לנוחות הקריאה, המרנו את התאריכים שסומנו במקור כמקובל באימפריה הרוסית – בשילוב של ספרות רומיות – בצורה המקובלת כיום. [הערת פרויקט בן־יהודה].

 

מִשְּׁנוֹת הַבַּחֲרוּת    🔗

1. לאורי־ניסן גנסין

אור ליום ב‘, פ’ מצורע, התרנ"ז, בּיליסטוק [ג' בניסן – 23.3.1897]

אחי ורעי, ידידי וחביבי… לא אדע אכנך… אנ"ג היקר.

אנ"ג שלי! ¹

מכתבך היקר קיבלתי. כל אומר, כל מלה היו² מרפא לנפשי, שיקוי לעצמותי. אין אומר ואין דברים בפי לתאר ולספר… ואודות מצבי אודיעך: כי מטרתי אך מעט השגתי… כי משכילים פה אך מעט מזעיר. לא אוכל להחליט, כי במקום ש“הבוקר אור” י“ל³ לא יימצאו אנשי בינה. זאת לא זאת! אך הם נחבאים אל הכלים. צריך אתה לחפשם בנרות, למען תמצאם. וזה קשה לי מאוד, כקריעת ים סוף… כמוּבן. אך מתלמד אנכי. מחר אי”ה⁴ אָחל את “מורה הלשון”⁵ בלי שוּם עיכוב. חומש אלמד וכתבי הקודש. בלילה הזה קניתי שתי חוברות “הויז־לעהרער”⁶ – ומחר אי“ה אָחל להתלמד. מיום א' לפני שבוע הנני קורא בכל יום שתי שעות רוסית, מעט בפרהסיא ומעט בצנעא. ואת ה”הו“ל⁷ בל תשלח לי, ואחשוב כי תמצא קונים לו, ובפרט אם תפחית עשרה ק”פ,⁸ ותשלח לי רק 40 ק“פ, כי לא אוכל התאפק, לחכות עד כי יבוא, “וגם לא במהרה” – כדבריך. אם תשלח את אנדרסן⁹ ומכתב סגור, בל תשלח До востребования¹⁰ כי קשה מאד לקבל פּה, יען שבּיאליסטוק לא דמי מעט לפוֹטשפּ. רק שלח בפי'¹¹ על שם דודי, דוידוּ נוֹרוֹצקימו,¹² ובז’רגון¹³ תכתוב למטה, כי את אנדרסן שלח לך שבתי¹⁴ מסטארוֹדוּב¹⁵ לי לדורון, וכתוב בזה”ל:¹⁶ “איך האב גימיינט, ער וועט דיר שיקען ארעכטען ספר, ווי עס איז אפגירעט געווארען, נעמט ער און שיקט דיר אביכעל, נאר אדאגה, דו וועסט דאס קענען פערקויפין, וועסטו נעמען 50 ק”פ“… התבין לרעי? איש מזימות אנוכי, האף אין זאת?! – וסודות ודעות חפשיות תוכל לכתוב כאַוות נפשך על שם דודי. אקוה, כי מצבי יוטב מיום ליום. מעט אתלמד בפרהסיא, תחת שם: “גם זה צריך”… ומעט במסתרים… תחת הגמרא, להתכסות ב”אמר רבא", והכל על מקומו יבוא בשלום. אם שלחת אנדרסן – הנעשה אין להשיב!

פרוס בעדי בשלום כל ידידינו, ג“ג ודבריו הבטלים, ש”ד ומחשבותיו, יענקלי והלצותיו, אי“ב וחקירותיו, של”ם ושירו. לכולמו תפרוס בעדי.¹⁷ דא עקא, כי אין לי מקום שאכתוב למען “הפרח”¹⁸ וכבר הציקתני רוח בטני, אך בביהמ“ד¹⁹ לא אוכל, ובבית דודי פשיטא! עאכו”כ…²⁰

באיגרתך הפתוּחה כתבת לי, כי אכתוב מעט ל“קש”ה“. אך מה אומר לך, אחי? הן בעל נפש אתה ותבין, כי לא מענוותנוּתי, אך מגאוותי, אתבייש לכתוב לו, הן עם ר' יענקלי, אחי וחברי, עמו אדבר ולא אדקדק כ”כ,²¹ אך עם איש אשר תורה והשכלה בו פָגָשו, קושט ובינה נָשָקו – לפני איש כזה “יראתי בפצוֹתי”… כי יצחק – או ייכמרו רחמיו – על שגיאותי הגסות(!). ועוד: מה אכתוב? ציוּרים מחיי? מוטב לי שלא ישמע את צביעותי ושקרי (אוי לי ואוי לנפשי! מה אעשה וההכרח לא יגונה!..), אשר לא אוכל להביעם בלי שגיאות. ואם אכתוב לו ציוּרים, אשר שם הוּתרה הרצועה – למשל, ציוּרים מעלמא דקשוט, מהג“ע²² והגיהנום – הנה לא צריכא ליה, לדידי. יקח את ה”ראשית חכמה“²³ וידע הכל… ועל כן, לפע”נ,²⁴ יפה שתיקותי מדיבורי, ואמור לו רק, כי אוקירו²⁵ כערכו. ואם ירחיב לי ד' כמאוויי, אז “לא אחסום את פי עטי”, כאשר יאמרו המליצים. ובזה אשאר ידידך בכל לבבי ובכל נפשי ממש. כן ימלא ד' משאלות־לבבי, כאשר היא נתונה לך, חביבי ויקירי, ועד עולם לא אשכחך, עד יום שובי לעפרי. זאת אודיעך, כי בב.²⁶ קוראים עברית מעט מן המעט. כמדומה לי שאין בביליותיקה פה שיתנו לי לקרוא בחינם, אך לוּ יתנו לי בשכר, ואוכל להחיות רגשותי למען לא אחלל את שמי.

י. ח. ב–ר.

2. לאורי ניסן גנסין ולגרשון גינזבורג

[א' באייר תרנ"ז, ביאליסטוק, 20.4.1897]

אחי, ידידי ויקירי, בבת עיני, אהובי א. נ. גנסין! את מכתבך הגלוי קיבלתי זה רגעים מספר, אך לא אוכל להתאפק שלא לכתוב לך; אך סלח, אחי, סלח, כי לא אשלח לך מכתב סגוּר כאשר הבטחתיך, כי האמן לי אשר הפרוטות האלו שאלתין… (התבין?..) וגם בעד “הפרח” החילותי לכתוב. שני סיפורים ורשימה ושני שירים, אך כולם לא נסתיימו, כי ראשי סובב עלי כגלגל, ועוד כי אפס מקום.²⁷ כאשר אשאל לדודי: “האין מכתב מפוֹצ’אֶפ?” יענני: “למה לך מכתבם, האם תורה ועבודה ילמדוּך?” “ומה הם חיי האדם, אם לא אחווה ורעוּת?” “הנח את התפלספותך! – יענני ברוגז – אנוכי שונא איש מתפלסף… לוּ לא היית כעת… והיית לומד בהתמדה כרצוני, כי אז היה²⁸ טוב לך בזה ובבא. ועתה… אוי לך… ואבוי לנפשך בעלמא דקשוט”… – אמנם, דברים אלו כמתלהמים יבואו ללב יחב“ר,²⁹ אך הוא יצחק מזה, ויבוא אל ביהמ”ד, אך גם שם לא הונח לו… ללמוד שפה המוזרה לו תחת הגמרא. לא בסימא מילתא! ³⁰ ובכן מה עשיתי? – שכרתי לי מלון³¹ בעד שני רובל, ולקחתי לי בעד פרוטותי האחרונות 5 חוברות “הויז־לעהרער”. אולם שלוש סיימתי בכי טוב. וגם הרביעית החילותי, אך ראיתי ונוכחתי, כי אין שווה הדבר באיבּוּד הזמן. רע ומר! – ניסיתי להראות שירי לפני המשכילים האחדים אשר הכרתי, אולי… אך אחרי קריאתם ענו ואמרו: “אמנם טוב… מדוע לא תשלח זה אל ‘הצפירה’… אך מי לידינו יתקע כי שלך הם…” אנוכי הראיתי להם את הצַרנָאוֹת³²… והם כמעט יאמינו לי… אך לענין “טובה” מי ידבר? קר לבם ככפור… האם אנ“ג וג”ג³³ הם? – אדרבה, אחד העיר למוסר אזני, מדוע בישבי אצל הגמרא, לא אתנענע בנעימה. רק כבעל מחשבות נדמיתי… ובכן ראיתי כי לא כל מוחא סביל דא, החילותי לדאוג לעצמי, ללחום מלחמת החיים, כיאוּת לאיש־אובד כמוני… חפצתי לעזוב את ה“ימים”³⁴ המעופשים… את לחם הדמים… את הבוז, השפלות והעבדות, חפצתי לקחת שני תלמידים ולהיות אדון לעצמי, ואז אדע מה לעשות… אך הזמן אמר לי: “חכה מעט, ידידי, עד יעבור הזמן הזה…” ולא נתן לי רק תלמיד אחד בעד 15 רובל לשתי שעות ביום. שעה גמרא ושעה קריאה בספרים עברים.^35∗ לכן הוּכרחתי לחיות כמקודם, מחסרון כיס… אולם אבי־תלמידי שכר מורה³⁶ לתלמידי וגמרתי אומר להשתתף בפרוטה, וגם אנוכי אשלם חצי רובל לירח, למען ילמדני, ואי"ה כאשר אלמד רק אצלו חמישה ירחים והוא יביאני השערה… בשפת רוסית ואשכנזית, הנה המוֹתר אתלמד בעצמי; אך רק ההתחלות קשות… יהיה האל בעזרי!

ומעתה יהיה סדר יומי כן ואיש לא יפריעני: 14 שעות אעבוד דבר יום ביומו. 4 שעות אעשה את האוּרוֹקוֹת³⁷ בבית מלוני, בלילה… 2 ש' אלמד עם תלמידי. 1 שעה אתלמד שם בביתו עם המורה. 2 ש' אלמד בביהמ“ד, כמעט בצנעא, תנ”ך ודקדוק, כי קניתי לי את “תורת הלשון” לפרידמן, וגם “מורה הלשון” יש אצל תלמידי. אמנם, יש פה בחורי הישיבה נעלמים, אשר השיגוּ להם מורים בחינם, אולם אנוכי לא אמצא… וע“כ גמרתי אומר, יהיה כמו שיהיה. והמותר אלמד גמרא, מסכת בבא בתרא… וכה אסיים אי”ה את הזמן… בספרותנו יראתי, כי אקרא מעט… ולע“ע³⁸ קראתי את ה”כנסת“, III,³⁹ התרמ”ח. וכמעט את כל ה“הויז־פריינד”⁴⁰ הז’ארגוני, בלשונו של ספּקטור… היום יביאו לי את ה“כינור ישורון” לש. ל. גורדון. אבקש לשלוח לי את המַרקות⁴¹ הדרושות, כי נחוצות הנה לי, אך אם חסרון בכיסך, לא אכפה עליך, חביבי ויקירי, את ההר כגיגית.

לאהובי, ידידי וחביבי, הטוב ומיטיב עמי, מר ג. גינצבורג, אתן תודה לך מקירות לבבי על מכתבך הפתוח… אך קצר הגליון מלדבר עמך ביחידות, על־כן הסתפק־נא בהמעט שכתבתי לאחי אנ“ג. פרוס בעדי בשלום משוררנו של"ם. הוא שלח לי איגרת פתוחה, ותודה לו על זה. אם תראה את זלמן לבית הריצ’יצ’ים תאמר לו, כי מאוד חפצתי לכתוב לו עוד הפּעם, אך מחסרון פנאי חדלתי. ואמור לש”ד פה א“פ⁴² או במכתב, כי אהבתי שמורה אליו, אך יחכה־נא מעט והיה כאשר ירחיב לי ד', נכון הנני לכתוב לו כחפצו. ולקש”ה תאמר: יען וביען, כי לא גבהו דרכיו ולא רמו עיניו ולא יצרור על אהבתי את הדומיה אויבתה בנפש, הנני נשבע לו בימיני, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ומוצא שפתי לא ימוט, כי כאשר יניח לי האל מסביב, לא איאלם דומיה, ואת ידי אמשוך בשבט סופר ואל חכי שופר, כנשר ארים קולי, להגיד ולספר את הקורות אותי⁴³ ולהביע את רחשי תודתי לפניו, אולם פה קצר המצע מהשתרע ואתו הסליחה.⁴⁴ נאום “בעל המליצה”.

י. ח. ב–ר.

P. S. שלח־נא לי את “הפרחים”, כי של“ם כתב לי, כי גנב את “הפרח” משטק”ר,⁴⁵ אעפ“י ששמעת ממני את הנ”ל, תכתוב ע"ש דודי, אך הנוסח תכתוב שאמכור, כפי מה שהוריתיך במכתב העבר. יוכל היות, כי אכתוב לך גם בעד “הפרחים”. תקוותי לימים הבאים אכתוב לך במכתב השני.

יחב"ר

יום א' פ' קדושים, ר"ח אייר, בעזרת השם! ביאליסטוק.

3. לגרשון גינזבורג

בע“ה, היום יום א' לסדר נשא, התרנ”ז לפ“ק, פה ק”ק פּוֹצ’אפ, יצ"ו⁴⁶ [ו' בסיון. 25.5.1897]

שלום ורב טוב לידידי המופלג, הרבני הנגיד, חו“ע⁴⁷ וכו' מוהר”ר⁴⁸ גרשון, הי"ו,⁴⁹ עצמותיו יחליץ, אמן סלה.

אחדשה“ט,⁵⁰ ראשית הידיעה, היא הקריאה שאני ב”ה בחו“ש.⁵¹ ושנית, כגון דא צריכנא למודעי, כי ע”י המוכ“ז,⁵² ייטיב נא לשלוח לי את אפיקורסותו של שטינברג⁵³ ימ”ש,⁵⁴ כי בעוה“ר,⁵⁵ שהפירצה נתגברה, וקורים כמעט כולי עלמא בספרי הגויים, ומרגלא בפומיהו,⁵⁶ שאין ביכלתם לקרוא בלעדיו, ומפיך ג”כ, כמדומה לי, שמעתי כן, לכן אמרתי קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא,⁵⁷ ותהיה אתה מחזיק ידי ע"ע,⁵⁸ וכו'.

ואפריון נמטיה⁵⁹ להבחור המושלם וכו' כמר יחזקאל נכד אפרים ה',⁶⁰ שנתן לי את הטומאה שנתלבשה בתמונת “ווסכוד”⁶¹ וקראתי אותו (לא עליכם) בזמן מתן תורתנו, להוי ידוע למר, שרובא הבנתי, ולא כמו שהעלה כת“ר,⁶² יצ”ו.⁶³ וד"ל.⁶⁴

ידידך הדושו"ט⁶⁵ כל הימים לרבות הלילות

יוסף חיים בלא“א⁶⁶ שלמה נ”י.⁶⁷

עיקר שכחתי, כנהוּג: כי למעה“ש,⁶⁸ תשלח לי אחד מספרי הגויים, כאשר הבטחת לי, כי הטומאה הנ”ל גזלה ממני הקליפה הגדולה שיצאה מהקדושה (אנ"ג⁶⁹ ), ואני נשארתי כ“שקץ בלי חליל” וכרב, להבדיל, בלי תורה, ושלום לו ולתורתו ולפלפולו.

הכותב, גדיא מסנקא,⁷⁰ שוטה שלא ראה מאורות מימיו

הנ"ל.

4. לאורי־ניסן גנסין ולגרשון גינזבורג

[ביאליסטוק, חורף תרנ"ח, 1898]

הפותח שער

(שיר קטן)

באותיות השחורות, רעי, הסתכל!

מַזה האודם המהול שם?

הביטה־נא, את דעתך לא אסַכל,

רואה אתה, האין זה דם?

*

כן, כן, דם! לא מים הרעים…

דם לבּתי, הטבועה ברפש,

דם יצורי גוי, הנטבעים,

דם־חללים… דם־הנפש!!!

י. ח. בּרֵנֶר.⁷¹

לאהובי וידידי אנ"ג!

