משמות העט של עמנואל הרוסי: הפזמונאי ובעל החרוזים קל העט, איש “המטאטא”, שתרם ללהקה כמעט את כל פזמוניה (כולל המנונה ו"המחזמר הארץ ישראלי הראשון" – “המנון לתוצרת הארץ”), עד שתפש אלתרמן את מקומו.

כפי שכבר רמזנו, נכתבו פזמוניו וטוריו הראשונים של אלתרמן במתכונת הפזמונים והטס"מים העבריים שקדמו לו. את עמנואל הרומי, בן המאה הארבע עשרה, למד להוקיר שנים רבות אחר כך, ואף הזכירו באהבה באחד משירי “עיר היונה”. אך אין ספק שבעת ביקוריו בארץ בתקופת לימודיו בצרפת, ועם שובו משם, הכיר אלתרמן הצעיר גם את פזמוניו וחרוזיו של עמנואל הרוסי, יליד אוקראינה. עם שובו ארצה עבד אלתרמן, כזכור, זמן מה ב"דואר היום", וייתכן שנתקל שם בכמה מן הטס"מים שפירסם עמנואל הרוסי, וקרוב לוודאי שאף הושפע מהם, כשם שהושפע מהטס"מים של יהודה קרני ב"הארץ", בשעה שכתב את טורי “רגעים” הראשונים שלו.

מחליפיו של אלתרמן ב"הארץ"

השאלה השנייה, בה עסקנו בהרחבה ברשימה הקודמת נגעה לשלב שבו עבר אלתרמן, בינואר 1943, מ"הארץ" – בו פירסם במשך יותר משמונה שנים את טורי “רגעים” – ל"דבר" (שבמהדורת הצהריים שלו פירסם את הטס"מים הראשונים שלו). הזכרנו שם, כי שבועות מעטים אחרי שפרש אלתרמן מ"הארץ", הופיעו שם לא בקביעות כמה טסים בחתימת “דרדר”, הוא יוסף פסובסקי־מילוא. כיוון שהטורים הללו לא כונסו שוב מעולם, נביא כאן כמה שורות מהטור הראשון של “דרדר” ב"הארץ", “מעשה בעכברה”, שבסופו הופיעה השורה: “כל הזכויות שמורות למחבר”:

היה אי שם, היה אי פעם, בעבר הקרוב, בימות הזעם, מקום נסתר, אפל ושחור. בלשון־של־פרוזה קוראים לזה – חוד, וכל לילה וליל, בעלות הלבנה, יצאה מן החור עכברה קטנה, על קצות בהונות, בקצב לוהט בלי מורך ופחד רקדה אז בלט.

אך מתברר שלכותרת “מי החליף את אלתרמן ב’הארץ' “, שהתנוססה בראש הפרק שהופיע ברשימתנו הקודמת ודן בשאלה זו, יש גם תשובה נוספת. רפי אילן, איש “מכון אלתרמן” באוניברסיטת תל אביב, כתב לי עוד אשתקד: בידי נמצא ראיון שקיימתי עם יעקב אורלנד בביתו בחיפה ב־14.3.95, ובו מספר אורלנד שבשעתו הבטיח אלתרמן לשוקן, עורך “הארץ”, שלא יעזוב את עתונו לפני שיביא אליו ממלא מקום ראוי. הוא פנה אז אל אורלנד, שגר בירושלים, ולדברי זה האחרון הופיע ב”הארץ” הטור הראשון שלו, תחת הכותרת “טורו של יום”, שבוע בלבד אחרי עזיבתו של אלתרמן ל"דבר". כעבור חודשים מספר פנה אליו שוקן ואמר לו כי אלתרמן לא רק כתב את טורי “רגעים” בעתונו, אלא אף תרגם תמורת אותה משכורת מברקים של סוכנויות ידיעות, והוא מצפה מאורלנד שיעשה כמוהו. זה סירב, בהסבירו שהוא גר בירושלים (המערכת הראשית היתה בתל אביב), ולא היו אז “פאקסים”, כמובן. בתגובה על סירובו, פיטר אותו שוקן מעבודתו ב"הארץ", אחרי ששילם לו את שכרו עבור התקופה שבה עבד.

מצויד במידע שקיבלתי מרפי אילן, חיפשתי בשעתו את הטורים של אורלנד בגיליונות ינואר־מרס של כרך “הארץ” לשנת 1943 – ולשווא. במקומם מצאתי את טוריו של “דרדר”, וכן כמה שירים בענייני דיומא מפרי עטם של יעקב כהן או י"ק (יעקב קופלביץ, הוא ישורון קשת?). אבל אחרי שהגיע גיליון “קשר” הקודם לידיו של יעקב אורלנד, צילצל המשורר אלינו, ואחרי שהתנצלתי בפניו על ש"קיששתי" אותו במספר שנים (אורלנד היה צעיר מאלתרמן, ולא קשיש ממנו), חזר באוזני על הפרטים שמסר בשעתו לרפי אילן, ואף שלח אלי צילומים של כמה מהטס"מים שפירסם ב"הארץ" בשנת 1943, אחרי שאלתרמן עבר ל"דבר". אז גם התבררה הטעות: אורלנד אמנם החליף את אלתרמן למשך מספר שבועות ב"הארץ"; אך זה לא היה מיד אחרי פרישתו של אלתרמן, בראשיתה של שנת 1943, אלא תשעה־עשרה חודשים מאוחר יותר, בשלהי אותה שנה.

מאורלנד עצמו קיבלתי אישור נוסף לכך שעזיבתו של אלתרמן את “הארץ” לא היתה על רקע אידיאולוגי־פוליטי. בעל “רגעים”, שאכן נדרש על ידי שוקן לתרגם מברקים שהגיעו למערכת מסוכנויות הידיעות, ללא תוספת שכר, חש שהוא מנוצל כספית, ושמח לקבל את הצעתו של ברל כצנלסון לחזור ל"דבר". אולם הוא הבטיח לשוקן שיעזור לו קודם לכן למצוא מחליף הולם לכתיבת הטס"מים, אורלנד גר אז בירושלים, ברחוב הסולל, בו שכנה המערכת הירושלמית של “הארץ”. לדבריו, כשבועיים לפני שעזב את “הארץ”, סיפר לו אלתרמן שהמליץ עליו בפני שוקן. ואף דרש ממנו שיורשו יקבל אותו שכר שקיבל הוא, נראה ששוקן החליט אז לנסות קודם אלטרנטיבות אחרות. הזכרנו כבר, כי יוסף מילוא היה חתנה של שושנה פרסיץ, ידידתו של מו"ל “הארץ”. נראה שכעבור חודשים מספר, אולי מפני שלא הגיעו אליו הטורים מדי שבוע, בקביעות, פנה אל אורלנד, וזה החל לפרסם מדי יום ו', מ־17 בספטמבר 1943 ואילך, את טוריו המנוקדים, בשם העט “אורי”.

הטס"מ הראשון של אורלנד נקרא “שיר השירים מודרני”, והידיעה שנתפרסמה מתחת לכותרת אמרה: “מוסוליני ששוחרר ממאסרו על ידי הנאצים נמצא כבר בדרכו לגרמניה. מן העתונות”. הטור כתוב בקופלטים (בתים של שתי שורות), ופותח בשדרות הבאות:

יזמר נא שיר־זמר וזכר יקום לשני דיקטטורים בראי עקום, ויסופר נא כזאת: היה סער ליל והזוג הרומנטי יצא לטייל, ובקרוץ מן הים שבלולים ודולפין היא היתה מוסולינה והוא אדולפין.

בשני צמדי החרוזים האחרונים מופיעים החרוזים הליריים “לירים” ו"שיר השירים" ו"מטעני" ו"ישקני".

הטור הבא של אורלנד, שהופיע שבוע לאחר מכן במקום המסורתי בעמ' ב', נקרא “ניגונו של יוסי”, ה"יוסי" שבכותרת אינו אלא יוסף סטלין, שבפקודתו חודש אז “הסינוד הקדוש ברוסיה הסובייטית”. גם טור זה כתוב בקופלטים, והראשון שבהם מזכיר את השיר החסידי הידוע לכל:

אי צ’ירי־בירי־באם, טי טרלה־לה־לה־לה, ב"קלויז" של רבי יוסלה שאון והמולה.

אחרי שבוע ללא טס"מ, הופיע הטור השלישי של אורלנד בערב יום הכיפורים תש"ד, 8.10.43. גם טור זה כתוב צמדים־צמדים, ועושה שימוש פארודיסטי מצמרר במונחי הקודש של החג, כותרת הטור: “‘כל נדרי’ איבער אללעס”:

עם תלתל במצחו, עם שפמפם של שיבה, עובד הש"ץ אדולף היטלר לפני התיבה, ומלחש: "ריבונו של עולם, יהי די! כנראה לא פידלתי ואיני כדאי, ואחר שניסיתי כבר כל מיני “דריי”, אני מנסה גם את… “כל נדרי”.

הש"ץ הדובר בשיר מכה על חטא: והריני מודה שאם דם רוויתי, / וודאי שהרשעתי. ודאי העוויתי. / אך אני יודע כעת שבניהם של שופכי דם פולין ואוקראינה / עוד אפיים יפלו מול פיסלו של היינה. // ועת יכסה כבר עפר את מצחי, / עוד תציג “הבימה” את “היהודי הנצחי”. // ועכשיו… בזכות מה שהזכרתי לעיל / תמלטני, אלי, לאדמת ישראל. // כי ביום בו אחדל להרוס ולרצוח, / מה דבר ישאר לי, מלבד המקצוע? // וכצבע רצוני שם לחיות חיי קבע / ולהרשם ל"אגודת פועלי הצבע". / אם כי נדמה לי שמזכיר הסקציה / לא יקבלני בלי פרוטקציה".

חלפו ארבעה שבועות ללא טור של “אורי”, וב־12.11.43 הופיע במקום הקבוע טור מסוג שונה לחלוטין – פזמון בשם “מזל מחכה לגואל”, המוקדש “לעולי תימן”, וכתוב בבתים בעלי ארבע שורות (החורזים אאבב) ברוח הפזמונים ה"תימניים" המוכרים כל כך של התקופה, עוד מימי “הקומקום” ו"המטאטא". וכך כתב אז מי שזכה לימים ב"פרס ישראל" על תרומתו לזמר העברי:

ברחוב שבזי הבתים קטני־קומה, ברחוב שבזי על הגג יונה הומה, ויש בת־קול שם מנהמת כל הליל: מתי כבר לציון יבוא גואל? ובחלון המעוגל, המפוזל, ניצבת לה, ניצבת לה מזל, ושתי עיניה בוערות: יא־ליל, יא־ליל, מתי כבר גם אלי יבוא גואל?…

שוב חלף חודש ללא טס"מ, וב־15.12.43 כותב “אורי”־אורלנד על ״חרב סטלינגרד" (מעניין להשוות את הנושאים של בעלי הטס"מים השונים באותם חודשים), שבוע אחר כך ראה אור הטור “אהל שם”, העוסק דווקא בנושא פנימי, אקטואלי תמיד: ועידת אגודת הסופרים. בטור נזכרים בשמותיהם טשרניחובסקי וביאליק, פיכמן. שמעונוביץ' ואצ"ג, “בחורים בהירי אמונה ובלורית” (כן, כבר אז כתבו על “בחורים יפי בלורית”). שבוע אחר כך, ביום האחרון של 1943, הופיע ב"הארץ" הטס"מ המנוקד האחרון של “אורי”, שהוקדש ל"אורות ירושלים". בעצם, לאפלה השוררת בעיר:

על הר הצופים נושבת רוח הומיה. על הר הצופים משב הרוח מיילל, ובחלון ממול להר המוריה יש נערה לי וקראתי לה: רחל.

השיר נושא גם בשורה אופטימית, בעיצומה של מלחמת העולם:

וכשתשקוטנה, בת, הרוח והחרב, יאירו הקנים בבוא הערב, ובעלות כל אורותיה של העיר, ישוב, בתי, קולך בה עוד לשיר.

שבעה טס"מים בסך הכל פירסם אורלנד ב"הארץ" בשנת 1943. אלתרמן נטש את העתון ביום הראשון של אותה שנה, וטורו האחרון של “אורי” הופיע בה ביומה האחרון. מקץ חמש שנים חזר אורלנד ופירסם טס"מ ב"עתון המגן" שיצא בירושלים הנצורה, ואחר כך ב"הדור", עתון הצהריים־ערב של מפא"י. אשר לעורך “הארץ” – הוא מצא, כמובן, מתרגמים אחרים למברקים שהגיעו מסוכנויות הידיעות. אך עתונו לא חזר לפרסם טס״מים עד עצם היום הזה.

בין “המעש”, “החזית”, “מברק” ו"סולם"

ועוד תעלומה נפתרה, סוף סוף, בזכות הרשימה הקודמת: הזכרנו שם, כי בשנים 1948–1949, בשנים הראשונות למדינה, נתפרסמו בעתון “סולם” של יוצאי לח"י טס"מ תחת שם העט “בן בלאדין”. והוספנו כי נמסר לנו ממקורות שונים כי מחברם הוא מרדכי שלו. הוא “מ. ענר”, מחבר השירים בעתון “מברק”, אף הוא של יוצאי לח"י, אלה שרמזו לנו על זהותו של “בן בלאדין” הזכירו גם את שמו של ד"ר ישראל אלדד, כמי שחיבר טס"מ שנתפרסמו בביטאונים השונים של לח"י.

צילום כותרת העתון מברק

אחרי הופעת הרשימה שמענו מהסופר אהרן אמיר ומהעתונאי שלמה סנה כי אכן, “בן בלאדן” (ולא “בלאדין”) הוא הוא מרדכי שלו, המוכר זה שנים כאחד המבקרים הספרותיים חדי העין ואניני הטעם במקומותינו שפירסם מסות מעמיקות על יצירות אלתרמן, דליה רביקוביץ, ישעיהו ליבוביץ' ואחרים. שם העט הקשור במרודך בן בלאדן המקראי (ישעיהו ל"ט, א') מרמז, כמובן, לשמו הפרטי של בעל הטורים (מרודך = מרדכי).

מפגישתנו המרתקת עם מרדכי שלו למדנו כי אכן, בשנות השיא של המאבק בבריטים ובשנה הראשונה לקיום המדינה פירסם גם ישראל שייב־אלדד עשרות טס"מ, בניקוד ובלא ניקוד, בחרוז ובלא חרוז, הן בכרוזי “המעש”, שהודבקו בסתר החשיכה על הקירות, והן בביטאונים האחרים של לח"י, הידוע שבהם היה הטור ״היום תאמצנו". שלו עצמו – שבא ממחנה “ארץ ישראל העובדת” (רעייתו, ריקה, היא בתם של אהרן ועליזה שידלובסקי מקבוצת כינרת) והיה תושב “מעונות עובדים” בירושלים וסטודנט בהר הצופים, שהצטרף ללח"י (אחיו, המשורר יצחק שלו, היה חבר באצ"ל). שירו הראשון נתפרסם בכסלו תש"ח בעתון “חזית הנוער” של לח"י, ונקרא “מתנה”. העילה לכתיבת השיר, שנתפרסם בניקוד וללא חתימה כלשהי, מופיעה בהערת הסבר שמתחת לכותרת: “הוד מעלתו הנציב העליון ביקר בבן שמן וקיבל תשורה מהחניכים.״ הטור האירוני־סרקסטי הוא מעין הקדשה, שאותה היו ד”ר להמן, מנהל המוסד ותלמידיו יכולים לצרף לשי שמסרו לנציב הבריטי, והיא פותחת במילים: “למְטָרֵף ספינותינו על פני הימים – מתנה”. וממשיכה ברוח זו, תוך פירוט המעשים שעשה השלטון הבריטי, שמקבל השי מייצג אותו בארץ, כנגד היישוב היהודי.

