רקע
רבינדראנאת טאגור
חיטרא
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: אברהם יוסף שטיבל; תרפ"ב 1922

חִיטְרָא / רַבִּינְדְּרַא-נַתְּ טָאגוֹרֵי

מִשְׂחָק במחלקה אחת


מתֻרגם אנגלית מן המקור

הַבֶּנְגַּלִי על-ידי המחבר

בעצמו ומאנגלית לעברית

על-ידי

דוד פרישמאן

 

דברים אחדים

הדרַמה הלירית הזאת נכתבה לפני עשרים וחמש שנה בערך, ומיֻסָּדה היא על סִפּוּר המעשה המוּבא בספר הַמַּהַבְּהַרַטַא, שֶׁתָּכְנוֹ הוא כך:

כְּשֶׁנָּדַר אַרְיוּנַא את נדרו להִנָּזר מן העולם ויָצא בגוֹלָה ובא עד מַנִּפּוּר, ראה שם את חִיטְרַאנְגַּדַּא, בִּתּוֹ הַיָפָה של המלך שָֹם הנקרא חִיטְרַאוַהַנַּא, וַתִּקח את לבו בקסם חִנָּה הגדול, וַיִשאל מן המלך לתת לו את בִּתּוֹ לאִשה. וחִיטְרַאוַהַנַּא, ובשמעו את שאֵלתו, שאל אותו לשמו ולמולדתו, וַיַען אותו כי הוא אַרְיוּנַא יורש העצר אשר למשפחת בֵּית פַּנְדַּוַּא. אז ספּר לו המלך, כי ראש בית אֲבוֹת אבותיו, הוא פְּרַבְּהַנְיַנַּא אֲבִי מלכי מַנִּיפּוּר, הלך ימים רבים עֲרִיִרי, לא היה לו בן אשר יירש אוֹתו אחריו, ויהי צָם ומענה את נפשו כל הַיָּמים, עד אשר ראה שִׁיוַהּ האלהים בְּעָנְיוֹ ויחמול עליו ויתּן לו וגם לכל הבּא אחריו לדורותיו איש איש ילד אחד, וּמדּוֹר לדור היה ילד זה ילד זָכָר; ורק הוא, חִיטְרַאוַהַנַּא, הוּא הראשון אשר לא נולד לו בן, כי-אם בת, היא חִיטְרַאנְגַּדַּא, ומאחרי אשר עליה להקים לו זרע, ולכן עשה עִמָה תמיד כאשר יֵעָשֶׂה עם הבָּנים ויגַדֵּל אותה כמו בן וילַמד אותה כל אשר ילמד הַבֵּן וַיַּעש אותה ליורשת אותו. ואחר-זה הוסיף המלך ויאמר:

“הבּן האחד אשר יִוָּלֵד לה, זה יקים את זרעי אחריו לדורותיו, ואת הבּן הזה אשאל לי מעִמך במחיר תִּתִּי אותה לך. אם תֵּאוֹת לי לְקַיֵּם את הדבר הזה לעשותו, תוכל לקחת אותה לך לאשה”.

וְאַרְיוּנַא קִבֵּל את הדבר למַלא אותו לעשותו, ויקח לו את חִיטְרַאנְגַדַּא לאשה וַיֵּשב עִמה בעיר מלוּכת אביה שלש שנים, וכאשר נולד להם בן, חִבֵּק אותה אל לִבּוֹ באהבה, ואחר-כן נפרד מעליה ומעל אביה, וַיָּשב וַיִּצא בגוֹלה כבראשונה.

 

הנפָשׁוֹת

אֵלִים:

מַדַּנָּא (אֵרוֹס)

וַסַּנְטָא (לִיקוֹרִיס).


בני אדם

חִיטְרָא, בת מלך בְּמַנִּפּוּר. אַרְיוּנַא, בן מלך מִמַּלְכֵי בית קוּרוּ, מֵעֲדַת הַקְּשַׁטְריָּא, או “עֲדַת הלוחמים”. בשעת המעשה הוא יושב בדד ביער כמו נזיר.

אַנְשֵׁי כְפָר מִנוֹף רחוק מִמַּנִּפּוּר.


 

מחזה ראשון

חִיטְרָא

האַתּה הוא האלהים בַּעַל חמשת החִצִים – אֱלֹהִי האהבה?

מַדַּנָּא

אני הוא הַבֵּן הַבְּכוֹר לַיּוֹצֵר אשר נוֹלַד בלִבּוֹ ראשונה. בַּעֲבוֹתוֹת מכאוב וּבְתַעֲנֻגוֹת אאסור את חיי כל איש וכל אִשְָֹּה!

חיטרא

ידעתּי, הוי איך ידעתּי מה המכאוב הזה ומה העבותות האלה. – ואתה מי זה, אדוני?

וַסַּנְטָא

אני רֵעוֹ – וַסַּנְטָא – מלך תקופות השנה. לולא אנכי הרודף אחרי הַמָּות. ואחרי התַּחְלוּאִים לְהִלָחֵם אליהם תמיד, כי-עתה החריבו את הארץ עד-היסוֹד. אני הוא הַנֹעַר לָנֶצַח.

חיטרא

לֲךּ אֵלֹהַי וַסַּנטא, אכרע ואשתַּחֲוֶה.

מַדַּנָּא

אבל האם נֶדֶר נָדַרְתְּ לאלהים בחָזְקה, אתּ נָכְרִיָּה נחמדה? למה תִתּני לנעורַיך הרענַנִּים לִבְלוֹת בצוֹמוֹת וּבְעֶנּוֹת נפש? קָרבּן אשר כזה לא יֵרָצֶה לעבודת הקֹדש אשר לָאַהֲבָה. מי אַתּ וּבַקָּשָתֵךְ מה היא?

חיטרא

חיטרא אנכי, בָּת לבֵית המלך בְּמַנִּפּוּר. הנה שִׁיוַה אלהים נשבּע בחסדו הגדול לַאֲבִי אֲבוֹת אבוֹתי, הוא המלך,לתת לו זרע בנים דור אחרי דור, אשר לא יחדל בֵּן מִקִרבּם עד-עולם. ובכל-זה לא יָכֹל דְבַר אלהים זה להפוך את ניצוץ החיים אשר היה בְרֶחֶם אמי וּלְשַנוֹתוֹ, כי ככה גָבַר בי עָצְמִי, אף כי אינני בלתּי אם אשה.

מדנא

ידעתי את כל זה וכי לבעבור זאת גִדֵּל אָבִיך אוֹתָךְ כמו בן וילַמְדֵך לדרוֹך קשת ולעשות כל מלאכה אשר יעשה אותה מלך.

חיטרא

כן הוא הדבר, ולכן לבשתי מלבּוּש גבר, ואת חֶדְרִי הנִּבדל, חֲדַר הנָּשים אשר היה לי, עזבתּי. נִכְלֵי אשה אשר בם תְּצוֹדֵד לבבוֹת לא ידעתּי. יָדַי אֱמוּנוֹת לתפּוֹש את הקשת, אבל את מלאכת קֻפִּידוֹן להיות מוֹרָה חִצִּים במו-עֵינַי לא למדתּי.

מדנא

אכן אין דורש מֵעִמָּךְ ללמוד את המלאכה הזאת, אַתְּ הַיָפָה העין יודעת אותה לעשותהּ גם באֶפס לִמּוּדִים, ואמנם האיש אשר פְּגָעוֹ החֵץ בלבו יודע היטב כי כן הוא.

חיטרא

יום היה ואני הלכתי לבַקש לי צַיד ואתע על שְׂפַת נחל פֻּרְנַהּ. את סוסי אסרתי אל גזע עץ, ואני יצאתי בְעִקְּבֵי אַחד הצבָאים וָאֵרד אל-בּין הסבָכים העבֻתּים. נָתִיב צר ומעֻקָּל מצאתי אשר הִתְפַּתֵּל בתוך העלָטה אשר לַעֲנָפִים המסֻבָּכים, העָלים רָעדו לקול שריקות הַצְּרָצַר, ופתאם ראיתי והנה איש שוכב על-פני הדרך אשר לְפָנַי ורובץ על טַרְפֵּי צמח יבֵשים. בגאוַת לב צִוִּיתי לסור הַצִּדה, והוא לא שָׂם את דְּבָרַי אל לב. אז נָקַבְתּי בו בבוז בִּקְצֵה קשתי החד. ברגע ההוא השתָּער האיש מעל מקומו וַיָּקם, ואֵרא והנה הוא חזַק-בשר וְחָסֹן מאד, דוֹמֶה ללשון אשר אשר התלקחה פתאם מתוך עֲרֵמַת אֵפֶר. שְׂחוֹק עָלֵז חלף על קצות שפתיו, ואני אמרתי בלבי: רק אין זאת כי אם משַׂחק הוא למראה תבניתי אשר היתה כתבנית נער. אז חשתי בנפשי בפעם הראשונה בחיי כי אשה אנכי וידעתי כי גבר עומד לְפָנָי.