מכתבך הארוך, אשר בו הראיתני את עוצם אהבתך אלי ואת דבריך וסגנונך הלוקח לבבות, קראתי. ואמנם לא ידעתי מה אענה לך, ידידי, על כל דבריך. הנה הם נאמרו לפי מחשבתך רק להוציא את הטינא אשר בלבי עליך, אך באמת למותר הי[תה} כל הטרחה הרבה הזאת. כי מדוע אתלונן עליך? הן נפשי יודעת מאוד, כי אנוכי האשם, אנוכי התנהגתי רע, גם לעצמי גם לכם, רעים אהובים. והגם עוד לי הצדקה לצעוק, אמנם, על מניעת־מכתבך, היה⁷² לי להתאונן באזניך, אך בזאת הנחת את דעתי רק במלים הראשונות ממכתבך “הטבול מכל עבריו”…

אולם, בדידי, ידידי, רע ומר! אנוכי לא אדע, איך אוציא ממך את רגשי־הבוז אשר ירגיש לבך עלי. ברגע הראשון אחרי קראי מכתבך, בעת נתמלא לבי דם־חללים, דם־נכאים, נתעבים ונאלחים, אז אמרתי בחפזי: לא! אנוכי אשנס את מתני, את עטי אקח בידי, ואראהו לדעת, כי אמנם לו הצדקה אשר יחשבני ל“איש־תהפוכות”, לאיש, “אשר חפצו רק לתור את הארץ”. כי הלא מעשי מעידים על זה! אך אנוכי אתחזק, ובכוח עטי אוכיח, כי לא צדיק גמור הנני, אך גם איני חייב כולו. דברי ימי חיי הטבוּלים בדם, היסטוֹרייתי המלאה רישומים לא־טובים ומכאובים נוראים, חיי התלוּיים בדעת אחרים, הם המה עזרוּ לא מעט למצבי הפרוע כעת. חשבתי להתחיל דברי ימי חיי מירחים אחדים לפני בואי פּוֹצ’אֶפה, להפיץ אור על תשוקתי לנסוע, לספר גם את החיצים אשר יוריתי פה. אולי אסיר מעט את הדברים השנונים, המבצבצים מתוך מכתבי. מסופקני עוד, אם הצלחתי את דרכי בזה, כי כתמים כאלה אשר נכתמה נשמתי מלפניכם לא בקל ירוּחצו, אך בבואי עם הספר והנה – אהה! –

… עטי יכעס, אפי חרה,

"לא! – יתקצף – לא אכתוב, מחמדי!

לא אחפוץ לשפוך טפי־מרה!"…

ולרגעים יפול מידי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אנא, עטי, אל תעזבני,

כתב־נא, כתוב זכרונותי,

הן אתה יודע, כי אומלל הנני,

ראה־נא, הביטה דמעותי…

אנא, לך אל רעי הנאהבים,

אמור להם, – מהרה חושה! –

כי שמי הטהורים הקדירו העבים

ואנוכי לא אדע אנה אנוסה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

התחלתי לכתוב… וברגש כביר, פני נתלהבו, לחיי נתאדמו והחילותי לתאר את הכל, עד כי בצדק אוכל לאמור, כי לא בדיו כתבתי, אך בדם… אולם עטי חדל עוד פעם מלכתוב… ובפיו הקטן והשחור החל לצפצף אמרתו:

למה זה הבל תיגע, בַּער?

הרֵעֶיך לדבריך יאמינו, יקשיבו?

הבאותיות מתות תשקיט את הצער?

הן ל“פרַזות ריקות” אותם יחשובו!

הבכתיבתך את פניהם תכפר?

תגיד למו צרותיך, אסונך –

אפונה, אם הכל תוכל לספר,

כי הלא דל מאוד הוא סגנונך!..

ואמנם כן, ידידי ורעי, בזה צדק עטי, כי זכור ואל תשכח, כי זה כמעט שנה אשר רחוק הנני מספרות… ואיך אוכל לתאר את כל רגשי לבבי גם פה גם שם?.. איך אוכל להניע את לבבכם? ובכן בבושת הפנים שבתי מעבודתי ואחל לכתוב פשוט, בלי כל צרמוניות, מליצות והרצאת דברים, כי לשוא אתייפּה (וגומר…) ודי לי, כי אנוכי יודע בעצמי, כי אינני רשע גמור בכל אשר עבר עלי. עלי לדעת, כי הרבה סבלתי, נלחמתי, פירפרתי בין החיים הרוחניים ובין המוות, בין האור והחושך. ומה אעשה, כי לא יכולתי להחזיק מעמד… לנַצח? חיי תלואים בדעת אחרים… זה צרתי בעיתות העבר וגם בהווה.

כן, כן, זה כל שגעוני. בעל־דמיון הנני! איך לא ידעתי, כי גם בביאליסטוק אוכרח לחיות על חשבון־אחרים. גם שם לא אעשה כל מה שלבי חפץ, גם שם אהיה אסור בעבותות הפאנאטיזמוס, גם שם אוכרח להסתיר את אידיאלַי ולחיות חיי צביעוּת… איך לא ידעתי זאת?

אמנם זכרתי, זכרתי. אנוכי דימיתי, כי בבואי ביאליסטוקה, בלי ספק אמצא לי רֵעים אשר יבינו לרעי ואשר לא יעזבוני בעת צרה… אני דנתי ק“ו⁷³ מעצמי. ומה בערי אוקריינה, ערי החושך, מצאתי אנשים בעלי־לב, בעלי־רגש, אנשי תבונה, מגיבורי ישראל – בעיר ואם בישראל כביאליסטוק, אשר שם יש משכילים (ככלבים…) לרוב, שם ראה אור וכו' (לשונך במכתבך)⁷⁴ – על אחת כו”כ! ⁷⁵

טרם הייתי בצפצפה⁷⁶ לא ידעתי ולא הכרתי את כשרוני (אשר בעוונותי איבדתיו בזמן הזה). לא עלה על לבי, כי המוּזה משחקת עמדי והפּואזיה היא חבֶרתי ואשת בריתי, לא הכרתי ולא התבוננתי, כי לב־משורר לי. ואמנם גם ב“טינופתקה”⁷⁷ היה לבי מלא מאהבת ההשכלה, ואחרת לא חשבתי בלתי אם לנסוע הוֹמֶלה להשתלם בלימודים. אך אחרי היותי ירח בבית אבי, איבדה ההשכלה אין חין ערכה בעיני. בדבּר אלי אבי יום־יום: “מוח מעוקם… השדים יודעים, מה הוא מדבר… קֶנטשַׁפט…⁷⁸ קֶנטשַׁפט… מה? מה? מה תתן ומה תוסיף לך ה”השכלה" שלך?.. הידעתי? לעזוב את תורת ה', אשר מלבד המצוה הגדולה של לימוּד־התורה עוד תתן עושר וכבוד ומעמד טוב בחיים, ולהיות “קֶנֶריל”⁷⁹ – פטפוּ! בושה וחרפה! חילוּף טוב! חי–חא–חי!" ובדַברו ירק פעמים אחדות וינע בכתפיו. הדברים האלה, אם כי לא מחכמה נאמרו, בכ“ז⁸⁰ ירדו חדרי בטני, יען כי יצאו מפי אב יקר ואהוב. ואנוכי לא ידעתי עוד מ”השכלה לשמה" כיום… רק חפצתי להיות משכיל שלא לשמה, כלומר: “בעבור תכלית”. ובכן, כאשר הראה לי אבי את הפך־הדברים, נרפה רוחי, נאבדו רגשותי, וגם ה“חופ”ק“,⁸¹ החסיד ה”צבועאלי" (לוּבּאַויץ) דעירנו, הטיף עלי מלתו, עד כי גמרתי אומר לנסוע צפצפתה⁸² ללמוד, אך ורק ללמוד… מה טוב ומה נעים לשבת ולנגן “איפּכא מסתברא”! ⁸³… והכל ברגש ובחפץ. ומה נעשה עמדי בצפצפה? – זאת ידעת גם אתה!

שם… שם… רבותי! החילותי לחוש… להרגיש, שם החילותי לשיר… ולחוש חסרון־ההשׂכּלה באופן אחר. שם התעורר בי החפץ ל“השׂכּלה לשמה”, לשם ההשׂכּלה הרוממה, המעשרת רוח־האדם!…

*

חמתי עליך, אנ"ג, על כי תישפט עמדי אל אשר לא חפצתי להישאר בעירך. היכולתי להישאר ולהראות את “חומצי”, את “אפּיקורסותי” ואנוכי תלוי בדעת אחרים?

ידוע תדע, ידידי יקירי, כי גם “עת חרסים יניחו על עיני” לא אסלח לך על אשר נתת לי – בדמיונך – את “החפץ לתור את הארץ”. אמנם, חוטא אנכי, חוטא גדול, פושע ומעוול, אֶגוֹאיסט מנוּול, מוג־לבב ורואה צל־הרים כהרים – אמור הכל עלי, לא אכעס, יקירי, כי לא תשקר כל כך. יותר⁸⁴: מעט הנני חייב בצעידתי אחורנית… לאיש ראוי, כי אידיאליו יכריעו את חומרו; לאיש ראוי, כי ימות באוהל על קידוש־הדעה; לאיש ראוי לזכור, כי “גדולה דעה שניתנה בין שתי אזכרות!”⁸⁵ ואני יודע ששווה אנוכי את כל הבא עלי עתה. כי אמנם חיצי הזמן ירו בי מאוד, מאוד, בכל זאת אנוכי באיוולתי האדבתי את נפשכם, רעים אהובים (לא פה המקום להאריך; אקווה כי נבונים כמוכם יבינו דבר מתוך דבר ומלה מתוך מלה… אקווה, כי תבינו את לבבי המלא כיום הזה רגש־קודש…), ובכן הרשות לך לחשבני לאיש־תהפוכות ול“כל בו”… אך לא להוציא עלי שם רע כזה, חפץ אווילי ושטותי כזה!… צררתני, ידידי, צררתני!.. וגם ראייתך אינה מכרעת, על כי סבבתי כבר עיירות רבות… הגידה לי, שאהבה נפשי, איפה זה הייתי? אחרי “הלוּסק”,⁸⁶ ששם נפקחו עיני לראות את האור כי טוב, הייתי בטינופתקה,⁸⁷ אשר שם נמרטתי לחי וכמעט שלא נקברתי ב“קבורת חמור”…⁸⁸ ואין מקום לצעקתך!

ואלה מאי? – מדוע ברחתי מפוצ’אֶפּ? מדוע עזבתי רֵעים אהובים, רעים חביבים, ידידים נחמדים? ה“מעשה שתק”ר" גרם?⁸⁹ לא! פטפוּ! אפילו רושם קל לא רשם בקרב נפשי פנימה, אף פּעוּלה קטנה לא פעל עלי… ובכן מדוע?

הדבר כן הוא: התבוננתי בפני הרב שיחיה והנה אינם עמדי כתמול שלשום… המשגיח – הוא לא יבוש מלאמור, כי לא טוב יהיה ממני בקרב הימים… מדוע זה? הידעת? יען כי עמדתי לימין ה“בּיכלך” – גם הרב, גם המשגיח, גם כל העדה הקדושה אנשי פוצ’אֶפּ יצ“ו,⁹⁰ יודעים כי אינני יין, רק חומץ, כי נתפשתי כבר ברשת המינות ר”ל.⁹¹

אז החילותי לחשוב מחשבות, אז באו חלומות רעים והרהורים רעים ויבלבלו את מוחי: "לא טוב… לא טוב… לא אוכל להישאר פה, לא אוכל לכנוס גם בשערי הדעת והתבונה בעיר הזאת. ומה בסיבה קטנה כזאת נבאשתי – בהחילי להשתלם וללמוד מעט – מה ייעשה עמי?… הטוב לי גם להיפרד מפה בשם רע? הטוב לי גם פה להימרט לחי? לא! לא זו הדרך! (בסוד אגיד לך, כי לא חפצתי מאוד ללמוד רובא דיומא, כי לימודי התלמוד איבדו ערכם בעיני אז כמו עתה…) אלכה! אלכה! אנה? – החילותי להתייעץ בנפשי – אנה אשׂים פעמי? לעיר קטנה? לא טוב! פן לא אמצא מבוקשי – אלכה אל עיר גדולה, אל ביאליסטוק. שם… שם…

שמה, הכלל, הדעת, ההשכלה,

* * * * * * * * * * * * * * * * * *

והמשכילים כוּלָהַם, הטובים והנאורים,

* * * * * * * * * * * * * * * * * *

יבינו בודאי כשרונך בשיר… (משירי במכתבי אליכם).

עתה, כשאני פה, עתה כשנפלתי ארצה, עתה כשמתו כל אברי, עתה כשאני פצוע, מדווה לבוש קרעים, הולך שחוח, נדחה אחורנית, נבזה, נמאס, עתה אשוב ואשאל את נפשי:

ואיך לא הבנתי, שוגה ובער,

כי מי יתן לב לעלם כמוֹכָה? (שם).

אבל אז דאיתי בכנפי דמיוני, רגשותי הרתיחו את דמי, ובאמת החילותי להאמין בעצמי ולא ביקשתי חשבונות רבים. קיוויתי, כי אמצא לי רֵעים אשר יציגוני לפני משכילים אמיתיים, יתמכוני בימין־צדקם, ואז אסיר המעטפה מעלי, ויבואו ימים – קיוויתי – כי

מהפטרן⁹² הקטן, הזבוב, התולעת,

יהיה פוֹאֶט, במלוא־מובן־המלה!… (שם).

ובכן ויהי בלילה ההוא… הוי, אלי!… מה נעשה עמדי בלילה ההוא?! “הלילה ההוא יהי גלמוד”⁹³ וכו'… כי בלילה ההוא קברתי את כל רגשותי, בלילה ההוא נפרדתי מרעים אהובים, רעים אשר השפילו את כבודם להתחבר עמדי. היש לי גם פה רעים כאלה, אשר יחשבוני לאיש? הנה פה הנני שפל עד כי לא אאמין שהיו לי אז בימים ההם רעים… רעים של מי?… שלי? עמדי התחברו רעים?… אין זאת, כי חלמא טבא חזאי⁹⁴ והדבר לא היה במציאות. אמנם, זכרון נשאר לי מהלילה ההוא… הן, אנ"ג, כתבת, כי גם אתה תזכור מה שהיה אצל השולחן הקטן באַתיק⁹⁵ вагон מסילת הברזל… כן־כן, תזכור…

ועת גֵוִי יֵחַת מקולות וברקים

ויעזוב את נפשי מקול המולה…

אז נפשי תעופה, תרקיע לשחקים,

ושמה בעבים תשתפך כולה.

ומשם על ראשי ירד הגשם

מנפשי הנמקה, הנמוגה,

ובמטר גם אמצא ניצוצי־לשם

מנשיקת־אהובי, שאליו אערוגה.

אל תיוואשי, נפשי האומללה,

כי תטבע ביון כעס וחמה:

הן נפשי בך עוד לא בחלה

וגנסין, גם גינצבורג, לך עוד המה!…

(משירִי “עולמי”, שכתבתי בימים האחרונים ואם תדרשהו ממני אשלחו לך).⁹⁶

*

והנני בביאליסטוק…

ובב. יש לי דוד, מלאכתו היא הספרות הסת"מית. לבלקר⁹⁷ הוא. כמובן, ביקרתי את ביתו בתור “בחור שבא הנה ללמוד ולאכול ‘ימים’” –

ומה בכך? חזון נפרץ הוא! דודי קיבלני בסבר פנים יפות, דאג למעני בנדון ה“ימים”, עשה כל מה שהיה בכוחו, מבשרו לא התעלם, ובפרט, כי עוד “ישכור מצווה” בזה, להחזיק ידי לומדי תורה.

עבר חג הפסח… ואני ככלב הרחתי אחר כל בחור, אולי אמצא מבוקשי? אולי? פישפשתי, ולא מצאתי…

בתוך הימים חקרתי לדעת את הכל והנה: ביאליס' היא עיר־מלאכה. הריאליזם הוא השׂורר פה. בחור! מה אתה? בעל־מלאכה? תוכל לשׂכור?⁹⁸ טוב! קרב הנה! אבל האידיאליזם – מאן דכר שמיה? בחורי־העיר אנשים סוחרים המה. ישנם מעט הלומדים גם תלמוד, אבל מדעת הֵמה נעוּרים. ובחור שמרגיש… בחור בעל־לב, עוד לא ראיתי!…

משכילים גדולים אין פה. חנ“ב⁹⁹ המשורר לא היה פה מעודו. אב”ג¹⁰⁰ הכוהן – כאילו כבר עבר ובטל מן העולם. מידד – לא אדע מי הוא. ניסנבוים¹⁰¹ יש פה, אולם הוא איש טרוד. ושנית, בתור מה אתייצב לפניו? הן נבער מדעת אנוכי. על חסרון־ההשכלה פה יעיד הדבר הזה, כי אין פה כ"א¹⁰² ביבליותיקה אחת, אשר פחות משלושים אגורות לירח, לא יינתן מאומה ושני רובל ערבון (задог) – וגם הדורשים אותה מעטים המה!