באותו חודש עצמו שבו פירסם שלו את שירו הראשון ב"חזית הנוער" ראה אור גם הטס"מ הראשון שלו בעתון “המעש” שהיה, בעצם, כרוז כפול עמודים שהודבק על הקירות. השיר, שנשא את הכותרת “המשורר ושירו”, הופיע בטור הרביעי משמאל של עמוד ב', במדור הקבוע “טור מול טור”, שאת כל שיריו המנוקדים כתב עד אז עורך העתון, ישראל שייב. המשורר שאליו מתייחסת הכותרת הוא נתן אלתרמן, ששמו נזכר במפורש בגוף השיר, היה זה טור מתוחכם ומורכב הרבה יותר מרוב הטס"מ שראו אז אור בעתוני הימין והשמאל גם יחד, ודומה שהוא ראוי לכך שנרחיב עליו כאן מעט יותר את הדיבור.

עֲבָדִים הָיִינוּ…

אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים.

הֵם כה טִפְּשִׁים

וְאָנוּ חֲכָמִים.

הֵם אוֹמְרִים: “מִלְחָמָה”: – טְפוּ, מוּנָח שֶׁל רְקָק.

אָנוּ אוֹמְרִים;

“מַאֲבָק!”

אֶצְלָם הַשָׂפָה מְלֻכְלְכֶת, זוֹלָה.

הֵם אוֹמְרִים: “מְמָּשָׁלָה”.

גַּם זוֹ מִלָּה…

וְלָנוּ – הַי זָה לֹא סְתָם!

לָנוּ יֵש

“מִנְהֶלֶת עַם!”

כִּכְלָל. חַה-חַה-חַה, בְּחַיַי, גְלָמִים!

לְ"אַנְשֵׁי מָגִינָם" –

הֵם קוֹרְאִים “לוֹחַמִים”.

וּמִי שֶׁאְצֶלנוּ הוּא “אִישׁ עֲבוֹדָה” –

אֶצְלָם הוּא “עוֹבֵד” – סְתָם וּבְלִי חֲרָדָה!

לָכֵן בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים?…

צְחוֹק, צְחוֹק.

יֵשׁ חוֹשְבִים כָּךְ בְּאֶמֶת וּבְתָמִים.

וּמאֹד חֲרֵדִים שֶ״אַנְשֵי הַמָגֵן"

נַעֲשִׂים בְפַשְׁטוּת

“לוֹחֲמִים”.

אָמֵן.

בן־בלאדן

למעשה, מורכב השיר ברובו מקולאז' מתוך שירי אלתרמן. ובעיקר מן השורות מ"שירי עשרה אחים" שלו, הקשורות במחתרת (“ולאות נכונה מחתרת”). אחרי הציטוט הראשון, ה"פרו מחתרתי" כל כך, שואל בעל הטור:

מי כתב את דברי הבלע? “המעש”? או שמא “חרות”?

ועונה מיד:

רק נתן אלתרמן ב"שמחת עניים" הוצאת “מחברות לספרות”.

וכאן בא בית עוקצני ביותר, המכוון אל נתן א.:

כי מותר לפזם שיר ארוך או קצר על קרבות וקנאות ועל יום השלם, ואחר להפוך למשורר החצר של כת מתברגנת וכיס משתלם.

ושוב, תוך פראפראזה אירונית על השורות האלתרמניות המוכרות מתוך “שיר עשרה אחים”:

ולכן – משורר, בדבר חכמים בשבח טורך ובחתרם את צפונות עיקרו, רק שירך ילווה עקבי ככוכב הנוסע מעל לקרון.

כאן בא ציטוט בן כמה שורות מתוך שירו של אלתרמן, ובסופו:

נמלט הפייטן, רץ בפאת־השרה, לא אחר – רק שירו בו האבן ידה, ורץ לריק, וחרוז ידביק, והפך את פניו; והיכה על פניו. וצעק הבוגד: מי בשדה? וענה הלוחם: אני בשדה.

יש בידינו עדויות לכך שאלתרמן היה נוהג לעצור ליד הכרוזים המודבקים של ארגוני המחתרת השונים, ולעיין בהם בתשומת לב, לא רק מפני שזה היה חלק מעבודתו כעתונאי (ואכן, מדי פעם הגיב בטוריו על הנאמר בכרוזים הללו). לא פעם ראוהו גם מחייך בשעת הקריאה, או רוקע ברגלו, כהרגלו, לקצב השיר שבו עיין. כמה מידידיו חששו שייפגע למקרא השיר הזה ב"המעש", שכינהו “משורר החצר” והאשימו לא רק בשיקולי כדאיות כספית (“כת מתברגנת וכיס משתלם”), אלא גם בחמור מזה (וזכור שירו של אלתרמן “שני רעים יצאו לדרך? / מי מהם ישוב בוגד”). אך מתברר שתגובתו של אלתרמן למקרא השיר הזה היתה מפתיעה ושונה לחלוטין.

יונתן רטוש – גם הוא מחבר טס"מ בעתוני הימין, שהיה מידידי אלתרמן – סיפר בשעתו כי בעל ״הטור השביעי" הביע בפניך בשיחת רעים בקפה “קנקן” את התפעלותו מן השיר שהופיע ב"המעש": שיר שגילה, לדברי אלתרמן עצמו, לא רק בקיאות במכלול שירתו אלא גם הבנה בה, “לפני ולפנים”. “השיר הזה חוצה את שירתי, וכתוב נהדר,” ציטט רטוש באוזני ידידיו את דברי אלתרמן, שגילה סקרנות רבה לגבי זהותו של מחברו והפציר ברטוש לגלות מיהו. רטוש הציע אז לשלו הצעיר להפגישו עם אלתרמן, אך זה סירב. שנים רבות אחר כך יפרסם בעל השיר ב"המעש" מעל עמודי כתב העת “אלפיים” מסות העוסקות ב"שמחת עניים", ומצדיקות את התפעלותו של אלתרמן מחדות הראייה של בעליהן, שנשתקפה כבר בטס"מ המוקדם ההוא. גם במסות החריפות על ישעיהו ליבוביץ', שפירסם שלו ב"הארץ" וב"סימן קריאה" (גל' 19) שכמה משורותיהן על הסכנה שבמעשי טירור ופגיעה במנהיגים מצד יהודים חובשי כיפה סרוגה מקבלות כיום משמעות מצמררת – יש עדות לשיטתו העקבית והקולעת של מחברן בסאטירה ובביקורת הספרותית כאחת: הוא מכריח את המבוקר להסתכל במראה, להתייצב פנים אל פנים נוכח עצמו ולגלות את הקונפליקטים הקיימים בתוכו. וכך, בטס"מ הראשון שלו ב"המעש", הכתוב בסגנון אלתרמני ומורכב למעשה מקולאז' של דברי המשורר עצמו, ניסה שלו לחשוף את דעותיו האמיתיות, הפרו־מחתרתיות, של אלתרמן כפי שמצאו ביטוי בשירתו הלירית, ולעמתן מול עמדתו ה"מגויסת", כפי שנשתקפה ב״טור הפובליציסטי" ב"דבר" (שגם בו הביע אלתרמן לעתים, כמו בשיר על התאבדות ברזני ופיינשטיין, עמדה אוהדת למעשי הגבורה של השניים שנימנו עם ארגוני הפורשים").

מתברר, שזהותו של בעל הטור “המשורר ושירו” ב"המעש״ סיקרנה לא רק את אלתרמן עצמו. כמה מוותיקי “הארץ” זוכרים שגרשום שוקן – המו"ל והעורך שחיפש כל השנים מחליף הולם לבעל “רגעים” שפרש ממנו – גילה עניין בשיר הזה וביקש שישלחו את מחברו אליו. שנים אחדות אחר כך הוזמן אמנם שלו להשתתף ב"הארץ", אך הפעם – במוסף לספרות.

מנחם שטרן, ההיסטוריון שנרצח לפני שנים אחדות בעמק המצלבה בירושלים על ידי מחבל פלשתיני בדרכו לבית הספרים הלאומי, לא היה איש לח"י, אך היה מיודד עם מרדכי שלו, ואף אירח אותו באותה תקופה בדירתו הקטנה בתל אביב. יום אחד, בעוד השניים יושבים ולוגמים תה במטבח הדירה, נכנס לשם דייר המשנה, המתרגם חיים גליקשטיין, איש ה"הגנה", כשהוא מחזיק בידיו את כרוז “המעש” שבו נדפס השיר על אלתרמן, ואמר בהתרגשות: “אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה הייתי נותן, כדי לדעת מי כתב את זה!”. מבלי לדעת שמחבר השיר יושב לפניו סיפר גליקשטיין בסוד גמור כי אחד מידידיו, איש שירות הידיעות (ש"י) של ה"הגנה", סיפר לו כי בש"י הועלתה הצעה לפתוח תיק נגד אלתרמן, כדי לבדוק אם הוא אינו מחבר השיר, מעין “סוכן כפול”, הכותב גם ב"דבר" וגם ב"המעש". הסיבה לכך, לדעת מוסר הידיעה, היתה נעוצה בסגנונו של הטס"מ ובטיבו, שעלו בהרבה על רמתם של הטורים שהופיעו אז בדרך כלל בעלוני המחתרת, והעלו את החשד ש"רק אלתרמן מסוגל לכתוב שיר כזה."

קשה כמובן להאמין שאכן חשדו אז ברצינות באלתרמן שהוא “מחלטר” גם ב"המעש", מה גם שבצד עצם המחמאה שבקולאז', כלל השיר גם כמה עקיצות אישיות ארסיות. נדמה שאפילו מחבר הטור, המודע לאורח חייו הצנוע של אלתרמן, מוכן להודות כיום כי הגזים בנקודה זו, אך יש לזכור גם את האווירה רוויית החשדות של הימים ההם. ברשימה הקודמת הזכרנו, למשל, את דברי נתן ילין־מור, מפקד לח"י (שהתחלק באותה תקופה עם ישראל אלדד ומרדכי שלו בכתיבה וקריינות לשידורי הרדיו של לח"י), על שיר שראה אז אור מעל עמודי “הארץ” בחתימת “זקן”, ויוחס לאלתרמן. לא הצלחתי עדיין לאתר טור זה, אבל גם אם הופיע ב"הארץ", קשה להניח שאלתרמן הוא מחברו, שהרי לשם מה היה עליו לחזור ולכתוב ב"הארץ", ממנו פרש, ועוד להסגיר את זהותו בעזרת שם עט ברור כל כך, בשעה שיכול היה לפרסם טור כזה באין מפריע במדורו ב"דבר". אם אכן הופיע טור כזה, קרוב לוודאי שנכתב בידי אדם אחר, שרצה ליצור את הרושם שאלתרמן הוא מחברו.

אגב, בשיחתנו הסתייג מרדכי שלו גם מן השורות שנכללו ברשימתי ב"קשר", לפיהן גילה אלתרמן אומץ לב לא קטן, כשהעז לפרסם טורים בוטים כנגד “הפורשים”. לדבריו, לא פגעו מעולם ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י באדם על דעותיו, והפצצה שהתפוצצה בחצר ביתו של עקיבא אריה סימון, איש “ברית שלום”, יוחסה דווקא ל"הגנה". אני מצדי הצבעתי באותה שיחה על מה שכתבו שוב ושוב מתחילת שנות ה־30 אצ"ג (בעל ההמנון “לסיקריקין”), אב"א אחימאיר (בעל “טורו של פאשיסטן”), י.ה. ייבין ואחרים נגד ה"פלביוסים" ונגד ארלוזורוב ואחרים; דברים, שמצאו להם במשך השנים מחקים לא מעטים.

״אנבל־לי״ – ואחדות העבודה

שלו המשיך להחליף את ישראל שייב־אלדד גם בגיליונות הבאים של “המעש”. בגיליון השני בכסלו תש"ח ראה אור שירו “דיאלקטיקה, או חליפת מכתבים”, שעסק בשאלה: “מדוע לא נצטרפה מפלגת השומר הצעיר למרכז המודיעין הקומוניסטי בבלגרד”. בגיליונות טבת הופיעו טורו “הוקוס פוקוס או הורה אנגלית” (ובו גם שימוש פארודיסטי בהורה האלתרמנית הידועה. איזה פלא, איזה פלא"), והטור “ביעותי לילה”, המביע חשש מפני הוויתור על הנגב. לאחר מכן חזר ישראל אלדד לכתוב את הטס"מ ושוב חזרו והופיעו טוריו של שלו: “על שלושה הסדרים… וארבעה” (על חיים וייצמן), ופארודיה על “אנבל לי” לאדגר אלן פו (המוכר לקורא העברי בזכות תרגומו של ז’בוטינסקי), שעסקה גם היא באיחוד בין תנועת השומר הצעיר לאחדות העבודה (אגב, למחברי הפארודיה היו אז לא פחות מארבעה בני דודים ב"השומר הצעיר", ועל קרובי משפחתו נמנתה משפחת טבנקין מעין חרוד!):

זה היה לפנים ולפני שנים בארץ מלכות ערלים. שם גרה ילדה, צעירה, נחמדה ושמה: התנועה לאחדות העבודה, ומכל אחיותיה היא לבדה שונאת עריצי הנוכלים, ובר־נש שם היה, ערמומי ומהיר, סמוך שולחן עריצים ונוכלים. צועה על ימין ופוזל לשמאל ושמו השומר הצעיר.

בצד הפראפראזות על ז’בוטינסקי, מופיעות בטור של שלו גם כמה שורות, המזכירות גם את הכתיבה האלתרמנית:

ותחייך הילדה… ותען “אמן” תשלב את זרועה בידו. וישחקו הזקנים וימחאו כף אל כף ויריעו אדון והודו – ויושבת שוקטת עלמה בארמון… ותמו אויבים לכבודו.

גיליון “המעש” האחרון הופיע בספטמבר 1948 אחרי רצח הרוזן השוודי ברנדוט. רבים מאנשי לח"י נעצרו אז, כזכור, ונשלחו לכלא עכו, גם מרדכי שלו היה בין העצורים. לדבריו, קיבל אז הוראה מארגונו להימלט כדי להיפגש עם שאול אביגור ולנהל אתו משא ומתן על הפסקת הסכסוך, מסירת הנשק והפיכת לח"י לתנועה פוליטית בלבד. הפגישה לא יצאה לפועל. בטורו האחרון ב"המעש" – שנכתב בשעה שכבר ניהל יחד עם יהושע כהן את תעמולת הבחירות למפלגה החדשה (בניסיון שהצליח לחלץ כמה מראשיה מהכלא) – מצוי הד למאבק המפלגות השונות לקראת הבחירות לכנסת הראשונה. הפראפראזה הפעם קשורה לשירים החדשים שנשמעו אז בארץ, שירי חיים חפר והצ’יזבטרון:

הרוח נושבת קרירה ואין לי זכות בחירה. בעכו נתנו לי דירה בכלא אפל, במאורה. אבל גם עד הנה מגיע הצנע כל מלחמות הבחירה.