מדנא

ברגע מְבֹרָךְ אלַמד את האיש ואת האשה את התורה הנאמנה להַכּיר איש את אחיו. אבל מה נַעֲשָׂה אחר-כן?

חיטרא

בְּיִרְאָה ובתִמָּהון שְאִלְתִּיו: “מי אתה?” והוּא עָנָני: “אַרְיוּנא אנכי, מִשֵׁבֶט קוּרוּ הגדול”. הייתי כאבן דומם, עמדתי כפסל ושָכַחְתּי לְהִשְׁתָּחֲוֹת לו. האָמנם זה הוא אריונא אֱלִיל חלומותי היחיד והגדול? כן, זה ימים רבּים שמעתי, כי נֶדֶר נָדַר לאלהים לחַכּוֹת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שנה עד קַחְתּוֹ לו אשה. ואני הנה מאָז הֵסית אותי דַם נְעוּרַי יום יוֹם לנַסּוֹת את כֹּחי אליו במלחמה, ותאוָתי אל הכבוד פִּיתָּתְנִי להתנַכּר ולבוא לפניו ולקרֹא לו לִקְרָב, להִלָּחם שנינו יחדו איש לקרַאת איש, למען הוכיח לו את כֹּח אצבעותי למלחמה. הוי לֵב פּוֹתֶה, לאָן בָּרַח גאונך פתאם? מי-יתּן ויכֹלתּי לתת את כל נְעוּרַי עם כל תשוקותיהם חֵלֶף רֶגֶב-האדמה אשר עליו עומדת כף רגלו, וחָשַבְתּי לי את זה לחסד גדול. לא אדע עתה מה היתה שִׁבֹּלֶת המחשָׁבות אשר שְֹטָפְתַנִי ברגע אשר ראיתי פתאם כי הוא הולך ונעלם בין העצים. הוי אשה פּוֹתָה, אשר לא בֵרַכְתְּ אותו לשלום ולא דבָּרְתְּ אליו דבר ולא שְֹאַלְתְּ מעִמו סליחה, כי-אם עָמַדְתָּ ְ כְּבוּל עֵץ ברגע אשר פָּנה מִמֵךְ בלעג בוז וַיֵּלַךְ!… ממחרת היום בבֹקר פשטתי מעלי את בִּגְדֵי הגברים אשר לי וְאָעֵד צמידים וּצְעָדוֹת וַחֲגוֹרַת חֲלָצַיִם ושׂמְלַת מֶשִׁי ארגמן. הַשִּׂמלה אשר לא נסִּיתִי ללכת בה דָּבְקָה אל בשָׂרי הרועד כמו תַחְרָא; אבל אנכי מהרתי ללכת ולבקש עד כי מצאתי את אריוּנה בהֵיכַל היער אשר לְשִיוָהּ.

מדנא

סַפרי לי את כל המוצאות אוֹתָךְ אחת לאחת עד תֻּמָּן, הלא אנכי יְלוּד הָלֵּב אשר לאלהים וּמִסְתְּרֵי מחשָׁבות כאלה אבין.

חיטרא

לא אזכור היטב את אשר דבַּרתּי ואת אשר עָנָנִי. ואתה חֲמֹל עלי ואַל תְּצַוֵנִי לְסַפּר לך דָּבָר לְדָבָר. כְּלִמָּה עֲבָרְתְנִי כְמַכַּת רעם, ובכל-זאת לא יָכְלָה לי לְפַצְפְּצֵנִי לשבָבים, ככה היתה גבורָתי וככה היה כֹחי כֹּח גבר. ורק בשובי לביתי נָקְבוּ באזנַי דבריו האחרונים כמדקרות מַרְצֵעוֹת אדֻמִּים מאש לוהט. “הלא נֶדֶר נדרתּי לאלהים לבלתּי קחת לי אשה. לא אוּכל להיות לך לבעל!” הוי לְנִדְרֵי גברים! ואתה, אלֹהי האהבה, הלא לנכון ידעתּ כי קדושים וחכמים רבּים, בְּשִׁבְתָּם לרגלי אשה, עזבו את כל הַשָׂכר אשר יבוא להם מִצּוֹמוֹתֵיהֶם וּמְעַנּוֹת-נפש אשר קִבּלו עליהם לכל ימי-חייהם. שִׁבַּרתּי את קַשתּי לשבָבים ואת חִצַּי שָׂרַפְתּי באש. שׂנֵאתי את זרועִי החזָקה והמהירה בגלל האותות אשר היו בה מֵרֹב דָּרְכִי את מיתרי קשתּי. הוי אהבה, הוי אתה אלהי האהבה, עד לעפר הִכְנַעְתָּ את הגאוה הריקה אשר היתה לי וכל גבורת האיש אשר בה התהַלַּלְתּי הנה היא מְרֻטָּשָׁה ומוּבָסָה עתה לרגליך. לַמְדַנִי נא אַתּה את פִּקוּדֶיךָ עתּה; תן לי כיום הזה את הַכֹּחַ אשר לְחַלָּשִׁים וְאַזְּרֵנִי את כלי הנשק אשר ליָד לא-מְיֻזָּנָה.

מדנא

הנני והייתי לך לְרֵעַ. את אריוּנא המכניע את כל הארץ אביא אלַיִך להיות לָךְ לְשָׁבוּי וּמִפִּיךְ יִשְׁמַע את משפטוֹ על-דְבַר מִרְדּוֹ אשר מָרָד.

חיטרא

לוּלֵא קָצְרָה עִתִּי לי, כי-עתּה יכֹלתּי לכבּשׁ את לבו לי מעט מעט ולא הייתי שואלת עֶזְרה מֵעִם האֵלים. כמו רֵעַ הייתי עומדת לִימִינוֹ, לִנְהוֹג את סוסיו הפּרָאים אשר לְרִכְבּוֹ ולעזוֹר אחריו בצאתו לְתַעֲנֻגוֹתיו לצוד ציד, ובלילה הייתי שומרת עליו לְפֶתַח אָהֳלוֹ והייתי מְמַלְאָה אחריו את מפעליו הגדולים אשר איש מן הַקְּשַׁטְרִיָּא שׂוּמָה עליו לעשותם, למען הושיע לנדכָּאים ולתת משפט לאשר אין לו. אז הנה בוא יבוא היום אל-נכון אשר יבּיט אלי משתּאה ואשר ישאל: “מי הוא זה הנער הזה? האם לא אחד מעבָדַי הוא אשר היה לי באחד מִגִלְגוּלֵי חַיַּי הראשונים, והוא דָבק אַחֲרַי כמו מִפְעָלַי הטובים אשר דָבְקוּ אחרַי, למען היוֹת עִמִּי פּה בְחַיַּי החדשים?” ואמנם אנכי אינני האשה אשר תַּחְבִּיא יְגוֹנָה בתוך הדממה העזובה וְתִשׁפּוך עליו את דמעותיה בלילה ובבֹקר תסתיר אותו תחת מַסְוֵה השחוק ותאריך רוחה והיתה לאלמנה מִלֵדָה. אַל לְפֶרַח תשוקתי להיות מוּבָס לעפר בטרם פִּרְיוֹ יגמול. הנה זאת עבודתי וזאת מלָאכתי לכל ימי-חיי, למצֹא לי אֹזן קַשֶּׁבֶת ולתת לנפשי כָבוֹד. ולכן הנה זה באתי עד לְפֶתַח דַלְתְּךָ, אתה אלנהי האהבה הכובשת את כל הארץ; ואתה וַסַּנְטָא, האלהים הרענן אשר לתקופות השנה, הַעֲבֶר-נא מעל בשרי הרך את הָעָוֶל אשר נעשָׂה לי ביום הִוָּלדי בְּהִנָּתֵן לי הַתֹּאַר הרע הזה אשר לי. רק ליום אחד שִׂים אותי יָפָה להפליא, לבעבור אִיף כמו האהבה אשר פָּרחה בקרב לבי פתאם. רק ליום אחד קטן תן לי יֹפִי שָׁלֵם בלי כל סלף, ואז אערוב לפניך את עֲרֻבָּתִי על-דְבַר יתר הַיָּמים אשר יבואו.

מַדַּנא

גְבִרְתִּי, הִנֵה שְׁאֵלָתֵּךְ תֵּעָשֶׂה.