אמנם, מצאתי שני בחורים, אשר נודעתי אליהם. הראיתי להם את שירַי… הם הרכינו בראשם באין מבינוּת, אך מורם העברי אמר, כי השירים טובים המה ויקרי־הערך. ובכן לא האמינו, כי בעל קאפוטה ארוכה ובעל־פאות יכתבם… לא אחפוץ להאריך ולתאר את כל אשר עבר עלי, כי הן קיבלתי עלי לדבר בקיצור. וגם כמעט הארכתי יותר מדי והיום קצר. אך ההכרח אספר. ובכן ראיתי, כי לא טוב עשיתי שנסעתי הלום, אך הנעשה אין להשיב. ומה יענה אבי, השמח כי נסעתי ביאליסטוקה, אם אעזבה? מה יאמר דודי על זה? הלא להם לא אמרתי את לבבי!

ובכן הוכרחתי להישאר פה. גם זאת אל תשכחו, כי ירח ימים לא באה מלה עברית אל פי. החילותי להרגיש, כי רוחי ירפה מיום ליום. חשתי, כי קרירות גדולה נכנסה בלבבי ותעש שם שַׁמות…

דודִי החל לראות עצבוני, את אי־התמדתי, ויחל לשחר את אזני למוסר… אולם לא [כל] כך במהרה נכבתה גחלתי… רגשותי לא נתנו דמי לרוחי… קניתי את ההו“ל,¹⁰³ החילותי להתלמד שפת רוסיא בצנעא. מעט ביום תחת הגמרא, וכמה שעות בלילה, אחרי אשר ישנו הבחורים “בעלי־הקלויז”. למדתי תנ”ך הרבה… כתבתי עברית. שירים. החילותי לכתוב סיפורים ורשימות גם בעד “הפרח”…¹⁰⁴

אמנם שגיתי, כי נסעתי ביאליסטוקה – חשבתי אז – אך אלחום ואנצח… אולם לא כן! דודי החל לספור את צעדי, הוא הריח, כי תמיד אתהלך קודר בלחץ־לבבי, הוא בא כמה פעמים אל הקלויז והנה – אני כותב!

– מה תכתוב?

– מכתב! – עניתי ומוג־לב כמוני נתאדם מיד, ונתלבּן, וחזר ונתאדם…

– מכתב? – הלא אתמול אמרת לי, כי תכתוב מכתב אל אביך. ואיזה תכתוב היום?

– אל רעי אשר בפוצ’אֶפּ! – עניתי מעט בעוז־רוח.

– אה! – קרא הוא – כל היום הנך כותב. אנכי לא אבין מה לך ולרעיך?

– ומה הם חיי־האדם, אם לא אהבה ורעוּת? – קראתי מעט בכעס.

פילו[– –] – קרא דודי בלעג – אנוכי אשׂנא פילוסופים כאלה!

לוּ היה אחר במקומי, כי אז ירוק ירק בפניו ושלא לשמוע לו. אך אנוכי זכרתי מיד, כי חיי תלויים בדעת אחרים…

כל בני הקלויז הביטו עלי כעל משוגע… בחור עבה… בעל חוטם גדול… בא הנה והוא חצי־משוגע… כותב כל היום וכל הלילה… ואוכל ימים… בעד מה? לומד מעט… וכל היום הנהו כותב… הראיתם משוגע כזה?

בשמעי את הדברים… וכי הקלויז הוא כמרקחה… יראתי פן יגרשוני. לכן, בראותי, כי ניבעו מצפוני, חשתי להקדים פני הרעה, ושיניתי את מקומי לקלויז אחרת. אכן, גם נבאשתי בעיני דודי!

זה היה הרעם הראשון שקיבלתי פה. אולם עוד לא חתי מפניו. ברוב יסורים השׂגתי לי “תלמיד” ושׂכרתי לי משכן או מעון. ושם למדתי בליל כמה שעות רוסית, ביום לא יכולתי ללכת מהקלויז, כי הגבאי דשם הביט על כל צעדי… תנ"ך למדתי, אך בעד “הפרח” חדלתי מכתוב, כי לא הספיקה לי השעה.

_________

רעי הנחמדים! אקווה, כי בעוד ימים אחל לכתוב זכרונותי לעצמי. ושם יהיה מפורש הכל באריכות. אך פה אאולץ לדלג על דברים רבים. כי לא אוכל להניח גליונות הרבה, פּן לא יחפוץ הבי־דואר לקבל ויאבד המכתב. וגם העת קצרה, והאות, כי גם צארנֶה¹⁰⁵ לא כתבתי. רק היום התחלתי כך לכתוב, ובכן סלחו לי על אשר לא ציירתי היטב, וגם הדקדוק יחסר באיז[ו מקומות], אם כי [?] לא זר לי ת"ל¹⁰⁶ עתה, אך בחפזי לא דייקתי. את מצבי בעת ההיא כתבתי לך במכתבַי…

וכה עבר עוד ירח ימים עד חג השבוּעות. העצבון אכל את לשד־חיי. רֵעַ לא היה לי, כי אשפוך לפניו שיחי ודאגתי לפניו אשיח, ספר עברי ג"כ לא היה לי, אשר יחזק את רוחי. מיום ליום נפלתי. הכרח אילצני להצטבע, לרומם את הסמרטוטים ולגנות את ההשכלה, אידיאלי איבדתי אחד, אחד. דודי הֵמר את חיי, זכרונותי כי נפרדתי לשוא מרֵעים אהובים לא נתנו דמי לנפשי, לשבת כל היום וּלהתנענע אצל הגמרא היה הגיהנום שלי, ללכת לשוּלחן־אחרים נחלשה גווייתי. התלמיד שלי היה פרא, ורבת שׂבעה לה נפשי ממנוּ, הוא הֵמק את לבי. ובכן, ויהי ביום הראשון לחג השבועות נחליתי – לא עליכם – עד כי לא האמנתי בחיים!

בקומי ממחלתי הגדולה מצאתי את זה: מכתב גדול ארוך ומלא על כל גדותיו מאבי שי',¹⁰⁷ בו יתאר את החורבן אשר עשה מכתב דודי בביתו, כי דודי כתב אשר לא אלמד אף מלה אחת, ואת הטפל שׂמתי לעיקר, כל היום הנני כותב… אבי יכתוב לי, כי קיווה לעשות ענבים ויעשׂ באוּשים. ואמי וזקנתי בוכות כל היום על אשר נגזרה תקוותם. המכתב הזה – אשר אנ“ג לא נתן אמון בו, וגם זאת לא אשכח – הביאני לדמעות, וכל היום הלכתי כמשוגע. אתפלא באמת, איך לא נשתגעתי? גם מהחופ”ק¹⁰⁸ דעירנו, גם מדודי אשר בטינופתקה קיבלתי מכתבי־מוסר, ממש נעתקים מה“ראשית חכמה”¹⁰⁹ (לפי נוסחי: “ראשית סכלות”). וגם את התלמיד איבדתי מסיבת מחלתי. כל אלה נקרו ויאתיו ביום אחד. והרוח שאינו מצוי הזה אחזני בציצית ראשי ויאחזני ויפרפרני ויעשני – גל של עצמות!

*

ואז החלו לי ימי היאוש ושממון־הנפש. מני אז אספור לי לילות־עמל, מאז היה לאבל כינורי, מני אז איבדתי את הכל… את כל תקוותי בחיים! אולם אז מוכרח הייתי.¹¹⁰ “מעון” (станция) לא היה לי, החילותי ללון בבית־המדרש, וגם מה אועיל, אם גם לא אלמד, אחרי שבין כה וכה ההשכלה בורחת ממני. לכן התחלתי ללמוד דווקא בהתמדה גדולה, ודווקא גמרא…

ומעט־מעט התרגלתי בחיי האלה. החילותי ללעוג בקרב נפשי פנימה על חלומותי, חדלתי להאמין בכשרוני, כי הן הלא הכל צחקו ממני וימלאו שחוק פיהם, כאשר אמרתי, כי “בעל־לשון־קודש” הנוכי והיום הכל מדברים עמדי ידידות, מקשים ומפלפלים עמדי. החילותי לשיר בהפך… ראיתי, כי רק בד' אמות של הלכה חלקי. החילותי להיות “מדקדק במצוות וחסיד נלהב”, יגעתי באמת לשכוח את כל מחשבותי… נעשיתי אחר, ממש אחר. נהפכתי מן הקצה אל הקצה ומאיש – נהייתי מלך־בלהות… ומי אשם בזה? אמנם אנוכי! אך גם הזמן היה בעוכרי!

ידידי אהובי! – הרשני־נא להיאנח עתה, כי כבר מלא לבבי דם והציקתני רוח־בטני. אבטיחך, כי האנחה הזאת היא דומה ממש לאותן האנחות הכבדות, העמוקות, החמות, שהוצאתי בהיותי “יחב”ר"¹¹¹ – ואמנם נפש טמאה היא נפשי עד עתה, אך הלא בעל־תשובה אנוכי! התרשני, ידידי? – אשאל עוד פעם – התקבלני בתשובה שלמה לפניך, כי יסורים רבים הנני סובל כעת בעד פשעי…

“אחי אתה, יוסף חיים ידידי! הנני מוחל וסולח לך!” – אשמע קול רעי החביב מדבר. “א”כ?¹¹² מאוּשר הנני! והנה לפניך אנחתי: אללי לי! אי־אי־אוה־אוה־אי!!! ואמרת: “על מה תיאנח?”

הנני נאנח, על כי לא יכולתי אז לתאר לפניכם את כל אשר עמדי, ועל כן לא הבנתם את מצבי. וחילוף־מכתבינו לא היה כל כך טוב, כידוע. ואתם, אשר קיבלתם תמיד מכתבי, פעם כך ופעם כך, תחשבו אותי ל“הפכפך ואשר יעשה זר מעשהו” – כן, כן, אגואיסט אנוכי, גם מהמיית־זבובים ושריקות־דבורים נבהלתי פן ירֵעו לי… הנעשה אין להשיב… הכלל: אומלל אנוכי!

*

אולם אחרי אשר נתתי ספר־כריתות לַדעת עוד לא נדַמה נפשי. כל זמן שהדעת היתה שעשועי, יכולתי לסבול את היסורים מ“אכילת ימים” – אך כיון שנשארתי תלמודיסט לבד, חפצתי גם לאכול את שלי.

ובכן השלמתי את דוֹדי… עשיתי את כל חפצו ותביעותיו ממני. והוא החל ללמדני מלאכת הספרות,¹¹³ ובעוד שבוע החילותי לשׂכוֹר¹¹⁴ בעד שתי שעות שבע או שמונה אגורות, וזה היה לחמי. כמובן, גם זאת לא יפה היה בעיניכם. ואנוכי לא חפצתי להודות לכם על זה ועשיתי את שלי…

ובין כה וכה נהייתי אורתודוכס נלהג,¹¹⁵ קנאי, בעל דעות משונות!… ד' ירחם! ומה הפלא?

ספר, מעין אותם הספרים המאירים את העינים, לא ראיתי. ורוחי, אשר שואף הוא לספרים ולספרות, התרחץ בספרים ממין אחר, אשר השקוני מי־ראש בתוך שארי־חולי־ישראל… וכמובן, לא נהניתם ממכתבי שכתבתי לכם בימים ההם…

זאת שכחתי לספר, כי אבי, המקווה ממני גדולות, לא נתיישבה דעתו ממלאכתי, אולם אנוכי לא שמעתיו, אך אחרי החג קיבלתי ממנו מכתב, שבו ישפוך עביט של חרפות על ראש דודי, על אשר יטני מדרך הישר ויניאני מלימודי… גם יבקש שם אותי כי אלמד בהתמדה, ואי“ה,¹¹⁶ על חג הפסח אסע לביתו. אנוכי, אשר כבד היה בעיני לעזוב את הספרות ולהתחיל לאכול ימים כבתחילה, ביקשתי את דודי, כי לא ישמע לקול אבי, אך הוא לא שמע בקולי, ואני נאלץ הייתי לעזוב את הספרות ולבוא אל הקלויז הקטנה הזאת – הרחוקה מדודי בערך “כנס”¹¹⁷ וע”כ לא יֵדע ממעשי – שאני יושב בה. כל היום לא יבוא אף ילוד־אשה. ורק אני וחברי (אשר תיארתיו במכתבי הקודם) נשב פה. ולא חסר לי פה בלתי “שני ימים בשבוע” – כל כי האי ריתחא!…¹¹⁸ לרעוב שני ימים מילתא זוטרתא¹¹⁹ היא עתה בעיני… כבר הורגלתי!

*

זה כמעט ארבעה ירחים שהנני יושב פה ויותר משני ירחים ישבתי בשלווה. הייתי מאושר מדומה. אבי כתב לי מכתבי־אהבה, ואחרת לא חשב, כי אבוא על חג הפסח. ואני למדתי באמת בהתמדה גדולה ואחרת לא חשבתי. אבי ביקש ממני, כי אכתוב להרב דפ.¹²⁰ לגול מעלי את העלילה שהעלילו עלי, כי עזבתי את התורה ואלך חושך ולא אור… ואני קיימתי את דבריו. אנ"ג רֵעי ראה זאת ויחר אפּו. ואז מֵעָקת־לב נפלתי עליו במכתב מלא חרפות, אשר עליו לא ענני עד המכתב הגדול הזה…

“מעקת לב” אמרתי. “מעקת לב” כתב גם אנ"ג, ולבו ניבא ולא ידע מה ניבא, כי באמת בכתבי המכתב ההוא כבר החילותי להרגיש “ימים מקדם”…

שמע, ידידי: דרשות ניסנבוים על דבר תחיית־ישראל, הטפת קנטור¹²¹ ורובינשטין, “תולדות היהודים” – לגראֶטץ, וחוברות אחדות “השחר” שקראתי פה, ספרי ז’ארגון: “דער יודישער ערב פסח” לר' מנדלי זקננו, וספרי ספקטור ובלושטין, הם העירוני משנתי, הם הזכירוני זכרונות, הם השיבו לי את לבבי, הם תיקנו את כנורי, הם העמידוני, ובקול נאדר בקודש, בקול חוצב להבות קראו כולם (שלא בכוונתם):

“עורה, בטלן, למה תישן? הקיצה משנתך!”

ואחרי השֵׁנה הארוכה הזאת, שנת שבעת ירחים, הקיצותי כאותם הדבוֹרים אחרי שנתם כל החורף, ולפני שבעה שבוּעות היה הדבר, כי חידשתי את ימי כקדם.