הבתים הבאים עוקצים את פון־וייזל, איש האצ"ל: “פון־וייזל אינו מעלים / שעגב בזמנו על אנגלים. / אבל אם צריך הוא מוכן / לעגוב מעכשיו על טרומן”: את מיקוניס, (איש המפלגה הקומוניסטית, תוך איזכור הברית שכרת בשנת תרפ"ט עם המופתי), את משה שרתוק־שרת, איש מפא"י, שלבריטים “הציע / בסיסים ברפיח, / ואת המחתרת גידף” ומסייים בבית של שבח עצמי ללח"י, שהיה היחיד שראה נכוחה את המציאות של ״יהודה העולה והאימפריה השוקעת": “ראשון במחתרת – כמעט שנות־עשרת, / ממוין עד עיראק סוידאן” (רמז לרצח לורד מוין מזה, ולהשתתפות לוחמי לח"י בכוחות השריון של יצחק שדה בקרבות על משטרת עיראק סוידאן, מזה).

בתחילת אייר תש"ט יצא הגיליון הראשון של “סולם”, גם הוא בעריכת ישראל אלדד. כבר בגיליון זה מופיע המדור “ויחד”, ובו טס"מ מנוקד מאת “בן בלאדן”, הוא מרדכי שלו. הטור הראשון, “בלי רשות”, מבוסס על פראפראזה על שירו הידוע של אלכסנדר פן, שהיה מוכר לכל אנשי השמאל, השיר ביקר בחריפות את ההחלטה שלא להעניק פיצויים ללוחמי לח"י שנפצעו בפעולות המחתרת:

הוא היה אדם פשוט… ככה… קצת חסר־גמישות. הכל עשה בלי ושות.

אכל יומם – / בלי רשות. / אויר נשם – / בלי רשות. / טייל לו סתם – / בלי רשות. / בראש מורם / (בלי רשות). / ולמראה קלגס / (ברשות) / רתח דמו – / בלי רשות! וכשמדינה הוקמה בינתיים והוא נשאר בלי שתי רגליים – הוחלט שאין לו בה שום זכות / על כי גרש את הרשעות בלי רשות! הוא היה אדם פשוט.

צילום משטרת עיראק סוידאן שנכבשה על־ידי חטיבה 8 ב־1948. בין לוחמיה היו אנשי לח"י, ומשום כך היא נזכרת בשירו האחרון של שלו ב"המעש"

בגיליון הבא של “המעש” הופיע בטור זה השיר “פזמון חדש”, ובו שימוש פארודיסטי בשיר פופולארי אחר מאותה תקופה, “בערבות הנגב” (קלצ’קין־בהרב). באותו גיליון הופיעה בחתימת “ש. מרדכי” גם רשימת ביקורת בפרוזה של שלו על מחזהו של יגאל מוסינזון, שנטל גם הוא את שמו מאותו פזמון. השיר עסק בהסכם רודוס, והמילים “איש נמוך קומה”, שרמזו כמובן לבן גוריון, עורר שנים אחר כך את הסתייגותו של חיים באר, מוקירו של שלו, שביקר ברשימה ב"דבר השבוע" את העקיצה הבלתי הוגנת כלפי גובהו של ב.ג, שלו מבטל האשמה זו בחיוך: “אני, שאיתי בלח”י היו גם יצחק שמיר וישראל אלדד, אלגלג על אנשים בשל קומתם הנמוכה?".

בימינו, לאחר ביקוריו החגיגיים של מלך ירדן בתל אביב, הוויכוחים סביב ירושלים וועדות החקירה העוסקות גם בביטויים כ"בוגד" ו"שמפניה", יש עניין מיוחד בקריאה מחודשת של השיר משנת תש"ט;

בערבות הנגב / מתבוסס הטל. / במלון ברודוס: / ההסכם נחתם. / ועל כוס שמפניה / מפזמים פזמון: / “שובי נא, בריטניה. / דרך החלון”…. אז צעד, רב־חסד, / איש נמוך קומה, / ויאמר לכנסת: / “אל לך בדמעה, / אל תאמרי: “זו בובה”. / זוהי ממלכה. / ואתם, חבריא, / שבו נא במנוחה…” ממלכה האשימית! / שֵם לתפארה! / ולה הר־הבית / מיר־צה־שם (=אם ירצה השם) בירה… / עוד לפני שקמה / הוא לחץ ידה! / אם תרצו, חבריה, / אין זו בגידה…

אגב, בגיליון האחרון של “סולם” הופיע עוד שיר סאטירי בשם “כיסא שלישי”, הפותח במלים: “את שכותבים עלי העתונים – / לא תמיד אקרא בתשומת לב”. הפעם היה זה שיר מתורגם, מפרי עטו של המשורר הפולני אנטוני סלונימסקי, מבני משפחתו של חז"ס, מייסד ועורך “הצפירה”. ראשי התיבות של שם המתרגם – ש"א — מורכבים משמות המשפחה של שני האנשים שחברו יחד כדי לתרגמו: אליהו עמיקם (שתרגמו תרגום מילולי) ומרדכי שלו. שהלביש לו את הנוסח העברי המחורז והמנוקד.

מרדכי שלו עבד במערכת “סולם” במשך כשנה ומשהו, ושם פירסם גם את “ספרות המלחמה של ישראל” – אחת המסות החשובות הראשונות על ספרות מלחמת העצמאות (שזכתה כבר אז לשבחי יונתן רטוש ב"אלף", ומאוחר יותר להתייחסות רצינית של ברוך קורצוייל מזה ועמוס קינן מזה). בין השירים שהגיעו למערכת “סולם” היה שיר לאומי ומיסטי על אליהו הנביא, פרי עטו של נער בן שבע עשרה שגילה אהדה ללח"י, ושמו דן מירון. מרדכי שלו, שצידד בהרחבת שורת הכותבים לעתון, צידד בהדפסת השירים, אך ישראל אלדד, העורך, סירב. “לא כל אחד יכול עכשיו לכתוב בסולם',” אמר. יש הרומזים שגם ההיסטוריון יעקב שביט – שבין ספריו מצוי גם ספר על “עונת הציד” (ה"סזון") – שלח כנער שירים לעתון זה.

לגיליון ד' של “סולם” הכין “בן בלאדן” טס"מ נוסף שעסק בביקורם של כמה מפקידיה הגבוהים לשעבר של ממשלת פלשתינה־א"י במדינה החדשה, כשנה אחרי שעזבו את הארץ. ביניהם היה גם פקיד בכיר בשם הוגן. הטור לא ראה אור, אך מחברו זוכר עדיין בעל פה את שש שורותיו הראשונות:

חלפה שנה, ושוב חוזרות הצפרים המוכרות. עמן חוזרים כאיש אחד פקידי ממשלת המנדט. הנה הולך פה מיסטר הוגן. פניו טובים. השמין כהוגן.

כן שמענו מפי מרדכי שלו תוספת מעניינת למאמרה של אילנה קדמי על העתון “מברק” בגיליון 3 של “קשר”. מתברר שגם יונתן רטוש היה בין משתתפי העתון ושימש כעורך המדור הספרותי שלו. הוא זה שכלל במדור את שיריו של “מ. ענר”, הוא מרדכי שלו, ואף התיר לעצמו – כדרך העורכים הספרותיים מאז ומתמיד – לקצר שורות ובתים (“על כך אני דווקא מודה לו,” מודה שלו כיום) ולעתים אף להוסיף משלו (כמו, למשל, המלים “הגירו דם”, שלא היו במקור).

להלן עוד כמה תוספות ותיקוני טעויות קטנים, לפני שניגש לביבליוגרפיה עצמה:

שלמה סנה, איש “למרחב” לשעבר, מעיר כי הפזמונים של חיים חפר מתוך התוכנית האחרונה של הצ’יזבטרון (“בן דוד בקריה”, “הגנרל המקסיקני”) וכן ה"כזבים" הראשונים של חפר ובן אמוץ לא נדפסו בשנות ה־50 הראשונות ב"משא" שב"למרחב", כפי שציינתי, אלא בשבועון העצמאי “משא”, שנתחבר ל"למרחב" רק עם ייסודו של עתון זה, ו"ילקוט הכזבים" המכונס ניתן אז כשי לחותמי העתון החדש.

אהרן אמיר מעיר לגבי משה גיורא (אלימלך), אחד מבעלי הטס"מ ב"מעריב" בשנות ה־60, שהזכרנו כי היה בין בעלי הטס"מ הראשונים בביטאוני לח"י: “הכרתיו כחמישים שנה, אף הדפסתיו כמה פעמים ב’קשת' וב’אלף'. הוא היה מן הנוהים אחר אוריאל שלח (י. רטוש) וה’כנענים” עוד משלהי שנות ה־30, אך לא הכרתיו מעולם כאיש לח"י, שכתב בעתוני המחתרת." ונשמח לשמוע מהקוראים אם השם “אלימלך”, שהוסיף לשמו, אינו קשור בכינוי מחתרתי כלשהו. כן הופיע ברשימה הקודמת בטעות שמו של יורם טהרלב כאחד מתורמי הטס"מ ל"הדור" בשנת 1949, בשעה שהכוונה היתה, כמובן, לאביו, חיים.

ועתה – לביבליוגרפיה המובטחת של ה"טוראים", הם בעלי הטורים הסאטיריים והאקטואליים המחורזים. אין היא שלמה, כמובן, וכל תיקון יתקבל בברכה; אך נראה שדי בה כדי לכוון את הקוראים והחוקרים למקורות הדרושים. כשמדובר ב"טוראים" שפירסמו את טוריהם במשך שנים רבות באותו עתון עצמו – למשל, אלתרמן, חפר, מנוסי, גפן או סידון – הסתפקנו בציון שם העתון והשנים שבהן כתבו, הארכנו יותר בערכים הקשורים ב"רבי טוראים" – כלומר: כאלה שפירסמו טס״מ בעתונים רבים ושונים, וכדי להרחיב את התמונה, הוספנו לרשימה גם “טוראים ראשונים” ו"טוראים"־כותבים, שכתיבת טס"מ אינה מקצועם או עיסוקם העיקרי, אך מדי פעם פירסמו מעל עמודי העתונים טור או מכתב מחורז למערכת, העוסק בשאלות אקטואליות.

מונוגרפיה מעודכנת של הטס"מ בעתונות העברית אמורה להופיע בהוצאת זמורה־ביתן בסוף שנה זו.

ביבליוגרפיה של הטס"מ (טורים ספרותיים מחורזים)

(בסימן * צויינו בעלי טורים קבועים בפרוזה, המשלבים בהם לעתים גם טס״מ)

"אבו־אל־בנאת הירושלמי"

שם עט של יעקב רוטבליט.

אביב, יקיר

שדרן רדיו, פירסם בשנים 1982–1983 מדי שבוע בשבועון הירושלמי “כל העיר” טור אקטואלי מחורז בלתי מנוקד. לדוגמה: “שמונה ימים שמפו נתן”. 17.12.82; “בעזרת השן”, 26.8.83.

אבידן, דוד

משורר. נפטר 1995, פירסם בתחילת שנות ה־90 מדי פעם חמשיר יומי אקטואלי ב"מעריב", וטס"מ בעתונים שונים.

אביחנן (ברגמן), הלל

פזמונאי, חבר “המטאטא”, פירסם טס"מ בשבועון הסאטירי “עגל הזהב” (בעריכת אריה דיסנצ’יק), בין 25.5.39 ל־31.8.39. השתתף בשנים 1940–1946 בשבועונים ההומוריסטיים “סיכות” ו"עקרב" (היה בין עורכי “עקרב”), והעתון ההומוריסטי לפורים, “דלפונידע”, 1945. כתב פזמונים ומערכונים אקטואליים ל"מטאטא" ולתוכנית הרדיו החודשית “המטאטא באולפן”, פזמונו האקטואלי הקבוע, שהיה מתעדכן מדי חודש: “אי־אי זה לא טוב, צ’יק־צ’יק־ בום־בום”. טוריו ב"סיכות" ו"עקרב" נדפסו לרוב מול הטורים הפוליטיים יותר של “קין”, הוא רפאל קלצ’קין.

* אברמוביץ, אמנון

עתונאי, פירסם מדי פעם טס"מ או מקאמה אקטואלית ב"חותם", המוסף השבועי של “על המשמר”. לדוגמה: “בקשה”, 2.6.77; “רומנסה”, 13.1.78; “מצעד הפזמונים”, 17.12.82, בימי מלחמת לבנון, כולל את הפארודיה על ״רד אלינו, אוירון", וכן שיר בשם ״ג’ומאייל", מאת עמנואל גינזבורג מניו יורק, שצוטט מהשבועון “ישראל שלנו”, בארצות הברית.

״אגב״

שם עט של נתן אלתרמן.

אורבך, אורי

מפרסם מ־1994 טס"מ בלתי־מנוקדים ב"מעריב", וקורא מהם לעתים בקול ישראל. לדוגמה: 8.3.95.

״אורי״

שם עט של יעקב אורלנד.

אורלנד, יעקב

משורר, פזמונאי, מתרגם. חתן פרס ישראל. בין אמצע ספטמבר 1943 – כתשעה חודשים וחצי לאחר פרישת אלתרמן ל"דבר" – לסוף דצמבר אותה שנה פירסם מדי יום ו' ב"הארץ", בחתימת “אורי”, תשעה טסים מנוקדים: “שיר השירים מודרני”, 17.9.43; “ניגונו של רבי יוסי”, 24.9.43; “כל נדרי איבר אללעס”, 8.10.43; ״מזל מחכה לגואל", 12.11.43; ״חרב סטלינגרד". 15.12.43; “אהל שם”, 24.12.43; “אורות ירושלים”, 31.12.43. בימי מלחמת העצמאות פירסם טס"מ בחתימת “טוראי” ב"עתון המגן", שיצא בירושלים. פירסם שוב בקביעות טס"מ במדורו “שיר של יום”, בעתון הערב “הדור”, 1952. לדוגמה: “משא דמשק”, 3.10.52; “הפצצה במשרד החוץ” (על דב שילנסקי, שניסה להטמין שם פצצה לאות מחאה נגד הסכם השילומים). 10.10.52; “קו הואדי”. 17.10.52. בשנות ה־60 וה־70 פירסם למעלה ממאה טס"מ בשבועון “חיפה העובדת” וביניהם גם טורים שהוקדשו לסופרים גרשון שופמן, דוד פינסקי ואיציק מאנגער, כן פירסם – תחילה ב"מעריב" ואחר כך בספרים – מקאמות על ירושלים ועל נתן אלתרמן. לדוגמה: “פנת הנביאים”, “מעריב” 15.5.75. ב־1979 פירסם גם מקאמה על העתונאי נחמן בן־עמי, במלאות שלושים לפטירתו: “מה השעה, נחמן?”, שם, 20.4.79.

* אורן, אמיר

עתונאי ב"דבר". כיום בעל טור ב"הארץ". פירסם לעתים במדורו גם טס"מ ופארודיות. לדוגמה: “שיר אהבה בין דתית לשמאלני”, שם. 4.11.88.

אורן (נדל), יצחק

סופר וסטיריקן. בהיותו ילד בחרבין שבסין פירסם שירים ב"דבר לילדים", 17.5.35. בשנים 1948–1949, בזמן המצור על ירושלים ולאחריו, פירסם בחתימת “ל. דני” (היפוך אותיות של “י. נדל”) טס"מ, מלווים באיורי יוסי שטרן, ב"עתון המגן". לדוגמה: “דון קישוט בימין־משה”, גל' א', 23.4.48; “נחשון”, על ספינת מעפילים בשם זה שפרצה את ההסגר, 29.4.48.