וַסַּנְטָא

ולא רק לְמִדַּת יום אחד קטַנָּה, כי-אם לשָׁנה תמימה תִּדְבַּק כֹּל חֶמְדַּת פִּרחי האָביב לִיצֻרֵי בְשָׂרֵךְ.

 

מחזה שני

אַרְיוּנא

החלום חלַמתּי או אם באמת ראיתי על שפת הנחל את כל אשר ראיתי? על נְוַת יְרַק-דשא ישבתּי בְּרֵדֶת צללי היער ואזכּור שָׁנִים אשר חלפו, ופתאם והנה מראה כְלִיל יֹפִי נגלה אלי מעט מעט בצלם דְמוּת אשה, והאשה עומדת על-פני חֵלְקַת אבן לְבָנָה אשר עם שְׂפַת המים. רגע אחד דִּמִּיתִּי בנפשי כי לב האדמה גם הוא ירחב מִגִּיל תחת כַּפּוֹת רגליה הלבָנות והיחֵפות, ורגע חשַׁבתּי כי מַעֲטֵה הבשר הֶעָנֹג והדק אשר על עצמותיה יתמוגג פתאם מרֹב התרוממות הנפש וְיֵהָפֵךְ לאֵד והיה כִזְהַב דִּמְדּוּמֵי השחר הַנָּמֵס מלפני השלג אשר על ראש הגבעה בַמִזְרָח. אז הִשְׁתַּחַוְתָה על-פני הנחל הנוצץ וַתַּבֵּט וַתַּרְא בו את פניה, ופתאם רגזה לאחור ותעמוד דוּמם; אחר-כן צחקה חרש וַתָּנַע את שְׂמֹאלָה בַּעֲצַלְתַּיִם וַתִּפְרַע את ראשה מעט מעט וַתִּתּן לשערותיה להשתַּפּך על הארץ לרגליה. אז גִלְתָה את שָׁדֶיהָ ותַּבּט על זרועות ידיה הַמְחֻטָּבוֹת בְּאֵין סלף, וַתִּמָּלֵא שִׂמחה למראֵה בְשָׂרָהּ. ואחר-כן כָּפְפָה את ראשה ותַּבּט ותּרא את ציץ-נעוריה המתוק והפּוֹרח ואת הַזִיו ואת האֹדם הצח אשר לעוֹרָהּ, ופניה קָרְנוּ מֵחֶדְוַת פתאם אשר לא פִלֵּלָה. ככה ישתּאה כל היום גם פרח הַלּוֹט הַלָּבן על מראהו, לוּ רק יָכֹל לְהַפְנוֹת מעט את צַוָּארוֹ בבֹקר בעת הקיצוֹ ולראות את צלם דמוּתו בתוך המים. אבל מקץ רגע אחד והנה סָר הַשְׂחוֹק מעַל פניה וצֵל תּוּגָה התלונן בעיניה. אז שבה ותִּקלע את קְוֻצּוֹת שערותיה ואת צעִיפהּ פרשׂה על זרועותיה ותֵּאָנח חרש וַתֵּלֵךְ –וַתְּהִי בעיני כמו ערב יפה אשר יָרַד אֶל תּוֹך הלילה. דִמִּיתי רגע כי כל תשוקתי הַנִּמְלָאָה נגלתה אלי פתאם לאור ברק, ואחר-כן שָׁבָה וַתִּכְבֶּה… אבל מי-זה נוגע עַתּה אֵל דַּלתּי?

חיטרא באה, לבוּשה שִׂמלת אשה

אוי לי! הנה היא פֹּה. הֵרָגַע נא לִבִּי!

גְבִרְתִּי! אַל לָךְ יְרֹא אותי: אחד מאנשי הַקְּשַׁטְרִיָּא אנכי.

חיטרא

אוֹרֵחַ תהיה לי בביתי, אדוני הַנִשָּׂא. אני היא היושבת בהיכל הזה. אכן לא ידעתי בַּמֶּה אוּכל לקַדֵּם את פניך בְּבֹאֲךָ בְּצֵל קוֹרָתִי.

אריוּנא

עצם מראֵה-פָנַיִךְ זה הוא הנחמד מכֹּל דבר אשר בו תְקַדְּמִי את פָּנַי, גְּבִרְתִּי היפה. ועתה אם לא יֵרַע הדבר בעינַיִךְ, תני ואשאל אותך דבר.

חיטרא

עֲשֵׂה כְבַקָּשָׁתֶךָ.

אריוּנא

האם נֶדֶר נָדַרְתְּ לאלהים בְּחָזְקָה אשר עשה אוֹתָך לשבויה בהיכל השומם הה וַיִּמנע מבּני אדם את הָעֹנֶג לראות את פּניך הנחמדים?

חיטרא

רְאֵה הִנה בַקָּשָׁה נסתּרה צפוּנה בקרב לבי אשר עליה אתפלל יום יום לְשִׁיוַהּ אלהים לבעבוּר יעשה אותה לי.

אריונא

מה תוּכְלִי לבַקש, וְאַתְּ הלא הִנָּךְ הַבַּקָּשָׁה אשר לְתֵבֵל כֻּלָּהּ! מן הגבעה אשר פה במזרח, אשר עליה יַצִּיג שמש הבֹּקר בראשונה, את כף רגלו הלוהטת, ועד קְצֵה ארצות המערב עבַרתּי. את כל הנחמד והיָפה והַנִּשגב אשר על-פני כל הארץ ראיתי. ועַתּה, רְאִי נא: כָּל דַּעַת אשר אספתּי, לָךְ אֶתְּנֶנָּה, ורק הַגִידי לי את-מָה או את-מי אַתּ מְבַקֶּשֶׁת.

חיטרא

זה אשר אֲבַקְשֶׁנּוּ נוֹדַע לכל איש.

אריונא

הַאָמְנַם! אבל מי-זה אפוא בְּרוּך-אלהים זה אשר תהִלָּתו לקחה את לִבֵּךְ שֶׁבִי?

חיטרא

חֹטֶר הוא מגֶזַע כל נִבְחָר אשר מכל בָּתֵּי המלָכים וגדול מכּל הגִבּוֹרים.

אריונא

גבִרתּי, אַל נא תקריבי קרבּן את עשׁר כל הַיּפִי הרב הזה אשר לָךְ על מִזְבַּח תהִלת-שוא. יש אשר שמועה ריקה עוברת מִפֶּה אל פֶּה והיתה כמו אֵד למועד דִּמדוּמֵי בֹקר בטרם יעלה השמש. הגידי לי, מי הוא זה הגִבּוֹר הַנִשָּׂא הלָזה הגדול מִנֵּצֶר שרשי מלכים?

חיטרא

נזיר בודד! רק מְקַנֵּא אתה בֲאַחֵרים בְּשָׁמְעֲךָ את שְׁמָם הַטּוֹב. הטרם תדע כי המהֻלָּל מכּל השמות על-פני כל האדמה הוא שֵׁם בֵּית מַלְכֵי קוּרוּ?

אריונא

בֵּית מָלכֵי קוּרוּ!

חיטרא

ואם לא שמעת מעולם את הגדול מכּל הַשֵׁמות אשר לַבַּיִת הזה המהֻלל עד לְמֵרָחוֹק?

אריונא

הואילי נא והשמיעיני את הָשֵּׁם הזה בעצם שְׂפָתָיִךְ.

חיטרא

אריונא הוא, כובש כל הארץ. מעל שפתי העם קָטַפְתּי לי את הַשֵּׁם הזה אשר לנצח וברחמים רבּים טִפַּחְתִּיו בקרב לבי, לב הנערה. אבל מדוע אתה מבּיט נִכחך נִבְעַת ככה, אתה הבודד? האם בְּרַק הַשּׁם הזה איננו גם-הוא בלתּי אם בְּרַק-שוא? ענני נא, ואני לא אֵאַחר רגע מקְּרוֹע את סְגוֹר לבי זה ולהשליך משם את עֲדִי השקר הלזה על-פני עֲפַר האדמה.

אריונא

יְהִי שמו ותהִלָּתו שקר או אמת, יְהִי אֹמץ לבו וגבורתו אמונה או מרמה, ואולם חמלי נא אַתּ עליו ואַל תגָרשי אותו מקֶּרב לִבֵּךְ – כי הנה הוא כורע עתה לְרַגְלָיִךְ.

חיטרא

אתה הוא אריונא!

אריונא

כן-הוא, אנכי הוא זה. אנכי הוא הָאוֹרֵחַ הָרָעב לאהבה העומד פה לפֶתַח דַּלְתֵּךְ.