אל תאמר, אנ“ג: “הבל־הבלים! עתה לא תעשה חיל! כבר נתקרר קדרך!” לא, ידידי! עתה ארגיש, כי הנני איש אחר, עתה הנני ערוך למלחמה… ולעת־עתה, בשני הירחים האלה, עשיתי את זאת: למדתי חלק גדול מה”מורה הלשון“, למדתי איוב ותהילים, עברתי על פני החלק השני של “שׂפת רוסיא” לווֹלפּאֶר, וגם חלק קטן מהחלק השלישי (Русская речь II, III, М. Вольпер), וגם עברתי על כריסטוֹמאַטיה רוּסית־ז’ארגונית קטנה ליונה טרובניץ, הסופר הידוע, וגם למדתי מהמתוֹדה לצ’אצקין את החלק הראשון וחוקים אחדים מחלק השני. כי הנני עוסק כל היום בידיעות הנחוּצות. כבר ישנתי די צרכי, ועתה נתעוררתי ובשבוע הזה לוויתי שני רוּ”כ ושלושים ק“פּ¹²² והלכתי אל הביבליותיקה לקחת ספרים. לעת עתה הנני קורא את “קורות היהוּדים בספרד” לא”ש פרידברג, הוצאת “אחיאסף”. אחרי כך אקח את ה“דברי ימי ישראל” לגראֶטץ ז"ל –

הנה כי כן, בכבדוּת וּבלי סדרים הפצתי אור על חיי בביאליסטוק. זאת עבר ועתה עלי להתייעץ על העתיד…

*

לפני שני ירחים, כשקראתי: “אחדש ימי כקדם!” אז לא עלה על לבי רעיון אחר, בלתי אם להיוותר פּה גם על ימי הזמיר,¹²³ וכשהתבוננתי היטב בדבר הזה, לא מצאתי “חסרונות” ומפריעים בלתי את זה: לעבור “מלחמת־פנים”, כלומר כי אבי לא יחשוב אחרת, רק כי אבוא לביתי על חג הפסח, וכמובן, הנסיעה הזאת היא מסוכנת לרוחי, אך יצר לבי, כמובן, לא יתנני לעבור על הבטחתי ולעבור את מצוות ובקשת אבי. לכן עלי להתגבר בזה ולא להיכנע, כאשר עשיתי עד כה, אך המלחמה הזאת כאַיִן היא בעיני, כי לבבי חזק עתה מאשר היה… ועוד היו לי בזה דברים קטנים, פּרטים, אשר יחסר לי שני ימים… וכדומה, ומחשבות, איפה אקח על הוצאותי בימות־הקיץ, הוצאות גשמיות, 30 ק“פּ לירח על קריאת ספרים וגם רובּלים אחדים על קניית ספרים – הכל “חשבונות בעלי־בתיות”, אשר בעד זה לא חפצתי להניע את רגלי מזה, כי באמת אין חפצי “לתור את הארץ”, כאשר גזר אנ”ג; אולם עתה התבוננתי וראיתי, כי טעיתי בחשבון… הבה אבאר את דברי:

שאיפותי ותשוקתי עתה אך – הדעת! שתי ההברות האלה המה אך המה חיי, בלעדיהם אמאס בכל, ולמטרתי הזאת, ידעתי, כי אין דבר אשר יעצור אותי. מוכן ומזומן אני למות באהלה. כי אמנם אתה תספק¹²⁴ בזה, אם ההשׂכּלה תכשיר את מידות האדם, ותרחיב את שאלתך במכתבך כפּוּבּליציסט מלידה… אבל אנוכי, אם כי הנסיון הורני לדעת, כי ישנם משׂכּילים, אשר אין בהם לא אהבת־הבריות ולא כל המידות שמנוּ חכמים, בכ"ז ארגיש, כי אך ההשׂכּלה היא תכלית־האדם, ושלמוּת האדם רק בדעת ימצא, ולכן, אנוכי, אשר אחפוץ לשׂאת עלי את התואר “אדם” לא לשם כבוד־הבריות, התפארות מגונה, רק כשאני לעצמי אמצא בזה את אשרי; לכן אדמה, כי הדעת שארכוש לי בגניבת־דעת תחת מכסה “בן־תורה” תוכל להזיק לרוחי יותר מאשר להיטיב…

זאת ועוד אחרת: כיון שהנני פה תלוּי בדעת אחרים, אוכרח לדבר את אשר לא יהגה לבבי, לא אוכל למצוא לי חבר, אשר עמו אדבר את כל אשר מעדי, דעותי, מחשבותי, כי כֻסָה פני.¹²⁵ רוּחִי ירפה מאוד בזכרי, כי הנני פה נבזה ונמאס, נאלח וחדל־אישים, איש שלא נברא אלא ללקק קערות־אחרים… הבמצב כזה אוכל להתפּתח? הן זה כבר הורני הנסיון!

ובאמת, איך אוכל לבטוח, כי שליו אשב פה, פן יבוא רוח ויעקרני ויהפכני על פני, פן יתבונן השַׁמש דפה ולא יחפוץ להחזיק ידי עוברי־עבירה… פן איתפש ביד… פן יימצאו ספרי? הבחיי־פחד כאלה אוכל להשתלם? טוב היה – אחשוב לפעמים – לוּ יכולתי לבוא למקום, אשר אוכל למצוא שם מחייתי ביגיעי, בהשׂיגי לי הוראת־שעות על “מעון” ושמונה אגורות ליום למזונות, וזה בערך רובּל לשבוע… מה מאושר הייתי אז. אחרי אשר פטרתי את “שעותי” הייתי יושב, משתלם, הוגה בספרים. וחיי היו אז חיים. אז התנחמתי על שנותי הרבות שעברוּ עלי בלי צעד אחד קדימה. מרגיש אנוכי עתה לכה"פּ,¹²⁶ כי רוחי חזק^127∗∗∗ עתה, וכנגד מכשולים רבים הייתי יכול לעמוד. Вот־то было־бы житье¹²⁸

יש אשר יעלה רעיון על לבבי בימים האלה: מדוע לא אסע פוצ’אֶפּה? הלא שם רעי האהובים, אשר ידאגו בעדי, כי אשׂיג הוראות־שעות. הם יודעים, כי הנני יכול ללמד, גם תלמוד, גם שׂפת עֵבר, ורובּל לשבוע מה זה? הלא זה רק שתיים או שלוש שעות. כן, כן, עצה טובה, אסע פוצ’אֶפּה…

ואז יעלה עלי רגש־הבושה וילחש באזני: איך לא תבוש לדבּר ואף לחשוב דברים כאלה? איך תוכל להביט ישר בפניהם?… שנה עברה ואתה על עמדך תעמוד, ומה תענה לכל מכיריך שמה? הלא שם “תיקבר חיים”…

ואז רוחי יעמוד ויהדוף את הרגש האחרון: הן זה הַראֵה את כוחך, כי למען בוא אל מטרתך לא תביט על כל המכשולים, ורגשותיך הפנימיים, אך זה התבונן, אם יחפצו רעיך דבר־ביאתך, איך ייעצו לך על זה, אם יסלחו לך על פשעיך, אם יקבלו יסוריך ושבר־לבך בתור “שילוּם”, ולא יזכרו לך ראשונות. אך אַל תבּט אחריך – פּן תהיה נציב־מלח!..

*

כן גמרתי אומר, ידידי אנ"ג, לשאול את פיך ואת עצתך בדבר הזה, ואם אוכל לשׂאת את כל “המבטים הקשים”, אשר יביטו עלי רעי ומכירי. הנה כן, שלושה רובּל יש לי להוצאות־הדרך, וגם זה הוא לקרבן על כל חטאותי, אשר אפקיר את נפשי בעבור הדעת, מַשׂאַת־נפשי. אמנם כן, העבר אין להשיב, אך בעתיד עלי להיטיב את דרכי. במלה אחת: כיון שלא אהיה תלוי בדעת־אחרים – יהיה הכל טוב!

*

וגם אם תמנעני מבוא אליכם, הגידה לי, אהובי, מה אעשה: אם להישאר פה במקומי ולאמור כאשר יאמר הרוסי: “מה שיהיה הוא שיהיה” что будет, то будет, או כי אתהווה ל“מלמד כפרי” על זמן אחד, למען אשר בכספּי אוכל לנסוע וילנאה. בוודאי עשיתי זאת, אולם יראתי פן לא ישלמוּ לי – מעשים בכל יום – ואז אבדתי!

וקודם היפּרדי ממך אשירה לך החרוזים האחרונים משירי “עולמי!”:

את צרותי – נפשי יודעת:

כי על כן לא אמצא נחת,

כי עולמי הלא הוא הדעת,

והדעת ממני בורחת…

אקווה, כי המכתב הזה, אמנם איננו נכתב בסגנון טוב ובשׂפה מדוייקת,^{129∗∗∗∗} ובכ"ז תיוָכחוּ ממנו את כל רגשי לבבי כעת… ותדעו, כי יוסף חיים כעת הוא יוסף חיים שהיה, אך נחלד… ותקווה נשקפה, כי בעוד ימים תסור החלודה ויתראה הכסף. היה שלום!

י. ח. בּרֵנֶר.

הנני פורס בשלום ידידי אהובי, “של”ם".¹³⁰ תודה לו על איגרתו הפתוחה ואותך, אורי ניסן, אגלה אזניך, כי הוא מתאונן עליך, כי בידיעתך לא יתנו לו ספרים למקרא. אתמהה!

“גרשון גינזבורג! ידידי יקירי וחביבי!”

ממכתבך בעל שני הגליונות, בין הדברים הארוכים המליציים, ראיתי, כי מצד אחד תצטדק, ומצד השני תדקרני – אגב־אורחא – על אשר באיגרתי הפתוחה לא דרשתי בשלומך. אמנם, דקירתך היא משׂורגת היטב בדבריך – מעשה־אדם! – ולא עליה אני דן, כי הלא איגרתי לא דורשת־שלום היא, כ“א¹³¹ מקוננת, ועל מכתב כזה אין מתרעמים, ועל אשר תישפט עמדי, “מדוע דרשתי ספר־כריתות?” – שמע מינה – אמרת בסברת הר”ן ותעלה ותוריד את אצבעך העבה (אגודל), שלהיפטר אתה אומר כן! לא, חביבי! איש, אשר ילך לאור הציביליזאציה כמוך, לא יאתה לו ללמוד שמע־מינוֹת כאלה, הלא בפירוש אמרת שם:

* * * * * * * * * * * * * * * * * * *

"אף אם ישנאני ידידי ורעי,

אנוכי אוהבו עד רגעי האחרונים".

ועל החרוז: “אך איה ספר־הכריתות” – הן לא היתה כוונתי לבקש ספר־כריתות, רק לדרוש גזל־משפטי… התבין?

לולא היה מכתבך כתוב בעט סופר מהיר,^{132∗∗∗∗∗} כי אז לא סלחתי לך על כי הכנסת כוונה זרה בדברי, אבל עכשיו, שיפה כתבת, ואני הנני אשם נגדך, יותר מאשר אתה לפני… בשתי הסיבות האלה שׂמתי יד לפה.

*

עוד תרחיב את פיך על אשר אינני שליט ברוחי, ובשביל שלא עניתם לי שישה שבועות, גזרתי אומר, כי בגדתם באהבתי. הקושיה יפה היא! אמנם, בקראך תחילה מכתבי לאנ"ג, תבין, כי האיגרת הפתוחה כתבתי בעת אשר נהפך לבבי, אשר אז יראתי פן אאבד את ידידי אלה, ומי יתן לי אחרים תמורתם? ועל־כן הרימותי קו־בוכים. ורק בקראי המלים: “לידידי וכו'”, והנה נתיישבה ונתקררה דעתי!

*

אבקש, ידידי, לקרוא בשׂים לב מכתבי לאנ"ג ולהגיד דעתך על דבר מצבי. יוכל היות, כי רק ביניכם החייתי, רק באופן אחר.

שיעוּר־לימוּדך – אחווה דעי, אם כי לא תשאל את פי – לא ישר בעיני. חצי שעה תנ"ך – מעט… וגם חצי שעה “מורה הלשון” – מה היא? ואם, אמנם, גמרא תלמד שתי שעות שלמות, על זה לא אדוּן עמך, אבל “שולחן־ערוך”… מַזה?

התזכור את פלוני הרב, ומאמרו הארוך:

“על דבר יפיותו של יפת על פי השולחן ערוך” (ביאליק), ואני אדמה, כי “אור הציויליזאציון”, אשר בו תתפאר במכתבך, לא יתאים עם ה“שוּלחן ערוך” – ומי ידחה את מי? דעת לנבון נקל, כי האור ידחה את החושך… אקנא בך, כי קראת כל הני מילי מעליותא,¹³³ ואנכי נפשי ריקה, אין כל.

ונשמת גינזבורג לפני תרחפה,

בדעת ספר ורגש עדוּיה,

יחד תתנגש עם נשמתי היחפה…

שבין אור וחושך תמיד היא תלוּיה…

ולמעלה תעופנה שתיהן יחד:

נשמתו תהל מאור־תורה –

ונשמתי?.. הוי, אימה ופחד!!

משוּחה וטבוּלה ב“מרה־שחורה”…

ובזה איפרד ממך, רעי אהובי! היה שלום!

י. ח. בּרֵנֶר.

5. לאורי־ניסן גנסין

[ביאליסטוק, חורף תרנ"ח]

החיים והספרות בעולמי הקטן

(זכרונות ומחשבות)

האדם אשר יאתה לו שם “אדם” הוא רק אם יש לו אידיאלים, שאיפות, תקוות, אהבה אל היקר והמועיל, רגשי־כבוד אל כל הנחמד בלאומו, אוהב את עמו אהבה בלי מצָרים, מכבּד את – –¹³⁴ ארצו שיושב בה, ובכל זאת תקועה בלבו אהבת ארץ אבותיו… ארץ אשר כאֵם יולדת דאגה למענו, השפיעה על עמו ועל אבותיו טל־תחיה,¹³⁵ ולא כאֵם חורגת, שהיום תאמר לו כך ולמחר – בהפך…

אולם עם כל האהבה הגדולה הזאת לא נוכל לכחד, כי קודם כל דבר האדם אוהב את עצמו. זרם טבעי^136∗7 הוא, חוק ולא יעבור. האהבה הזאת לא ישרשוה כל ספרי־מוּסר שבעולם וכל ספרי פילוסופיה. אהבה־נולדת היא, אש, כנודע, לא תעמוד לפני התנגדוּת מלאכוּתית…

אמנם כן, אהבה־עצמית שנולדת עם האדם היא “אהבת הנועם”. הנועם המָרגשי. חפץ כביר וגדול יתעורר לכל אדם לפי טבעוֹ: יש אוהב תהילה וכבוד במידה נפרזה, ישנו אוהב לקנות שם טוב, יש מתאווה כל היום להתעשר, להתלבש, להתהדר… יש אשר התשוקה גוברת בו רק, פשוט, “לחיות יום טוב”, גשמי, בלי שום תשוקה רוחנית, הבאה מן המוח ולא מן הלב…

אבל האין תקנה לתשוקות האלה, המביאין נזק רב לבעליהן?

על זה נשיב בחיוּב: יש ויש!

“בראתי יצר הרע, בראתי לו תליין – תורה!!!”.¹³⁷

לא אומַר כהרמח“ל¹³⁸ ז”ל בספרו “מסילת ישרים”, כי חובת האדם לשבר את טבעותיו. לא ולא! – הטבע לא תישבר בנקל, אף לא במלחמת כבדה. ובכל זאת הספרות (התורה, במובן אחד…), היא תטהר את הטבע. ותחת כי האהבה העצמית הנולדת עמו תצווהו רק לאהוב את הנועם, הנה הספרות תתן לו לב אחר, לאהוב את המועיל, לבלי להביט על מכשולים, וללחום בעד הדעת והדעות באומץ ובגבורה, מבלי לסגת־אחור, מבלי לפסוע כסרטן אחורנית, לצעוד צעדים רחבים קדימה ולא לקַנוֹסָה, להדוף באף את רוח הריאקציה, לבל תגע בו לרעה…

זאת פעולת הספרות על האדם!

*

ובכתבי הדברים האלה, בהכרח אשוב אל ימי ילדותי…

לא באתי להאיר פה על כל ימי חיי־שחרותי, על התפּתחותי בספרות הישנה, כי אין פה המקום, רק ארמוז ראשי פרקים, למען אוכל למצוא לי נתיב בחיי כעת ולמען אסיר מלב ידידַי “קושיות חזקות”, או כאשר ייאמר בפי המחודדים: “קושיות עֵציות” ("קלאָץ־קשיות).

אורי־ניסן בא במכתבו הראשון (מההמשך) וישאלני: “מי האמין אז, כי יוסף־חיים יודה בעצמו, כי הנהו אֶגוֹאִיסט גס וכו' וכו'? ומדוע לא הרגשתי אני את אֶגוֹאִיזמוּסוֹ? האומנם בלב ולב דיבר?”…

על השאלה העצומה הזאת עברתי במכתבי הראשון בשתיקה, כי מלבד זה מכתבי הקודם נכתב בלי ישוב־הדעת רק ברגש בלבד, אף כי גם צַרנֶה¹³⁹ לא כתבתי לי, כי אחרי קראי מכתבך הארוך ואביט על “הדמעה החמה, הקדושה, הטהורה” והנה… היא תתנשׂא, תתרומם ותהיה לנחל שוטף גליה כאילו לטרוף את אנייתי, ורגשותי, דמעותי ואנחותי, שנפלו בה, כולם יגיחו אל ליבתי, שמה יבקשו אוהל לשבת מדאגה בדבר פן יקרעו את לבי לגזרים, פן לא תוכל להכיל ים־דמעות ועולם־אנחות כזה – –¹⁴⁰ בחפזה. שינסתי את מתני ואשב ואכתוב. וגם אל תשכח, כי שמונה ירחים לא כתבתי ולא קראתי מאומה. ובכן ידעתי, כי המכתב ההוא מלא חסרונות, ומסופקני, אם לא יחטיא את המטרה ואם לא ימעל בשליחותו. וגם על שאלותיך לא עניתי. אמנם, היום בקבלי מכתבך השני (ההמשך) אשוב ואדבר עוד… פן משניהם יצא משפטי לאור. תקוותי תאמצני, כי משניהם גם יחד תבין מקרי־העבר, רגשות־ההווה ומחשבות־העתיד בעולמי הקטן. אמנם, גם בדברי האמורים לעיל אשיב גם לנפשי על שאלות רבות. והאחת מהן אכתוב לך, בתארי לפניך את מצבי מראשית ימי החורף הזה, עד לפני תשעה שבועות למפרע…

אחרי המלחמות הרבות והעצומות, אחרי הדמעות הגדולות והאיומות, אחרי האנחות רבי־רבבות, משברות הגוף ומחרידות לבבות, אחרי הצעקות הגדולות, הנוראות, אחרי החיצים ואבני־בליסטראות, אחרי המכתבים, רבּי־המלים, אחרי האיגרות ופתקי־אווילים, אחרי אשר נדודים שׂבעתי ומלחמות גדולות ידעתי, אחרי אשר שבוּעות הלכתי קדורנית – פסעתי כסרטן אחורנית!!!