משנת 1952 החל לפרסם מדי שבוע טס"מ ארוך בגיליונות השבת של “ידיעות אחרונות”, בחתימת “ל. דני”, לדוגמה: “חזיריאדה”, 10.7.53. טורו האחרון התפרסם שם ב־26.6.60, כינס מבחר טוריו בשנת העשור למדינה בספרו “עשור בחרוזים”, 1958 (איורים: יוסי שטרן).

אחאי, יוסף

משורר ומחנך, איש קיבוץ. פירסם כמה טס"מ ב"הדור", 1955, בחתימת “יו־אח”. לדוגמה: “תביעה נגד הטבע”, 4.11.55.

״איש יהודי״

בעל מדור של טס"מ בלתי־מנוקד בעתון “הזמן”, 1943 בכל יום ו'. לדוגמה: “שמאל ימין”, 3.9.43; “חמש שנים ליובל המשמר האזרחי”, 22.10.43. לא ידוע במי מדובר.

הסטיריקן– איור של יוסי שטרן ¹

הסטיריקנים – איור של אברהם לבינסון לטורו של דן בן אמוץ ב"דבר־השבוע" ²

אלדד־שייב, ישראל

מורה, פובליציסט ומתרגם, נפטר ב־1996. ערך את עתוני לח"י “המעש” ו"סולם" ופירסם בהם עשרות טס"מ בניקוד ובלא ניקוד, בחרוז ובלעדיו, טורו הידוע ביותר: “היום תאמצנו”, בעל רוב טורי המדור “טור מול טור” ב"המעש" תש"ח־תש"ט. לעתים החליפו שם מרדכי שלו. גיליונות “המעש” ו"חזית הנוער" של לח"י נדפסו שוב בכריכה אחת בספר “לח”י: כתבים, סידרה ראשונה", תל אביב 1959, ושוב 1982. וראה שם, עמ' 815–816 ועוד.

"אלוף נון"

שם עט של נתן אלתרמן.

אלמגור, דן

פזמונאי ומתרגם, בעת שירותו הצבאי (1953–1956) פירסם בדו שבועון “במחנה גדנ”ע", מגיליון 10.10.53 ואילך, טור סאטירי מחורז קבוע בשם “טור דני טרדני”. השם: בהשפעת טור הקריקטורות האמריקני Dennis the menace. דוגמאות: “ויוא אמריקנא” (על האמריקניזציה של הנוער), 4.5.54; “לקח הסכין” (עם הרצחו של הנער עמי רוזנברג בן ה־16 ברחובות), 28.10.55. “יש גואל לסנטה קלאוס” (על מסיבות ליל הסילווסטר), 16.12.55.

בשנת 1955, עם הופעת עיתון הסטודנטים “אבוקה” בביה"ס הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב (העורך: יחזקאל פלומין), פירסם טס״מ בחתימת “דן המדינן” במדורו “דווקא־דפקא”, לדוגמה: “הכרה עקרה או תת־הכרה” ו"אם תרצה אין זו אגודה", שם, פברואר 1955, ותגובה מחורזת של אברהם וולפנזון, שם, “האינטרס מעל לכל”.

עם שיחרורו מהצבא במאי 1956 פירסם במשך כחצי שנה טורים דומים, לרוב במדור “ממילונו של דני טרדני”, בדו שבועון הנוער העובד, “במעלה”. דוגמאות: “ישראלה” (למדינה, ביום העצמאות השמיני), 15.4.56; “אל הצפורנוגרפיה”, 15.6.56, החל מ־30,11,56 פירסם מדי יום ו' בעתון העולים “אומר” את פזמון השבוע, “או ש… או ש…”, ששודר בקול ישראל בתוכנית “תיבת נוח”. עם יסוד השבועון “מעריב לנוער” ביוני 1957 פירסם שם מדי שבוע במשך כשלוש שנים, ושוב בשנים 1967–1968 טור מחורז סטירי בשם ״טור דני טרדני".

בשנים 1957–1959 השתתף כ"פזמונאי הסירה" בסידרת הרדיו הסאטירית “שלושה בסירה אחת”. כמה משיריו, שהיו חריפים מדי מבחינה פוליטית, נפסלו אז לשידור, ונתפרסמו בכתבי עת. לדוגמה: השירים על “טוביה החולב”, על הפסקת העלייה מרומניה בשל הדלפות של חברי ממשלה, נדפסו בכתב העת “המשטר החדש”, או “צפרדיין”, על שאיפותיו הפוליטיות של משה דיין, שהשתחרר מהצבא. נדפס ב"אתגר" וב"פי האתון". השירים שהותרו לשידור – וביניהם הפארודיה “מרגש הכסף”, בסגנון אלתרמן, על שר האוצר אשכול – נדפסו בשלושת הכרכים של “שלושה בסירה אחת”. באותן שנים כתב פזמונים לתיאטרון הסאטירי “סמבטיון”. אחד מהם, “מעשה בכומתה”, על הטבח בכפר קאסם, נפסל להופעה. ראה דוד אלכסנדר, “ליצן החצר והשליט”, תל אביב 1985, עמ' 213–214.

ב־11.5.57 נפתח הקברט הסאטירי “מועדון התיאטרון” בתל אביב, ושלוש שנים אחר כך אחיו החיפני, מן התוכניות הראשונות בשני המועדונים ועד ספטמבר 1963, מועד נסיעתו ללימודים בארצות הברית, כתב את רוב התוכניות הסאטיריות לשני המועדונים. רבים מהפזמונים הללו נתפרסמו בעתונים “העולם הזה”, “אתגר”, “המשטר החדש” ו"פי האתון".

בשנים 1961–1963 ואחר כך שוב ב־1967 פירסם בקביעות טור סאטירי מחורז בשם “דין דן” בדו שבועון הפוליטי “אתגר”, בעריכת נתן ילין מור.

ב־23.3.60 החל לצאת באוניברסיטה העברית דו שבועון הסטודנטים “פי האתון” בעריכת יגאל עילם. שם פירסם מהגיליון הראשון, מדי שבועיים, מדור של טס"מ בשם “בראי עכו”ם". לדוגמה: “מעשה בסל”, על מגילות בר־כוכבא, 30.1.61; “דז’ה וי”, (על פרשת ד"ר סובלן, שגורש מהארץ לארצות הברית), 7.3.61; “חמשירי סטודנטים”, 16.5.61; “בן צוויק לכביסה לא מזיק”, על בחירתו של יצחק בן צבי החולה לכהונה שלישית כנשיא המדינה, 21.11.62; “דוד ודה־גליית”, על פגישת בן גוריון ודה גול, 6.3.63. כן פירסם מדי פעם מקאמות בעתונים אחרים. לדוגמה: “כורזים בחרוזים”, מקאמה על ביקור בהיאחזות כורזים־אלמגור, “במחנה”,.9.1.62

בשנים 1963–1968 שהה באמריקה לצורכי לימודים. בגיליון הראשון של השבועון הסאטירי “ציפור הנפש”, 26.2.65, נתפרסם פזמונו “יום עוד יבוא”, על היום שבו ישרוד שלום בין ישראל לשכנותיה. וראה שם 11.3.65 ו־29.4.65.

אחרי שובו ארצה, ב־1968, כתב תוכניות לתיאטרון, לקברט ולטלוויזיה, ופירסם טס"מ בבמות שונות. לדוגמה: “אותה הגברת בשינוי אדרת”, על האשה העבריה בעת החדשה, בירחון “את”, דצמבר 1968. כתב שירים סאטיריים לתוכניות הקברט “איך אנחנו נראים”, תל אביב, 1972, ולתוכניות הטלוויזיה הסאטיריות “היום, אתמול, לא הכל עובר”. כמה מהם פורסמו ב"העולם הזה". לדוגמה: “הבנק של רחב הזונה”, 26.1.72; “בהיאחזות הנח”ל בגיתית", 27.12.72.

במלחמת יום הכיפורים ולאחריה שירת כמה חדשים במרחב שלמה (מרש"ל) וערך שם עתון יומי משוכפל לחיילים בשם “שרביט המרש”ל", בו פירסם גם טס"מ.

ב־26.3.76 פירסם ב"הארץ" טס"מ במתכונת “מגש הכסף” לאלתרמן, ושמו “מגש הכסף, 1976”. השיר נפסל קודם לכן על ידי עורכי שני עתוני הערב, שהסכימו להדפיסו מאוחר יותר (6.4.76) כמודעה בתשלום שמומנה על ידי “משפחות שכולות ממלחמת יום הכיפורים” וראה רשימה בסידרה זו בגיליון הקודם של “קשר” (מס' 18, עמ' 128).

ב־1988, במהלך האינתיפאדה, פירסם ב"העולם הזה" (10.12.88) את השיר שקרא בעצרת מחאה בכיכר מלכי ישראל ביום השנה הראשון לאינתיפאדה. השיר הבלתי מנוקד, שכלל גם איזכורים מביאליק, אלתרמן ויזהר, נקרא “אנחנו יורים גם בילדים”. קטעים ממנו נתפרסמו בתרגום לאנגלית בג’רוזלם פוסט", ב־13.1.89, ובעתונים האמריקניים “ניוזדיי לונג איילנד”, 30.1.89; “מידל איסט פורט”, מרס־אפריל 1989; “דה פרוגרסיב”, נובמבר 1989. תרגום לערבית נתפרסם בירחון “אלארד”, ינואר 1989. וראה תגובה מחורזת בעברית של שרה אפיק מעפרה ב"יתד נאמן", 14.12.88.

ב־16.12.88 – שבוע אחרי קריאת השיר בכיכר ופירסומו ב"העולם הזה"– פירסם מחברו באותו יום עצמו טס"מ שונים על האינתיפאדה בחמישה עתונים: ב"הארץ", “על המשמר”, “דבר” “העיר” ו"כל ירושלים",

מאותו שבוע החל לפרסם טס"מ בקביעות במוסף “חותם” של “על המשמר”, במדורו “פעולה יזומה”. כן נדפסו כמה שירים סאטיריים שלו במוסף הספרות של “ידיעות אחרונות”. לדוגמה: “החילוני האחרון מאור כשדים”, שיר על פני עמוד שלם. על צינזור ההצגה “החילוני האחרון” בקאמרי, 12.12.86; “עלובי החיים”, על האינתיפאדה, 12.3.89, וכן בשבועון “זו הדרך”.

בשנים 1989–1992, החל מ־1.6.89, פירסם מספר פעמים בשבוע טס"מ קצרים במדורו “נורי אזהרה” בעמוד מאמרי המערכת של “דבר”. לדוגמה: “העדש מתל טיפשים” על ח"כ רפאל איתן, 20.6.89, ותגובתו המחורזת של הח"כ, ב־22.6.89.

בשנים 1993–1996 פירסם בירחון “הד החינוך” מדור קבוע של טס"מ בשם “סורר ומורה”, ובו בעיקר שירים סאטיריים בענייני חינוך והוראה. מבחר פזמוניו וטוריו עומד להופיע במהלך שנת 1996 בהוצאת זמורה ביתן. כן חיבר את הערכים “פזמון” ו"מקאמה" המופיעים באנציקלופדיה העברית, כרך כ"ו, עמ' 714–715.

״אלף ואו"

שם עט של אברהם וולפנזון.

אלתרמן, נתן

וארשה 1910, תל אביב 1970. בזמן לימודיו בצרפת (אגרונומיה) נתפרסמו שיריו הראשונים בשבועון “כתובים” שערך אברהם שלונסקי. עם שובו ארצה ב־1933 עבד תקופה קצרה בעתון “דואר היום” ובשבועון חיפני, והחל לפרסם גם פזמונים ושירים בדו שבועון “כל נוע”, ובעתונים הומוריסטיים שיצאו בחנוכה ובפורים תרצ"ד, בשם העט “זכריה שלג”, לדוגמה: “פזמון בנוגע לחנה’לה” (“חנה’לה התבלבלה”) ו"בתיה באמבטיה", פירסם טס"מ ראשונים בחתימת “אלוף נון” בתוספת הערב של “דבר”, מיום 20.7.34, מדי יומיים־שלושה. בסך הכל נתפרסמו שם 26 שירים. שבוע אחרי שהופיע טורו הראשון פירסם בירחון “טורים” את השיר “אל תתנו להם רובים”. אחר כך החל לפרסם טס"מ ב"הארץ", במדורים ״נקודת השקפה" ו"רגעים", בחתימת “אגב”. עד 1.1.43 – מועד פירסום טורו האחרון ב"הארץ", לפני שעבר לפרסם את “הטור השביעי” ב"דבר" פירסם ב"הארץ" כשלוש מאות קטעים, שכונסו בידי מנחם דורמן בשני כרכים.

ב־5.2.43 – חודש אחרי הופעת הטור האחרון של “רגעים” ב"הארץ" – ראה אור ב"דבר" “הטור השביעי” הראשון, בטור השמאלי, השביעי, של עמוד ב'. מאז פירסם טס"מ כמעט מדי שבוע ב"דבר"; עד שעבר ב־7.4.67, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ל"מעריב", שם פירסם רק רשימות בפרוזה, שכונסו בספרו “החוט המשולש”. הטור האחרון שכתב ב"מעריב" היה “ההובי החדש”, ב־27.2.70, זמן קצר לפני מותו.

בשנת 1955, במלאות 60 שנה לידידו, זאב יוסיפון, קרא במסיבה בבית הקפה “כסית” שיר בסגנון המקאמה, “דברי ידידות ליוסיפון”, שנדפס בעתון “אמנות הבמה” בעריכת בנימין תמוז, גל' 1, ינואר 1956. סגנון הפרוזה המחורזת של טור זה הוא שהשפיע כנראה, בעיקר על חיים חפר, שהחל לפרסם תשע שנים אחר כך בשבועון “ציפור הנפש” את המקאמות השבועיות שלו.

טורי אלתרמן יצאו לאור במספר כרכים, שהראשון שבהם ראה אור בעריכתו ב־1948. שירים רבים שלא כונסו בכרכים נדפסו ב"מחברות אלתרמן" ד', תל אביב 1986, ובכרך ה' של “הטור השביעי” שיצא אשתקד.

עשרות פארודיות נכתבו במשך השנים על טורי אלתרמן, פזמוניו ושיריו. כותב טורים אלה הקדיש לנושא זה פרק בספר על הפארודיה בשירה העברית, הנמצא עמו בכתובים. וראה לעיל, שתי פארודיות על “מגש הכסף” בערך “אלמגור”, ולהלן שיר בעקבות “אל תתנו להם רובים” בערך “רטוש”, גם בכותרות העתונות העברית ניתן למצוא התייחסות לכותרות “אלתרמניות”, בנוסח “אל תיתנו להם טילים” ועוד. השפעת טורי אלתרמן ניכרת בעיקר אצל אורלנד, אורן (“ל. דני”), אלמגור, גולדברג, גורי, גמזו, וולפנזון, חפר, טהרלב, מנוסי, מרדכי שלו ונעמי שמר.