חיטרא

אם-כן אפוא לא אמת הוא, כי נֶדֶר נָדַר אריונא להיות אשה עצורה לו שתֵּים-עֶשְׂרה שנה!

אריונא

אַתּ היא אשר הֲנִיאוֹת אותי וְהֵפַרְתְּ את נִדְרִי כאשר יָנִיא הירח את הלילה ויָפִיר את נֶדֶר חָשְׁכָתוֹ.

חיטרא

האם לא תִּכָּלֵם? מָה ראית בי, כי היית בגלָלי לבוגד בנפשך? את מי אתה מבַקש בתוך העינים השחורות האלה ובזרועות הידים הצחות כחָלב, אם נכון אתה לתת במחירן את יִשׁרַת לבך? ולא אותי, את עצם נפשי, תאמר לקנות – את זאת ידעתי. ואף אמנם ברור הדבר כי לא זאת היא האהבה ולא בזה יִנָּתן יקָר וּגְדֻלָּה לאשה! אוי לי אם הַלְבוּש המתמוגג הזה, לבוּש הבשר, יכֹל לְעַוֵּר עיני איש עד בלתּי רְאוֹת עוד את האור היוצא מן הנשמה אשר חֲלוֹף אין לוֹ! אמת דִּבַּרְתּ, אַריונא: עתה ידעתי אל-נכון כי תהִלּת גבורתך כמו-איש איננה בלתּי אם תהלת שקר.

אריונא

הוי, עד-כַּמָּה אחוש בנפשי מה-שקר תהלת איש וְגַאֲוַת גבורתו! כל-זה נִדְמָה בעינַי כמו חלום. רק אַתּ לבַדֵך שלמה, אַתּ אוֹצַר כל העולם, קץ כל עֹנִי, תַּכלית כל חפץ – אַתּ האשה היחידה! יש אחֵרות אשר רק מעט מעט וביָמים רבּים נַכִּירַן. אבל אתּ היא אשר יִראֶה אוֹתָך איש רגע אחד, וְרָאָה ברגע ההוא את הַשְּׁלֵמוּת כֻּלָּהּ אשר לנצח נצחים.

חיטרא

אַלְלַי, לא אנכי היא זאת, לא אנכי, אריונא! הלא אינני בלתּי אם תרמית-עינים אשר עשה אַחַד הָאֵלִים לֵךְ לךְ גִּבּוֹרִי, לֵךְ מִזֶּה. אַל-נא תְאָרֵשׂ לךָ דְּבַר שקר, אַל-נא תקריב את לבּך הגדול קָרבּן על מזְבַּח מִקְסַם-כָּזָב. לֶךְ-לְךָ מזה.

 

מחזה שלישי

חיטרא

לא, לא יִתָּכֵן דבר אשר כזה: – אשר יִשָּׂא אדם את להט העין הבוערת הפּוֹרֵץ מִקֶּרב הנשָׁמה הרעֵבה ותופש בו כמו יְדוֹת מֶלְקָחַים; אשר יָחוּשׁ בְּהִתְאַמֵּץ בּוֹ לִבּוֹ לשבּר את כְּבָליו וּלְמַלֵּט את קול הזעָקה הגדולה הַפּוֹרֶצֶת מקרבּו – ואשר יִשָׁלַח אחרי-כן מעל פניו את הַיָּקָר לו מכֹּל, כאשר ישֻלּח העָני בפתח – לא, לא יתָּכן דבר אשר כזה.

מַדַּנָּא וּוַסַּנְטָא באים

הוי אלהי האהבה! מה עצוּמה לַבַּת האש אשר הִקַּפְתָּ עלי! בוערת אנכי כֻלִּי ומַבעירה את כל אשר אגע בו.

מַדַּנָּא

חפצתי לדעת אחת לאחת את כל המוצאות אוֹתך בלילה האחרון.

חיטרא

בערב שכַבתּי על-פני מִרְבַּץ דשא אשר נִזְרַע כֻּלוֹ ציצי פרחי-אביב, וָאֶזְכּוֹר את תְהִלוֹת יָפְיִי הַנִפְלָאוֹת אשר שמעתּי מִפִּי אריוּנא; – וָאֵשְׁתְּ נָטָף אחרי נָטָף את צוּף הדבש אשר רָדִיתִי לי ביום. אז נשכחו מלבי כל דברי ימי-חיי אשר חלפו וכל אשר נַעֲשָׂה בי מאָז. חָשתּי בנפשי כי הנני כמו פֶרַח אשר אין לו בלתּי אם חיי רגעים מעטּים ונחפּזים לשמוע את הֲמִית כל הַחֲלָקות ואת קול ההמֻלה ואת הרעש אשר לַיְּעָרוֹת, ואחר-כן שׂוּמָה עליו לְהַפְנוֹת את עיניו מן השמים ולהוריד את ראשו ארצה ולהוציא את רוחו עִם עֲפַר האדמה באֵין קול וצוָחה וּלְכַלוֹת את החלום הקטן אשר לרגע שָׁלֵם שאין לא עָבָר ואין לו עתיד.

וַסַּנְטָא

יש אשר חיי תהִלה באין גבול יפרחו וגם יָסוּפוּ בִּן בֹּקֶר אחד.

מַדַּנָּא

כמחשבה באֵין קץ אשר נמצא לפעמים בתוך מִדַּת זרת קטַנָּה אשר לשיר זמרה.

חיטרא

רוח הדָּרום הניעַתני עד לישון. מִיַּעְרַת מַלַּטִּי הפורח אשר ממעל לי נָטְפוּ על בשָׂרי נְשִׁיקֹות מִתּוֹך הדממה. על-פני שַׂעֲרַת רֹאשי ועל לוח לבי וּלְמַרְגְּלוֹתַי בחרו פרחים שונים מקום להם לִגְוֹעַ שם. אני ישַׁנתּי, ופתאם בְּדִמְמַת שְׁנָתִי חַשתּי כמו מַבַּט-עין חד ועַז נוגע בבשָׂרי הַנִרְדָּם והיה כְּאֶצְבַּע חַדָּה אשר לְלַבַּת אֵש. השתּערתּי מעַל מקומי וָאֵרֶא והנה הבודד עומד עלי. הַיָרֵחַ סָבַב אל הַמַּעֲרָב וַיַבֵּט אל-בֵּין הֶעָלִים ויהי אורב אל הפּלא הלָזה אשר פָּעַל אותו אלהים בְּצֶלֶם גֵּו אדם חַלָּש. הרוח מסביב כָּבְדָה מֵרֵיחַ בְּשָׂמים; דִמְמַת הלילה צָללה לקול שרִיקוֹת הַצְרָצַר; מִשְׁנֵה פְנֵי העֵצים אשר לא נעו ולא זעו היה פָרוּשׂ על חֶלְקַת הנחל; והוא עָמד וּמַטֵהוּ ביָדו, כֻּלוֹ חָסֹן וְזָקוּף ומַחריש, והיה כעֵץ הַיָּעַר. ואני בפָקחי את עֵינַי דִּמִּיתִי כי חדלו כל החיים מסביב בכָל אשר הֵם וַחֲלוֹם לֵדָה חדָשה עובר עלי בִּנְאוֹת צִללי-עד. פּשַׁטתּי מֵעָלַי את כלִמָּתי וַתֵּחָלֵץ וַתֵּפּול מעלי כַּשִּׂמְלָה הַנּוֹפלת לְרַגְלָי. שמעתּי בקָראו – “אהובָתי, אַתּ האהובה לי מִכֹּל!” וכל חַיַי הַנִּשְׁכָּחים התחברו יחדו להיות לאחָדים, למען אוּכל להשיב דבר. אמרתּי: קָחֵנִי קָחֵנִי נא כאשר הִנֵּנִי!" ואת יָדַי שִׁטַּחְתִּי אליו. הירח יָרד אל מאחרי העצים. מָסָךְ עָשׂוּי חֶשְׁכַת אפֵלה כִסָּה את כֹּל. שמים וארץ, זְמָן וּמָקום, עֹנֶג ומכאוב, חיים וָמָוֶת, כל אלה התעָרבו יחדו בהתרוממות-נפש אשר לא יכיל אדם אותם… עם קרן-האור הראשונה ועם צפצוף קול-הַצִּפּרים הראשון התעוררתּי וָאֵשֵׁב נשעָנה על זְרוֹעַ יָדִי השמָאלית, והוא שָׁכב נִרְדָּם וּשְׂחוֹק פֶּלִאי רִחֵף על שְׂפָתיו, ויהי כַּיָרֵחַ העולה אשר לפנות בֹּקר. נֹגַה דִּמְדּוּמֵי הַשַׁחר הַמְאָדָּם נפל על מצחו הצח, ואני נאנַחתּי וָאָקוּם. הִטֵּיתִי את טַרפּי העָלים הסבוּכים לחַבּרם אחד לאחד, לבעבור מְנֹעַ את השמש השוטפת מֵהַכּוֹת על פניו. הבַּטתּי מסביב ואֵרא והנה האדָמה הישָׁנה ומראֶיה כקֶדם. זכרתּי את אשר הסכּנתּי להיות מעודי, וָאָרוּץ הָלֹךְ וָרוּץ ואהי כַּצְּבִי היָּרא את צִלוֹ ואעבור את נתיב היער אשר פִּרְחֵי שֵׁיפַלֵּי כִסּוּ אותו. אז מצאתי פִנָּה עזובה וָאֵשב וָאַסתּיר את פָּנַי בשתּי כַפּוֹת יָדַי לבעבור אַבְךְ וְאֵילִיל. ואולם לא באו דִמְעוֹתַי לתוך עֵינַי.