ואמנם כמעט החילותי להאמין, כי כבר שבה נפשי לדממה, כבר אינפש מהמכות אשר הוּכיתי במלחמת שתי שנים, כבר אינצל מהשאלה הגדולה המנקרת במוחי זה כמה והיא: “מה לעשות?”… ואשר היא רק היא ניתקתני מֵרעים אהובים, חביבים, נכבדים ונחמדים. השאלה הזאת, אשר עד כה הרֵעה לי יותר מאשר היטיבה, תסור ממני, ויוסף חיים זה נהיה לחסיד גמור, לאוֹרתוֹדוֹכּס היותר נלהב. נתהפך ממש מהקצה אל הקצה, ברח מעולמו המלא ספיקות ואי־אמונה… אמנם, גם אידיאלים קדושים וטהורים. ברח מהיכל־שירתו הקטן ויבוא לעולם אחר… פה, במדרשי הקטן, אשר באתי בו אחר החג, החילותי לחיות באופן אחר, הייתי לומד הוויות דאביי ורבא כל היום וחלק גדול מהלילה… זמן תורה היה לי לחוד וזמן תפילה לחוד. משיכיר בין תכלת לכרתי¹⁴¹ הייתי מכוון את לבי למקום ומדבר הרבה עם אבי שבשמים. לאבי כתבתי מכתבי־ז’ארגון מלאי אהבה ותקוות טובות, כי גם אנוכי הייתי מלא מהגיונות מעוממים ותקוות נבערות… אז שכחתי את הכל… נהניתי מאוד ממנהגי… בזיתי – או, יותר נכון: כעסתי – על דעותי הקודמות…

כמובן, גם אבי לא החריש לעת מצוֹא, או, כאשר יאמרוּ הפוּריסטים: לא טמן את ידיו בצלחת, ולא נאנק דום ויכתוב לי מכתבי[ם] מלאי־אהבה ויבטיחני, כי אסע לביתי על חג הפסח, וכל מחשבותי בשעות הפנויות היו, כי מהרה… מהרה… אנוכי אלמד… ואני בביתי… אֵם אהובה… אב יקר… אחיות נחמדות ואחים אהוּבים. אנכי אלמד הרבה, הרבה… ובאמת החל קרום לעלות על פצעי, אשר לא נרפאו, כי אם נקברו. השלווה, השקט קיננו בקרבי. דעות אחרות, כי אם להישאר “לומד”, לא חשבתי… ולבי היה ריק כקיבת סופר עברי מהמצויינים… אנוכי חשבתי, כי עברתי המעברה…

אולם…

ראה! מה זה היה לי? אנוכי חפצתי לספר מעט מילדותי, ואיך הסחתי את דברי לענין אחר? אך כן, כן! חפצתי לתרץ גם לעצמי: “היתכן, יחב”ר, שהוא, הוא… ישכח את הכל… וברגשות־ילד יבלה את עיתותיו? היאומן כי יסופר? איכה היה הדבר, איך נהפך לבו פתאום?…"

לכן, גם לתרץ לנפשי גם לך, אבקש להפיץ אור על שאיפותי ונטיותי הטבעיות. להוציא מחקירתך שלא נחקרה רק כסומא בארובה, ואשר על כן הוצאת משפט מעוקל. כאשר תיוָכח לדעת גם מעט ממכתבי הקודם…

ובהכרח אשוב לימי קטנותי, ובבואי עם הספר לדבר, אבין, כי בהכרח עלי לדבר אמת, וכל אשר מצאתי בי – לומר בפומבי, ואף כי יוכל היות, כי תתרעם עלי ותחשוב דברים אחדים לדברי גאווה, אך אנוכי לא אביט על זה. אדבּרה ויעבור עלי מה!

הטבע לא אצלה עלי מהודה, לא נתנה לי: “קווצות תלתלים, יפה עינים, וטוב רואי”,¹⁴² לא שפכה עלי נועם וחן… אולם במקום זה נתנה לי מוח ישר, מתבונן ושופט מישרים, לב מבין ורַגש. ובכן, היש לי הצדקה להתלונן עליה, על מעלה בי באחרות?…

מילדותי, כלומר מטבעי, אהבתי תמיד תהילה ושם טוב. כל מגמתי היתה, כי על פני כל העם איכבד. לא אדע, אם השאיפה הזאת שווה היא בכל החיים על פני האדמה, או רק בי בחרה לכבדני בארסה במידה מרובה…

השאיפה הזאת היטיבה לי גם מעט, כי על ידיה הייתי תמיד המתמיד בחדרי. ובאמת השׂגתי מבוקשי, כי תמיד אמרו עלי כמעט כל שבחי בפני. עתה ארגיש, כי לרגלי התהילה ביקרה אותי אז הגאווה ואז החילותי למצוא בי יתרונות מעל כל בני גילי. אנוכי – מחומר אחר קורצתי… ואמנם, פישפשתי ומצאתי: אנכי אשמור ואדקדק בברכה על כל דבר, אנכי לא אפסיק בק“ש.¹⁴³ בשבת לא אשב בטל, רק אהגה בספרי־מוּסר (מהספרות החסידית־הדרשנית). מתחילה עשיתי זאת “למען יראו…”, אך מתוך שלא לשמה באתי לשמה, ונעשיתי ל”מדקדק במצוות" גדול, ל“אדוק משונה”…

לא אחפוץ להאריך, אדלג גם על היותי בשנת השתים־עשרה לשנותי בהומֶל, אשר ההוויה ההיא השפיעה עלי לטוב ולרע, אך אזכור רק היותי בהלוּסק (עיר קטנה במחוז בּוֹבּרוּיסק, ששם היה גוֹנטה¹⁴⁴ כמבואר ב“קורות הדורות” לשנת תקכ"ח). שם שוּנה רוחי תכלית שינוי. שם החילותי לקרות ה“קבורת חמור” ו“אהבת ציון” וכו'. שם באתי מעט בעולם־הספרות; שם נחמצתי מעט, החילותי ללמוד את ה“מסלול”, לכפור ב“יהודים טובים”,¹⁴⁵ לאהוב מעט את המדעים. זכיתי גם־כן בשׂיחי, לשמוע תהילתי, הוא שם־התואר: “משוגע”. שם נפקחו עיני מעט. אמנם, בגזרת אבי עזבתי את הלוּסק ובאתי לביתי. בביתי לא שׂבע ממני אבי עונג רב, זקנתי התאוננה באזניו, כי בלילה אחד, אחרי קראי את הבּיכל¹⁴⁶ (זה היה “הנלכד בשחיתות־אנשי־הרע”,¹⁴⁷ מקורו רוּסית לבוגרוב ונעתק לעברית, וברוב עמל השׂגתיו בעירי הקטנה וקראתיו בלילה אחד…), שכבתי כ“גוי” בלי ק“ש,¹⁴⁸ ועוד כמה עוונות גדולים כאלה… ר”ל.¹⁴⁹ ובכן, שירשה ממני מעט הספרות את אהבת התהילה ותטע¹⁵⁰ בקרבי אהבת המועיל ותעמידני על רגלי. החילותי להרגיש אהבת ההשתלמות, במידה גדולה או קטנה. שם חשך מעט אור תקוותי; שם הוּבא בלבול־טוב במוחי וצער נעים בלבי. מן העת ההיא החלו להתפרץ מלבי אנחות. ועד כה לא ידעתי מה טיבן. אז החלה לפעום בקרבי שאלת: מה לעשות? מאז אשירה:

למה קודר אתהלך ואין קֵצֶה לתוגתי?

מדוע לא אדע מנוח?..

מדוע־זה תתפּלץ, תשתפּך מררתי,

ותמיד אתעלף באין כוח?.. (משירי “עולמי!”)

*

אמנם כן, מטבעי אינני “חביב ונחמד”, טבעותי מאוד לא טובות הנה. אמנם, עלי תפעל לטוב הספרות, כי בעת קריאתי וגם ימים רבים אחרי כן אש תוקד בלבבי: להיטיב, להשׂכּיל; אז אחלום גם על דבר עמי, אז אתנשׂא מחומרי המזוהם והמגושם, אז אבוא לעולם־האצילות, לעולם שכולו טוב, ואז בדבּרך עמדי תדמה, כי מטבעי הנני ברוח־טוב. בשום אופן לא תכיר את אֶגוֹאִיזמוּסי…

אבל אנוכי יודע את צרתי…

ולוּ, לכל הפחות, לא הייתי מוג־לב, לוּ לא חַתי מגערה, כי אז לא כתבתי זכרונות מרים כאלה. כי אילו הייתי עשׂוּי לבלי־חת, כי אז מיד, כשבוערת בי אהבת הטוב, הייתי עושה… אבל לא כן עמדי, כי להתגבר על כל סביבי לא היה בי כוח ואייל (עד עתה…); כל כך לא פעלה עוד עלי הספרות. ובכן, כעבור שניים או שלושה ירחים, והספרות לא תשפיע עלי, אז אשכח את הכל, ואשוב להיות “אֶגוֹאִיסט גס”, כבתחילה…

אנ"ג, ידידי חביבי, ידעתי, כי בזה יתורצו לך קושיות רבות, ועל־כן סלח לי על כי אתעצל לתאר גם את חיי בטינופתקה,¹⁵¹ איך גם שם עברוּ עלי תקופות, כאלה וכאלה, כי אין מקומם במכתב…

והשתא לא אתפלא גם כן, איך חייתי כך משך שני ירחים בחורף הזה, כי הן הספרות רחוקה ממני. ובכן, בכתוֹב לי אבי, כי אתייצב לפני הרב בצפצפה¹⁵² בעור־כבשׂ, עשיתי את דברו. ואתה, כאשר הוכחת את דרָכי על פני, ואשר בעת ההיא כבר נקרע הקרום מעל פצעי וייראו החוצה, כי שמעתי מלים ישרות מניסנבוים, מקנטור ומרובינשטין, ועשיתי ביני לבין עצמי חשבון־הנפש ולא מצאתי את ידי ורגלי… ואחרי אשר קראתי את ה“תולדות היהודים” ועוד וספרי־ז’ארגון רבים… וכבר החילותי להרגיש, כי פצעי לא יחפצו עוד לשכב דומם בקבר אשר כריתי להם, מובן מאליו, כי איגרתך הפתוחה קרעה היטב את לבבי, נפשי החלה להמות כגלי הים: “איפה אתה בעולם?”. מקול הקורא הזה קמתי משנתי, התעוררתי, והנה אורי־ניסן עומד וחרבו שלופה בידו, ומעקת־לב ומשממון־הנפש התנפלתי עליו בחמת שפוכה, ומפי יֵז קצף (לכבוד חברנו החדש החילותי לדבר פוריסטית), ואקרא עליו: “הוי, מעורר פצעים ישנים!” (במחילת כבודי, דימיתי, כי כבר נתיישנו הפצעים…) ואם אשאל: מדוע זה עשיתי הרע? הא?… (החילותי לגרד את פדחתי…) הא? כן, כן, הצדק עמך… אולם… אבל… אבי… פלוני, אלמוני… מה אומר… מה אדבר… לא טוב… סוף דבר: “אֶגוֹאִיסט גס אנוכי?” – – –

– חה־חה־חה! – קרא אורי־ניסן בשחוק־תוגה – אֶגוֹאִיסט? מדוע לא הכרתי את אֶגוֹאִיזמוּסךָ" – האל עמך, ידידי! – אענה מרה – בפוצ’אֶפ הייתי קרוב אל הספרות… ועתה? נפשי ריקה אין כל!"…

*

הא לך האמת על הקערה!!???"

ומאז – התעוררתי, קמתי…

אולם, ידידי, באופן אחר. לא הנחתי את הדבר עד עת קץ, עד כי יניח לי המקום מכל אויבי מסביב… רק באותו יום לוויתי רובּל וחצי, מעט כספי שהיה עמי לא חסתי עליו, כיחשתי בקיבתי, כי שאלה ממני את תפקידה, לא הבטתי על ר' יקותיאל הגבאי הקנאי דפה, על השַׁמש, פן ימרוט את לחיי. עתה השׂגתי לי גם “רוח עשוי לבלי חת” – דבר שלא היה לעולמים…

ובו בלילה קיבלתי על עצמי ללחום בעד הדעת ודעותי. די לישון. כבר ישנתי את חלקי. “עת לעשות” – קראתי ברגש. מהר קניתי המתוֹדה לצ’אצקין, כי, כנודע לכם, לא יכולתי גם לקרות שׂפת רוּסיה, קניתי גם ספר דקדוק רוסיה לבלוּשטין, קניתי גם עוד ספרי־לימוּד, השגתי את ה“מורה הלשון”, ואת “תורת הלשון” לפרידמן, וכל הלילה למדתי את הלימודים החדשים האלה, והם באו כשמן בעצמותי… ביום למדתי שתי שעות מקרא, ישנתי כמה שעות, ובלילה השני עשיתי את הסדר כדאתמול…

אחרי אשר עברו שבועות אחדים וראיתי, כי הנני עושה חיל, אז בלילה ההוא שרתי את השירה הזאת:

"רוחי, מה עז, מה חזק הנך!

מיום ליום חילים תגבר,

בכוחך תהדוף פתי הקרך¹⁵³

וצורי־מכשול תשבר – ".

6. לגרשון גינזבורג

[ביאליסטוק, י“ד באדר תרנ”ח – 23.2.1898]

פוליטון: רעיונות מבולבלים

(בתור מענה לדברי ג"ג)

… הנה כי כן הקדיש “הוא” עלי מלחמת־תנופה. הוא חשׂף את זרוע־עוזו, קיבץ את כל פתגמיו, חידודיו וכל כלי־זינו ויתייצב הכן לנגדי, ערוך בכל למלחמה, ובזכות שלושה אבות התחיל לירות עלי משלושה זמנים מיוחדים. למשפט אדַמה, כי לוּ לחמוּ התוגרמים¹⁵⁴ – במלחמה האחרונה – ברוח־גבורה כמוהו, כי אז לא עלה ביד נשר־רוסיה לצאת בעטרת־הנצחון! הן הוא בפועל ממש הפליא לעשות… בכוחו כי עז ובאַוותו ללחום הוציא גם נשקי ספרי־המוסר מרפשם הנורא… ויקרא בגרון: “אנחנו אנשי־קודש… ולעשות סייג לתורה… גדר לגדר, צו לצו, למען שנכבוש את תאוותינו…” הכלל, נפלאתי נוראות, איך יכול איש לעשות גדולות כאלה, אך ורק להשקיט בולמוס כתיבתו?..

אכן רוח הוא באנוש!