הטס"מ של אלתרמן נדונו כבר בהרחבה בספרים ומאמרים רבים. מבחר דוגמאות, בסדר כרונולוגי, פחות או יותר: ד. בן גוריון, ביומנו מיום 21.11.48 (על הטור “על זאת”), נתפרסם ב"דבר השבוע", 22.4.83; דב סדן, ראה ביבליוגרפיה של כתביו בעריכת יוסף גלרון, ערך 1366, על “על זאת”; אברהם וולפנזון, “אלתרמן כמשורר מדיני”, “הפועל הצעיר”, 5.5.70; דן לאור, עבודות מ"א ודוקטור על “שירי הטור השביעי”; מנחם דורמן, “בשער כינוס כתבי אלתרמן” ו"המשורר כשליח ציבור", “מבפנים”, אפריל 1972; א. כהן, “הערך השירי של “הטור השביעי”, “מעריב”, 27.10.72; דן לאור, “אלתרמן כמשורר פוליטי”, מוסף הספרות של “ידיעות אחרונות”, 19.3.76; טלילה בן זכאי, “הרחובות שורפים את חייהם כמליונרים פזרנים”, על ההצגה על פי טורי “רגעים”, “מעריב”, 8.9.77; משה דור, “ה’רגעים' והשנים של אלתרמן”, שם, שם; שולמית אלוני, למען טוהר המחנה”, על “על זאת”, “ידיעות אחרונות”, 13.7.79; נעמי שמר, “מה נתן אלתרמן?”, “מחברות לספרות, לחברה ולבקורת”, 3.3.80; אלמוני, על הספר “העמדה הקדמית” ובו גם טס"מ, מוסף הספרים של “הארץ”, 4.4.80; דן אלמגור, “אני רוצה רק להציץ”, המוסף “שבעה ימים” של ידיעות אחרונות", 30.1.81; דן לאור, “השופר והחרב” תל אביב, 1984, וספריו המאוחרים יותר על יומני אלתרמן ותגובותיו בימי מלחמת העולם השניה: דן מירון, “תחילתו של אלתרמן כמשורר הציבור והעתון”, “האם היה אלתרמן משורר פוליטי?”, “הפנים בראי המגש” (על “מגש הכסף”), במוסף הספרות של “ידיעות אחרונות”, 26.9.84, 5.10.84, 12.10.84, 19.10.84, וכן ב"הדואר" ובספרו “נוגע בדבר”, תל אביב 1991, עמ' 65–128; אילנה קדמי, “מקומו ומשמעותו של הטור השביעי ביצירתו של נתן אלתרמן”. עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, 1984; שלום רוזנפלד, ״חידת ה’סיידים' “, “מעריב, 1.3.85; עלי מוהר, “הטור השביעי והבעיה הערבית”, “במחנה”, 1986; מנחם דורמן, “אל לב הזמר”, תל אביב 1987, “פרקי ביוגרפיה”, תל אביב 1991 ועוד; חיים באר, “על זאת ובכל זאת”, “דבר השבוע”, 30.12.88, על ״על זאת”: חנן חבר, “שבחי עמל ופולמוס פוליטי”, בספר “הספרות העברית ותנועת העבודה” בעריכת פנחס גינוסר, באר שבע 1989, עמ' 116–157, ובספרו “פייטנים ובריונים”, ירושלים 1994; נסים קלדרון, “מ’רגעים' אל ‘הטור השביעי’ " ־־ דרכו של אלתרמן אל כתיבה פוליטית”, בספר “הספרות העברית ותנועת העבודה” הנ”ל, עמ' 277–289; ב. מיכאל, “הרברביץ הולם שוב” על “הקלריקל הקטן”, מוסף “הארץ”, אפריל 1990 וראה תגובת מנחם בן ב"עתון תל אביב", 6.10.95; מנוחה גלבוע, “אלתרמן והעתונות”, “קשר”, גל' 15, 1994, עמ' 65–71; מרדכי נאור, “מן העתון אל השיר”, לנסיבות כתיבתו של השיר “מגש הכסף”, שם, עמ' 72–77; דן אלמגור, רשימותיו על הטס"מ ב"קשר" גל' 18, 1995, וכן “בתיה באמבטיה” (על שני פזמונים שפירסם אלתרמן לפני שהחל בפירסום טוריו הקבועים), מוסף הספרות של “ידיעות אחרונות”, 11.3.95; הנ"ל, “נתן המשורר – ו’כבשת הרש' " (רשימת ביקורת על “הטור השביעי”, כרך ה', המוסף “ספרים” של “הארץ”, 19.7,95; יצחק לאור, רשימת ביקורת על הספר הנ”ל, מוסף הספרות של “הארץ”. 7.7.95: מ. עוזיאל, “נתן היה אומר”, “מעריב”, 6.10.95. רשימה של כותב טורים אלה על אלתרמן בעל הפזמונים אמורה להופיע ב"מחברות אלתרמן", 1996.

אמיתי, מרדכי

משורר, עורך “משמר לילדים”, צייר ומתרגם. איש קיבוץ שריד. נפטר ב־1993, פירסם מעין מקאמות אקטואליות שבועיות קצרות בפרוזה מחורזת ב"על המשמר", 1961–1965, במדור “פיוטו של שבוע” וכן בעתונות הקיבוצית.

״אשל״

שם עט של אברהם שלונסקי.

ב. מיכאל

סאטיריקן. ממחברי החומר לתוכנית הטלוויזיה “ניקוי ראש”. בעל טורים סאטיריים בפרוזה ב"הארץ" (במדורו “כוסות רוח” וב"ידיעות אחרונות". מדי פעם פירסם גם טס"מ, לדוגמה: “המפלצת מלוך בלפור”, מוסף השבת של “הארץ”, 17.6.83; “פואזיה אלקטוראלית” (פארודיה על המנון הליכוד), 9.9.88.

* בכר, אהרן

עתונאי בעל טור של פיליטונים בפרוזה ב"ידיעות אחרונות". פירסם בו מדי פעם – בעיקר בתקופה שבה נעדר חיים חפר מהעתון, בעת ששימש כקונסול תרבות בלוס אנג’לס – מקאמות סאטיריות אקטואליות. לדוגמה: “ברכת הדרך” (על צאת בגין לקהיר) 23.12.77; “אל משתתפי העצרת למען שלום בטוח”, 14.4.78. כן פירסם במדורו “יריות באוויר” משירי רפאל איתן.

* בן־אמוץ, דן

הומוריסט. לעתים רחוקות פירסם בעתון “חדשות” גם קטע סאטירי שירי בלתי מחורז. לדוגמה: “מה קורה” (על שמות הרחובות בערי הארץ): “ברחוב שארית הפליטה / משחקים תופסת. / בכיכר מורדי הגיטאות / משחקים קלאס” וכדומה, ו"תביעת פיצויים", שם, 27.4.87.

״בן בלאדן''

שם עט של מרדכי שלו.

בן־דניאל, אהוד

פירסם טס״מ בלתי־מנוקדים במוסף “חותם” של “על המשמר” בשנת 1980. לדוגמה: “פתאם הכל זז לימין”, 21.3.80; “חיים משוגעים”, 11,4,80.

בן־כנען, עוזי

סופר ילדים. פירסם מדי פעם טורים אקטואליים מחורזים בירחון “במחנה גדנ”ע", במדורו “פיזמר”. לדוגמה: “שיר אשכבה לטרזן”, אפריל 1984.

ברגמן, ה.

ראה אביחנן, הלל.

גולדברג, לאה

משוררת. כתבה במחצית השנייה של שנות ה־30 פזמונים סאטיריים לתיאטרון “המטאטא”, וחרוזי־פירסום ל"תוצרת הארץ", פירסמה מדי שבוע בשנות ה־30 וה־40 בעמוד האחרון של השבועון “דבר לילדים” טורים קבועים בשם “אורי מורי”, “אורי כדורי” ועוד, כליווי לאיוריו של אריה נבון, ובהם לעתים נושאים אקטואליים.

גורביץ, עמיקם

קריין ומו"ל. בשנת 1953 פירסם בקביעות טס"מ בשם “טור שמאלי” בשבועון “שמאל” (בעריכת משה סנה), בחתימת “עגור”. כן פירסם (בחתימת “עמיקם”) כמה מקאמות אקטואליות בשבועון “ציפור הנפש”. לדוגמה: “מה זה מה”, 11.3.65.

גורדון, צבי

פירסם בשנות ה־30 וה־40 פזמונים וטס"מ בעתונים הומוריסטיים שונים, כ"חד גדיא", תרצ"ו, תש"ו.

* גורי, חיים

משורר ועתונאי, שפירסם מדי פעם במדוריו ב"למרחב" ו"דבר" גם טורים אקטואליים מחורזים בחתימת “ח־גי”, או “ח־גור”. הטס"מ נדפסו בניקוד או ללא ניקוד. לדוגמה: “כדורסל”, 22.6.79; “סוף העולם” ו"גשם גשם בוא", 23.11.79: “עצה”, 28.12.79; “הכלב והשיירה”, 4.1.80. כמה משיריו שפורסמו בטורים אלה נכללו בספרו “הספר המשוגע”.

גיורא, מ. א.

פזמונאי ומתרגם. ב־1956 פירסם כמה טס"מ בגיליונות יום ו' של “מעריב”. לדוגמה: 17.8.56.

בנימין גלאי – איור של מרסל ינקו ³

* גלאי, בנימין

משורר ומחזאי, נפטר 1995. במשך שנים בעל טור קבוע, “על קפה הפוך”, ב"מעריב", בו פירסם מדי פעם גם קטעים מחורזים, מקאמות, חמשירים, פזמונים ושירים. לדוגמה: “שלושה שירי מצריים”, שירים שכתב כחייל במדבר המערבי בשנים 1942 ו־1943, “מוגשים לאנשי ארץ ישראל השלמה בגבולות השירה שבלב וישראל של שלום בגבולותיה האפשריים”, 13.4.79; “השקל המנמר”, מקאמה לפורים, לא מנוקדת, 29.2.80. מבחר מטוריו כונס בספרו “על קפה הפוך”, עין הוד 1960.

גמזו, יוסי

פזמונאי, משורר וחוקר ספרות. החל לפרסם טס"מ קבוע בדו שבועון “במחנה גדנ”ע". לדוגמה: “הפוגנב”, 1.1.58; “השוק הפרסי”, 27.1.58 ועוד. מבחר הטורים הופיע בספרו “אתם נוער, אתם?”, רמת גן 1959.

עם שחרורו מצה"ל, החל לפרסם טס"מ בימי ו' במדורו “מפיט ומחוץ” ב"על המשמר". לדוגמה: “יש שכונות” (בעקבות אלתרמן).31.10.59

ב־25.1.62 החל לפרסם מדי יום ו' את טוריו ב"דבר", במדורו ״על ספסל בשדרה". לדוגמה: “פואמה פדגוגית קטנה”, 5.7.62; “שידוכין”, על נישואי בן קיבוץ השומר הצעיר ובת טירת צבי, 14.12.62; “אין כמו יפו”, 28.12.62: “כסילבסטר”, 4.1.63; “סיפור הפרברים”, 25.1.63. בשנת 1964 פירסם גם בשבועון “ציפור הנפש”. לדוגמה: “במערך אין כל חדש”, 18.12.64.

מאוחר יותר פירסם מדי שבוע במוסף השבת של “מעריב” את המדור “לחכימא בגמיזא”: טס"מ על פני עמוד שלם או מחצית העמוד.

ב־1968 הופיעו ספר סאטירות בחרוזים, “זהירות – שביר!”. עם קריקטורות של יעקב שילה, וספר בשם “כל הכבוד”.

בשנים 1977–1994 שהה באוסטרליה, בדרום אפריקה ובארצות הברית. פירסם שירים וטורים בפרוזה בדו שבועון “הדואר”, לעתים בחתימת “י. לשונאי”.

– יוסי גמזו איור של זאב ⁴

* גפן, יהונתן

משורר, פזמונאי, ומסוף שנות ה־60 בעל טור שבועי קבוע בפרוזה ב"מעריב". מדי פעם משלב גם טס״מ ותרגומי פזמונים בשם “הצד הרביעי של המטבע” בגיליונות סוף השבוע של “מעריב”. טס״מ לדוגמה: “חלום גדול מאד”, מוקדש לאצ"ג, שם 22.10.76; “זה התחיל משום דבר”, 29.10.16; “בלוז סוף העולם, כתיבה ראשונה”, 25.1.80; “לנהלל, לשנת השישים”, 25.9.81; “לילה טוב צידון”, תרגום־עיבוד של השיר “גוד נייט, סייגון” של בילי ג’ואל; עמוד שלם, עם צילום מצידון, 26.11.82; “שיר פיצוץ לבית”, 27.11.82; “הזמנה לרצח”, (אחרי מות אמיל גרינצוייג), 31.3.84; וראה לאחרונה “תפילה לשלומו של סופרמן”, 9.6.95 ו"שיר קשה", (אחרי רצח רבין), 24.11.95. כינס מבחר משיריו בכרכי “כל כתמי יהונתן גפן”.

גרין, דוד

פירסט מדי פעם בשנת 1991 טס"מ במדורו “בסוגריים” ביומון הכלכלי “גלובס”. לדוגמה: “על הסכין”, 4.4.91.

דביר, עירא

מחזאי, פירסם מדי פעם בסוף שנות ה-80 טס"מ במדורו “חצץ” במוסף “חותם” של “על המשמר”. לדוגמה: “שיר חלום” ו"לדוקרים בשווקים", 13.9.85.

דורון, פנחס

פירסם במשך כחמש שנים מדי יום ו' מקאמות אקטואליות במקומון “שחף”, חיפה, וכינס מבחר ממאות המקאמות הללו בספרו “חרוזים בתפזורת”, חיפה 1979.

״דידי״

כינויו ושם העט של ידידיה מנוסי.

״דן המדינן''

שם עט של דן אלמגור,

״דני טרדני''

שם עט של דן אלמגור.

* דנקנר, אמנון

עתונאי ובעל טור ב"דבר", “חדשות” וכיום ב"הארץ". פירסם מדי פעם מקאמות וטורים מחורזים. לדוגמה: “מותר להם” (על מלחמת לבנון), “חדשות”, 30.9.83; “ילדות קשה” (על יצחק מודעי), “דבר”, 5.7.85; “אפילוג” (עמוד שלם מנוקד, עם איור במוסף ראש השנה של “חדשות”, 8.9.91).

״דרדר''

שם עט של יוסף מילוא ואולי גם של הלל עומר (ע. הלל).

היילפרין, אוריאל

ראה יונתן רטוש.

המאירי, אביגדור

משורר, פזמונאי ומספר, החל לפרסם טס"מ בשנות ה-20, עת יסד את הבמה הסאטירית “הקומקום” ואת עתונו “המחר”, שהמוטו בראשו היה: “חופש הדיבור אינו רשות, אלא חובה.” תרגם טס"מ גם לשבועון הסאטירי “דחליל” (חיפה), בין 30.4.35 ל־26.2.36. פירסם טס"מ בשבועון הסאטירי “עגל הזהב”, מאי–אוגוסט 1939. המשיך לפרסם טס"מ גם בשנות ה-40, בעיקר בעתונו, “המחר”.

הפטמן, יוסף

עורך וכותב טס"מ. פירסם כמה טורים מחורזים בעתונות העברית עוד בווארשה באמצע שנות ה־20, למשל: שיר לכבוד פתיחת האוניברסיטה העברית. 1.4.25. היה בין עורכי “הצפירה”, עלה ארצה ב־1932. עבד זמן מה ב"דואר היום" והיה לימים עורך העתון היומי “הבקר”, כתב שם פיליטונים וטס"מ בחתימת “יוסיפון”. ומדור בפרוזה בשם “בין הפרשיות”, בו שיבץ לעתים טס"מ. מבחר טורים בפרוזה וחרוז הופיע בספרו “בפנים שוחקות”, וראה אלמגור, “קשר” 17, 1995.