מדנא

הוי לָךְ, אַתְּ בַּת-תְּמוּתה! מן האוצר אשר לאלהים גנַבתי את היין הנבחר הַמָּלא רֵיחַ שָׁמַיִם, וָאֲמַלֵּא בו לילה אחד על-פני האדמה עד שפתו וָאֶתְּנֵהוּ על יָדֵך למען תִּשְׁתִּי – ועוד עַתּה שומע אנכי את קול זַעֲקָתֵךְ מן המכאוב.

חיטרא בנפש מרה

מי שָׁתָה אותו? את היקָרה מכּל מִשְׁאֲלות החיים, את הִתְחַבּרוּת האהבה הראשונה אמרוּ להקריב לי, ופתאם שָׁבוּ ויגזלו אותה מִיָּדִי! הַיֹּפִי הזה אשר השאילוני, השקר אשר הֶעֱטוּ עלי, הן יֵחָלֵץ ויִפּוֹל מֵעָלַי כִּנְפוֹל ציצים מן הַפֶּרַח בִּנְשוֹב בם הרוח, ואת אוֹת הַזִכָּרוֹן האחד אשר לַהִתְחַבְּרוּת המתוּקה ההיא יקחו עִמָּם; והאשה אשר תִּכָּלֵם לְמַרְאֵה עָנְיָהּ הֶעָרֹם תֵּשֵׁב וְתֵבְךְ יומם ולילה. הוי אלהי האהבה! הֶחָזוֹן האָרור הזה ירדוף אחרַי כמו רוּח רעה ויגזול ממני את כל הַשָּׂכָר אשר נתנה לי האהבה – את כל הנשיקות אשר יערוג לבי אליהן.

מדנא

אַללי, רק לשוא בא לָךְ לֵילֵךְ האחד! אֲנִיַָּת תַּעַנוּגַיךְ נראתה אלַיִך מרחוק, ואולם הַגַּלים לא נתנו לה לְקָרְבָה אל החוף.

חיטרא

השמים היו קרובים ככה למו-יָדִי, ואני רק שכַחתּי לרגע כי עוד לא החזקתּי בהם. אבל כאשר הקיצוֹתי בבֹּקר מחלומי, מצאתי כי צָרָתִי הַמְתַחֲרָה בי יושבת בקרבּי בתוך בשָׂרי; ועוד נָטל עָלַי גורלי המר לְפָאֵר אותה יום יום ולשלוח אותה אל מחמַד לִבּי ולראות במו-עֵינַי בחַבּקוֹ אוֹתה. הוי אֵלי, שוב נא וקח לְךָ את הַמַּתָּנָה אשר נתת לי!

מדנא

אבל אם אקח אותה מִמֵּךְ, איך תוכלי להתיַצֵּב לעינֵי אהוּב-לִבֵּךְ? האִם לא בְאַכְזְרִיּוּת תֵּלכי עִמו אם תאמרי לחטוף את הכּוֹס מבֵּין שׂפָתיו ברגע אשר שתה כמעט רק את נְטַף הַתַּעֲנוּג הראשון? הלא בבוז ובחֵמה יביט עָלָיִךְ!

חיטרא

ובכל-זה טוב שבעָתַים לעשות את אשר אמרתּי. את תָּאֳרִי כאשר הוא אחשׂוֹף לנגד עיניו, והוא טוב שבעָתַים מן הַמַּסוה הזה. ואם יְגַרְשֵׁנִי מלפניו וְיֶהְדְּפֵנִי ברגליו ואת לבי ישַׁבּר – אז אֶשָּׂא ואסבּול וְאֶדּוֹם.

וסנטא

שמעי נא לעצָתי: הן מוֹעד תקופת הפרחים יעבור עִם בּוֹא הַסְּתָּו, וכל פְּרִי אשר על העץ ינחל עֹז וכבוד. ככה יבוא יום אשר פֶּרַח הַבָּשׂר אחרי בָשְׁלוֹ עד-בלי-די יִבּוֹל מֵאֵלָיו ויִפּוֹל, ואריונא יקח בשִׂמחה את האמת הַנִּשְׁאָרה וְהַקַּיָּמָה אשר נהפּכה ותהי בָךְ לפרי שָׁלֵם. לְכִי, בִּתִּי, וְשֹוּבִי אל חַגֵּךְ עִם משׁוּבָתוֹ הָרַבָּה.


 

מחזה רביעי

חיטרא

למה אתה מתבונן בי ככה, הַלּוֹחֵם?

אריונא

מתבונן אני בָךְ וְרוֹאֶה בְקָלְעֵךְ את עטרת-הפרחים הזאת. חֲרִיצוּת-יָד וחֵן, תְּאוֹמֵי אָח ואָחוֹת אֵלֶּה, מְפַזְזִים על קְצוֹת אצבעותיך בשִׂמחה. מתבונן אני בָךְ וחושב מחשבות.

חיטרא

מָה אתה חושב, אדוני?

אריונא

חושב אני כי בחריצות-יד זאת ובמתק-אצבעות אשר כזה יכולה אַתּ לקלוע את ימי גָלוּתִי למקלעת עטרת-פרחים אשר לא תִבּוֹל, למען עַטְּרֵנִי בה בשובי לביתי.

חיטרא

לְבֵיתֶךָ! אבל האהבה הזאת לא תצח לַבָּיִת!

אריונא

לא תצלח לַבָּיִת?

חיטרא

לא. ואתה אַל נא תוסיף לדַבּר בזה עוד. קח עִמך לביתך את כל אשר אֵיתָן ואת כל אשר יעמוד לעולם. אבל הַנַּח את הפרח הקטן והנכרי באשר הוא שם ובאשר צָמָח; הַנַּח אותו לִגְוֹעַ בְּיָפְיוֹ בנטות יומו ולמוּת יחד עם כל הפּרחים הנובלים ועם כל הֶעָלִים הַקְּמֵלִים. אַל נא תקח אותוֹ עִמך אל אוּלַם הֵיכָלְךָ, להשליכו שם על רִצְפַּת האבן אשר לא תדע חֶמְלָה לחמול אֶל דבר הנכון לִגְוֹעַ וּלְהִשָּׁכֵחַ.

אריונא

האם זה אֹרַח אהבתֵנוּ?

חיטרא

כן: זה ולא אַחֵר! אך מה לנו התאונן? זה אשר טוב ליָמים סְפוּרִים, אל נא נִתֵּן לו לְהִמָּשֵׁךְ עד-בלי-קץ. כל חדוָה תֵהָפֵךְ למכאוב, אם הדלת אשר בה תוכל לצאת תהיה סגורה בַעֲדָהּ. קח את אהבָתי וְהִתְעַלֵס בָּהּ כל הימים אשר תאריך להיות. רק אַל נא תִתּן לְעַרְבְּךָ הַשָּׂבֵעַ לשאֹל יותר מאשר תוּכל תַּאֲוַת בָּקְרְךָ לקצור… היום עובר. קח לך את עטרת-הפרחים הזאת. עֲיֵפָה אנכי. קָחֵנִי נא אל תוך זרועותיך, אהוּבי. תן נא וחָדלו כל התּלוּנות וכל ריב-דברים לַמּוֹעֵד המתוק אשר תִּתְחַבֵּרְנָה שְׂפָתינו יָחַד.

אריונא

הס! שִׁמְעִי נא, אהובָתי: הנה צְלִיל פעמוני התּפלה עולה מתּוך מִקְדְּשֵׁי הכּפָרים הרחוקים ועובר על כנפי רוח הלילה בתוך הדממה על-פני העֵצים!