… ואמנם, עלי לא לחטוא נגד האמת ולאמור (כלומר: לחשוב), כי לא נהניתי ממכתבו. הן אמנם נהפוך הוא! ממנו ראיתי, כי איש־אמת הוא, שונא־רמיה, הוציא את כל לבו, ואהבתו הנשׂגבה לי אהבה אמיתית היא, אהבה חשבונית, לא אהבת־קוף (ידוע) – האמת ניתנה להיאָמר! אך מה שגה במשפּטו, הוי, הוראות! ¹⁵⁵

…חדשות השמיעני הפעם ו… חדשות ונצורות. אם, אמנם, כי לא עניו גדול הנני, בכ“ז לא דימיתי מעודי, “כי אנוכי הראיתיו את האור כי טוב… החילותי ללמדו מעט… אנכי הראיתיו והוריתיו” וכו' וכו' (דבריו ממש). האומנם? אנוכי? אנוכי, אשר תמיד בין תועים אחשבה את עצמי? אנוכי, אשר בעצמי לא אדע מאומה, איך להתיר את עצמי מבית־האסורים? אנוכי, התועה בדרכי החיים, היכולתי ליישר הדורים בחיי אחרים? היאומן כי יסופר? ובאמת, הלאיש חנף אחשוב את ג”ג? הלוא ידעתי את האיש ואת שיחו, הלוא הוא יסרַני (ולא למשפט…) על חניפותי, ההוא לא יקשוט את עצמו וידאג למען אחרים? אין זאת כי אין מירמה בו, ובאמת, למה זה יחנפני? ההוא צריך לי? אנא צריכנא לו! הנה כי כן, מעז יצא מתוק. ואגב, השמיעני היום דבר אשר לא פיללתי… בתקופה הראשונה…

אך מה שגה, בקומו למשפט על דבר חיי בביאליסטוק… ובאמת אתפלא, אחרי כי קרא את מכתבי. האומנם לא מצא מענה לכל קושיותיו? אמנם, הכל במזל תליא! המהרש“א, בכתבו “ויש ליישב” על דבר “פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי”, אשר, כמובן, אין הדבר שייך לחיי האדם בכלל ולחיי בן־יעקב בפרט, ובכל זאת אלפי מוחות “ישוּברו” לדעת מה כיוון “הגאון ז”ל”, ואני, העני ממעש, שכתבתי על הכל תירוצים מספיקים ובכ“ז ג”ג ה“מופלג” לא יחפוץ להבין. ויקרא עוד פעם כאילו לא כתבתי מאומה. הגידה לי, עטי, עמך אתווכחה, במה גדול כוח ה“יש ליישב” ממכתבִי “החיים והספרות”,¹⁵⁶ אשר לא חפץ ג"ג להבינו. כי לולא זאת לא שב אל…

אכן גדול כוח “הפוסקים והגאונים”! לזכרם תסמר שערת בן־יעקוב! וגם אותי תאחז פלצות. אך באופן אחר… לא אוסיף עוד לכתוב אודות מצבי בב. – מוטב שאשתוק. אחרי כי מכתבַי החטיאו המטרה, למה זה הבל איגע? אי"ה,¹⁵⁷ כאשר אתראה עמם, אוכיח את צדקתי בפי, כי אין לאל עטי לדבר ולהסביר הדבר. לכן אחריש!

ג"ג שואל: מדוע לא סבבתי ערים רבות לבקש את ההשכלה?

ג"ג שואל: מדוע לא חפצתי לנסוע פוצ’אֶפה?

ג“ג שואל ושואל… ובאמת, לוּ חפץ למצוא מענה, כי אז מצא במכתבי לפני שבעה ירחים ובמכתבי עתה. אך האם “מהר”ם־שיף” אנוכי, כי יחזור אחרי דברי? לכן אכין א“ע¹⁵⁸ לתת דין וחשבון לפניו, אי”ה¹⁵⁹ בעגלא¹⁶⁰ ובזמן קריב, על התקופה השניה.

ועל התקופה השלישית התעורר ג“ג ביתר שאת, וביתר עוז גיבר חיילים על חיי עתה. בנה דייק וישפוך סוללה. עד כי בעצמו ירא, פן לא אוכל לסבול המוסר ו”אשיר את פזמוני" ו“אחבר שיר לדקרו” (כה הֵמה דבריו). וזאת שכח, כי שירים לא יחוברו ברצון כותבם, רק שלא ברצונו, ובקחתו עטו, אז תפרח ליבתו ותשתפך על הגליון. ואין בכוחי לחבּר שירים, אך מכתמים אחבּר. אך בכל זאת לא ארעימו. כי הן כּוָנתו רצויה ונאמנים פצעי אוהב…

מתחילה יסב ג"ג את כלי נשקו מעֵבר התלמוד. שם מצא בעל־חוב לפרוע את חובו. באמת, לא אזכור מה כתבתי אודות התלמוד, כי לא אכתוב קוֹפּיה¹⁶¹ לפני מכתבי, ולא אוכל להאמין, כי כתבתי דברים “הפולחים כליות לב איש מישראל”. הן ידעתי, כי התלמוד הוא עזר לא מעט לנצחיות ישראל, ללאומיותו, וכי רק ברוחו יָכלוּ ישראל להישגב ולהתבצר מפני אויביהם הרבים והעצומים. אך בכל זאת הואיל ואתא לידן אימא מילתא.¹⁶² כי הן עתה, בימים האחרונים, רק אמת יהגה חִכי וחלילה לי מִדַבר אחת בפה ואחת בלב. ואנוכי לא אוסיף לתת מעצור לרוחי ולרסנו לבל יתפרץ. הן אחת אגיד, כי בכל אהבתי להתלמוד, אהבתי הנוראה, בכל זאת לא אכסה על מגרעותיו… (כאשר אהיה אצלכם, ארחיב הדברים), ולא אוכל לאמור, כי הוא למעלה מכל ביקורת… לא, טעות בפי האומרים כן! מומי התלמוּד יתבטלו באלף, אך מומים יש בו, אחרי כי מחַבּריו היו אנשים ולא בני־אלים! ומי ידבר אודות מפָרשיו המפלפלים ומקצריו (הפוסקים). הם השחיתוהו, חיללו את יפעתו… והדברים ארוכים! – – – –

…בצר לו, לאג“ג,¹⁶³ על כי אוהבו הנאמן נפל ברשת האפיקורסות וידבר תועה על הרמ”א וחבריו, נתנחם כי,הדת והחיים“¹⁶⁴ ידבר מתוך גרוני. ובאמת מה אכחד? הוא אישר את דעתי, הוא הראה לי בעליל, כי “האריות והנמרים, הדובים והזאבים – הם יתושים, פרעושים, נמלים, אשר צחנתם עולה באף כל מבין”. הוא הראה לי את זה בעליל, אך כלל הדבר ידעתי, כי הפוסקים גם בוש לא יבושו, גם הַכלִים לא ידעו, לאמור על כל דין: “ומפני שאין אנו בקיאים יש להחמיר”. האמינה לי, כי גם רעי הליטאי יבין הדבר, אחרי אשר עמלתי לילות רבים עליו, ואקווה, כי אם יהיה לרב, אז לא יטריף “בועה בגבשושית” (תר"ל),¹⁶⁵ ור' גרשון נר”י,¹⁶⁶ היודע היטב את היו"ד¹⁶⁷ וגם את התלמוד, ידבר דברים זרים ומתועבים… ולא ינקרו באזניו דברי משוררנו, רוח אפנו:

"מפני שאין בקיאים, ולמה נמנעתם,

רבותי, מללמוד את אשר לא ידעתם?" (יל"ג)

המופלג ר' גרשון יצ“ו¹⁶⁸ יאַיים עלי… אך ממי אירא? היוכל היות, כי “מלאך־הדומה” לא למד יו”ד,¹⁶⁹ לא ראה “שולחן ערוך”? מסתמא גם שם יש חברות לומדי “חיי־אדם”, “משנה ברורה”, ובכן, בודאי ידע, כי הצדק עמדי ולא ייסרני… ומה אענה ומה אדבר על מלחמת־אג“ג¹⁷⁰ בדבר חניפותי וענוותנותי? אמנם, לא נעים לי לשמוע, כי הבריות יאמרו עלי, כי הנני נוכל, צבוע, איש־תככים ורע־מעללים, אשר כל אלו כוללת המלה “חָנף”… ג”ג יסיים: “למה לך זה?” – לא טוב ולא במשפט כתב שלוש המלים האלה. עליו היה לשפוך עלי – לפי דעתי – עביט של שופכין, לצעוק חמס על מעשים נוראים כאלה. אך ג"ג לא אשם בזה, כי לבו ניבא לו, כי זך אנוכי מעוון, חף מפשע… ולצדקתי אעתיק פה כל השיר “עולמי”, אשר כתבתיו רק למעני. ובכן לא יוכל לחשדני, כי מֵחניפה כתבתיו. ואך זאת הנני מודה, כי נסכלתי עשה בהעתיקי החרוזים, שריח חניפות נודף מהם…

ואחרי כל הדברים ראיתי, כי אסיר־תורה הנני לג"ג על כי לא כיחד תחת לשונו האמת ואבקש, כי גם דברי יקבל כראוי לאוהב נאמן כמוהו, ל…

י. ח. ב–ר.

“עולמי”!

(שיר)

מתי זה יתרפא מַחץ-

מכתי, מתי אדע מנוח?…

מדוע זה אתהלך בלחץ-

ליבתי, אומלל, נדכה ושחוח?…

אם על חליי מחלה נוראה –

הלא היא מחלת “חסרונות” –

ואין לי, בעוונותי, צרכי־שעה –

האָנוכי אדאג ל“דיני־ממונות”?…

הן כעשיר אל אבותי איאָסף,

אם גם אני אחיה עד מותי,

עד קצי לא אשתחווה לאליל הכסף,

כי ירחם ויאהב אותי…

כי בכבוד מדומה, “כבוד־נגידים”,

זה מכבר נפשי בּחָלָה –

כי איד ונכר למו עתידים,

וגם בליל שנתם נגזלָה…

האדאג על אשר בדד הנני?

כל היום אשבע נדודים?

כי אוהבי ורעי¹⁷¹⁸ לא יבינני

ורואַי יביטו עלי כעתודים?…

מי אשם בזה, אם לא אנכי,

על אשר לא אמצא לי חבר –

כי מי יודע לבבי ומוחי?

הלא רק לעינים יביט גבר!

ועל איש כמוני, לבוש קרעים,

עיני־בשר בבוז יביטו;

הן שמלתי איננה בשלל צבעים,

ואיך טוב עלי ימיטו?…

ומה גם כי יפה־תואר אינני,

אינני אדמוני ויפה־עינים –

ובכן, בלי־שפק יאמר רואני,

כי לא אוכל לספר גם שנים!

אולם אני את עצמי יודע,

כי לבבי טהור וכליותי נקיות;

אנכי בעצמי אמצא מרגוע –

ומה לי ולכבוד־הבריות?

הן חיים פשוטים לי בחרתי,

חיים של אושר־הנפש –

מאמונות כוזבות נפשי שמרתי,

לבל אטבעה ברפש…

לא מסחר וכסף, רק אור תורה

יבחר איש כמוני;

עט ודיו, שולחן ומנורה –

זה כל עולמי, רכושי והוני.

ובכן, מדוע לא אדע מנוח,

נדכה הנני ושחוח?

* * *

פני הנזעמים, מתי תאירו?

(תקותי עוד לא תמה)

רגשותי, הלנצח לא תשירו

שירי־נצחון במלחמה?

יפה אַת, דמעתי; יפה, נעימה;

עוד לא ספית מן בלהות…

תביטי, כי רעי יצעדו קדימה,

ואני ארד… נוראות!

מחרכי בת עיני תביטי, תשקיפי,

תשטפי לחיי, לא תמצאי מנוח –

מה תתני לי, רעיתי, ומה תוסיפי,

ואני אומלל ורפה־רוח…

מה עוד אדבר, למה אָהימה,

ואת הן ידעת, ליבתי –

את הן ראית: את עיני ארימה

ואביט על גנסין… ועל נשמתי.

את הן אית – האומנם שכחת,

דמעה יקרה, חמה, עיומה? –

הלא את לחברה עמדי אָרחת,

ואז נשבעתי כי לא אוסיף

אנומה…

וגם נשמת גינזבורג¹⁷²…..

………………….

(עד הסוף)

*

עתה, דמעתי, הנך יודעת,

מדוע לא אדע נחת?

כי הלא עולמי – הדעת,

והדעת ממני בורחת…

העתקתי משירי “עולמי” למען לגול מעלי אשמתך, עוד שני שירים כתבתי והם “עצבוני” ו“מחזיונות־ליל”. והם אתי בכתובים. אבקש, ידידי החביב הנאמן, אג“ג¹⁷³ ענני. מחיי הפרטיים תקרא במכתבי לאנ”ג¹⁷⁴ ושלום. אוהבך, המתרפּק עליך באהבה,

י. ח. ב–ר.

אור ליום הפורים. התרנ"ח.

7. לאורי ניסן גנסין

[ביאליסטוק, אדר תרנ"ח]

וזאת לאנ"ג ואומר:¹⁷⁵ שמע קולי, ידידי, האזינה אמרתי! הנה פתחתי פי, דבר לשוני בחכי, אמרתי אדברה וירוח לי, אריד בשיחי ואהימה, אך אוי ואבוי! פתע לפתאום קצרו שפתי, עָרלוּ מלי, ומרוב רגשותי הסוערות בחוּבּי לא אוכל אדבר, נאנקתי דום ונאלמתי דומיה…

אך איככה אוכל לשים מחסום לפי? הן גם אלי קורא קול מעטי,¹⁷⁶⁹ כי הציקה רוח בטנה, ותתן קולה בבכי, וינועו אמות הסיפים מקול הקורא (אדַמה, כי לא למותר יהיה פה לכתוב: ובכל מקום השליך הס… האין זאת?): “מה החרדה אשר חרדת? המבלי אין דברים שמת מועקה במתני? הרכבת דומיה לראשי, ולא הבאתני במים (כלומר: בדיו…), גם בוש לא תבוש, גם הַכלִים לא תדע, על כן…” ומעוצר רעה ויגון לא יָכלה דבר עוד וקול מליה נחבאו…

לכן קמתי ואתעודד, שינסתי את מתני ונתתי בָּמוֹ קסת הסופר, ואקום ואכתוב מפורש, באֵר על הלוחות, למען ירוץ קורא בו…

ואען ואומר: מכתבך הגלוי הגיע על ידי לנכון; ומכתב ג"ג¹⁷⁷ המלא מרורות גם כן קיבלתי, ולוֹ הקדשתי “פוליטון”,¹⁷⁸ ואתה דבר אליו בשמי, כי מאוד שמח לבי ותעלוזנה כליותי על תוכחתו הגלויה מאהבתו המסותרת…

חדשות ונצורות אין עמדי, הנני קורא את “דברי־ימי־עולם” לק. שולמַן וסיפורים קטנים בשפת רוסיה. הנני לומד “דקדוק שפת רוסיה” לבלושטין, הפדגוג הנודע והמהולל, ובעד קריאתי הנני משלם במיטב כספי…

בדברים הכתובים לעיל שילמתי לך בעד פּוּריסטוּתך. כאשר עשית לי כן עשיתי לך. מצבי לא אוכל לתאר לך, הנני עָצֵב, וכתבתי בימים האלה שיר המתאר עצבוני, ו[ה]אם אבוא לתת דין וחשבון לפניך על עָצבי? חי נפשי, כי גַם אנוכי לא אדע, הן ת"ל¹⁷⁹ נמלאו כל משאלות לבבי לטובה, והחרוזים האחדים שכתבתי: “אל תיוואשי, נפשי האומללה!” הנה קמו ונהיו, כי אתה, ידיד נכבד, אוהב דבק מאָח, פקחת עלי עיניך. ומה לי עוד? וגם אחט[י]א את האמת, אם אומר, כי סיבת עצבוני היא “מלחמת־אבי”, אשר, אמנם, ניצחתי, דבר שלא היה לעולמים, ובכל זאת הן אזכור מי הוא המנוצח?… אך לא כן! גם על זה לא ידווה לבי. ואם אומר, כי עצבוני הוא על אשר עברה שנה ואני לא עשיתי מאומה לנפשי, כמובן גם זה יהיה ללא אמת… כי הן מה לי לדאוג? עוד לא עבר המועד, עוד יש לי ימי־עבודה, ועל רוחי האידיאלי הן פעלה השנה הזאת הרבה. זכרונותי מהשנה הזאת יקרים בעיני ואשר כוח בהם להוציא מעיני “אותו דבר”… ואיך שיהיה, תלמוד למדתי וגם שלושה ירחים הן ראיתי את המוטל עלי. הן שפת־רוסיה היתה זרה לי, ועתה, אמנם, איננה עוד מדוברת בפי, וגם ספרותה עוד לא ידעתי, אך כבר באתי בשעריה… את “מורה הלשון” סיימתי, גם אקווה כי בימים הבאים לקראתי אשלם בריבית את חובותי…

וסיבת עצבוני עוד לא ידעתי.