הרוסי, עמנואל

פזמונאי, מחזאי. השתתף בהצגות הלהקות הסאטיריות “הקומקום” ו"המטאטא", וכתב פזמונים ל"מטאטא", פירסם טס"מ בכתבי עת, לעתים בשמות עט שונים. כך, למשל, הטס"מ על ביקורו של חיים וייצמן בנהלל, “כבקרת רועה עדרו”, “דואר היום”, 1931 (וראה בהקדמה לביבליוגרפיה זו) או הפזמון “תל אביב הפריזאית”, “כל נוע”, 1932, גל' כ"ג. בחודשים מאי–אוגוסט 1939 פירסם טס"מ בשבועון הסאטירי “עגל הזהב”. לדוגמה: “אתה בחרתנו”, שיר סאטירי ארוך, בחתימת “עמנואל ה”, ב־1.6.39; “אידיאלים ומניות”, 8.6.39. בשנות ה־50 שימש כדובר משרד הביטחון. פירסם גם חוברות וספרונים מחורזים לילדים.

וולפנזון, אברהם

מרצה למדע המדינה. בסוף שנות ה־40 כתב טס"מ בעתון הערב “הדור”, בחתימת “אלף ואו”, מדורו, “בצוננין”, נתפרסם שם ממול ל״טור שמאל" של אורי סלע. לדוגמה: “הבוחר על פרשת דרכים”, 25.1.49. טס"מ שכתב ב־1950 למדורו זה, ושמו "דמוקרטיה או סגירת ‘אשמורת’ “, על סגירת כתב העת “אשמורת”, בו השתתף. נפסל על ידי האחראי לעתון, זלמן אהרונוביץ־ארן, שאף כתב לו מכתב הסבר ארוך ב־30.8.50. הפרטים: מתוך מכתב אישי אלי מיום 8.8.94. בשנות ה־50 פירסם כמה טס”מ בעתון הסטודנטים “אבוקה” של בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב (בעריכת יחזקאל פלומין), בחתימת “אברהם ו.”.

וייל, עוזי

מספר וסטיריקן. ראה ספר סיפוריו, “ביום שבו ירו בראש הממשלה”, תל אביב 1991. מפרסם בשנות ה־90 במדורו בעמוד האחרון של השבועון “העיר” גם שירים מתורגמים, שכמה מהם בעלי אופי סאטירי ואקטואלי.

* וילפנד, יגאל

עתונאי, בן קיבוץ, פירסם לעתים במדורו ב"על המשמר" וב"דף הידוק" טס"מ.

ורדי, זאב

איש קיבוץ, מורה וחוקר ספרות. פירסם במשך שנים בשבועון ״בקיבוץ" פיליטונים ופזמונים מהווי הקיבוץ, כינס מבחר מתוכם בספריו “בקיבוץ”, תל אביב 1955, “קיבוץ על הכוונת”, תל אביב 1970, ו"רשום בשוליים (פזמוני דיומא)“, חש”ד. בשער: "צרור הפזמונות המוגש בזה הוא לקט מתוך 250 גליונות ב’קיבוץ' ".

זוסמן, עזרא

משורר ומבקר תיאטרון. פירסם מדי פעם טס"מ, ואף ביקורת תיאטרון בחרוזים.

״זיק״

שם עט. זהות הכותב אינה ידועה. פירסם בשנת 1956 ב"מעריב" טס"מ. לדוגמה: 30.6.56, 3.8.56, 10.8.56.

"זקן"

שם עט שיוחס לנתן אלתרמן.

"ח־גי״, "ח־גור״

שמות עט של חיים גורי.

״ח־ט״

שם עט של יהודה קרני, “חרזן טרזן”.

חנניה

שם עט של חנניה רייכמן.

חפר, חיים

פזמונאי ומתרגם, חתן פרס ישראל. מחבר פזמוני הצ’יזבטרון במלחמת העצמאות, ולהקות צבאיות ואזרחיות רבות אחר כך. פירסם ב־1951 ותקופה קצרה ב־1953 מדי שבוע פזמונים בשבועון העצמאי “משא”, חלקם מתוכניתו האזרחית של הצ’יזבטרון. לדוגמה: “הטור והעיקר: שוליה”, 27.12.51; “ויוה וילה”, 18.1.53 ״התמונה בדבר השבוע'" (לוי ופרץ), 22.1.53; “על אנשי פנפילוב”, 19.2.53 ועוד. פירסם כמה טורים סאטיריים ב"מעריב" ב־1958. לדוגמה: “מרש הכנסת הרביעית”, 19.9.58.

מפרסם מדי שבוע ב"ידיעות אחרונות" מאז 1964. החל לפרסם טס"מ בסגנון המקאמה בשבועון “ציפור הנפש”, שהיה בין עורכיו. המקאמה הראשונה, “עוד פיצויים”, 26.2.65, שפורסמה ללא ניקוד, ככל המקאמות באותו עתון, עסקה בבן גוריון. זה למעלה מ־30 שנה מפרסם ב"ידיעות אחרונות" מקאמות מנוקדות מדי יום ו', הופעת המקאמה השבועית שלו נפסקה רק במשך תקופה בת כשנתיים, בה כיהן כקונסול תרבות בלוס אנג’לס. עם שובו ארצה, ב־1978, נתחדש פירסום המקאמות השבועיות.

לעתים, בגיליונות חג, השתרעה המקאמה על פני עמוד שלם. לדוגמה: “המאזן”, ערב יום כיפור, 7.10.81; “בין הפרח והסלע”, למוסף הטיולים של סוכות, 21.9.83. הדפיס מדי פעם בטורו פזמון אקטואלי שלו, ופעם אף בצירוף תווי השיר. לדוגמה: “אמיל”, לזכרו של אמיל גרינצוייג, שנרצח בעת הפגנת “שלום עכשיו” בירושלים. משנת 1995 מפרסם גם טור קצר לא מנוקד באמצע השבוע. לדוגמה: “תולעת יעקב”, 21.6.95; “ההולכים ראשונה”,.5.7.95

אחר מלחמת ששת הימים הוציא קובץ עם מבחר מקאמות מתקופת המלחמה. בספטמבר 1978 הוציא קובץ שני של מקאמות, ״מחברות יום ששי".

מדי פעם מתפרסמות בעתונים (לא פעם גם כמודעה משולמת) מקאמות שכתב לפי הזמנה, עבור גופים שונים, ציבוריים ומסחריים. לדוגמה: “לאנשי התעש”, פורסם בניקוד, כמודעה משולמת, “מעריב”, 25.5.79; “לועידת מפ”ם", הוקרא בערב הפתיחה של ועידת מפ"ם, “על המשמר”, ללא ניקוד, 4.1.80; “תודן”, תודה לקואופרטיב “דן”, “ידיעות אחרונות”, 31.10.86; פירסם גם מקאמות על אישים, ליובלותיהם. לדוגמה: “וולאק, חיימקה” (לחיים לבקוב), “דבר”, 23.5.86; טור על סטף ורטהיימר פורסם שוב כמודעה, “ידיעות אחרונות”, 1.5.94.

״חרזן־טרזן''

שם עט של יהודה קרני.

טהרלב, חיים

חבר קיבוץ יגור. פירסם מדי פעם טס"מ בעתון הערב “הדור”, 1949. לדוגמה: “אזרח ישראל” (על קבלת תעודת הזהות הישראלית). 11.2.49; “אליכם את הקול מי יוליך?”, מוקדש לבני קיבוץ יגור וחבריו, שנפלו במלחמת העצמאות. כתב גם בעתון קיבוצו, אביו של הפזמונאי יורם טהרלב.

״טוראי''

שם עט של יעקב אורלנד,

טן־פי, יהושע

משורר. ערך את העתונים ההומוריסטיים “צלף”, פורים ופסח תש"ח, בהם נתפרסמו טס"מ מאת אלתרמן (מ"הטור השביעי"). אביחנן, המאירי ומפרי עטו. פירסם חמשירים סאטיריים בעתון “זו הארץ”, ביטאון התנועה למען ארץ ישראל השלמה, נובמבר 1976. כונסו בספרו “נטיפים וזקיפים”, תל אביב 1978.

“אמיל״ מאת חיים חפר, כפי שהופיע ב”ידיעות אחרונות"

חיים חפר

אמיל

אֶמִיל,

אֲנִי מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.

בְּלַילָה ירוּשָׁלְמִי קָר,

נוֹשֵׂא כָּמוֹךָ רְסִיסֵי מַתֶּכֶת

מֵעַל לַלֵב וּבַצַוָּאר.

אֶמִיל,

כָּל יוֹם אוֹתִי הוֹרֶגֶת

יָדוֹ שֶׁל אָחּ, אֶגְרוֹף שִׂנְאָה

וּמוּל פָּנַי לְלֹא הֶפְסֵק שׁוֹאֶגֶת

הַמַּשְׁטֵמָה וְסַכִּינָה.

אֲבָל, אֶמִיל,

אֵינִי פּוֹנֶה אָחוֹר,

אֶמִיל, אֶמִיל,

אֵינִי יָכוֹל לַעֲצֹר…

אֲנִי צָרִיךְ, אֲנִי מֻכְרָח לָלֶכֶת הָלְאָה.

לָצֵאת, אֶמִיל,

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה!

אֶמִיל,

דַּרְכֵּנוּ לֹא נִפְסֶדֶת!

אֲנִי הוֹלֵךְ, כִּי זֶה חֵפְצִי,

כְּדֵי שֶׁלֹא יִדְעַך כּוֹכָב הַצֶדֶק

מֵעַל רֹאשְׁךָ, מֵעַל אַרְצִי!

אֶמִיל,

וּבְצֵאתִי לַדֶרֶךְ –

אַתָּה אִתִּי, חוֹלֵם חֲלוֹם

אַלְפֵי פְּרָחִים עַל אֶרֶץ נֶהְדֶרֶת

שֶׁל אַהֲבָה וְשֶׁל שָׁלוֹם…

לָכֵן, אֶמִיל,

אֵינִי פּוֹנָה אָחוֹר,

לָכֵן, אֶמִיל,

אֵינִי יָכוֹל לַעֲצר…

אֲנִי צָרִיךְ, אֲנִי מֻכְרָח לָלֶכֶת הָלְאָה,

לָצֵאת, אֶמִיל,

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה!

הלחן:רפי קדישזון

קובץ 17 – תווי השיר

* טשרניחובסקי, שאול

פירסם מדי פעם בשנות ה־30 וה־40 בשבועונים “העולם” ו"סיכות" גם שירים ופיליטונים סאטיריים, בחתימת “יעקב תם”. לדוגמה: משל ישן בחרוזים חדשים", “סיכות”, 1943, גיליון י.

"י."

שם עט של יהודה קרני.

"יבי" (יהודה בן־יהודה, יהודיוף)

משורר. זה עשרות שנים מפרסם מדי יום ו' בעמוד ב' ב"הארץ" כמודעה בתשלום שירים ומכתמים בלתי מנוקדים, בליווי איורים של ידידיו. רבים מהם דנים באירועים אקטואליים ובדמויות של עתונאים, מפרסם מדי פעם קבצים של שיריו. וראה גם השיר הקצר “יבי”, שפירסם לכבודו ובסגנונו חיים חפר במדורו, 5.5.95.

– דוגמא לשיר של יבי ב"הארץ" ⁵

“ידיד” שם עט של דידי מנוסי

"יו־אח"

שם עט של י. אחאי.

"יוד־חית"

שם עט של אלכסנדר פן.

"יונתן"

שם עט של הלל אביחנן־ברגמן.

"יוסי אין־מנוסי"

שם עט של י. גמזו.

"יוסי, מ."

שם עט של יוסף מ. מרגלית.

יצחק יצחק

פזמונאי, איש קבוצת יפעת. שירת בלהקת הבריגדה היהודית בימי מלחמת העולם השנייה. כתב אז פזמונים, שכונסו בספר “אלף לילה ולילה”. בשנת 1952 פירסם כמה טס"מ בשבועון “דבר השבוע” ובדו שבועון “במעלה”. הירבה לפרסם בביטאון קבוצתו ובעתונות הקיבוצית.

ישראלי, שמעון

שחקן, זמר, פירסם מקאמות אקטואליות במוסף הסאטירי של “דבר”, “דבר אחר”, ובמקומוני חיפה. לדוגמה: “עורך יקר” (שיר על הישראלי המכור לקריאת עתונים), “דבר אחר”, 10.8.83.

כשר, אסא

פרופ' לפילוסופיה. כולל לעתים במדורו השבועי ב"מעריב" גם טורים אקטואליים בלתי מחורזים, הבנויים כשיר, לדוגמה: “לשכוח את הרוצח” (אחרי רצח רבין), 22.11.95; “להתאבל על רבין. שבעים דרכים”, 8.12.95.

"ל. דני"

שם עט של יצחק אורן.

לב, ר.

שם עט?

פירסם טס"מ בעתון היומי “המשקיף” מראשיתו, בסוף שנות ה־30. לרוב בעמוד ב', ללא ניקוד, לדוגמה: “מעשה נורא בלונדון”, על ר' דויד’ל, בן־גוריון, ואגרונסקי, עורך ה"פלסטיין פוסט", שנסעו לוועידה בלונדון, 15.2.39; “העקידה”, 24.2.39. אגב, בעתונים ההיתוליים שערך אברהם גורדון מופיעים קטעים בחתימת “ב.ר, ב.רל”, ואולי כאן חילוף אותיות של “ר. לב”?

לבנון, מרדכי

חיבר בשנות ה־80 יחד עם שמעון ישראלי תוכניות רוויו סאטיריות לתיאטרון חיפה, ופירסם טס"מ במקומוני חיפה.

* להב, יוני

סאטיריקן ומחזאי. פירסם מדי פעם טס"מ ב"דבר", 1988. לדוגמה: “השין־גימל”, על השעיר לעזאזל הקבוע בכל “פשלה”, 2.9.88; “ארץ סין”, על הוויכוח על צנזורה למחזות, “דבר אחר”, 17.12.86; ושם 12.7.89.

לוין, חנוך

סאטיריקן, מחזאי ובמאי. שירת בלהקה צבאית. עם שחרורו מצה"ל החל לפרסם טס"מ בעתון הסטודנטים “דרבן”, 1966. לדוגמה: “בוא אלי, חיל נחמד”. יוני 1966. פזמוני “מלכת האמבטיה” והצגותיו האחרות כונסו בספריו “הג’יגולו מקונגו” ואחרים.

לוריא, קובי

פזמונאי ומוסיקאי. פירסם ב־1987 ב"על המשמר" טס"מ, במדורו “תמונת מצב/מה שיש” לדוגמה: “מסעותי עם שילנסקי וגאולה”, שיר המורכב כולו מחמשירים, 17.1.86; “איך זה להיות כובש”,.16.11.87

* לזר, יעקב

סאטיריקן, צייר, עורך. החל לפרסם טס"מ במדור “זו ארץ זו” ב"העולם הזה", 1974. לדוגמה: “אנחנו נבנה!”, 6.2.74. בשנות ה־80 פירסם בטור “חרא שישי” במוסף הסאטירי “חרקירי” ב"חותם", שהיה בין עורכיו, למשל: “שיר האדמה החרוכה”, על לבנון, 23.4.82; ושם 11.3.85, 19.4.85, 14.3.86; “שיר מקומי” (בימי האינתיפאדה). 2.6.89. כינס מבחר טורים בספרו “אצבע משולשת”, תל אביב 1975.