 

מחזה חמישי

וַסַּנטא

נִבְצְרָה ממני לְכוֹנֵן את צְעָדַי עם צְעָדֶיךָ יחדו, רֵעִי! עָיֵף אנכי וְיָגֵעַ. כְּבֵדָה המלאכה להחזיק את להט האש אשר הִבְעַרְתָּ. הַשֵּׁנָה תִתְקְפֵנִי, הַמֵּנִיף נופל מתוך יָדי ואֵפר קר מכַסֶּה את לַבַּת האש. מתעורר אנכי מִשְׁנָתִי וּבְמַאֲמַצֵּי כֹּל כֹּחי אַצִּיל את הַלֶּהָבָה הַיְגֵעָה. אבל דבר אשר כה לא יוכל לְהִמָּשֵׁךְ ימים רבּיּם.

מַדַּנא

ידעתי כי נע אתה אָנֶה וָאָנָה כמו ילד. מִפְעָלֶיךָ מאָז מתמוטטים לכל-רוּח גם בשמים וגם בארץ. בִּנְיָנִים אשר בנית אחד לאחד בקרב ימים רבּים במחשָׁבות רבּות, אותם תשוב להרוס ברגע אחד, ולא תִנָחֵם. אבל המלאכה אשר עשינו עתה הלא שָלְמָה כִמְעָט. ימים מְלֵאֵי חדוָה חולפים מְהֵרָה והַשָּנה ההולכת לְקִצָּהּ עוברת בחדוָה לוקחת-לב.


 

מחזה ששי

אריונא

הקיצותי היום בבֹּקר ואמצא והנה הֻתְּכוּ חלומותי והיו לְאֶבֶן יְקָרָה. ואולם אין לי אָרוֹן לטמון אותה בו, אין לי כתר-מלכות לְשַׁבֵּץ אותה בְּמִשְׁבַּצְתּוֹ ואין לי שַרשרת לתלות אותה עליה. ובכל-זה לא קם בי רוּח להשליך אותה מלפָני החוּצה. ככה אנכי מחזיק אותה בימיני לריק, וִימִינִי זאת, יְמִין איש מן הַקְשַׁטְרִיָּא, שכחה בעבוּר זאת את כל עבודתה ואת כל מלאכתּה אשר עליה לעשות.

חיטרא באה.

חיטרא

הַגִּידָה לי את מחשבותיך, אדוני.

אריונא

רוחי מלא היום מחשָׁבות בִּדְבַר הַצָּיִד. רְאִי הנה הגשם יורד כַּאֲפִיקי נחָלים עַזִּים וּמתדַּפֵּק בִּמְשׁוֹבָה אל מוֹרַד הגבָעות. צללי עבים חשֵׁכים וכבֵדים תלוּים על רָאשֵׁי הַיְּעָרוֹת, והנהָרות אשר גָּאוּ מֵימיהם מְרַצְּדִּים כנערים שׁוֹבָבִים ופוֹרצים כל חֹק בשׂחוֹק-לעג ועוברים כל גבול אשר הוּשַׂם להם. בימי גשָׁמים אשר כאלה הלכנו תמיד חֲמֶשְׁתֵּנוּ, אני וארבעת אַחִים, עד יער חִיטְרָקָא לצוד שם צֵיד חַיוֹת טורפות. הַיָמים האלה היו ימים טובים, לִבֵּנוּ בקרבֵּנו רִקֵד לקול רעש הַתֹּף אשר לְרַעַם הֶעָבִים. היעָרות מִסָּביב צָללו לקול התֻּכִּיִּים הצורחים. מִפְּנֵי הַמוֹן קול הגשם וַהֲמֻלַּת מַפְּלֵי-המים לא יָכלה הָאַיָּלָה הירֵאה לשמוע את קול צְעָדֵינוּ בְּקָרְבֵנוּ; הַנְמֵרִים עזבו את אותות עקבותיהם על-פני האדמה הָרְטֻבָּה וככה גִלּוּ את סוֹד מְקוֹם רִבְצָם. וּבִכְלוֹת צֵידֵנו ואנחנו אמרנו לשוב הביתה, אז הַחִלוֹנוּ להתְחרוֹת איש עם אחיו בהיותנו משליכים את נפשֵׁנו מִנֶּגֶד לשוּט במֵי הנחלים השוטפים בסעָרה לבעבור לשוב ככה הביתה. אכן רוח אשר אין לו מָנוֹחַ שוכן בקרבּי. עורגת נפשי אל הַצָּיִד.

חיטרא

רֵאשִׁית דבר: נִקְרַת הַצוּר אר הַחִלּוֹתָ לרוץ בה, רוּץ וָרֵד. הֲבָטוּחַ אתה בכל לִבּך כי הָאַיָּלָה הנחמָדה אשר אתה רודף אחריה תהיה לְךָ לשָׁלל באין מִפְלָט? לא – עוד לא. כמו חֲלוֹם תתחַמֵּק חַיַּת היער הזאת מתוך ידך ברגע אשר תחשֹׁב כי קרובה היא אליך במאֹד מאֹד. רְאֵה הנה הגשם הזועף מְרַדֵּף לפניו את הרוח וּמוֹרֶה אחריו אלפי חִצִּים. ואולם חפשי יִשָּׁאר הרוח לנפשו ולא יִכָּנֵעַ. ככה יהיה גם מִשְפַּט הַצַּיִד אשר לנו, אהוּבי! רודף אתה אחרי רוח-הַיֹּפִי קַלַּת הָרַגְלַיִם ואתה שולח אחריה את כל חִצֶּיךָ אשר בידיך. אבל אַיֶּלֶת-הַכְּשָׁפִים הזאת עוד תָּרוּץ חָפְשִׁית לרוחה וְיָד לא תִגַּע אליה.

אריונא

הָאֵין לָךְ אהובָתי, בֵּית מולדת, אשר שם יחַכּוּ לְבָבוֹת מְלֵאֵי אהבה לְשׁוּבֵךְ? האין בַּיִת אשר בְּבוֹאֵךְ בו תביאי אליו נְעִימוֹת באין קץ על-יְדֵי מִפְעָלַיִךְ הָעֲנֻגִים ואשר בְּעָזְבֵךְ אותו ללכת לקראת השמָמָה הזאת והנה כָבָה אורו?

חיטרא

מה השאֵלות האֵלה אשר אתה שואל? האֻמנם חלפו רִגְעֵי התּענוּגות אשר לא היתה בהם לא הָגוּת ולא מחשבה? או הטרם תדע כי אנכי פה אינני כל-דבר בלתּי רק הנפש אשר אתה רואה בזה לפניך? מחוץ למקום הזה וּמֵעֵבֶר לרגע הלז אין למעני כל-יֵשׁ. הַטַּל השוכב על שְׂפַת הֶעָלֶה אשר לציץ הַקִּינְסוּקָא אין לו שֵׁם ואין לו תכלית. וּמַעֲנֶה אין לו על כל שאֵלה אשר יִשָּׁאֵל. זאת אשר אָהַבְתָּ דוֹמָה אל פְּנִינַת-הַטַּל השלֵמה הזאת.

אריונא

האין כל קשר בֵּינָה ובין האדמה? האם היתה רק כּחֵלק מן השמים אשר החזיק אחד האֵלים המתהוללים ביָדו והִפִּיל אותו ארצה מבּלתּי היותו נִזְהָר?

חיטרא

כּן.

אריונא

אללי לי! הלא זה שֹׁרֶש הדבר אשר פחַדתּי תמיד לנפשי כי עוד רגע מעט וְאַתּ תֹּאבְדִי ממני. לבי בי איננו שָֹלֵו ורוחי לא תדע שלום. גְּשִׁי אֵלַי קרוֹבה מאד, אַתּ הרחוׁקה אשר לא תַשִּׂיגֵךְ כּל יָד! התמַכּרי נא לרצוֹנֵך אל הכבָלים אשר ישימו עָלַיִךְ שֵׁם ובַית ומִשְׁפָּחָה. תני ויחוש לבי אוֹתָךְ כֻּלֵךְ באשר אַתְּ שָׁם וראיתי חיים עִמָּךְ בִּנְוֵה שלום אשר לאהבה.

חיטרא

מַדּוּעַ תִּיגַע לשוא ללכּוד את צבעי העָבים ואת מחוֹלוֹת הגַּלִּים ואת ריח הפּרָחים ולהחזיק בם?

אריונא

הוי גְבִרְתִּי לי! אַל תְקַוִּי להשבּיח את שְׁאוֹן האהבה בדמיון רוח. תני לי דבר אשר אוּכל להחזיק בו; דבר אשר כֹּח לו להאריך הֱיוֹתוֹ מן התּענוגות ואשר יעמוד הָכֵן גם לעת צרה.