אך זאת עלי להשמיע, כי בזכרי, שאוהב נאמן ויקר־רוח כמוך ידבר אהבה באזני, ינוסו מעטי צללי היגון, אך כמעט קט ישובו לאיתנם…

אי"ה,¹⁸⁰ ביום א' פ'¹⁸¹ צו, אשים לדרך פעמי. כמדומה לי שלהוצאות־הדרך לא יחסר לי וגם לבוש קרעים לא אבוא. מובן מאליו, כי לא אהיה לבוש אריסטוקראטית, מוֹדית, אך גם לא פאנאטית, כבן־ישיבה, רק בגדים שלמים ונקיים…

אבקש לכתוב לי עוד איגרת פתוחה, ללמדני איך להתנהג בבואי אליכם. אי“ה¹⁸² על שאר העניינים נתייעץ פנים אל פנים… הוי, אורי ניסן, חביבי… מה… אבקש מאת מ”ץ¹⁸³ לכתוב לי מלים אחדות.

אבקש לבלתי הללני בפני מכירי החדשים (כדרכך), פן לא ימצאו בי, ושנינו נהיה לבוז. עם של“ם לא תדבר בלעג, רק הבינהו את ערכו בשפתי־נאמנים, ואנכי אבוא ואמלא אחריך. ת”ל,¹⁸⁴ ראיתי כי הנני מוכשר לזה, כי גם על רעי נסכתי מעט מרוח העבריים. עליך להבין מצבו הרוחני, כי בזכרו את שם ס–ן,¹⁸⁵ יאמר בפה מלא: “זכרונו לברכה”, תחת אשר מתחילה היה רק גידופים בפיו. עוד נפש עבריה!… עולם מלא!

שירי “עולמי” שלחתי אליכם על פי ההכרח. שני שירים אתי בכתובים. יוכל היות, כי אכתוב עוד. אשמח, כי לא שלחת מודעה ל“המליץ”, כי בחינם היית מאבד עשרים אגורות, כי הן עתון עברי לא יראו עיני. חפצתי לכתוב עוד, אך הקור גדול וידי נקפ[א]ו ובכובד אכתוב. חביבי יקירי, מחמדי, אהובי, בבת־עיני… היה שלום! הנני אסיר־תודה לך עד נצח, כי לולא אתה הייתי טבוע עתה ביוון החסידות המעלה צחנה… ואתה, רק אתה הצלת נשמתי. אקווה, כי גם לבך ישמח על זה, ברזל בברזל יחד ואיש את פני רעהו, יחדיו נעשה כל המוטל עלינו. משירי “עולמי” תבין מעט יותר מצבי בזה. די לכתוב, לא אוכל, היה שלום.

י. ח. ברנר.

ע. ז.¹⁸⁶ – מסור המכתב לג. ג.¹⁸⁷ וקראו פוליטוני יחדו.

8. לאורי ניסן גנסין

[ביאליסטוק, אדר תרנ"ח]

אנ"ג! ¹⁸⁸ השירים השניים האלה, אשר זכרם בא במכתבי האחרון, הנה הנם לפניך. חווה דעתך עליהם. אם תחפוץ, העתיקם והחזירם לידי. אך השיר ∴ נתון לך לנצח, ככתבו. אקווה, כי תהיה¹⁸⁹ לרצון לפניך תשורתי הדלה. וגם מכתב־אבי יראך לדעת, כי לא בנקל יצאתי בתפארת־הנצחון. ולבי עודנו מתבוסס בדם… אין מלה בלשוני, הבינה!

ברגשות, אשר לא יתוארו באומר ודברים,

יחב"ר.

(שיר)

(מוגש לאהובי־נצח א. נ. גנסין)¹⁹⁰

I

בכל אשר נביט אין בית, אין מעון,

שדממת מאושרים תשׂוֹרר שמה;

בשווקים, ברחובות, נשמע אך שאון:

זקנים עם נערים כולם – למלחמה!

II

וַתגעש ותרעש הארץ, ורִבּי־רבבות

אבני קלע מסביב אותה אפָפוּ;

אזניך תחרשנה מצלצול חרבות,

ועמודי מרום מבּרקים שָׁפו.

III

רעם, המולה, קול שופר מסביב:

פה סופקי ירך ובזה מוחאֵי־כפים –

בת קמה באמה, בן באביו,

כי אין רחמים וחנינה במלחמת החיים!

IV

“מלחמת החיים” – מה איומים, מה נוראים

שתי המלות! אשרי איש מהם יסתר;

אך מי גבר יחיה תחת השמים,

ולעבודת המלחמה הזאת לא ימָסר?

V

מלחמה איומה, דם ואש לוהטת

נוראה על סביבה – מה רבו חלליה!

זה ראש ישָׁבר, זה ישָׂרט שרטת –

ומפקדה – הזמן – הוא עומד עליה.

VI

אהה לנופלים! – קרבינו יחמרו –

אך לא לאשר מֵחוסר־יד נפלו חללים;

רק לאלה, שראשם שברו,

ובנוסם כָּשלו בנבכי מי־הבלים…

VII

לַחמו, אחי! בחופשכם אל תבגודו!

למדו את ידיכם ואצבעותיכם לקרב!

נטפי דמיכם הקריבו, עבדו, עבודו!

לא נוסיף עוד היות מוגי־לבב!

VIII

זמירות ננגן, לא תשמע אנחה,

לא ירך לבנו, מאבחת־חרב,

אל נָכוֹפה ראשנו, ננוס מהמערכה –

נגבר, נצריח, ידנו לא תרף!

IX

אך לא בקצף, בקשת וכעס

נבריח את אויבנו קדמה וימה,

רק באמת ותום, ביושר ודעת,

באלה נוכל להם – נלחֹם, נלחָמה!!!

י“ד אדר, התרנ”ח, ביאליסטוק.

**

גם אנכי רבות יזמתי,

בכל כוחי רבות נלחמתי –

בעד רוחי ונשמתי,

בעד לבי ואהבתי.

ואמנם בדם־מלחמה אגאָלתי,

אך הן נצחתי, יכלתי,

וכיאות לבן עם חכם

רוּחי עוד יֶחִי, יֵחַם.

ולא אלך עוד בגי־צלמָוֶת,

ולאהובי, חביבי, רעי

אוכל להגיד את דעי,

כי בינינו יפריד רק המות!!!

ברית־עולם כרותה בין א. נ. גנסין ובין יוסף חיים ברנר.

9. לא. נ. גנסין ולג. גינזבורג

[ביאליסטוק, אדר תרנ"ח]

אהובי וידידי אנ"ג.

בקשתך מילאתי, ראיתי את שירך ולא מצא חן בעיני, על־כן נתתי עליו ביקורת בתור פוליטון. אקווה, כי תשמח על זה, כי הן ניתחתי את שיריך לנתחים כראוי ובנקל תמצא גם אתה בעצמך את חסרונותיו.

אהובי וידידי ג"ג.

במכתבי הקודם כתבתי לך ועתה אין לי מה להוסיף, כי אם לבקש גם ממך, כי תמהר להשיב לי על המכתב הזה, כי עיני כלות ומיחלות למכתבכם.

אחיכם יחב"ר.

סילוק

יחב"ר עוד ישב, ינסה את כוחו

לכתוב עוד מעט אל נחמדוֹ,

אולם עיניו סוּגרו, נתבלבל מוחו,

ועטו ברעש יפּול מידו.

ומראש המגדול תישמע השעה,

הפעמון מצלצל פעמים ארבעה,

וכבר נחלש הלב, נרפה הרוח –

כן, כן, עת לישון, עת לנוח! ¹⁹¹

10. לא. נ. גנסין

עַד רְאִיָה¹⁹²

אוהבַי ורעַי, אחַי וידידַי!

מכתביכם קיבלתי היום, אף כי זה ימים אחדים הם בב. בארגז־השולחן אשר לדודי. ריבות־שפתכם על דבר חניפוּתי הן שמעתי, אולם ידעתי כי לי הצדקה. ובאמת למה נטעה בחשבון? האומנם כשל“ם לא אדע את ערכי?¹⁹³ עלי לא לכחד – אם לא אובה לחטוא נגד האמת – כי תקוותי היא, כי בקרב הימים אהיה איש במלוא־המוּבן, אחרי כי ר' אנ”ג, ומורנו ר' ג“ג,¹⁹⁴ והמ”ץ¹⁹⁵ וכל הנהו¹⁹⁶ האדונים הנכבדים מעידים, כי בעל כשרון אנוכי. יוכל היות – לעתיד לבוא, אבל עתה, הוי, עתה… עתה איש בער אנוכי (דווקא). שׂפה, מבלעדי עברית, זרה לי (רוסית עוד לא נשלמתי בה היטב ומסופקני, אם אבין רעיונות טורגניוב), וגם דרכי־העולם, טבעי־אנשים, הנהגה נאורית, עוד לא ידעתי, ואם אכבד את אשר אחשוב למעוּלה ממני, לא אמצא בזה עוון, וזאת עליכם שלא לשכוח, כי שם “משורר” – שם המשאל הוא לי…

לא אחפוץ עוד להתווכח, אשר על כן לא אענה על תלונות אנ"ג על איחור־מכתבי. כי ידעתי, כי הצדק עמדי, ולא מאכזריות עשיתי זאת, רק יען, כי כחמישה ימים קיבלתים (מכתבו ומכתב ג"ג) אחרי בואם ביאליסטוקה!

מאבי קיבלתי מכתב, אשר מתוכו הָראיתי, כי לא אבן ולא ברזל אנוכי, כי אלמלי אבן הייתי, הייתי נימוק ואם ברזל – מתפוצץ. רק כי דורש טוב אנוכי ואוהב… וכוח האהבה הלוא נודע…

כתבתי שי “הצפרדע” (лягушка) ממשלי קרילוב שקראתי, ושיר קטן “העתיד”, ש[ה]דבקתיו על התשורה הקטנה, שאביא לך, אנ"ג, חותם לבי, ושיר “מלחמת החיים”,¹⁹⁷ ביום קבלי את מכתב־אבי הנורא… (בשׂפתי אמת אומַר, כי השירים האלה ארגיש מגרעותיהם, ואין לאל ידי לתקן…).

התשורה היא מספרי לוינסקה¹⁹⁸ (ז’ארגון), הסופר המהולל והציוני הנלהב. אקווה, כי ישׂביע רצון.

ביום א' בבוקר אשׂים לדרך פעמַי; בפוצ’אֶפ אהיה, ברצות ד‘, או ביום ב’ בלילה, או ביום ג' בבוקר. אבטח, כי אנ"ג יחכה לי בבית־הנתיבות.

למ"ץ אין לי מה להשיב, ומתארַי “עניו, משכיל, נאור”, לא אחזור. “מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי” – בזה התפאר התנא ר' יוסי (“שבת”), ואיך אומַר להפך, אם דרישת־אהבתי ממני בעיני תורה על זה. אקווה, כי לא אחזור גם בימים הבאים.

מצבי הביאליסטוקי לא ימוש מלבבי עד נצח…

“מגילת” של"ם קראתי ושחוק קל, מהוּל בחרון דק, נראה על שׂפתי… מריה דאברהם! אֵלי! אֵלי! מה זה נהיה לילד? – אך די! עוונותי רבוּ ועל פני אחרים איך אוכיח?

הבל הכל, אתה לא אדם, והמה לא דבורים –

ולך נא קשוט עצמך… ואחר – אחרים (אנ"ג).

בשלום ג"ג, נפש היפה והזכה (קוֹמפּלימנט, למרות רצוני), אדרוש ברגשי

י. ח. ברֵנר.

יום ד' פּ' ויקרא, ביאליסטוק.

11. לשמעון ביכובסקי

[פּוֹצ’אֶפּ, כ“ב באייר תרנ”ח, 1.5.1898]

שמעון אחי!

"המכתב הראשון לשמעון ביחובסקי! ¹⁹⁹

המולה בקרב נפשי פנימה, כל רגשותי יצאו חוצץ, כמו למערכות־קרב, להשתפך על הגליון… כל רגשותי יסערו, יסערו… דמי נקבצו ובאו יחדיו; מוחי מלא מרעיונות אין קץ, מדברים אין סוף… ידי רועדת ולבי הומה… ותנוע עטי, ותבוא בדיו, ותירא, פן לא תוכל למלא את כל שאיפותי ותביעותי ממנה, פן לא תדמה ותשוה ל“עט סופר מהיר” ותיאלם ותעמוד מרחוק…

אולם הן בפראזות ריקות לא אצא ידי חובתי; במשפּטים בודדים לא תימלא נפש אחי, ועלי באמת לתאר היטב את כל רחשי נפשי בשפתי נאמנים, עלי לדבר בשפה ברורה, כיאות לאיש בעל־צורה, שאף על־פי שהתפילה אצלו איננה שמורה, בכל זאת היהדות בפיו מנויה וגמורה. ואם כי מפני “מלאך הדומה” לא יָגוּרה, והקליפה בקרבו יושבת… אך הסברה, להפך, מחייבת, כי ה“חדשים” ועזי־הפנים, ידברו נכון בשׂפת־נאמנים, והיראים והקדושים, שתרפ"ט מצוות הם מקיימים ועושים, והכל בהתלהבות, בדיצה ושׂשׂוֹן, והם כבדי פה ונלעגי לשון.

ושמעון יודע, כי כל הידידים, שלכתוב לו המה עתידים, אינם כלל צדיקים וחסידים. ובכן יחפוץ, מסתמא, כי לוילנה שָׁמה, יכתבו לו בלי רעש ומהומות, לא פראזות בעלמא, שיבלים צנומות, רק לוילנה הָתָם, יכתבו לו דברים כהווייתם.

ובכן חביבי, עטי נמעדה, נפשי חָרָדה, שנתי שֻׁדְדה…

מי זה הוא שמעון? מה כל החרדה? – – –

שמעון הוא רעי, מוקיר את דעי, יודע את לבבי, ומבין את מצבי, ובאהבה טהורה, פשוטה ונאורה, אהבה כוללת, נשׂגבה ונאצלת, אני אוהב אותו, כאח את אחותו, וכבן לאביו הוא נעים לי וחביב.

*

הס! קול עולה מקרב נפשי, הקול בוקע ועולה למעלה, למעלה. הקול לא יישמע בחוץ, אך אזני תשמענה, רק הן לבדן, קול דברים:

"אל הימים שעברו נפשי ריחֵפה,

ואני נרעד, משתומם, אתבונן, אביטה –

לאן זה, לבבי, אנה תשאפה?

לשמעון אהובי בירושלים שבליטא!

כדרור אשאף רוח, וביתי־כלובי,

לילה, עת אנוח ביגון, במיטה,

כלתה נפשי, הה, לשמעון אהובי,

לשמעון המתגורר בירושלים שבליטא.

לשמעון, לשמעון נפשי כָּלָתָה,

לליבתו הטהורה, שאַהבה אִתה,

שזה לא כביר בפּוֹצ’אֶפּ הָיָתָה,

ואיה עתה? – בירושלים שבליטה!

שמה ליבתו מתגוררת, מתנודדת,

תאחר שבת, אף שחר תעיר –

ולבי מִמוּלהּ אוהבת, נרעדת,

לירושלים שבליטא, לוילנה העיר!

בבית־מדרש קטן, שם מצא מרגוע,

המנורה הקטנה מפיצה אור בהיר –

והוא שם יושב, אט יתנענע…

בירושלים שבליטא, בוילנה העיר.

ואני פה יושב, ולבבי לא ינוח,

נרי הקטן, הגם הוא יאיר?

היעלה, היתרומם, אם יפול הרוח,

כי מִצעָר מושבי, קטנה העיר…"

ולבבי ישתבר, הן די לדבר, פן אומַר מלה, ואבוא חלילה, לידי אחת מאלה, או לידי שׂיחה בטלה, או לידי ליצנות, ואז באמת רחמנות, על נשמתי האומללה, שיעשו עמה כלה, בעלמא דאתי.²⁰⁰ ובכן החלטָתי, כי יהיו דברי מועטים וגֵוִי לא יהי נכון לשבטים…

ובכן אדבר דברי הפרטים.

בעוונותי הרבים, הנני יושב אל עקרבים, האפיקורסים המופלגים, הציידים הדייגים (כלומר: לנער, שהוא בער, יעשו בלבבו רגש וסער… יתנו לו ספרים, כלענה מרים, שכופרים בצדיקים ובנפלאות, ופיהם חלק מחמאות. וגם על עצמי אעידה, והאמת לך, ידידי, אגידה, כי ח"ו²⁰¹ מאלו ספרי־טריפה, אמונתי רופֵפה…) שבפוצ’אֶפ חונים, והם גם ציונים (שוכן מעונים, שמע ישראל!) ובעברית ממללים ואינם מתפללים. ובביכלאַך²⁰² מתהללים, ואמונתם הולכת תמס, כי אינם לומדים חכמת האמת – –²⁰³ ומרגלא בפומם אידיאלים, לכן אינם יודעים מעולם הגלגלים.²⁰⁴ למצות ד' אינם חרדים, ואינם מאמינים גם בשדים, בעולם הבּיכלאך (ימח שמם!) הנם אזרחים, אך בקבלה, בעולם המלאכים, אינם יודעים מאומה, ולכן בודאי לא יהיה להם תקומה, ומלאך הדומה, תהי ידו רוממה!