ליפשיץ, עודד

עתונאי, כלל מדי פעם במדורו השבועי במוסף “חותם” של “על המשמר” גם קטע אקטואלי מחורז. לדוגמה: “יצחק’לה שלי”, על יצחק רבין. פארודיה על השיר “חיימקה שלי”, 23.12.88; “שר בלי תיק”, 25.8.89.

* לפיד, יאיר

עתונאי, מנחה תוכניות טלוויזיה, בתקופת שירותו הצבאי (1984–1985) היה מעורכי המוסף הסאטירי “פרה קדושה” בשבועון “במחנה”, בו נתפרסמו במדור “חמשור” פארודיות אקטואליות מחורזות. לדוגמה: “פקיד מסמר / ניקח מהר”, 7.11.84. מפרסם לעתים רחוקות קטעים מחורזים במדורו השבועי “לא סופי” במוסף השבת של “מעריב”, ראה 6.10.95, 24.11.95.

״מ. שם״
שם עט של מ. שטיינר.

מוהר, עלי

פזמונאי ועתונאי, בעל טור שבועי ב"העיר". בנו של הפזמונאי והמשורר יחיאל מוהר, משבץ לעתים במדורו מהנעשה בעירנו" ב"העיר" גם קטעים מחורזים. לדוגמה: “דברים מוזרים”, 19.2.88. מבחר טוריו פורסם בספר “מהנעשה בעירנו”.

מילוא (פסובסקי), יוסף

במאי, שחקן ומתרגם, כשעזב אלתרמן את “הארץ” בתחילת ינואר 1943 ופנה ל"דבר", פירסם מילוא ב"הארץ" החל ב־22.1.43 מספר טס"מ, בחתימת “דרדר”. לדוגמה: “מעשה בעכברה”, 22.1.43; “צנע”, 9.2.43.

מנוסי, דידי

פזמונאי, חמשיראי ומחבר טס"מ. אחרי מלחמת העצמאות ראה אור ספרו “חופשה בתשלום”, ובו סיפורים מחורזים שהופיעו ב"במעלה" ועוד, פירסם חמשירים סאטיריים במדורו “חמש אל החומש” ב"דבר", 1951–1952. 42 שנה אחר כך פירסם ב"דבר" שני חמשירים, כנגד סגירת העתון. 22.7.94.

מ־1.1.54 פירסם טס"מ בחתימת “ידיד” בעתון היומי “זמנים”. לדוגמה: “על המורה העברי”, 8.1.54; פירסם מדי פעם חמשירים אקטואליים ואחרים, גם ב"העולם הזה", לדוגמה: 19.2.56, 30.1.57, 27.9.73; בשבועון “רימון”, 1956–1957. לדוגמה: “אי החמשירים”, 23.1.56; “חמשירים לפורים”, 13.3.57. פירסם מדי גיליון חמשיר על סופר עברי בירחון הספרותי “מבואות”, במדורו “לגבי דידי”, עם איורים של יוסי שטרן (חמשירים על יגאל מוסנזון, נתן שחם, ועל עצמו).

ספרו “101 חמשירים” עם איורים של דוש יצא בינואר 1958. פירסם גם ב"ציפור הנפש". לדוגמה: “חוני המעגל”, 18.3.65. כן פירסם ב"עכשיו". לדוגמה: “פיצול האישיות הדגולה”, שם 1965.

מפרסם טס"מ בכל יום ו' וטור קצר באמצע השבוע ב"ידיעות אחרונות" מאמצע שנות ה־60. מבחר מתוכו כונס בספר “המצב קשה, אבל לא רציני”, תל אביב תש"ד. בשנת 1976 החל לפרסם שם גם מדור של חמשירים צבאיים בשם “מספר אישי”. לדוגמה: 13.12.76. “שמח ומבדח”, שני עמודים של חמשירים לפורים, 21.3.89. פירסם המשירים גם ב"קול ת"א", 2.6.83, 19.9.83.

מקאמה פרי עטו, “סוכני נסיעות עושים סאפארי” (עמוד שלם, עם צילומים), פורסמה במודעה, שם, 12.1.79. פזמון בשם “ישראל לובשת נקיון”, שודר בטלוויזיה לקראת מבצע הנקיון הארצי, 5.2.88; “סימפסוניה”, פזמון על תוכנית הטלוויזיה, 13.3.92.

בשנת 1995 זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים, על כתיבתו הסאטירית בעתונות.

"ממר, י."

שם עט של י"מ מרגלית.

מנור, אהוד

פזמונאי, מתרגם ושדר רדיו וטלוויזיה. משנת 1986 פירסם בגיליונות יום ו' של “דבר” טור בשם “שישי אישי”, ובו פזמונים, שחלקם אקטואליים. לדוגמה: “ללא מגע”, 3.1.86; “שתי אפשרויות”, 24.1.86; “משהו טוב חייב לקרות”, 2.10.87.

״מר חשון''

שם עט של יונתן רטוש.

מרגלית, יוסי מ.

איש מושב. פירסם בחתימת “י, ממר” שיר אקטואלי, “רפיח”, בשבועון “עקרב”, 14.11.46. פירסם בקביעות בשנות ה־50 בדו שבועון “במעלה” שירים וסיפורים לנוער בחרוזים, וביניהם גם על נושאים אקטואליים, בחתימת “מ. יוסי”, ו"י, ממר". לדוגמה: “מעשה בקופסה של צבע”, פורים תשט"ז; “ושמחת בחגך”. 13.5.56. פירסם כמה טס"מ ב"מעריב" בשנות ה-60.

"מריו"

שם עט.

פירסם מדי שבוע ב"עקרב" פזמון שבועי אקטואלי. לדוגמה: גיליון 35, 1946.

* ניב, קובי

סאטיריקן. פירסם מדי פעם במדוריו ב"דבר" ובמדורו “עוכר ישראל” במוסף “חותם” של “על המשמר” גם טס"מ. לדוגמה: “דמעות יחמור”, אחרי השריפה ביערות הכרמל, 29.9.89. וכן.13.7.90

* ניצן, גבי

בעל מדור בעתון “ירושלים”. מדי פעם פירסם בו טס"מ. לדוגמה: “חוק זה לא צחוק”, על החינוך, 17.5.89.

״נתן, א."

שם עט של נתן אלתרמן.

* סבר (סברדליק), מרדכי

מעורכי “משמר לילדים”. פירסם שם ב־1946 תרגום של כמה מחמשירי אדוארד ליר, סידרת פזמונים בשם “במת הפלא” (בעקבות לאה גולדברג), וכן מדור אקטואלי בעיקר בפרוזה בשם “דן ודינה על ענייני המדינה”. לדוגמה: “העוצר הגדול”, 5.2.47.

סידון, אפרים

סאטיריקן, מחזאי ומחבר ספרי ילדים, כותב רוב הפזמונים למדור הסאטירי “זו ארץ זו” ב"העולם הזה" ולתוכנית הטלוויזיה “ניקוי ראש”, לדוגמה: “הצרצר והנמלה”, נדפס שוב בקובץ “Zoo ארץ Zoo” בעריכת ב. מיכאל ואחרים, עמ' 34.

בשנים 1979–1982 בעל הטור הסאטירי “צד חובה” ב"דבר". לדוגמה: “אשה עבריה”, פארודיה על יל"ג, 11.5.79; “הזמן פועל”, 24.8.79; “חזון אחרית הימים”, 5.10.79; “שיר ערש”, 23.11.79; “שיר ילדים”, על מלחמת לבנון, 9.7.82, בשנת 1983 בעל טור בשם “לעצטע מה יש” בשבועון “כותרת ראשית”. לדוגמה: “שטחים הם לפעמים געגועים לוילה”, 15.12.82.

משנת 1979, בעל מדור קבוע בפרוזה ובחרוז הנושא את שמו ב"מעריב" בכל יום ו', וגם בימי חול. לדוגמה: בימי האינתיפאדה: “קריאה נואשת”, 19.1.88; “הצעד הראשון”, 19.4.89; “יום זכויות האדם”, “והילד הזה הוא אני”, 3.2.89.

סלע, אורי

חמשיראי, מחבר טס"מ ומבקר ספרים. נפטר 1994. בחודשים ינואר–אפריל 1949 בעל טס"מ קבוע בשם “טור שמאל”, שנדפס בימי ו' בעתון הערב ״הדור". לדוגמה: “מעשה בתינוק ובגברת”, על הכרת בריטניה בישראל, 28.1.49; “הישיבה הראשונה (של האסיפה המכוננת)”, 18.2.49; “מפ”ם על פרשת דרכים", 25.3.49; ״רקלמה", 1.4.49.

בשנות ה־50 היה מעורכי המדור הסאטירי “לילי גלילי” ב"העולם הזה" ופירסם שם – וגם בעתון ההומוריסטי החד פעמי “פילפל” שהוציא ב־1957 – מחמשיריו ושיריו. בתקופת עריכתו את המדור נתפרסמו שם גם חמשירים רבים. למשל, 19.2.56; תחרות להשלמת חמשיר, 19.3.58; חמשירים על רופאים ששלחו הקוראים ו"השיר הגס ביותר בעולם", 21.5.58.

בשנים 1976–1978 היה בעל טס"מ קבוע ב"מעריב", בו פירסם מקאמות, חמשירים ומשלים אקטואליים. לדוגמה: “על המפלגות החדשות”, 8.12.76; מדור יומי קבוע בשם “חמשירו של יום”; “על חטא”, מקאמה ארוכה ליום הכיפורים בנוסח “אשמנו בגדנו”, 13.10.78; “מהפך”, מקאמה אקטואלית מנוקדת על פני עמוד שלם, עם איור של זאב, 11.1.80; “מעשה שטן”, 14.3.80; “הבורר”, .28.3.80

'‘עוזי ושות'’

שם מדור סאטירי ב"הארץ", בו כתבו בעיקר בנימין תמוז ועמוס קינן.

* עוזיאל, מאיר

מפרסם לעתים רחוקות במדורו “שיפודים” ב"מעריב" גם חרוזים ומעין מקאמה. לדוגמה: “כרטיס עבודה”, 12.1.79. וראה “מותר לבגוד, לא צריך לעשות עניין”, על טורי דן אלמגור, 3.1.92, ותשובת אלמגור, “כשהבוגדים היו ראשונים לציון”, 12.1.92.

23.3.78 לקט של חמשירים לפורים מאת אורי סלע ב"מעריב

– בדף מהמקור קיימים איורים ל אויר סלע, שאין לנו רשות לפרסמם בשלב זה. (הערת פב"י)

אורי סלע מחמשירי שושן הבירה

בָּאַרְמוֹן יָשַׁב מֶלֶךְ רַב־הֶדֶר.

כְּשֶׁנִּכְנַס שַׂר־מַשְׁקִים אֶל הַחֶדֶר.

וְשָׁאַל: "מָה תַּזְמִין?

ווֹדְקָה? קוֹנְיָאק? אוֹ גִּ’ין?"

הוּא עָנָה: “לֹא קוֹבֵעַ הַסֵּדֶר!”

*

אֶת אוֹתוֹ הַשַׁתְיָן הָעַלִּיז

אָז הִצְלִיחָה אִשְׁתּוֹ לְהַרְגִּיז,

כִּי בְּנֶשֶׁף פּוּרִים

לְעֵינֵי הַגְּבָרִים

לֹא הִסְכִימָה לָצֵאת בִּסְטְרִיפּ־טִיז

*

יָצָא אוֹתוֹ מֶלֶךְ רַךְ־אֹפִי

לְחַפַּשׂ לוֹ אִשָׁה לְלֹא־דֹפִי

הוּא בָּחַן עֲלָמוֹת

בְּכָל שֶׁבַע חָכְמוֹת,

אָךְ בַּסּוֹף הוּא בָּחַר מַלְכַּת־יֹפִי.

*

אֶסְתֵּר לֹא צְרִיכָה לַעֲבֹד.

הִסְתַּדְּרָה בַּחַיִּים טוֹב מְאֹד.

כֹּל היּוֹם – תִּפְנוּקִים,

פָּהוּקִים, תִּמְרוּקֵים.

בִּזְכוּת מָה? – בַּקִּרְיָה יֵשׁ לָהּ דּוֹד.

*

מַרְדְּכַי, עִתּוֹנָאִי רוֹדֵף־רֶשַׁע,

לַמַּמְלֶכֶת הֵבִיא פְדוּת וַיֶשַע

כִּי חָקר וְחְשַׂף

אֶת אוֹתָם שׁוֹמְרֵי־סף

שֶׁהַיוּ מֵרָאשֵׁי אִרְגוּן־פּשׁע.

*

אֵיךְ הִצְלִיחָה אֶסְתֵּר הַנֶחְמֶדֶת

לֵהצִיל אֶת הַעָם בַּמּוֹלֶדֶת

הִיא לִשְׁתֹּק הֶעֱדִיפָה

וּמְאוּם לֹא הִדְלִיפָה.

כַּכַּתוּב: ״אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת".

"עמנואל, ה."

שם עט של עמנואל הרוסי.

“עקרבון”

שם עט של הלל אביחנן.

פז, אלכס ולופו, בנצי

עורכי המדור הסאטירי “העולם הבא”, ב"העולם הזה" 1985 (יורש המדור “זו ארץ זו”). במדור התפרסמה הפארודיה “כשתהיה רוטציה חה־חה־חה”, שיר שנכתב, כביכול, בידי שמעון פרס, גיליון 49, 1985.

פינקוביץ, רוני

מחזאי, במאי ושחקן, מעורכי המדור הסאטירי “פרה קדושה” בשבועון “במחנה”, 1985, בו נתפרסמו טס"מ. לדוגמה: “ביצים זה טוב” 3.4.85, 29.5.85, 26.6.85.

– כריכת 2 מהספרים הכוללים טס"מ שפורסמו בעתונות: ספרו של דידי מנוסי והספר הקיבוצי בעריכת רוביק רוזנטל ⁶

פן, אלכסנדר

משורר, פירסם בשם עט טס"מ ב"דבר" כבר ב־1933, שנה לפני שהחל אלתרמן לפרסם את הטור שלו, במדור “תנו רבנן”. בשנים 1948–1953 וכן 1963–1966 פירסם מדי פעם טס"מ ביומון “קול העם”, בחתימת “יוד־חית”. לדברי ד"ר חגית הלפרין מאוניברסיטת תל אביב, היו אלה ראשי תיבות הומוריסטיים של ״יישר חוח". לדוגמה: “הסכם עצמי לדעת”, 12.3.48; “הדרך השנייה”, 18.6.48; “מכירה פומבית”, 4.2.49; “הלחם העגול”, 16.4.49; “שמחה שחורה”, 1.3.63; “אור אדום”, 11.6.65; “נר אזהרה: עשר שנים לטבח כפר קאסם”, 4.11.66, וראה בספריו “לאורך הדרך”, תל אביב 1956, בעריכת מ. הרסגור, בעיקר במבוא, עמ' 46–47, 403–404, 411–413; ובספרו “לילות בלי גג”, תל אביב 1985; חגית הלפרין, בספרה “שלכת כוכבים”, תל אביב 1989; חנן חבר, בספרו “פייטנים ובריונים”, ירושלים 1994.