חיטרא

גִבּוֹרִי! עוד לא מָלְאוּ יְמֵי הַשָּׁנה ואתּה הנה עָיַפְתָּ. הנה כן אבין עתה את כל החסד אשר עשו אלהים עִם הפרחים בתִתּם להם מִדַּת חיים קטַנָּה. לוּ גָוע גם בשָׂרי זה ולוּ מֵת עם פרחי האביב האחרון יחדו, כי-אז מַתִּי בכבוד. אכן יָמַי סְפוּרִים, אהוּבי. ואתה אַל נא תחוס עלי: שְׂחֹט מִקִּרבּי אל תוך נפשך את כל הדבש אשר בי, יען אר יָרֵאתָ פן ישוב לבך הדל כפעם בפעם ריק מתַּאֲוֹת אשר לא נִמְלְאוּ, והיית כדבוֹרה צמֵאה למועד אשר פרחי הקיץ רובצים על-פני האדמה נובלים כֻּלָּם.


 

מחזה שׁביעי

מַדַּנָּא

הלילה הזה הוא לֵילֵךְ האחרון.

וַסַּנטא

בית האוצר הגדול אשר לֶאָבִיב ישוב וְלָקַח מִמֵּךְ מחר את יְפִי בְּשָׂרֵךְ. צבע שׂפתַיִך הָאָדֹם יוּסַר מִמֵֹךְ וְשָׁב וּפָרַח שנית על-פני תָאֳמֵי ציצים חדשים אשר לעֵץ אֲסוֹקָא, והם חָפְשִׁים יהיו מִזִּכְרוֹן נשיקות פי אריונא, וּבְרַק עוֹרֵךְ הרך והלבן גם-הוא ישוב וְיִוָלֵד שנית בתוך מאות פרחי יַסְמִין נותני רֵיחַ.

חיטרא

הוי אֵלים, שִׁמעו לי ולתחִנָּתי זאת! תנו והתלַקח יָפְיִי והזהיר בלילה הזה ברגע האחרון שבעַתים מכּל הימים וְהָיָה כַנֹּגַהּ האחרון אשר לְלֶהָבָה גֹוָעַת.

מדנא

הנֵּה שְׁאֵלָתֵךְ נתוּנה לְָךְ.


 

מחזה שמיני

אַנְשֵׁי כְפָר

מי יָגֵן עלֵינו עתּה?

אריונא

מה-זאת? מָה הרעה אשר נגד פניכם?

אנשׁי כפר

מֵעַל גִבְעוֹת הצפון השתָּערו עלֵינו השודדים והיו כפֶרֶץ-מים נוֹפל מן ההר הבָּא להרוס את כְּפָרֵנוּ.

אריונא

האין לכם שוטרים ושומרים בַּמַּמְלָכָה הזאת?

אנשי כפר

חיטרא בת-מלך היתה מֵעוֹדָהּ לְחֵרְדַּת כל עוֹשֵׂי רָע. כל הימים אשר יָשבה באָרץ הברוכה הזאת לא ירֵאנו דבר בלתּי רק את הַמָּוֶת לְעֵת קֵץ, ובלעדיו לא ידענו כל יִרְאָה. אבל אחר-כן הלכה ממנו ללכת לדרֹש את אלהים ואין איש יודע את מקומה למצֹא אותה.

אריונא

האם הַמִּשְׁמָר אשר על הארץ הזאת נָתוּן בּיַד אשה?

אנשי כפר

כן. היא היתה לנו לאָב ולאֵם גם-יָחַד.

הולכים

חיטרא באה.

חיטרא

למה אתה יושב פֹּה בָדָד?

אריונא

נִסִּיתי לְשַׁוֹּת לנגדי בקרב לבי את תמונת חיטרא בת-המלך ולחקור לדעת מה מִשְֹפַּט האשה הזאת. הנה זה מאָז שמעתּי על-אודותיה דברים רבּים ושונים מִפִּי אנשים רבֹים ושונים למיניהם.

חיטרא

אבל יָפָה אֵינֶנָּה. אין לה עינַים נחמדות כְֹעֵינַי,השחורות כַּמָּוֶת. בְּחִצֶּיהָ תִּקְלַע אל כל מטרה ולא תחטיא, ורק לא אל לֵב גִּבּוֹרֵנוּ.

אריונא

אוֹמרים כי איש היא לִגְבוּרָה ואִשָׁה להתעַנֵּג וּלְרֹךְ.

חיטרא

ואמנם זאת היה הַוָתָּהּ הגדולה מכּל הַוֹּת. אם אין האשה רק אִשָֹּה וְזוּלָתָה אֵין כֹּל; – אם צודדת היא את לב הגברים בשחוק קולה ובאנחותיה ובנעימותיה וּבָאֳהָבֶיהָ; כי אז מְאֻשָּׁרָה היא. מה יועילו לה חכמתה ומִפְעָלֶיהָ הכַּבּירים? לוּ ראֹה ראית אותה אתמול בחצַר ההיכל אשר לְשִׁיוַהּ אדונֵנו אשר על-פני נְתִיב היער, כי-עתה ידעתי אל-נכון אשר עָבֹר עָבַרְתָּ עליה לדרכּך ולא עלה על לִבּך לשים עליה את עינך. אבל האם ככה זה מָאַסְתָּ את יְפִי האשה עד כי תבַקש עתה בה רק את גבורת האיש?

רְאֵה הִנֵּה עָלִים יְרוֹקִים לקטתּי לי הָרְטֻבּים מֵרְבִיבֵי הקצף אשר לְמַפַּל המים, ובהם רבדתּי את ערשֵׂנו לְמִשְׁכַּב הצהרים בתוך מעָרה אפֵלה כַלָּיְלָה. צִנַּת יְרַק העשב הרך אשר על האבן השחורה הנוטפת מים תִּשַּׁק למו-עיניך עד לְיַשֵּׁן אותך. תן לי וַאֲבִיאֲךָ שָׁמָּה.

אריונא

לא. היום לא נלך שָֹמָה, אהובָתי.

חיטרא

מדוע לא היום?

אריונא

שמעתי כי גדוּדֵי שודדים פָּשטו על הערָבה, ועלי ללכת לקחת את נשקי למען הָגֵן על אנשי הכפר הנבהָלים.

חיטרא

אַל נא תדאג להם. חיטרא בת-המלך בטרם תצא לדרכה לדרש את אלהים הֶעמידה משמָרות חזָקים על-יד מַעְבְּרוֹת כל הגבוּלים.

אריונא

אבל רק לעת קצָרה תניני ואעשה את חוֹבִי, חוֹב איש מן הַקְשַׁטְרִיָא. כָּבוֹד חדש אֶתּן על זְרוֹעַ ימיני זאת אשר שבתה זה כַמה, והיתה לָךְ אחר-כן לכַר טוב להניח עליה את רֹאשֵׁךְ.

חיטרא

וּמָה אם אמָאן לתת אותך ללכת ואם אתרַפּק עליך ואַחזיק בך בכֹח בזרועותי? האם ביָד חזקה תתחַמק ממני ותעזבני? כי-עתה לֵךְ! אבל דע כי הֶעָלֶה הַסָּבוּךְ, כמעט אשר יִנָּתֵק לשנַים, לא ישוב עוד להתחַבּר ולהיות לאחד עד-עולם. לֵךְ – אם את צִמְאֲךָ שָׁבָרְתָּ. אבל אם לא שְׁבָרְתּוֹ עוד, כי-עתה זְכֹר כי גְבֶרֶת התּענוגות קַלָה לכל רוח ופוסַחת על הַשְׂעִפִּים ולא תחכּה לאיש. שֵׁב-נא עוד רגע, אדוני! הַגֶד לי מה הן המחשָׁבות המרגיזוֹת המציקות לך. מה לָקח היום את לבך שֶׁבִי? האם חיטרא היא?

אריונא

כן, חיטרא היא. משתָּאה אנכי לדעת מה משפַּט הנדר אשר נדרה, כי יצאה בגלָלו לדרך לדרֹש את אלהים. מַה תֶּחְסָר?