היוצא מהנ"ל, שאינם חסידים כלל, אדרבה רשעים, שהם מלאים פשעים, ואם בין אדם לחברו דרכיהם ישרים, אך במילי דשמיא מאוד מכוערים, ובהקדוּשה יעשו חבּורות ופצעים…

וגם אני למדתי דרכיהם הרעים – –

ואף־על־פי שהקלפיה איננה מולכת אצלי בכיפה, כי עוד לא ניגשה אלי כולה, כי אינני יושב בראש מגולה, ובגדי ארוכים, על הארץ סרוחים, וק“ש²⁰⁵ אקרא מדי לילה, עת נשמתי תעלה למעלה, לתת דין על מצוות ועוונות, לפני סורה־בּורה²⁰⁶ רואה־חשבונות, אך בזה לא דמיתי להני בני עליה, ועל זה עיני בוכיה, כי הנני תלמיד שפת־רַסִיה, ואני יודע את העוון הנורא, כי מזה נשמתי איננה טהורה, ובכ”ז לא אתרפה מהשפה הזאת, ובכל יום הנני קובע לה עת, ואיך אמצא מרגוע, אם הנני יודע, שאינני שומע, לדברי הרב, הגאון… יצ"ו,²⁰⁷ שהעלה בספרו לחומרא לדינא ועל דא קא בכינא!

וגם בזה הנני נופל לתהום (תהום האפיקורסות), כי שפת אשכנז אלמוד בכל יום,²⁰⁸¹¹ השפה הפסולה לכל הדעות, כי עיני היראים בה כהות, כי בה כתב מנדלסון מברלין, את ספרו, ספר־מין, וגם ראֵה, כי לא תהי לו תקומה, ומה גדול כוח הטומאה! רשע, מה הוא עושה? הוא מתרגם אשכנזית תורתנו הקדושה, וזאת תבין מבלעדי אעירה, כי יש בזה מעין מינות וכפירה…

ועתה באתי, להודיעך מפרנסתי, כי הנני משׂתכּר שמונה רובל לירח, וכל החדשות האלה הן כפתור ופרח

*

ועתה אבקשך, אנא הודיעני־נא מכל אשר אִתך, כי לא רב מספר אוהבים ונאמנים כמוך יש לי, ידידי אהובי. ספּר לי מכל המוצאות אותך בווילנא ומצב המשׂכּילים בירושלים שבליטא. ומה ייעשה ברחובותיה, בבתי מדרשיה, בישיבותיה, ואם ראית את זקן־ספרותנו “שוּלמַן”, יאריך ימים. כי מי כמוך יודע את חיבתי לספרותנו ולסופריה, וביחוד הגאונים, כסופר מדעי ק. שוּלמַן. ותאר לי את מנהגי חייו, האמת נכון הדבר, כי הוא מתנהג אוֹרתוֹדוֹכּסית, ובכלל אַל תעצור במלין במכתביך אלי, ומהר ענני, ואם מצאת לך אוהבים נאמנים ונכבדים, כי ידעתי, חביבי, ששווה אתה להיאהב…

­­­_______

וגם להווי ידוע להאי גברא, שחפץ אנוכי לדעת, מה ילמוד ומה יעשׂ. אם נפשו חשקה בתורה ושׂכרה, או יחפוץ לבקר את הארורה, כלומר את ההשׂכּלה המרה. וגם מאי הווה בדעתיה הבּרה, על דבר תכליתו, מה שבלשון אפיקורסית קוראים לזה מַטָרה, וגם יהי־נא מטובו, להודיע לאהובו, כמה שטיבּלך²⁰⁹ יש בק“ק²¹⁰ וילנא יצ”ו,²¹¹ המעט מספּרם או רב? והיש שם יהודים טובים?²¹² והבריאים הם, אם בעלי מכאובים, ומה מספר תכשיטיהם היקרים (כלומר: אלו ה“שברים”…) של בני האלים, והיש שם חסידים צבועאלים? ואם יש הבלבים,²¹³ שקרנים וגומר, הכל תודיעני ותאמר.

גם סלח לי, שבקשתך לא שמרתי, ובמקום שהיה לי להאריך קיצרתי. מה אדבר ומה אומַר, יום פנה כצל תומר, וערב שבת יומא דנא שהוא בבחינת מלעיל ולא מלרע, פירוּש לדברי העמוקים, שהיהודים אוהבים מצוה נכונה, ולהיות בבית הרחצה על האיצטבה העליונה, ולכבוד שבת הם מזיעים, ואגב אורחא צועקים ומריעים, וגם אני דבק במידותיהם, וחפץ לחקות את מעשיהם. וזה כוונתי במלת “מלעיל”, להזיע על האצטבע, ולא מלרע במקום הרפש, ודו"ק²¹⁴ כי זה מתוק מזפת…

*

הירגע ודוֹמה, אל תנוע, תסתער,

הוא יחזיק רוחך, מוילנה ידבר,

אגרות לך יכתוב, נא אל תצטער,

אל תחיל, אל תמריא… על כסאך

יְ. חַ. בֵּ – ר!..

יום ו', כ“ב אייר, התרנ”ח. פוצ’אֶפּ.

12. לגרשון גינזבורג

[פוֹצ’אֶפ, י“ז בתמוז, תרנ”ח – 25.6.1898]

אדוני המבקר הנורא על כל סביביו ה' ג. גינצבורג.

צר לי, כי לא קראת היטב את שירי…²¹⁵ אך אחרי אשר קראתו רק ידיעה²¹⁶ שטחית, טובה היא ביקרתך שאין למעלה הימנה. הסגנון טוב, קל ונוקב…

על דבר הערותיך הניקוד צדקת רק במקום אחד, כי “שממריאה… מרקיעה” כוונתי על האנחה ולא על ההבל… ובמקום השני צדקת וצריך לתקן.

ובוכים, והומים… ודמעות כספירים

על שדמותיך, אחותי, תפולנה.

וגבעולי הדגן – נוצצים מאירים

והשיבלות המלאות תגלנה, תחולנה.

אחרי כל אלה, תודה לך על כי טרחת לכתוב ביקורת על שירי, וביקורת לא פשוטה לשם השיר, רק ביקורת לשמה… ובכן, לא אתפלא על כי לא ירדת לעומקו של שירי, ביקורת לשמה שאני!

ואמנם, מה שחפצת עלתה בידך באופן היותר נעלה. בשׂפתי אמת אומַר, כי לכתוב לשה"ק²¹⁷ – תוכל…

ואם לא תבין את שירי – מה איכפּת לי? ולאמור “פירוּש” על שיר לא אוכל…

צום הרביעי, צום לאומי, התרנ"ח.

י. ח. ברֵינֶר.

13. לשמעון ביכובסקי

[פּוֹצ’אֶפּ, כ“ח בתמוז תרנ”ח – 6.7.1898]

חביבי ויקירי כנפשי, גבר מצוין, עברי בכל לבבו ובכל נפשו ה' ש. ביחובסקי.

איגרתך הפתוחה, אשר אנוכי ואחי א. נ. גנסין רבות חיכינו לה – קיבלנו; ותוכל להבין את גילת־לבבנו בראותנו את שמך אשר נוקיר מאוד חרות עליה, וביותר גדלה שמחתנו, כי השׂגת את מטרתך ומשׂאת־נפשך נמלאה. תתן ההשגחה את כל משאלותיך!

ואני?…

אין כל חדש; לומד מעט וקורא הרבה, וכותב לא־מעט. עני אנוכי, ברוך השם, על צד היותר טוב, ובמקצוע זה הנני גברא רבא. תקוותי לא ספו תמו, אף כי לא לעתים רחוקות אומר על לבי וחיי:

…אזוב עולה בגל

גפן בוקק, ציץ מק – היחַינו הטָל?

היתעורר המת? היזדעזע המת? (ביאליק)

אך במלה אחת: ספרותנו נותנת הרבה אומץ וכוח לי…

חיה בטוב! פקדני במכתביך והודיעני בפרוטרוט מכל אשר אתך. והנני ממספר אוהביך הנאמנים לך נצח, מכבדך ומוקירך בכל לבבו, כערכך הרם לעמנו ולספרותנו, אשר אוהבם סלה.

י. ח. ברֵינֶר.

יום ב' לדברים.

הציסלוֹ²¹⁸ אינני יודע – סלח לי!…

14. לשמעון ביכובסקי

[תחילת תרנ"ט, פוֹצ’אֶפ; סתיו 1898]

ש. ביחובסקי, אחי האהוב לי!

ראה, הנני כותב לך, יושב אל השולחן, משתוקק לכתוב ולדבר הרבה, “לשפוך את רחשי לבבי בטנא הגליון” – כאשר יאמרו המליצים, לספר לך את כל אשר אתי, לתאר את חיי, חיי צעיר עברי אובד ונדכה, כפוף ושפל, בעל לב כואב ומלא מרירות איומה, משולל אהבה וחסר אמונה ותקוה, מביט על ידיעותיו שרכש בנדודי־שנה וזיעת־אף רק בעיני־חמלה, ומשתוקק [ל]חיי הנפש אחרים – ואינו מוצא, לוחם באומץ, מרה²¹⁹ – ונופל… מתעודד, מתאמץ – ונכשל, עובד ויגע – ואינו מוצא סימן ברכה… תועה בדרכי החיים!

ובבואי לכתוב – קשה עלי הדבר, כבד ממני, לבי מתפלץ ונמס, מוחי מנוקר מיתושים רבים… אולם בכל זאת אבליגה, אספר כל מה שאוכל…

לעשות רצונך חפצתי.

לומד הנני לא־הרבה; חצי היום יאכלו שיעורי, אשר לי ללמד, ובבואי לבית־מלוני, מאוּכל־קור (בגד־חורף אין לי), הגרון ניחר, העינים עששות, הלב דַווי, המוח משועמם, חסר־אנרגיה ומלא קלון וריש, עיף ויגע (וכו') – ואז אתגבר כארי ללמוד מעט חשבון, גיאוגרפיה פורתא, היסטוריה כזית, רוסית, אשר אף כי אדע את דקדוקה, לא אוכל להוציא מלה כהוגן…

חסל סידור־השכלה…

אנחה־איומה.

רק זאת נחמתי בעניי, כי קורא הנני עברית לשובע, ואז, בקראי הספרים החדשים מביבליותיקת “תושיה”, המאספים החדשים “אחיאסף”, “השלוח”, “האשכול”, אשכח את יגוני והנני מאושר במלוא־המובן.

התבין? התשמע?

חושי הספרותי התפּתח במידה מרובה, צעד קדימה, צעד רחב, אבל מה תסכון לי רוחנית דרוחנית בלי ידיעות שימושיות? מה תסכון לי רוחנית דרוחנית בלי ידיעות שימושיות? מה תסכון נשמה נאצלה בלי גוף כל שהוא?…

ובכן אדַמה, דעת לנכון נקל (גם “מליצה” אוכל לכתוב, האין זאת?!), כי לא אוכל “למשוך בעט סופר ולעגוב על בת־שירתי” (כמבטאך). אמנם, מוחי ולבי מלאים ציורים, ויש רגעים, כי אין קץ לחפצי לכתבם, אך עת אין, אחי! ועוד זאת, האמת מוכרחת להיאמר, כי שפל הנני בעיני כל־כך, עד כי אשׂחק על־עצמי בשבתי לכתוב…

סופר גדָל־דעה! לא ידע מאי דידעו תינוקות של בית־רבן!

על כל מה שכתבתי עד הנה הנני מביט בעין־לעג־מר, אף כי בלבי ארגיש שיש להם ערך ספרותי… ולוא התפתחתי… מילא, דברים בטלים!…

על שירי לא אחפוץ גם להביט (כמדומה לי, כי כולם נאבדו ממני). עתה ידעתי, מה הם שירים… משורר בוודאי אינני, וכשרון־מספר בוודאי יש לי…

אבל המעטים הכשרונות האובדים?!… ביחוד בינינו, עם אומלל…

______

פיטפטתי מעט יותר מכפי הצורך…

הנני רואה שחוק קל על שפתיך…

לא, חלילה, שחוק־בוז… חס ושלום! זה יוכל רק מי שאיננו מכירני, מי שאיננו מבין הגיגי, מי שאינו רואה רק גוי הכפוף האינו־טבעי (מהתגוללות בישיבות), עיני התרוטות ופני הגסים, אבל מי שיודע את לבי, כמוך, אהובי, מי שיודע כל הגיוני־לבי, לא יבוז לי. הנך שׂוחק, צחוק־רֵע, צחוק אח חביב, על פטפוטי היקר לו.

ואולם בת־צחוקך (אגלה את הסוד) מהולה בתוגה… גם היא מרה… בכל אני רואה מרירות, בכל אני שומע אנחות, גם בצחוק־רעַ… פיסימי איום אנכי!…

אחד־עשר רובל יש לי לירח משיעורי, ששה – להוצאותי, אכילה, נייר, וכו'. שני רובל – למורה (הנני מתלמד אצל פַדוֹלנר²²⁰; כנודע לך, הוא ידען קטן; רק מה אוכל עשות? הן תדע מה שיאמר הרוסי: באתרא דליכא דגים, גם הסרטן לדג ייחשב). שלושה רובל – ייוותרו לי.

הנני מקבץ, לימי־הקיץ אחשוב לנסוע לאיזה מקום, ועל־כן אדַמה, כי בחמישה־עשר הרובל אשר ייוותרו לי, אוּכל להתפרנס ארבעה ירחים. כי בימים הראשונים לבואי עירה חדשה, לא אמצא בוודאי הוראות־שעה (ביחוד לשפת־עבר), אחרי כי לפי בגדו יהולל איש בבואו, ואני גם היום “בחור־ישיבה”, בטלן, כלומר: אי־פראַנט, כידוע לך…

העיקר, כי לא אדע, אם אמצא לי מורה שיוֹרני. הן לא אוכל ללכת ולהתחנן לגימאנזיסט עשיר, כי יחנני בהוראה בלי שילוּם. טבעי לא יניחני, והטבע אי־אפשר להחליף, במובן ידוע, והשנית, הן לא נכחד ממני, באיזו עינים יביט עלי, על בן־שבע־עשרה שאיננו יודע רק ראשית־לימוּדים…

ביוגרפייתי עלי לספר לפניו, האין זאת?

עלי לספר גם, כי ראש חצי־עילוי היה לי בקטנותי, כי גם קרוב לאלף דף גמרא היו במוחי, כי עתה ראשי עלי כגלגל ואין רגע בלי כאב, כי לבי הוכה לרסיסים, חלף האהבה אשר היה מלא, כי גם כבוד ויקר ידעתי בישיבות, וגם מריטת־לחי, וגירוש בק.²²¹ בעד מכתמי וציורי מחיי החסידים דשם…

הרבה, הרבה עלי לספר…

אבל בוֹריסֵינו (עיין “קרח מכאן ומכאן” למר גולדין) לא יבינוּ ללב אומלל כמוני. תקותי מאריסטוקראטים כאלו – לא תחפוץ להיבנות…

­­­______

לוּ ידעתי, כי בווילנה אמצא הוראות־שעה לארבעה רובל לירח, כי אז לא דימיתי הרבה, ובוודאי נסעתי לשם, הן וילנה – הלא וילנה היא… ירושלים שבליטא…

הן כתבת, כי התוודעת אל העברי מר יעבץ, האוכל להתאפק מבלי התקנא בך, כי תכיר סופר מצויין ועברי נאור, כבעל דה"י וכו'.²²²

הספר הראשון היה “דברי הימים”, אשר קראתי בספרותנו העברית. זכרונות רבים, כהים, מטושטשים, אבל חודרים, מכאיבים – יתעוררו…

היה שלום, שמעון אהובי, מה רבה אהבתי וידידותי אליך!

מה תיעצני על דבר הוֹמל – האסע לשם? האמצא את אשר אבקש, האשתלם שמה? האעלה ברוחי? האתפתח בהומל? הן זאת…

די לדבר…

י. ח. ברעננער.