* פרדיס, יהודה

עורך מדור חידונים ושעשועונים ב"מעריב לנוער". לעתים שיבץ בו חמשירים. וראה רשימתו, “מי יודע? מי מכיר? / איך נולד חמשיר?”, 13.3.84. פירסם גם שיר בשם “אורחים”, בנוסח אוגדן נאש האמריקאי, ב"העולם הזה", 13.3.57, ובעתון ההומוריסטי “פלפל”, 1958.

פרימור, תמר

עתונאית. פירסמה טס"מ במדורה הקבוע והמנוקד, “משירי מזג האויר”, בשבועון “זו הארץ”, 1979–1978. לדוגמה: 5.5.78,.19.5.78

פרסקי, דניאל

פיליטוניסט עברי שחי בארצות הברית. פירסם שירים ופארודיות מחורזות בעתונים ההיתוליים בארץ משנות ה-20 ואילך, בחתימת “ד”פ", “דניאל פ.” וכן פירסם בעתונים ההיתוליים לפסח, ״חד גדיא", תש"ט–תשי"א, תשט"ו.

צביאלי, ש.

ערך בשנות ה-30 עד ה-50 עשרות עתונים הומוריסטיים חד פעמיים לחנוכה, פורים, פסח, ל"ג בעומר, שבועות ולאירועים מיוחדים, בהם נתפרסמו טס"מ, פזמונים ופארודיות של אחרים, כצבי גורדון, אפרים דוידון, דניאל פרסקי ועוד, וכן בעילום שם המחבר. לדוגמה: פזמונים בחוברת “עוזר דלים”, סוכות ת"ש; פארודיות על פזמוני הצ’יזבטרון מאת חיים חפר: “מוטי מוטי”, בחוברת “חד גדיא” פסח תש"י–1950; “היו זמנים”, פסח תשי"א–1951; פרודיה על הפזמון “שובי אלי”, פסח תשי"ד–1954, ועוד.

״קובי, ש."

שם עט של יעקב שרת.

״ק־י״

שם עט של יהודה קרני.

קינן, עמוס

סופר, סאטיריקן, צייר ועתונאי. החל לפרסם סאטירות במדור “עוזי ושות'” ב"הארץ" בתחילת שנות ה-50, בעקבות בנימין תמוז, כמה מהטורים מחורזים. מבחר כונס בספר “בשוטים ובעקרבים”, תל אביב 1953. באמצע שנות ה-60 היה בין עורכי “ציפור הנפש”, ופירסם שם כמה מפזמוניו הסאטיריים. במדורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" פירסם מדי פעם תרגומים של שירים ופזמונים, לדוגמה: הם באו בלילה" (על פי פיל אוקס האמריקני), 30.8.68; ואת שירו של מחמוד דרוויש, “העוברים בדיבור העובר” (בתרגום סיהאם דאוד), עם תגובתו, 25.3.88.

״קין״

שם עט של רפאל קלצ’קין.

קיפניס לוין

טופר ילדים, חתן פרס ישראל. נפטר 1994. זקן מחברי הטס״מ בארץ, בהיותו כבן תשעים החל לפרסם גם טס"מ ומקאמות סאטיריות במוסף “דבר אחר” של “דבר”. לדוגמה: “ויחלום – והנה…”, “בגלל מלה אחת – שב”כ", על החנינות לאנשי השב"כ. תודתי לדני קרמן על משלוח הטורים הללו.

קלינסקי, איתן

מחנך. איש קיבוץ. בתקופת האינתיפאדה פירסם כמעט מדי שבוע שיר אקטואלי מנוקד במוסף “חותם” של “על המשמר”. לדוגמה: “אני פוחד מהכיבוש”, 10.3.88; “משה ומחמוד”, 23.12.88; “חכם וטיפש”, 6.1.89. כינס את השירים בספרו “מורה ללשון עברית”.

קלצ'קין, רפאל

שחקן ופזמונאי, בסוף שנות ה־30 פירסם טס"מ, בחתימת “קין”. בשבועונים ועתונים הומוריסטיים שונים, כ"תשע בערב" ו"עגל הזהב". בשנות ה־40 כתב בשבועונים ההומוריסטיים ״סיכות" ו״עקרב", ובעתון הפורימי “צבר”. לדוגמה: “דו שיח אהבה לאביב” (בחתימת ר. קלצ’קין), “צבר”, 1941. בעל המדור “בתפקיד הפוך” ב"העולם הזה", 1947, ראה לדוגמה 27.11.47. מבחר פזמוניו נערך על ידי מיכאל אוהד ויצא כספר, אך הטס"מ אינם מופיעים שם.

קרני, יהודה

משורר. עלה ארצה ב־1924. החל לפרסם טס"מ בימי ו' בעתון “הארץ” במדורים “עניינים” ו"חרוזים של יום" מאפריל 1933, לרוב בעמוד 2 למעלה, בחתימת “י.”, או “קיי”, לדוגמה: “עניינים”, 8.7.38; “השפם והתלתל”, 18.10.39, ועוד, וראה ספריו “בשעריך, מולדת”, תל אביב 1935, עמ' קע"ה ואילך, “שירים מתוך יומן ומזמורים”, ושלושת כרכי שיריו, בעריכת דן מירון, המבוא וכרך ג', עמ' 256–257 ועוד, וראה עידו בסוק, “הערות ל’חרוזים של יום'”, שם עמ' 269–297.

* רוזנטל, רוביק

עתונאי. ערך את האנתולוגיה “ירוק בעיניים”, תל אביב 1979, ובה מבחר פזמונים וטס"מ מן העתונות הקיבוצית: “אגרת”, “בקיבוץ”, “השבוע בקיבוץ הארצי”, “עמודים” ועלוני הקיבוצים. וראה גם מרדכי אמיתי וזאב ורדי.

* רוזנפלד, שלום

עורך, בעל טור קבוע, “אצלנו” ב"מעריב". מפרסם לעתים רחוקות גם קטע קצר בחרוזים. לדוגמה: “העיצומים בבל”ל / והתסיסה במפד"ל", 28.9.79.

רוטבליט, יעקב

פזמונאי וסאטיריקן. פירסס טס"מ פוליטיים ופזמונים בעתונים שונים. במוסף הספרות של “הארץ”: “בנימין זאב” (פזמון), 30.4.71; “קפה טורקי” (פזמון), 9.4.71. חזר לכתוב ב"הארץ" ב־1979.

פירסם ב־1979 בגיליונות הראשונים של הירחון “מוניטין”, במדורו “בגוף ראשון” (לדוגמה: “באתי אליך” ו"געגועים למלכות מס' 1"). בשנת 1985 פירסם טס״מ במוסף “דבר אחר” של “דבר”, בחתימת “אבו אל בנאת הירושלמי”. בשנת 1993 כתב טס"מ בשבועון “העולם הזה”. לדוגמה: “ביטחון פנים”, 17.3.93. בשנת 1994 פירסם טס"מ בשבועון “שישי”. לדוגמה: “דם חוצה שומרון”. 4.3.94.

רטוש (הילפרין), יונתן (אוריאל)

משורר ומתרגם. בשנת 1937 היה עורך העתון הימני “הירדן”, ופירסם בעמוד האחרון שם טס״מ ופזמונים אקטואליים, בחתימת “מר חשוון” (באותה שנה אימץ לעצמו גם את השם רטוש). לדוגמה: “ערבית נוקטורנו”, 19.3.37; “האמיר והאלחימיקן”, 1.4.37; “שביל הזהב”, 29.4.37. כן פירסם במדור הספרות בעתון זה שירים רבים בעלי אופי פוליטי־סאטירי מובהק. לדוגמה: “ירדן”, 28.5.37; “משואות”, 30.7.37. בערב פסח תרצ"ו פירסם שיר בשם “אל הנשק”, מעין תשובה לשיר “אל תתנו להם רובים”, שכתב נתן אלתרמן.

רייכמן, חנניה

חורז ומתרגם, נפטר 1982. בתחילת שנות ה־50 פירסם בכל חג פורים סאטירה מחורזת, שהוקראה מעל גלי האתר בפי יהושע ברטונוב ונדפסה ב"דבר השבוע". כן פירסם מדי שבוע בשבועון זה טס״מ ובדיחות מחורזות (“מאוצר הבדיחה”, “מן הים הכללי וטיפה משלי”). לדוגמה: “אזני המון”, 13.3.52; “יוסי ברוגזן”, 27.3.52; “מבול של פוקט בוקי סריקי”, 11.12.52; “חלום ליל פורים”, 5.3.53 (כונס בספרו “הדי הימים”, המכיל מבחר טס"מ שכתב). בשנים 1957 ו־1977 פירסם מדי פעם טס"מ ב"מעריב", לעתים בחתימת “ר. חנניה”. לדוגמה: “כוח החירום של האו”ם", 9.10.57; “לשנת תשל”ח", 12.9.77.

שטיינר, מ.

פירסם טס"מ בעתוני הימין בשנות ה־30 בחתימת “מ. שם” ו"אשמדאי", כינס מבחר בספרו “פזמוני אשמדאי”, תל אביב 1937, בחתימת “מ. שם”. המדורים: נאום אשמדאי: בצל אלביון; חזון קנטון; בביבר הספרות; בין אהלי קידר; שאר ירקות.

* שיזף, צור

מספר ומחבר ספרי מסעות. ערך את המדור הסאטירי “סחר” בעתון “שתיל”, 1986, בו נתפרסמו מדי פעם טס"מ. לדוגמה: “מעשה ברב פרץ, מעשה ברב פרס, מעשה גם ברוח הקודש”, ינואר 1986.

"שין קובי״

שם עט של יעקב שרת.

שלו, מאיר

סופר וסאטיריקן. פירסם בשנת 1979 במדורו “שיחות ירושלים” בירחון “מוניטין” מקאמות ברוח ספרות החשק, המכילות גם עקיצות סאטיריות אקטואליות. לדוגמה: “על משקלים ומשגלים”, מרס 1979; “המרצה שיצא מן השק”, אוגוסט 1979. כינס את המקאמות בספרו “משכב לצים”.

שלו, מרדכי

ראה עליו בהקדמה לביבליוגרפיה זו.

שלונסקי, אברהם

משורר, פירסם בשנות ה־20 פזמונים, פארודיות וטס"מ בעתונים שערך, “כתובים” ו"טורים". בחתימת “אשל” ועוד. בשנת 1943 פירסם מדי שבוע ב"הארץ", אחרי שנתן אלתרמן עבר ל"דבר", מדור קבוע בשם “דגש קל”, בחתימת “אשל”, ובו הביא מדי שבוע בעיקר תרגום של שירים מיידיש ומרוסית, הקשורים במלחמת העולם, ראה גיליונות יום ו' ב"הארץ", ינואר–מאי 1943.

שמואלי, יצחק

פירסם מדי פעם בסוף שנות ה־70 בעתונות היומית מקאמות פוליטיות ארוכות בלתי מנוקדות בתשלום, כמודעות. לדוגמה: “אגרת מאת שסועים־נאמנים אל ראש ממשלת ישראל מ. בגין”, “הארץ”, 8.9.78.

שמוש, אמנון

סופר, חבר קיבוץ מעין ברוך. כתב מדי פעם מקאמות פוליטיות אקטואליות, וכינס מבחר מהן בספרו “עלי הגיון בכינור”, 1984.

שמעוני (שמעונוביץ'), דוד

משורר, פירסם משלים אקטואליים וטס"מ בכתבי עת שונים, החל מ"במעלה" 1931. כינס מבחר ממשליו בספרו “משלי הביבר”, תל אביב 1946. פירסם משלים וטס"מ ב"דבר השבוע" בתחילת שנות ה־50. לדוגמה: “קונדס” (סאטירה), 2.4.53.

שמר, נעמי

פזמונאית, מלחינה, כלת פרס ישראל. פירסמה ב־1968 מדי פעם בירחון “את” טורים מחורזים בענייני דיומא. כתבה מ־1976 ב"דבר" מדי שבוע מדור בפרוזה ובשיר, בשם “שבשבת”, שכלל גם טורים אקטואליים פוליטיים. לדוגמה: “נפתלי בזם מצייר מתנחלים”. 4.5.79; טקסט זה מופיע במקור אולם אינו נכלל כאן כיון שאין לפב"י רשות לפרסמו.

“שלום לך, אידה נודל”, 18.5.79; “חג לנח”ל", 13.12.76 ״עצות לעזרא סדן", 18.12.87 (ללא ניקוד); “כולנו יוסי הדסי”, אחרי התאבדות חייל בימי האינתיפאדה, “ידיעות אחרונות”, 2.6.89. בגיליון יובל השבעים של “דבר”, 16.6.95, פירסמה שיר בו הסבירה מדוע כתבה את הטור הנ"ל בעתון – מפני שזו היתה הדרך הטובה ביותר לכתוב לאמא כל שבוע".

שרון, שרה'לה

מפיצת זמר, מאז 1984 מפרסמת מדי שבוע במדור הסאטירי ב"מעריב" שיר אקטואלי קצרצר.

שרת, קובי

עתונאי ומתרגם. אחרי שפרש משירות דיפלומטי במשרד החוץ, באמצע שנות ה־60, החל לפרסם טס"מ, בשבועון “ציפור הנפש” הופיעה מקאמה בלתי מנוקדת שלו, “מכתב קטן בחרוזים לעמוס קינן” (בתגובה למאמר של קינן), 8.4.65, בחתימת “ש. קובי”. בשלהי שנות ה־60 פירסם בקביעות טס"מ מנוקדים במוסף סופשבוע של “מעריב”, לרוב לצד יוסי גמזו. לדוגמה: “ציונים” (מקאמה), 8.1.68; “בדיחה עם זקן”, 24.5.68; “אימה גדולה ויארינג” (מקאמה), 31.5.68; “הגננת המגוננת”, 18.10.68.

משוררים, מספרים ומחזאים שפירסמו מדי פעם גם שירים סאטיריים אקטואלים

אוריאל אופק, לאה אילון, אורי צבי גרינברג, אסי דיין, רמי דיצני, רעיה הרניק, מאיר ויזלטיר, נתן זך, יורם טהרלב, יצחק לאור, דינה לי, אהרן מגד, חיים נגיד, יהושע סובול, אריה סיוון, שלמה סקולסקי, הלל עומר (ע. הלל), צבי עצמון, דן פגיס, אלישע פורר, שמעון צבר, בארי צימרמן, יצחק קרונזון, דליה רביקוביץ, פנחס שדה, משה שמיר, אפרים תלמי.

כן פירסמו טס"מ הכותבים הבאים (בהיקף מצומצם): עמוס אטינגר, דודו אלהרר, יוסי אמיתי, אברהם בירמן, עדה בן נחום, יעקב גוטרמן, אורי גורדון, חיים גיל, אלקנה גלר, דני דותן, משה טימור, דני סנדרסון, אדר קיסרי, חיים קשתן, אלי שרייבר (חתולי).

פוליטיקאים ואנשי צבא שכתבו בעתונות, לעיתים, שירים אקטואליים

רפאל איתן, זלמן ארן, דוד בן־גוריון, משה דיין, משה (מוסה) חריף, עקיבא נוף, מרדכי נמיר, שמעון פרס, אביגדור קהלני, דוד רמז, יוסי שריד.