חיטרא

מה תּחסר? אבָל האִם היה לה, לאֻמְלָלָה זאת, עד עתה כל-דבר? הלא יתרונותיה הטובים הֵם הֵם היו לה תמיד לחוֹמוֹת בית-סֹהַר לכלֹא בתוך סוּגַר צר את לֵב הנשים אשר בקִרבּה. אן איש יודע אותה ותשוקתה לא באה. אהבת האשה השוכנת בקִרבּה תמצא את סִפְקָהּ בִּבְלוֹיֵי סחָבות; כי יֹפִי לא נִתַּן לה. דּוֹמָה היא לרוח בֹּקֶר אשר נְעִימוֹת אין לו, והיא יושבת על ראש גִבְעַת-סלע וְעָבִים קודרים כִּבּוּ את כל אוֹרָהּ. אַל-נא תשאל אותי לְקוֹרוֹת חייה. אין הדברים ערֵבים לְאֹזֶן גֶּבֶר.

אריונא

צָמְאָה נפשי לדעת כל דבר אשר עִמָּהּ. דָּמִיתִי לעובר-אֹרַח הבּא לעיר נכרִיה בחצות הַלָּילה. הֵיכָלוֹת ומגדָּלים וַעֲצֵי גַנִּים עולים בלולים וסבוכים וּמְלֵאֵי צלָלים לעיניו, ונהמת הַיָם היגֵעה חודרת פתאם לתוך דִּמְמַת הַשֵּׁנה בהיות עִם רוחה לחדור. בכליון עינים יחַכּה לַבֹּקֶר, אשר יגַלה לו את כל הנפלאות הנכריות ההן. הוי סַפְּרִי לי את כל המוצאות אותה.

חיטרא

מה יש לי עוד לסַפּר?

אריונא

יש אשר אדַמה בנפשי לראות אותה רוכבת על סוס לבן; באֹמץ-לב תחזיק בשמֹאלה בַּמוֹשְׁכוֹת ובימינה תחזיק בקשת, והיא דוֹמָה לִגְבֶרֶת הָעֹז המבַשֶׂרת תקוה טובה לכל אשר מסביב. כִּלְבִיאָה רַחֲמָנִיָה תָּגֵן בְּלַבַּת אהבה על גוּרֶיהָ אשר בֵּין שָֹדֶיהָ. אכן יָפוֹת יְדֵי האשה גם אם לא יהיה עליהן כל עֲדִי זולתי גבוּרה בלי חֹק! לבי בי לא ינוח, יָפָתִי. והיה כנחש אשר הֵקיץ משנָתו הארֻכּה בחֹרף. הבי ונמהר שנֵינו לרוץ שָמה על סוסינו חוּשִׁים, איש על סוסו לעֵבר אחיו, כִּתְאוֹמֵי כוכבים הנחפזים לדרכּם ברקיע השמים. נצא נא מבּית-הכלא הזה המלא קַדְרוּת יְרוֹקָה וּמַפִּיל עַלֵינו חַבלי תנוּמות, נעזוב נא את הַמִּסְתּוֹר הלח וְהַמְהַמֵּם הזה, הַמְשַׁכֵּר אותָנו בְרֵיחוֹ וּמְחַנֵּק לנשמת אַפֶּנוּ!

חיטרא

אריונא! הַגֵּד לי את האמת: – לוּ נַעֲשָׂה בי עתּה מַעֲשֵׂה פֶלֶא, אשר סור תָּסוּר ממני בפתע-פתאם כל הַחֶמְדָּה הרַכּה הזאת אשר לי ואשר יִמוֹג מעל בשָׂרי כל קסם הַיֹּפִי הָעָנוֹג וְהֶחָרֵד הזה בנגוֹע אליו הַיָּד הָעַזָּה וְהַקָּשָׁה אשר לְתֵבֵל מסביב ואשר יִנָּתֵק מעַל בשָׂרי כל אשר עליו וְנָפַל מעליו כמו שִׂמְלָה שְׁאוּלָה – הֲיָכֹל יָכֹלְתָּ לסבּול את כל זה וּלְשֵׂאתוֹ? לוּ הִתְעוֹדַדְתִּי עתה פתאם והתיצבתי לפניך זְקוּפַת קוֹמָה וְתִַקִּיפָה וּמְלֵאָה כֹח לב אַמִּיץ, אשר אמאס את כל הנכָלים ואת כל הַמְּזמּוֹת אשר יִתְכַּס בהם כל רִפְיון-יָד; - לוּ הרימוֹתי עתה את ראשי כאַלוֹן רך וְחָסֹן אשר על ראש הָר ולא יסַפתּי עוד להשׁתּוֹחח על הַעָפָר כְּצֶמַח סְבָכִים – הֲיָכֹל יכֹלתּי להתיַצב אז לנֹכח עין גָּבֶר? לא, לא; את זאת לא תוכל לשאת ולסבּול. נִבְחָר בעיניך כי אוסיף לזְרוֹעַ על סביבי את כל הַצַּעֲצֻעִים הנחמדים אשר לִנְעוּרִים חולפים ולחַכּות לְךָ בְּאֹרֵךְ רוּח. אם ייטב בעיניך לשוב, אז הנני ואמסוך לך בשׂחוֹק את יֵין התַּענגות בְּכוֹס בְּשָׂרִי הנחמד הזה. ואם תיעַף וְתִרוֶה, עד היוֹת לך היין הזה לזָרא. וקַמתּ פתאם ופנית למלַאכתּך או לְשַׁעָשׁוּעֶיךּ; ואם אֶזְקַן וְאֶבְלֶה, וְנַחְבֵּאתִי בַעֲנָוָה ובתוֹדה אל אחת הַפִּנוֹת אשר תַּשׁאיר לי. או הַמָצֹא ימצא הדבר חן בעיניך וּבְעֵינֵי רוח גבורתך, לוּ תתאַמץ חֶבְרָת שעשועיך בלילות להיות לך לעוֹזֶרֶת גם יוֹמָם, ולוּ תִלְמָד היָד השמאלית לשאת גם-היא בסֵבל הַמַשָּׂא אשר לַיָד הימָנית הַגֵּאָה?

אריונא

רק אין זאת כי לא אַכִּירֵךְ ולא אבוא עד תְּכוּנָתֵךְ לעולם. דּוֹמָה אתְּ בְּעינַי לבַת-אלהים נעלמָה אשר נָתוּן לה דְּמוּת צלם-זהב. לא אוּכל לנגוע אלַיך ולא אוּכל לְשַׁלֵּם לָךְ כגמולֵך חֵלֶף כל מַתְּנוֹתַיִךְ אשר אין להן עֲרוֹךְ. הנה ככה אפוא אין אהבָתי שׁלֵמה. מִתְּהוֹמוֹת עינַיך העצוּבוֹת, המלאות חידות, וּמִשַּׁעֲשוּעִי דְבָרַיִךְ, אשר יהיו כמו יָלְעֲגוּ לנַפשם, אַעֲלֶה לי לפעמים ניצוֹצוֹת אור קטן הפּורצים מתּוֹך נפש הַמִּתְאַמֶּצֶת לקרוע מעַל בשָׂרה את חִנּוֹ הדל והמתמוגג, למען הִצָרֵף בְּאֵשׁ מַכאוֹבוֹת טהורה וּלְהרְאות מִתּוֹךְ הַמַּסְוֶה אשר לשחוֹק קל. תבנית פני האמת, בְּהִגָּלוֹתָהּ בראשונה, איננה בלתּי אם תרמית עינים. לְבוּשַׁת שִׂמְלָה תֵרָאֶה לְעֵיני אֲהוּבָהּ. אבל יום בא אשר תסיר מעליה את עֶדְיָהּ ואת צְעִיפָהּ וְתִתְיַצֵּב לפניו עֲרֻמָּה בהוֹד גְּדֻלָּתָהּ. שואף אנכי ל“אַתְּ” האחרונה הזאת, לעצם האמת הבּהירה והטהורה.

מה הדמָעות האלה, אהוּבָתי? למה תסתּירי את פָּנַיִךְ בּכַפּוֹת יָדָיִךְ? הַהִכְאַבְתִּי אוֹתָךְ, חמדָּתי? שִׁכְחִי את אשר דִּבַּרְתִּי. הנני שָׂמֵח בְּעֵת הַהֹוֶה. תְּני לכל רגע בודד אשר לַיֹּפִי לעלות ולבוא לְפָנַי, והיה כְצפּוֹר פִּלאי הַבָּא מתוך קֵן בודד אשר לַיֹפִי לעלות ולבוא לְפָנַי, והיה כְצפּוֹר פִּלאי הַבָּא מתוך קֵן אשר נֶעְלַם בתוך החשֵׁכה וְנוֹשֵׂא עִמּוֹ בְשׂוֹרַת זמרָה. תני ואשֵׁב עִם תקוָתי אשר לנצח ואחַכּה עד עת-קֵץ עד הִמָּלְאָה וככה אַשְׁלִים את יָמָי.

המלצות קוראים
תגיות